מקום החזיון.    🔗

(ככר רחבה בקרבת דותָן, משמאל – הר יפה וגבֹה. לרגלי ההר שוכבים:

ראובן, שמעון, יהודה, יששכר, גד, אשר.

לֵוִי (יושב על גבי ההר ומחלל בחליל רועים שבידו ושר):

אַשְׁרֵי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵלֶּה:

עֶדְרוֹת צֹאן וּמִרְעֶה.

הַר וָנָחַל וַחֲלִיל־רוֹעִים.

וְלֵב לְאִמְרֵי שִׁירָה.

אַחַי הָלְכוּ לִרְעוֹת צֹאנָם

יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים

וְאָנֹכִי גְבָעוֹת אֶעֱלֶה,

אֵשֵׁב עַל הֶהָרִים.

יֵשׁ לִי שִׁיר וְאוֹתוֹ אָשִׁיר

עַל רֹאשׁ הָר וְגִבְעָה

שׁם קוֹל חָלִיל יִיף פִּי־שְׁנַּיִם,

וְשִׁירִי יִיף פִּי־שִׁבְעָה.

(כסאות בשורה אחת:)

יוֹסֵף (עומד ומחַיֵך לו לעצמו פניו כלפי החלון מימין. אחר כך הוא הולך אל הדלת משמאל, פותחה וקורא):

אֶפְרַיִם!

אֶפְרַיִם (עלם יפה־עינים, אדם הלחיים נכנס): הִנֵּנִי, כִּי קָרָאתָ לִי, אַבָּא.

יוֹסֵף (צוחק בקול):

חַא־חַא־חַא!

אֶפְרַיִם (מתבונן אל אביו רגע אחד בתמהון, אחר כך מתחיל צוחק אף הוא):

חַא־חַא־חַא!

יוֹסֵף: כְּלוּם יוֹדֵעַ אַתָּה מָה, אֶפְרַיִם?

אֶפְרַיִם! אֵינִי יוֹדֵעַ כְּלום… אֶלָא שֶׁדָּבַק בִּי צְחוֹק שֶׁל אַבָּא.

יוֹסֵף (מביט עליו באהבה ודובב לעצמו):

אֶפְרַיִם, אֶפְרַיִם!

אֶפְרַיִם: כַּךְ הוּא שְׁמִי!

שִׁמְעוֹן (בא משמאל כשהוא מבקש את לוי אחיו וקורא בשמו):

לֵוִי, לֵוִי, אַיֶכָּה לֵוִי?

(הולך וקרב אל יוסף הישן).

לֵוִי (בא מאחריו כשהוא שר):

“שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים!”

שִׁמְעוֹן (מפנה אליו את פניו):

הִנֵּה כַאן אַתָּה! וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתָּה הוּא הַשּׁוֹכֵב שָׁם אַפְּרַקְדָּן.

לֵוִי: כְּלוּם אֵינְךָ רוֹאֶה שֶׁזֶּהוּ בְּכוֹרָהּ שֶׁל רָחֵל?

שִׁמְעוֹן (נגש אל יוסף הישן):

יוֹסֵף! אָכֵן, הִנֵּה הִיא כְתֹנֶת הַפַּסִּים…

(אל לוי, פתאם):

לֵוִי!

לֵוִי: מַה לְךָ יַקִּירִי?

שִׁמְעוֹן: יָרֵא אֲנִי קְצַת לְהַעֲלוֹת אֶת זֶה עַל שְׂפָתַי. אֶלָא מִמְּךָ לֵוִי, לֹא אֲכַסֶה כָל דָּבָר.

לֵוִי: בְּוַדְאַי, בְּוַדְאַי… (צוחק ושר לו לעצמו): “שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים” –

שִׁמְעוֹן: לְשִׂמְחָה מַה זּוּ עוֹשָׂה, לֵוִי? שָׁר אַתָּה.

לֵוִי: מוֹצְאִים חֵן בְּעֵינַי דְבָרָיו שֶׁל אַבָּא

אֵלֶּה… (חוזר ושר) “שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים!” וְאוּלָם אֱמֹר לִי שִׁמְעוֹן, מַה שֶּׁיֵּשׁ לְךָ לוֹמַר.

שִׁמְעוֹן (מראה על יוסף באצבע): אֶת הַתַּכְשִׁיט הַזֶּה, הִנְךָ רוֹאֶה?

לֵוִי: רוֹאֶה אֲנִי, רוֹאֶה –

שִׁמְעוֹן: הֲאִם לֹא תָבוֹא לִפְעָמִים מַחְשָׁבָה בְלִבְּךָ, לֵוִי –

לֵוִי: אֵיזֶה מַחְשָׁבָה?

שִׁמְעוֹן (פורץ מפיו): לְהָרְגוֹ!

לֵוִי (שר בצחק קל על שפתיו):

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים – כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם! – רְאֵה, רְאֵה, שִׁמְעוֹן, עַד

כַּמָּה צָדְקוּ דִבְרֵי אַבָּא אֵלֶּה!

שִׁמְעוֹן (נכלם קצת): אוֹי אָחִי, לִבִּי כַיָּם יֶהֱמֶה, וְאַתָּה – שָׁר אַתָּה!

לֵוִי: עִם דִּמְדוּמֵי הַחַמָּה אֲנִי אוֹהֵב

לָשִׁיר… שִׂים אֶל לִבְּךָ, שִׁמְעוֹן בָּנַי יִהְיוּ עָם שֶׁל

מְשׁוֹרְרִים! וּמַדּוּעַ לֹא אָשִׁיר, אָחִי? בֵּרַךְ אֱלֹהִים אֶת

שָׂדוֹתֵינוּ – הִנֵּה הֵן הָאֲלֻמּוֹת! (מראה על יוסף) בָּחוּר זֶה, גַּם הוּא יָגֵעַ הַיּוֹם כְּדִבָּעִי וְנִרְדָּם עַל אֲלֻמָּתוֹ…

שִׁמְעוֹן (בחריקת שנים): בֶּן־מָוֶת זֶה!…

לֵוִי: חֲדַל… לֹא שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הוּא…

הֲרֵיהוּ אֶחָד מִשְּׁנֵים הֶעָשָׂר – בְּנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ

הוּא–

שִׁמְעוֹן (מתוך כעס): בְּנָהּ שֶׁל רָחֵל!

לֵוִי: חֲדַל, חֲדַל… מִיּוֹם שֶׁדּוֹדָתֵנוּ זוּ

מֵתָה נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי… (בעֹצב) לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אֶת

הַנְּסִיעָה הַהִיא מִבֵּית־אֵל –

שִׁמְעוֹן: בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה?

לֵוִי: עֲדַיִּן צְעִירָה הָיְתָה, כָּל כַּךְ יָפָה

וּצְעִירָה – וְאוּלָם מֵתָה… (אחרי רגע): אוֹתְךָ שִׁמְעוֹן, כִּמְדוּמֶה לִי, שָׁלַח אַבָּא לְקִרְיַת־אַרְבַּע לָקַחַת בְּרָכָה

בִשְׁבִילָהּ מִסָּבָא, מֵאֵת יִצְחָק…

שִׁמְעוֹן: לֹא אוֹתִי כִּי אִם אֶת נַפְתָּלִי שָׁלַח אַבָּא, מִשּׁוּם שֶׁרַגְלָיו קַלּוֹת הֵן!

לֵוִי: אָמְנָם כַּךְ הוּא… וְאַתָּה אֵיפֹה הָיִיתָ?

שִׁמְעוֹן: אֲנִי יָשַׁנְתִּי בָאֹהֶל, חָשַׁבְתִּי

שֶׁמַּחְלָתָהּ תַּעֲבֹר מַהֵר וַהֲרֵי הִיא מִתְפַּנֶּקֶת לִפְנֵי

אַבָּא… קוֹל תִּינוֹק חָדָשׁ שֶׁנּוֹלַד הֱעִירַנִּי –

לֵוִי (מתך עֹצב אמתי): בִּנְיָמִין! חַיִים וּמָוֶת נָשָׁקוּ…

יְהוּדָה (בא משמאל, אחריו יששכר, זבלון, דן, נפתלי):

כַּאן אַתֶּם, טְלוּ, אַחַי, אֲלֻמּוֹתֵיכֶם הַגֹּרְנָה… גַּם אֶת

אֲלֻמּוֹתֵיהֶם שֶׁל גָּד וְאָשֵׁר נֶאֱסַף.

(כל אחד מהם נגש אל אלמתו ויושב עליה).

יִשְׂשָׂכָר: עוֹד מְעַט וּבָאוּ בְעַצְמָם.

יְהוּדָה: הֵן עִם הַצֹּאן הִשְׁאַרְנוּם!

זְבֻלּוּן: וּמַה בְּכַךְ, יִסְגְּרוּ אֶת הַצֹּאן בָּרְפָתִים וְיָבוֹאוּ!

דָּן: עֲיֵפִים הֵם וּבְוַדְאַי יִשְׁכְּחוּ…

יִשְׂשָׂכָר: לֹא יִשְׁכְּחוּ, דָּן, כְּלוּם אֵינָם

יוֹדְעִים שֶׁהַכְּנַעֲנִים אוֹהֲבִים לִתְעוֹת בַּלַּיְלָה בִּשְׂדֵה זָר,

וְלִקְנוֹת בִּמְּשִׁיכָה מַה שֶׁמַּשְׁאִירִים עַל פְּנֵי

הַכָּרִים?…

נַפְתָּלִי (מתבונן ביוסף הישן): בֵּן יַקִּיר זֶה יָשֵׁן הוּא (מְקַפץ על פניו): קְפָץ!

יְהוּדָה: “הָאֲיָלָה” כְבָר מְקַפֶּצֶת!..

יִשְׂשָׂכָר (כשהוא יושב אל אלומתו): רְאֵה, נַפְתָּלִי, שֶׁלֹא תְטַנֵּף אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים שֶׁלּוֹ…

נַפְתָּלִי (מקפּץ פעם שניה): קְפָץ! (האחים צוחקים, הפסקה):

יִשְׂשָׂכָר (מתאושש פתאם): שֶׁמָא יֵשׁ לֹו לְמִי מִסְפָּרַיִם בְּכִיסוֹ?

דָּן: מִסְפָּרַיִם לָמָּה־לְךָ?

יִשְׂשָׂכָר: בִּשְׁבִיל כְּתֹנֶת־הַפַּסִּים שֶׁל בֶּן־פּוֹרָת זֶה…

דָּן (מוציא מספרים קטנים מכיסו): לִגְזֹר אַתָּה רוֹצֶה?

יְהוּדָה: חִדְלוּ מִמֶּנוּ, אֵין כְּדַאי לִגְרֹם צַעַר לְאַבָּא…

(הפסקה, דן טומן את המספרים בצלחתו).

שִׁמְעוֹן: וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: גְּזֹרוּ!… אַל

תִּדְאֲגוּ – אַבָּא יִתְפֹּר לוֹ כְּתֹנֶת אַחֶרֶת… כְּפִי

שֶׁשָׁמַעְתִּי תוֹפְרִים גַּם לְבִנְיָמִין אָחִיו כְּתֹנֶת אֲשֶׁר

כָּזֹאת…

יִשְׂשָׂכָר: מְעַנְיֵן אֶת מִי מִשְּׁנֵיהֶם אַבָּא אוֹהֵב יוֹתֵר… וְאוּלָם הַסּוּ, הַסּוּ – הִנֵּה הוּא מִתְנָעֵר!

יוֹסֵף (ממשמש מעט בעיניו ומביט סביבותיו מתוך ישיבה):

אַחַי –?

שִׁמְעוֹן: בְּנֵי לֵאָה!…

יוֹסֵף: (מתוך תמהון ושמחה): הִנֵּה הֵן הָאֲלֻמּוֹת!

שִׁמְעוֹן: הֲאִם כֻּלָּן שֶׁלְךָ הֵן, כִּי כֹה תִצְהַל?

יוֹסֵף (שלא שמע את דבריו מביט השמימה כמבקש שם דבר־מה):

וְאוּלָם הַשֶּׁמֶשׁ הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים – אַיָם?

יְהוּדָה: הַבֵּט יוֹסֵף, מַעֲרָבָה, הֲרֵי הוּא שׁוֹקֵעַ הַשֶּׁמֶשׁ!

יוֹסֵף (בשמחה כשפניו כלפי המערב): הִנֵּהוּ! – וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים, יְהוּדָה?

יְהוּדָה (נושא עיניו למעלה): הֲרֵיהוּ הַחְוַרְוָר,

שָׁט הוּא בְשַׁפְרִיר הַתְּכֵלֶת וְלֹא תִרְאֵהוּ; מַשְׁמֵשׁ עוֹד מְעַט

בְּעֵינֶיךָ!

יוֹסֵף (ממשמש קצת בעיניו ומביט אחר כך השמימה):

הַיָּרֵחַ! גַּם אַחַד עָשָׂר הַכּוֹכָבִים!

שִׁמְעוֹן (בכעס ושלא מדעת): שְׁנֵים־עָשָׂר בָּנִים אֲנַחְנוּ לְאַבָּא, וְאַחַד־עָשָׂר זוּלָתֶךָ!

יוֹסֵף: לוּ יְדַעְתֶּם אַחַי אֶת חֲלוֹמוֹתַי!

יְהוּדָה (נזכר ורוצה להתרומם ממקומו): הַיּוֹם רַד… הַבַּיְתָה, הַבָּיְתָה אַחִים. טְלוּ אֶת הָאֲלֻמּוֹת!

זְבֻלּוּן: נֵשֵׁב עוֹד כַּאן קִמְעָא, יְהוּדָה, כַּמָּה יָפִים הֵם הַלֵּילוֹת בִּכְנָעַן.

יוֹסֵף: חֲלוֹמוֹתַי! חֲלוֹמוֹתַי! שִׁמְעוּ נָא אַחַי אֶת אֲשֶׁר חָלָמְתִּי –

יִשְׂשָׂכָר: יִהְיוּ נָא חֲלוֹמוֹתֶיךָ לְךָ לְבַדֶּךָ יוֹסֵף…

זְבֻלּוּן: שֶׁמָא יָשִׁיר לָנוּ לֵוִי מִשִּׁירָיו.

יִשְׂשָׂכָר: זֶהוּ עִנְיָן אַחֵר! אָמְנָם, יָשִׁיר לָנוּ לֵוִי מִשִּׁירָיו…

כֻּלָּם: יָשִׁיר לָנוּ לֵוִי! לֵוִי!

לֵוִי: הִנֵּנִי וְאָשִׁיר לָכֶם, אֶחָי –

יְהוּדָה: שִׁיר מִזְמוֹר!

לֵוִי (נשען מתוך שכיבה על גבי אלומתו בראשו על זרועו ומתחיל לשיר את שירו בנגון רך):

יָפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנָעַן

צוֹנְנִים הֵמָּה וּבְהִירִים;

הַדְּמָמָה פֹּה תָשְׁיר, לָהּ יַעַן,

יַעַן לָהּ לִבִּי בְשִׁירִים…

הוֹלְכִים וְאוֹבְדִים הַשִּׁירִים

רַק הֵדָם הַקַּל לָנוּ יַעַן

צוֹנְנִים הֵמָּה וּבְהִירִים

וְיָפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנָעַן.

(דממה ומנוחת־ערב בשדה, בארץ המזרח.)

יְהוּדָה (מתעורר הראשון): אֱמֶת נִבֵּא לָךְ חֲלוֹמְךָ: עַם שֶׁל מְשׁוֹרְרִים יֵצֵא מִמְּךָ, לֵוִי…

יוֹסֵף: שִׁמְעוּ נָא גַם אֶת חֲלוֹמוֹתַי, אַחַי –

יִשְׂשָׂכָר: חֲלוֹמוֹתָיו – בִּלְשׁוֹן רַבִּים…

יוֹסֵף (קם ברגש על רגליו ומתחיל מספר):

הִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְמִּים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה – וְהִנֵּה, קָמָה

אֲלֻמָּתִי –

שִׁמְעוֹן (בלעג): אֲלֻמָּתוֹ קָמָה –

יוֹסֵף: וְגַם נִצָּבָה!

יְהוּדָה: וְשֶׁלָּנוּ?

יוֹסֵף: הֵן תְּסֻבֶּינָה וַתִּשְׁתַּחֲוֶינָה לַאֲלֻמָּתִי!…

כֻּלָּם (קמים נבוכים בבת אחת):

יִשְׂשָׂכָר: הוֹי נָבָל!

שִׁמְעוֹן: (מתכון לגשת אליו באגרופים מקומצים): הוּא גַם מָלֹךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ, וּמָשׁל יִמְשׁל!

יוֹסֵף (עומד בתוך אחיו ואינו מרגיש בעלבונם, מוסיף ברגש):

וְאוּלָם שִׁמְעוּ־נָא, לַחֲלוֹמִי הַשֵּׁנִי, אַחַי!

גָּד (באים משמאל): עַרְבָא־טָבָא אַחִים, עוֹדְכֶם פֹּה?

אָשֵׁר

לֵוִי: עַרְבָא־טָבָא! רְאוּ זֶה חָדָשׁ: יוֹסֵף הִתְחִיל לַחְלֹם!

גָּד: עַל־דְּבַר כְּתֹנֶת פַּסִּים שְׁנִיָה?

יוֹסֵף: לֹא זֶה, אַחַי, בַּחֲלוֹמִי – והנה הַשֶּׁמֶשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים

מִשְׁתַּחֲוִים לִי–

כֻּלָּם (חפצים להתנפל עליו): נָבָל! נָבָל!

שִׁמְעוֹן (ממהר אליו בזרועות נטויות).

יְהוּדָה (דוחף את שמעון בידו): הֶרֶף מִמֶנוּ, שִׁמְעוֹן!

כֻּלָּם: הוֹי נָבָל! נָבָל!

יְהוּדָה: שֶׁקֶר אַתָּה דוֹבֵר, יוֹסֵף, לֹא חָלַמְתָּ אֶת הַחֲלוֹמוֹת!

יוֹסֵף: אַךְ אֱמֶת סִפַּרְתִּי לָכֶם, אַחַי!

כֻּלָּם: שֶׁקֶר! שֶׁקֶר!

יְהוּדָה: וְאִם חָלַמְתָּ – אֲזַי שְׁכַח, שְׁכַח אֶת כָּל זֶה וְאַל תּוֹסִיף לְהַעֲלוֹת אוֹתָם עַל שְׂפָתֶיךָ…

יוֹסֵף (בהתפעלות): חֲלוֹמוֹתַי! חֲלוֹמוֹתַי.

רְאוּבֵן (בא מימין, בא ומודיע): הִנֵּה אָבִינוּ בָא, אַחַי, הַחֲרִישׁוּ!

יְהוּדָה (מתרה ביוסף): גַּם לְאַבָּא לֹא תְסַפֵּר אֶת זֶה, יוֹסֵף!

יוֹסֵף: אֲסַפֵּר, אַחַי, אֵיךְ אוּכַל וְלֹא אֲסַפֵּר?!

כֻּלָּם: נָבָל! הוֹי נָבָל!

יַעֲקֹב (בא מימין): עַרְבָא־טָבָא, בָּנַי! מַה הוּא כָּל הָרַעַשׁ הַזֶּה וְקוֹלוֹת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם?

יוֹסֵף (רץ אל אביו העומד באמצע, בתוך חבורת בניו, וקורא מתוך התפעלות):

אָבִי, הוֹי אָבִי, לוּ יָדַעְתָּ אֶת הַחֲלוֹם אֲשֶׁר חָלָמְתִּי!

יְהוּדָה (מתאפק כדי שלא לצעק ומזהירו בחשאי): יוֹסֵף… יוֹסֵף…

יַעֲקֹב (באהבה רבה ליוסף): סַפֵּר בְּנִי, סַפֵּר…

יוֹסֵף: בַּחֲלוֹמִי – וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי–

כֻּלָּם (אינם מושלים ברוחם, מקמצים אגרופים וצועקים מתוך כאב ממשך):

הוֹי בֶּן־בְּלִיַעַל!

יַעֲקֹב (כשפניו נוהרים מגיל, ואולם אחר שהוא מכיר בכעסם של שאר בניו ושנאתם ליוסף הוא משנה את קולו וגוער בו):

לֹא טוֹב, לֹא טוֹב לַחְלֹם כַּךְ… יוֹסֵף! הַשֶּׁמֶשׁ… וְהַיָּרֵחַ – כְּלוֹמַר:

גַּם אָבִיךָ וְגַם אִמְךָ וְאַחֶיךָ בּוֹא נָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲווֹת

לְךָ?.. אָסוּר יוֹסֵף, אָסוּר לְהַעֲלוֹת דָּבָר שֶׁכָּזֶה עַל

הַשְּׂפָתִים…

יְהוּדָה: גַּם אֲנִי הִזְהַרְתִּיהוּ וְלֹא שָׁמַע לִי –

שִׁמְעוֹן: הוּא לֹא יִשְׁמַע גַּם בְּקוֹלֶךָ, אַבָּא, וְעוֹד יֶהְגֶה בַחֲלוֹמוֹתָיו…

יַעֲקֹב (לשמעון): הִנֵּה הוּא הַמְּחַרְחֵר, הַשּׁוֹלֵחַ מְדָנִים (ליוסף) הֲרֵינִי גוֹזֵר עָלֶיךָ יוֹסֵף, שֶׁלֹּא תְהַרְהֵר עוֹד בָּזֶה! – וְעַכְשָׁו, בָּנַי, הִנֵּה הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת

כְּבָר, קְחוּ אֶת הָאֲלֻמּוֹת וָלֵכוּ.

כֻּלָּם: (נוטלים את אלמותיהם ומסתלקים אחד אחד לימין):

יַעֲקֹב: אַתָּה יוֹסֵף הִשָּׁאֵר כַּאן אִתִּי, לָרֶגַע…

יוֹסֵף (נבדל מאחיו ונשאר עם אביו בשדה):

יַעֲקֹב (נוטל את ראשו ומסתכל הרבה הרבה בפניו וקורא מתוך אהבה וגעגועים):

קְלַסְתֵּר פָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל!

יוֹסֵף: וּלְמִי הָיוּ פְנֵי רָחֵל אִמִּי דוֹמִים, אַבָּא?

יַעֲקֹב (מתוך הסתכלות בפניו, לאט לאט): פְּנֵי רָחֵל אִמֶּךָ הָיוּ דוֹמִים לִפְנֵי מַלְכָּה, בְּנִי… (נושקו על מצחו): עַכְשָׁיו לֶךְ־לְךָ, לֶךְ־לְךָ, יוֹסֵף בְּנִי, יוֹסֵף!

יוֹסֵף (הולך לו לימין).

(הפסקה).

יַעֲקֹב (מביט אחריו רגעי־מספר, מדבר לעצמו, וכאלו נבואה יוצאת מפיהו):

חֲלוֹמוֹתָיו, חֲלוֹמוֹתָיו, וְהֵם לֹא שְׁוָא יְדַבֵּרוּן!… (הולך לו לאט לאט לימין וקורא): שׁוּבָה הַמֶּלֶךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לָךְ!

(משתחוה לעבר זה שהלך שם יוסף, המסך יורד לאט לאט)

 

אַקְט שֵׁנִי: הַמְּכִירָה    🔗

הַנְּפָשׁוֹת:

ראוּבן.

שׁמעוֹן

לוי.

יהוּדה.

ישׂשׂכר.

זבלון.

דן.

נפתּלי.

גד.

אשׁר

יוֹסף

(אולם בארמונו של יוסף. שני מבואות פתוחים משני עבריו. האולם כמעט ריק ומשמש לראיונות ולקבלת פני אורחים ממדינות וממלכות אחרות. כסא שן עומד בראש האולם, מקום מושבו של המשנה. משמאל אחד־עשר כסאות בשורה אחת.)

(דממה)

לֵוִי (מניח מידו את החליל): יְשֵׁנִים אַתֶּם?

יְהוּדָה: אֵינִי יָשֵׁן כָּל עִיקָר, אוֹהֵב אָנֹכִי

לִשְׁכַּב כָּכָה אַפְּרַקְדָּן כְּלַפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ כְּשֶׁפָּנַי

מְגוּלִים.

יִשְׂשָׂכָר: יוֹקֶדֶת הִיא הַיּוֹם כִּדְבָּעִי!

גָּד: שִׁמְשָׁהּ שֶׁל אֶרֶץ כְּנָעַן!

אָשֵׁר (כשהוא סרוח על פניו): מִי זֶה מְרַקֵּד עַל גַּבִּי, אַחַי?

שִׁמְעוֹן: שִׁמְעוּ־נָא מָה הוּא סָח!

אָשֵׁר: מְרַקְדִּים, מְרַקְדִּים עַל גַּבִּי! רַגְלַיִם דַּקוֹת וְקַלּוֹת וְחַמּוֹת כָּכָה.

יִשְׂשָׂכָר: מָחוֹל קַרְנַיִם עַל גַּבְּךָ, אָחִי, מָחוֹל קַרְנַיִם וְלֶהָבוֹת.

יְהוּדָה: וַאֲנִי – אַפְּרַקְדָּן אֲנִי אוֹהֵב לִשְׁכַּב! רַק אֶת עֵינַי אֲנִי עוֹצֵם וּפָנַי – מְגוּלִים הֵם.

אָשֵׁר: קוֹל נַחְרָה אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ; מִי נִרְדָּם כַּאן אֶצְלֵנוּ, אַחַי?…

גָּד: רְאוּבֵן שֶׁיִּחְיֶה… תָּמִיד אַחֲרֵי סְעֻדָּה שְׁמֵנָה בַּשָּׂדֶה חוֹטְפַתְהוּ שֵׁנָה.

נַפְתָּלִי (בא משמאל וכד מלא מים בידו, קורא בקול רם כשהוא עולה בגבעה):

מַיִם חַיִים! מַיִם חַיִים מִן הַמַּעְיָן!

(אחדים שותים מן הכד).

רְאוּבֵן (מקיץ מן הקול, מתנער ושותה מים).

נַפְתָּלִי: שְׁתֵה מַיִם, רְאוּבֵן, שֶׁזֶּה עַתָּה

שָׁאַבְתִּי… זְבֻלוּן וְדָן מַשְׁקִים עַכְשָׁו אֶת הַצֹּאן, וַאֲנִי

נִזְכַּרְתִּי בָכֶם וְדָלִיתִי בִשְׁבִילְכֶם מְלֹא הַכַּד.

לֵוִי: יָפִים הֵם הַחַיִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, אַחַי!

יִשְׂשָׂכָר: כָּל־זְמַן שֶׁלֹּא בָחְלָה נַפְשֵׁנוּ בְּבָשָׂר הַצָּלוּי שֶׁאָנוּ צוֹלִים כַּאן עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ וּבְמֵי

הַמַּעְיָן הַקָּרִים.

לֵוִי: וְכָל־זְמַן שֶׁצְּלִילֵי חֲלִילִי נְעִימִים לְאָזְנֵיכֶם, אַחַי! וְאוּלָם כְּפִי שֶׁשָּׁמַעְתִּי, כְּבָר אַתֶּם

וֹשְׁבִים לָשׁוּב עִם הַצֹּאן חֶבְרוֹנָה? – יְהוּדָה –!

יְהוּדָה: וְכִי מָה אַתָּה רוֹצֶה!

לֵוִי: נִשָּׁאֵר כַּאן עוֹד זְמַן־מָה!

רְאוּבֵן: הֶרֶף מִזֶּה, לֵוִי… עוֹד הַיּוֹם אָנוּ

שָׁבִים חֶבְרוֹנָה!.. אַבָּא – וַדְאַי שֶׁהוּא דוֹאֵג כְּבָר

לָנוּ…

שִׁמְעוֹן: אִי לָזֹאת – אָז אֵין מַה לְהִזְדָּרֵז…

נִשְׁאַר אִתּוֹ בַּבַּיִת בֶּן־הַזְּקוּנִים וּמַה לוֹ עוֹד?… (קם נרגז על רגליו): הוֹי תְּמִימִים, תְּמִימִים! – לֵוִי, מַדּוּעַ אַתָּה מַחְשֶׁה?

לֵוִי: וְכִי מָה עָלַי לַעֲשׂוֹת?

שִׁמְעוֹן (צועק מתוך כעס ותמהון):

לֵוִי!

(כלם יושבים תמהים, תאבים לדעת מה שיהיה).

לֵוִי: חֲדַל מִמֶּנִי, שִׁמְעוֹן, אֵינִי רוֹצֶה לְטַפֵּל עוֹד בְּבֶן־מֵבִישׁ זֶה וּלְטַמֵּא אֶת שְׂפָתַי…

יְהוּדָה: מֶה הָיָה, מָה?

שִׁמְעוֹן: לֵוִי לֵוִי… שֶׁמָא שֶׁקֶר סִפַּרְתָּ לִי? שֶׁמָא כְלוּם לֹא שָׁמַעְתָּ?

לֵוִי: מִיּוֹם שֶׁלָּמַד פִּי לְדַבֵּר לֹא הוֹצִיא דְבַר שֶׁקֶר – אֲנִי בְּאָזְנַי שָׁמַעְתִּי –

שִׁמְעוֹן: שֶׁהִכָּה אוֹתָנוּ בְלָשׁוֹן!…

לֵוִי: יוֹסֵף!

שִׁמְעוֹן: בְּקוֹל רָם, בְּקוֹל רָם אֱמֹר לָהֶם: יוֹסֵף! יוֹסֵף!

קוֹלוֹת: הִלְשִׁין! יוֹסֵף! לִפְנֵי אַבָּא! לִפְנֵי אַבָּא!

לֵוִי: זֶה הָיָה בָעֶרֶב, בַּגָּן, אֲנִי יָשַׁבְתִּי

לִי אֲזַי בֵין הָעֵצִים וּפִצַּלְתִּי לִי חָלִיל חָדָשׁ, זֶה הַמּוּנָח

כַּאן.

אֵיזֶה צִפּוֹר שָׁרָה מֵעַל לְרֹאשִׁי, שָׁרָה לָהּ וּפִתְאֹם פָּסְקָה וָאֵדַע שֶׁבָּא מִי אֶל הַגָּן…

וְאַף אָמְנָם, אַחֲרֵי רֶגַע – וּזְקַן הַכֶּסֶף שֶׁל

אַבָּא הִבְהִיק לִי מִבֵּין הָעֵצִים וְהַצְּלָלִים, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים

הַכְּחוּלָה בָּלְטָה וְהִסְתַּמְנָה מִן הָאֹפֶל. לוּלֵא יוֹסֵף, הָיִיתִי

קָם וְקָרֵב אֵלָיו וּמְבָרֵךְ אוֹתוֹ בְרָכָה שֶׁל עֶרֶב, אֶלָא…

שֶׁיּוֹסֵף הָיָה עִמּוֹ וְנִשְׁאַרְתִּי עַל מְקוֹמִי – הֵם הָלְכוּ אַחַת

הֵנָה וְאַחַת הֵנָה בְּאוֹתוֹ הַשְּׁבִיל הַיָּפֶה וְשׂוֹחֲחוּ; קוֹלוֹ

שֶׁל אַבָּא הָרָפֶה לֹא נִשְׁמַע לִי כֻּלוֹ, אֶלָא שֶׁיּוֹסֵף דִּבֵּר

בְּקוֹל צָלוּל – וְשָׁמַעְתִּי… " – אַחֶיךָ… לִחְיוֹת…

בְּשָׁלוֹם… – " הָיוּ דְבָרָיו הַמְקֻטָּעִים שֶׁל אַבָּא.

שִׁמְעוֹן (לאט, בטון קר): וְהוּא –?

לֵוִי: יוֹסֵף?… " – אֲנִי אָמַרְתִּי לָהֶם – "

שְׁמַעְתִּיו מְדַבֵּר אֶל אַבָּא בְּקוֹלוֹ הַצָּלוּל, – אֲנִי

אָמַרְתִּי

לָהֶם: מַדּוּעַ אַתֶּם אוֹכְלִים אֵבֶר מִן הַחַי – וְאַבָּא לֹא צִוָּה!..

יְהוּדָה (מתרומם קצת): כַּך אָמַר לְאַבָּא?!

לֵוִי (מספר הלאה):

" – הוֹי אַבָּא, אַבָּא! כֵּיצַד זֶה אֵין חוֹמְלִין עַל בְּהֵמָה… כֵּיצַד זֶה נוֹטְלִין וְחוֹתְכִין

בְּשַׂר בְּהֵמָה חַיָּה וְצוֹלִים אוֹתוֹ עַל דָּמוֹ.. הוֹי אַבָּא,

אַבָּא!

זְבֻלוּן גָּד (באים משמאל):

דָּן

זְבֻלוּן: הִשְׁקִינוּ כְבָר אֶת הַצֹּאן, אַחַי, וַהֲרֵי הֵם רֹעִים מִתַּחַת לָהָר.

שִׁמְעוֹן: הַסּוּ, הַסּוּ, אַחַי; כַּלֵּה, לֵוִי, כַּלֵּה!

לֵוִי: יוֹתֵר לֹא אֵדַע…

שִׁמְעוֹן: וְעַל דְּבַר הַחֲלוֹמוֹת?

לֵוִי (נזכר): אָמְנָם כֵּן!… גַּם אֶת חֲלוֹמוֹתָיו סִפֵּר לוֹ.

יְהוּדָה: עוֹד הַפָּעַם!

לֵוִי: וְאַבָּא שָׁמַע גַּם בְּפַעַם הַזֹּאת, שָׁמַע

וְעָנָה לוֹ בִמְנוּחָה וָנַחַת… הוֹי מֶה חָפַצְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת

דִּבְרֵי אַבָּא לָדַעַת אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו, וְאוּלָם אַבָּא דִבֵּר

בְּקוֹל רָפֶה, רָפֶה מְאֹד וְלֹא שְׁמַעְתִּיו.

(הפסקה):

שִׁמְעוֹן: יְהוּדָה!

יְהוּדָה: מָה?

שִׁמְעוֹן: מָה אַתָּה אוֹמֵר לָזֶה?

יְהוּדָה: אַבָּא מַאֲמִין בּוֹ, מַאֲמִין בּוֹ…

קוֹלוֹת: מַאֲמִין בּוֹ!

יִשְׂשָׂכָר: וְכִי מָה הוּא מַאֲמִין?

שִׁמְעוֹן (בקול חזק): שֶׁמָּלֹךְ יִמְלֹךְ!…

זְבֻלוּן (עומד על ההר ומביט לצד ימין, למרחוק):

מִי זֶה הוֹלֵךְ וּבָא בְּדֶרֶךְ הָעוֹלֶה מִשְּׁכֶם?

דָּן (מביט גם הוא אל העבר ההוא, כשהוא סוכך בידיו על גבות עיניו):

גַּם אֲנִי רוֹאֶה, בֶּן־אָדָם הוֹלֵךְ, הֲרֵיהוּ הוֹלֵךְ יָשָׁר אֵלֵינוּ.

זְבֻלוּן (קורא פתאם): אַחַי –!

נַפְתָּלִי (קם ועומד על גבי ההר):

וְכִי אֶת מִי אַתָּה רוֹאֶה?

זְבֻלוּן: אֶת יוֹסֵף! אֶת יוֹסֵף!

כֻּלָם (קמים נרעשים): יוֹסֵף! יוֹסֵף! (עומדים על ההר ומביטים למרחוק).

שִׁמְעוֹן: הִנֵה הוּא בַעַל־הַחֲלוֹמוֹת!

(נדחק לבין אחיו):

פַּנּוּ דֶרֶךְ, פַּנּוּ דֶרֶךְ – הַמֶּלֶךְ בָּא, הַמֶּלֶךְ

הוֹלֵךְ! (רוצה ללכת לצד ימין): מִי מִכֶּם מְלַוֵּנִי!

לֵוִי (נלוה אליו): אָנֹכִי!

רְאוּבֵן: לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים?

שִׁמְעוֹן (באירוניה): לְקַבֵּל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ!

רְאוּבֵן: שִׁמְעוֹן, שִׁמְעוֹן, אֵשׁ זוּ

שֶׁבְּעֵינֶיךָ… וְגַם לֵוִי, זֶה שֶׁנִּסְפַּח אֵלֶיךָ (אוחזָם בידיהם): לֹא, לֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם לָלֶכֶת, אַחַי!…

שִׁמְעוֹן: בֶּן־מָוֶת הוּא! וְאוּלָם רְאוּ, רְאוּ, הְנֵּה הוּא כְבָר קָרוֹב (אל אחיו): שֵׁבוּ, שֵׁבוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכִּיר בָּכֶם מֵרָחֹק (אחדים יושבים, מתחנן): אַחַי, בְּטֶרֶם שֶׁהוּא בָא, מִלְאוּ אֶת יָדַי וְאֲמִיתוֹ…

רְאוּבֵן: מָה הוּא סָח, אֵל אֱלֹהֵי, אָבִינוּ!

יְהוּדָה (מתוך מחשבתו): לֹא… רֵיחוֹ שֶׁל אַבָּא יְהֵי נוֹדֵף מִדָּמוֹ – לֹא נִשְׁפֹּךְ אוֹתוֹ, שִׁמְעוֹן… (ברגש)

אֵלִי! אֵלִי, לוּ רַעַם הֲמָמוֹ!

שִׁמְעוֹן: תּוֹחֶלֶת נִכְזָבָה, יְהוּדָה, זַכִּים

הֵם הַיּוֹם הַשָּׁמַיִם – (מתחנן, מוציא סכינו מתחת מדיו): מִלְאוּ אַחַי אֶת יָדַי –!

יִשְׂשָׂכָר: הוּא כְבָר הִכִּירָנוּ, רְאוּ נָא, רְאוּ, מְנַפְנֵף הוּא אֵלֵינוּ בְמִטְפַּחְתּוֹ הַלְּבָנָה.

שִׁמְעוֹן (מנפנף בסכינו): מִלְאוּ אֶת יָדַי, אַחַי!

לֵוִי (מוציא גם הוא מאכלת):

גַּם אֶת יָדַי, אַחַי!

יְהוּדָה: הָלְאָה, הָלְאָה, הַבַּרְזֶל – וְיָדֵנוּ לֹא תִהְיֶה בּוֹ!…

שִׁמְעוֹן: לְבֵית אַבָּא יָשׁוּב?

יְהוּדָה: לֹא, לֹא יָשׁוּב… וְאוּלָם הָבוּ עֵצָה, אַחַי!…

רְאוּבֵן (שעמד והרהר לעצמו): בּוֹר זֶה שֶׁמִּתַּחַת הָהָר אֲשֶׁר אָנוּ עוֹמְדִים עָלָיו כְּלוּם עָמֹק הוּא?

זְבֻלוּן: עָמֹק הוּא מְאֹד וְאוּלָם מַיִם אֵין בּוֹ.

רְאוּבֵן: אֵין בְּכַךְ כְּלוּם, אִם נַשְׁלִיךְ

לְתוֹכוֹ אֶת יוֹסֵף אֲזַי גַּם בְּלִי מַיִם יִגְוַע שָׁם בְּמֶשֶׁךְ שֶׁל

שְׁנַיִם, שְׁלשָׁה יָמִים.

יְהוּדָה: מֵחָכְמָה אָמַרְתָּ זֹאת, רְאוּבֵן, וְאוּלָם הַסּוּ, הִנֵּה הוּא בָא –

קוֹלוֹת: אֶל הַבּוֹר! אֶל הַבּוֹר!

יוֹסֵף (בא מימין בקומה זקופה ובפנים מאירות):

שָׁלוֹם אַחַי!

(שמעון, לוי, יששכר, זבלון, דן, נפתלי, גד מתנַפְּלים עליו מכל העברים).

רְאוּבֵן: אַל תְּבָרְכֵנוּ, יוֹסֵף…

יוֹסֵף: זוּהִי בִרְכָתוֹ שֶׁל אַבָּא…

שִׁמְעוֹן: לֹא נִשְׁמָעֶנָהּ מִפִּיךָ! (מובילים אותו אל הבור).

יְהוּדָה: אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים הַפְשִׁיטוּ מֵעָלָיו, לָמָּה הִיא לוֹ בַבּוֹר!

(קורעים מעליו את כתֹנת־הפסים ומשליכים אותה לארץ):

לֵוִי: לָמָּה אַתָּה מַחְשֶׁה, יוֹסֵף?

יוֹסֵף: אִמְרוּ שָׁלוֹם לְאַבָּא!

רְאוּבֵן: קַלְּלֵנוּ!

יוֹסֵף: עֲדַיִן לֹא אֵדַע מַה תַּעֲשׂוּ לִי…

(ברגע זה המה דוחפים אותו ויוסף נופל לתוך הבור העמֹק שמאחורי ההר):

יוֹסֵף: (קורא בנפלו): אִמִּי, אִמִּי!..

יְהוּדָה: הוּא קָרָא לְאִמּוֹ…

יִשְׂשָׂכָר: לַמֵּתִים…

שִׁמְעוֹן: עַכְשָׁו נִרְאֶה, נִרְאֶה מַה יִהְיוּ חֲלוֹמוֹתָיו!…

רְאוּבֵן: וְאַתָּה הִנְךָ בָטוּחַ שֶׁלֹּא יִתְקַיְמוּ?

שִׁמְעוֹן: בָּטוּחַ! אֶלָא שֶׁלֹּא תַעֲלֵהוּ מִן הַבּוֹר.

רְאוּבֵן: וְאֵי אֶקַח חֲבָלִים? (הולך ובוחן על פי הבור).

אָשֵׁר (מרים את כתנת־הפסים הקרועה מעל הארץ ויצא מצד שמאל). (קול שופרות נשמע מימין, בני יעקֹב עומדים כלם על ההר לראוֹת מה כל הקולות).

רְאוּבֵן (לוחש ברגע הזה לתוך פי הבאר, בחשאי):

הֲרֵינִי הוֹלֵךְ לְדוֹתָן, יוֹסֵף, וְאֶקְנֶה לִי שָׁם חֲבָלִים

וּכְשֶׁיֵּלְכוּ מִזֶּה אַחַי, אֲנִי בָא וּמוֹצִיְאֲךָ מִכַּאן

וּמַצִּילְךָ, יוֹסֵף!

(יוצא לצד שמאל, לדותן).

נַפְתָּלִי: אֹרְחַת יִשְׁמָעאֵלִים בָּאָה מִדֶּרֶךְ

הַמִּדְבָּר וְיוֹרֶדֶת מִצְרַיְמָה, וַהֲרֵי הֵם תּוֹקְעִים

בְּשׁוֹפְרוֹת.

יְהוּדָה: רוּץ מַהֵר, נַפְתָּלִי, וֶאֱמֹר לָהֶם

לַיִּשְׁמָעאֵלִים וְיַעֲמֹדוּ – (נפתלי רץ לצד ימין): דְבַר־מָה עָלָה עַל לִבִּי, נִמְכְּרֵהוּ!

שִׁמְעוֹן: רְאֵה, זֶה חָדָשׁ!

יְהוּדָה: אַל לָנוּ לַחְטֹא בְחַיֵּי נַעַר זֶה,

נִמְכְּרֶנּוּ! הִנֵּה הֵם יוֹרְדִים מִצְרַיְמָה, וְיִקָּחוּהוּ אִתָּם.

הַעֲלוּהוּ, הַעֲלוּהוּ, אַחַי!

(כלם ממהרים אל הבור, מוציאים אותו בחבלים שנמצאו בבגד אחד מהם וסוחבים אותו לימין למקום שם עמדה והמתינה להקת הישמעאלים).

יוֹסֵף: לְאָן אַחַי, לְאָן אַתֶּם מוֹבִילִים אוֹתִי?…

יִשְׂשָׂכָר: מִמָּוֶת לְחַיִים…

שִׁמְעוֹן (קורא אל הדרך): עִמְדוּ בְּנֵי־יִשְׁמָעאֵל, הֲרֵי לָכֶם עֶבֶד לִמְכִירָה!

יוֹסֵף (מנסה לעמֹד, מתחנן): אַחַי!

לֵוִי: רַחֲמִים הוּא מְבַקֵּשׁ…

יוֹסֵף: אֶל הַבּוֹר הַשְּׁלִיכוּנִי, אַחַי!

יְהוּדָה: לֹא תָמוּת יוֹסֵף, כִּי תִחְיֶה…

שִׁמְעוֹן: מִכֵּס הַמְּלוּכָה לִהְיוֹת עֶבֶד!

וְאוּלָם לֹא יַרְבּוּ בִמְחִירְךָ… פִּנֵּק אוֹתְךָ אַבָּא יוֹתֵר

מִדַּי וְנַעֲשֶׂה בְשָׂרְךָ רַךְ וְעוֹר פָּנֶיךָ עָנֹג

כָּל־כַּךְ!

לֵוִי (מתלוצץ): גְּנוֹנֵי מַלְכוּת! גְּנוֹנֵי מַלְכוּת!

יוֹסֵף: יָרֵא אֲנִי, אַחַי, שֶׁדָּבָר אֶחָד לֹא יִסְלַח לָכֶם ה'…

יִשְׂשָׂכָר: מָה?

יוֹסֵף: דִּמְעָה זוּ שֶׁעָמְדָה בְעֵינַי וְלֹא נָשְׁרָה…

שִׁמְעוֹן: עַד שֶׁנִּקְרַב לִבְנֵי־יִשְׁמָעאֵל תָּשֹׁר דִּמְעָה זוּ מֵעֵינֶיךָ… (מושכו): נֵלֵךְ!

יוֹסֵף (הולך ונתעכב בקצה הסצינה): מַה תֹּאמְרוּ, אַחַי, לְאַבָּא?

שִׁמְעוֹן: הָלַךְ לִמְלֹךְ!

יוֹסֵף: אַתָּה הוּא, שִׁמְעוֹן?… וַאֲנִי לֹא פִלָלְתִּי שֶׁגַּם אַתָּה תַסְכִּים

זְבֻלוּן: דִּמְעָה חַמָּה מֵעֵינֵי יוֹסֵף, נִגְרָה עַל יָדַי וַהֲרֵי הִיא צוֹרֶבֶת, צוֹרֶבֶת, יְהוּדָה!

דָּן (בא מימין): עֶשְׂרִים שֶׁקֶל נָתְנוּ.

גָּד (בא מאחריו): וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי שֶׁזְּרוֹעוֹת בַּרְזֶל לוֹ, לְבֶן־שַׁעֲשׁוּעִים זֶה…

יִשְׂשָׂכָר (בא גם הוא): אֶלָא שֶׁסּוֹף־סוֹף, הִשְׁלִיכוֹ שִׁמְעוֹן מֵעָלָיו…

לֵוִי (בא ומצלצל בשקלי כסף שביד): כַּמָּה כַּאן יְהוּדָה? – עֶשְׂרִים שֶׁקֶל! עֶשְׂרִים שֶׁקֶל!

שִׁמְעוֹן (בא אדם ומזיע): כַּעֲלוּקָה כַּךְ דָּבַק בִּי… אַךְ עַכְשָׁו הֲחִלּוֹתִי מְעַט לְכַבְּדוֹ… (ללוי):

וְאֶת הַכֶּסֶף זְרֹק, לֹא מֵאַהֲבַת בֶּצַע מָכַרְנוּ אֶת אָחִינוּ!

קוֹלוֹת: זְרֹק! זְרֹק!

לֵוִי (זורק את השקלים לתוך האויר): הֶפְקֵר, הֶפְקֵר, עֲשִׂיתִיכֶם, שְׁקָלִים לְבָנִים!… יָבוֹאוּ תוֹעֵי הַדֶּרֶךְ

וְיִטְלוּכֶם, שִׁקְלֵי כֶסֶף!

יְהוּדָה (קורא בקול): בְּנֵי יַעֲקֹב! (הכֹל מטים את אזניהם).

יְהוּדָה: שְׁאֵלָה אַחַת שָׁאַל אוֹתָנוּ יוֹסֵף,

וַהֲרֵי הִיא יוֹשֶׁבֶת וּמְנַקֶּרֶת בְּמֹחִי וְלֹא תִתֵּן דָּמִי לִי –

"מַה נַּגִּיד, אַחַי, לְאָבִינוּ?

אָשֵׁר (בא משמאל, קרעי כתנת־הפסים בידו, והיא אדומה ומטפטפת דם):

יְהוּדָה (שונה עוד הפעם את דבריו האחרונים):

מַה נַּגִּיד, אַחַי, לְאָבִינוּ?

אָשֵׁר (שלא השגיחו בו, מרים את כתֹנת הפסים וקורא בקול רם):

טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף!… חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ…

(הכל פונים אליו ומקיפים אותו):

קוֹלוֹת: מַה זֶּה בְּיָדֶיךָ? מַה זֶּה? מַה זֶּה?

אָשֵׁר (באירוניה): הַכִּירוּ־נָא, הַכְּתֹנֶת אֲחִיכֶם הִיא, אִם לֹא?

לֵוִי (מסתכל בה): כְּתֹנֶת־הַפַּסִּים הִיא!

אָשֵׁר: שָׁלשׁ פְּעָמִים טְבַלְתִּיהָ בְדַם גְּדִי… יָפֶה צְבַעְתִּיהָ?

יְהוּדָה: אַךְ זֶהוּ רַעֲיוֹן!

שִׁמְעוֹן (קורא): מִי כַּאן אֶצְלֵנוּ שֶׁיָּכֹל לְהַעֲמִיד פָּנִים בּוֹכִים בְּשָׁעָה שֶׁלִּבּוֹ צוֹהֵל

וְשָׂמֵחַ…

יִשְׂשָׂכָר: אָנֹכִי!

שִׁמְעוֹן (נוטל את כתנת הפסים הטבולה בדם ומוסרה ליששכר):

לֵךְ וְתֵן אֶת זֶה לְאָבִינוּ, וּבְקוֹל רָפֶה־רָפֶה שְׁאַל: "הַכֶּר־נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא?

יִשְׂשָׂכָר: הֲרֵינִי הוֹלֵךְ… אַף־עַל־פִּי שֶׁקָּשֶׁה, קָשֶׁה יִהְיֶה לִי לִשְׁמֹעַ אֶת זַעֲקַת הַשֶּׁבֶר שֶׁתִּפְרֹץ מִפִּי אַבָּא… (בצאתו). הוֹי: כַּמָּה מַכֵּנִי לִבִּי!

(יצא לימין):

נַפְתָּלִי (שעמד באותה שעה על הגבעה והביט לשמאל):

אֶל הַצֹּאן, אֶל הַצֹּאן, אַחַי! הִתְפַּזְרוּ עֲדָרֵינוּ לְכָל רוּחַ!…

(הכל אצים ויוצאים לשמאל אל הצאן).

(הפסקה גדולה).

רְאוּבֵן (בא משמאל, הולך בצעדים חרישים־חרישים, קרב אל הבור, שהשליכו שם את יוסף, מוציא צרור חבלים מתחת למדיו, גוחן על פי הבור וקורא).

יוֹסֵף! יוֹסֵף!

(מחריש לשמע תשובה מן הבור):

יוֹסֵף אָחִי, יוֹסֵף! (דממה ממשכה): עֲנֵנִי יוֹסֵף, אֶלָא שֶׁלֹּא בְקוֹל רָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אַחֶיךָ… אֲנִי הוּא… אֲנִי, רְאוּבֵן… אֱחֹז

בַּחֶבֶל, יוֹסֵף, הֲרֵינִי מַעֲלֶה אוֹתְךָ וּמְבִיאֲךָ לְבֵית אַבָּא…

יוֹסֵף אָחִי, יוֹסֵף!…

(הוא מכה אבן באבן להוציא ברקים להאיר את חללו של הבור, מסתכל לתוכו לאור הניצוצות וצועק מרה).

אֵינֶנוּ! אֵינֶנוּ!

(קם, מורט את שערותיו על ראשו, הולך הנה והנה מתיאש. לסוף הוא נשאר רגע על מקומו תוהה וקורא מתוך יגון קודר ולב מר)

הַיֶלֶד אֵינֶנוּ וַאֲנִי – אָנָה אֲנִי בָא!

המסך.

 

אַקְט שְׁלִישִׁי: בְּבֵית הַמִשְׁנֶה.    🔗

הַנְּפָשׁוֹת:

יוֹסף – משנה למלך מצרים.

מנשה בּניו

אפרים

ראוּבן

שמעוֹן

לוי

יהוּדה

יששכר

זבלוּן בּני יעקב

דן

נפתלי

גד

אשר

בנימין

מקום החזיון:

(שדה בסביבות חברוֹן. אלומות־בר פזורות על פני השדה, מעומדות והפוכות, פה ושם. יוסף נרדם על אחת האלומות, פניו כלפי הרואים. מרחוק נראים ראשי הרים וגבעות. לפנות ערב.)

יוֹסֵף: הָאֶחָד בְּמִצְרַיִם!

אֶפְרַיִם: גַּם שְׁמוֹ שֶׁל אָחִי אֶחָד…

יוֹסֵף: מְנַשֶּׁה!

אֶפְרַיִם: גַּם שִׁמְךָ, אַבָּא, אֵין שֵׁנִי לוֹ בְּמִצְרַיִם… (קרב אל אביו). סְלַח לִי אִם אַגִּיד לְךָ – (בקול נמוך): בִּכְלַל –

יוֹסֵף: אֱמֹר אֶפְרַיִם!

אֶפְרַיִם: בִּכְלַל אֵין אָנוּ דוֹמִים לָהֶם,

לְיוֹשְׁבֵי אֶרֶץ זוּ… סְלַח לִי, שׁוֹנִים אָנוּ מֵעַבְדֵּי פַרְעֹה

לְגַמְרִי…

יוֹסֵף (בשחֹק קל): הוֹי לָמָּה תֶחֱטָא בְנִי, כְּלוּם לֹא יַזְהִיר לְךָ שִׁמְשָׁהּ שֶׁל מִצְרַיִם?

אֶפְרַיִם: הוּא מַזְהִיר לִי!

יוֹסֵף: וּשְׁמֵי מִצְרַיִם כְּלוּם לֹא רָמִים הֵם וְזַכִּים דַּיָם עַל רֹאשֶׁךָ?

אֶפְרַיִם: רָמִים וְזַכִּים הֵם עַל ראֹשִׁי!

יוֹסֵף: אוֹ שֶׁמָא לֹא קָרִים וּמְתוּקִים דַּיָם מֵימֵי הַנִּילוּס?

אֶפְרַיִם: הֵם קָרִים וּמְתוּקִים, אַבָּא… וְאוּלָם –

יוֹסֵף: מָה?

אֶפְרַיִם: אַתָּה סִפַּרְתָּ לִי עַל דְּבַר אֶרֶץ הֲרָרִים וּנְהָרוֹת יוֹתֵר יָפֶה…

יוֹסֵף: כְּנַעַן! – קְרָא אֶפְרַיִם, קְרָא גַם אַתָּה, אֶפְרַיִם, בְּשֵׁם הָאָרֶץ הַהִיא!

אֶפְרַיִם: כְּנַעַן! כְּנָעַן!

יוֹסֵף: הֶאָח, מַה יָפֶה שֵׁם מוֹלַדְתִּי בְּפִי

בְנִי, מַה יָפֶה הוּא! חַבְּקֵנִי אֶפְרַיִם, וֶאֱמֹר עוֹד הַפַּעַם מַה

שֶּׁאָמַרְתָּ לִפְנֵי רֶגַע…

אֶפְרַיִם (מחבק את אביו וקורא באהבה): שׁוֹנִים אָנוּ מֵעַבְדֵּי פַרְעֹה לְגַמְרִי…

יוֹסֵף: (מתוך הרהורים): כַּךְ הָיִיתִי עוֹמֵד וּמְחַבֵּק אֶת אָבִי גַם אָנִי… וְכַךְ הָיָה מַחְלִיקֵנִי בְּרֹאשִׁי…

אֶפְרַיִם (שואל פתאם): אַבָּא –

יוֹסֵף: מָה?

אֶפְרַיִם: מִי הֵמָּה הָאֲנָשִׁים שֶׁאָכְלוּ אִתָּנוּ הַיּוֹם לָחֶם?…

יוֹסֵף: אַחַד עָשָׂר אַחִים.

אֶפְרַיִם: מַדּוּעַ כָּכָה שָׁאַלְתָּ אוֹתָם לְאֲבִיהֶם?

יוֹסֵף: אָב שֶׁנּוֹלְדוּ עַל בִּרְכָּיו אַחַד־עָשָׂר אֵלֶּה, וַדְאַי שֶׁמִּגְדוֹלֵי הַדּוֹר הוּא.

אֶפְרַיִם: וְזֶה הַצָּעִיר שֶׁבָּהֶם,

כְּשֶׁהִזְכִּיר אֶת שֵׁם אִמּוֹ – מַדּוּעַ עָלְתָה דִמְעָה בְעֵינֶיךָ?

יוֹסֵף: כִּי מֵתָה…

אֶפְרַיִם: (בעינים בוחנות): בְּנָהּ לֹא בָכָה לְזֵכֶר אִמּוֹ וְאַתָּה בָכִיתָ? –

יוֹסֵף: אֶפְרַיִם! (קם במלא קומתו): הִסְתַּכֵּל הֵיטֵב הֵיטֵב בְּפָנַי –

אֶפְרַיִם (מסתכל בפני אביו ושב כמה צעדים לאחור).

יוֹסֵף: לְמִי פָּנַי דוֹמִים, אֶפְרַיִם?

אֶפְרַיִם (מכסה את פניו בידיו): לְמִי –? לְמִי –? (מגלה את פניו פתאם): אֶת הָאֲנָשִׁים מִכְּנַעַן שָׁלַחְתָּ כְּבָר?!

יוֹסֵף: שְׁלַחְתִּים. (צוחק)

אֶפְרַיִם: אַבָּא צוֹחֵק… לְאָן הָלַךְ מְנַשֶּׁה?

יוֹסֵף: לִרְדֹף אַחֲרֵיהֶם וּלְהֲבִיאֵם.

אֶפְרַיִם (נבוך): אֶת מִי?

יוֹסֵף: אֶת הָאֲנָשִׁים מִכְּנָעַן.

אֶפְרַיִם: יָצָא – מְנַשֶּׁה – לִרְדֹּף –

יוֹסֵף: וּלְהֲבִיאֵם הֵנָה… אֶת גְּבִיעִי גָּנְבוּ (צוחק).

אֶפְרַיִם: מָה אַבָּא סָח?!

יוֹסֵף (צוחק): גָּנְבוּ, גָּנְבוּ!

אֶפְרַיִם: אַבָּא צוֹחֵק וַאֲנִי אִם אַאֲמִין בָּזֶה אֲזַי אֶבְכֶּה, אַבָּא…

יוֹסֵף: מַדּוּעַ?

אֶפְרַיִם: כְּלוּם לֹא הִתִבּוֹנַנְתָּ אָבִי לִפְנֵיהֶם שֶׁל אֵלֶּה?

יוֹסֵף: וְכִי מָה?

אֶפְרַיִם: הֲאִם אֵין אָנוּ דוֹמִים לָהֶם?

יוֹסֵף: אֶפְרַיִם.

אֶפְרַיִם: אֵי מְנַשֶּׁה. אַבָּא, אֵי מְנַשֶּׁה?

יוֹסֵף: הָלַךְ לְהַחֲזִירָם…

אֶפְרַיִם: הֵם גָּנְבוּ אֶת גְּבִיעֲךָ?

יוֹסֵף: אֶחָד מֵאַחַד הֶעָשָׂר.

אֶפְרַיִם: וּבְמִי אַתָּה חוֹשֵׁד?

יוֹסֵף: בַּצָּעִיר…

אֶפְרַיִם: אֶת זֶה שֶׁלְּזֵכֶר אִמּוֹ בָּכִיתָ אַבָּא! חִידוֹת, חִידוֹת לִי דְבָרֶיךָ!

יוֹסֵף: וְאִם חִידוֹת הֵם אֲזַי פְּתֹר!

אֶפְרַיִם: (מסתכל בו ושואל פתאם): כַּמָּה בָנִים נוֹלְדוּ, אַבָּא, לְאָבִיךָ?

יוֹסֵף: שְׁנֵים עָשָׂר

אֶפְרַיִם: (נופל על צוארי אביו ומחבקו מתוך בכי עצור): הוֹי אַבָּא, הוֹי אַבָּא, עֲדַיִן יָרֵא אֲנִי לְהַגִּיד…

יוֹסֵף: אֱמֹר, אֱמֹר!

אֶפְרַיִם: כְּשֶׁיְשַׁבְתֶּם הַיּוֹם לַשֻׁלְחָן – הֱיִיתֶם שְׁנֵים־עָשָׂר

יוֹסֵף: שְׁנֵים עָשָׂר

אֶפְרַיִם: כְּשֶׁיְשַׁבְתֶּם הַיּוֹם לַשֻׁלְחָן, קָרָאתִי אֶת מְנַשֶּׁה הַצִּדָּה וְלָחַשְׁתִּי לוֹ בְאָזְנָיו –

יוֹסֵף: מָה?

אֶפְרַיִם: "מְנֵה, מְנֵה, מְנַשֶּׁה…

שְׁנֵים־עָשָׂר הֵם יוֹשְׁבִים לַשֻׁלְחָן… שְׁנֵים־עָשָׂר עִם

אַבָּא!

יוֹסֵף: שְׁנֵים־עָשָׂר אַחִים!

אֶפְרַיִם: כַּךְ לָחַשְׁתִּי בְאָזְנָיו גַם אָנִי, שְׁנֵים עָשָׂר אַחִים!

מְנַשֶּׁה (בא בעד המבוא הפתוח): נִמְצָא אַבָּא, הַגָּבִיעַ!

יוֹסֵף: (בקול עז ומפיל אימה): נִמְצָא! וְאֵי הֵם הָאֲנָשִׁים?

מְנַשֶּׁה: הֶחְזַרְתִּים וְהִנָּם עוֹמְדִים בֶּחָצֵר, אַבָּא.

יוֹסֵף: יָבוֹאוּ!

(מנשה יוצא).

יוֹסֵף: קוֹדֶם זְמַן פָּתַרְתָּ, אֶפְרַיִם, אֶת

הַחִידָה… וְאוּלָם עַכְשָׁו שֵׁב וּשְׁתֹק… (יושב בעצמו על כסא המשנה).

אֶפְרַיִם (בשמחה ובמבוכה גם יחד): הוֹי, הוֹי, פָּתַרְתִּי אֶת הַחִידָה – (נצב ליד אביו מימין).

(נכנסים בני יעקב: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יישכר, זבלון, דן, נפתלי, גד, אשר. בנימין).

מְנַשֶּׁה (נכנס ועומד ליד אביו משמאל).

יוֹסֵף (מראה להם על הכסאות משמאל):

שֵׁבוּ!

(בני יעקב יושבים).

יוֹסֵף: מָה הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִי –

וְאָנֹכִי לֹא פִלָלְתִּי, לֹא פִלָלְתִּי… – יָקוּם זֶה שֶׁבְּיָדוֹ

נִמְצָא הַגָּבִיעַ!

בִּנְיָמִין (קם).

יוֹסֵף: אַתָּה הוּא?! הַטּוֹב וְהַצָּעִיר שֶׁבָּכֶם – חֲבַל, חֲבַל!

בִּנְיָמִין (בראש מורד לארץ): מֵעוֹדִי לֹא גָנַבְתִּי…

יוֹסֵף: הוֹרַדְתָּ אֶת רֹאשֶׁךָ – וְזֶה לִי אוֹת שֶׁיָּדְךָ הָיְתָה בַמַּעַל הַזֶּה…

(למנשה): הָבָה לִי אֶת גְּבִיעִי!

מְנַשֶּׁה (מגיש לו את הגביע).

יוֹסֵף (מנקש עליו באצבעו): בִּנְיָמִין! – קְרַב אֵלַי, בִּנְיָמִין!

בִּנְיָמִין (נגש, ועומד לפני יוסף בראש מורד).

יוֹסֵף (נוטל את ידו בתוך שלו ומסתכל בה):

יַד צְחוֹרָה וּמְפֻנֶּקֶת בְּיוֹתֵר… יָדַיִם אֵלוּ כְּלוּם לַעֲבֹד הֵן

יְכֹלוֹת?

יְהוּדָה (קם ומושיט את שתי ידיו): הוֹי כְּבוֹד הַמִּשְׁנֶה; הַבִּיטָה אֶל זְרוֹעוֹתַי וְאֶל שְׁרִירַי אָנִי –

בַּרְזֶל הֵם!

יוֹסֵף (מנקש בגביעו): שֵׁב, שֵׁב יְהוּדָה… הַגּוֹנֵב גָּבִיעִי הוּא יִהְיֶה לִי לְעָבֶד!

יְהוּדָה (יושב).

(בני יעקב פורשים מתוך יאוש כפיהם, מביטים אלמים זה בפני זה):

רְאוּבֵן (אינו יכל להתאפק, קם ביראה, מביט בתחנונים בפני יוסף):

אָנָא, אָנָא הַמִּשְׁנֶה!

יוֹסֵף (מנקש בגביעו): מָה רוֹצֶה בְּכוֹרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר לִי:

רְאוּבֵן (בקול רועד): שְׁנֵי בָנִים לִי בִּכְנָעַן…

יוֹסֵף: רַק שְׁנַיִם –

רְאוּבֵן: שְׁנַיִם… רַכִּים הֵם וּצְעִירִים וַאֲנִי אֹהֲבֵם –

יוֹסֵף: אֶת שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד? (מחבק את מנשה ואת אפרים העומדים מזה ומזה).

רְאוּבֵן: הוֹי, הוֹי, הַמִּשְׁנֶה! יְהִי לִבּוֹ שֶׁל

הַמִּשְׁנֶה לְמוֹפֵת לוֹ לְעַצְמוֹ, שֶׁבָּנָיו גַם כֵּן

שְׁנַיִם…

יוֹסֵף (מניח את שני בניו וקם): הַגּוֹנֵב גָּבִיעִי הוּא יִהְיֶה לִי לְעָבֶד!…

רְאוּבֵן: אֶת בָּנַי אָבִיא לְךָ מִכְּנָעַן…

יוֹסֵף: לָעֲבָדִים? – וְאוּלָם רוֹצֶה אֲנִי בְעֶבֶד

רַךְ וְיָפֶה שֶׁכָּזֶה, שֶׁפָּנָיו יִהְיוּ כִפְנֵי אָדוֹן, צַחִים

וְאֲצִילִים, וְיָדָיו – צְחוֹרוֹת מִנִּי שֶׁלֶג… קְרַב אֵלַי,

בִּנְיָמִין, רוֹאֶה אֲנִי אֶת אַחֶיךָ שֶׁחֲרֵדִים הֵם עָלֶיךָ יוֹתֵר

מִשֶּׁחָרְדוּ עַל אֲחֵיהֶם אַחֵר… קְרַב אֵלַי, בִּנְיָמִין!

בִּנְיָמִין (קרב אליו): וְאָנֹכִי לֹא גָנַבְתִּי אֶת גְּבִיעֶךָ!

יוֹסֵף (בצחוק קל): גָּנַבְתָּ… וְאוּלָם לֹא מֵאַהֲבַת כֶּסֶף, יָדֹעַ אֵדַע! רָאִיתָ כִּי נַחֵשׁ אֲנַחֵשׁ בּוֹ,

בִּגְבִיעִי, וּלְקַחְתּוֹ אִתְּךָ לְנַחֵשׁ בּוֹ כָמוֹנִי! הֲאַף אֵין

זֹאת? וְאוּלָם הַגֵּד מַה נִּחַשְׁתָּ?

אֶת שֵׁם אָבִי שֶׁמָּא הִגִּיד לְךָ גְּבִיעִי, אֶת שֵׁם אִמִּי וְאֶת שֵׁם אַרְצִי?

מְנַשֶּׁה: מָצָאתִי אֶת הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחְתּוֹ.

יוֹסֵף: לֹא בְיָדוֹ וְלֹא בְּבִגְדוֹ?.. אִם כֵּן,

לֹא נִחַשְׁתָּ בּוֹ… (מושיט לידו את הגביע): הֲרֵי לְךָ – קַח, קַח בִּנְיָמִין!

בִּנְיָמִין (נוטל את הגביע).

יוֹסֵף: עַכְשָׁו אֱמֹר: הֲיֵשׁ לִי אָח?

בִּנְיָמִין: לֹא לָמַדְתִּי לְנַחֵשׁ..

יוֹסֵף (נוטלו מידו): עוֹד אֲלַמֶּדְךָ… כְשֶׁיֵּלְכוּ אֵלֶּה, הוֹי, רוֹאֶה אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ נוֹפְלִים

וְדִמְעָה נוֹצְצָה בְּעֵינֶיךָ – (מחליקו בראשו, מחבקו ומנשקו): אַל תִּדְאַג, הוֹי, אַל תִּדְאַג… לֹא טוֹב אָמְנָם, הֱיוֹת עֶבֶד, אַךְ

אֶצְלִי יִיטַב לָךְ!… (לכלם): כְּלוּם רְאִיתֶם אָדוֹן שֶׁיְהֵא מַעֲבִיר בְּיָדוֹ עַל רֹאשׁ עַבְדוֹ בְאַהֲבָה, שֶׁיְהֵא לוֹחֲצוֹ כַךְ

אֶל לִבּוֹ, שֶׁיְהֵא נוֹשֵׁק לוֹ בְמִצְחוֹ… הוֹי, עַבְדִּי,

עַבְדִּי!

רְאוּבֵן (פורץ בבכי): אַלְלַי… אַלְלַי!..

יוֹסֵף: בְּכוֹרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מַדוּעַ תִּבְכֶּה?

רְאוּבֵן: אוֹי לְאוֹתָה אִשָּׁה שֶׁשְּׁנַיִם

יָלְדָה… שְׁנֵי יַלְדֵּי חֶמֶד, בְּנֵי מְלָכִים שְׁנַיִם וְסוֹפָם

עַבְדּוּת…

יוֹסֵף: אֶפְרַיִם, לֵךְ וּלְחַץ אֶת יָדוֹ שֶׁל בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל, אִישׁ טוֹב הוּא!

(אפרים נגש ולוחצו בידו).

יוֹסֵף: לוּ בָכָה גַם זֶה, הַשֵּׁנִי, אָז וַדְאַי

שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לַעֲמֹד עוֹד בִּפְנֵיכֶם וְהָיִיתִי מֵשִׁיב לָכֶם אֶת

עַבְדִּי, אֶת אֲחִיכֶם…

שִׁמְעוֹן (היושב שני קם): לֹא אוּכַל לִבְכּוֹת!

יוֹסֵף (מנקש בגביעו): שִׁמְעוֹן!

שִׁמְעוֹן: לֹא אוּכַל לִבְכּוֹת! וְאוּלָם אִם

הַמִּשְׁנֶה רוֹצֶה, תִּנָּתֵן חַרְבּוֹ לִי וְאֶפְתַּח מַעְיַן דָּמִי,

אוֹתוֹ אֶמְצָא בְּוַדְאַי – וְאוּלָם דְּמָעוֹת אֵין לִי.

יוֹסֵף: יְקָרָה לִי הַדִּמְעָה…

שִׁמְעוֹן: מִן הַדָּם? מָה אֶעֱשֶׂה אֵיפֹא?

יוֹסֵף: אֶת דִּמְעָתְךָ אֲנִי רוֹצֶה, שִׁמְעוֹן.

שִׁמְעוֹן: אֶת אַחַי שְׁאַל, הַמִּשְׁנֶה,

וְיָעִידוּ: (פונה לאחיו). הֲרְאִיתֶם אוֹתִי בוֹכֶה? יָקוּם מִי שֶׁרָאָה אֶת דִּמְעָתִי… הֵם אֵינָם קָמִים… אֵינָם זָעִים…

אֶפְרַיִם (נד עליו בראשו): הוֹי, אֻמְלָל!

יוֹסֵף: תָּנוּד לוֹ, אֶפְרַיִם? וְאָדָם זֶה כְּלוּם אֵינְךָ רוֹאֶה שֶׁהוּא שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ זֶה…

שִׁמְעוֹן (קורא בחם): הַס, הַס הַמִּשְׁנֶה, מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינַי מְקוֹר דִּמְעָה – אָח הָיָה לוֹ,

לְאָחִינוּ זֶה, לְבִנְיָמִין –

בִּנְיָמִין (דובב לעצמו): יוֹסֵף.. יוֹסֵף…

שִׁמְעוֹן: כַּאֲשֶׁר הוּבָאָה לוֹ לְאָבִיו

כֻּתָּנְתּוֹ וְכִתְמֵי דָם עָלֶיהָ… וְכַאֲשֶׁר קָרָא אַבָּא: טָרֹף,

טֹרַף יוֹסֵף –! הוֹי מַה בִּקַּשְׁתִּי לִבְכּוֹת… יוֹתֵר מִכָּל אַחַי

הִתְפַּלַלְתִּי אָז לִדְּמָעוֹת…

יוֹסֵף: יוֹתֵר מִכָּל אַחֶיךָ?…

שִׁמְעוֹן: יוֹתֵר… יוֹתֵר…

יוֹסֵף (תמה): הֲלֹא דָבָר הוּא… אַתָּה הָיִיתָ רוֹצֶה לִבְכּוֹת? אַתָּה?…

שִׁמְעוֹן (מוריד את ראשו לארץ מתוך חרטה): אֶפְשָׁר מִשּׁוּם שֶׁהָיָה חֲטָאִי כָבֵד מִשֶּׁל אַחַי…

יוֹסֵף: אַה, זֶה הָיָה מוּסַר כְּלָיוֹת… וְכִי מַה זֶּה עֲשִׂיתֶם, מַה עֲשִׂיתֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל?

שִׁמְעוֹן: מַה שֶּׁלֹא גִלִּינוּ לְאָבִינוּ לֹא נְגַלֶּה גַם לַמִּשְׁנֶה…

יוֹסֵף (נוטל את גביעו): אֲנַחֵשׁ בַּגָּבִיעַ.

(בני יעקב קמים נרעשים).

שִׁמְעוֹן: חָלִילָה לְךָ הַמִּשְׁנֶה!

יוֹסֵף: אֲנַחֵשׁ!

שִׁמְעוֹן: אַל תְּבִיאֵנוּ לִידֵי כַעַס (צועד כמה צעדים מתוך כעסו אל יוסף:

מְנַשֶּׁה: הַנַּח אַבָּא אֶת הַגָּבִיעַ…

יוֹסֵף (מניח את הגביע מידו): חֲטָאתֶם, חֲטָאתֶם, יוֹדֵעַ אָנֹכִי כִּי שְׁאֹל חֲטָאתֶם!… וְאוּלָם לֹא אֲנְי שׁוֹפְטְכֶם;

לֹא עַל אַדְמַת פַּרְעֹה וְלֹא בִימֵי מֶמְשַׁלְתִּי עֲשִׂיתֶם אֶת

הָרָעָה, וְאֵין זֶה נוֹגֵעַ לִי… אֶלָא זֶה, אֲחִיכֶם זֶה הוּא

חָטָא לִי וּבְאַרְצִי, וּבְתוֹךְ בֵּיתִי… וְלָכֵן – אַתֶּם, שֶׁלֹּא

מָצָאתִי בָכֶם כְּלוּם, חִבְּשׁוּ אֶת חֲמוֹרֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל אֲבִיכֶם

הַזָּקֵן וְהוּא, בִּנְיָמִין – לִי הוּא! לִי הוּא!

יְהוּדָה: הַמִּשְׁנֶה!

יוֹסֵף: (מחבק את בנימין): לִי הוּא! לִי הוּא!

יְהוּדָה: וְאִם נִפֹּל כֻּלָּנוּ לְרַגְלֶיךָ

וְנִתְחַנֵּן לְךָ, כֻּלָּנוּ, כֻּלָּנוּ: הָשֵׁב לָנוּ אֶת אָחִינוּ

* * *

יוֹסֵף: לֹא אֶשְׁמַע לָכֶם…

יְהוּדָה: וְאִם כַּךְ נֹאמַר לְךָ: קַח אוֹתָנוּ לַעֲבָדִים, אוֹתָנוּ וְאֶת חֲמוֹרֵינוּ קַח, רַק אוֹתוֹ שְׁלַח –

הֲתַעֲשֶׂה כַדָּבָר הַזֶּה?…

יוֹסֵף: כָּסְבוּרִים אַתֶּם שֶׁאֵין צֶדֶק

בְּמִצְרַיִם וּמוֹשְׁלוֹ עָרִיץ הוּא, כִּי יֶאֱסַף אֶל בֵּיתוֹ עַבְדֵּי

חִנָּם.

יְהוּדָה: אָחִינוּ הוּא, וְאִם חָטָא נִתְחַיַּבְנוּ

גַם אֲנַחְנוּ לָךְ! הִנֵּנוּ וְעָבַדְנּוּךָ… גַּם אֲנַחְנוּ גַם אֲשֶׁר

נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ… כִּי אֵיךְ נָשׁוּב אֶל אָבִינוּ

וְאָחִינוּ הַקָּטָן אֵין אִתָּנוּ? הִנֵּנוּ וְעָבַדְנוּךָ!

יוֹסֵף: חָלִילָה לִי… כְּלוּם אֶטֹל עֲוֹן אָח עַל מִשְׁנֵהוּ? לְכוּ לְשָׁלוֹם!

לֵוִי (קם): הוֹי אַחַי וְהַמִּשְׁנֶה!.. דְּבַר־מָה אֲנִי רוֹצֶה לְגַלּוֹת עַכְשָׁו…

יוֹסֵף: בִּלְחִישָׁה?

לֵוִי: בְּאָזְנֵי כֹל!.. (בקול רם). אֲנִי גָנַבְתִּי אֶת הַגָּבִיעַ! אָנֹכִי שַׂמְתִּיו בְאַמְתַּחְתּוֹ! (הכל נדהמים, מביטים על לוי בתמהון).

יוֹסֵף (בשחוק קל): אַתָּה?

לֵוִי: רָאִיתִי אֶת הַגָּבִיעַ בְּיַד הַמִּשְׁנֶה…

וְהַגָּבִיעַ – יָפֶה הוּא וְנִפְלָא הוּא כְאֶחָד… רָאִיתִי – וְהִנֵּה

נַחֵשׁ תְּנַחֵשׁ בּוֹ, וְאַךְ תְּנַקֵּשׁ עָלָיו וְאֵין דָּבָר נִסְתָּר

מֵעֵינֶיךָ… וָאֶחְשַׁק בּוֹ גַם אֲנִי וּלְקַחְתִּיו… רַק דָּבָר

אֶחָד הָיִיתִי שׁוֹאֵל אוֹתוֹ בְּבֵיתִי, רַק דָּבָר אֶחָד…

יוֹסֵף: מָה?

לֵוִי: אֵי יוֹסֵף אָחִי?

יוֹסֵף (מוריד את ראשו ופניו לא יראו):

לֵוִי (כאלו הוא שואל את הגביע).

לַחַשׁ נַחַשׁ גְּבִיעִי לִי,

גְּבִיעִי טוֹב וְחָבִיב:

אָחִי אֵי שֶׁאָבַד לִי?

הַבֵּן – שֶׁמֵּת לְאָבִיו?

הַבֵּן שֶׁמֵּת לְאָבִיו – אֵי!

אֵי הוּא? מָה הוּא עוֹשֶׂה?

מֵאֵיזֶה לֶחֶם סוֹעֵד הוּא?

מֵאֵיזֶה נַחַל שׁוֹתֶה?

מַה שֵּׁם עִירוֹ, שֵׁם הָעָם?

וְלֵילוֹ מַה וְיוֹמוֹ?

עִם עֶבֶד הוּא אוֹ שֶׁמָּא גַם

נִתְקַיְמוּ דִבְרֵי חֲלוֹמוֹ?

יוֹסֵף (אחרי הפסקה ממשכה): מַדּוּעַ זֶה, שַׂמְתָּ, לֵוִי, אֶת גְּבִיעִי בְּאַמְתַּחְתּוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין?

לֵוִי: חוֹשֵׁשׁ הָיִיתִי שֶׁמָּא יַרְגִּישׁוּ

עֲבָדֶיךָ שֶׁנֶּעְלַם גְּבִיעֲךָ מֵעַל הַשֻּׁלְחָן, וְרָדְפוּ אַחֲרֵי

וְהִשִּׂיגוּנִי…

יוֹסֵף: אוֹתְךָ וְלֹא אוֹתוֹ?

לֵוִי: רָאֹה רָאִיתִי כִּי לֵב הַמִּשְׁנֶה וְלֵב

בְּנֵי בֵיתוֹ טוֹב לְאָחִינוּ זֶה, וְלֹא תְחַשְׁדּוּ בּוֹ,

וּבְאַמְתַּחְתּוֹ לֹא תְחַפְּשׂוּ…

יְהוּדָה (בתמהון): לֵוִי!

יוֹסֵף: אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁשְּׁקָרָיו כָּכָה

יָפִים! וְאוּלָם אֶפְשָׁר, אֶפְשָׁר מְאֹד שֶׁגָּנַבְתָּ אֶת

הַגָּבִיעַ… וְשַׂמְתּוֹ בְאַמְּתַּחְתוֹ – (בהשפלת קול) לְעוֹלֵל עָלָיו

עֲלִילוֹת, וּלְהַעֲבִירוֹ מִן הָעוֹלָם כְּמוֹ אֶת אָחִיו?

לֵוִי (בתמהון): אָחִיו?

יוֹסֵף: כְּלוּם לֹא הָיָה לוֹ אָח גָּדוֹל?

לֵוִי: אֶת זֶה גִלִּינוּ לָךְ!

יוֹסֵף: רַק אַחַת לֹא גְלִיתֶם –

לֵוִי: מָה?

יוֹסֵף: שֶׁהֱעֱבַרְתֶּם אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם!

שִׁמְעוֹן (קורא בקול רם מתוך חמה): הַמִּשְׁנֶה! אֱחֹז בְּיָדוֹת כִּסְאֲךָ –

יוֹסֵף: וְכִי מָה?

שִׁמְעוֹן: כִּי הִנֵּה אֶצְעַק – וּמָעֲדוּ רַגְלֶיךָ וְנָפָלְתָּ!

יוֹסֵף: עֲצֹר בְּרוּחֲךָ, שִׁמְעוֹן, אָמְנָם בֵּין

אַחֶיךָ אַתָּה נִמְצָא… וְאוּלָם גַּם אָנֹכִי, בֵּין אַחַי אֲנִי

נִמְצָא וּבֵין בָּנַי, – בָּנַי הִנֵּה הֵם מִימִינִי וּמִשְׂמֹאלִי…

וְאַחַי – קְרוֹבִים הֵם אֵלַי מְאֹד מְאֹד. אֶפֶס שֶׁלֹּא אֶקְרָא

לְעֶזְרָתָם… יָדַי וְיַד בָּנַי תּוֹשִׁיעַ לִי… קְרַב הֵנָה,

שִׁמְעוֹן!

שִׁמְעוֹן (נגש ועומד באמצע החדר).

יוֹסֵף: מְנַשֶּׁה, טְפַח לוֹ אַחַת בְּגַבּוֹ!

מְנַשֶּׁה (קרב ומכה אותו בכף ידו על גבו).

שִׁמְעוֹן (אחרי רגע אל אחיו): אַחַי… חֵי נַפְשִׁי, יַד זוּ מִבֵּית אַבָּא הִיא, חֵי נַפְשִׁי!

רְאוּבֵן (רץ ומסתכל הרבה־הרבה בפניו של מנשה).

יוֹסֵף: זֶה בְּנִי, מְנַשֶּׁה.

רְאוּבֵן (כמדבר אל נפשו). בִּנְךָ… לוּ הָיָה עַבְדְּךָ וְלֹא בִנְךָ הָיִיתִי מַאֲמִין –

יוֹסֵף: מָה, מָה?

רְאוּבֵן (מסתכל עוד בפניו): בֶּן אָחִינוּ הוּא, בֶּן יוֹסֵף…

יוֹסֵף: (מראה על אפרים): וְהוּא?

רְאוּבֵן (מביט גם בּפניו של אפרים, פורש את כפיו מתוך תמהון): גַּם הוּא! גַּם הוּא! אוֹתָם הַתַּלְתַּלִים

וְהָעֵינַיִם…

יוֹסֵף: כְּתֹנֶת־פַּסִּים יֵשׁ לוֹ!..

(בני יעקב קמים בחרדה).

רְאוּבֵן: הוֹי סְלַח לִי, סְלַח, הַמִּשְׁנֶה…

שֶׁמָּא עַבְדְּךָ הוּא בֶאֱמֶת, אֶפְרַיִם זֶה? בֶּן עֶבֶד עִבְרִי?…

בֶּן עִבְרִי שֶׁנִּמְכַּר כַּאן לְעֶבֶד, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת?

* * *

יוֹסֵף: זֶה בְּנִי, זֶה בְּנִי!… וְאוּלָם – מִי

יוֹדֵעַ מַה יֻלַּד יוֹם… אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְקַנֵּא בוֹ בְּכוֹרִי זֶה

שֶׁלִּימִנִי, יִתְקַנֵּא בוֹ וּמָכַר אוֹתוֹ לְעֶבֶד, וְלֹא יַחְמֹל!…

כְּלוּם אֵינָּם עוֹשִׂים כַּךְ?

יְהוּדָה (מכה בידו על לבּו): עוֹשִׂים! עוֹשִׂים! וּמַכִּים אַחַר כַּךְ עַל הַלֵּב!…

יוֹסֵף (חוזר על דברי יהודה): וּמַכִּים אַחַר כַּךְ עַל הַלֵּב.

יְהוּדָה (בקול בוכים): רְאֵה, רְאֵה, כִּי מְצָאתָנוּ בְרָעָתֵנוּ –

יוֹסֵף: חֲטָאתֶם, חֲטָאתֶם, יוֹדֵעַ אָנֹכִי, שְׁאֹל חֲטָאתֶם!…

יְהוּדָה: וְלָכֵן – (עוצר במלים).

יוֹסֵף: מָה?

יְהוּדָה: הִרְשַׁעְנוּ פַעַם אַחַת הַרְבֵּה, וְעַכְשָׁו נִצְדַּק הַרְבֵּה!

יוֹסֵף: בַּמָּה?

יְהוּדָה: תְּנָה לָנוּ אֶת בִּנְיָמִין!

יוֹסֵף: אֶת עַבְדִּי!

יְהוּדָה: הוּא בְּנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב וְאֵיךְ יִהְיֶה עָבֶד?

יוֹסֵף: כְּלוּם כָּל בָּנָיו שֶׁל יַעֲקֹב בְּנֵי חוֹרִין הֵם?…

יְהוּדָה: לֹא הֶחְטֵאתָ גַּם הַפַּעַם, נָפַל חִצְךָ

אֶל הַמַּטָּרָה… וְהַפֶּצַע אָנוּשׁ, וּכְבָר הוּא שׁוֹתֵת דָּם – (נגש

אל יוסף). תְּנָה לָנוּ אֶת בִּנְיָמִין!

יוֹסֵף: יָבוֹא אָחִיו וִיבַקֵּשׁ עָלָיו…

יְהוּדָה (פונה לאחיו): קוּמוּ! (כל אחיו סובבים אותו). צֵא נַפְתָּלִי, וּמְנֵה אֶת הַשְּׁוָקִים, כַּמָּה הֵם כַּאן?

יוֹסֵף: שְׁנֵים־עָשָׂר שְׁוָקִים בְּמִצְרַיִם.

יְהוּדָה: אֲזַי נֵצֵא, נֵצֵא בְנֵי יַעֲקֹב! עֲשָׂרָה

אֲנַחְנוּ בְמִסְפָּר, אַתֶּם קְחוּ תִשְׁעָה, וַאֲנִי אֶת שְׁלשֶׁת

הַשְּׁוָקִים הַנִּשְׁאָרִים… וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כְבַר

אַתֶּם יוֹדְעִים! אֶבֶן עַל אֶבֶן לֹא תַנִּיחוּ… (פונה פתאם אל יוסף).

הַמִּשְׁנֶה… וְאִם יֻגַּד לָךְ: הֵיכָלוֹ שֶׁל פַּרְעֹה הִתְמוֹטֵט,

כִּתְרוֹ נָפָל מֵרֹאשׁוֹ, אָז הֵן יֵרַךְ לְבָבְךָ?

יוֹסֵף: לֹא יִפֹּל כִּתְרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה מֵעַל רֹאשׁוֹ כָּל־זְמַן שֶׁאָנֹכִי מִשְׁנֵהוּ…

יְהוּדָה: אֲנַחְנוּ, הֲרֵי עֲשָׂרָה אָנוּ!

יוֹסֵף: גָּדוֹל כֹּחַ הָאֶחָד מִן הָעֲשָׂרָה!..

יְהוּדָה: הַחוּצָה, בְּנֵי יַעֲקֹב! וְאַתָּה

בִּנְיָמִין אִתָּנוּ. לֵךְ, בְכָל חוּצוֹת מִצְרַיִם עֲבֹר וּקְרָא,

יוֹסֵף! יוֹסֵף! שֶׁמָּא כַאן הוּא בְמִצְרַיִם וְיַכִּירְךָ בְקוֹלֶךָ,

וְיֵצֵא. קְרָא בְקוֹל: יוֹסֵף! יוֹסֵף!.. – שָׁם בִּכְנַעַן יוֹשֵׁב

וּמְחַכֶּה לָנוּ אָבִינוּ הַזָּקֵן, וְלִבּוֹ חָרֵד… – עַל מָה לְבָבְךָ

חָרֵד, אָבִינוּ? הִנֵּה חֲמוֹרֵינוּ טְעוּנִים, אַמְתְּחוֹתֵינוּ –

מְלֵאוֹת בָּר וְגַם כַּסְפֵּנוּ מוּשָׁב!… וְהוּא – אָבִינוּ

הַזָּקֵן – כָּבְדוּ אָזְנָיו מִשְּׁמֹעַ… רַק עֵינָיו תִתְעֶינָה,

תְּבַקְשֶׁנָה – (בקול רועד כזקן): בִּנְיָמִין שֶׁיָּלְדָה לִי רָחֵל,

אַיֵהוּ?… – וְהֶעֱמִיד עֵינָיו עָלַי: – בִּנְיָמִין, שֶׁיָּלְדָה לִי

רָחֵל, אַיֵהוּ? – וַאֲנִי הֵן עֲרַבְתִּיו… וְלָקַח אֶת

כְּתֹנֶת־הַפַּסִּים עִם הַדָּם שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ עָלֶיהָ וְאָמַר: מִדַּם

יוֹסֵף הֵבֵאתֶם לִי, הִנֵּה הִיא כְתֹנֶת הַפַּסִים… הִנֵּה גַּם

דָּמוֹ… וְלָמָּה לֹא הֵבֵאתֶם לִי גַּם מִדָּמוֹ שֶׁל אָחִיו, שֶׁל

אָחִיו הַקָּטֹן שֶׁיָּלְדָה לִי רָחֵל…

(הכל בוכים בחשאי, גם האחים גם יוסף ובניו).

יְהוּדָה (חוזר מתּוך יאוש על דבריו):

הִנֵּה הִיא כְתֹנֶת־הַפַּסִּים… הִנֵּה גַּם דָּמוֹ, הֵבֵאתֶם לִי… הִנֵּה

כְתֹנֶת־הַפַּסִּים –

בִּנְיָמִין (קורא בקול בוכים): הוֹי יוֹסֵף! הוֹי יוֹסֵף!

יוֹסֵף (קם וקורא מתוך דמעות בנפלו על צוארי בּנימין): הִנֵּנִי! הוֹי אַחַי!

כֻּלָם (עומדים נדהמים ואחדים קוראים נבוכים): יוֹסֵף!

המסך נופל מהר.