האם יש דבר קשה וכואב יותר מלהיות זקן, חולה ונכה?
כן, להיות זקן, חולה ונכה מהפריפריה. הוא אינו זקוק לרחמים. הוא זכאי להתחשבות וליחס נאות, קודם כל מצד קופות החולים – להן שילם כל שנות חייו הארוכות והמרובות; ולא פחות ממוסדות המדינה ומעמותות הסעד, שנוצרו כביכול למענו, ונוהגות בו כמטרד. מרבית הטיפולים, השירותים וההקלות להללו מחייבים את תושבי הפריפריה לנסוע שעות ארוכות כדי להגיע אליהם. וזאת לזכור, מדובר באנשים שכבר אינם נוהגים בעצמם, באיזורים שרכבת לא מגיעה אליהם ונסיעה האוטובוס מחייבת ליווי צמוד.
לטיפולים רפואיים דחופים חייבים לעיתים לשלם הון עתק לנהגי מוניות, המסיעים ומסייעים ומחכים ומחזירים את הזקן הביתה.
יש דברים ומגבלות שהן הכרח בל יגונה. אך מה רבים הם הדברים שניתן לפתור עם קצת רתון טוב ותקציב זעום.
אינני בא להתלונן, אלא לנסות לתקן, להשתדל להקל על חייהם של אנשים כה רבים שלא קל להם לחיות בכלל, ובפריפריה בפרט.
למעלה מששים שנה אני חי בקצה הציפורן של אצבע הגליל ואני חש על בשרי, בנפשי ובכיסי את התעללות המדינה ומוסדותיה ואת התעלמותם מהצרכים המיוחדים של אנשים בגילי, במצבי ובאיזור בו אני חי. חי מתוך בחירה חופשית ואידיאולוגית, אך במודע גם מתוך התחשבות בצרכי הציונות והמדינה, שאינה מנסה אפילו להתחשב בי ובשכמותי.
דאגה קטנה אקטואלית היא הקשר התעופתי לגליל העליון שבלעדיו אני ושכמותי מקורקעים לחלוטין. במשך שנתיים כמעט, לא הצליחו משרד התחבורה, והאישיות העומדת בראשו, לא הם ולא המשרד לפיתוח הנגב והגליל, להסדיר קו תעופה, שהופסק לאחר 40 שנות פעילות שוטפת דווקא עם סיום הבניה של המנחת והמסוף המפוארים בקרית־שמונה, לתפארת מדינת חלם. וכשנמצא “הפתרון” לפני שבועות אחדים, התבשרנו שהוא פוסח על קרית־שמונה ומטיס את הנוסעים רק עד ראש־פינה. פירוש הדבר תשלום נוסף של מאתיים שקל לכל נוסע – להגיע במונית מקרית־שמונה ובנותיה לראש־פינה ובחזרה. שלא לדבר על תוספת טלטול של שעה שלמה, לאנשים ששעתם היפה כבר עברה מזמן.
פניה ראשונה – אל משרד התחבורה והשר לפיתוח הגליל והנגב: אנחנו זכאים לטיסה מקרית־שמונה למרכז הארץ וזקני הגליל מחכים. הסבלנות פקעה.
פניה שניה – למשרד הרווחה. אינה עולה פרוטה שחוקה. דורשת הבנה ורצון טוב. כדי לקבל תעודת עיוור חייבים היום תושבי מטולה, אליפלט ורמת־הגולן לנסוע עד קרית־ביאליק (למעלה משעתיים לכל כיוון) כדי לקבל בדיקה וחתימה של רופא עיניים “רופאת אמון”. יש כמה עשרות רופאי עיניים קרובים יותר אליהם. אנא אשרו “רופא אמון” בצפת, קרית־שמונה וראש־פינה וחסכו לעיוורים החדשים נסיעות קשות ויקרות. לעיתים זה הקש ששובר את גב הגמל המזדקן. אולי לחלופין תגיע אותה “רופאת אמון” פעם בחודש לערי הצפון.
השר הרצוג, לטיפולך!
פניה שלישית־מסובכת ויקרה, אך מצילה נפשות. יש לאבזר את כל בתי החולים בצפון, למגן אותם ובמיוחד להציב בהם את כל המכשור שבלעדיו לא ניתן להציל נפשות אם מתאונות, אם מקטיושות ואם מהתקפי מחלות פתאומיים. ההסעה לרמב"ם ארוכה מדי ומסוכנת מדי למאות ואלפים מאיתנו, שנתנו את חייהם על גבול הצפון ומסרבים לתת גם את מותם על מזבח חוסר התקציבים לפריפריה.
חיינו והארכנו מעבר לזקנה ולקופות־החולים, עשינו כל אשר נדרש מאיתנו, ומעבר לזה. עכשיו אנו זועקים ותובעים: תנו לנו אותם תנאי טיפול והצלת־חיים שיש לתושבי המרכז. יאמר בלי היסוס: זקני הגליל מבקשים לסיים את חייהם במיטה ולא באמבולנס בדרכים הארוכות לבתי החולים המצויידים.
קל וחומר לגבי עמותות שהוקמו מראש לסייע לנכים, מוגבלים וזקנים. השירות של עמותה כמו “מגדל־אור”, למשל, צריך להגיע לצפון, הרחק מעבר לקרית־חיים שאליה מטלטלים אותנו שוב ושוב. גם הבנה וסבר פנים יתקבלו בתודה והמבין יבין.
לסיום, כמה מילים טובות ותודה לבבית לכמה נשים טובות, שסייעו לי במאור פנים ובנפש חפצה לאורך כל הדרך: הניה, אמילי ורוזלין. עם שמות כאלה אין צורך בשם משפחה, או מקום עבודה. מי לא מכיר אותן. אני לא אשכח אותן ואת יעקב יפה, פעיל נמ"ג, שהאיר לפני את הדרך אל־האפילה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.