שאל מנוסה ואל תשאל רופא
(פתגם ערבי)
בעוד חודשים אחדים אני בן שמונים. רק לפני שנתיים שלוש קפצה עליי הזיקנה. כמה נכונה האימרה העברית העתיקה הבוחרת את המילה קפצה. הזיקנה לא באה, לא מגיעה, לא עולה אלא קופצת. הקפיצה באה בפתאומיות אם כי אין בה שום הפתעה ולצערי העמוק תוך כדי קפיצה היא נעצה סכין בגבי, ליתר דיוק בשתי עיניי. ידעתי תמיד שלהזדקן משמעו להסתכן. שהזיקנה מביאה איתה מחלות ומגבלות למיניהן. יש מאבדים את הזיכרון, את יכולת ההליכה, את הצלילות, את השמיעה. אני איבדתי את הראייה. לי כסופר היה זה האובדן הקשה מכל. ייתכן שזה האובדן הקשה מכל לכל אדם, אבל זאת אינני יכול לשפוט. איבדתי את היכולת לקרוא ולכתוב, שני הדברים (שני צדדים של אותו מטבע) שמילאו את עולמי בארבעים השנים האחרונות. איבדתי גם יכולות והנאות אחרות, בעצם איבדתי את מחצית חיי כולל החלק היצירתי שבהם. תמיד חשבתי שנתמזל מזלו של סופר שאין הוא מאבד את עבודתו לעת זיקנה; והנה התבדיתי.
אני מוצא לנכון לספר מה עבר עליי ומה עבר בתוכי מאז אובדן הראייה והשתלטות הזיקנה. לספר למי? אינני יודע. קודם כל לעצמי ולקרובים אליי, אבל בהחלט עשוי להיות עניין לרבים אחרים, שהרי כל אחד נתקל בזיקנה האכזרית ומאות אלפים נתקלים באותו אובדן הראייה, שאינו עיוורון מלא ועל כך עוד אספר ואבהיר. לא תמיד ידעתי למי אני כותב. רק את הספר הראשון שלי “קרחונים ופעמונים” ידעתי שהוא מיועד לילדים, וייתכן שהספר האחרון שלי יהיה ספר לזקנים או מזדקנים. דא עקא שאלה שחשוב לי מכל שיקראו את דבריי וייעזרו בהם אינם יכולים (כמוני) לקרוא, אך אני מקווה שכמו לי יש להם מי שיקרא באוזניהם את הדברים. אני מרגיש שהניסיון שלי בשנתיים האחרונות יכול לעזור מאוד למי שמתחיל את התהליך המפחיד, המתסכל והמייאש של אובדן הראייה. הפחד מנפילה אל העולם החשוך, של עיוורון מלא, ההבנה ההדרגתית שגם הרופאים הטובים ביותר אינם יודעים מה לעשות ומה צפוי וממה להימנע. גם על ניסיוני עם רופאים ואחיות רבים אני מבקש לספר למען יראו ולא ייראו. עברתי תחת ידיהם האמונות של שישה רופאים מעולים, מהם שלושה פרופסורים, אליהם נסעתי למרחקים וכל אחד מהם עשה אחרת, הסביר אחרת והותיר אותי מפחד וחושש מפני העתיד.
אובדן הראייה לא היה לי בגדר הפתעה גמורה. כעשר שנים לפני כן איבדתי את הראייה בעין שמאל. במפתיע. בבת אחת. ישבתי ושוחחתי עם אורחים ולפתע התחילו לרצד מול עיני מעין זבובים ויתושים שחורים. ניסיתי לגרש או למחוק או להסיט את מבטי עד שהבנתי שהם בתוך העין עצמה. הרופאים הודיעו לי שאין מה לעשות והסבירו אז שנימי הדם שמביאים את הדם אל המקולה שבמרכז הרשתית התנוונו, והמקולה שאינה מקבלת דם התנוונה בעקבותם. כשקרה אותו דבר כעבור תריסר שנים בעין הימנית הסברי הרופאים היו כבר שונים. דובר על נוזל שמכסה את המקולה וכשהוא עודנו רטוב אפשר להזריק לתוך העין חומרים שונים ולנסות לסלק אותו, אבל כשהוא מתייבש והופך לצלקת אין לזריקות שום השפעה עליו. המקולה היא עיגול בגודל ראש של סיכה במרכז הרשתית האמונה על הראייה. עם הרשתית בלבד ניתן לראות ראייה היקפית, פריפריאלית ואכן אני רואה עצים ומכונית מתקרבת ואדם הבא מולי ואני אפילו יכול לנסוע בקלנועית בשבילי הקיבוץ. כשהמקולה מנוונת (מכוסה בצלקת או אינה מקבלת דם) אינני יכול לראות לא פרח ולא ציפור, לא מה מונח לי בצלחת על השולחן, ובעיקר לא את הבעת הפנים של מי שעומד או יושב מולי ומשוחח איתי; דבר שאין חשוב ממנו לכל אדם. ההרגשה שאין לי מושג אם האדם או האנשים מסביבי מחייכים, נהנים, כועסים, משועממים, מנומנמים, מתלהבים או פשוט אדישים היא קשה מכל. נתגלה לי כמה חשוב לו לאדם הבעות הפנים ושפת הגוף של הזולת.
ההבדל בין תפקידיה של הרשתית לתפקידיה של המקולה לא היה מוכר לי כלל, והרי הוא הבדל תהומי. רק עכשיו אני יודע להעריך את המתנה הנפלאה שניתנה לי שניצלה הראייה ההיקפית שלי. אני חי באור, אמנם אפור ודהוי, אבל לא בחושך מוחלט. אינני זקוק לליווי של אדם או כלב נחייה. אני יכול לתפקד בהרבה שטחים, עד כדי מחצית החיים שחייתי לפני כן.
אני מנסה לעקוף את המיגבלות, בינתיים בהצלחה חלקית. האפשרות לקום מן המיטה ולהתיישב מול המחשב ולהזרים את המחשבות ואת הסיפורים ואת השירים היישר מן המוח אל האצבעות נעלמה ואיננה. אני מנסה להמשיך וליצור באמצעות מזכירה בשתי דרכים שונות: אם בהקראה באוזניה ואם בכתיבה עיוורת (על בליינד) על דפים גדולים, והיא מפענחת ומדפיסה. אחר ההדפסה באותיות גדולות אני בוחן את הכתוב במכשיר הטמ“ס (טלויזיה במעגל סגור), מגיה, מלטש, מתקן, ומביא את החומר להדפסה מחודשת. כך פעמיים שלוש עד שאני קורא בטמ”ס הגואל ומאשר לדפוס. הישירות שבין המחשבה למחשב באמצעות האצבעות, הזמינות ביום ובלילה לפי מצב הרוח והדמיון, ובעיקר היכולת לגשת למילון ולאנציקלופדיה ולאינטרנט ולספר שכתבתי או שכתב מישהו אחר כדי להכין את כתיבתי הנוכחית – היכולות האלה הלכו לעולמים. זאת הסיבה (ואולי התירוץ) שהפסקתי את כתיבת הרומן על עלייתו ונפילתו ועתידו של הקיבוץ, בו התחלתי בחילו ורחימו. במצב הראייה שלי לא אוכל כנראה לכתוב שום רומן, לא בנושא האהוב והכאוב הזה, ולא בנושאים אחרים. הסתפקתי בשנתיים האחרונות בבריחה אל הסיפור הקצר, החביב עליי מאז תחילת כתיבתי, אל מאמרים ושירים והרבה אימרות־כנף שקיצורם נוח לי במצבי החדש.
אני מרגיש כרקדן שנקטעה רגלו, ככנר או סַפר שחלה בפרקינסון. הגורל פגע בול בדבר החשוב לי מכל, שמילא את עולמי השלם ולא יוכל שלא למלא את המחצית שנותרה.
אין לי מושג בצד הרפואי של המחלה הנקראת נמ“ג – ניוון מקוּלה גילי. לעומת זאת ניסיוני רב וחשוב לי להביאו לידיעת הרבים. טיפלו בי, כאמור, שישה רופאי עיניים. הראשון פרופסור מפורסם מן הדור הישן, שהפנה אותי לקבל סידרה של זריקות, ושני האחרונים פרופסורים מן הדור החדש, שאישרו שאין טעם להמשיך בזריקות. שלושתם בתל אביב הרחוקה. הזריקות שעליהן הומלץ ניתנו בידי שלושה רופאים שונים בבתי־חולים שונים, כולם רחוקים מביתי בין שעה וחצי לשעתיים. כל הרופאים טענו שזריקת האווסטין כמוה כזריקת הלוסנטיס, וכיוון שהלוסנטיס יקרה מאוד יש להשתמש באווסטין. בדקתי את הדבר גם בעמותת נמ”ג וגם הם אישרו את הדעה האחידה ששמעתי. התחלתי איפא, בקבלת זריקות אווסטין אחת לחודש. המצב המשיך להדרדר והחלטנו, הרופאה ואני, שיש לעבור ולנסות את הלוסנטיס. בקופת החולים הכללית סירבו לאשר לרופאה להזריק לי לוסנטיס, גם לאחר שהתחייבתי לקנות ולהביא את החומר בעצמי. נאלצתי לעבור לבית חולים אחר ושם הזריקו לי את הלוסנטיס, שעשה פלאות. בזבזתי למעלה מארבעה חודשים קריטיים לשווא.
כשפניתי וחקרתי על סמך מה יעצו לי להתחיל באווסטין, נתגלה לי הסוד התמוה: לא רצו לתת הרגשה רעה לאנשים שאין ביכולתם לממן את הלוסנטיס, שכל זריקה עולה אלף ארבע מאות דולר. האווסטין, שמטרתו המוצהרת היא ריפוי סרטן המעי הגס הומלץ בבטחון, כי במקרים אחדים, הצליח לפעול על המקולה. יצאתי בהרגשה קשה שאילו נאמרה לי האמת הייתי יכול להתחיל מייד בזריקה שנועדה ישירות לנמ"ג ולשפר בהרבה את מצב הראייה שלי. העובדה שכל הרופאים והעמותה ידעו ולא הסבירו לחולים את יתרונות הלוסנטיס מוכחת בזה שבדרישה האולטימטיבית לועדת סל התרופות דרשו לאשר לנו את הלוסנטיס ולא הוזכר האווסטין, שלא נועד מלכתחילה למטרה זו.
למבוכה שאופפת את רופאי העיניים אפשר להוסיף את המצב החלמאי, שהם תבעו שנה קודם לכן מועדת סל התרופות להכניס לסל את הויזודיין כתרופה לנמ"ג. אושרו ששים מליון שקל לויזודיין, אבל איש לא השתמש בתרופה שהתברר שאין בה כל תועלת, ואת הסכום אי אפשר היה להעביר לטובת הלוסנטיס, כי הטענה הפורמלית היתה “לסל הבריאות מאשרים תרופות ולא מחלות” וכן נותרו שישים מליון שקל ללא שימוש ומולם נותרו אלפי חולים חסרי יכולת, ללא תרופה מתאימה.
חשוב לי לספר גם על הצורה השונה והמשונה שבה רופאים שונים עושים אותה פעולה בדרכים שונות ומשונות. הזריקה הראשונה הוזרקה לי ע“י מנהל מחלקה בחדר ניתוח, לאחר שהפשיטו וחיטאו אותי ובנוכחות צוות שלם. לאחר ה”ניתוח" חבשו לי את העין באופן הרמטי, כך שלא יכולתי לראות דבר, כי היתה זו העין הרואה היחידה. קיבלתי הוראה לא להוריד את התחבושת המסיווית עד שאלך לישון ולשים טיפות עיניים שלוש פעמים ביום למשך שבוע. חייבו אותי לשוב למחרת לביקורת למרות מרחק הנסיעה מביתי. הזריקה כאבה והעין דיממה, אך תוך שבוע הכל הסתדר. כיוון שבבית החולים הזה לא היה OCT העבירו אותי לבית חולים אחר, הפעם בחיפה, לזריקה השניה. את השניה נתנה לי רופאה בלי חדר ניתוח, על מיטת טיפול פשוטה, בלי כל עזרה. היא לבד חיטאה וטיפלה והזריקה וחבשה חבישה קלה, רופפת, אף הסבירה לי שממש אין צורך בתחבושת של ממש, והמליצה על טיפות עיניים למשך שבוע כקודמה. את הביקורת למחרת הסכימה שאעשה קרוב לביתי בקרית שמונה. הרופא השלישי, שאצלו כבר קיבלתי את הלוסנטיס, השכיב אותי על ספת טיפול, ועם הכנות מינימליות הזריק לי בקלילות בו במקום את הזריקה, לא חבש את העין, לא ביקש לשוב לביקורת, אמר שאין צורך בטיפות עיניים אלא אם אני מרגיש שמשהו משתבש, ושלח אותי הביתה לאחר עשר דקות של מנוחה. לא תחבושת, לא טיפות, לא ביקורת, לא דימום ולא כאבים. ובעיקר לא מתח נפשי, פחד ועלייה בלחץ הדם שלקראת הכניסה הטקסית לחדר ניתוח. אותה העין, שלושה רופאים ושלוש גישות כל כך שונות זו מזו. אין לי ספק שהשלישי ידע טוב יותר מה הוא עושה. הגעתי אליו רק בעקבות ההתעקשות המקוממת של מנהל בית החולים של קופת חולים הכללית, שאצלם לא מזריקים לוסנטיס. לי אין ספק שהלוסנטיס כיום טוב מכל הברירות האחרות. ואין לי ספק שרופאי העיניים צריכים להיוועץ ולתאם ביניהם את ההמלצות ודרכי העבודה. ייטיבו הללו לעשות אם גם יזהירו את המטופלים שבמשך חודשים ארוכים לאחר הזריקות יופיעו אצלם נצנוצים והבהובים בתוך העין המוזרקת, אם בצורת גיצים מהבהבים ואם בצורת מחצית טבעת יהלומים נוצצים. הניצנוצים השונים האלה מופיעים אחת לכמה שעות ומפחידים למדיי. אזהרה מראש שזה עלול לקרות ויחלוף בבוא הזמן עשויה להרגיע את החולה המודאג.
ולא פחות חשוב, מבחינת הצרכים הרבים והיכולות המועטות של החולים במחלת זיקנה זו, הצורך בטיפול באזור המגורים, ולא במרחק שעתיים נסיעה לכל כיוון, כמו במקרה שלי. מדובר בזקנים, לרוב מתקשים בנסיעות רחוקות גם אילו היו עיניהם רואות, חולים במחלות נוספות, שהטלטול למרחקים גורם נזק לבריאותם הכללית, צורך במלווה והוצאות כספיות גדולות עבור מוניות. גם קופות החולים וגם משרד הרווחה חייבים לדאוג לכך שיימצא בראש פינה או בצפת או אפילו בקרית שמונה רופא עיניים שמסוגל לתת זריקה, או שיגיע לשם רופא כזה אחת לשבוע שבועיים. הצרה הגדולה היא שאין מתחשבים כלל בזקנים החולים בפריפריה ומטלטלים אותנו בלי הרף, מבלי להבין את המרחק הגיאוגרפי שבין אזור מטולה, למשל, לחיפה. גם בשביל לקבל תעודת עיוור חייבים אנו להיטלטל עד קרית ביאליק כדי להיבדק ע“י רופאת־אמון. מה הבעיה לתת אמן בעוד רופאה או שתיים בצפת, ראש פינה או קצרין. הוא הדין, כמובן, בפריפריות אחרות. מוסדות שנוצרו כדי לעזור לאנשים במצבנו כגון “מגדל אור” מטלטלים אותנו הלוך ושוב עד קרית חיים, במקום לבוא לעזרתנו בקרבת הבית. הצעתי ל”מגדל אור" לרכז ביום אחד את שלוש הפונקציות שהיא מגישה ללקוחותיה. עם קצת מאמץ אפשר בו ביום לרשום את הנתונים האישיים, לעשות את בדיקת העיניים ולתת את היעוץ לגבי המכשירים המתאימים. אותי טלטלו שלוש פעמים לשם כך. המוסד הזה אמור להשאיל את מכשיר הטמ“ס לתקופה מסוימת להתנסות בטרם קניה. למרבית האבסורד לא נמצא לי שם אף מכשיר תקין להשאלה ונאמר לי שאין סיכוי שיימצא בחודשים הבאים. אגב, ה”השאלה" נעשית בתשלום. לא פירטתי את מערכת האבסורדים הזאת על כל מרכיביה כדי לא להלאות את הקוראים, אבל הזעקה ברורה וחייבת להזיז את המערכת הרפואית ואת מערכת הרווחה: אנשים כמוני זכים לקבל את כל הטיפולים בביתם או סמוך לביתם.
המצב היום מזעזע ומקומם אותי, כשאני חושב על רבים כמותי שאין להם הפריווילגיות שיש לי, כחבר קיבוץ, כמי שמשפחתו סביבו וכמי שיכול להתמודד עם המימסד והרופאים בגובה העיניים. פנו אלי טלפונית אנשים במצבי, שחיים במושבים או יישובים נידחים ומרוחקים בגליל ואין להם בן עם רכב שיכול להסיעם, ואין להם כסף לשלם לפרופסורים ומוניות ואין להם כוחות לנסוע הלוך ושוב לאורך חודשים ושנים כדי לקבל טיפול. לא ידעתי מה להשיב להם ורק הבטחתי להם לכתוב ולהתריע על כך. חולים בפריפריה זכאים למלוא הטיפולים באזור מגוריהם, לא פחות מאלה שבמרכז הארץ, קל וחומר זקנים, מוגבלים ונכים שמסרו את חייהם על בניין הישובים המרוחקים לאורך הגבולות. המצב הגרוע בכל תחומי הרפואה, (חולי סרטן, למשל, שצריכים לנסוע שעתיים כדי לקבל הקרנות) אבל אני מצמצם את הזרקור שהדלקתי רק לתחום שבו התנסיתי וסבלתי אישית. הסבל היה פיסי, נפשי וכלכלי. בעקבותיו באו העלבון, האכזבה והייאוש.
אני נתקל באי הבנה תמימה של הסובבים אותי מה אני מסוגל ומה אינני מסוגל לעשות בכוחות עצמי. כדאי להבהיר זאת בפרטי פרטים. אמנם יש הבדלים אינדיבידואליים בין חולי נמ“ג שונים ((A.M.D AGE MACULAR DEGENERATION ועל כן לא כולנו מוגבלים באותה מידה. היום מצבי יציב. אנסה לתאר אותו. אינני יכול לקרוא אפילו את הכותרת הראשית בעתון “הארץ”. המחשב ממני והלאה. כותרות ותמונות ניתן לראות במכשיר הטמ”ס, לא בלי מאמץ. אינני יכול לנטול ציפורניים, למזוג כוס תה בלי מכשיר עזר, לקלוף פירות וירקות מסוימים כגון קיווי, לחייג בטלפון סלולרי (כולם זעירים ומזדערים משנה לשנה), לזהות את מי שבא מולי ממרחק מטר, לחצות כביש בעיר הגדולה קריית שמונה. אני עדיין בודק מכשירים למיניהם שיעזרו לי לקרוא שמות של מוצרים ומחיריהם בחנויות, לראות תיאטרון מן השורה הראשונה (בעצם לשמוע את המחזה ולא לראות את ההצגה). לא מצאתי דרך להתגבר על הכתוביות בטלויזיה למרות המסך הגדול שיש לי ואני נמנע מלראות סרטים בשפות זרות המחייבים להשתמש בהן. מפתיע ומקומם האחוז הגבוה של השפות הזרות והמוזרות שבהן משתמשים בחדשות בטלויזיה, בהנחה שכולנו יכולים לקרוא את כתוביות התרגום. גיליתי שישיבה עם פנים צמודות למסך הטלויזיה מאפשרת לי לראות דמויות וצבעים, אך אין בה פתרון לקריאת הכתוביות. בתיאטרון ובקולנוע אני נעזר במשקפת מיוחדת, שמקרבת אותי אל הבמה או המסך. ההנאה חלקית, אך אני ממליץ לא לוותר עליה ולהמשיך לחפש דרכים להרחיב את מעגל ההנאות ממופעי תרבות למיניהם. לשמוע משורר קורא את שיריו, למשל, אפשר גם מבלי לראות את הבעת פניו ואת רעד שפתיו. וכיוצא בזה “מותרות” שבשנה הראשונה העדפתי לוותר עליהן ולא להסתכן בתיסכול ואכזבה, וכעת אני יודע ומרגיש שחובה לנסות להתמודד איתן ולצמצם למינימום את חצי הכוס הריקה. “קל לדבר” אומר לי קול בתוכי. אני עדיין בשלב של מאבק קשה בניסיון לחיות חיים מלאים ככל האפשר, לטובתי ולטובת הסובבים אותי. זכיתי ויש מתנדבים שקוראים למעני עיתון וספר, הן במשפחה והן במשפחה הקיבוצית המורחבת, אך האמת היא שאהיה זקוק ליותר ויותר. הזכרתי את הצפיה בהצגת תיאטרון. מצבי החדש “האיר את עיניי” בכמה תובנות חדשות בעולם התרבות והאמנות. אדגים זאת בנושא התיאטרון. התבהר לי בחדות חלקו המכריע של המחזאי לעומת האמנים המבצעים – במאי, שחקנים, תאורנים, מלבישים, תפאורנים, מוסיקאים, כוריאוגרפים וכיוצא בזה אנשי במה. אני יושב בשורה הראשונה ושומע את המחזה במלואו, בתוספת גווני הקול שהשחקנים תורמים לו, ונהנה הנאה גדולה גם מבלי שאני רואה את פני השחקנים, הבעותיהם, תנועותיהם, תלבושתם, פעלוליהם, וכיוצא בזה. נוצרה אצלי הפרדה גמורה בין המחזה להצגה, בין החומר הכתוב והמושמע לבין הצגת התיאטרון הבנויה מן היצירתיות הבולטת לעין־הרואה של הבמאי, השחקנים וכל השאר.
הנאה יתירה יש לי ממחזה או סרט המוכר לי מן העבר. הדמיון מזכיר לי את השחקניות במלוא יופיין וקסמן. בלי מאמץ עולים בדמיוני הבעת פניו של מאיר מרגלית, של קתרין הפבורן ושל רפאל קלצ’קין. וכך גם חמוקיהן וברק עיניהן של בריז’יט ברדו וסופיה לורן ומירי בוהדנה. אני שומע את השם יעל אבקסיס ואני “רואה” מייד מולי את חיוכה.
למעלה מעשר שנים ראיתי היטב בעין ימין בלבד. חסרונה של עין אחת לא הגביל אותי במאומה, אבל היה בו נצנוץ אזהרה לקראת הבאות. מה שקרה בעין אחת סביר שיקרה בשניה במוקדם או במאוחר. ואכן זה גרם לי לעשות כמה דברים חשובים מתוך חשש לבאות. בגיל שבעים התחלתי לערוך מחדש, לרכז ולהוציא לאור את כל הכתבים שלי. חשוב היה לי לעשות זאת בעצמי, כראות עיניי(!), ולא להסתמך על עורכים ומגיהים שניסיוני איתם הזהיר אותי מפניהם. כך הוצאתי לאור חמישה כרכים, שניים של סיפורים, שניים של רומנים, ואחד של שירים. והיד עוד נטויה. נמנעתי בכך משתלטנותם של עורכים ומגיהים מקצועיים שראו בהתעלסותי עם השפה העברית הטרדה מינית ותיקנו לי שוב ושוב תחדישי לשון, משחקי מלים וביטויים מקוריים בסיפוריי ובשיריי.
ניוונה של העין הימנית החל בהדרגה. תחילה עוד ראיתי כותרות בעיתונים ויכולתי לקרוא את האותיות הגדולות בעזרת זכוכית מגדלת. נודע לי שיש רבבות כמוני, במצבי. ניסיתי להיאבק עם עורכי העתונים על הגדלת האותיות הזעירות והצעתי לכל הפחות, לכתוב את תמצית החדשות ואת תכניות הטלויזיה והרדיו באות גדולה, ולא הצלחתי. ניסיתי להציע לאש“ל, האמונה על טיפול בזקנים, ויש לה הוצאה לאור, להוציא לאור סידרת ספרי מקור נבחרים באות גדולה, לטובת הרבבות שהקריאה כה חשובה להם ועדיין יכולים להתמודד עם אות גדולה. אמרו לי שההצעה מצוינת ולא נעשה דבר. בינתיים רק בכתב העת “מסר לעניין”, בו נתבקשתי לכתוב טור אישי, התייחסו לבקשתי ופרסמו את דבריי באות גדולה. מובן מאליו שגם המוציא לאור של רשימה זאת יידרש לפרסמה באות גדולה, למען רבים הזקוקים לזה כל כך. הידרדרות העין היחידה נמשכה והלכה גם במהלך שלוש זריקות האווסטין הראשונות. היא נעצרה והתייצבה לאחר שלוש זריקות נוספות של לוסנטיס. ואז הופתעתי להיווכח שעין שמאל שבמשך למעלה מעשר שנים לא ראתה דבר, ורק מעט אור חדר אליה, החלה לראות, לא פחות מן העין הימנית. חשבתי לתומי שהזריקות שהוזרקו לעין ימין השפיעו לטובה על עין שמאל המנוונת, אבל הרופאים הסבירו לי שזה בלתי אפשרי ושכנראה העין המנוונת התעוררה לעזרת אחותה, כפיצוי על האובדן החדש. אכן, פעילות מוחית מפתיעה ומבורכת. כעת אני רואה בשתי העיניים באותה מידה מועטה. אגב, בכל בוקר אני קם מן השינה ודבר ראשון אני מרכיב את המשקפיים על עיניי. הן לא מוסיפות דבר, אין בהן שום תועלת, אבל בלעדיהן אני לא מזהה את עצמי במראה. ובחיים. גם טקסי ניגוב המשקפיים והברקתם נמשכים כאילו יש בהן איזו שהיא תועלת. מסתבר שלמשקפיים יש בעולמי ערך מוסף. אירוניה של הגורל. לפני כשלושים שנה כתבתי סיפור אוטוביוגרפי תחת הכותרת “אופטו־ביוגרפיה”. הוא פותח את הכרך הראשון של הכתבים. סיפרתי בו על המשקפיים שהרכבתי לראשונה עם עלייתי ארצה, כסימן מובהק של כניסתי לעולם החדש. עיקרו של הסיפור הוא שעיניי נשארו אותן עיניים מזרחיות שהבאתי עמי, אך הרכבתי עליהן משקפיים ישראליים ועדשה דו־מוקדית נוספת של קיבוץ, וכך דרך שלוש עדשות – מזרחית, ישראלית וקיבוצית – אני רואה כל דבר בעולם. המשקפיים סימלו בעייני את הישראליות שלי. מדובר היה בקוצר ראייה בלבד. לא העליתי אז על דעתי שה”אופטו" ישתלט על הביוגרפיה שלי עד יומי האחרון.
עוד תופעה מוזרה, פרוידיאנית בלי ספק, היא אובדן מקל העיוורים המתקפל שקיבלתי לפני שנה וחצי והנחתי במקום שאוכל למצוא אותו בקלות, ועד היום לא מצאתיו. כל בני משפחתי התאמצו ועדיין מתאמצים למצוא לי אותו. כמה טוב שאני יכול להסתדר בלעדיו. היעלמותו מקנה לי בטחון יותר מן ההיעזרות בו.
נעזרתי לאורך כל הדרך הקשה באנשים טובים, הן כאלה שעברו את אותו תהליך לפניי ויודעים מנסיונם האישי כמה קשה להתמודד עם המגבלות החדשות. כגון אותו יעקב מחיפה, שהתמיד ללוות אותי בכל טיפול רפואי שעשיתי בעירו, הביא לי שעון מדבר ומכשיר מזמזם למזיגת קפה והסביר לי דברים אלמנטריים, כגון איך לשים משחת שיניים על המברשת. רק אדם שהתנסה בכך יכול היה לדעת כמה קשה לשים משחת שיניים במידה הרצויה וכיוצא בזה פעולות יומיומיות שהפכו באחת למסובכות עד מאוד. יועצת ממשרד הרווחה הגיעה להפתעתי אל ביתי מספר פעמים ועזרה לי לסמן חפצים שימושיים באמצעים שונים כדי שאוכל למצוא אותם ולהשתמש בהם בקלות, כגון מדבקות מחוספסות וצבעוניות על השלט־רחוק של הטלויזיה, על המיקרוגל, וכו'.
עוד עזרה גדולה שהגיעה אל ביתי, כדרוש, היתה מדריכה למחשב שאימנה אותי לעבוד עם מדפסת באות גדולה ועם תוכנת זום־טקסט, אותן ניצלתי וכתבתי בכוחות עצמי במשך יותר משנה, בטרם החמיר מצבי ואילץ אותי לתת גט למחשב על כל מעלותיו ותעלוליו. החלטתי ליעל את עבודתי בעזרת מזכירה. היא מתווכת ביני ובין המחשב, ביני ובין האי־מייל.
קשה לי שלא לשלב את הבעיות והתובנות שנבעו מחסרון הראייה הממוקדת עם התופעה המוכרת, הרחבה, האנושית, העולמית, הבלתי נמנעת של הזיקנה. לו זו בלבד שנמ“ג פירושו המלא “ניוון מקולה גילי”, אלא שבכותבי על ניסיוני אינני יכול להפריד בין הגיל עצמו ובין התופעה הגילית שקפצו וטיפסו עליי בבת אחת. עד התקפת הנמ”ג סירבתי להכיר בעובדה שאני זקן. המילה “זקן” היתה ממני והלאה. וכל ההתחמקויות האלגנטיות מן המילה, כגון, קשיש, ותיק, גיל הזהב, הגיל השלישי וכו', נראו בעיניי בין משעשעות למגוחכות. היום ברור לי שיש להשתמש במילה המדויקת זקן ולהתנהג בהתאם. נעלי סניקרס וזנב סוס בשערות ושימוש במילים בוטות אינן מפחיתות את הזיקנה אלא מגחכות אותה. בפרפראזה על גרטרוד שטיין אני יכול לומר: זקן הוא זקן הוא זקן. (בּוּיּבּוּיּבּוּ) שמחתי למשל, שלפני כשנתיים נערך בבית גבריאל על שפת הכנרת “יום הזקן”. אומר, איפה, כמה דברים על הזיקנה. גם אם הדברים כבר נאמרו ונכתבו, אחזור עליהם, כי נדמה לי שטרם הופנמו. עדות מפי בעל דבר יש בה יותר מדעה מלומדת של מומחים לזיקנה.
אין ספק שהאובדן הגדול ביותר לעת זיקנה הוא אובדן בן או בת הזוג, שעליו למזלי, לא אוכל לדבר. האובדן השני בחשיבותו, לטעמי, קשור בזה. כל עוד שני בני הזוג חיים יחד חשוב וחיוני לטפח את האהבה ההדדית שהסקס הוא חלק ממנה. מקובל לחשוב שסקס ומישגל הם שמות נרדפים, כפי שחשב קלינטון כשהצהיר את הצהרתו המפורסמת והמטופשת, ולא היא! סקס הוא חיובי וחשוב גם לעת זיקנה, ורבות הדרכים להפעלתו ההדדית. אסור להצמיד אובדן חיי מין לאובדן הנעורים. חיי מין יכולים וצריכים להימשך בדרכים מרובות אחרות, יצירתיות ויצריות בכל גיל ובכל עת. אני מדגיש את נושא המין משום שרוב הציבור נוטה לחשוב שהוא נעדר בתקופת הזיקנה, ולא משום שהוא הדבר החשוב ביותר בנושא האהבה. אהבה בכל גיל, קל וחומר לעת זיקנה יש לה דרכים רבות ושונות להתבטא ולעטוף את השותפים לה. המבט, המבע והמגע, בראש ובראשונה שמקורם בהבנה הדדית שאין אדם בלא מגרעות ושיש לקבל ואפילו לחבב את חולשותיו וגחמותיו ושגעונותיו של בן הזוג האנושי. כל זה מתחדד ומתחוור עם עלייה במעלות הגיל.
תובנה שנייה, שלתדהמתי אינה מופצת בציבור, היא חשיבות הגילוי המוקדם של האלצהיימר, שיכול לעכב את ההידרדרות ולהקל על החיים עם מחלת־זיקנה זו המשפיעה על כרבע האוכלוסיה. מדברים הרבה ומפרסמים הרבה על חשיבות הגילוי המוקדם של הרבה מחלות אחרות ומשום מה פוסחים על מחלה זו, שאם נוטלים את התרופות הנחוצות בשלביה הראשונים, מאריכים את הימים והופכים את השיבה לשיבה טובה. הבעיה נובעת מההתרגלות ההדרגתית אל השיכחה. השיכחה מתחילה לכרסם בנו עוד בטרם זיקנה וכשמגיעה הזיקנה מגיבים כלפי השיכחה כדבר מובן מאליו שאין מה לעשות כנגדו. ולא היא. ניתן להיבדק ולגלות אם אכן זו שיכחה של מה בכך או שחלילה אלה הם סימנים ראשונים של אלצהיימר. התרופות הניתנות משפיעות במידה שונה על כל חולה, אך אפילו ההשפעה הקטנה ביותר יש בה ברכה. לחולה ולכל משפחתו.
מקנן בי החשש שהשתיקה התקשורתית בנושא האבחון המוקדם של מחלה זו נובע מתאמים1 כלכליים בלתי הוגנים, שהרי מי שמאובחן זכאי לקבל מקופת החולים לפחות את התרופה הבסיסית היקרה. פחות מאובחנים פחות כסף.
עוד אשוב ואכתוב בנושא הזיקנה, ככל שהנסיון ילמד אותי, אך בינתיים נראה לי שאמרתי מה שעל לבי.
מעיין ברוך, ספטמבר 2008
-
במקור “מתאמים” – אולי צריך להיות “מטעמים” – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.