רקע
שלמה צמח
בעבותות ההווי

דברים כהווייתם (מעין הקדמה.)

לפני ארבע שנים ראה אור ב“על המשמר” (6.1.1961) מאמרו של א.ב. יפה “בשׁורת המהלך החדש בספרותנו”, ובו העלה מתהוֹם הנשייה את מאמרי “בעבותות ההווי” והביא הרבה מדבריו, (בייחוד הללו שנאמרו על מנדלי) וגם פירש אותם, וקבע שעתם, שכן כך פותח יפה דבריו: "בשנת 1918, עם גמר מלחמת העולם, נסתמן בצורה ברורה הצורך לערוך רביזיה במערכות ספרותֵנו, לבחון מחדש את ערכיה לאור הניסיון והמציאות החדשה, “לנתץ אלילים” ולברוא “אלילים” חדשים. היתה זו שעת שידוד מערכות בעולם כולו; אמונות ישנות, וודאויות הקיימות מאז, בטחון באידיאלים הומאניסטיים כי לא יכזיבו – פינו מקומם למבוכה, לחרדה, לספקנות וכו' וכו' ". והיה אז בחפצי להשיב למר יפה, אבל לא נסתייעו הדברים, מחמת טירדות ופגעי הזמן שבאו עלי, עד היום הזה. עכשיו, דומני, צריך אני לעשות רצוני ולומר דברים אחדים על מאמרי “בעבותות ההווי”, שנכתב לפני ארבעים ותשע שנים, בימי ישיבתי באודיסה בשנות המהפכה הרוסית, ועניינו – הפרוזה הפיקאַרוֹאית העברית נוסח מנדלי ובית־מדרשו; ודינו – גון־ספרות זה כבר עשה את שלו, והגיעה השעה, שבמקומה של פרוזה זו יבוא הרומאן הבנוי. מאמרי זה ראה אור במאסף “ארץ”, שהוא יקר המציאות בימינו, ואפילו בזמנו לא יצאו מחוץ לתחום אודיסה אלא טפסים מעטים בלבד. ואף על פי כן נזקקה הרבה הביקורת למאמרי, אלא שפרשה אותו, לפי דעתי, שלא ככוונתו; ודאי לא אצא ואמנה כאן כל שנכתב עליו ואני מסתפק בשתי דוגמאות בלבד.

א) הנה כותב יעקב פיכמן ז“ל ב”מאזנים" (אב, תשט"ז), “…אין פלא שבבוא צמח לאודיסה בימי המלחמה הראשונה קירב אותו ביאליק. היינו מזדמנים לעיתים קרובות בביתו ומהר נעשה צמח גם לי ולמשפחתי אחד האנשים הקרובים ביותר. אף על פי כן משהו נתערער בו בימים ההם, וכאחד מעורכי המאסף “ארץ” סטה קצת מסגנונה המגובש של אודיסה. מאמרו על מנדלי – המצויין כשלעצמו – באותו מאסף היה מעין כתב שיטנא על הסבא המחמיר עם האדם ורואה און בעמו. היה זה המאמר הראשון בספרותנו כנגד הסאטירה המנדלאית”. ודומני, פיכמן דן מאמרי לגנאי.

ומהביקורת בת־דורי לזו הצעירה אשר מקרוב באה. בגליון “דף” י“ט של אגודת הסופרים (“דברים על ביקורת הספרות” בכינוס הסופרים הארצי, כ“ה כסלו תשכ”ב) מצאתי בהרצאתו של מר דן מירון דברים בזה הלשון: “…בקריאתו (של צמח) לשחרור הסיפור העברי מ”עבותות ההווי” החיצוני בא לידי ביטוי הלך־רוח של הדור החדש, שנכנס אל הספרות העברית בסימן אימי מלחמת העולם ומהפכת רוסיה" עכ"ל. ודומני, מר מירון דן מאמרי לשבח. אלא לאמיתו של דבר אינו ראוי לא לזה ולא לזה; לא לגנותו של הראשון ולא לשבחו של האחרון, הואיל ושניהם פרשוהו שלא ככוונתו. אבל באמירה זו בלבד לא די לי. חייב אני להסביר ולהוכיח שאין הפירושים האלה לפי הכוונה, וזו תכלית דברי הבאים.

ב) בהמאסף “ארץ” לא היה הפגנה של ספרות אלא עמידה־בשער על זכותה של העברית להיות לשונה של האומה היהודית בברית־המועצות. בימים ההם היו הקומוניסטים היהודים באודיסה מלעיזים וקוראים (באסיפות שהיינו מתווכחים עמהם) את העברית בשם של גנאי – “לשון ספסרים ומפקיעי־שערים”. לצערי, היה הרבה מן האמת בכינוי זה. מנהגם של עסקנים ציונים ידועי־שם, פליטי מוסקבה שנמלטו לאודיסה לחסות בשלטון “הלבנים”, לא היה כשורה. ידם האחת עושה קנונייה עם קציני דניקין, עקובים מדם יהודי, וגוזלת פרוטה אחרונה מדלת העם בדרכי כחש ומרמה; וידם השנייה מפזרת הון־תועפות לצרכי תרבות עברית. ושתי הידיים, לא זו הנדיבה ולא זו המלסטמת את הבריות, לא הרבו כבודה של הלשון העברית.מכאן הפרישה במאסף “ארץ”, לשם התכלית שלפנינו – היתר העברית בשלטון המועצות – סבורים היינו, מוטב שישתתפו בו הללו בלבד שלא היו מעורבים עם העסקנים הציונים ההם. הווה אומר הברירה היתה לפי השלילה ולא לפי החיוב. אין כאן עמידה של “צעירים, כנגד “זקנים”, ולא אחדות־הטעם־והדעות של המאירי, ויסלבסקי, פיכמן, קרני, שטיינמן והחתום מטה וכיוצא באלה, והיא שזימנה אותנו לאכסניה־של־ספרות אחת, אלא מעמדם הכשר כלפי השלטונות. ובשם הקואופרטיב “ארץ” (שיסדו אותו בשלטון “הלבנים” אבל לאחר שהוברר לנו שקרוב קיצם ועלינו להתקין את עצמנו לשלטון החדש) יצאו וביקשו נייר (חינם) וצו לבית־הדפוס שיסדר וידפיס את המאסף (חינם), והשלטון נענה להם והתיר את העברית ונתן נייר וציווה להדפיס והמאסף יצא לאור. אבל הדבר היה לצנינים בעיני “החבר מאֶראֵז’ין”, יהודי קומוניסט חבר המועצה של אודיסה, מי שהיה ציוני ו”אֶחַד־הָעַמי"; והלך מאֶראֵז’ין אל הגוי, ראש ועד המועצות שבאודיסה, ואכל קורצא ונתבטל הקואופרטיב “ארץ”, והגם שלא היתה העברית באיסור מפורש, הרי פסקה מלהיות בהיתר. והענין שקע ואבד בחשכת הימים ומבוכתם, ואילמלא אותו מאסף “ארץ” זכר לא היה לו, והנה בשעתו אולי מעשה תמימות היה המעשה שעשינו. מכל מקום הכּוונה טובה היתה, טובה מאוד.

ג) מודה אני – מצד זה יש למאמרי חיבור עם המהפכה הרוסית, כפי פירושו של מירון, ויש בו אותו “משהו שנתערער” לפי פירושו של פיכמן. מודה אני – הקול במאמרי “בעבותות ההווי” רם מן הרגיל, ונרגש (והרי בתוך תוכה של מהפכה אני יושב, ואף על פי שעובר־אורח אני בארץ הזאת, הרי קידמתי פניה של מהפכה זו בלב שמח). ואולי לא לטובתו של המאמר קולו זה. אבל סיבתו ביאולוגית בעיקרה כי הימים ימי רעב (ממש) וצינה (ממש) וסכנת־נפשות (ממש); ואותה אפיסת־הכוחות של עברים אחדים המגינים על לשונם ונמוכה נפשם ושבורה מתוך הרגשה של לאחר יֵאוש; וקושטא, אותה קושטא של תוגרמא, אשר בעבורה הרחקנו נדוד עד ימה השחור של אודיסה, רחוקה, כל כך רחוקה.

ישבנו בעיר נצורה ולא ידענו כלום מן הנעשה בעולם סביבותינו. אבל בידינו נוסח הכתב שהכריז עליו לורד בלפור ובלבנו הבטחון שהגאולה השלימה קרובה ואל הבטחון הזה מכוון מאמרי והוא משתדל להשיב לשאלה – מה צריכה הספרות להיות, משנפתחו לאומה שערי גאולתה והיא קמה ויוצאת לדרכה אל ארץ אבותיה. לא היה אפשר לדבר אז דברים מפורשים, אבל שמו של הקואופרטיב ושם המאסף (שניהם “ארץ”) רמזו ברורות במה ובמי הדברים אמורים. ואם אני, למשל משתמש במלים “הספרות הצעירה”, לא היה אז שום ספק מה פירושו של מונח זה. ומתוך אותה אספקלריה חייבים גם לקרוא את מאמרי “בעבותות ההווי” ולהבין מהיכן בא קולו המורם. אבל לרעיונות גופם שבמאמרי אין זיקה לכל אלה. לידתם קדמה למלחמה, לפרעות אוקראינה, למהפכה ולהצהרת בלפור.

כשנרצה או כשלא נרצה, החילונו לכפור בפרוגרס המוכני עוד מתחילת הופעתו, ולא חכינו עד שיראה את כל אפסותו בשטף דם ואכזריות. כי הפרוגרס ההוא היה בעיקרו שונאנו בנפש. לא האמנו בתרבות הממשית, עוד טרם מוטטה אותה הפילוסופיה המודרנית, כי תרבות זאת עצמה היתה נגדנו; לא יכולנו לשום משגבנו בחוקי התפתחות־החומר מאליו, כי ההתפתחות הזאת לא נתנה לנו מאומה. הכל התפתח ואנו ירדנו פלאים. והרגשה זאת אינה תעודה. תעודה היא קבלת שליחות מדעת והשליחות קודמת לקבלה. אנו רק מרגישים את הקבלה, מבלי לדעת אל נכון את נושא השליחות, ומהותה. מרגישים אנו, שכוח עליון מחיש צעדנו לקראת אמת־חיים, אך אין לפנינו פרצוף האמת וחותמה. היינו לעם, אשר האותות והמופתים שולטים בו ומלווים אותו בעקלקלות־חייו. והמופת הוא המצע המוכשר לקונפליקט הרוחני הנצחי אשר בין הבינה, הרוצה להבין ובין המופת הקיים, שמטבעו להיות מעבר לגבולי ההבנה. קונפליקט זה הוא תוך־תוכנו. יצאנו עם עשרים וארבעה ספר פרי שבטי אפרים ויהודה, עמי צור ומואב, אחרי כן ספגנו אל קרבנו על לשונות הדלתה המצרית את הסמל ואת ההסתכלות על חופי הגיבראלטר את קנאת הספרדים, על גדות הפו את סער החיים האיטלקי, את חריפותם של הצרפתים, את הערפל ההגיוני והחודר של שבטי גרמניה, את קלות־דעתם של הפולנים, את ההזיות והבלי־השַוא של המולדבים ואת המרחב וגעגועי אלהים אשר בערבות רוסיה הגדולה. ועתה רגלינו עומדות שנית על מפתן הארץ הקטנה אשר על גדות ים התיכון ועינינו תועות והלב רועד וחרד: אנה מוליכה אותנו שנית יד הגורל הממונה עלינו? אולי אל האמת? מי יודע? אמנם מעתה היינו, כחידה נעלמה בעיני עצמנו.

שני הרגעים האלה: תערובת ההשפעות של התרבויות השונות אשר ספגנו אל תוכנו באופן ישר מתוך פרוצס של טמיעה זה אלפי שנים וחידת חיינו כאחד העמים היותר עתיקים הצועד בלי כל ספק או המובל אל איזו אמת־הלב, אל חוף־פלאים שלא יהיה רק קנינו הוא, אלא ייעשה בזמן מן הזמנים לאחוזת עולם של כל הדורות – שני רגעים אלה מחוייבים למצוא את הבעתם בשירתנו ובספרותנו החדשה, לא בסלסולים האמנותיים הקלים, אשר בהם מטפל פרישמאן והנוהים אחריו, אותו הקצף הלבן, המבריק, המבעבע והמשתעשע לעין ואשר בכל זאת אלילת־היופי לא זכתה לעולם לצוף על פניו, ולא בממשיות והכבדות שיצר מנדלי ובית־מדרשו, אותם אלילי עץ ואבן המגושמים, אשר כנפים לא יצמחו להם לעולם – גם באלה וגם באלה לא תמצא נפשנו את סיפוקה. הספרות העברית אינה צריכה להתפתח היא מחוייבת לדלג שוב, ובקפיצה אחת להיות מה שהיא מחויבת להיות. עליה לעזוב את תחומי ה“נחותה דרגא”, להיפטר מתעודת עניותה ולהטיל מעליה את בלויי הסחבות. הכל תלוי בּשאיפה ולא ביכולת. ספרותנו העברית הצעירה צריכה להתאזר רגש־אחריות רב ולדעת כי הגיעה שעתה.

תערובת התרבויות בתור יסוד, יאמרו, יכולה להיות לאבן־נגף לספרותנו.

כי סוף־סוף מה הנהו הכשרון העברי בעזבו סביבתו וביצאו אל בין אומות־העולם, אם לא הרכבה משונה זאת של אקליקטיקה שיש בה הרבה מינים משל אחרים ואין לה מאומה משלה? והלוא מבחרי חלומותינו להיפטר מן ההופעה המעווה הזאת. אמנם, צריך להודות, שיש לחשוש למהלך־דברים כזה. אולם הסכנה אינה כה רבה כפי שהיא נראית לנו בסקירה ראשונה. לספרות העברית לא נשקפת סכנה זו. כי ספיגת ההשפעות החיצוניות, אשר עליה אני מדבר, באה לא מתוך הסתגלות רק מתוך טמיעה. ההסתגלות היא סכום ויתורים של הפרוציסים החיוניים והטייתם מדרכם הטבעית והישרה מפני יד החומר התקיפה על העצם החי. הטמיעה היא ההיפך מזה. התגברות הכוח החיוני על מעצורי החומר, בשעה שהחומר נבלע בתוך העצם החי ונכנע לתנאים החיוניים של העצם. תערובת התרבויות, אשר בה אנו דנים, תבוא מן הטמיעה ולא מן ההסתגלות, לאמור, בספרותנו הצעירה יבואו אל הבעתן אותן ההשפעות שכבר נמזגו בתוך דמנו ושכבר התגברנו על זרותן. כי מה הם, למשל, שירי־חול של יהודה הלוי או שירי־קודש של גבירול, אם לא פרי התגברותנו על ההשפעות החיצוניות של העמים אשר בתוכם ישבנו?

המצע והסביבה אשר בהם ייבלעו ההשפעות יהיה, כמו שהיה תמיד, היסוד המזרחי שבנו. המזרח יהיה ליסוד גם מבפנים וגם מבחוץ. מן החוץ, מצד הצורה ואפני ההבעה, ישמש התנ“ך1 לסביבת ההבלעה של ההשפעות השונות, ומבפנים תהיה רוחנו המיוחדת לנו, אותה ההתרשמות הפזיזה, המקוטעת וחסרת המרגוע ואותו הדמיון הנלהב של עמי קדם, היודע לברוא מן הלב סיפורי־פלא וחלומות פז. אמת, בעשרים וחמש שנים האחרונות שכחנו לבדוא מן הלב. אולם מי שירצה לראות בזה מגרעת אורגאנית בכוחות היצירה שבנו ירבה לטעות. לא אדבר על התנ”ך ועל האגדה, אלא גם בתקופות המודרניות היה לנו “מגדל־עוז”, “אהבת־ציון” ו“הדת והחיים”. ובכן אין ללמוד מן הפרט אל הכלל. הספרות העברית סרה מדרכה ורצתה להיות הגיונית ביותר, ועליה להיות כחידה סתומה כמו חידת קיומנו. ואם אמרתי חידה מן ההכרח שתהיה גם השלימות הפנימית או, על־כל־פנים, השאיפה אליה. כי רק השכל וההבנה הם המפרידים והמנתחים והמשיגים את ההופעות מתוך פיזור־ החלקים ואובדים בהשגה הזאת. השלימות היא גם חידה ושני שמות אלה נרדפים הם איש לרעהו, סוד־יה וחידת־עוֹלמים.

איני יודע ואיני רוצה לדעת מה ואיך תהיה צורתה של ספרותנו הצעירה. אבל באחת אני בוטח: ספרותנו הצעירה לא תוותר אף על שעה אחת מאלפי שנות קיומנו. וכשם שלא נוותר על שופטים ואיוב, על הקבלה והחסידות, כן לא נגרע מאומה מן המידות הטובות והנעלות, אשר לקחנו מן האריים והטמענון בקרבנו. ברכוש כביר זה, שעלה לנו בהרבה יסורים ופגעים, נדע להשתמש ולמלא פגימות ידועות ברוחנו אנו. הרכבה זאת לא תהא איקלקטית. זאת תהא המזיגה, המזיגה העליונה, שיש בה אולי מן האנרכיה החיצונית, אולם ביחד עם זה שוררים בה סדרים פנימיים, דומים לקו תכלת של עקלקלות שיאי הרים, ואשר להם אנו מתפללים.

החסידות השאירה לנו את המושג הכנה. ההכנה, אומרים היא העיקר, והמעשה, ההוצאה לפועל אם גם הם העיקר, אולם הם באים כבר בתוקף ההכנה. ההכנה היא ההתקדשות, ההכשרה העצמית להיות ראוי וכדאי לקבל את עולה של עבודת הקודש. בגבולות מושג זה, חושב אני, תפתור ספרותנו את חידת חייה ותשכך את זעפו של הקונפליקט הנצחי אשר בנו. ספרותנו הצעירה צריכה לחכות בכל יום, לצפות ולהתלבש חרדת הצפיה. היא צריכה להתכונן, להשמיע את זרמתו של דם קדומים, שנשאר חי ושותת ושהטמיע בתוכו דמי כל הדורות. ובעזוב ספרותנו הצעירה את התחומים הצרים של הווי מקרי, זמני, ובן חלוף, עליה לכונן צעדיה מול ההוויה העברית הנצחית הגדולה והרחבה במרחבי שמים וארץ.


אודיסה תרע"ט.



  1. אגב, מכיוון שנגעתי בדבר זה, אעיר: בימים האחרונים נולדה חדשה בספרותנו לכתוב, כמו שהם קוראים לזה, בסגנון תנ"כי. חושבני, כי האנשים חוטאים לשפתנו, בהעמיקם את התהומות המבדילות בין הסגנונים של התקופות השונות בתולדות ־ימינו. רוח־השפה צריך להיות תנ“כי, אולם הסגנון יהיה חי, מודרני, פרי כל הדורות, בהתאם אל מצב נפשנו. שנית, כבר התחילו להתפשט בימינו מראי נפלאות, הכותבים עברית פסוק כצורתו ועוד מעט יפרו וירבו אברכי־המשי רבי־הסגולות ויחברו לנו או יתרגמו פרקי תנ”ך מודרניים עשויים בדים, כמו שהיו בימים ההם הרבה אברכי־משי מחברים מסכתות קטנות של “פושטי־רגל” ו“משחקים בקלפים” בסגנון השקלא־וטריא התלמודית; ועלובה ספרות המבלה ימים בשעשועי הבל כאלה!…  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!