לזכרו של חגי חריזמן

ההוראה המפורשת והמתועדת היתה לשלוח לגוש עציון הנצור מחלקה שלימה של ארבעים לוחמים. מצוקת כח האדם, ובעיקר של לוחמים מאומנים, היתה רבה בירושלים. החי“ש (חיל שדה) הירושלמי תרם את שלו והפלמ”ח שלח את חלקו ונספרו 38 בלבד. נזכר מי שנזכר שיש עוד שני פלמחניקים, מדריכי נוער המשמשים זה מכבר “פקק” לכל דורש, וצורפנו חגי ואני להשלים את המספר ל־40, כנדרש.

יצאנו איפא בלילה הראשון מסמינר בית הכרם ברכב אל דרך עפר שהיתה צריכה להביא את המחלקה על 40 חבריה לנקודה בה נתחיל בהליכה לילית חרישית ארוכה עד גוש עציון.

לאחר כחצי שעה הגענו אל דרך העפר המסומנת במפות, אך לא נבדקה, והתברר שהדרך מלאה סלעים ואבנים ומהמורות. ירדנו והתחלנו להזיז את האבנים ולהכשיר את הדרך לכלי הרכב. אך אז שב אלינו דני מס המפקד, שרץ קדימה לבדוק עד כמה קשה דרך העפר, וקבע שזה אפשרי אבל ייקח שעות ולא יישאר לנו זמן להגיע לגוש לפני שיאיר היום. הוחלט לשוב על עקבינו ולחכות ללילה הבא ולדרך אחרת. נמצא מסלול קצר יותר ובטוח יותר. למחרת יצאה המחלקה דרך הרטוב והתחילה לצעוד לגוש עציון. היו בה, בלילה השני, רק 38 איש.

כי ביום שבין שני הלילות הגורליים הגיעה למיפקדה בירושלים קריאה לעזרה מנווה – יעקב, שכונה חדשה בהתהוותה, סמוך לעטרות. אם לא נקבל תגבורת – לא נוכל להחזיק מעמד. אנחנו מותקפים. ולא היתה תגבורת. חוץ משני הפלמח“ניקים המדריכים הנ”ל שכבר שימשו “תגבורת” פה ושם, לסתום פיות יותר מאשר לסתום פרצות. תלשו אותנו איפוא מן המחלקה ושלחו אותנו לנוה־יעקב.

לדרך יצאו 38 לוחמים בלבד. לפתע נקע אחד את רגלו ולא יכל לצעוד יותר. שלחו אותו בחזרה לירושלים, מלווה כמובן בשני חברים שלו שתמכו בו מזה ומזה. וכך המשיכו בדרכם ל"ה, מתוך מחלקה של 40. הסיפור על השלושה שחזרו מוכר וידוע. סיפורם של השניים מעולם לא סופר ברבים.

איך הגענו חגי חריזמן ואני לירושלים? מעשה שהיה כך היה. התגייסנו לפלמ“ח ויצאנו להכשרה בכפר־גלעדי בסתיו 1946, אחר ביום הלימודים בגמנסיה. קבוצה מגובשת מן התנועה המאוחדת. לאחר שהקמנו במרס 1947 את הקיבוץ החדש שלנו מעין־ברוך המשכנו להיות מגויסים ומופעלים במסגרת הפלמ”ח. התנועה המאוחדת דרשה מהכשרותיה מדריכים לניהול הסניפים והקנים בכל הארץ. נשלחתי ע“י ההכשרה לרכז את קן התנועה בירושלים, להחליף את אהרון גורן מחמדיה, שהביא את הסניף לשגשוג ופריחה. שם פגשתי את חגי שנשלח מן ההכשרה המגויסת שלו והיה ליד ימיני. אני התניתי את הסכמתי בכך שבזמני החופשי גם אלמד מזרחנות באוניברסיטה העברית. וכך היה עד שפרצו הקרבות. שנינו ביקשנו לשוב אל מחלקות הפלמ”ח שאליהן השתיכנו. מפקדי ההגנה בירושלים הודיעו לנו חד־משמעית שמירושלים לא יוצאים לוחמים. והוטלה עלינו משימה כפולה משולבת. ראשית, לארגן ולהפעיל את הנוער שמתחת לגיל גיוס למשימות חיוניות ובמקביל לסתום חורים בעמדות הקדמיות ובקרבות. המשימות החיוניות היו שתילת גן ירק בעמק המצלבה, שהושקה ממי הביוב של רחביה ופירותיו חולקו בגאון לתושבי השכונה המורעבים והמופתעים; סלילת הכביש הרומאי העתיק העולה ממוצא לירושלים הנצורה והכשרתו למעבר ג’יפים הכל בעבודת מעדרים ובידיים מיובלות של מאות ילדים וילדות; ולבסוף הכנת מנחת למטוסים קלים שיביאו אספקה ותרופות. כל אלה ספק אם יתועדו. מאות בני נוער, מבוהלים ומובטלים, שהיחד חיזק את רוחם ותרומתם למאבק הפיחה בהם גאווה וסיפוק. כל זה נעשה תחת מטר פגזים וצליפות.

במקביל ובשילוב לא ייאמן נקראנו, חגי ואני, מדי יום או יומיים לשמירות בעמדות במנזר נוטר־דם, לתיגבור העמדות הקדמיות בבית־שחור ובית־מנדלבאום, ולהשתתפות בקרבות, כגון כיבוש מוסררה. לא הורשינו לצאת מירושלים עד שתמה המלחמה.

בתוך כל זה, הפרשה של הכנסתנו למחלקת הל"ה, והוצאנו ממנה. לא היה בה עבורנו משום הפתעה. לא בצירוף הפתאומי, שכנראה אפילו לא נרשם, ולא בשינוי המפתיע שלמחרתו. לא היינו רשומים ובעצם לא היינו שייכים לאף גוף רשמי בעיר הנצורה והמורעבת. שייכותנו הפורמלית היתה לגדוד השלישי של חטיבת יפתח, שאליו לא הרשו לנו לחזור. אם יימצא רישום כלשהו על נוכחותנו בירושלים בימי המלחמה הוא עשוי להיות תחת השמות המחתרתיים שלנו. שמי, למשל, היה נטע. וזאת כדי למנוע שהבולשת הבריטית, שהיתה בעקבותינו, תתנכל למשפחות.

נשאלות שתי שאלות. מדוע לא סיפרתי זאת עד עתה? ומדוע אני מספר זאת עכשיו? לא סיפרתי מכמה סיבות. במשך 48 שנים אחרי מלחמת העצמאות לא הצלחתי לשבור את מחסומי הטראומה ולכתוב על מה שעבר עליי במלחמה ההיא. אותו דבר קרה לחגי שאפילו ברח מהארץ לשנים ארוכות וניתק מגע אתי. כשנפגשנו פעם אחת יחידה לאחר ניסיונות אינספור, הגענו למסקנה שאם נספר את הפרט הנ"ל, שאין לו שום חשיבות הסטורית, עלולים לחשוד בנו שאנחנו נדבקים לזנבו של מיתוס. והרי לא עשינו שום דבר ורק טולטלנו ביד הגורל. רק עם פטירתו הפתאומית של חגי בדרך לפטרה, פרץ מתוכי סיפור על אותה תקופה תחת הכותרת “48 שנים אחרי 48'”.

ומדוע אני מעלה את סיפור הל“ה כעת. שאלה קשה. שתי תשובות הקשורות בארועי שנת השישים למדינה. הייתי בכנס לוחמי תש”ח בקריה בתל־אביב ושבתי נרגש. לא כל יום שרים את “באב אל־וואד” עם שנים עשר אלף ח’תיארים שהיו שם “בדרך אל העיר”. מיד אחרי כן היה מפגש בקיבוץ של כל חברי ההכשרה המגויסת בכפר־גלעדי, עשרות בני שמונים ומעלה, שבעי ימים וזכרונות. במהלך שיחה ספונטנית מלב אל לב לאורך שש שעות נמשכתי בלשוני, שלא לומר נמשכתי בנפשי, וסיפרתי בקצרה את הסיפור הזה לחבריי, שנמנע ממני להיות איתם בקרבות תש“ח. רבים הפצירו בי לכתוב את הדברים. הצטרף לזה סרט תעודי שראיתי ממש באותם הימים בטלויזיה על פרשת הל”ה. סופר בו הסיפור הידוע על השלושה שחזרו בכלל הנקע ברגל ואחד המפקדים נשאל מה קרה עם השניים החסרים, שהרי נשלחה מחלקה בת 40 לוחמים. התשובה שמהוססת והתמוהה היתה “לשניים מן הבחורים לא הגיע הנשק האישי והם לא יצאו”. זה הקפיץ משהו עמוק בתוכי. מניין היה צריך להגיע נשק אישי ומי באותם ימים הלך בלי נשק אישי צמוד ומיהם השניים האלמונים הללו? בני בלי־שם? ככל הנראה שמותינו לא היו ברשימה.

אגב, בפגישה היחידה עם חגי ז“ל, לאחר שפינה את הבית מרעייתו ובנותיו, הודיע לי בחוש ההומור המקורי שלו “נעלתי את הדלת כדי שהשלישי לא ייכנס”. “השלישי” קראנו בינינו למלאך המוות שליווה אותנו בכל תקופת המצור בירושלים, חובק בזרוע אחת את חגי ובשניה אותי. מענין איפה הוא היה כשצורפנו אל מחלקת הל”ה וכשנשלפנו החוצה ממנה. אין ספק שהוא היה עסוק מאוד באותם ימים אותם לילות.

תארו לעצמכם את הרגשתי כאשר עברתי בבית אחי, יצחק ז“ל, בדרכי מנוה־יעקב לנוטר־דם והנה הוא קורא לי ומבקש את עזרתי בתרגום “הנה מוטלות גופותינו” לערבית. השיר הטרי המצמרר של חיים גורי אכן תורגם ופורסם באותו שבוע. לא סיפרתי לאחי דבר. הייתי בן 19 ואולי חששתי בסתר לבי להאיר את אוזנו של “השלישי” הנ”ל.

מעין־ברוך, קיץ 2008.