רקע
אמנון שמוש
הגיגים ד'...

אני צועד באטיות ובהסוס בעולמי החדש, שהגדרתי לעצמי ולקוראיי כ“עולם האמת”. משהו שבין העולם הזה לעולם הבא, שעליו מדברים גם אלה שאינם מאמינים בקיומו.

בשפה העברית, היחידה במינה, יש מלים לא מעטות הבנויות משני חלקים המשלימים זה את זה. המילה “אמת” מורכבת מ-אם + מת, כלומר, מן הלידה ועד המוות. כמוה המלה “אבן” המורכבת מ-אב + בן. או המילה “ידיד”, המורכבת מ-יד אוחזת יד, ועוד כהנה וכהנה. המלה “אמת” היא בשימוש יומיומי של כל דובר עברית מ“אגיד לך את האמת”, “נו, באמת”, “באמת ובתמים”, ועד הנוסח המשפטי המתעלם מחולשות אנוש: “אני נשבע להגיד את האמת, את כל האמת ורק את האמת.”. כמה אירוני שהמשפט הזה נאמר מול עורכי-דין, שכל הכשרתם ועיסוקם הם להטוטים שמטרתם להסתיר ולהעלים את האמת. אמת ניתנה להיאמר, אינני מחדש בזה דבר. אני רק מבהיר אותו תוך כדי חשיבה בעולם

מעורפל, “הזוי”, בלשון הימים האלה.

השאלה קשה במיוחד להורים לילדים צעירים, שהולכים בעקבות הוריהם ואוסרים על ילדיהם לשקר. חלק מהם אומרי, אל תשקר! וחלק מסתפקים ב“לאבא ואמא לא משקרים”. אלה גם אלה יודעים שזו גזירה שאין ציבור הילדים יכול לעמוד בה. בעיקר ילדים. לכשיגדלו, יגדלו גם השקרים איתם.

נהוג לומר “לשקר אין רגליים”, אבל שוכחים שיש לו כנפיים. אני שומע את משק כנפיו בהתהלכי בעולם האמת, יורד מן הקלנועית ומאזין לצעירים ממני. פעם זה היה מעורר בי רוגז, בושה ומבוכה. עכשיו זה מעורר בי חיוך וצורך להתבטא בלי מעצורים. פריוויליגיה שנטלתי לעצמי, אולי במעט חוצפה, אבל גם ברצון טוב לפזר ולמזער את רגשות האשמה המלווים את המשקרים ואת השקרנים בעלי המידות המוסריות. ואכן יש כאלה פה ושם. אולי פה יותר מאשר שם. הלוואי.

נתמזל מזלי ואני חי בעולם האמת בזוגיות מושלמת עם חנה אשתי. זה מזכיר לי את סיפורו של עגנון על אדם שיוצא להתבודד ביער ופוגז אדם אחר שגם הוא יוצא להתבודד. אומר לו, בוא נצא ביחד להתבודד ביער. בכל העולמות טובים השניים מן האחד, ואם מדובר בזכר ונקבה מחוברים ואוהבים כמה עשרות שנים, הרי הטוב הזה הוא מתנה משמיים. האיזון וההיזון בין שניים שהפכו לאחד ברבות השנים, אין כמוהו לבהירות המחשבה ולטעם החיים בעולם האמת. משהו מזה אני מנסה להעביר לקוראיי בכלל ולנכדיי בפרט.

הגיעה השעה להבהיר לעצמי ולקוראיי את ההגדרה שלי האישית של עולם האמת, שכידוע אינה תואמת את ההגדרה המילונית. הגדרתי האישית והספרותית נובעת מתחושות שהצטברו זו על גבי זו, תחושות שאינני חי חיים מלאים בעולם בו חייתי 70 וכמה משנות חיי ועדיין לפניי תקופה לא מבוטלת של חיים למחצה בטרם מוות סופי.

המסורת היהודית אינה אומרת על אדם שהלך לעולמו שהוא מת אלא שהוא נפטר. נפטר מן העולם. נפטר מן הצרות. נפטר מן האחריות למשפחתו ולתלויים בו. בשיר שלי “וידוי הגדול” סיפרתי על פטירתה של אמי בביטוי מקורי, מורכב וחד-פעמי: נפטרה מן העולם ומן הצרות הצרורות בצרור החיים.

התחושות שאני כבר לא ממש חי בעולם הזה התחילו עם תחילת המאה ה-21, שהיא גם תחילת האלף השלישי. הרגשתי שאין בכוחי להתמודד עם הטכנולוגיות ועם מות האידיאולוגיות שאיפיינו את המעבר למאה חדשה ואלף חדש. תמיד היתה לי בעיה עם טכנולוגיה ואפילו נהיגה במכונית ומציאת תחנת רדיו היוו בשבילי קושי בל-ייאמן. עבודתי אומנם חייבה אותי להוציא רשיון נהיגה, אחרי שבעה טסטים, אבל לאחר שנים ספורות של נהיגה בגליל ובפריש, קרעתי את רשיון הנהיגה מדאגה לשלומי, לשלום משפחתי ולשלום הציבור. זה היה לפני שנים מרובות ואני עדיין חושב שמגיע לי פרס מהמועצה למניעת תאונות דרכים. זה בא להבהיר עד כמה חדל אונים ומתוסכל עמדתי בתחילת המאה בפני גל החידושים הטכנולוגיים. אין לי מושג איך שולחים אס. אם. אס., איך גולשים באינטרנט, איך מדברים בצ’ט ובסקייפ, מה זה איי-פוד,…וכיוצא בזה. אפילו המחשב התעלל בי וגזל את שלוות הנפש הדרושה לכתיבה ספרותית. התחילה הרגשה של נתק ביני ובין העולם הזה הסובב אותי. המכה הגדולה, שהפכה את התחושה הזאת למצב נפשי שהשתלט על התודעה, היתה, אובדן הראייה. כל-כך הרבה דברים חשובים, יום יומיים נחוצים ומשמחים – בקיצור, נותנים טעם לחיים – הלכו ממני לעד. לא לקרוא, לא לכתוב, לא לראות הבעות פנים של הקרובים אליי והסובבים אותי, לא ליהנות מסרט לועזי ואפילו מהחדשות בטלויזיה המלאות כתוביות זעירות, לא לראות מחול או תערוכה במוזיאון או תיאטרון, לא ליהנות למראה המעדנים על שולחן שבת או חג. לא לזהות חבר או פרח או אשה יפה. לא ליהנות מיופיה של ארץ פלגי מים באצבע הגליל, במרחק פסיעה מביתי. האם זה נקרא לחיות בעולם הזה? וברור שעדיין יש כברת דרך עד העולם הבא.

התחושה שהתחילה עם כניסת המאה והתעצמה עם אובדן הראייה, הושלמה בהגיעי לגבורות. עולם האמת לפי הגדרתי הוא אותו נו מֶן’ס לֶנד מלא חתחתים ומהמורות, חוליים ואובדנים ומגבלות, שבין החיים האנושיים בעולם הזה לבין ההיפטרות הגמורה מן העולם. עולם שבו גלולות ותרופות, רופאים, ניתוחים ובדיקות, ממלאים את יומך ומשתלטים אף על חלומותיך.

אני מניח, ובעצם יודע, שיש רבים רבים בגילי, במצבי הבריאותי ובמצבי הנפשי. עם פיליפיניות ובלעדיהן, בבתים סיעודיים וגם בביתם- מבצרם. ספק אם הגדרותיי ותחושותיי מבטאות גם אותם. ההחלטה בידיהם אם לאמץ את תחושתי ההזויה, את הגדרותיי, ואת ניסיוני להתהלך זקוף בשבילי עולם האמת מנותק ומזוכך מעולם השקר, המתכסה באיצטלה של העולם בו אנו חיים. האמירה “ככה זה בעולם” פוטרת רבים וטובים מן הבושה, החמלה ומהתקווה לחיות בעולם מתוקן. שלא לדבר על הרצון והאתגר לעשות לתיקונו של עולם.

בעולם האמת אתה פטור מלתקן. אין לך כבר מה לשפר. אבל יש גם יש מה לספר. ואת זאת אעשה כל עוד נשמה באפי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!