ירמיהו. מחזה תנכ“י בארבע מערכות (שבע תמונות) מאת סטיפן צווייג. עברית – אביגדור המאירי. עבוד המחזה וההצגה – מ. הלוי. הוצג ע”י ה“אהל” במוצאי שבת, ד' באב, באולם “התערוכה”, תל־אביב.
בשנת 1917, בשעה שטבח העמים הגיע אל פסגת אכזריותו, פרסם סטיפן צווייג את “ירמיהו” שלו, פיוט דרמטי בתשע תמונות, שחותם הזמן היה טבוע בו. “ירמיהו” הוא אחת מיצירותיו הרפות והנכשלות של צווייג. הרבה פתיטיות, נאומים ארוכים והטפה רגשנית מציפים בלי הרף את הרעיון המרכזי האחד, שהוא אמנם אמִתי ונכון (המלחמה ושפך־הדמים רעים תמיד, כי הם הרעה; השלום ואהבת העמים טובים, כי הם הטובה), אבל אין בכוחו להחיות את המחזה, משום שאין מצב, עלילה והבעה חדשים ומקוריים מעוררים אותו ומשחררים אותו מן השגור והמוסכם ומצילים אותו מן השעמוּם ההכרחי שברטוריקה מגובבת ורגשנית זו. וגם אז, בימי המלחמה, אשר אפילו למלים־סתם היה הד אחר והתרשמות אחרת, לא היה בכוחו של המחזה הזה לעמוד על רגליו. הביקורת העריכה אותה כיצירת־נפל והתעכבה רק על ההפגנה המדינית הזמנית שבה, והבימה הורידה אותה מיד לאחר הצגתה הראשונה.
לפיכך אינני סבור כי טוב עשה ה“אהל”, שבחר במחזה “ירמיהו” והשקיע בו הרבה עמל כל־כך זה למעלה משנה תמימה. הלהקה המתלמדת והמתאַמנת במשחק (הרי כך הוא ה“אהל”) אינה צריכה לעולם לנסות כוחותיה בדברים מעוממים, חסרי־פרצוף, מטושטשי־אופי וספוגים קצף מילולי, שאין בהם לעורר את המשחק הצעיר להרגֵש מקורי ועצמי, לגרותו ולהרעידהו עד כדי חדירה לתוך המצע הנפשי של נושא תפקידו והחיאָתו. ב“ירמיהו” של צווייג צפים הדברים מלמעלה על־פני שטחם העליון, ואינם יכולים להיות חומר לאימון ולימודים.
אמנם היה כאן מקום לבנות שתי דמויות מוצקות – המלך והנביא, צדקיהו וירמיהו. אלא ששניהם, כפי שהם בדרמה של צווייג וכפי שהוסברו על הבימה ע"י הלוי, מחוסרים כל כובד נפשי. ירמיהו הוא כאן נואם פּציפיסטי, קצת משוגע לדבר אחד, שיכול למשוך את הדעת כאישיות צדדית במחזה, אבל לא למלאהו מראשיתו עד סופו. וכמה רחוקה תפיסה זו מן האמת. אם יש נביא, אשר הפסיכולוגיה שלו קרובה, וממילא מובנת לנו, הרי זה ירמיהו מן הכהנים אשר בענתות. זה האדם המתפרץ מבפנים, מתוך המחנה, הנקי מכל טובת־הנאה עצמית, הבא ונלחם על מוסרו מרצונו הטוב. ירמיהו בן־זמננו הוא בכל מהלך־רוחו, על כל מבנה־נפשו וסבכיה, קרוב לנו בקיצוניותו ובקרב הניגודים אשר בלבו. ירמיהו הוא הנביא האנושי ביותר, נקי מכל פרימיטיביות פראית־רגשנית. בנה של תקופת תרבות גבוהה ומפותחת עם כל דקות הרגשותיה מבפנים ועם שלל הצבעים, המגוונים תקופה כזאת מבחוץ. הוא מזוין כח־ראיה, שהמאורעות משתקפים בו מבעד לסמליהם הממשיים. ירמיהו הוא איש בעל הבחנה מדינית מרחיקה ראות. אין אדם פחות פתֵיטי ומליצי ממנו. משאת־נפשו טעונה מוסר־חיים אנושי וברור מאד. הוא גם נידון לאותה טראגיות כפולה ומפולגת של האופי והגורל, הנובעת מאהבת־האדם הרבה, המוצאת, לאסונה, את הבעתה בתפקיד האכזרי של מבשר־הרעות בלבד. זה האדם אשר ייגע באנחתו ואשר ידו האחת נותשת והורסת והשניה שלוחה בגעגועים לבנות ולנטוע.
ועל־ידו המלך, בן לשושלת עתיקה של בית־דוד, הטבעת האחרונה של השלשלת. צדקיהו הצעיר אשר שאיפות הנביא ידועות לו ואינן רחוקות מלבו. הוא כרת ברית עם העם, לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו, העברי והעבריה, חפשים, לבלתי עבוד בם, ביהודי איש באחיו. הוי אומר, המרחק בינו ובין הנביא אינו רב, לפי המצב בחברה ולפי רקמת־הנפש. וגם אחרי המלחמה אין לבו ננהה, אלא, כמו תמיד, מישחק הוא בידי הפמליה שלו ויוצא־ביתו, הכהנים ואנשי־היחש. ולאט־לאט הוא מסתבך ונופל בין מלתעות־המלקחיים המפושקות, אחת מדרום והשניה מצפון, הפעורות תמיד הכן לבלוע את הארץ הקטנה, המתלבטת בנפתוליה המוסריים ללא מוצא. וכאן מתחילה ההתנגשות הפנימית בלב המלך (וגם בלבו של הנביא), ההתנגשות עם עצמו, בין הכרתו ונטיית־לבו אחרי הנביא ותורתו ובין לחץ בית־המלכות והשלטון. וגם התנגשות זו נידונה מלכתחילה מתוך איזו גזירה ללא מוצא. וסוף הכל – הרס וכיליון. זוהי בעצם השעה הדראמטית הגלויה בשני הטיפוסים, כפי שהם לפנינו בתנ"ך. אצל צווייג אינם בנמצא. לכל היותר יש מהם רמז רחוק וערפלי. ירמיהו הוא כאן מכונת־דיבור, מטיף־שלום שגור, וצידקיהו הוא סוף־סוף רק אדם אובד־עצות, הנמוג ברפיונו.
ואם בחירת המחזה לא היתה מוצלחת ביותר, הרי אני מציין מתוך שביעת־רצון רבה, שבהצגתו הראה הפעם הלוי נטייה להתאפקות, לנשימה עצורה, למתיחות תיאטרונית פנימית, המתאמצות להראות לצופה, כי מתחת התנועות וההבעות חבוי בנפש הפועלת אוצר הרגשות שלא תגלו עוד במלואן. והרי ידוע כי דווקא לא־נגלה זה הוא המשפיע והקובע את הרושם, ולא אותו בזבוז־כוחות עד הסוף, עד התרוקנותה של הנפש. התאפקות זו היתה מורגשת מן הרגע הראשון. הופעת מעשיָה, דיבורו, תנועותיו העידוּ על כך. הצווחה, זה הנוסח האהלי השגור, נדחקה אל קרן־זוית (או, לכל הפחות, היה חפץ לדחותה שמה), אל החומר הגס של המחזה, הבא רק למלא את החלל מסביב. נטייה זו יש לברכה בכל לב. אותה אנו מבקשים. ולרגעי הדממה שבמשחק הרבה הקהל להקשיב מאשר לרוב ההמולה שלו..
אלא שנטייה זו שימשה עוד בערבוביה ב“ירמיהו” ולא נתמזגה יפה עם הרגלי ה“אהל” המשורשים מכבר־הימים. וזהו חסרונה העיקרי של ההצגה הזאת. אין בה סגנון אחד. היא מעידה על מבוכה גדולה. איך נחרוז, למשל, את דברי צדקיהו בראשית ישיבתה של המועצה, שהצטיינו במתינות ריאלית, במחרוזת אחת על כל הכרכורים הגדושים ב“תיאטרליות” אשר מסביב לפעולה הדראמתית? ועוד דבר. ב“ירמיהו” מציגים את הדברים כמו שהם. אם המשחק הוא חייל – הוא חמוש חרב וכידון; אם רועה הוא – מקל משוּרג ועקום בידו. זה מעט מאד ואינו מספק את הרוח. ב“ירמיהו” חסר דמיון תיאטרוני. אם בוחרים במסקין ועושים אותו אשה מוכרת מי־סודה בשוק – לזה אני קורא דמיון תיאטרוני. גם בדמותו של לבן ב“יעקב ורחל” מצאנו מדמיון זה. ב“ירמיהו” נפקד מקומו.
לעומת זאת יש בהצגה זו התקדמות גדולה לשבח בתלבושת, באיפּור ובצירופי התמונות. מישחק הצבעים והתמזגותם הרהיבו לעתים קרובות את העין. יפה וחביב כטממיותו היה ריקוד הביכּוּרים. גם התנועה על הבימה, המסוכנת מאד בהצגות־סך אלה, עברה בשלום ברוב המקרים. אך לא מובנת ומיותרת היתה המוסיקה. מין סרח העודף ללא צורך. מייגע היה הבּמְבּוּם הגדוּש בשעת הבקעת החומות. מופרך מעיקרו הוא עבדו של צדקיהו עם הליכתו בת הצעדים המלחיתים. הליכה זו מזכירה את משמשו של “הצדיק” ב“דּבוק”, והיא לא נכונה ומזויפת. מלך ישראל אשר כרת ברית עם העם – אין עבדו הולך לפניו כּכלב מוכה לפני אדוניו. והגיעה כבר השעה לשים קץ לכל אותה ה־יוּרוֹדי בוסטי, ההעוויה הרוסית, שהתיאטרון העברי משתעשע בה כל־כך. על כל פנים, במחזה תנ"כי לא יכּירוֹ מקומו. יפה ומלא היה יכול להיות רגע הופעת הכשדים, אילו לא עשו אותם כשֵׁדים משחת. זאת היא תפיסה ילדותית (אולי מתוך כוונה “תיאטרונית”?) להראות את הכשדים, עם תרבותי במידה גבוהה מאד, כפראי־מדבר. רגע זה של הופעת הכשדים, עם תיקונים קלים, הוא גם הסיום הטבעי של המחזה, והיינו נפטרים בזה מן הסוף של תמונת הגלות עם המילוֹדיקלמציה של ירמיהו והבכי המילודרמטי של רחל – היינו נפטרים מכל התמונה הקלוקלה הזאת, המזכירה נשף חנוכה בעיירה עם התמונות החיות שלה.
דברתי למעלה על הנטייה להתאפקות שבהצגה וסיפרתי בשבחה. אבל נטייה זו מחייבת הרבה ומגלה את כל המערומים, העמידה או התנועה המאובנת, הסכימתית והמקוטעת, ניתנת ללמוד כמעט לכל איש; הכשרון, המזג, האופי, הם אז דברים שאינם צריכים לגופם. אולם בדידות גדולה זו של המשחק, העומד אחד לפני הרבים עם רוחו העצורה ודולה לעינינו את הרגשותיו מעמקי נפשו – חזיון זה רק הכשרון האישי יכול להגשימו והנה במישחק “ירמיהו” נתגלה, כמה מעטים הכשרונות בלהקת ה“אהל”. יבש היה ירמיהו, ללא תנודה פנימית אנושית. רחוק וזר היה קולו וחסר התלהבות. זה לא היה נביא, זה היה דברן לא מוצלח ביותר. ולא הועיל גון החשמל, שהקיף את דמותו. גם צללי מפיסטוֹ, שהלוי עטף אותו, גם אופן שכיבתו, על־פי לסר אורי, לא הועילו. על היבושת הפנימית לא יכלו לחפות.
טוב ממנו לאין ערוך היה צדקיהו. יפה היה בראשית המועצה. נדמה, שאביטל היטיב להבין את תפקידו. ואולם מורגש היה, כי בכל פעם, לאחר שמצא את דרכו הנכונה, יד־סתרים היתה מטה אותו הצדה. לכן יצאה דמותו מקוטעת ומלאה קפיצות. לאביטל יש דווקא כמה וכמה מעלות טובות. הוא בעל רגש, יש בו תאוות־המשחק, קולו חודר, ואילו עלה בידו לפתח את אופי תפקידו ולהעמיקו, לעשותו מעור אחד, היה נותן לנו צדקיהו רב־ ענין. קטע יפה, שהיה בידו של הלוי לפתחו, הוא מוכר־האלילים. היה בתמונה זו הרבה חיים והבנה, אבל היא נקטפה בעודה באִבה. תפיסה מענינת היתה בדמות מעשיה, אבל היא לא נתמשכה ונשארה במקומה עומדת, וכעבור רגעים מספר התחילה לשעמם בעמידתה ובקפאונה. הרושם של חנניה דוחה בתחילת הופעתו בהגדשת הפראיות. אולם אחרי־כן אתה מכיר ומבחין בין הצעקות הרבות קול אמִתִי וטוב. אתה מכיר בחנניה את “נביא־השקר” עם ההתלהבות הכוזבת, המחרישה את אזני עצמו, עד שלבסוף הוא כאילו מתחיל להאמין בכזביו. אבל חסרה כאן יד מדריכה, שתוציא את כל הכוחות של משחק תפקיד זה אל הפועל.
קופאים היו תפקידי הנפשות הצדדיות. הנשים לא ידעו מה לעשות בידיהן ובעיניהן. הרמזים ובנות־הצחוק היו חסרי כוונה ולא השתלבו במהלך המחזה. הגברים נראו כ“ריקוויזיט” מיותר. כך היו יששכר בסוף המשחק, העבדים והרועים. התפקיד הצדדי מאובן הוא על־פי גורלו למדי, ואין למנצח להוסיף עליו קפאוֹן מדעת ומרצון, על־ידי הסכימה המכווצת, ביחוד מסוכן הדבר במחזה, שבו מופיע האדם במרכז, והוא כאילו פועל וּמשמיע דבריו בתוך סביבה מתה וקרושה.
הצגת “ירמיהו” הראתה, מצד אחד, נטייה נכונה במהלך המשחק והתקדמות ה“אהל” באמצעים תיאטרוניים חיצוניים. מצד שני גלתה את כל השניות שבלהקה זו; תערובת של חובבות (מצד המשחקים והמנצח יחד) ושל מקצועיות, תערובת של ההבלטה האישית החיה (צדקיהו וירמיהו בתפקידיהם המרכזיים) ושל הסכימה המאובנת. ויש איזה חוסר בטיחות ביד המנצחת. אין שאיפה ורצון ברורים, ומכאן פורצות התחלות יפות, שאין כוח להביאן לידי גמר (תמונת מוכר־האלילים). אין התעמקות מספיקה בתפקיד ונראית יד־ מתעה, המבלבלת את רצונו הטוב ואת יכולתו של המשחק, מפסיקה לו את דרכו ומטה אותו לצדדים (צדקיהו). אבל יש גם רגעים יפים באמת (רקוד הבכורים וראשית ישיבת המועצה, הופעת הכשדים וכיוצא באלו), המעידים, כי הלוי יודע לצרף תמונות עממיות לא־ מורכבות, וכי יש גם בלהקה אנשים מספר בעלי־כשרון. ודבר זה בא ללמד ולהראות את הדרך, אשר על ה“אהל” ללכת בה בעתיד: להציג בסך ובקיבוץ דברים עממיים, קלים ולא מסובכים, ולאמן את בעל־הכשרון, לקרבהו אל נפשו ולפתח בו את קווי אופיו. רק לא לבטוח בכוחם של החידושים החיצוניים. כך טבעם של החידושים האלה, שהם מתיישנים עד מהרה, ואין בכוחם לקיים את התיאטרון לזמן רב. התיאטרון יכול להתקיים רק על הכשרון ועל שאר־הרוח של המשחק, אם יד טובה ונבונה מצרפת אותו אל חבריו, בעלי־ הכשרון, ושאר־הרוח כמוהו, וכולם יחד יוצרים את הלהקה המאוחדת, שאין הרבים מבטלים בה את היחיד, אלא האחד מבליט את הווייתו של חברו ומשלימה מתוך השפעת־גומלין.
תל־אביב, 1928.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.