המכבד את הזקן, כאילו מכבד את הקב" ה
( בן־סירא )
החברה היהודית לדורותיה, בכל ארצות פזוריה, רחשה כבוד רב לזקנים; העריכה את חוכמתם ואת תרומתם לצאצאיהם ולקהילה. האם כך נוהגת גם החברה הישראלית? השאלה פתוחה.
כשהייתי צעיר היו לי תשובות לכל שאלה ושאלה. היום כבר לא.
כל מי שגדל על המסורת היהודית ועל מקורותיה – תנ"ך משנה תלמוד ומדרש – יודע להעריך ולכבד את הזיקנה ואת הזקנים. הזקנים שצברו חכמה וידע ותבונה ונסיון חיים. המקורות שלנו מאדירים את צבירת החכמה והנסיון ומצניעים את צבירת התחלואים. אולי משום שמספרם של אלה שהגיעו לזיקנה מופלגת וצברו את תחלואיה היה מועט; ומשום כך זכו גם לאותה הערכה ויראת־כבוד. משל, מי שאלוהים העניק לו אריכות ימים, זכה לכך עבור תכונות טובות ומעשים טובים.
אנחנו חיים בדור מפותח ומפוכח יותר. אנו ידעים מנסיוננו שלהזדקן משמעו להסתכן. ככל שמזדקנים גדלות הסכנות. מגבלה אחר מגבלה. אובדן אחר אובדן. אובדן השמיעה, הראיה, הזכרון, הצלילות, הדיבור, ההליכה וחמור מכולם – אובדן בן או בת הזוג.
גוף האדם הוא אחת היצירות המופלאות והמושלמות של הטבע; של אלוהים, אם תרצו. אבל הוא בנוי להתחלות ולהתבלות ולהתכלות מגיל ששים־שבעים ואילך. רפואה מאטה מעט את התהליך.
רק נפשו של האדם מורכבת ומושלמת יותר מן הגוף. השילוב בין גוף האדם ונפשו הוא נזר הבריאה.
זקנים פגיעים ורגישים יותר משהיו בבגרותם ובנעוריהם. פגיעים יותר ורגשנים יותר. אהבתם מתעצמת ושנאתם מתגבשת. הם נוטים יותר לצחוק ולבכות, להתרגש ולשקוע בדכאונות. העצבים חשופים יותר. העצב והשמחה באים לביטוי מוחצן, ללא אותן עכבות שהיו לנו בטרם זיקנה.
כך לגבי עולם ומלואו; כך לגבי המשפחה הקרובה, המשענת האיתנה ביותר שלנו לעת זיקנה.
אנחנו רגישים יותר כלפי הבנים הבנות והנכדים. מתקשים לרסן את הרגשות, מזהים בבנים את מגרעותינו ומתקוממים נגדן, נגד המגרעות. ואם לא נזהרים, אז גולשים לכעוס על הצאצאים, בהם משתקפות המגרעות שלנו.
הדמעות זמינות יותר. המועקות תכופות יתר. הצורך במגע אנושי – תרתי משמע – הולך וגובר עם הגיל.
אין משענת נאמנה וחזקה ובטוחה יותר מן המשפחה הביולוגית. מי שזכה גם למשפחה מורחבת, כגון חבורת ידידים ותיקים, או משפחה קיבוצית, יש לו שני מעגלי־תמיכה. וטובים השניים מן האחד.
חשוב למצוא ולהשתייך למעגל תמיכה שני, גדול וזמין מן המשפחה הביולוגית. על הצורך הזה עונה מסגרת “השכונה התומכת” המתפתחת בארץ. הזקן זקוק לכמה מעגלי תמיכה סביבו, שיגנו עליו מפני הבדידות וחוסר האונים.
מעטים יודעים לנצל את האוצר האדיר של הזכרונות הנעימים, שאצרנו במוחנו ובליבנו. העלאת זכרונות מן העבר העשיר שיש לכל אחד ואחת, עשויה למלא את החסר כשתוכניות לעתיד מצטמצמות ואוזלות. זה ניתן בדרך של שיחה עם בני הזוג, עם הבנים, עם ידידים בני דורנו, עם ספרי מֶמוּארים וזכרונות, עם צפיה בסרטים ישנים ובשידורים חוזרים מהארכיונים העמוסים לעייפה. לא בכדי קראתי לספרי האחרון “כי מעבר באת ואל עבר תשוב”. כתיבת פרקי הזכרונות שבו והאירו את חיי באור יקרות וקריאתם עשתה כך לרבים מהקוראים, שהודו על כך בפני ובאוזניי.
פתאום נהנים מסרט שכבר ראינו פעמיים יותר מאשר מסרט חדש. מספר שכבר קראנו. מידיד שנשכח והופיע במפתיע.
גם ביחידות ובבדידות ניתן לגייס את זכרונות העבר לטובת ההווה האפור והעתיד הלוט בערפל.
איך כתבה סימון דה־בובואר זצ"ל (זכר צרפתיה לברכה) “נוסטלגיה היום – זה לא מה שהיה פעם”. למזלנו, גם כשהזכרון הקצר נחלש, הזכרונות העתיקים שרירים וקיימים. תחי הנוסטלגיה.
מעין ברוך, נובמבר 07
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.