– יצאנו מלאַריסה ובאנו לאתוּנה. כּוּלנוּ יצאנו" אבא־שלי ואמא־שלי ואַחַי ואַחיוֹתי וכל המשפחה. אמרו: באתוּנה יותר טוב ליהודים, שם באתוּנה. בלאַריסה הגרמנים לא היו טובים. ואתוּנה היא עיר גדולה, גדולה. וחשבנו: אולי יהיה קצת יותר טוב באתוּנה.
בלאַריסה היה אבא־שלי סוחר בּדים, היתה לו חנוּת לאבא־שלי. ואני נולדתי שם בלאַריסה, אני. והייתי בת שלוש־עשׂרה כשבאנו לאתוּנה, אנחנו. ובאתוּנה אין לנו כלוּם…
אחר־כך הגרמנים רצו לתפּוס את כל היהודים בשביל לשלוֹח אותם לפולניה. באותו הזמן אבא־שלי ואמא־שלי לא היו בבית, הם נסעו לכּפרים לחפשׂ איזו עבודה או איזה דבר. אני הייתי אצל השכנים ואַחַי ואַחיוֹתי היו אצל שכנים אחרים, לא יהודים, “גויים”. כולם עשו כך: ישבו אצל “גויים”. והיוונים היו טובים ולא סיפרו לגרמנים. אבל היינו יושבים כל היום בבית ולא יוצאים החוּצה, מפחדים.
פתאום, בלילה, באה אחותי עם יווני אֶחד והיא אומרת לי:
– בואי מהר, אנחנו נוסעים.
נסענו שש שעות במכונית עד שבאנו לאוֹיה, אל הפּאַרטיזאַנים. אוֹיה זה כפר קטן, גבוה־גבוה בהרים. ומסביב לכפר הזה עוד הרבה כפרים, כולם של הפּאַרטיזאַנים. וגם אמא־שלי ואבא־שלי הלכו אל הכפרים של הפּארטיזאַנים. אי־אפשר לנסוע במכונית עד אויה. הולכים מעט ברגל, ונוסעים ושוּב פעם הולכים ברגל. הלכו הרבה יהודים, בחוּרים וּבחוּרות וּזקנים – היוונים לקחו את כולם והסתירו אותם מפני הגרמנים. הם היו טובים מאוד, היוונים, הם עשו הרבה טוב ליהודים, היוונים…
ישבנו שמונה ימים באויה, כל היהודים בחדר קטן, ומסביב – הפּארטיזאנים. נתנו לנו מזון ואכלנו, עד שבאה הסירה.
שכחתי לסַפּר, שעוד באתוּנה שילמוּ היהודים לסירה והיא הבטיחה לבוא לאויה, הסירה. ישבנו בסירה 32 איש, ורק אני אחת קטנה. הסירה היתה גדולה והיתה לה מכוֹנה ויווני אחד הוביל אותה. אוֹכל לקחנו עוד מאתוּנה. היה לא חורף ולא קיץ, והיה לא קר ולא חם. אבל הים בכל־זאת לא היה טוב, הים.
יצאנו בבוקר יום רביעי, וּפחדנוּ מאוד מהגרמנים ומן האניות שלהם. ודוקא הם לא ראו אותנו, הגרמנים. אבל ביום השני נתקלקלה המכוֹנה וכבר היתה הסירה מוכרחה ללכת לפי הרוּח וכל האנשים היו צריכים לעבוד במשוטים. עד שבאנו לסאמוס, זה אי. גם אויה, שסיפרתי עליו קודם, זה אי. ובסאמוס היו “אנגליז”. ובאותו יום שבאנו אנחנו לשם הפציצו הגרמנים את האי והאנגליז התחילו לעזוב את המקום. אז חשבנו: מה יהיה? ואמרוּ כל האנשים, שגם אנחנו צריכים לעזוֹב. ואחר־כך הגרמנים כבר כּבשוּ את האי הזה ואנחנו נסענו בסירה אחרת לתוּרכּיה, ושוב פעם עבדו כל האנשים במשוֹטים. אבל הים היה טוב ונסענו רק שלוש שעות. והחיילים התוּרכּים הרשו לנו לעלות על היבּשה ושלחו טלגראמה לאיסטאַמבּוּל ובאה משם טלגראַמה אחרת שיכניסו אותנו לפנים הארץ.
אז התחלנו ללכת וללכת, אולי עשר שעות הלכנו, ואולי עוד יותר. כולם הלכו וגם אני הלכתי. לא היה לי כבר כוֹח ללכת, אבל מה לעשות? הלכנו עד שבאנו לעיר אחת קטנה, קוּשנדהסי שמה, ושם נתנו לנו לאכול ונחנו יום אחד, ואמרו:
– יש בשבילכם רשיון לנסוע לארץ־ישׂראל.
ותיכף ומיד נסענו ברכבת לסוּריה ואחר־כך לארץ־ישׂראל. האחות שלי הלכה ללמוד עבודת־אדמה בבית־הספר של בחוּרות בעיינוֹת. היא כבר גדולה, האחות שלי, כבר בחוּרה.
ושכחתי לסַפּר, שיש לי עוד שלוש אחיות גדולות ועוד שתי אחיות קטנות ועוד שני אחים גדולים ועוד אח אחד קטן – ודי. ביחד הם שלושה אחים ושש אחיות, כולם אצל הפּארטיזאַנים, אני חושבת, עם אבא־שלי ואמא־שלי. אמא שלי כבר זקנה, אני חושבת אולי יש לה כבר חמישים וארבע שנים, לאמא שלי. אבל היא עוד די צעירה ויכולה לעזור לפּאַרטיזאַנים הרבה מאוד, אמא שלי.
… אַת רוצה שאגיד לך מה זה פּאַרטיזאַנים? – זה יוונים שעזרוּ לצבא האנגלי ונלחמוּ עם הגרמנים. ויוונים שעזרו לגרמנים, גם עליהם היו הפּארטיזאַנים זורקים פצצות, וּמפריעים להם בדרכים ובכל דבר.
– – – – – – – – – – – –
הפסקתי שטף דבריה אשר לא נשלמו. רבּים היו עוד הסיפורים בתור.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.