זו פעם ראשונה שאני כותב ואינני יודע אם אפרסם את הדברים. בדרך כלל אדם כותב כדי לגרום הנאה לקוראיו. אני בספק גדול אם הדברים המתגלגלים ממוחי אל המחשב יגרמו הנאה כלשהי למישהו. יש בי חשש שאפילו יגרמו עצב וצער ואולי אף כעס, ככל גילוייה של אמת מרה שטבע האדם נוטה להכחישה ומנסה להכחידה. הדברים רובצים עליי ומבקשים לצאת, ואכן הם ייצאו. ספק אם ארצה שגם יגיעו לקוראיי הנאמנים, שבאופן טבעי, מובן לי אך לא מקובל עליי, מעדיפים להתבוסס (ולעיתים להתבסם) בעולם השקר העוטף אותם סביב סביב.

השפה העברית קוראת “עולם האמת” לעולם הבלי ידוע, שאיש לא שב ממנו לספר, ולו בקצרה, מה קורה שם. המושג “עולם האמת” מבהיר שמגיעים אליו מעולם השקר. השפה העברית דייקנית, בהירה וקולעת ואני, משום מה, במעבר המשמעותי אל מעבר לחומת גיל השמונים מתחיל להרגיש שאני צועד אל תוך עולם האמת (שאינו העולם הבא ואינו מתחיל בארון הקבורה) ויכול, אף צריך, לספר תוך כדי צעידה הססנית בעולם האמת על עולם השקר בו חייתי שמונים שנה. העולם בו אנו חיים. העולם בו רציתי לחיות אחרת, בתמימותי.

כבר עשור, מאז התחילו המאה החדשה והאלף החדש, שאני מרגיש את עצמי אורח, “מחוץ למחנה” מסתכל מבחוץ פנימה ותוהה לאן צועדת האנושות. ובדאגה מיוחדת לאן צועדת החברה הישראלית.

מנעוריי חשתי שהעולם הזה הוא עולם השקר. אין אדם שאינו משקר לזולתו מבוקר עד ערב. רבים מאוד משקרים גם לעצמם. רק החלומות נקיים משקרים, ועל כן הם כל כך מרתקים, אבל זהו עולם שלישי שאיננו עולם השקר, אבל גם לא עולם האמת.

אני מנסה להשלות את עצמי ולהשליט על כתיבתי זאת מידות של עולם האמת, לפי הגדרתי הנ"ל. העולם שבין גיל שמונים לבין הסוף שעל הסף. אנסה להתהלך בו, להרהר ולהביע את הרהוריי באשר לשני העולמות, בטרם אלך לעולמי.

מסתיימת שנת 2008, בה נגלו השקרים הענקיים של המנהיגות המדינית, הכלכלית והרוחנית של עם ישראל. השמות והשקרים העוטפים אותם כל כך ידועים שאני מתבייש לשוב ולהזכירם. קצב, אולמרט, הירשנזון, שולה זקן, עזר וייצמן, אריה דרעי ועשרות ומאות שמונו על ידיהם ומומנו על ידיהם וכיסו בענני שקר וכזב ושחיתות את השמיים הכחולים. בדרך הטבע נזלה חוכמת הקומבינות והתעלולים של הנוכלים בצמרת והגיעה אל כל שכבות העם: רופאים ועורכי דין ומוסכניקים ועמותות חסד והממסדים למיניהם עד העירייה והמועצה והקיבוץ. חיפשתי ולא מצאתי ולו פינה אחת הנקייה משקרים מזַבּלי שחיתויות. כולם משקרים לכולם, וגרועים מכולם אלה שמאמינים ומצהירים “אני אף פעם לא משקר. אין אצלי דבר כזה”. נאמר “מדבר שקר תרחק”. אני מודה ומתוודה במשך שמונים שנה התהלכתי בעולם השקר והתיישרתי איתו. לא עוד.

פעם אחת ביודעין, חשבתי שיש דרך לצאת מעולם השקר. קשרתי, ובצדק, את השקר לכסף, ואמרתי לעצמי שבקיבוץ שאליו מגיעים אנשים שהכסף והרכוש והנהנתנות אינם העיקר בחייהם (לא שאינם, אלא אינם העיקר) ששם אוכל לחיות עם הרבה פחות שקרים, שחיתויות ונבזויות. הלכתי לקיבוץ בלב שלם, בתקווה ובאמונה לא רק בקיבוץ, אלא בחברים שבוחרים בו, האמנתי שבחירתם דומה, אם לא זהה לבחירתי. לשמחתי ולאושרי מצאתי אשה שחשבה והרגישה והאמינה בדיוק כמוני. זה איפשר לי להמשיך בדרך הקשה והיפה עד עתה. התמוטטות האמת האידאולוגית, הרוח של “עולם חדש”, נקי ומטוהר מרדיפת בצע, מקנוניות נכלוליות ומשקרים מחוצפים עטופי מלים גדולות, הביאה אותי לצורך להתחיל לדבר גלויות, לכתוב גלויות (ואולי אפיו לשלוח גלויות) מהעולם שאליו אני נכנס לעולם שממנו אני יוצא בצעדים בטוחים כדי לשמור על אותה נשמה יתרה שהביאה אותי בנעורי אל הקיבוץ.

המחשבה שעליי להיבדל ולהשאיר בכתובים את הסיבות שדיכאו כל אמונה שאני משאיר לצאצאיי עולם טוב ובטוח יותר מזה שקיבלתי בעלותי ארצה, עלתה במוחי לראשונה באסיפה אומללה במועדון הקיבוץ שבה נשמתי (שלא לומר ראיתי) אוירה של חוסר אמונה, של רדיפת בצע ושל נכונות למכור בכסף מפוקפק את כל הערכים שכולנו, יושבי אותו מועדון, האמנו והתגאינו בהם לאורך עשרות שנים ביחד. יחד שהופרט בכל תחום אפשרי, קבוץ שאיבד את עצמו לדעת ומוכן לבטלאת זהותו הקיבוצית שעליה היתה גאוותו, ובגללה הקריב כל כך הרבה, רק כדי להוריש נכסים לצאצאיו. להוריש להם כבוד? להוריש להם נאמנות לערכים? להוריש להם הערכה לסבא וסבתא שניסו לתקן עולם והתמידו בזה עד יומם האחרון? להוריש זהות מעוררת כבוד ושותפות למפעל ציוני סוציאליסטי, חד-פעמי בהיסטוריה? זה – לא. העיקר להוריש כסף. או שווה כסף. אולי. ההצעה שהועלתה באסיפה הנזכרת היתה להפוך את הקיבוץ למושב כדי שבנינו ונכדינו יוכלו למכור את הנחלה ולהתעשר. אם ירצה השם. אם יאשר מנהל מקרקעי ישראל. אם למעלה משבעים וחמישה אחוז מחברי הקיבוץ יזרקו את המילה “קבוץ” לפח.

זה בהחלט מתאים לעולם השקר שהקיבוץ נסחף אל תוכו, עולם שקר במדינה הזאת ובכפר הגלובלי. הרי בימים אלה מתגלה מעשה השקר והרמאות הכלכלי הגדול בהיסטוריה. וול-סטריט בכלל ומאדורף הנוכל העולמי, שפשוט הצליח לשקר לגדולי השקרנים בעולם הפיננסים ומוטט, בלי ספק, רבבות אנשים, שחגגו איתו בעולם השקר שלו, ואולי גם את הכלכלה הקפיטליסטית העולמית. כל המערכת הקפיטליסטית בנויה על המכפלה: כסף – שקר. הצרה היא שגם השקרנים הקטנים, ואולי בעיקר הם, עם הכסף הקטן שיש או אין להם – נפגעים וסובלים הרבה יותר משקרני הבורסה והבנקים, מאלה שצברו כספים וכזבים בשוק חופשי. השוק החופשי שהצליח לנער מעליו כל פיקוח של חברה ומדינה שרואה את צורכי הכלל, שהעביר את כל ההחלטות לדירקטוריונים ממונים ע גזל ועושק. דירקטוריונים שאישרו בחתימת ידם את משכורות השוד שלהם ושל אלה שמינו אותם. חברות פשטו את הרגל, בעוד המנהלים טובעים בעושר ונכסים. השוק החופשי שהיה תמיד מבצר השקרים והכזבים, ואינני יודע אם העולם החופשי (חופשי, איזו מילה יפה) יצליח אי-פעם להחזיר אותו למקומו הנכון, אם הדגש על המילה “שוק”. אותה מדינה, ארצות-הברית, הודו, פרו או ישראל, שהשוק החופשי קנה את נכסיה ואמר לה “שבי בצד, אל תתערבי, תני לנו לנהל את הכלכלה. אנחנו יודעים לעשות זאת היטב”. האם יש שקר גדול מזה? אל מי פונים היום הבנקים הקורסים וחברות הענק המתמוטטות?

אני קופץ מענינים חובקי-עולם לעינינים אישיים, רגשיים של אנשים פשוטים שחשבו שהם מכירים זה את זה ומאמינים זה לזה. המשותף לכל הוא אי-ההכרה שאנחנו חיים ומתבוססים בעולם השקר ומורישים אותו לנכדינו וניננו מבלי להסיר מבין עיניהם את עטיפת הכזב המסנוורת ומוליכה שולל.

בוושינגטון וְוול-סטריט, בממשלה ובאוצר, בתל-אביב שאיבדה את עשתונותיה, ובקיבוץ, שאיבד את שאר-הרוח – בכולם עובר תהליך של התעצמות השקר והכזב והאלהת הכסף והרכוש.

קיבוץ מעין ברוך 1.1.2009.

השבוע מלאו לי שמונים. עברתי את הקו החוצה בין עולם השקר לעולם האמת. המעבר היה חגיגי, בתל אביב עיר השקר המזדקר לגובה ומתפשט לרוחב ומבחיל כל חלקה טובה. עשו לי חגיגת גבורות יפהפיה, משופעת באהבה ובכבוד, באוירה של התרוממות רוח. הודיתי מכל הלב לכל מי שתרם בפועל או בעצם נוכחותו לאותו ערב, שגרם הנאה אמיתית לכל המשתתפים בו. תודתי היתה כנה ויצאה מלב נרגש וחצוי, חציו עדיין בעולם הזה ומחציתו השניה, המכרעת, בעולם האמת. אל הרגשת השמחה לפגוש ולהתחבק עם למעלה ממאתיים קרובי משפחה וידידים וקוראי ספריי, התגנבה – ולאט לאט השתלטה עליי, שלא בטובתי תחושה שאני נוכח בהלוויה שלי, או לפחות באזכרה ביום השלושים. שמחתי כל-כך שאיש מן הדוברים לא הרבה בדברי חנופה והגזמה וליקוק; ועל כך יעיד הסרט שהנציח את הארוע. כנראה הדוברים האירו את מה שאינני אוהב, ואת מה שנהוג לעשות, להלוויה בפועל. אוזניו של הקהל רגילות ומצפות לזה, ואוזניי שלי יהיו כבר מכוסות עפר. תגידו מה שתרצו, ה-ה-ה אינני שומע.

בעצם, כבר עכשיו, משחציתי את הקו שבין שני העולמות, ברי לי שנאמרים דברים לכאן ולכאן ואינני שומע. אוזניי אינן מכוסות עפר, אבל הן מכוסות עבר. שכבה עבה של עבר, שמוותרת ביודעין על חלקי ופעילותי בעתיד. להוציא פעילותי הספרותית, שהיא מעבר לזמנים, וכמה דברים שכתבתי לפני עשרות שנים, יחיו אחריי לפחות לאורך המאה הזאת, שבה צעדתי בצליעה, מנותק מקריאה, בשנותיי האחרונות.

חשוב לי לספר על אותה מחצית האירוע, שלפני קו החציה. בעזרת שלושת הילדים שלי הצלחנו לזמן ולחבר יחדיו, בבית קפה סמוך לאולם הארועים, את כל המשפחה, על ארבעה דורותיה. שניים שנותרו מבני דורי, כל בני דור ילדיי, עד אחד, לא מעט מהדור שאחריו ואפילו שניים מהדור הרביעי. לרבים מהצעירים היתה זו פעם ראשונה שפגשו את בני הדוד בני גילם. זו היתה חויה מרעננת בשבילי, שזכיתי והפגשתי בין כולם לפני עזיבתי את העולם. משם הלכנו בצוותא אל אולם התיאטרון שם חיכו בכניסה מאתיים אורחים וידידים ומכרים, מכל התקופות, מכל הארצות, מכל החבורות שבהן הייתי חבר או מדריך או מנהל או עמית. מגימנסיה הרצליה, מן התנועה המאוחדת, מהשליחויות שלי למיניהן, מעולם הספרות והתרבות של הקיבוץ והעיר. ומכולם עלתה וצפה באויר חיבה גדולה אותה ספגתי בכל נימי נפשי. בהנאה ובהרגשה של פרידה סופית. אחרונה. שמחתי במיוחד על אנשים שמעולם לא פגשתי ולא קיבלו ממני הזמנה כתובה, אלא ראו את המודעה בעיתון, באו והזדהו כקוראים נלהבים מזה עשרות שנים, ובעיניהם שמחה כנה לראות בפעם הראשונה (ובפעם האחרונה) את האיש שגרם להם להנאה תרבותית בכתיבתו. הם הציגו את עצמם ככאלה, ורבים רבים הושיטו לי גם מתנה. על הבמה הנחה את הערב ידידי הקרוב אליי ביותר שמואל שי. בדברי התודה הדגשתי שחוץ מבני המשפחה אין קרוב אליי ממנו. אומנם לא קרבת דם, אבל קרבת חלב. יחד חלבנו וחלמנו שנים ראשונות בקיבוץ. הערב נפתח בקטע מתוך סרט על חיי ויצירתי, שעורך ומביים ומפיק עומרי ליאור. קטע יפהפה שנפתח בתמונה של חנה ושלי על הקלנועית, כלי הרכב של עולם האמת. בתי, אורלי, קראה את ברכתו הקצרה והקולעת של נשיא המדינה שמעון פרס. פותח הערב ומרכזו היה הנשיא החמישי יצחק נבון, ידיד אמת והנשיא האהוב החביב והנבון ביותר שהיה לנו; סופר בזכות עצמו מאז הסיפור “מהלך ברקידה”, שקראתי בשקיקה בגיל שמונה-עשרה ועד “בוסתן ספרדי” ויצירה גאונית בעקבות מלחמת ששת הימים. אחריו דיבר המשורר בלפור חקק, יושב-ראש אגודת הסופרים. הוא ניתח ניתוח אקדמי מעולה את השיר “וידוי הגדול”. אחריו משורר וסופר, בן הדור השלישי, אלמוג בהר שדיבר על השירה שלי בהזדהות מדהימה. אני גאה שיוצר בשנות השלושים הראשונות של חייו יכול כך להזדהות עם זקן כמוני. בספרו החדש שהגיש לי הוא כותב הקדשה בזו הלשון: “אמנון שמוש היקר, מזל טוב בהגיעך לגבורות, בר מזל אני שהענקת לי את הזדמנות להשתתף בשמחתך ובחגיגתך, מקווה אני שתראה לפחות בכמה מן הסיפורים מעין המשכים ליצירתך, ושענפיי לא יביישו את שורשיך. בהערכה אין קץ, אלמוג.” טוב לדעת שיש לך אוהדים וממשיכים בדור הנכדים. לבסוף אמרה נכדתי הבכורה כרמית, דברים יפים ומרגשים, השמורים עמי כנכס יקר. לאורך הערב ניגן הצ’לן צבי פלסר, נכדם של עדה וטוביה אחי ז"ל. חלקה של המשפחה על הבמה תרם לדעתי לאוירה המשפחתית החמה שריחפה מעל כל הקהל באולם. רבים מן הקהל ישבו על המדרגות, מאין מקום. עם הסיום הפתיע האמן, פרופסור חיים מאור, עלה על הבמה והגיש לי ציור מעשה ידיו: פורטרט שלי בין שתי עמודות מגולפות של מעין ספר תורה.

חסרה לי, ולרבים רבים רבים, חנה שלא יכלה להגיע מסיבות של בריאות. דיברתי על כך בדברי הסיכום הקצרצרים וסיפרתי שזו הפעם הראשונה בחמישים ותשע השנים האחרונות שאני חוגג יום הולדת והיא איננה לצידי, יד ביד. בו בלילה חזרתי אליה ואל מיטתנו המשותפת מזה חמישים ותשע שנים. (ועוד קצת, כמעט ששים, אם למנות את הכניסה הקיבוצית לחדר משפחה, שקדמה לחופה אצל הרב השוחט ממטולה, בנוכחות שני עדים: מזכיר הקיבוץ והמזכיר הטכני).

אין ספק שנהניתי מאוד מן החלק הרשמי ומן המגעים האישיים הבלתי רשמיים שהיו באותו ערב. היתה זו הנאה כפולה ושנויה בחלוקה בין שני העולמות שאותו ערב היווה נקודת מעבר בין אחד לשני. מניין נולדה ההרגשה שאני חוצה את הסף אל עולם האמת בו בערב? האם מזה שהתחלתי ימים ספורים לפני כן לכתוב את “גלויות מעולם האמת”, או אולי מההתמודדות הקשה שלי באותו ערב בין הנאה צרופה לבין סחרחורת ותשישות (מסמלי המעבר לאותו סף) שתקפו אותי כבר בטיסה המקרטעת מראש-פינה לתל אביב, במטוס מסוג אלה בהם טסתי באפריקה השחורה בשנת 1962, שכדאי שמשרד התחבורה יבדוק אם הוא ראוי להסעת בני אנוש.

מכל מקום, השניות בין הנאה שלא מן העולם הזה, לבין התחושה של כניסה מכובדת לאולם האמת, ליוותה אותי באותו ערב. באמת.

הזכרתי למעלה את הלב החצוי. התכוונתי במשמעות המטפורית, אבל יש גם אמת פיזיולוגית מאחורי הביטוי. לפני עשרים שנה בדיוק היה לי התקף לב, בדרכי לארה"ב, ומן ההתקף נוצרה צלקת על פני כשליש מן הלב והוציאה מכלל פעולה שליש מן המשאבה החיונית. עברתי בעקבות זה ניתוח מעקפים מוצלח, אבל החלק שהפך לצלקת נותר מחוץ למשחק. הקשר בין הפיסי לבין הנפשי הוא כיום מובן מאליו. אני מקווה שמשאבה (לבבית ככל שתהיה) הפועלת בשני שלישים מיכולותיה תספיק לי לכמה שנים של צעידה, חשיבה וכתיבה בעולם האמת.

קיבוץ מעין ברוך, 1 פברואר 2009

למען האמת, ממש משעמם בעולם האמת. אפילו ביום יום, כשאני יוצא עם חנה אשתי, רכובים על קלנועית, לספוג מעט שמש בחורף הזה, שייבשו עניו מדמעות. אין גשם. אין איש מסביב, אין נפש חיה. הספסלים בשטח הציבורי מיותמים.

בבית הקר, המחומם, חוזרים אל עולם השקר באמצעות הטלויזיה המיטיבה לבטא ולמצות אותו. כולה שקר וכזב, הבל ורעות-רוח, מלל בלתי פוסק ופרסומות שהן השקר בהתגלמותו. “שמונים וששה אחוז ממליצים על משחת שיניים – וכיוצא בזה”.

והשבוע, איזה יופי, בחירות!

ברוחי אני כבר מתהלך בעולם האמת. אבל אינני מתנתק מן החובות הקושרות אותי עדיין אל העולם הזה. אינני יכול להשתחרר מביקורתי עליו, אף שהיא אינה מוסיפה לי שלווה ובריאות. בשבוע שעבר היו בחירות ואני כאזרח נאמן הלכתי לקלפי וצחקתי למראה האותיות א.מ.ת. שהעליתי מהשולחן, שופע הפתקים, כמעט באופן אוטומטי. המילה “אמת” בעולם הפוליטיקה ממש עוררה אצלי צחוק מר והזכירה לי שעיתון המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ נקרא “פרוודה”, כלומר “אמת”. בחרתי באותה מפלגה שעשתה גדולות בארץ הזאת ושבתה את לבי מיום שניתנה לי זכות הבחירה. אירוניה של הגורל שגם היא, גם אני, מגיעים אל עולם האמת, ושנינו איננו מוותרים על הפתק א.מ.ת.

הפוליטיקה מושלת בעולם השקר, שבו היא מפליאה לעשות יותר מכל גורם אחר. כולנו משקרים. בלי הרף. בפוליטיקה כולם שקרנים. מי שאינו שקרן נשמט מן העולם הפוליטי, במוקדם או במאוחר. רוב המנהיגים הפוליטיים הם לא סתם שקרנים, אלא שקרנים בלי בושה ובלי מעצורים. זה סוד הצלחתם. והעם הולך אחריהם, עם בושה ועם מעצורים, אבל ממשיך ובוחר את מנהיגי עולם השקר שבו הוא מתבוסס בגועל נפש, מצופה בחיוך נהנתני ובהתנצלות של “ככה זה בעולם”.

בחירות זה יום שבו עולות מחשבות על הדמוקרטיה הישראלית השקרית שבה אנו חיים. המפלגה שקיבלה את רוב הקולות היא מפלגה לא דמוקרטית בעליל. חברי הכנסת הראשונים שלה נבחרות ע“י מנהיג אחד, שקרן ידוע מנעוריו, שהשקר והכוחנות הולידו אצלו בהכרח שחיתות ופעולה אנטי-דמוקרטית מובהקת. הוא ובנו בחרו מי יהיו חברי הכנסת של “קדימה”. ואם זו דמוקרטיה, אז גם בש”ס יש דמוקרטיה. גם שם, במקום בחירה של העם, בוחר וממנה ומחליט ומכתיב איש אחד, אומנם מורם מעם, אבל בודאי לא נבחר העם. ואשה נבחרת – שס מלהזכיר! ומי בחר את נציגי “ישראל ביתנו” לכנסת? גם הוא איש יחיד, כוחני ונתון לחקירות משטרה. גם במפלגות הקטנטנות עושים צחוק מהדמוקרטיה. זה העולם ממנו אני נפרד עם פתק א.מ.ת. בידי הרועדת. זה העולם אותו אני משאיר לנכדיי.

המנהיגים האלה, שאנחנו באמת בוחרים, בידיעה ברורה שהם אינם ראויים, לא מסתפקים ברע שעשו בחייהם, אלא ממנים אחריהם גרועים מהם, שממנים ומממנים תחתיהם עוד יותר גרועים, אומני השררה והשחיתות. ראה שרון שמינה את אולמרט, שמינה את הירשנזון, שמינה את פקידי המס בשיטת “חבר מביא חבר”, או חבר שקרן מקיף את עצמו בשקרנים שיחסמו את האמת ואת החוק מלגעת בו. החטא הקדמון של דורנו הוא שהתעלמנו ביודעין מההוראה הברורה של ועדת החקירה הממלכתית, שאסור לבחור את שרון לשר בטחון, התחכם העם הנבחר ובחר בו לראשות הממשלה. וההתדרדרות התחילה ונמשכת עד היום ועד מחר, כי מחר-מחרתיים ייבחר הצדיק ליברמן לשר בישראל. בלי בושה. וכל המוכשרים הללו (שהוכשרו ע"י העם בניגוד לחוק) משבשים לנו את היחסים עם שכנינו, שגם הם למדו מאיתנו לבחור “באופן דמוקרטי” את הגרועים שבמנהיגים.

הבחירות היו לפני שבועיים. דחיתי את כתיבת הגלויה הזאת עד היום, מתוך ידיעה שאינני גורם לקוראיי הנאה כלשהי ואינני מפיח בהם תקוה. מה לעשות שזו האמת הנגלית לי בעולם האמת. כל עוד חייתי (בטוב) בעולם השקר, הייתי אופטימיסט ללא תקנה. בעולם האמת נגלה לי השקר שמחזיק את האופטימיסטים בחיים. אמיל חביבי, ידידי המנוח, יצר את המושג המשולב “אופסימיסט”. גם לי לא נוח להצהיר שאני פסימיסט.

גלשתי אל הפוליטיקה שלא מרצוני. שלא מרצון קוראיי. שמתם לב שבעשרת הדיברות אחרי “לא תגנוב”, “לא תרצח”, “לא תנאף”, לא מופיע “לא תשקר”? יש אמנם בפירוש “לא תענה ברעך עד שקר”, כלומר, בהיותך עד במשפט, אל לך לשקר ולהפליל את רעך. את רעך! לא נאמר לא תגנוב מרעך. לא נאמר לא תרצח את רעך. אבל בעניני אמת ושקר יש, כנראה, להבדיל בין “רעך” לבין שאר בני האדם. הסתייגות ברורה מן האפשרות לאמר בקצרה “לא תשקר!” מבט מפוכח אל המציאות האנושית, אל האדם המשקר (נוסח האדם הצוחק) שהוא חלק מ“מותר האדם מן הבהמה”.

אני משוכנע שלא במקרה ולא בהיסח הדעת נמנעו עשרת הדיברות מלומר “לא תשקר”. ובזאת ניתנה הסכמה מלמעלה שמותר האדם מן הבהמה – השקר והצחוק. בעלי חיים אינם משקרים ואינם צוחקים. האדם צוחק ומכסה בכך על שקריו היומיומיים, הבלתי נמנעים.

האומנם בעולם האמת יהיה לי קל יותר להימנע משקרים? להימנע מתגובות והערות של הסובבים אותי, שמהם נודף השקר? האומנם קל יותר לחיות בעולם האמת? נחיה ונראה. שתי מלים, שבמצבי, שעש בהן נו ההפרזה ומן הספק.

הספק משתלט עליי בעולם האמת. אובדן הראייה מכשיר אותי להתהלך בו באיטיות, עטוף ערפילים אפורים מבחוץ ומבפנים.

קבוץ מעין-ברוך 1.3.2009

אני צועד באטיות ובהסוס בעולמי החדש, שהגדרתי לעצמי ולקוראיי כ“עולם האמת”. משהו שבין העולם הזה לעולם הבא, שעליו מדברים גם אלה שאינם מאמינים בקיומו.

בשפה העברית, היחידה במינה, יש מלים לא מעטות הבנויות משני חלקים המשלימים זה את זה. המילה “אמת” מורכבת מ-אם + מת, כלומר, מן הלידה ועד המוות. כמוה המלה “אבן” המורכבת מ-אב + בן. או המילה “ידיד”, המורכבת מ-יד אוחזת יד, ועוד כהנה וכהנה. המלה “אמת” היא בשימוש יומיומי של כל דובר עברית מ“אגיד לך את האמת”, “נו, באמת”, “באמת ובתמים”, ועד הנוסח המשפטי המתעלם מחולשות אנוש: “אני נשבע להגיד את האמת, את כל האמת ורק את האמת.”. כמה אירוני שהמשפט הזה נאמר מול עורכי-דין, שכל הכשרתם ועיסוקם הם להטוטים שמטרתם להסתיר ולהעלים את האמת. אמת ניתנה להיאמר, אינני מחדש בזה דבר. אני רק מבהיר אותו תוך כדי חשיבה בעולם

מעורפל, “הזוי”, בלשון הימים האלה.

השאלה קשה במיוחד להורים לילדים צעירים, שהולכים בעקבות הוריהם ואוסרים על ילדיהם לשקר. חלק מהם אומרי, אל תשקר! וחלק מסתפקים ב“לאבא ואמא לא משקרים”. אלה גם אלה יודעים שזו גזירה שאין ציבור הילדים יכול לעמוד בה. בעיקר ילדים. לכשיגדלו, יגדלו גם השקרים איתם.

נהוג לומר “לשקר אין רגליים”, אבל שוכחים שיש לו כנפיים. אני שומע את משק כנפיו בהתהלכי בעולם האמת, יורד מן הקלנועית ומאזין לצעירים ממני. פעם זה היה מעורר בי רוגז, בושה ומבוכה. עכשיו זה מעורר בי חיוך וצורך להתבטא בלי מעצורים. פריוויליגיה שנטלתי לעצמי, אולי במעט חוצפה, אבל גם ברצון טוב לפזר ולמזער את רגשות האשמה המלווים את המשקרים ואת השקרנים בעלי המידות המוסריות. ואכן יש כאלה פה ושם. אולי פה יותר מאשר שם. הלוואי.

נתמזל מזלי ואני חי בעולם האמת בזוגיות מושלמת עם חנה אשתי. זה מזכיר לי את סיפורו של עגנון על אדם שיוצא להתבודד ביער ופוגז אדם אחר שגם הוא יוצא להתבודד. אומר לו, בוא נצא ביחד להתבודד ביער. בכל העולמות טובים השניים מן האחד, ואם מדובר בזכר ונקבה מחוברים ואוהבים כמה עשרות שנים, הרי הטוב הזה הוא מתנה משמיים. האיזון וההיזון בין שניים שהפכו לאחד ברבות השנים, אין כמוהו לבהירות המחשבה ולטעם החיים בעולם האמת. משהו מזה אני מנסה להעביר לקוראיי בכלל ולנכדיי בפרט.

הגיעה השעה להבהיר לעצמי ולקוראיי את ההגדרה שלי האישית של עולם האמת, שכידוע אינה תואמת את ההגדרה המילונית. הגדרתי האישית והספרותית נובעת מתחושות שהצטברו זו על גבי זו, תחושות שאינני חי חיים מלאים בעולם בו חייתי 70 וכמה משנות חיי ועדיין לפניי תקופה לא מבוטלת של חיים למחצה בטרם מוות סופי.

המסורת היהודית אינה אומרת על אדם שהלך לעולמו שהוא מת אלא שהוא נפטר. נפטר מן העולם. נפטר מן הצרות. נפטר מן האחריות למשפחתו ולתלויים בו. בשיר שלי “וידוי הגדול” סיפרתי על פטירתה של אמי בביטוי מקורי, מורכב וחד-פעמי: נפטרה מן העולם ומן הצרות הצרורות בצרור החיים.

התחושות שאני כבר לא ממש חי בעולם הזה התחילו עם תחילת המאה ה-21, שהיא גם תחילת האלף השלישי. הרגשתי שאין בכוחי להתמודד עם הטכנולוגיות ועם מות האידיאולוגיות שאיפיינו את המעבר למאה חדשה ואלף חדש. תמיד היתה לי בעיה עם טכנולוגיה ואפילו נהיגה במכונית ומציאת תחנת רדיו היוו בשבילי קושי בל-ייאמן. עבודתי אומנם חייבה אותי להוציא רשיון נהיגה, אחרי שבעה טסטים, אבל לאחר שנים ספורות של נהיגה בגליל ובפריש, קרעתי את רשיון הנהיגה מדאגה לשלומי, לשלום משפחתי ולשלום הציבור. זה היה לפני שנים מרובות ואני עדיין חושב שמגיע לי פרס מהמועצה למניעת תאונות דרכים. זה בא להבהיר עד כמה חדל אונים ומתוסכל עמדתי בתחילת המאה בפני גל החידושים הטכנולוגיים. אין לי מושג איך שולחים אס. אם. אס., איך גולשים באינטרנט, איך מדברים בצ’ט ובסקייפ, מה זה איי-פוד,…וכיוצא בזה. אפילו המחשב התעלל בי וגזל את שלוות הנפש הדרושה לכתיבה ספרותית. התחילה הרגשה של נתק ביני ובין העולם הזה הסובב אותי. המכה הגדולה, שהפכה את התחושה הזאת למצב נפשי שהשתלט על התודעה, היתה, אובדן הראייה. כל-כך הרבה דברים חשובים, יום יומיים נחוצים ומשמחים – בקיצור, נותנים טעם לחיים – הלכו ממני לעד. לא לקרוא, לא לכתוב, לא לראות הבעות פנים של הקרובים אליי והסובבים אותי, לא ליהנות מסרט לועזי ואפילו מהחדשות בטלויזיה המלאות כתוביות זעירות, לא לראות מחול או תערוכה במוזיאון או תיאטרון, לא ליהנות למראה המעדנים על שולחן שבת או חג. לא לזהות חבר או פרח או אשה יפה. לא ליהנות מיופיה של ארץ פלגי מים באצבע הגליל, במרחק פסיעה מביתי. האם זה נקרא לחיות בעולם הזה? וברור שעדיין יש כברת דרך עד העולם הבא.

התחושה שהתחילה עם כניסת המאה והתעצמה עם אובדן הראייה, הושלמה בהגיעי לגבורות. עולם האמת לפי הגדרתי הוא אותו נו מֶן’ס לֶנד מלא חתחתים ומהמורות, חוליים ואובדנים ומגבלות, שבין החיים האנושיים בעולם הזה לבין ההיפטרות הגמורה מן העולם. עולם שבו גלולות ותרופות, רופאים, ניתוחים ובדיקות, ממלאים את יומך ומשתלטים אף על חלומותיך.

אני מניח, ובעצם יודע, שיש רבים רבים בגילי, במצבי הבריאותי ובמצבי הנפשי. עם פיליפיניות ובלעדיהן, בבתים סיעודיים וגם בביתם- מבצרם. ספק אם הגדרותיי ותחושותיי מבטאות גם אותם. ההחלטה בידיהם אם לאמץ את תחושתי ההזויה, את הגדרותיי, ואת ניסיוני להתהלך זקוף בשבילי עולם האמת מנותק ומזוכך מעולם השקר, המתכסה באיצטלה של העולם בו אנו חיים. האמירה “ככה זה בעולם” פוטרת רבים וטובים מן הבושה, החמלה ומהתקווה לחיות בעולם מתוקן. שלא לדבר על הרצון והאתגר לעשות לתיקונו של עולם.

בעולם האמת אתה פטור מלתקן. אין לך כבר מה לשפר. אבל יש גם יש מה לספר. ואת זאת אעשה כל עוד נשמה באפי.

פגשתי את הציונות בעולם האמת. היא הגיעה לשם לפניי. זקנה, כפופה, שומרת על יופיה, ישבה על ספסל בודד בגן הציבורי, מקל הליכה בידה. דת כלבים מגדלים שונים ריחרחה ונבחה סביבה. ניסתה לגרש אותם במקלה ולא הרפו ממנה. ערבי עם מטאטא ויעה עם מקל ארוך ניקה את עלי השלכת שמסביבה, התקרב אליה וביקש בלא מילים שתרים את רגליה כדי שיוכל לנקות היטב. הוא נגע במטאטא ברגליה. בזעם מתפרץ, שלא התאים לישיבתה הנינוחה, היא דחתה אותו מעל פניה. ספק מרצונה ספק שלא מרצונה ניחת המקל שבידה על פניו והבריח אותו, כעוס, מקלל ומאיים. “מה הוא רוצה ממני?”, מלמלה לעצמה. “גן ענק לפניו, מלא עלי שלכת, והוא נטפל לספסל שלי ולרגליים העייפות שלי.” זועף, התרחק האיש אל בין העצים העבותים, ומשם נשמעו קולות של ילדים שרים לו שוב ושוב “ערבי זקן, צולע ומסכן/התחתן עם ערביה, צולעת מסכנה/ נולד להם בן, צולע ומסכן/ שהתחתן עם ערביה, צולעת מסכנה/…” וחוזר חלילה.

האטתי את צעדיי וקרבתי אל הספסל, מהורהר. היא ישבה לבדה על הספסל, בין רגיעה לנמנום. עור פניה היה חרוש קמטים, שיערה הכסוף אסוף היה בקפידה על עורפה. בשרה על זרועותיה תלוי מדולדל, שפתה העליונה רוטטת על השפה העברית האיתנה שמתחתיה. רק עיניה היו בורקות בברק נעורים, המלווה אותה בשישים השנים האחרונות. קרבתי אליה בהיסוס ובחיבה. זכרתי לה חסד נעוריי, לכתי אחריה הגלילה אל ארץ ירדן וחרמונים. נעוריי שלי עלו בקנה אחד עם נעוריה. שבוי הייתי בקסמי עלומיה, קסם הקיבוץ האידיאליסטי, קסם השפה העברית היונקת ממקורותיה, קסם יצירת אומה משברי גלויות, קסם בניין הארץ. אהבתי אותה ואת בנותיה, תל אביב, בטרם יצאה לתרבות רעה, ודגניה, בטרם הופרטה. התרפקתי והתענגתי על נכדותיה הגימנסיה הרצליה והאוניברסיטה העברית. נסיכת המאה העשרים הביטה נכחה, לא היפנתה מבטה אליי, ומלמלה כאילו לעצמה: “בנים גידלתי ורוממתי והמה פשעו בי”, נשיאים, ראשי ממשלה, שרים ופקידים בכירים. וכולם, כולם פשעו בי ואיכזבו אתכם. את המילה “אתכם” הפנתה יחד עם מבטה ישירות אליי. התישבתי בקצה הספסל ופניתי אליה מבויש ומגמגם.

פתחתי ואמרתי, הנה גם את בעולם האמת. היא הסבה את פניה לעברי, נדה בראשה והעלתה חצי חיוך. חציו השני נותר לחוץ בין שפתיה. יש לי כמה שאלות לשאול אותך, אמרתי בלחישה נשמעת. ועכשיו שאנחנו בעולם האמת, אני מקווה שתאמרי לי את האמת, בלי מעטפת הסיסמאות והקלישאות, שאיפיינו במשך שנים את דוברייך.

– את האמת שלי! אמרה. הפעם בקול ברור, כמעט תוקפני.

– וכי יש אמת אחרת?

– יש אמיתות הרבה, בני. שאלמלא כן לא היו מריבות בין שכנים ולא היו מלחמות בעולם.

היא ראתה את התמיהה שהתפשטה על פניי, וקמטים עלו על לחייה, תזכורת לגומות החן מימי חניתה, אקסודוס ואנטבה.

– אמחיש לך זאת מן הספרים שראיתי בביתך, ספרי הציור של יעקב אגם. ציור אחד שלו מצולם מן החזית, ומשני צדדיו שניים שלושה תצלומים מזוויות אחרות, אותו ציור הנראה שונה לחלוטין מנקודות מבט שונות. קשה להאמין שמדובר בציור אחד. לכל אדם זווית ראיה שלו ומה שהוא רואה ממנה שונה מאדם או עם שזווית הראיה שלו אחרת, ולעתים קרובות מנוגדת, מן הצד השני, האחר. ציור אחד, ופנים רבות לו, תלוי בעיני המסתכל, בזווית הראיה ובשדה הראיה שלו. בקיצור, יקירי, לכל אדם ולכל עם האמת שלו.

– הפתעת אותי!

– אפתיע אותך שוב ואזכיר לך שלכם, הסופרים והמשוררים יש היתר מיוחד להתעלם מן האמת, שהרי יוצרי שקרים ספרותיים אתם. יש לכם ליצנציה פואטיקה המתירה לכם לשקר אפילו לאחר שהגעתם לעולם האמת. אתם כותבים בדיות, אגדות, סיפורים על אנשים ודברים שלא היו ולא נבראו. זו זכותכם וזו תרומתכם לאנשים החיים בעל כורחם בעולם השקר. אתם מוסיפים חן ומעוף והומור המקלים על החיים בו. אתם חורגים מן ההגדרות המילוניות, מן הדברים המקובלים. ולא רק אתם. קח, למשל, את המושג העממי “עולם הבא”. ההגדרה המילונית והעממית היא העולם שלאחר המוות. בעיני חכמי הקבלה ובספריהם, העולם הבא הוא העולם שלאחר בוא המשיח, עולם שכולו טוב.

– אני רציתי לשאול… אני מהסס… אבל לא אחמיץ את הזדמנות לשאול אותך את השאלות המעיקות עליי.

– דבר, דבר. יש לנו כל הזמן שבעולם. הרי אנחנו בעולם האמת.

– כשאת שומעת את דברי המנהיגים של העולם הסובב אותנו, את דברי הנאצה של אחמדיניג’ד ואת איומיו. את דברי נסראללה שגם בעוד אלף שנים השיעים לא יכירו במדינת ישראל. כשאת מרגישה את השנאה היוקדת של החמאס והג’יהאד וההמונים ההולכים בעקבותיהם. את המלחמות שאין להן סוף ותכלית – האם את לא מתחרטת על ההתעקשות לבנות את מדינת הלאום שלנו באזור מסוכן זה, המאיים עלינו לכלותינו?

– לא!! האל"ף נהגתה בפיה כעיצור.

– אני מחכה לתשובה, נעצתי בה מבט חד

– שאלת. שאלה ארוכה. השבתי לך.

– פרטי, אם לא קשה לך.

– קשה לי. אין בי חרטה שבחרתי בארץ ישראל, ולא במקומות האחרים שגם בהם לא היינו מלקקים דבש. ולא השליתי את עצמי שכאן רק נשתה חלב ונלקק דבש. אבל הפחד הקיומי הטבוע בגנים שלנו אינו מוצא חן בעיניי. אני לא רוצה להטיף לאמונה במשיח, אבל אמונה בעתיד טוב יותר, הכולל רגיעה ושלום, תועיל לנו יותר מתסביך רדיפה חולני.

– את הבטחת לנו שעצמאות והתרכזות בארץ תמחק את האנטישמיות מן העולם. המציאות הפוכה.

– לצערי, בזאת טעיתי. השליתי את עצמי ואתכם. שורשי האנטישמיות היו והינם עמוקים וחולניים מששיערתי.

– את הבטחת לנו מקלט בטוח.

– מסתבר שאין דבר כזה בעולם הזה “מקלט בטוח”. אני חוששת שגם לא בעולם האמת. ראית את הערבי ואת הכלבים. זהו קצה הקרחון, הנמס במהירות במזרח התיכון. מקלט בטוח?? מגדלי התאומים ומטוסי האומות אינם מקלט בטוח. נכנסנו למאה שהטרור יהיה בה איום מתמיד, בלתי מנוצח, איום על כל מי שחולם על מקלט בטוח.

– לעניות דעתי, השכול המלווה את חיינו הוא הכישלון הגדול שלך. השפה העברית כורכת שכול וכשלון בשורש אחד, עוד לפני ברנר. את לא מרגישה אשמה בתופעה הבלתי אנושית של אבות וסבים קוברים בנים ונכדים, מוסיפים וקוראים אחריהם קדיש?

– עם שאינו מוכן לשלם בדם בעד עצמאותו אינו עם. כל עם והאמת שלו, ועליה הוא נלחם. תאונות הדרכים גובות מאיתנו מחיר דמים גדול מזה של המלחמות והטרור גם יחד, ואיננו מפסיקים להשתמש ברכב ובמטוסים.

שתקתי. אנחה גדולה יצאה מליבי.

– אני יודעת, אין בזה נחמה. אפילו לא חצי נחמה. אתה מדבר על השכול ומרטיט את לבי, ואני ממשיכה וחושבת על הפצועים ומשפחותיהם… בוא נדבר על משהו אחר.

– מיליון יהודים שהבאת לארץ ברחו מכאן. חלקם מזלזלים בך, חלקם כועסים עלייך, חלקם מאוכזבים ממך ואחרים פשוט תולים עלייך מרכאות כפולות.

– מיליון אחד התפזר, שישה מיליון דברים בי ובדרכי, גם אם הפסיקו לפאר את שמי בשירי הלל. אם לדבר במספרים, הצלחתי בגדול.

– ואם לדבר בערכים? היית פעם כל כך טובה ואופטימית בשטח זה.

–הייתי אופטימית ונשארתי אופטימית. אמנם יש משהו רקוב בדנמרק שלי, ארצי היקרה. עמי החכם חולה, אבל אין בי ספק שיימצאו לו הרופאים והתרופות והוא יבריא ויחלים. ישוב לחלומות האור שלו. גם חלום והחלמה הם מאותו השורש.

• שמת לב שבארץ ובעברית כמעט שלא מזכירים אותך בשנים האחרונות? רק בחדשות בערבית ובפרסית שמך נישא בפי כל? הם לא מדברים על ישראלים או יהודים. האויב שלהם הוא הציונים, אל-צהאיינה ובמדיה העברית הדביקו לך “פוסט” אקדמי מפוקפק. את מדאיגה אותי. את שהיית עלמת עלומיי, גאוות העם היהודי לדורותיו. את נראית לי חולה. אני מאחל לך החלמה מהירה שלמה.

– החלמה ממה? מזיקנה אין החלמה. יש רק מעבר אל עולם האמת בדרך אל הבלתי ידוע. האמנתי במשיח עד שהוא נשבה בברוקלין.

קמתי ונפרדתי ממנה בלחיצת יד. ידה הקמוטה רעדה בתוך ידי.

– אתה יכול לתת לי נשיקה, היא אמרה, אני יודעת שאתה אוהב אותי.

נשקתי אותה על שתי שפתיה, על שפתה העברית ועל שפת ים כנרת. חיוך רחב, אמיתי, התפשט על קימוטי פניה. אור יקרות עלה ונגה מעיניה. לא אור לגויים. סתם אור קדומים עטוף בתקווה נושנה. נפרדנו לשלום.

מעיין ברוך, ערב פסח תשס"ט