צילה, בת שש־עשׂרה וחצי. ילידת צ’אָשנוֹב ליד לבוּב. בת שתים־עשׂרה היתה בפרוֹץ המלחמה. שפת הדיבור בבית־הוריה – פּוֹלנית. ולא ידעה שפה אחרת בּבואה לארץ־ישראל וּלעין־חרוד. במחנה־ההכנה בירושלים, שבּו עשתה חודש ימים, לא היתה דעתה נתוּנה ללימוּדים ולקריאה. חַוָיוֹתיה בשנות המלחמה הסעירו לבּה, ולא מצאה מנוחה. ורק כאן, באוירה זו של שקט וסדר, נתגברה תשוקתה לדברי עיוּן, ללימוד וָדעת.

אביה היה סוֹחר־עצים וסוֹכן־יערות. חיוּ בנוחיוּת ובסדר. השוֹאָה ירדה עליה פתאום, מבלי שהיתה מוכנה לכך. יום אחד, בערב ראש־השנה, והבית נקי וערוּך לכבוד החג, ישבו מסוּבים לשולחן עם אורח יקר, קרוב־משפחה מכובּד בעדתוֹ, שברח מעירוֹ מפחד הגרמנים. פתאום נשמעו בדוּמיית הבית קולות של המוֹנים בתנועתם. היו אלה הטאנקים של הגרמנים שקרבוּ וּבאוּ בכביש, והמוני האוכלוסיה האוּקראינית מקבלים פניהם בתרועות שמחה וזוֹרים פרחים לפניהם.

בו ביום החלו מתגרים ביהודים, והוּפר החג. לא הלכוּ לתפילה ולא בישלו את המאכלים הערבים. ישבו בבית – מצפים.

עבר יום, עבר לילה, ושוב בא יום וחלף. ובלילה השני, כשהכול ישבו סגורים בחדר, בחשיכה, והנה דפיקות בדלת. אמא לוחשת:

– לא לפתוֹח!

ואבא עונה בלחישה:

– הם יפרצו את הדלת… – ופתח.

נכנס קצין אוסטרי ואתו חיילים, הם מבקשים מקום־לינה. שמחנו, כי לפחות לא להרוג באו. אכלו כל אשר היה בבית ולא הוֹתירוּ דבר, לאחר כמה ימים נסתלקו להם.

בערב סוּכות עזבו פתאום הגרמנים את העיר בבהלה. מיד פשטה שמועה: הרוסים באים. והיתה שמחה גדולה. בקרב הצבא הסוביטי היו יהודים דוברי אידיש. הם שוחחוּ עם יהודי המקום והניסוּ כל פחד מלבּם. קיווינוּ, כי מעתה ישתפר מצבנוּ. אך התקוָה לא ארכה.

ערב שמחת־תורה יצאו הרוסים וּמיד החלה הבריחה הגדולה של היהודים. כל מי שהיה לו כוח לרוּץ – רץ, לאשר נשׂאוּהוּ רגליו. וּברחה גם היא עם משפחתה, – שני אחים ואחות קטנה, אמא ואבא. וכך החלו הנדודים.

מעיירה לעיירה נדדוּ עד שמצאוּ להם חדר קטן בעיירה ליוּבּאצ’וֹב הסמוכה ללבוּב. לאחר שנחו מעט מעמל הדרך, התחיל האב מספּק לרוּסים אלכּוֹהוֹל מלבוב. נתקיימו בנס, פעמים שׂבעים ופעמים רעבים. היו עומדים בתור לקבלת לחם מארבּע עד עשר בערב. ולא תמיד השיגו מבוּקשם.

באותם הימים התחילו רושמים את הפליטים לקבלת פּאַספּוֹרטים סוביטיים. אמא ואבא נבהלו. כרוב הפליטים אמרו גם הם: “להשאר כּאן, בתנאים אלה?! – אם נגזר עלינו למוּת, נמוּת במקום שם נוֹלדנוּ ושם חַיינוּ כל ימינוּ”. והחליטו גם הם שלא לקבל את הנתינוּת הסוביטית.

יום אחד, בשבת לפנות בוקר, באו חיילים, העירו את בני הבית משנתם וּפקדוּ:

– לקוּם ולנסוע, תיכף ומיד!

הבטיחו להביאָם אל מעבר לגבוּל וּלשלחם הביתה. אבל משיצאו לדרך הוּברר להם, שפניהם מוּעדוֹת צפונה. בקרונות־משׂא, 110 נפש בקרון, הובילו אותם שבעה ימים, עם מאוֹת פליטים אחרים, ולא הורשו לצאת מתוך הקרונות אפילו לרגע אחד. רק משהרחיקו עד מעבר למוסקבה התירוּ להם לרדת בתחנות ולקנות צרכי־אוכל, ושוב המשיכו במסעם.

כך הגיעו לסיבּיר.

ובסיבּיר – יערות עבותים ושמים וקודרים. במקום שם הורידוּ אותם מן הקרונות היה מחנה של צריפי־עץ רוֹחשים פּשפשים. אי־אפשר היה לישון בהם, ונאלצו ללוּן בחוּץ.

אך בחוץ נטפלו אליהם מחנות יתושים ועקצוּ בשׂרם. ובאין־ברירה חזרו לתוך הצריפים – 25 נפשות בחדר.

הכתוֹבת המוזרה של המחנה זכורה לה לנערה היטב. היא נחרתה בזכרונה לעולם: אַלטאַיסקי קראַי, טרואיצקי ראַיוֹן, ווֹסטוֹצ’יני אוּצ’אַסטוֹק (גליל אלטאי, מחוז טראיצקי, מחלקה מזרחית). משפחתה שוּכּנה בצריף מספר 74. כששים משפחות גרו שם, ובהן גם רוּסים שהוגלו לסיבּיר בגלל חטאים שחטאוּ לשלטון. מנת האוֹכל לאיש היתה מעט קמח ומים. רבּים מתוּ בימים הראשונים. אך בני משפּחתה עמדו בנסיון. הם התגברו על כל קושי הודות לאֵם שגילתה יכולת רבה של הסתגלות ותחבוּלות להקל על קיומם.

ערב ערב היתה אמא שולחת את הילדים אל ראש הגבעה, על־מנת שיהיו צופים מרחוק ורוֹאים אם אבא חוזר כבר מן היער. כי גדולה היתה הסכּנה בכריתת העצים, ורבּים נדרסו ונהרגוּ או נפצעוּ בעבודה. שׂרר קוֹר איוֹם, יש ימים שמעלת הקור ירדה עד ל־60 למטה מאפס.

גם אמא עבדה, אך עבודתה היתה קלה מזו של אבא – בנוּ צריפים ואמא היתה סוֹתמת באזוב את הסדקים שבין קורותיהם. צילה, הבכירה, בת השלוש־עשׂרה אז, שימשה עקרת־בית. בישלה בחוץ על כירה עשׂוּיה משתי אבנים. עשן העצים היה מסַנוור עיניה ולא פעם היתה יד או רגל נכווית והתבשיל נשפך, לצערה וּלצער המשפחה כולה. וּכשגָבר הקור הוּרע המצב שבעתיים. לבסוף, חלתה האֵם כי לא עמד בה כוחה עוד.

אז נפתח להם פתאום פתח תקוָה.

לעת האביב, לפני חג הפסח, החלו השלטונות בשתילת גן־ירק. ניתנה אפשרוּת גם למשפחות הפליטים לקחת חלק בעבודת־הגן. תחילה סירבוּ. ביחוד התנגדה האֵם:

– אַל יהיה לנו קשר כלשהו למקום ארוּר זה!

אבל לאחר שנוֹאשוּ מן התקוָה להחלץ משם במהרה, ניגשו לעבודה במרץ, כל המשפחה כולה. היו עובדים בכל שעת־פנאי. עבדו גם הקטנים במשפחה, בני שמונה־תשע, ולאחר שעות עבודתם היו יוצאים אל היער לקושש עצים להסקה וּלבישוּל.

כך חיוּ עד שרוּסיה יצאה למלחמה בגרמנים. מנות־הלחם פחתוּ עתה במידה ניכּרת, 20 גראַם ליום לאיש עובד, והמחצית מזה לשאינו עובד. ואז החיו נפשם בפרי הגן – בתפוחי־אדמה, בעגבניות ואבטיחים. בינתיים התמחו בעבודתם והיו לתהילה בפי כּל. וכאשר נכרתה ברית רוּסיה־פּולין והחלו משחררים את הפליטים הפּולנים, הציעוּ השלטונות למשפחה, כי ישארו במקום וימשיכו בעיבוּד חלקת הגן. אך תשוּקתו של כל פליט לצאת מסיבּיר היתה עזה כל־כך, שאיש לא העלה בדעתו לקבל את ההצעה.

נסעו לאוּזבּאֶקיסטאַן, עם כל הפליטים. ושוּב החמיר מצבם. ישבו בכפר הקטן מילוטנסקי. עבודה לא היתה. ולחם לא היה. מכרו כל שיכלו, עד לכּוּתוֹנת שלבשרם. המזון העיקרי היה עתה מעט קמח־שׂעורים מעוֹרב בתבן. אז החל האב לשלוח ידו במסחר, כדרך רוב הפליטים. עסק בספסרוּת ביריעת אריג, בשעון ישן, במספּר דולאַרים אמריקנים, שעברו מיד ליד, וכדומה. אך עד שזכוּ לשפּר מעט מצבם, פשטה מגיפת הטיפוּס במחנות הפליטים ועשתה בהם שמוֹת. אבא חלה, גם אמא חלתה, ואחריה – כל הילדים כולם.

אך אבא קם מחליו, עוד רגליו כושלות מאַפיסת כוחות ומרעב, ניסה מזלו בעבודה בקוֹלחוֹז. בוקר בוקר היה הולך ברגל עם האח הקטן בחום הקיץ הלוהט מרחק תשעה קילומטר למקום עבודתם. היו עובדים עד ערב, ולעתים לא טעמו דבר־מאכל כל היום.

תקופה זו התחילו השלטונות בארגוּן משלוֹחי הילדים הפּולנים מזרחה, לפרס ולעיראק. לא בנקל עלה להם להורים יהודים לצרף בניהם לאחד המשלוחים הללו. אף שהמשפחה היתה קשורה בקשרי אהבה גדולה, שנתגברה שבעתיים בשנוֹת הסבל, החליטו ההורים לשלוֹח ילדיהם על מנת להצילם בדרך זוֹ מן הרעב והמגיפות.

יום הפרידה מן ההורים היה הקשה שבימים.

– בכיתי ולא חפצתי לצאת מן החדר – אומרת צילה. – כמעט וקפצתי מתוך קרון הרכבת. אך המבגרים החזיקו בי והושיבוני על הספסל.

מכאן ואילך רווּי הסיפוּר מרירוּת ועלבּון, בגלל היחס האַנטישמי לילדים היהודים המעטים שהצליחוּ לחדוֹר לשיירוֹת הפּוֹלנים הניצולים.

במחצית השניה של חודש אוגוּסט 1942, הגיעו הילדים באֶשאַלוֹנים רבּים לעיר הנמל פחלאַוי שבפרס. עלוּב ביותר היה מצבם בתוך רבבות הפליטים הפולנים ובולט היה ההבדל שבינם לבין חבריהם הנוצרים. על החול הלוהט, כשגג של מחצלות קרועות מעל ראשיהם, שכבו הילדים היהודים ערומים ויחפים, חולים וקודחים. אוּמללים וּמיוּאשים היו הקטנים, לאחר הפרידה מהוריהם, אי־שם במדבּריות אוּזבּאֶקיסטאַן. מבוֹהלים, מזועזעים וחרדים היו, שמא יכירו בהם כי יהודים הם ויפגעו בהם לרעה. ואמנם, לא פעם נפגע ילד יהודי באבן שהטיל בו ילד פולני לקול צחוקם של הפּוֹלנים המבוּגרים. בהם גם מורים ומחנכנים. כפעם בפעם היה עובר במחנה הקצין הפולני הממונה על הסדר, וללא כל סיבה וטעם היה נוהם בזעף:

– שקט, ז’ידים!

צעיר יהודי, שהיה עם מלקטי הילדים היהודים מתוך מחנות הפליטים הפּולנים סיפר ממראה עיניו:

– קול שריקה הגיע לאָזנינוּ – סיפר. מיד יצאו כל הפליטים מאָהליהם והסתדרו למיפקד ולתפילה. גם היהודים צייתו לפקוּדה. בגידופים ובקללות סחב הקצין את הילדים החולים לתפילה. וראינו לפנינו שורה של ילדים יהוּדים העומדים ושרים במקהלה עם חבריהם הנוצרים תפילה לָאֵם הקדוֹשה…

מדריכים יהודים היו מחַזרים על מחנות הפליטים הפּוֹלנים על־מנת להציל נפשות רכּות משמד וּלהסיר הצלב מעל צוָארם. “קשה, אך קדוֹשה היתה מלחמתנו זו” – אמר המדריך בספרוֹ עוּבדות מזעזעות מפעולת־הצלה זו.

צילה היא אחת המאוּשרוֹת שב“ילדי טהראן”, כי לא לבדה הגיעה לארץ. עמה – אחותה ושני אחיה הקטנים.

– שמרתי על עצמי ועל הילדים הקטנים – אמרה – לבל יסוּרוּ מדרך הישר. וברגעים הקשים ביותר זכרתי דברי אבא, שהדריכנו בדרכי יושר.