שתי פרשיות שצצו עם חתימת ספר המחקר שלי על הכתר1 נרמזו בו והתפתחו רק לאחר צאתו לאור. הן טרם הועלו על הכתב. אני מרגיש חובה להביא אותן לידיעת הרבים, בגלל חשיבותן לנושא הפתוח והכואב של תעלומת הדפים החסרים בכתר. יש במגרותי חומר תעודי רב בנושאים אלה ובספיחיהם, אך דא עקא שלאחר אובדן הראיה, נבצר ממני לעיין בחומר ולדקדק בפרטים. אני כותב איפוא, מתוך הזיכרון, בהנחה שאיש מלבדי אינו מכיר את שתי הפרשיות הללו על בוריין. אני מסתמך על הזיכרון, וממהר לעשות זאת כל עוד הוא במיטבו, אף כי כבר הזכרתי בספרי האחרון כי “הזיכרון – פעם מייפה, פעם מנפה ופעם מחפה”. למרות המגבלה, ואולי בגללה, אני ממהר להעלות את הדברים על הכתב, לאחר שתקוותי שיד בן־צבי יוציא לאור מהדורה חדשה של ספרי, שאזל מן השוק לפני עשרים שנה, נכזבה. ציפיתי שאתבקש לכתוב תוספות אלו לקראת פרסום מהדורה חדשה מורחבת, בשעה שעוד יכולתי לעיין, לדקדק ולדייק, כפי שעשיתי בספר מחקר שיצא לאור בתשמ"ז.
לפרשיה הראשונה נקרא בקיצור פרשת הפֶּנדלר. פנדולום היא מטוטלת ופנדלר הוא אדם שבעזרת מטוטלת וכוחות עליונים, מיסטיים, מגלה מטמונים, אנשים, חפצים אבודים וכיו"ב. לשגרירות שלנו בשוויצריה היו קשרים עם פנדלר בעל־שם ורב הצלחה. נהגתי לשלוח את יוסי עופר, עוזר המחקר שלי (היום פרופסור), לחטט בארכיונים, לצלם ולשלוח אלי למעין־ברוך. הוא היה צעיר ממני וחי בקרבת ירושלים, שבה נמצאו המקורות הנוגעים בכתר. בכל זאת היתה לי חולשה לעבור אחריו כדי להיות בטוח ששום פתק לא נשר, לא נשכח, לא נעלם. שלפתי במכון בן־צבי מגרה שנתרוקנה ובינה ובין הדופן מצאתי תצלום של מכתב מן המכון לשגריר בציריך ותשובתו של השגריר, על אותו דף. זה היה המסמך היחיד שעורר את סקרנותי ופתח פתח לבירור כל אותה פרשה. מסתבר שפרופסור נכבד מראשי מכון בן־צבי התפתה מתוך חולשת־דעת חולפת לפנות לעזרתו של אותו פנדלר בציריך, באמצעות השגרירות שלנו שם ולבקש אותו לנסות לאתר היכן מצויים הדפים החסרים. הפנדלר ביקש מפות של האזור וקטע מן החומר המקורי ובכל פעם צמצם את שטח המפה וביקש אותה מוגדלת ככל האפשר. כשהגיעה המפה, עליה סימן מה שסימן, ליידי, הופתעתי אישית למצוא בקצה הדרומי של המפה את קיבוצי, מעין ברוך, ובקצה הצפוני שלה את הכפר הדרוזי עין־עטא, הסמוך לחצבאיה. בואדי שחוצה את הכפר, סימן הפנדלר שלוש נקודות וכתב שבאחת מהן לפחות מצויים דפים מן הכתר.
את כל הפרשה הזו העלים אותו פרופסור מעובדי המכון ומגנזך המכון, לקח את כל ההתכתבות אליו הביתה וכשביקשתי מידידי, מנהל המכון דאז, פרופסור נחמיה לב־ציון ז"ל ליצור קשר עם אותו פרופסור עלום שם ולנסות להבין ממנו, או לקבל ממנו את כל החומר הרלוונטי, נעניתי להפתעתי ולהוותי שאסור לי לגעת באיש הנכבד, שהתחרט על פניית לפנדלר, העלים אותה ומתבייש בה. לב־ציון התעקש לשמור על כבודו של הפרופסור הישיש ואני נאלצתי לכבד את הווטו שהוטל על הפרשה.
יצרתי קשר עם השגרירות שלנו בציריך, ומשם קיבלתי כמעט כל מה שהיה דרוש לי. עליתי לכפר גלעדי, שם הייתי בהכשרה והתיידדתי במקלחת הציבורית עם כמה מהמבריחים האגדיים של עולים בלתי לגאליים מסוריה ולבנון. שוחחתי עם כמה מהם על הפרשה ולא הופתעתי לשמוע שהואדי העובר בכפר עין־עטא היה אחת הדרכים הראשיות בהן הועברו־הוברחו יהודים מסוריה לכפר גלעדי.
הפרשה והעלמתה המכוונת קוממו אותי בעיקר משום שהבנתי ששנים ארוכות ישב צה"ל בעין־עטא ובסביבתה, ואילו אותו פרופסור היה פוצה פה היו חיילינו חופרים בקלות ובביטחון ומוודאים אם אכן יש אמת בתחזית הפנדלר. גם אישור שאין שם דבר חשוב למחקר. אבל אותו פרופסור שתק והשתיק ומתוך כבוד למכון ולראשיו שתקתי גם אני ואיני יודע אם טוב עשיתי. עד שנגלתה לי הפרשה כבר נסוגנו מאותו אזור, אבל היו לנו עדיין קשרים איתנים עם חצבאיה ועם ראש העדה הדרוזית היושב בה, שייח' אל־ביאדה.
נסעתי עם המסמכים שבידי אל אלוף פיקוד הצפון אורי אור בלשכתו בצפת וסיפרתי לו את הסיפור. הוא פרש לפני מפה גיאוגרפית של האזור. מצאנו את הכפר ואת הנקודות המסומנות במפה שבידי. אמר לי אורי אור: רק לפני זמן קצר יכולנו לעשות באזור זה כל מה שרצינו. היום יש בכך סכנת נפשות. אם תאמר לי שהדפים האלה חשובים עד כדי סיכון חייהם של חיילים שלנו, נשקול זאת. תשובתי המיידית היתה, לא נסכן איש, גם אם העניין רציני. והרי אינני בטוח שהעניין רציני, כי אינני מאמין בפנדלרים. והעניין בכלל לא הניח את דעתי ולא ירד מעל הפרק. הייתי חולם עליו בלילות. התקשרתי שוב עם אורי אור והוא שלח אלי קצין גבוה, שהיה איש הקשר בינינו ובין ראש העדה הדרוזית, שייח' אל־ביאדה. הסברתי לקצין את הבעיה וביקשתי אותו לומר לראש העדה שמדובר בגווילים מקודשים מן התנ"ך ובקשתנו, שיפיץ בין צעירי העדה את מקום המסתור המשוער ויבטיח לכל מי שיביא דף שלם עשרת־אלפים דולר; ובדרך זו יעודד את הבחורים לחפש ולמסור מה שיימצא, אם יימצא.
חזר אלי אותו קצין ואמר לי, שהשייח' טען, שעל דפים מקודשים אין לקבל כסף וזו תהיה מצווה גדולה לכל דרוזי לשתף פעולה. הוא יספר שיש אפשרות שבואדי קבורים דפים מקודשים ותו לא. כך הלכה המוטיבציה הכספית המעשית לאיבוד. איש לא חפר. דבר לא נמצא. שנים שמרתי בסוד את המפה ופרטיה. היום ברור לי שאין טעם בשמירת הסוד וגם אם ימצא שם משהו, הוא יהיה במצב של ריקבון מוחלט.
הפרשה השניה קשורה בשמו של ר' שלום שכנא ילין מסקידול. בשלבים האחרונים של המחקר על הכתר, מצאנו בכתב־עת עתיק שממנו הודפסו מאה עותקים בלבד ואחד מהם נשתמר בספריה הלאומית, שרבני ירושלים, ששמעו על גדולתו, קדושתו ודיוקו של כתר ארם צובה, נתכנסו לפני כמאה וחמישים שנה והחליטו לשלוח את שלום שכנא ילין לעיר חלבּ, להגיהה את ספר התנ“ך המצוי על פי הכתר. באותו כתב־עת הנזכר בספרי מצוי כתב השליחות על פרטיו, חתום בידי חכמי ירושלים, מופנה אל חכמי ארם־צובה. עם חתימת הספר שלי לא ידענו אם האיש מילא את שליחותו ומה הפיק ממנה. רצה הגורל ובדרך נס (אני רואה בכך לא פחות מנס) מייד לאחר פרסום הספר נהרס ביתו של שלום שכנא ילין בקרית־משה בירושלים. בעוד הבולדוזר עולה על יסודות הבית, מצאו בני המשפחה שומרי המצוות דרך להוציא מעליות־הגג ערימות ספרים, להצילן מן הבולדוזר ולהביאן לגניזה. עבר שם אברך (שמו שמור עימי) ונתבקש לעזור ולקחת ארגזים לגניזה ובזכות זו לקחת לעצמו ספרים כרצונו. הוא הביא כמה ארגזים לסוחר בכתבי־יד עתיקים במאה שערים ולקח אליו הביתה כמה כרכים שעניינו אותו. מן הכתוב בספרים, התברר לו שכל זה מספרייתו של שלום שכנא ילין זצ”ל.
אותו אברך מגיע לשיעור אצל מי אם לא אצל אותו יוסי עופר – אחד משני האנשים ביקום שידעו שיש קשר כלשהו בין שלום שכנא ילין וכתר ארם־צובה. יוסי עופר מזעיק אותי לירושלים ורץ עם הבחור לחטט בארגזים אצל סוחר הספרים העתיקים, מתוך תקווה למצוא את הקשר האבוד בין כתב השליחות שמצאנו, לבין ספרייתו של האיש, שאולי נסע והגיה את התנ“ך בחלבּ. ואכן, יגעת ומצאת תאמין. בתוך הארגזים נמצא תנ”ך רגיל, מפורק קונטרסים קונטרסים, יוסי אסף את כל חלקיו וכבר במבט ראשון ראה, שבשולי העמודים כתובות הערות בכתב־יד מתחת לכותרת “בכ”א", כנראה בכתר ארם־צובה.
מיד נלקחו כל חלקי אותו תנ“ך מפורד ליד בן־צבי ויוסי עופר מיהר לצלם אותו מראשיתו ועד סופו. במקביל הוזעקתי אל תכנית ערב־חדש בטלויזיה לספר על המציאה ועל חשיבותה. וכאן המקום להסביר את חשיבותה. כיוון שמאתיים דפים מתוך כחמש־מאות חסרים לנו, ובהם דווקא כמעט כל חמישה חומשי תורה, אין לנו אפשרות לתקן את התנ”כים שבידינו באותם חלקים חסרים. ואם אמנם התיקונים שבשולי אותו ספר, שכרגע נמצא בידינו, נעשו על־ידי אותו שליח מוסמך, הרי שאפשר להשלים את המלאכה ולהביא תנ“ך שלם על תיקונו, על־פי הכתר הקדוש. הפתעה לא נעימה, בלשון המעטה, היתה כשגילינו, שכתב היד של האיש שכתב את הערות השוליים הרבות, כנראה על־פי הכתר, אינו כתב ידו של שלום שכנא ילין, שכתב ידו ראינו על ספריו במקומות אחרים. השידור בטלויזיה הביא מצד אחד את הפתרון לתעלומה החדשה, ומצד שני גרם לצרות צרורות. צאצאיו של שלום שכנא ילין עטו על המציאה, הבינו את ערכה וחשבו שיש סיכוי להתעשר ממנה. מצד שני מהם הבינונו, שכתב היד בשולי התנ”ך, הוא כתב ידו של ר' יהושע קמחי, חתנו של שלום שכנא ילין, שנשלח במקומו לחלבּ להגיה את התנ"ך על־פי הכתר. שכנא ילין חלה וחתנו החליף אותו בנסיעה. כך נפתרה בעיית זהותו של המגיה ונפתחה בעיה של זכויות על כתב־היד, שלמזלנו כבר היה מצולם במלואו.
מפעל הענק של המקראות הגדולות, שמתבצע באוניברסיטת בר־אילן מסתמך אפוא הן על הדפים של הכתר המצויים בידינו והן על ההערות המצויות בשולי אותו תנ"ך, שנמצא בדרך נס וניצל מן הגניזה ברגע האחרון.
עד כאן שתי פרשיות מתוך כמה וכמה ספיחים שצמחו ועלו מאז נכתב ונחתם ספרי הנ"ל, ואולי עוד אשוב ואעסוק בהם.
מעין ברוך ינואר 2008
-
אמנון שמוש, הכתר, סיפורו של כתר ארם צובה, הוצאת מכון בן צבי והאונ' העברית, תשמ"ז. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.