לְדִינָה הָאַלְמָנָה הָיוּ שְׁנֵי בָנִים: שֵׁם הַבְּכוֹר – נָדָב, וְשֵׁם אָחִיו – אֲמַצְיָהוּ, וְהוּא צָעִיר מֵאָחִיו בִּשְׁתֵּי שָׁנִים; וְאוּלָם גַּם נָדָב הַבְּכוֹר לֹא הִגִּיעַ עוֹד לִשְׁנוֹת עֶשֶׂר. וַתְּהִי דִינָה עֲנִיָּה מְאֹד, וְלֹא מָצְאָה יָדָהּ לְכַלְכֵּל אֶת בָּנֶיהָ גַּם בְּלֶחֶם צַר; וְרַבִּים הָיוּ הַיָּמִים, אֲשֶׁר לֹא בָא אֹכֶל אֶל פִּיהָ, כִּי לֹא מָצְאָה הָאֲרוּחָה דֵּי הַשְׂבִּיעַ אֶת שְׁלָשְׁתָּם; וְעַל כֵּן, כַּאֲשֵֶׁר הִגִּיעוּ יְמֵי הַחֲנֻכָּה, לֹא הִשִּׂיגָה יָדָהּ לִקְנוֹת סְבִיבוֹנִים לְבָנֶיהָ. נָדָב הַבְּכוֹר מָחַל עַל חֶלְקוֹ, וְלֹא הֶעֱצִיב אֶת אִמּוֹ: “יָבֹאוּ יָמִים טוֹבִים מֵאֵלֶּה, נִחַם הַנַּעַר אֶת נַפְשׁוֹ, וְקָנְתָה לִי אִמִּי סְבִיבוֹן טוֹב בַּעַל כְּנָפַיִם לִימֵי הַחֲנֻכָּה, לְשָׁנָה הַבָּאָה”. אַךְ אֲמַצְיָהוּ הַצָּעִיר הָיָה נַעַר עֳקֵּשׁ וְסַרְבָּן (מַמְרֶה), וַיֶּמֶר אֶת רוּחַ אִמּוֹ, וַיֵבְךְ כָּל הַיּוֹם; וְלֹא יָכְלָה אִמּוֹ לַעֲמוֹד בִּפְנֵי קוֹל בִּכְיוֹ, וַתִּקַּח אֶת חֲמֵשׁ קְשִׂיטוֹתֶיהָ הָאַחֲרוֹנוֹת, אֲשֶׁר חָשְׂכָה לִקְנוֹת בָּהֶן כִּכַּר לֶחֶם שְׂעוֹרִים לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב – וַתִּקֶן סְבִיבוֹן אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם. נָדָב לֹא מָצָא עֹז בִּלְבָבוֹ גַּם לָגַעַת בַּסְּבִיבוֹן, כִּי יָדַע, אֲשֶׁר בְּלֶחֶם אִמּוֹ נִקְנָה לוֹ; כִּי רָעֲבָה כָּל הַיּוֹם, בְּתִתָּהּ אֶת לַחְמָהּ לַנְּעָרִים, וְעַתָּה גַּם לָעֶרֶב לֹא יְהִי לָהּ בַּמֶּה לִשְׁבֹּר רַעֲבוֹנָהּ (לֶאֱכֹל לִבְלִי רְעֹב), – אַךְ אֲמַצְיָהוּ שָׂמַח עַל הַסְּבִיבוֹן, וַיִּקָּחֵהוּ בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, וַיְסֹבְבֵהוּ עַל הַשֻּׁלְחָן. הַסְּבִיבוֹן הָלַךְ מִקְּצֵה הַשֻּׁלְחָן אֶל קָצֵהוּ וַיְרַקֵּד אַרְצָה וַיָּסָב בַּמָּחוֹל. אֲמַצְיָהוּ שָׂמַח מְאֹד, וַיְרַקֵּד לִקְרַאת סְבִיבוֹנוֹ הַמָּהִיר, וַיִּתֵּן לוֹ דֶרֶךְ לַעֲבוֹר, אֶל אֲשֶׁר יְהִי רוּחוֹ לָלֶכֶת. אָז סָר הַסְּבִיבוֹן אֶל הַפֶּתַח, וַיְרַקֵּד עַל הַמִּפְתָן, אֲמַצְיָהוּ מִהַר לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת לִרְאוֹת: אִם רַב כֹּחַ סְבִיבוֹנוֹ לְסוֹבֵב גַּם בַּחוּץ וּלְבִלְתִּי הִכָּשֵׁל; אָז קָפַץ הַסְּבִיבוֹן מֵעַל לַמִּפְתָּן, וַיִּבְרַח הַחוּצָה וַיֵּלֶךְ – הָלֹךְ וָסֹב מֵרְחוֹב לָרְחוֹב וּמִמָּבוֹא לְמָבוֹא; וַיֶּחֶרְדוּ הַנְּעָרִים וַיִּרְדְפוּ אַחֲרָיו.

הַסְּבִיבוֹן כְּבָר עָזַב אֶת הָעִיר, וְהַנְּעָרִים חָגְרוּ שְׁאֵרִית כֹּחָם, וַיִּדְלְקוּ אַחֲרָיו בְּעֵינֵיהֶם; עוֹד רָאוּהוּ עוֹלֶה הָרִים וְיוֹרֵד בְּקָעוֹת, אַךְ כָּשְׁלוּ רַגְלֵיהֶם, וְלֹא יָכְלוּ לִרְדֹף אַחֲרָיו, עַד שֶׁנֶּעְלַם מִן הָעַיִן, וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לִרְאוֹתוֹ.

נָדָב בָּכָה, וְנַפְשׁוֹ יָרְעָה לוֹ (נַפְשׁוֹ רָגְזָה), בְּזָכְרוֹ אֶת אִמּוֹ הָרְעֵבָה וְאֶת חֲמֵשׁ הַקְּשִׂיטוֹת, אֲשֶׁר אָמְרָה לִקְנוֹת בָּהֶן צְלִיל לֶחֶם שְׂעוֹרִים – וַאֲמַצְיָהוּ הִתְמַרְמַר בַּבֶּכִי, וַיִּזְעַק: “סְבִיבוֹנִי אַיֵּהוּ? אַיֵּה סְבִיבוֹנִי?”

וַיְּהִי הֵמָּה הוֹלְכִים בַּדֶּרךְ וּבוֹכִים, וַיִּפְגְּשׁוּ בַשָּׁפָן; וַיִּפֶן נָדָב אֵלָיו וַיֹּאמַר:

שָׁפָן שְׁפַנִּי!

אוּלַי סְבִיבוֹנִי

בַּדֶּרֶךְ פָּגַעְתָּ?

אוּלַי בַּיַּעַר,

בַּשָׂדֶה וָהַר

מְקוֹמוֹ יָדַעְתָּ?

הַשָּׁפָן הֶעֱמִיד אֶת אָזְנָיו כְּמַסְמְרוֹת, וַיִּלְחַץ אֶת זְנָבוֹ בֵּין רַגְלָיו, וּבְטֶרֶם יָשִׁיב דָּבָר, נָשָׂא אֶת רַגְלָיו לִבְרֹחַ, וַיִּפֶן אֶל נָדָב, וַיֹּאמַר:

לֹא סְבִיבוֹן יָדַעְתִּי,

לֹא קוֹלוֹ שָׁמַעְתִּי;

אַךְ צְלִיל לֶחֶם שְׂעוֹרִים

רָאִיתִי מִתְהַפֵּךְ

בָּרוּחַ מִתְאַבֵּךְ;

וּרְוֵה דִמְעַת הוֹרִים…

הַשָּׁפָן עוֹד אָמַר לַעֲנוֹת דָּבָר וְלִגְמוֹר אֶת אֲשֶׁר הֵחֵל, אַךְ בּוֹ בְרֶגַע רָאָה אֶת פְּנֵי אֲמַצְיָהוּ הַמְּפִיקִים עֶצֶב, כַּעַשׂ וְרֹעַ לֵב, וַיִּבָּהֵל מִפָּנָיו, וַיִּבְרַח.

“הַצְּלִיל אֲשֶׁר רָאָה הַשָּׂפָן”, אָמַר נָדָב בְּדֶמַע: “הֲלֹא הוּא לֶחֶם אִמֵּנוּ, אֲשֶׁר אָמְרָה לִקְנוֹת לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב; עַתָּה תִּרְעַב לַלֶּחֶם כִּבְיוֹם אֶתְמוֹל”, וַיְמָרֵר בַּבֶּכִי.

וַאֲמַצְיָהוּ הֵרִים אֶת קוֹלוֹ וַיִּצְעַק: “סְבִיבוֹנִי אַיֵּהוּ? אַיֵּה סְבִיבוֹנִי?” הַנְּעָרִים הִרְחִיקוּ לָלֶכֶת, וַיַּעַבְרוּ הָרִים, וַיֵּרְדוּ בְקָעוֹת; וַיִּשּׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם, וַיִּרְאוּ אַיָּלָה, וַיְמַהֲרוּ אֵלֶיהָ וַיֹּאמְרוּ:

אָנָּא, אַיָּלָתִי,

יָפָתִי, תַּמָּתִי!

אוּלַי פָּגַעַתְּ

סְבִיבוֹנִי הַשֹׁבֵב –

מִתְהַפֵּךְ וְסֹבֵב –

אוּלַי יָדַעַתְּ.

וַתַּעַן הָאַיָּלָה וַתֹּאמַר:

סְבִיבוֹנְכֶם פָּגַעְתִּי

מְקוֹמוֹ יָדַעְתִּי;

וְאַךְ אֲרוּחַתְכֶם

לְיָמִים שְׁלשָׁה

מִכֶּם אֶדְרשָׁה;

אָז אַגִיד לָכֶם שְׁאֵלַתְכֶם.

נָדָב קָפַץ וְאָמַר: “אִם נֹפֶת מַמְתַּקִּים וְאִם לֶחֶם עֹנִי (לֶחֶם רָע) – אֶת כֹּל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי הוֹרָתִי לַאֲרוּחָתִי, אֶתֵּן לְכִי”! אַךְ אֲמַצְיָהוּ עָקַם אֶת פָּנָיו וְלֹא נֵאוֹת לְדִבְרֵי הָאַיָּלָה; וַתִּקְפֹּץ מֵעַל לְרֹאשׁ הַנְּעָרִים, וַתֵּלֶךְ לְדַרְכָּהּ, וְהַנְּעָרִים הָלְכוּ הָלְאָה.

בֵּין כֹּה, וְהִנֵּה רַד הַיּוֹם; וַיֹּאמְרוּ הַבָּנִים לָשׁוּב הַבַּיְתָה, אַךְ תָּעוּ וַיֹּאבְדוּ דֶרֶךְ, וַיֵּשְׁבוּ עַל תֶּלֶם שָׂדֶה וַיִּתְּנוּ קוֹלָם בַּבֶּכִי. לַאֲמַצְיָהוּ הֵחֵלוּ הָרָעָב וְהַקּוֹר לְהָצִיק, וַיֵּבְךְ, – וְנָדָב זָכַר אֶת אִמּוֹ הָרְעֵבָה, וַיֹּאמַר: “הַמְעַט לָהּ, כִּי תִרְעַב כָּל הַיּוֹם, וְדָאֲגָה גַם לָנוּ, בִּרְאוֹתָהּ, כִּי לֹא שַׁבְנוּ הַבָּיְתָה!”

וְכַאֲשֶׁר רָאוּ הַנְּעָרִים, כִּי נָטָה הַשֶּׁמֶשׁ לַעֲרֹב, וַיָּבֹא פַחַד בְּלִבָּם פֶּן יִשָׁאֲרוּ בַשָּׂדֶה כָּל הַלַּיְלָה, וְהֵמָּה לֹא נִסּוּ עוֹד לָצֵאת מִפֶּתַח בֵּיתָם בָּדָד בַּלַיְלָה, וַיּוֹסִיפוּ לִבְכּוֹת. – וְנָדָב אָמַר: “אֵלִי! חוּסָה נָא עַל אִמִּי הָרְעֵבָה, וַהֲשִׁיבֵנוּ אֵלֶיהָ!”

וַיְּהִי כַּאֲשֶׁר גָּמַר נָדָב אֶת תְּפִלָּתוֹ הַקְּצָרָה, וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה יוֹנָה מְקַשְׁקֶשֶׁת בִּכְנָפֶיהָ, וַיְמַהֲרוּ אֵלֶיהָ וַיְסַפְּרוּ לָהּ אֶת דְּבַר אֲסוֹנָם, וַיִּבְכּוּ מְאֹד; וַתֹּאמֶר הַיּוֹנָה: “אֶרְחָמְכֶם, בָּנִים, וְאֶחְמֹל עַל הוֹרַתְכֶם, כִּי אֵם אֹבֶדֶת הֵן גַּם אָנִי: אֶפְרֹחַי יָצְאוּ מִקִּנִּי, וְלֹא שָׁבוּ אֵלַי; וְאָמְנָם הֵן לֹא הִרְחַקְתֶּם מִן הָעִיר כְּמֵאָה טִיסוֹת, וְגַם סְבִיבוֹנְכֶם לֹא רָחוֹק מִכֶּם”. וַתַּסֵּב הַיּוֹנָה אֶת פָּנֶיהָ מוּל פְּנֵי הַיַּעַר, אֲשֶׁר נִרְאָה פִתְאֹם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וַתֹּאמַר:

“פְּנוּ לָכֶם הַיַּעֲרָה! שָׁם תִּמְצְאוּ מְעָרָה, וְעַל פִּיהָ שְׁפִיפוֹן; שָׁם לֶכֶת תַּעֲמִיקוּ! תַּצִּיעוּ, תַּרְחִיקוּ! שָׁם גַּם הַסְּבִיבוֹן, אַךְ הִזָּהֲרוּ מִדַּבֵּר דָּבָר, כִּי שָׁם חֹבֵר חֶבֶר (קֹסֵם) לַיְּלָדִים אֹרֵב. וְאִם תָּנִידוּ שְׂפָתַיִם, אוֹ תִקְרְצוּ עֵינַיִם תִּלָּכְדוּ בִקְסָמָיו”.

הַנְּעָרִים אָחֲזוּ דַּרְכָּם הַיַּעֲרָה, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אִישׁ עִוֵּר בְּאַחַת מֵעֵינָיו עָטוּף שְׁחוֹרִים, וְיוֹשֵׁב עַל גַּל עֲצָמוֹת וּבְיָדוֹ סְבִיבוֹן טוֹב וְיָפֶה, וְהוּא קֹרֵץ בְּעֵינָיו לַיְּלָדִים, וּמַרְאֶה אֶת הַסְּבִיבוֹן לְעֵינֵיהֶם. נָדָב שָׂם אֶת עֵינָיו בַּסְּבִיבוֹן, וַיַּרְא כִּי אָמְנָם סְבִיבוֹן הוּא לְכָל מִשְׁפָּטָיו, אַךְ הַ“נּוּן” וְהַ“גִּימֶל” וְהַ“הֵא” וְהַ“שִּׁין” אֵינָם בֹּלְטִים מֵעַל צַלְעוֹתָיו, וְעַל מְקוֹמָם – צְלָמִים וּתְרָפִים. אָז זָכַר אֶת דִּבְרֵי הַיּוֹנָה, וַיָּבֶן כִּי הוּא הוּא הַקֹּסֵם אֲשֶׁר אָמְרָה לוֹ, וַיָּשֶׂם מַחְסֹם לְפִיו (שָׁתָק).

וַאֲמַצְיָהוּ כְּבָר אָמַר לַקֹּרֵא: “הִנֵּה סָבִיבוֹנִי”! אַךְ נָדָב קִדְּמָהוּ, וַיָּשֶׂם אֶת יָדוֹ עַל פִּי אָחִיו, וְלֹא נְתָנוֹ לְדַבֵּר, וַיְמַהֲרוּ לַעֲזֹב אֶת הַמָּקוֹם; וַיָּבֹאוּ הַיַּעֲרָה, וַיִּסְפְּרוּ שִׁבְעָה עֵצִים, וּמִשָּׁם פָּנוּ יְמִינָה וַיִּמְנוּ שִׁבְעָה צְעָדִים, וַיִּמְצְאוּ אֶת הַמְּעָרָה, וְעַל פִּיהָ שְׁפִיפוֹן מְאֹד נוֹרָא; וַיִּרְאוּ מִגֶּשֶׁת. אָז שָׁמְעוּ קוֹל מְדַבֵּר אֲלֵיהֶם:

“מְנוּ אֶת הַחוּטִים בְּצִיצִיּוֹת בִּגְדֵיכֶם! אִם שְׁמוֹנָה תִּמְצְאוּ – אַךְ אַל תְּכַחֲדוּ כַחֵד – אָז בְּלִי פַּחַד הַמַּעֲרָה תָּבֹאוּ”.

אֲמַצְיָהוּ מָנָה אֶת צִיצִיּוֹתָיו, וַיִּמְצָא בְּאַחַת מֵהֶן שִׁשָּׁה חוּטִים, וְהַשְּׁבִיעִי – קָצוּץ וְנִפְסָל; וּבְצִיצִיּוֹת נָדָב לֹא חָסַר מְאֻם, וַיָּבֹא נָדָב אֶל הַמְּעָרָה, וַאֲמַצְיָהוּ נִשְׁאַר בַּחוּץ.

נָדָב בָּא אֶל הַבִּאָה, וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ וַעֲלָטָה סְבִיבָיו, וַיֶּחֱרַד מְאֹד וַיֵּלֶךְ זְמַן רָב, וַיְמַשֵּׁשׁ בַּקִירוֹת כָּעִוֵּר, וַיִּלְאֶה לִמְצֹא הַפָּתַח. אַךְ פִּתְאֹם נִרְאָה לְעֵינָיו שְׂבִיב אוֹר מִקִּיר הַיְּמִינִי, וַיָּבֶן כִּי שָׁם – פֶּתַח לָבֹא פְּנִימָה; וַיִּקְרַב וַיִּגַּע בְּכַפּוֹת הַמַּנְעוּל, וַתִּפָּתַח דֶּלֶת, וְהִנֵּה רַגְלָיו עֹמְדוֹת בְּתוֹךְ אוּלָם גָּדוֹל רְחַב יָדַיִם; רִצְפָּתוֹ – רִצְפַּת שַׁיִשׁ, וְקִירוֹתָיו – רְאִי מֻצָּק, וְהַסִּפּוּן כְּמַרְאֵה הָרָקִיעַ בְּלֵיל בָּהִיר. בְּתוֹךְ הָאוּלָם עוֹמֶדֶת מְנוֹרַת זָהָב עַל בָּסִיס גָּבוֹהַּ, וּשְׁמֹנָה קָנִים לָהּ, וְאוּלָם הַקָּנִים הָהֵם לֹא כְעֵין הַקָּנִים, אֲשֶׁר בִּמְנוֹרָתֵנוּ, כִּי אִם תְּמוּנַת יוֹנָה פֹּרֶשֶׁת כְּנָפַיִם לְכָל קָנֶה, וּבְפִי כָל יוֹנָה אֶבֶן שֹׁהַם וְיָשְׁפֵּה; וְנֹגַהּ וּמַרְאֶה לָאֲבָנִים, כְּנֹגַהּ הַיָּרֵחַ; וּלְכָל אֶבֶן וָאֶבֶן תְּמוּנַת אוֹת אַחַת: תְּמוּנַת “נוּן”, תְּמוּנַת “רֵישׁ”, תְּמוּנַת “וָיו”, תְּמוּנַת “תָּיו” – עַל צֶלַע אַחַת; תְּמוּנַת “חֵית”, תְּמוּנַת “נוּן”, תְּמוּנַת “כַּף” וּתְמוּנַת “הֵא” לְצֶלַע הַשֵּׁנִית, וּבִצְרֹף הָאוֹתִיּוֹת הָאֵלֶּה וַיָּאִירוּ לָעַיִן “נֵרוֹת חֲנֻכָּה”. וְהַמִּלּוֹת הָאֵלֶּה נִשְּׁקְפוּ מֵעַל קִירוֹת הָרְאִי לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת, וַיָּאִירוּ אֶת כָּל הַבַּיִת. – עַל יְמִין הָאֻלָּם עָמַד שֻׁלְחָן זָהָב, וְכִסְאוֹת שֵׁן סְבִיבוֹ, וְעַל הַכִּסֵּא הָרָם וְהַנִשָּׂא יוֹשֵׁב אִישׁ שֵׂיבָה, וּמִמַּעַל לְרֹאשׁוֹ חָקוּק בַּכִּסֵּא שֵׁם מַתִּתְיָהוּ הַכֹּהֵן, וְעַל יֶתֶר הַכִּסְאוֹת יוֹשְׁבִים בְּנֵי מַתַּתְיָהוּ: יוֹחָנָן, שִׁמְעוֹן וִיהוּדָה, אֶלְעָזָר וְיוֹנָתָן.

כִּרְאוֹת הַזָּקֵן אֶת פְּנֵי הַנַּעַר, הֵאִיר אֵלָיו פָּנִים, וַיָּקָם וַיִּקַּח בְּיָדוֹ צְלִיל לֶחֶם שְׂעוֹרִים מֵעַל הַשֻּׁלְחָן, וַיִּתֵּן לַנַּעַר וַיֹּאמַר:

“הֵא לְךָ, נַעַר תָּמִים, הֵא לְךָ סְבִיבוֹנֶךָ! מִצְּלִיל לֶחֶם בָּא וּצְלִיל לֶחֶם שָׁב לִהְיוֹת. אֶת הַצָּלִיל הַזֶּה תִּתֵּן לְאִמֶּךָ, וְהָיָה בְּכָל עֵת אֲשֶׁר תִּרְעָבוּ, תֹּאכְלוּ מִן הַצָּלִיל, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתְאָו נַפְשְׁכֶם, תִּמְצְאוּ בוֹ אֶת טַעְמוֹ; וְהַצָּלִיל לֹא יִכְלֶה וְלֹא יֶחְסַר כָּל הַיָּמִים, יֶלֶד נֶחְמָד, הֵא לְךָ סְבִיבוֹן זָהָב”. וַיִּתֶּן לוֹ סְבִיבוֹן זָהָב טָהוֹר וּבַעַל כְּנָפָיִם.

אָז קָם יְהוּדָה הַמַּכַּבִּי מִמְּקוֹמוֹ וַיִּקַּח חֶרֶב זָהָב טָהוֹר, וַיִּצְמְדֶהָ עַל מָתְנֵי נָדָב, וַיֹּאמֶר: “זֹאת לְךָ “תְּשׁוּרָה לַחֲנֻכָּה” מֵאֵת בְּנֵי מַתַּתְיָהוּ הַכֹּהֵן!”

וְיוֹנָתָן, הַצָּעִיר בִּבְנֵי הַחַשְׁמֹנָאִים, אָחַז אֶת נָדָב בְּיָדוֹ, וַיּוֹבִילֵהוּ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר לְנָדָב וְלַאֲמַצְיָהוּ: “הַעְצִימוּ עֵינֵיכֶם”! וַיַּעַצְמוּ עֵינֵיהֶם.

“פִּקְחוּ עֵינַיִם!” שָׁמְעוּ כְרֶגַע קוֹל מְדַבֵּר אֲלֵיהֶם.

הַנְּעָרִים פָּקְחוּ עֵינֵיהֶם, וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה לִפְנֵי שַׁעַר עִירָם רַגְלֵיהֶם עֹמְדוֹת.

וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים אֶל אִמָּם, וַתִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם מְאֹד, כִּי כְבָר חָשַׁךְ הַיּוֹם, וַתִּדְאַג לָהֶם; וְעוֹד יוֹתֵר שָׂמְחָה בְּשָׁמְעָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָה לְבָנֶיהָ, וּבִרְאוֹתָהּ כִּי נוֹשְׁעָה בַּצָּלִיל, כִּי כְדִבְרֵי מַתִּתְיָהוּ כֵּן הָיָה: גַּם טַעַם בָּשָׂר וּמִגְדָּנוֹת גַּם טַעַם יַיִן וְחָלָב הָיָה בַצָּלִיל, וְלֹא כָלָה וְלֹא חָסֵר.

כֵּן גַּם שָׁמַח נָדָב עַל סְבִיבוֹנוֹ וְחַרְבּוֹ; וְהַחֶרֶב – לֹא חֶרֶב חַדָּה וְלֹא לֻטָּשָׁה, אַךְ הִיא נָתְנָה לִוְיַת חֵן וְהָדָר לַנַּעַר, עַד כִּי מָצָא חֵן גַּם בְּעֵינֵי מְשַׂנְּאָיו, וַיִּשְׁבְּ בְּיָפְיוֹ שְׁבִי יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יָכְלָה חֶרֶב חַדָּה לִשְׁבּוֹת.

אַךְ אַמַצְיָהוּ הָיָה סָר וְזָעֵף, וְכָל עֵת אָכְלוֹ מִן הַצָּלִיל הִכָּהוּ לְבָבוֹ, וַיְּהִי עֲצוּב רוּחַ כָּל הַיָּמִים.

וּנְעָרִים רַבִּים אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר נָדָב וְאֶת אֲשֶׁר קָרָהוּ, מִהֲרוּ לָצֵאת אֶל הַשָּׂדֶה וּלְחַפֵּשׂ עִקְּבוֹת הַיַּעַר וְהַמְּעָרָה, אַך לַשָּׁוְא: לֹא מָצְאוּ כָל יַעַר וְכָל מְעָרָה.