רקע
אמנון שמוש
הגיגים ה'...

פגשתי את הציונות בעולם האמת. היא הגיעה לשם לפניי. זקנה, כפופה, שומרת על יופיה, ישבה על ספסל בודד בגן הציבורי, מקל הליכה בידה. דת כלבים מגדלים שונים ריחרחה ונבחה סביבה. ניסתה לגרש אותם במקלה ולא הרפו ממנה. ערבי עם מטאטא ויעה עם מקל ארוך ניקה את עלי השלכת שמסביבה, התקרב אליה וביקש בלא מילים שתרים את רגליה כדי שיוכל לנקות היטב. הוא נגע במטאטא ברגליה. בזעם מתפרץ, שלא התאים לישיבתה הנינוחה, היא דחתה אותו מעל פניה. ספק מרצונה ספק שלא מרצונה ניחת המקל שבידה על פניו והבריח אותו, כעוס, מקלל ומאיים. “מה הוא רוצה ממני?”, מלמלה לעצמה. “גן ענק לפניו, מלא עלי שלכת, והוא נטפל לספסל שלי ולרגליים העייפות שלי.” זועף, התרחק האיש אל בין העצים העבותים, ומשם נשמעו קולות של ילדים שרים לו שוב ושוב “ערבי זקן, צולע ומסכן/התחתן עם ערביה, צולעת מסכנה/ נולד להם בן, צולע ומסכן/ שהתחתן עם ערביה, צולעת מסכנה/…” וחוזר חלילה.

האטתי את צעדיי וקרבתי אל הספסל, מהורהר. היא ישבה לבדה על הספסל, בין רגיעה לנמנום. עור פניה היה חרוש קמטים, שיערה הכסוף אסוף היה בקפידה על עורפה. בשרה על זרועותיה תלוי מדולדל, שפתה העליונה רוטטת על השפה העברית האיתנה שמתחתיה. רק עיניה היו בורקות בברק נעורים, המלווה אותה בשישים השנים האחרונות. קרבתי אליה בהיסוס ובחיבה. זכרתי לה חסד נעוריי, לכתי אחריה הגלילה אל ארץ ירדן וחרמונים. נעוריי שלי עלו בקנה אחד עם נעוריה. שבוי הייתי בקסמי עלומיה, קסם הקיבוץ האידיאליסטי, קסם השפה העברית היונקת ממקורותיה, קסם יצירת אומה משברי גלויות, קסם בניין הארץ. אהבתי אותה ואת בנותיה, תל אביב, בטרם יצאה לתרבות רעה, ודגניה, בטרם הופרטה. התרפקתי והתענגתי על נכדותיה הגימנסיה הרצליה והאוניברסיטה העברית. נסיכת המאה העשרים הביטה נכחה, לא היפנתה מבטה אליי, ומלמלה כאילו לעצמה: “בנים גידלתי ורוממתי והמה פשעו בי”, נשיאים, ראשי ממשלה, שרים ופקידים בכירים. וכולם, כולם פשעו בי ואיכזבו אתכם. את המילה “אתכם” הפנתה יחד עם מבטה ישירות אליי. התישבתי בקצה הספסל ופניתי אליה מבויש ומגמגם.

פתחתי ואמרתי, הנה גם את בעולם האמת. היא הסבה את פניה לעברי, נדה בראשה והעלתה חצי חיוך. חציו השני נותר לחוץ בין שפתיה. יש לי כמה שאלות לשאול אותך, אמרתי בלחישה נשמעת. ועכשיו שאנחנו בעולם האמת, אני מקווה שתאמרי לי את האמת, בלי מעטפת הסיסמאות והקלישאות, שאיפיינו במשך שנים את דוברייך.

– את האמת שלי! אמרה. הפעם בקול ברור, כמעט תוקפני.

– וכי יש אמת אחרת?

– יש אמיתות הרבה, בני. שאלמלא כן לא היו מריבות בין שכנים ולא היו מלחמות בעולם.

היא ראתה את התמיהה שהתפשטה על פניי, וקמטים עלו על לחייה, תזכורת לגומות החן מימי חניתה, אקסודוס ואנטבה.

– אמחיש לך זאת מן הספרים שראיתי בביתך, ספרי הציור של יעקב אגם. ציור אחד שלו מצולם מן החזית, ומשני צדדיו שניים שלושה תצלומים מזוויות אחרות, אותו ציור הנראה שונה לחלוטין מנקודות מבט שונות. קשה להאמין שמדובר בציור אחד. לכל אדם זווית ראיה שלו ומה שהוא רואה ממנה שונה מאדם או עם שזווית הראיה שלו אחרת, ולעתים קרובות מנוגדת, מן הצד השני, האחר. ציור אחד, ופנים רבות לו, תלוי בעיני המסתכל, בזווית הראיה ובשדה הראיה שלו. בקיצור, יקירי, לכל אדם ולכל עם האמת שלו.

– הפתעת אותי!

– אפתיע אותך שוב ואזכיר לך שלכם, הסופרים והמשוררים יש היתר מיוחד להתעלם מן האמת, שהרי יוצרי שקרים ספרותיים אתם. יש לכם ליצנציה פואטיקה המתירה לכם לשקר אפילו לאחר שהגעתם לעולם האמת. אתם כותבים בדיות, אגדות, סיפורים על אנשים ודברים שלא היו ולא נבראו. זו זכותכם וזו תרומתכם לאנשים החיים בעל כורחם בעולם השקר. אתם מוסיפים חן ומעוף והומור המקלים על החיים בו. אתם חורגים מן ההגדרות המילוניות, מן הדברים המקובלים. ולא רק אתם. קח, למשל, את המושג העממי “עולם הבא”. ההגדרה המילונית והעממית היא העולם שלאחר המוות. בעיני חכמי הקבלה ובספריהם, העולם הבא הוא העולם שלאחר בוא המשיח, עולם שכולו טוב.

– אני רציתי לשאול… אני מהסס… אבל לא אחמיץ את הזדמנות לשאול אותך את השאלות המעיקות עליי.

– דבר, דבר. יש לנו כל הזמן שבעולם. הרי אנחנו בעולם האמת.

– כשאת שומעת את דברי המנהיגים של העולם הסובב אותנו, את דברי הנאצה של אחמדיניג’ד ואת איומיו. את דברי נסראללה שגם בעוד אלף שנים השיעים לא יכירו במדינת ישראל. כשאת מרגישה את השנאה היוקדת של החמאס והג’יהאד וההמונים ההולכים בעקבותיהם. את המלחמות שאין להן סוף ותכלית – האם את לא מתחרטת על ההתעקשות לבנות את מדינת הלאום שלנו באזור מסוכן זה, המאיים עלינו לכלותינו?

– לא!! האל"ף נהגתה בפיה כעיצור.

– אני מחכה לתשובה, נעצתי בה מבט חד

– שאלת. שאלה ארוכה. השבתי לך.

– פרטי, אם לא קשה לך.

– קשה לי. אין בי חרטה שבחרתי בארץ ישראל, ולא במקומות האחרים שגם בהם לא היינו מלקקים דבש. ולא השליתי את עצמי שכאן רק נשתה חלב ונלקק דבש. אבל הפחד הקיומי הטבוע בגנים שלנו אינו מוצא חן בעיניי. אני לא רוצה להטיף לאמונה במשיח, אבל אמונה בעתיד טוב יותר, הכולל רגיעה ושלום, תועיל לנו יותר מתסביך רדיפה חולני.

– את הבטחת לנו שעצמאות והתרכזות בארץ תמחק את האנטישמיות מן העולם. המציאות הפוכה.

– לצערי, בזאת טעיתי. השליתי את עצמי ואתכם. שורשי האנטישמיות היו והינם עמוקים וחולניים מששיערתי.

– את הבטחת לנו מקלט בטוח.

– מסתבר שאין דבר כזה בעולם הזה “מקלט בטוח”. אני חוששת שגם לא בעולם האמת. ראית את הערבי ואת הכלבים. זהו קצה הקרחון, הנמס במהירות במזרח התיכון. מקלט בטוח?? מגדלי התאומים ומטוסי האומות אינם מקלט בטוח. נכנסנו למאה שהטרור יהיה בה איום מתמיד, בלתי מנוצח, איום על כל מי שחולם על מקלט בטוח.

– לעניות דעתי, השכול המלווה את חיינו הוא הכישלון הגדול שלך. השפה העברית כורכת שכול וכשלון בשורש אחד, עוד לפני ברנר. את לא מרגישה אשמה בתופעה הבלתי אנושית של אבות וסבים קוברים בנים ונכדים, מוסיפים וקוראים אחריהם קדיש?

– עם שאינו מוכן לשלם בדם בעד עצמאותו אינו עם. כל עם והאמת שלו, ועליה הוא נלחם. תאונות הדרכים גובות מאיתנו מחיר דמים גדול מזה של המלחמות והטרור גם יחד, ואיננו מפסיקים להשתמש ברכב ובמטוסים.

שתקתי. אנחה גדולה יצאה מליבי.

– אני יודעת, אין בזה נחמה. אפילו לא חצי נחמה. אתה מדבר על השכול ומרטיט את לבי, ואני ממשיכה וחושבת על הפצועים ומשפחותיהם… בוא נדבר על משהו אחר.

– מיליון יהודים שהבאת לארץ ברחו מכאן. חלקם מזלזלים בך, חלקם כועסים עלייך, חלקם מאוכזבים ממך ואחרים פשוט תולים עלייך מרכאות כפולות.

– מיליון אחד התפזר, שישה מיליון דברים בי ובדרכי, גם אם הפסיקו לפאר את שמי בשירי הלל. אם לדבר במספרים, הצלחתי בגדול.

– ואם לדבר בערכים? היית פעם כל כך טובה ואופטימית בשטח זה.

–הייתי אופטימית ונשארתי אופטימית. אמנם יש משהו רקוב בדנמרק שלי, ארצי היקרה. עמי החכם חולה, אבל אין בי ספק שיימצאו לו הרופאים והתרופות והוא יבריא ויחלים. ישוב לחלומות האור שלו. גם חלום והחלמה הם מאותו השורש.

  • שמת לב שבארץ ובעברית כמעט שלא מזכירים אותך בשנים האחרונות? רק בחדשות בערבית ובפרסית שמך נישא בפי כל? הם לא מדברים על ישראלים או יהודים. האויב שלהם הוא הציונים, אל-צהאיינה ובמדיה העברית הדביקו לך “פוסט” אקדמי מפוקפק. את מדאיגה אותי. את שהיית עלמת עלומיי, גאוות העם היהודי לדורותיו. את נראית לי חולה. אני מאחל לך החלמה מהירה שלמה.

– החלמה ממה? מזיקנה אין החלמה. יש רק מעבר אל עולם האמת בדרך אל הבלתי ידוע. האמנתי במשיח עד שהוא נשבה בברוקלין.

קמתי ונפרדתי ממנה בלחיצת יד. ידה הקמוטה רעדה בתוך ידי.

– אתה יכול לתת לי נשיקה, היא אמרה, אני יודעת שאתה אוהב אותי.

נשקתי אותה על שתי שפתיה, על שפתה העברית ועל שפת ים כנרת. חיוך רחב, אמיתי, התפשט על קימוטי פניה. אור יקרות עלה ונגה מעיניה. לא אור לגויים. סתם אור קדומים עטוף בתקווה נושנה. נפרדנו לשלום.

מעיין ברוך, ערב פסח תשס"ט


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!