¹

הידיעות שהגיעו אלינו על הקשרים שבין יהודי צרפת ואשכנז ובין יהודי ספרד בזמנים הקדמונים הן מועטות מאד לפי הערך. יש לחשוב שקשרים אלו היו הרבה יותר חזקים מכפי מה שאפשר לחשוב על יסוד הידיעות המקוטעות. רבינו תם מוסר לנו ידיעה חשובה, שלפני רבינו גרשום מאור הגולה “שימשו” כמה מחכמי ספרד ועמדו עמו בקשר של שאלות ותשובות². שאלות ותשובות אלו שהיו בידי ר“ת לא הגיעו אלינו וחבל על דאבדין³. באמצע המאה הי”א גברו הקשרים בין צרפת ובין ספרד, ויש בידינו קצת ידיעות על חכמים צרפתים שבאו לספרד, הרביצו שם תורה והעמידו תלמידים. ר' אברהם ן' דאוד מספר בספר הקבלה ש“בא למדינת קורטובה חכם גדול מצרפת ושמו ר' פריגורס” ור' יצחק ן' אלביליא, מגדולי החכמים בספרד ואבי אמו של ן' דאוד, “עשה לו טובה הרבה וסיפק לו כל צרכיו ויואל לשבת את האיש ולמד ממנו”⁴. באחת מתשובות הרי“ף מסופר על “ראובן שהיה שוכן במזרח צרפת הוא ואשתו ובניו, רחוק מספרד ימים רבים, והניח אשתו ובניו במקומם ונרצה בארץ ספרד לשוט בקהלות, ועבר במדינה (=בעיר) אחת ודרש ברבים, וכשראו אותו חמשה מחשובי העדה פייסו ממנו שיביא אשתו ובניו לאותה מדינה וישכון עמהם… והוסיפו לפייסו כמה פעמים עד שנתרצה והתנו עמו בקנין גמור שיתנו לו אלה החמשה כ”ד זהובים מורבאטייא בכל שנה ושנה, עד שלש שנים, ויקראו לפניו בהלכה ובמשנה ובמקרא ובפירוש הסדרים ובמה שירצה…”⁵ מקרה זה, של ביאת חכם צרפתי לספרד, לא היה לנכון היחיד. היהדות הספרדית עמדה אז בתקופת הגידול והצמיחה וטרודה היתה לבלוע ולינוק מכל הצינורות: מבבל, א"י, אפריקה הצפונית ושאר ארצות.

בזמנים מאוחרים יותר, במאה הי“ג והי”ד, נהפך הגלגל: מחוץ לגדולים יחידים שבאו מצרפת ואשכנז לספרד והרביצו בה תורה⁶, כגון הרא“ש ובנו ר' יעקב בעל הטורים, היו תלמידים רגילים לבא מאותן ארצות לישיבות ספרד כדי ללמוד שם תורה מפי המורים הגדולים. תלמידים כאלה היו מצויים בבית מדרשו של הרשב”א⁷. באותו זמן התיישב בספרד גם ר' דן אשכנזי, מגדולי אשכנז, והרשב“א נושא ונותן עמו בכמה מתשובותיו ונחלקו זה עם זה בפירושי סוגיות ובפסק הלכה⁸. וכן יש להזכיר את ר' יהונתן האשכנזי, שאף לו שלח הרשב”א כמה תשובות ופסקים⁹. הרא"ש ובני משפחתו סללו את הדרך לפני כמה וכמה חכמים ותלמידים שיבואו מאשכנז לספרד. ר' יעקב בעל הטורים מעורר במכתב אחד¹⁰ את קרוביו וידידיו שיבואו מאשכנז לספרד: "כי ידעת שאסור לאדם אפילו לעבור במקום סכנה. כל שכן שלא לדור בארץ גזרה שחייו תלויים לו מנגד יומם ולילה… ואם יש מקרובינו עשירים, שיוכלו להתפרנס משלהם, מי יתן שיבואו הנה, כי כל מי שמביא נפש משם הוא בעיני כאילו מציל נפש מישראל. במצב נורא זה שבו נמצאו אז יהודי אשכנז וודאי נענו רבים לעצה זו¹¹.

מאותו זמן ואילך היו תלמידים צרפתים ואשכנזים מצויים תמיד בישיבות ספרד. הם היו מביאים אתם את חידושיהם של חכמי צרפת ואת דרך לימודם החריף ומקפחים היו את הספרדים בקושיות שונות. הריב“ש כותב באחת מתשובותיו הערוכה לר' שלמה צרפתי¹² שהתיישב במיורקה, שעמדה תחת שלטון ספרד: “זו קושיא קדומה היא, והיא שגורה בפי התלמידים הצרפתים והאשכנזים הבאים בשערים האלה הרגילים לעשות להם אוצר סגולה מקושיות קדומות”¹³. לעומת זה אין אנו יכולים להראות באותו זמן על מציאותם של תלמידים מספרד בישיבות אשכנז. אמנם החכם הידוע ר' יצחק בן משה האפודי, בן זמנו של הריב”ש, כותב בספרו הוויכוחי “כלימת הגויים”¹⁴, ריש פרק ב‘: “שמעתי בזמן הבחרות **בהיותי בישיבת רבותי באשכנז”,** ואל סמך זה חשבו קצת חוקרים שלמד בנעוריו בישיבות אשכנז, אבל הנוסחה הנכונה היא כנראה זו שבכת“י אחרים: “שמעתי בזמן הבחרות בהיותי בישיבת רבותי מאשכנזי אחד תלמודי”, ויוצא מכאן להיפך, שלמד בישיבות ספרד ארץ מולדתו, ושם נפגש עם ת”ח אשכנזי אחד¹⁵. אמנם בהקדמת ספרו “מעשה אפוד” נראהו מבקר את שיטת הלימוד שהיתה נהוגה בבתי־הספר בצרפת ואשכנז, ש“התעצלו מעסק המקרא והספיק להם ממנו שעה אחת מהשבוע, לקרא שנים מקרא ואחד תרגום”, ומשם “נתפשט בזמננו החולי בספרד”¹⁶, ונראה שהכיר יפה את המצב באותן ארצות, אבל מכאן וודאי אין להוכיח שלמד בישיבותיהן. אך יש להזכיר כאן, שר’ אפרים אלנקאוה, בנו של ר' ישראל בעל “מנורת המאור”, למד בישיבתו של הרב הראשי בצרפת ר' יוחנן ב"ר מתתיהו בפאריז,¹⁷ ור' אפרים היה בן דורו הצעיר של בעל “מעשה אפוד”.

אולם זעיר שם זעיר שם אנו מוצאים בקהילות אשכנז יהודים ספרדים בודדים שנתגלגלו אליהן. לעתים עבר עליהם אותו גורל רע של יהודי אשכנז, ומהם שמתו על קידוש השם. בשנת ה“א כ”ו (1266) נהרגו בעיר זינצכא ((Sinzig שבעים ושתים נפש מישראל, וברשימת ההרוגים רשומים: ר' אברהם הספרדי ואחותו מרת חנה, ר' ברוך ב"ר ברוך הספרדי ור' אברהם הספרדי הגבאי¹⁸. קהילה זו וודאי לא היתה היחידה שזכתה לכך שיבואו אליה יהודים ספרדים.

כשאנו עומדים בפרשה זו כדאי לציין מקרה מעניין שיהודי ממגנצא נוסע לבקש צרי למחלתו האנושה מן הרופא המפורסם ר' ששת מברצלונה, הוא ר' ששת הנשיא הנזכר לשבח בצוואתו של ר' יהודה ן' תבון לבנו ר' שמואל. שמו של החולה היה ר' שלמה ב"ר חננאל, והוא כותב: “הייתי חולה והולך על מקלי שחוח ולבסוף נכווצו רגלי ולא הייתי יכול ללכת זה יותר משנה אחת, וקניתי סוס והשכרתי רץ עמי ורכבתי לברצלוני לנדיב ונשיא ר' ששת הרופא, ובבואי אליו ראה ענייני ואמר תולעת יש בעטרה, היא האוכלת וגם המושכת אליה הגידים של צומת הגידים, כי כולם נקשרים ואגודים זה בזה, ואם תחפוץ אחתוך לך הבשר עם התולעת, אך ספק יש אם תוליד אם לאו, ונתרציתי לו בזה.. מיד נתפשטו לי גידי רגלי וכל אברי, ויקח התחבושת ורטייה וירפא אותי”¹⁹. שמעו של הרופא הספרדי המהולל הגיע איפוא עד קצוי אשכנז.

ישנן עוד כמה ידיעות המעידות על היחסים בין יהודי שלוש הארצות הנזכרות ועל קשרי משא ומתן שביניהם²⁰. זהו נושא חשוב לעצמו ואין בדעתי למצותו במקום הזה. רצוני להתעכב על חליפת השאלות והתשובות בין חכמי ספרד וחכמי צרפת ואשכנז.

החכם הספרדי שקשריו היו מרובים ביותר עם חכמי צרפת ואשכנז הוא הרשב“א. הוא נחשב לגדול המורים שבדור ואליו פנו בשאלות גדולי החכמים שבאשכנז, כגון הרא”ש²¹, ר' חיים אור זרוע²² ואחרים, וגדולי צרפת כגון ר' אליעזר ב“ר יוסף מקינון ²³ועוד. במקרה חשוב אחד, במסור שהיה בן למשפחה חשובה בברצלונה שדנהו הרשב”א למיתה ולאחר שעברו שלש שנים מזמן שהוצא פסק הדין לפועל קמו קרוביו ואוהביו של המסור לערער על פסק הדין, פנה הרשב“א באגרת אל גדול הדור באשכנז, מהר”מ מרוטנברג, בהצעת הנימוקים לפסק דינו. ר' מאיר השיב להרשב"א בענוה רבה, ובתשובתו הוא מאשר את פסק הדין.²⁴

כמאה שנה אחרי זה אנו מוצאים את הריב“ש שולח תשובה לאשכנז אל החכם ר' ישעיה ב”ר אבא מארי²⁵. ידועה חליפת האיגרות בין ר' יוחנן ב“ר מתתיהו מפאריז, הרב הראשי לצרפת, ובין הריב”ש ור' חסדאי קרשקש²⁶ על דבר המחלוקת שפרצה נגדו מצד אותו ר' ישעיה. חליפת שו“ת כזאת בזמן יותר מאוחר, בשנות קנ”א–רנ"ב, אינה ידועה לי.

על חליפת שו“ת בין חכמי הארצות הנזכרות בזמנים קדומים לא ידוע לנו כלום חוץ מדברי ר”ת, המובאים לעיל, שהוא מעיד שהיתה קיימת חליפת שו“ת כזו. ואולם בשבלי הלקט ח”ב סי' ע"ג נשמרו שאלה ותשובה אחת מסוג זה והיא מלאה עניין רב.

השאלה מתחילה: “אלה דברי האגרת אשר שלחו אנשי ספרד לרבו' שבצרפת וארץ אשכנז”. והתשובה מתחילה: “וזאת התשובה מפי חכמי צרפת וארץ אשכנז לאנשי ספרד”. לכאורה יוצא שאנשי ספרד היו השואלים וחכמי צרפת ואשכנז היו המשיבים. אולם המעיין יראה שבאגרת הראשונה יש גם שאלה, המסיימת: “ראוי [לעשות] כן או לא”, וגם תשובה, המתחלת: “ידוע תדעו” וכו‘. ונראה לי על כן שהשואלים היו חכמי צרפת, והם כותבים לחכמי ספרד: “הוצרכנו לשאול מאת רבותינו הבקיאים בחדרי תורה ברכת אירוסין חתימתה מאי היא” וכו’. חכמי ספרד משתדלים להשפיע על חכמי צרפת ואשכנז שישנו את מנהגם ויאחזו במנהג שתי ישיבות מימות הגאונים הראשונים, שאחריו נמשכו גם בני ספרד שחותמין רק “מקדש ישראל”. ועל זה משיבים להם חכמי צרפת ואשכנז: “לא נסור ימין ושמאל ממנהג קדמונינו הגאונים וחכמים ונקיי הדעת ז”ל שהיו חותמין מקדש עמו ישראל ע“י חופה וקידושין”.

כדי להבין יפה את תשובתם של חכמי ספרד אני מביא כאן את תשובת רב האיי בעניין זה, כי תשובת חכמי ספרד מבוססת על תשובה זו והם מעתיקים אותה כמעט מלה במלה, אף שאין הם מזכירים אותה מפורש, וז“ל²⁷: “ואשר כתבתם ברכת אירוסין חתימתה מה היא, כי יש שחותמין בה מקדש ישראל בלבד ויש שחותמין בה מקדש ישראל ע”י חופה וקידושין ואנו מנהגנו לחתום על [ידי] חופה וקידושין²⁸ ראוי לעשות כן או לא. – חתימתה גמרא היא בהדיא, רב אחא בריה דר' אבא משמיה דרב יהודה מסיים בה ברוך מקדש ישראל. וכן חותמין בשתי ישיבות מימות חכמים הראשונים עד עכשיו, ותוספת זו שאתם מוסיפין גריעותא היא שאין קדושת ישראל תלויה בכך. ונאה לכם לחזור להלכה ולמנהגנו בהסכמת הכל”²⁹. תשובה זו היא לרב האיי, כי כמה מן הראשונים מביאים אותה בשמו³⁰. יש לעיין בדברי הגאון: “וכן חותמין בשתי ישיבות מימות חכמים הראשונים עד עכשו”, כי בשאילתות (שאילתא ט"ז), בהלכות גדולות³¹ (ד' ווארשא b132) ובסדור רב עמרם החתימה היא: מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין, רק בסדור רב סעדיה³² החתימה היא: מקדש ישראל. ונראין הדברים שבישיבת פומבדיתא נהגו מימות חכמים הראשונים לחתום: מקדש ישראל ובישיבת בורא התחילו לעשות כך אחר זמנו של רב עמרם, ואולי בהשפעת רב סעדיה³³.

עתה נראה את מנהגי ספרד, צרפת ואשכנז בענין זה. מספרי הפוסקים והמפרשים אנו רואין שבספרד היו חותמין מקדש ישראל, כדעת רב האיי ומנהג הישיבות. זה יוצא מן הרי“ף³⁴, הרמב”ם (פ"ג מהל' אישות)³⁵, הרמב“ן³⁶, המנהיג³⁷, רבינו ירוחם³⁸, אבודרהם ועוד. בעל ארחות חיים (ח"ב עמ' 64) מעיד ש”כן המנהג בכל גלילות קטלוניא“. גם הסמ”ג (עשין מ"ח) כותב: “ובערי המערב אין חותמין כי אם ברוך אתה ה' מקדש ישראל”. לעומת זה אנו רואים שבצרפת ואשכנז נקבע המנהג לחתום: מקדש עמו ישראל ע“י חופה וקידושין, אף שבזמנים קדומים היו פקפוקים בזה ובקצת קהלות היו חותמין רק מקדש ישראל. זה יוצא, לנו מנוסח הברכה במחזור ויטרי (עמ' 592), סדור אורליינשא³⁹, סדור מגנצא⁴⁰ הסמ”נ, הרא“ש⁴¹, הטור (אה“ע סי' ל”ד) ועוד. כך נהגו גם בקהלות צרפת הדרומית, כי בעל העטור כותב (ח“ב ר' לבוב דף כ”ז ב'): “ומנהגא דידן למחתם ע”י חופה וקידושין”. וכך יוצא גם מדברי המאירי בספרו מגן אבות עמ' ל“ב וארחות חיים ח”ב עמ' 67. אמנם מן המאה הט“ו ואילך נתפשט גם בין הספרדים המנהג לחתום: ע”י חופה וקידושין. וכ“ה בסידורים מנהג ספרד שנדפסו בויניציא רפ”ד, ש"ו ועוד.⁴²

הידיעות האלו מסכימות עם מה שאנו מוצאים בחליפת השו“ת שלפנינו. מאיזו קהילה ולאיזו קהילה נשלחו השאלה והתשובה, ומי הם “אנשי ספרד” ו”רבותינו שבצרפת וארץ אשכנז“, אין אנו יודעים. בנוגע לזמן חושבני לקובען סמוך לאמצעיתה של המאה הי”א. להקדימן אי אפשר מפני שברור שאנשי ספרד נסמכו בתשובתם על תשובת רב האיי שהבאתי לעיל. יש לקוות שעוד תופיע נהרה גם על הנקודות המסופקות.

[שבלי הלקט ח“ב, כ”י אוכספורד מס' 658]

[b69] ואלה⁴³ דברי האגרת אשר שלחו אנשי ספרד לרבו' שבצרפת⁴⁴ וארץ אשכנז.

הוצרכ[נ]ו לשאול מאת רבו' הבקיאים בחדרי תורה ברכת אירוסין חתימתה מאי היא. וכיצד⁴⁵ חותמין אחריה. כי יש במקומנו שחותמין ב“א יי' מקדש ישר' על ידי חופה וקדושין ויש שחותמין מקדש עמו ישר' ותו לא מידי. ועוד מנהגינו שאין מברכין ברכת אירוסין עם ברכת ניש‘⁴⁶ ביום אירוסין אלא בשעת הכנסה⁴⁷ של כלה לחופה וכוללין ברכת ארוסין עם ברכת נישואין⁴⁸ ואו’ אקב”ו על העריות. שהכל ברא לכבודו. יוצר האדם. אשר יצר ושארי כל הברכות על הסדר. ראוי [לעשות] כן או לא⁴⁹. – ידוע תדע⁵⁰ כי גמרא היא בהדיא בראש כתובות פר' בתולה נישאת ת“ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ר' יהודה אומ' אף בבית האירוסין אומ' אותה. [a70] אמר אביי וביהודה שנו. תניא אידך מברכין ברכת חתנים בבית האירוסין⁵¹. לא מצאנו אדם שיאמר שמברכין ברכת אירוסין בבית חתנים וכשהתיר ר' יהודה לברך ברכת חתנים בבית האירוסין ביהודה התיר⁵² מפני שמתיחד עמה וחשו שמא יבא לידי קלקול, אבל בשאר מקומות ברכת אירוסין במקומה וברכת חתנים במקומה והמברך ברכת אירוסין בבית חתנים כלומר אחר שקידש אותה ובירך ברכת אירוסין בשעה שקידש⁵³ מה צורך לו לחזור ולברך עוד פעם שנייה ברכת אירוסין בבית חתנים והלא היא ברכה שאינה צריכה⁵⁴ ועובר על מה שאמרו חכמים⁵⁵ כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר על [לא] תשא⁵⁶. וכמה נאה הוא מקומכם משובח ומכובד בית ועד לחכמים ולתלמידים על כן נאה לכם לעשות כשאר מקומות קהלות הקדש⁵⁷ ולברך ברכת האירוסין בבית האירוסין וברכת חתנים בבית חתנים בלי חלוף ובלי ריבות ומדיינים⁵⁸. ולענין חתימת ברכת אירוסין שאתם מפליגין⁵⁹ בה גם היא גמרא בהדיא רב אחא משמיה⁶⁰ דרבא מסיים בה משמיה דרב יהודה ב”א יי' מקדש עמו ישראל (על ידי חופה וקדושין)⁶¹ וכן עושין בשתי ישיבות⁶² מימות הגאונים הראשונים ז“ל ועד עכשו כך אנו נוהגין לעשות, ואמ'⁶³ בעלי ריבכם החותמין בא”י מקדש עמו ישר‘, כי מה שאתם מוסיפין לחתום ע"י חופה וקדושין גריעותא היא שאין קדושת ישר’ תלויה בכך. ונראה⁶⁴ לכם לחזור לשמועתינו⁶⁵, כלומ' לחבורתינו כמו וסר אל משמעתך⁶⁶, ולעשות כמנהגנו בהסכמו' הכל.

וזאת התשובה מפי חכמי צרפת וארץ אשכנז לאנשי ספרד.

ידוע תדעו כי אנו לא נסור ממנהגכם⁶⁷ ולא נסור ימין ושמאל ממנהג קדמונינו הגאונים וחכמי ונקיי⁶⁸ הדעת ז“ל שהיו חותמים מקדש עמו ישראל ע”י חופה וקדושין ויש להם כמה ראיות לסמוך עליהם מידי דהוה אקידושא דיומ' טכ' דחתמינן מקדש ישראל [והזמנים ובקידושא דריש שתא מקדש ישראל] ויום הזכרון, וכן בצלותא וכן אפטרתא⁶⁹, וביום הכפורים מקדש עמו⁷⁰ ישר' ויום הכפורים, ובר“ח מקדש ישר' וראשי חדשים, ה”נ נימא מקדש יש' ע“י חופה וקידושין. ובכל מקום שחותמין מקדש ישראל אינו פוסק אלא מסיים בו לחתום בעניינו של יום או בעניינה של ברכה. ועוד יש לנו ראיה מן התלמוד כדאמ' כל הברכות צריך לחתום מעין חתימתן סמוך לחתימתן והכא כיון דאמ' והתיר לנו הנשואות⁷¹ ע”י חופה וקדושין צריך לחתום מקדש עמו ישר' ע“י חופה וקדושין. וכן כתוב בסדרים שלנו בכל סדר נש[וא]ים שנכתב במקומינו⁷² ושבאו ממקומות אחרים מארץ מרחקים ובסדורים שכתבו זקנינו⁷³ וגם בשכתבנו אנחנו ובהלכות קטועות ובהלכות גדולות ובהלכות קצובות של מר יהודאי גאון ז"ל אשר כל ישראל נוהגין בהם. ושמא המורה אותה הוראה רוצה לסמוך על הלכה זו שהיא בראש מס' כתובות ת”ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ר' יהודה אומ' אף בבית האירוסין מברכי' אותה אמ' אביי וביהודה שנו. כלומר לכך התיר ר' יהודה לכרך ברכת חתנים בבית האירוסין כלומ' בבית חמיו לפי שמתיחד עמה. תניא אידך מברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין מאי מברך אקכ“ו על העריות ואסר לנו הארוסות והתיר לנו⁷⁴ הנשואות ע”י חופה וקידושין בא“י מקדש עמו ישר' ע”י חופה וקדו‘⁷⁵ ולא היו חותמין בה כלום שהיו מדמין אותה לברכת הפירות ולברכת המצות דמברכי’ ב“פ העץ או ב”פ האדמה ואוכלי' לאלתר וכן על כל המצות, לישב בסוכה, על נטילת לולב, לשמוע בקול⁷⁶ שופר, על נטילת ידים, להתעטף בציצית, על המילה, ואין חותמין על ברכת המצוה ועושין אותה מיד, עכשיו אם סומכים על הלכה זו הואיל ולא⁷⁷ לחתום בה כלל מידי דהוה בה אברכת הפירות וברכת המצות גם הם אל יחתמו בה מקדש עמו ישר' משום שחותמין הן חתימה חסרה, שלא מצינו כיוצא בה בכל ברכות, ויעשו כרבים כרב אדא⁷⁸ וכרבא בר רב אדא [b70] שלא היו חותמין בה כלום אלא מסיימין והתיר לנו הנשואות ע“י חופה וקדושין⁷⁹ אעפ”י ששמעו מנהג האבות והגאונים ז“ל ומה שעשו אבותינו הראשונים. וראוי לכם לעשות כמנהג שאנו עושין כתורה וכהלכה הסמוכה הראשונה שהיא הלכה רווחת בישר' ההיא דרב אחא בריה דרבא משמיה דרב מסיים בא”י מקדש עמו ישר' על ידי חופה וקדו' מידי דהוה אקידושא דיומא טבא מקדש ישראל והזמנים. ושכתבתם דהאי תוספת שמוסיפין לחתום מקדש עמו ישראל ע“י חופה וקדושין לגריעותא הוא שאין קדושתן של ישר' תלויה בכך, שלא כהוגן כתבתם, לפי שאין הורתו ולידתו בקדושה אלא ע”י חופה וקדושין, ובהדיא אנו מתחילין בא“י אמ”ה אקב“ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו הנשואות ע”י חופה וקדושין. ואפי' גר וגיורת שנושאין זה את זה אנו מברכין להם ברכת אירוסין ונשואין וכותבין לה כתובה כדת משה וישר' שכך כתוב תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם וכתיב⁸⁰ הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר וגו' והשומע ישמע ויוסיף לקח ונכון תחבולות יקנה⁸¹.