באתי לעין־חרוד בערב שבּת עם רדת היום, יוֹם קיץ לוֹהט. חלפוּ כבר חמישה חָדשים מאז הגיעה השיירה הגדולה של “ילדי־טהראן” לארץ־ישׂראל, וכשלושה חָדשים חלפוּ מאז הובאו כמה עשרות מהם אל המשק הגדול והוָתיק בעמק־יזרעאל.
התכונה לקראת שבּת ניכּרת בכל פינה. במוסדות הילדים, בני כל הגילים, היו כבר השולחנות ערוכים ומכוסים מפות לבנות, מרוקמות ומגוהצות. אשכולות־ענבים ותפוחים ריחניים ואגסים מתוּקים מפרי המשק פיארוּ את השולחנות. נרות השבּת דלקוּ. ממטבח־הילדים נישאו עוּגות־חג אל חדרי־האוכל של חברות הילדים.
יום־חג היה אותו יום לקיבוץ עין־חרוד. חבוּרה מילדיו, שנכנסו לשנתם ה־16, סיימו תקופת חייהם במוסד־הילדים, וּמעתה יהיו שותפים למבוגרים בחדר־האוכל הגדול שלהם, במחסן הבגדים ובכל אורח־חייהם.
גם “ילדי־טהרן” שותפו בחג. אורחי הכבוד והחיבה היו בו. וילדי הקיבוץ עושים כּכל שיוכלו להנעים לאורחיהם.
קומה עליונה פונתה למען העולים הצעירים בבנין גדול, במרכז המחנה. עם השינוי באורח־חייהם שינוּ הילדים העולים גם שמותיהם. שוב לא ייקרא להם כאן “ילדי טהראן”, אלא קבוצת ע“ץ” – ראשי התיבות של עולים צעירים.
מיטות נקיות, שולחן וכסאות, וילוֹן, תמונה – זה אחד מחדרי ה“ע”צים“. בחדר הילדוֹת (בנות עשר–חמש־עשׂרה) יש פינה מיוחדת לצעצוּעים. גם בּוּבּה יש. אבל לא הרחק מן הבוּבה מוטלת ערימה של מחברות וּספרים, ספרי תנ”ך ודברי־ימי־ישראל. מקראה עברית וספר תורת־החשבון. העולים הקטנים משתעשעים ברצוֹן, בהתלהבוּת. אך עם זאת גוברת והולכת תשוקתם ללימודים.
הם לומדים בקבוצות וביחידוּת, שמונה שעות ליום ואף למעלה מזה, כי שׂמוּ להם למטרה למלא אשר חיסרוּ במשך שנים. ותוך כדי לימוּד הם מתקשרים אל המורים המיוּחדים שניתנו להם, ממיטב חברי המשק, העוזרים להם בלימוּדיהם.
אולם העוזרים הנאמנים ביותר לעולים הצעירים להתערות בסביבתם החדשה הם ילדי עין־חרוד. הילדים הפתיעוּ את הוריהם ומוריהם במידת הכנסת־האורחים ובשפע החיבה שגילו כלפי העולים. רבּים הילדים בעין־חרוד, כבמשקים אחרים, ש“אימצו” להם אחים ואחיות מבין העולים ולהם יקדישו שעות־הפּנאי שלהם. וכך גם הילדים במושב.
זמן קצר לאחר שבאו “ילדי־טהראן” לעין־חרוד, קרה אסון. אחד העוֹלים הצעירים טבע בבריכה, מאחר שאַחזהוּ שבץ־הלב בשעת רחצה. כבד היה האֵבל במשק. אך יותר מכל התאבּלוּ הילדים. חוברת קטנה הוציאוּ בדפוס לזכר החבר המת, והיא שופעת אהבה. אחד מילדי עין־חרוד כתב בּה:
“כאשר שמעתי את הידיעה המרעישה, האמנתי בכל לבי וּבכל נפשי שעוד חיה תחיה, שתשוב וּתהלך בינינו בפניך הנעימים והיפים ותנעים את מסיבותינו בקולך הערב. לא יכולתי להבין כיצד יהיו חיינו בלעדיך. כה הורגלנו לראוֹתך בינינו, עד שהיית בעינינו כאחד מאתנו, ועוד יותר מזה… לרגעים היה נדמה לי שהנה תתעורר, תקום ותשוב לחיות אתנו… אולם לאַט־לאַט דעכה תקוָה זו ותחתיה בא רגש מר ומכאיב… אנו נזכרך כל עוד נהיה בחיים, כל עוד תהיה נשמתי באפי לא אשכחך…”
ואחת הילדוֹת כתבה:
“בכל מקום מורגש חסרונך. לעלות למעלה, ואותך לא לראות, את קול שירתך לא לשמוע? לשבת ליד השולחן הערוך בליל ששי, ואתה כבר אינך על ידנו וּמקומך פנוּי?!.. רוטטת היד עת אכתוב, וּבוכה הלב”.
וחברת המשק, שטיפלה בעולים הצעירים, כתבה אל אמו של הנער:
“ביתנוּ ולבּנו פתחנו לפני ילדך הרך… עכשיו, איך אשא עיני אליך, איך אגלה שברך הגדול, אחותי השכולה? ואיך אשמח בפגישה עם בני?..”
בחדר־ההלבּשה של “ילדי טהראַן” עמדה חברה, מן הראשונות במקום, והיתה מגהצת בקפידה חולצות־תכלת חדשות לילדוֹת ושוטחת אותן על מיטותיהן. כל שלוש עשרות שנות חייה בארץ היתה עם הראשונים בעבודות הכיבוש החלוּציות. רק לפני שנים מעטות, בשלהי ימי המאורעות בארץ, נפל חבר חייה בפלסוֹ דרך לישובים חדשים בעמק. הפגישה עם שרידים אלה מפליטי־הגולה עוררה בקרבה מעיינות חדשים של אהבה וּמסירוּת וָמרץ. שאלתיה – מדוע לא תגהצנה הילדוֹת עצמן את חולצות־השבּת החדשות שלהן. והיא ענתה: – יחיוּ הילדים אצלנו ללא עוֹל ודאגה. הם סבלוּ דיים. עתה ינוחו מעט ויהיו פנויים ללימודים בלבד. נמלא להם במשך שנתיים אלו אצלנו לא רק מה שחיסרו בלימודים, אלא ניתן להם גם אהבה וחמימות של בית־משפחה.
חום של אמהוּת נסוך על אורח־חייהם של הילדים בכל. אחת משתי החברוֹת המטפלות בהם אינה מניחה אותם ביחידוּת אפילו שעה קלה. היא חופפת לאחת ראשה, עוזרת לאחרת בהכנת השיעורים, מעודדת במלה רכה, בלטיפה. לא פעם נשארת אחת המטפלות ללוּן בחדרים אלה, שאֵימת הבדידות עודנה שוֹרה בהם.
אֵימה זו מקורה בחייהם של הילדים בעבר. אחת מ“ילדי־טהראן” סיפרה על בּעוּתי־אֵימה שלה מימי נדודים:
“…נסענו כבר הרבה שבוּעות ואולי חָדשים. לא ידענו לאָן מובילים אותנו. לרכבת היו אולי אלף קרונות ויותר. פעם אחת בשבוע היתה השיירה נעצרת באיזו תחנה ושם קיבלנו מים רותחים, קיפּיאטוֹק ברוּסית. פעם שלחה אותי אמא לקבל את הקיפּיאטוֹק. פניתי כה וכה, ובינתיים זזה הרכבת. רצתי בכל כוחותי אחריה, נאחזתי בפלש הקרון וכך המשכתי דרכּי. צעקתי, קראתי לאנשי המשמר, שרקתי לנהג הקטר, ופתאום – ירד הלילה. והלילה אפל היה. ובלילות שומעים הכּל. ואני שומעת קול אמא שלי הצועקת וּמתיפחת וחובטת בידיה בדלת הקרון וקוראת בשמי… פחדתי כל־כך, שכמעט נפלתי ונדרסתי בין גלגלי הרכבת. כי היה לילה”.
ילד סיפר:
“… אבא־שלי מת בלילה. כל האנשים החולים מתים “שם” בלילה… בלילה היה הרופא מרשה לאמי לשבת על יד מיטתו של אבא. וגם אנכי הייתי הולך עם אמא לבית־החולים ועוזר לה לשמור על אבא החולה. אחר־כך מת אָבי בלילה”.
ועוד ילד סיפר:
“… קברתי את אָבי בידי בלילה. שׂכרתי עגלה, וכאשר הבאתי את גווייתו הביתה, לא ידעה אמא שהוא מת… כמה נבהלה ואיך צעקה! אז עדיין היה לנו מעט בד לבן, וישבה אמא לתפּור תכריכים לאבא בלילה…”
לאחר האסון בבריכה חזרו הפחדים לפקוד בלילות את ילדי “קבוצת ע”ץ" שבעין־חרוד. אך הטיפול המסוּר נשׂא פרי. וגם הזמן מרפא. כשנכנסתי לביתם של “ילדי־טהראן” לא הבחנתי בראיה ראשונה מי כאן מילדי המשק ומי מן העולים הצעירים. נערים וּנערות, שראיתים לפני חמישה חָדשים במחנה־העולים בעתלית והעלבון והעזיבות משוועים מכל תנועה שלהם, מכל מבט של עיניהם – היו כבר עתה למראה עין כילדי הארץ לכל דבר.
דיברו עברית בינם לבין עצמם, אף כתבו עברית. כחצי שעה שוחחתי עם ילדה בת שתים־עשׂרה, אשר בבית הוריה בפולין וּבכל דרכי נדוּדיה היתה שפת־הדיבוּר היחידה שלה פּוֹֹלנית – ועתה דיברה אלי עברית רהוטה, רצוּפה ביטויים ארץ־ישׂראליים. כפעם בפעם היתה מבטאה את המלה “אצלנו”, ללא כל מעצור:
– אנחנו למדנו עברית מהר מאוד, אבל יש אצלנוּ סבתות, שעלוּ לארץ לפני שנים רבות ואינן יודעות עדיין לדבּר עברית.
באותו היום היה על הילדים מקבוצת ה“ע”ץ" לכתוב חיבוּר עברי בכוחות עצמם וללא עזרה. הנושא לחיבור היו שלוש מלים בלבד: “עבוֹדה”, “שאיפה”, “נעוּרים”. ונערה בת 16 כתבה:
“עוד בהיותי קטנה, שאפתי לעלות לארץ־ישראל. אולם לפני המלחמה לא היתה כל אפשרות להגשים שאיפה זו. פתאום נשתנו התנאים. בשנת 1939 פרצה מלחמת פּולין־גרמניה. הגרמנים כבשו את פּולין והתושבים היו מוכרחים לברוֹח לרוּסיה. בשנת 1940 התחילה נסיעת הפולנים לעיראק ואליהם הצטרפוּ גם ילדי־ישׂראל. וכך השגתי את שאיפתי. ביום בהיר אחד באתי עם קבוצת “ילדי־טהראן” לעין־חרוד ונכנסתי לחברת־הילדים, לחיי חברה ועבודה”.
נערה זו, בת עיר קטנה בגאַליציה, מן המאושרים שבחבורה היא, כי שני אחיה ואחותה אתה בעין־חרוד. וגם ההורים בחיים. ואף שרחוקים ונידחים הם ונגזר עליהם לחיות בסבל ובעוֹני באחת מפינות אוּזבּאֶקיסטאַן, בכל זאת עזה התקוָה להתראוֹת אתם במהרה.
יום ביקוּרי בעין־חרוד היה יום של שמחה לנערה, כי נתקבל מכתב מאת ההורים, המכתב הראשון למן יום עלייתם של הילדים לארץ. הדבר היה למאוֹרע לכל החבוּרה כולה, ועוֹרר שמחה וגם קנאה. כל הילדים ישבו מִיד לכתוב מכתבים להוריהם. רבּים הילדים, שלא ידעו היכן ההורים ומה כתובתם, אף־על־פי־כן כתבו בחריצוּת.
וסיפרה המדריכה של “קבוצת ע”ץ":
"יושבים לפני שני ילדים, אח ואחות. יפים ורכים הם כניצנים, שאך זה החלו מתפתחים. הם מכתיבים באָזנַי מכתב לאמא, אי־שם ברוּסיה. יושבים הם על המיטה, מרוּכּזים מאוד בתוך עצמם, עיניהם גדולות ונוצצות. ולחייהם סמוקות מהתרגשות. נושמים הם מהר־מהר. בשבתם קרוב אלי, נדמה לי, כי אני שומעת הלמות לבּם. כעת הם בחברת אמא שלהם. ונדמה לי, כי חַלַלוֹ של החדר נתמלא קדוּשה…
המכתב בידי ולבּי מתכּווץ מכאֵב: הרי הוא לא יגיע. הוא לא יישלח.
מי יודע היכן היא אותה אמא? מי יודע אם עודה בחיים?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.