השבוע מלאו לי שמונים. עברתי את הקו החוצה בין עולם השקר לעולם האמת. המעבר היה חגיגי, בתל אביב עיר השקר המזדקר לגובה ומתפשט לרוחב ומבחיל כל חלקה טובה. עשו לי חגיגת גבורות יפהפיה, משופעת באהבה ובכבוד, באוירה של התרוממות רוח. הודיתי מכל הלב לכל מי שתרם בפועל או בעצם נוכחותו לאותו ערב, שגרם הנאה אמיתית לכל המשתתפים בו. תודתי היתה כנה ויצאה מלב נרגש וחצוי, חציו עדיין בעולם הזה ומחציתו השניה, המכרעת, בעולם האמת. אל הרגשת השמחה לפגוש ולהתחבק עם למעלה ממאתיים קרובי משפחה וידידים וקוראי ספריי, התגנבה – ולאט לאט השתלטה עליי, שלא בטובתי תחושה שאני נוכח בהלוויה שלי, או לפחות באזכרה ביום השלושים. שמחתי כל-כך שאיש מן הדוברים לא הרבה בדברי חנופה והגזמה וליקוק; ועל כך יעיד הסרט שהנציח את הארוע. כנראה הדוברים האירו את מה שאינני אוהב, ואת מה שנהוג לעשות, להלוויה בפועל. אוזניו של הקהל רגילות ומצפות לזה, ואוזניי שלי יהיו כבר מכוסות עפר. תגידו מה שתרצו, ה-ה-ה אינני שומע.
בעצם, כבר עכשיו, משחציתי את הקו שבין שני העולמות, ברי לי שנאמרים דברים לכאן ולכאן ואינני שומע. אוזניי אינן מכוסות עפר, אבל הן מכוסות עבר. שכבה עבה של עבר, שמוותרת ביודעין על חלקי ופעילותי בעתיד. להוציא פעילותי הספרותית, שהיא מעבר לזמנים, וכמה דברים שכתבתי לפני עשרות שנים, יחיו אחריי לפחות לאורך המאה הזאת, שבה צעדתי בצליעה, מנותק מקריאה, בשנותיי האחרונות.
חשוב לי לספר על אותה מחצית האירוע, שלפני קו החציה. בעזרת שלושת הילדים שלי הצלחנו לזמן ולחבר יחדיו, בבית קפה סמוך לאולם הארועים, את כל המשפחה, על ארבעה דורותיה. שניים שנותרו מבני דורי, כל בני דור ילדיי, עד אחד, לא מעט מהדור שאחריו ואפילו שניים מהדור הרביעי. לרבים מהצעירים היתה זו פעם ראשונה שפגשו את בני הדוד בני גילם. זו היתה חויה מרעננת בשבילי, שזכיתי והפגשתי בין כולם לפני עזיבתי את העולם. משם הלכנו בצוותא אל אולם התיאטרון שם חיכו בכניסה מאתיים אורחים וידידים ומכרים, מכל התקופות, מכל הארצות, מכל החבורות שבהן הייתי חבר או מדריך או מנהל או עמית. מגימנסיה הרצליה, מן התנועה המאוחדת, מהשליחויות שלי למיניהן, מעולם הספרות והתרבות של הקיבוץ והעיר. ומכולם עלתה וצפה באויר חיבה גדולה אותה ספגתי בכל נימי נפשי. בהנאה ובהרגשה של פרידה סופית. אחרונה. שמחתי במיוחד על אנשים שמעולם לא פגשתי ולא קיבלו ממני הזמנה כתובה, אלא ראו את המודעה בעיתון, באו והזדהו כקוראים נלהבים מזה עשרות שנים, ובעיניהם שמחה כנה לראות בפעם הראשונה (ובפעם האחרונה) את האיש שגרם להם להנאה תרבותית בכתיבתו. הם הציגו את עצמם ככאלה, ורבים רבים הושיטו לי גם מתנה. על הבמה הנחה את הערב ידידי הקרוב אליי ביותר שמואל שי. בדברי התודה הדגשתי שחוץ מבני המשפחה אין קרוב אליי ממנו. אומנם לא קרבת דם, אבל קרבת חלב. יחד חלבנו וחלמנו שנים ראשונות בקיבוץ. הערב נפתח בקטע מתוך סרט על חיי ויצירתי, שעורך ומביים ומפיק עומרי ליאור. קטע יפהפה שנפתח בתמונה של חנה ושלי על הקלנועית, כלי הרכב של עולם האמת. בתי, אורלי, קראה את ברכתו הקצרה והקולעת של נשיא המדינה שמעון פרס. פותח הערב ומרכזו היה הנשיא החמישי יצחק נבון, ידיד אמת והנשיא האהוב החביב והנבון ביותר שהיה לנו; סופר בזכות עצמו מאז הסיפור “מהלך ברקידה”, שקראתי בשקיקה בגיל שמונה-עשרה ועד “בוסתן ספרדי” ויצירה גאונית בעקבות מלחמת ששת הימים. אחריו דיבר המשורר בלפור חקק, יושב-ראש אגודת הסופרים. הוא ניתח ניתוח אקדמי מעולה את השיר “וידוי הגדול”. אחריו משורר וסופר, בן הדור השלישי, אלמוג בהר שדיבר על השירה שלי בהזדהות מדהימה. אני גאה שיוצר בשנות השלושים הראשונות של חייו יכול כך להזדהות עם זקן כמוני. בספרו החדש שהגיש לי הוא כותב הקדשה בזו הלשון: “אמנון שמוש היקר, מזל טוב בהגיעך לגבורות, בר מזל אני שהענקת לי את הזדמנות להשתתף בשמחתך ובחגיגתך, מקווה אני שתראה לפחות בכמה מן הסיפורים מעין המשכים ליצירתך, ושענפיי לא יביישו את שורשיך. בהערכה אין קץ, אלמוג.” טוב לדעת שיש לך אוהדים וממשיכים בדור הנכדים. לבסוף אמרה נכדתי הבכורה כרמית, דברים יפים ומרגשים, השמורים עמי כנכס יקר. לאורך הערב ניגן הצ’לן צבי פלסר, נכדם של עדה וטוביה אחי ז"ל. חלקה של המשפחה על הבמה תרם לדעתי לאוירה המשפחתית החמה שריחפה מעל כל הקהל באולם. רבים מן הקהל ישבו על המדרגות, מאין מקום. עם הסיום הפתיע האמן, פרופסור חיים מאור, עלה על הבמה והגיש לי ציור מעשה ידיו: פורטרט שלי בין שתי עמודות מגולפות של מעין ספר תורה.
חסרה לי, ולרבים רבים רבים, חנה שלא יכלה להגיע מסיבות של בריאות. דיברתי על כך בדברי הסיכום הקצרצרים וסיפרתי שזו הפעם הראשונה בחמישים ותשע השנים האחרונות שאני חוגג יום הולדת והיא איננה לצידי, יד ביד. בו בלילה חזרתי אליה ואל מיטתנו המשותפת מזה חמישים ותשע שנים. (ועוד קצת, כמעט ששים, אם למנות את הכניסה הקיבוצית לחדר משפחה, שקדמה לחופה אצל הרב השוחט ממטולה, בנוכחות שני עדים: מזכיר הקיבוץ והמזכיר הטכני).
אין ספק שנהניתי מאוד מן החלק הרשמי ומן המגעים האישיים הבלתי רשמיים שהיו באותו ערב. היתה זו הנאה כפולה ושנויה בחלוקה בין שני העולמות שאותו ערב היווה נקודת מעבר בין אחד לשני. מניין נולדה ההרגשה שאני חוצה את הסף אל עולם האמת בו בערב? האם מזה שהתחלתי ימים ספורים לפני כן לכתוב את “גלויות מעולם האמת”, או אולי מההתמודדות הקשה שלי באותו ערב בין הנאה צרופה לבין סחרחורת ותשישות (מסמלי המעבר לאותו סף) שתקפו אותי כבר בטיסה המקרטעת מראש-פינה לתל אביב, במטוס מסוג אלה בהם טסתי באפריקה השחורה בשנת 1962, שכדאי שמשרד התחבורה יבדוק אם הוא ראוי להסעת בני אנוש.
מכל מקום, השניות בין הנאה שלא מן העולם הזה, לבין התחושה של כניסה מכובדת לאולם האמת, ליוותה אותי באותו ערב. באמת.
הזכרתי למעלה את הלב החצוי. התכוונתי במשמעות המטפורית, אבל יש גם אמת פיזיולוגית מאחורי הביטוי. לפני עשרים שנה בדיוק היה לי התקף לב, בדרכי לארה"ב, ומן ההתקף נוצרה צלקת על פני כשליש מן הלב והוציאה מכלל פעולה שליש מן המשאבה החיונית. עברתי בעקבות זה ניתוח מעקפים מוצלח, אבל החלק שהפך לצלקת נותר מחוץ למשחק. הקשר בין הפיסי לבין הנפשי הוא כיום מובן מאליו. אני מקווה שמשאבה (לבבית ככל שתהיה) הפועלת בשני שלישים מיכולותיה תספיק לי לכמה שנים של צעידה, חשיבה וכתיבה בעולם האמת.
קיבוץ מעין ברוך, 1 פברואר 2009
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.