– בת שש־עשׂרה אני, מצ’רנוביץ שברומניה, וזה לי יומי השלישי בארץ־ישראל, בכפר־הנוער בן־שמן. באתי לארץ בספינת־המעפילים הקטנה מאריצה. תחילה היינו שיירה בת 240 נפש. חיכינו שבועיים ימים בבוקארשט, לאחר הפלגת ספינה אחרת, מאֶלאֶק, עד שנתקבלה ידיעה, שהספינה הגיעה בשלום לחוֹפי הארץ, ואז יצאנו גם אנחנו לדרך.
ספינת ־המשׂא הקטנה מאַריצה, שימשה, לפני הפלגה זו, להוֹבלת עופות מרומניה לבולגריה. עתה נשכרה להובלת בני־אדם במחתרת. סודרו בה תאים ובהם איצטבות למשכּב, אצטבּה על גבי אצטבּה, שלוש קומות. ספינה ישנה ועלוּבה היתה זו. כבר ביום ההפלגה היה הכרח לשאוב מתוכה את המים שחדרוּ מבעד לסדקים. המנוֹע לא פעל כראוי והספינה התנהלה בעצלתיים, שטה ועומדת לסירוגין. הקבּרניט שתה לשכרה, הדרך לא היתה נהירה לו, וּמכשירים משוכללים לא היו עמו.
נוסעי מאַריצה היו קצתם חלוצים וּקצתם משפחות־ציונים ותיקים, שעמהם נמנה גם אָבי. הנוסעים התאמצו כּכל האפשר לקיים סדר ונקיון באניה, אך לא הצליחו, בגלל הצפיפוּת וּבגלל הזוֹהמה שנצטבּרה בספינה במשך שנים. צרכי־אוכל היו לנו בצימצוּם רב, וכיון שהדרך מקונסטאַנצה לקוּשטא נמשכה כחמישה ימים, תחת שתים־עשרה שעות, נאלצנו לאכול לחם יבש גם בליל “הסדר”. זה שסירב לאכול חמץ, קיבל תפוחי־אדמה מבושלים. חילקו מנה זעומה לאיש, וּפרצוּ מריבות בגלל תפוח־אדמה אֶחד. גם מים לא היו די הצורך, אף לא רוֹפא וּתרוּפות. אחת הנוסעות התנדבה לארגן את חלוּקת המזון וּלהכין תבשיל לנוסעים. אך מיד נתברר, כי הכירה הארעית שהותקנה לפני הפלגת האניה, אינה פועלת כראוי. אף־על־פי־כן, היו אלפים וּרבבות יהודים שקינאו בנוּ, היינו בעיניהן המאוּשרים שבבני־אדם – נותנים היו כל אשר להם, וּבלבד שיהיו עמנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.