באתי לעין־חרוד בערב שבּת עם רדת היום, יוֹם קיץ לוֹהט. חלפוּ כבר חמישה חָדשים מאז הגיעה השיירה הגדולה של “ילדי־טהראן” לארץ־ישׂראל, וכשלושה חָדשים חלפוּ מאז הובאו כמה עשרות מהם אל המשק הגדול והוָתיק בעמק־יזרעאל.
התכונה לקראת שבּת ניכּרת בכל פינה. במוסדות הילדים, בני כל הגילים, היו כבר השולחנות ערוכים ומכוסים מפות לבנות, מרוקמות ומגוהצות. אשכולות־ענבים ותפוחים ריחניים ואגסים מתוּקים מפרי המשק פיארוּ את השולחנות. נרות השבּת דלקוּ. ממטבח־הילדים נישאו עוּגות־חג אל חדרי־האוכל של חברות הילדים.
יום־חג היה אותו יום לקיבוץ עין־חרוד. חבוּרה מילדיו, שנכנסו לשנתם ה־16, סיימו תקופת חייהם במוסד־הילדים, וּמעתה יהיו שותפים למבוגרים בחדר־האוכל הגדול שלהם, במחסן הבגדים ובכל אורח־חייהם.
גם “ילדי־טהרן” שותפו בחג. אורחי הכבוד והחיבה היו בו. וילדי הקיבוץ עושים כּכל שיוכלו להנעים לאורחיהם.
קומה עליונה פונתה למען העולים הצעירים בבנין גדול, במרכז המחנה. עם השינוי באורח־חייהם שינוּ הילדים העולים גם שמותיהם. שוב לא ייקרא להם כאן “ילדי טהראן”, אלא קבוצת ע“ץ” – ראשי התיבות של עולים צעירים.
מיטות נקיות, שולחן וכסאות, וילוֹן, תמונה – זה אחד מחדרי ה“ע”צים“. בחדר הילדוֹת (בנות עשר–חמש־עשׂרה) יש פינה מיוחדת לצעצוּעים. גם בּוּבּה יש. אבל לא הרחק מן הבוּבה מוטלת ערימה של מחברות וּספרים, ספרי תנ”ך ודברי־ימי־ישראל. מקראה עברית וספר תורת־החשבון. העולים הקטנים משתעשעים ברצוֹן, בהתלהבוּת. אך עם זאת גוברת והולכת תשוקתם ללימודים.
הם לומדים בקבוצות וביחידוּת, שמונה שעות ליום ואף למעלה מזה, כי שׂמוּ להם למטרה למלא אשר חיסרוּ במשך שנים. ותוך כדי לימוּד הם מתקשרים אל המורים המיוּחדים שניתנו להם, ממיטב חברי המשק, העוזרים להם בלימוּדיהם.
אולם העוזרים הנאמנים ביותר לעולים הצעירים להתערות בסביבתם החדשה הם ילדי עין־חרוד. הילדים הפתיעוּ את הוריהם ומוריהם במידת הכנסת־האורחים ובשפע החיבה שגילו כלפי העולים. רבּים הילדים בעין־חרוד, כבמשקים אחרים, ש“אימצו” להם אחים ואחיות מבין העולים ולהם יקדישו שעות־הפּנאי שלהם. וכך גם הילדים במושב.
זמן קצר לאחר שבאו “ילדי־טהראן” לעין־חרוד, קרה אסון. אחד העוֹלים הצעירים טבע בבריכה, מאחר שאַחזהוּ שבץ־הלב בשעת רחצה. כבד היה האֵבל במשק. אך יותר מכל התאבּלוּ הילדים. חוברת קטנה הוציאוּ בדפוס לזכר החבר המת, והיא שופעת אהבה. אחד מילדי עין־חרוד כתב בּה:
“כאשר שמעתי את הידיעה המרעישה, האמנתי בכל לבי וּבכל נפשי שעוד חיה תחיה, שתשוב וּתהלך בינינו בפניך הנעימים והיפים ותנעים את מסיבותינו בקולך הערב. לא יכולתי להבין כיצד יהיו חיינו בלעדיך. כה הורגלנו לראוֹתך בינינו, עד שהיית בעינינו כאחד מאתנו, ועוד יותר מזה… לרגעים היה נדמה לי שהנה תתעורר, תקום ותשוב לחיות אתנו… אולם לאַט־לאַט דעכה תקוָה זו ותחתיה בא רגש מר ומכאיב… אנו נזכרך כל עוד נהיה בחיים, כל עוד תהיה נשמתי באפי לא אשכחך…”
ואחת הילדוֹת כתבה:
“בכל מקום מורגש חסרונך. לעלות למעלה, ואותך לא לראות, את קול שירתך לא לשמוע? לשבת ליד השולחן הערוך בליל ששי, ואתה כבר אינך על ידנו וּמקומך פנוּי?!.. רוטטת היד עת אכתוב, וּבוכה הלב”.
וחברת המשק, שטיפלה בעולים הצעירים, כתבה אל אמו של הנער:
“ביתנוּ ולבּנו פתחנו לפני ילדך הרך… עכשיו, איך אשא עיני אליך, איך אגלה שברך הגדול, אחותי השכולה? ואיך אשמח בפגישה עם בני?..”
בחדר־ההלבּשה של “ילדי טהראַן” עמדה חברה, מן הראשונות במקום, והיתה מגהצת בקפידה חולצות־תכלת חדשות לילדוֹת ושוטחת אותן על מיטותיהן. כל שלוש עשרות שנות חייה בארץ היתה עם הראשונים בעבודות הכיבוש החלוּציות. רק לפני שנים מעטות, בשלהי ימי המאורעות בארץ, נפל חבר חייה בפלסוֹ דרך לישובים חדשים בעמק. הפגישה עם שרידים אלה מפליטי־הגולה עוררה בקרבה מעיינות חדשים של אהבה וּמסירוּת וָמרץ. שאלתיה – מדוע לא תגהצנה הילדוֹת עצמן את חולצות־השבּת החדשות שלהן. והיא ענתה: – יחיוּ הילדים אצלנו ללא עוֹל ודאגה. הם סבלוּ דיים. עתה ינוחו מעט ויהיו פנויים ללימודים בלבד. נמלא להם במשך שנתיים אלו אצלנו לא רק מה שחיסרו בלימודים, אלא ניתן להם גם אהבה וחמימות של בית־משפחה.
חום של אמהוּת נסוך על אורח־חייהם של הילדים בכל. אחת משתי החברוֹת המטפלות בהם אינה מניחה אותם ביחידוּת אפילו שעה קלה. היא חופפת לאחת ראשה, עוזרת לאחרת בהכנת השיעורים, מעודדת במלה רכה, בלטיפה. לא פעם נשארת אחת המטפלות ללוּן בחדרים אלה, שאֵימת הבדידות עודנה שוֹרה בהם.
אֵימה זו מקורה בחייהם של הילדים בעבר. אחת מ“ילדי־טהראן” סיפרה על בּעוּתי־אֵימה שלה מימי נדודים:
“…נסענו כבר הרבה שבוּעות ואולי חָדשים. לא ידענו לאָן מובילים אותנו. לרכבת היו אולי אלף קרונות ויותר. פעם אחת בשבוע היתה השיירה נעצרת באיזו תחנה ושם קיבלנו מים רותחים, קיפּיאטוֹק ברוּסית. פעם שלחה אותי אמא לקבל את הקיפּיאטוֹק. פניתי כה וכה, ובינתיים זזה הרכבת. רצתי בכל כוחותי אחריה, נאחזתי בפלש הקרון וכך המשכתי דרכּי. צעקתי, קראתי לאנשי המשמר, שרקתי לנהג הקטר, ופתאום – ירד הלילה. והלילה אפל היה. ובלילות שומעים הכּל. ואני שומעת קול אמא שלי הצועקת וּמתיפחת וחובטת בידיה בדלת הקרון וקוראת בשמי… פחדתי כל־כך, שכמעט נפלתי ונדרסתי בין גלגלי הרכבת. כי היה לילה”.
ילד סיפר:
“… אבא־שלי מת בלילה. כל האנשים החולים מתים “שם” בלילה… בלילה היה הרופא מרשה לאמי לשבת על יד מיטתו של אבא. וגם אנכי הייתי הולך עם אמא לבית־החולים ועוזר לה לשמור על אבא החולה. אחר־כך מת אָבי בלילה”.
ועוד ילד סיפר:
“… קברתי את אָבי בידי בלילה. שׂכרתי עגלה, וכאשר הבאתי את גווייתו הביתה, לא ידעה אמא שהוא מת… כמה נבהלה ואיך צעקה! אז עדיין היה לנו מעט בד לבן, וישבה אמא לתפּור תכריכים לאבא בלילה…”
לאחר האסון בבריכה חזרו הפחדים לפקוד בלילות את ילדי “קבוצת ע”ץ" שבעין־חרוד. אך הטיפול המסוּר נשׂא פרי. וגם הזמן מרפא. כשנכנסתי לביתם של “ילדי־טהראן” לא הבחנתי בראיה ראשונה מי כאן מילדי המשק ומי מן העולים הצעירים. נערים וּנערות, שראיתים לפני חמישה חָדשים במחנה־העולים בעתלית והעלבון והעזיבות משוועים מכל תנועה שלהם, מכל מבט של עיניהם – היו כבר עתה למראה עין כילדי הארץ לכל דבר.
דיברו עברית בינם לבין עצמם, אף כתבו עברית. כחצי שעה שוחחתי עם ילדה בת שתים־עשׂרה, אשר בבית הוריה בפולין וּבכל דרכי נדוּדיה היתה שפת־הדיבוּר היחידה שלה פּוֹֹלנית – ועתה דיברה אלי עברית רהוטה, רצוּפה ביטויים ארץ־ישׂראליים. כפעם בפעם היתה מבטאה את המלה “אצלנו”, ללא כל מעצור:
– אנחנו למדנו עברית מהר מאוד, אבל יש אצלנוּ סבתות, שעלוּ לארץ לפני שנים רבות ואינן יודעות עדיין לדבּר עברית.
באותו היום היה על הילדים מקבוצת ה“ע”ץ" לכתוב חיבוּר עברי בכוחות עצמם וללא עזרה. הנושא לחיבור היו שלוש מלים בלבד: “עבוֹדה”, “שאיפה”, “נעוּרים”. ונערה בת 16 כתבה:
“עוד בהיותי קטנה, שאפתי לעלות לארץ־ישראל. אולם לפני המלחמה לא היתה כל אפשרות להגשים שאיפה זו. פתאום נשתנו התנאים. בשנת 1939 פרצה מלחמת פּולין־גרמניה. הגרמנים כבשו את פּולין והתושבים היו מוכרחים לברוֹח לרוּסיה. בשנת 1940 התחילה נסיעת הפולנים לעיראק ואליהם הצטרפוּ גם ילדי־ישׂראל. וכך השגתי את שאיפתי. ביום בהיר אחד באתי עם קבוצת “ילדי־טהראן” לעין־חרוד ונכנסתי לחברת־הילדים, לחיי חברה ועבודה”.
נערה זו, בת עיר קטנה בגאַליציה, מן המאושרים שבחבורה היא, כי שני אחיה ואחותה אתה בעין־חרוד. וגם ההורים בחיים. ואף שרחוקים ונידחים הם ונגזר עליהם לחיות בסבל ובעוֹני באחת מפינות אוּזבּאֶקיסטאַן, בכל זאת עזה התקוָה להתראוֹת אתם במהרה.
יום ביקוּרי בעין־חרוד היה יום של שמחה לנערה, כי נתקבל מכתב מאת ההורים, המכתב הראשון למן יום עלייתם של הילדים לארץ. הדבר היה למאוֹרע לכל החבוּרה כולה, ועוֹרר שמחה וגם קנאה. כל הילדים ישבו מִיד לכתוב מכתבים להוריהם. רבּים הילדים, שלא ידעו היכן ההורים ומה כתובתם, אף־על־פי־כן כתבו בחריצוּת.
וסיפרה המדריכה של “קבוצת ע”ץ":
"יושבים לפני שני ילדים, אח ואחות. יפים ורכים הם כניצנים, שאך זה החלו מתפתחים. הם מכתיבים באָזנַי מכתב לאמא, אי־שם ברוּסיה. יושבים הם על המיטה, מרוּכּזים מאוד בתוך עצמם, עיניהם גדולות ונוצצות. ולחייהם סמוקות מהתרגשות. נושמים הם מהר־מהר. בשבתם קרוב אלי, נדמה לי, כי אני שומעת הלמות לבּם. כעת הם בחברת אמא שלהם. ונדמה לי, כי חַלַלוֹ של החדר נתמלא קדוּשה…
המכתב בידי ולבּי מתכּווץ מכאֵב: הרי הוא לא יגיע. הוא לא יישלח.
מי יודע היכן היא אותה אמא? מי יודע אם עודה בחיים?
צילה, בת שש־עשׂרה וחצי. ילידת צ’אָשנוֹב ליד לבוּב. בת שתים־עשׂרה היתה בפרוֹץ המלחמה. שפת הדיבור בבית־הוריה – פּוֹלנית. ולא ידעה שפה אחרת בּבואה לארץ־ישראל וּלעין־חרוד. במחנה־ההכנה בירושלים, שבּו עשתה חודש ימים, לא היתה דעתה נתוּנה ללימוּדים ולקריאה. חַוָיוֹתיה בשנות המלחמה הסעירו לבּה, ולא מצאה מנוחה. ורק כאן, באוירה זו של שקט וסדר, נתגברה תשוקתה לדברי עיוּן, ללימוד וָדעת.
אביה היה סוֹחר־עצים וסוֹכן־יערות. חיוּ בנוחיוּת ובסדר. השוֹאָה ירדה עליה פתאום, מבלי שהיתה מוכנה לכך. יום אחד, בערב ראש־השנה, והבית נקי וערוּך לכבוד החג, ישבו מסוּבים לשולחן עם אורח יקר, קרוב־משפחה מכובּד בעדתוֹ, שברח מעירוֹ מפחד הגרמנים. פתאום נשמעו בדוּמיית הבית קולות של המוֹנים בתנועתם. היו אלה הטאנקים של הגרמנים שקרבוּ וּבאוּ בכביש, והמוני האוכלוסיה האוּקראינית מקבלים פניהם בתרועות שמחה וזוֹרים פרחים לפניהם.
בו ביום החלו מתגרים ביהודים, והוּפר החג. לא הלכוּ לתפילה ולא בישלו את המאכלים הערבים. ישבו בבית – מצפים.
עבר יום, עבר לילה, ושוב בא יום וחלף. ובלילה השני, כשהכול ישבו סגורים בחדר, בחשיכה, והנה דפיקות בדלת. אמא לוחשת:
– לא לפתוֹח!
ואבא עונה בלחישה:
– הם יפרצו את הדלת… – ופתח.
נכנס קצין אוסטרי ואתו חיילים, הם מבקשים מקום־לינה. שמחנו, כי לפחות לא להרוג באו. אכלו כל אשר היה בבית ולא הוֹתירוּ דבר, לאחר כמה ימים נסתלקו להם.
בערב סוּכות עזבו פתאום הגרמנים את העיר בבהלה. מיד פשטה שמועה: הרוסים באים. והיתה שמחה גדולה. בקרב הצבא הסוביטי היו יהודים דוברי אידיש. הם שוחחוּ עם יהודי המקום והניסוּ כל פחד מלבּם. קיווינוּ, כי מעתה ישתפר מצבנוּ. אך התקוָה לא ארכה.
ערב שמחת־תורה יצאו הרוסים וּמיד החלה הבריחה הגדולה של היהודים. כל מי שהיה לו כוח לרוּץ – רץ, לאשר נשׂאוּהוּ רגליו. וּברחה גם היא עם משפחתה, – שני אחים ואחות קטנה, אמא ואבא. וכך החלו הנדודים.
מעיירה לעיירה נדדוּ עד שמצאוּ להם חדר קטן בעיירה ליוּבּאצ’וֹב הסמוכה ללבוּב. לאחר שנחו מעט מעמל הדרך, התחיל האב מספּק לרוּסים אלכּוֹהוֹל מלבוב. נתקיימו בנס, פעמים שׂבעים ופעמים רעבים. היו עומדים בתור לקבלת לחם מארבּע עד עשר בערב. ולא תמיד השיגו מבוּקשם.
באותם הימים התחילו רושמים את הפליטים לקבלת פּאַספּוֹרטים סוביטיים. אמא ואבא נבהלו. כרוב הפליטים אמרו גם הם: “להשאר כּאן, בתנאים אלה?! – אם נגזר עלינו למוּת, נמוּת במקום שם נוֹלדנוּ ושם חַיינוּ כל ימינוּ”. והחליטו גם הם שלא לקבל את הנתינוּת הסוביטית.
יום אחד, בשבת לפנות בוקר, באו חיילים, העירו את בני הבית משנתם וּפקדוּ:
– לקוּם ולנסוע, תיכף ומיד!
הבטיחו להביאָם אל מעבר לגבוּל וּלשלחם הביתה. אבל משיצאו לדרך הוּברר להם, שפניהם מוּעדוֹת צפונה. בקרונות־משׂא, 110 נפש בקרון, הובילו אותם שבעה ימים, עם מאוֹת פליטים אחרים, ולא הורשו לצאת מתוך הקרונות אפילו לרגע אחד. רק משהרחיקו עד מעבר למוסקבה התירוּ להם לרדת בתחנות ולקנות צרכי־אוכל, ושוב המשיכו במסעם.
כך הגיעו לסיבּיר.
ובסיבּיר – יערות עבותים ושמים וקודרים. במקום שם הורידוּ אותם מן הקרונות היה מחנה של צריפי־עץ רוֹחשים פּשפשים. אי־אפשר היה לישון בהם, ונאלצו ללוּן בחוּץ.
אך בחוץ נטפלו אליהם מחנות יתושים ועקצוּ בשׂרם. ובאין־ברירה חזרו לתוך הצריפים – 25 נפשות בחדר.
הכתוֹבת המוזרה של המחנה זכורה לה לנערה היטב. היא נחרתה בזכרונה לעולם: אַלטאַיסקי קראַי, טרואיצקי ראַיוֹן, ווֹסטוֹצ’יני אוּצ’אַסטוֹק (גליל אלטאי, מחוז טראיצקי, מחלקה מזרחית). משפחתה שוּכּנה בצריף מספר 74. כששים משפחות גרו שם, ובהן גם רוּסים שהוגלו לסיבּיר בגלל חטאים שחטאוּ לשלטון. מנת האוֹכל לאיש היתה מעט קמח ומים. רבּים מתוּ בימים הראשונים. אך בני משפּחתה עמדו בנסיון. הם התגברו על כל קושי הודות לאֵם שגילתה יכולת רבה של הסתגלות ותחבוּלות להקל על קיומם.
ערב ערב היתה אמא שולחת את הילדים אל ראש הגבעה, על־מנת שיהיו צופים מרחוק ורוֹאים אם אבא חוזר כבר מן היער. כי גדולה היתה הסכּנה בכריתת העצים, ורבּים נדרסו ונהרגוּ או נפצעוּ בעבודה. שׂרר קוֹר איוֹם, יש ימים שמעלת הקור ירדה עד ל־60 למטה מאפס.
גם אמא עבדה, אך עבודתה היתה קלה מזו של אבא – בנוּ צריפים ואמא היתה סוֹתמת באזוב את הסדקים שבין קורותיהם. צילה, הבכירה, בת השלוש־עשׂרה אז, שימשה עקרת־בית. בישלה בחוץ על כירה עשׂוּיה משתי אבנים. עשן העצים היה מסַנוור עיניה ולא פעם היתה יד או רגל נכווית והתבשיל נשפך, לצערה וּלצער המשפחה כולה. וּכשגָבר הקור הוּרע המצב שבעתיים. לבסוף, חלתה האֵם כי לא עמד בה כוחה עוד.
אז נפתח להם פתאום פתח תקוָה.
לעת האביב, לפני חג הפסח, החלו השלטונות בשתילת גן־ירק. ניתנה אפשרוּת גם למשפחות הפליטים לקחת חלק בעבודת־הגן. תחילה סירבוּ. ביחוד התנגדה האֵם:
– אַל יהיה לנו קשר כלשהו למקום ארוּר זה!
אבל לאחר שנוֹאשוּ מן התקוָה להחלץ משם במהרה, ניגשו לעבודה במרץ, כל המשפחה כולה. היו עובדים בכל שעת־פנאי. עבדו גם הקטנים במשפחה, בני שמונה־תשע, ולאחר שעות עבודתם היו יוצאים אל היער לקושש עצים להסקה וּלבישוּל.
כך חיוּ עד שרוּסיה יצאה למלחמה בגרמנים. מנות־הלחם פחתוּ עתה במידה ניכּרת, 20 גראַם ליום לאיש עובד, והמחצית מזה לשאינו עובד. ואז החיו נפשם בפרי הגן – בתפוחי־אדמה, בעגבניות ואבטיחים. בינתיים התמחו בעבודתם והיו לתהילה בפי כּל. וכאשר נכרתה ברית רוּסיה־פּולין והחלו משחררים את הפליטים הפּולנים, הציעוּ השלטונות למשפחה, כי ישארו במקום וימשיכו בעיבוּד חלקת הגן. אך תשוּקתו של כל פליט לצאת מסיבּיר היתה עזה כל־כך, שאיש לא העלה בדעתו לקבל את ההצעה.
נסעו לאוּזבּאֶקיסטאַן, עם כל הפליטים. ושוּב החמיר מצבם. ישבו בכפר הקטן מילוטנסקי. עבודה לא היתה. ולחם לא היה. מכרו כל שיכלו, עד לכּוּתוֹנת שלבשרם. המזון העיקרי היה עתה מעט קמח־שׂעורים מעוֹרב בתבן. אז החל האב לשלוח ידו במסחר, כדרך רוב הפליטים. עסק בספסרוּת ביריעת אריג, בשעון ישן, במספּר דולאַרים אמריקנים, שעברו מיד ליד, וכדומה. אך עד שזכוּ לשפּר מעט מצבם, פשטה מגיפת הטיפוּס במחנות הפליטים ועשתה בהם שמוֹת. אבא חלה, גם אמא חלתה, ואחריה – כל הילדים כולם.
אך אבא קם מחליו, עוד רגליו כושלות מאַפיסת כוחות ומרעב, ניסה מזלו בעבודה בקוֹלחוֹז. בוקר בוקר היה הולך ברגל עם האח הקטן בחום הקיץ הלוהט מרחק תשעה קילומטר למקום עבודתם. היו עובדים עד ערב, ולעתים לא טעמו דבר־מאכל כל היום.
תקופה זו התחילו השלטונות בארגוּן משלוֹחי הילדים הפּולנים מזרחה, לפרס ולעיראק. לא בנקל עלה להם להורים יהודים לצרף בניהם לאחד המשלוחים הללו. אף שהמשפחה היתה קשורה בקשרי אהבה גדולה, שנתגברה שבעתיים בשנוֹת הסבל, החליטו ההורים לשלוֹח ילדיהם על מנת להצילם בדרך זוֹ מן הרעב והמגיפות.
יום הפרידה מן ההורים היה הקשה שבימים.
– בכיתי ולא חפצתי לצאת מן החדר – אומרת צילה. – כמעט וקפצתי מתוך קרון הרכבת. אך המבגרים החזיקו בי והושיבוני על הספסל.
מכאן ואילך רווּי הסיפוּר מרירוּת ועלבּון, בגלל היחס האַנטישמי לילדים היהודים המעטים שהצליחוּ לחדוֹר לשיירוֹת הפּוֹלנים הניצולים.
במחצית השניה של חודש אוגוּסט 1942, הגיעו הילדים באֶשאַלוֹנים רבּים לעיר הנמל פחלאַוי שבפרס. עלוּב ביותר היה מצבם בתוך רבבות הפליטים הפולנים ובולט היה ההבדל שבינם לבין חבריהם הנוצרים. על החול הלוהט, כשגג של מחצלות קרועות מעל ראשיהם, שכבו הילדים היהודים ערומים ויחפים, חולים וקודחים. אוּמללים וּמיוּאשים היו הקטנים, לאחר הפרידה מהוריהם, אי־שם במדבּריות אוּזבּאֶקיסטאַן. מבוֹהלים, מזועזעים וחרדים היו, שמא יכירו בהם כי יהודים הם ויפגעו בהם לרעה. ואמנם, לא פעם נפגע ילד יהודי באבן שהטיל בו ילד פולני לקול צחוקם של הפּוֹלנים המבוּגרים. בהם גם מורים ומחנכנים. כפעם בפעם היה עובר במחנה הקצין הפולני הממונה על הסדר, וללא כל סיבה וטעם היה נוהם בזעף:
– שקט, ז’ידים!
צעיר יהודי, שהיה עם מלקטי הילדים היהודים מתוך מחנות הפליטים הפּולנים סיפר ממראה עיניו:
– קול שריקה הגיע לאָזנינוּ – סיפר. מיד יצאו כל הפליטים מאָהליהם והסתדרו למיפקד ולתפילה. גם היהודים צייתו לפקוּדה. בגידופים ובקללות סחב הקצין את הילדים החולים לתפילה. וראינו לפנינו שורה של ילדים יהוּדים העומדים ושרים במקהלה עם חבריהם הנוצרים תפילה לָאֵם הקדוֹשה…
מדריכים יהודים היו מחַזרים על מחנות הפליטים הפּוֹלנים על־מנת להציל נפשות רכּות משמד וּלהסיר הצלב מעל צוָארם. “קשה, אך קדוֹשה היתה מלחמתנו זו” – אמר המדריך בספרוֹ עוּבדות מזעזעות מפעולת־הצלה זו.
צילה היא אחת המאוּשרוֹת שב“ילדי טהראן”, כי לא לבדה הגיעה לארץ. עמה – אחותה ושני אחיה הקטנים.
– שמרתי על עצמי ועל הילדים הקטנים – אמרה – לבל יסוּרוּ מדרך הישר. וברגעים הקשים ביותר זכרתי דברי אבא, שהדריכנו בדרכי יושר.
מרים – בת שש־עשׂרה אף היא. אביה היה קצב בעיירת מולדתה מיכוב, שעל־יד לוּבּלין. לכאורה, אין הבדל ניכּר בין גורלה לגורל צילה חברתה לדרך. ואף־על־פי־כן, עמוּקה הרבּה יותר נעימת העצב שבדבריה:
– צילה היה לה לחם לאכול עד הרגע האחרון – אמרה – וכל בני משפחתה נשארו בחיים. ואנוכי, אחי מת ברעב לעיני… כאן, בארץ־ישראל, טוב לנו: לומדים יפה, אוכלים לשׂובע, בריאים ונקיים ודבר אין אנו חסרים. אך מה טעם לחיים, כשאני יחידה וגלמודה וּמכל משפחתי לא נשאר שׂריד ופליט…
אח אחד, שהיה גדול ממנה בשנתיים, נרצח בידי הנאצים בוארשה, בעמדו בתור ללחם. איסוּר חמוּר חל אז על היהודים לעמוֹד בתוֹר לקבלת לחם. אך הנער רעב היה וניסה מזלו. חבש לראשו כובע של “גויים”, לבל יכירוּ בו שיהוּדי הוא. אף־על־פי־כן, הכירוהו. חייל נאצי הדפהו מן התור לרחוב וחייל אחר עבר עליו בטאַנק ורמסהו
האָח הקטן, שהיה בפרוץ המלחמה במוסד יהוּדי לילדים נגוּעי־עוֹר בואַרשה, “פוּנה” עם כל ילדי המוֹסד בימי ההפצצה הראשונים של פולין, ואין יודע גורלו.
האֵם החורגת וילדתה הפעוטה נגרפו אף הן, במערבולת בימי המלחמה הראשונים, ולא נודעוּ עקבותיהן.
והאח הבכור… במו ידיה כרתה לו מרים קבר בפינה נידחת בקירגיסטאַן. במלבושיו קברה אותו, ואין איש אִתה ואין דמעה בעיניה לבכות את מתה. ילדי האוּזבּאֶקים השיגוּ עגלה, לאחר שהפצירה בהם הרבה, ועזרו להעמיס עליה את הגוויה. עוד יומַיים לפני כן התחננה אלן מנהל הקוֹלחוֹז, שיתן לה מעט קמח וּתבשל מרק לאחיה החולה – וסירב. אמר:
– לא עבד דיו, שאתן לו קמח.
וכך מת האח ברעב. בלילה יצאה נשמתו… תמיד תזכור שם הקולחוז ברליק, שבּו מת, ברליק בג’אַלאַל־אַבאַטסקאַיה אוֹבּלאַסט. (בחבל ג’אַלאַל־אַבאַטסק). תמיד ובכל מקום רודף שם זה אחריה.
יתומה מאֵם היתה מרים מאז השנה השניה לחייה. גם האָב הלך לעולמו בימי ילדוּתה, והיא בת שש. האֵם החורגת חזרה אל משפחתה והניחה את הילדה בידי דודותיה, אחיות אמה. גדלה בין דוֹדים ודודות ובני־דוֹד. עם פרוֹץ המלחמה חיתה כחָדשיים תחת עוֹל המשטר הנאצי. אך “הדודים שלי ראו איך הנאצים חותכים אברים ותולשים זקנים של יהודים – והחליטו לברוֹח לרוּסיה”. ברחו בחברת ארבע משפחות מטופלות בנשים ובטף. אחד הדודים נהג היה, הדרכים נהירות לו, ועזר גם למשפחות אחרות בבריחתן. דרכם הובילה על־פני נהר. יצאו עם שחר בסירה ונתהפכה סירתם ואבד להם חלק ממעט חפציהם שהצליחו לקחת אתם. אף היא כמעט וטבעה, אך האח הבכור תפסה בידו האחת ובשנית חתר במים שעה ארוכה והביאה אל החוף.
כך הגיעו לעיר בּריסק שעל נהר הבּוּג, בתחוּם הכיבוש הרוּסי.
עוד מתקופה שלפני כן, נחרת בזכרונה יום של אֵימים וּבלהוֹת בעיירת־ספר אחת, שאליה הגיעו לאחר טילטולים רבים. חיילים גרמנים דוֹברי־רוּסית התחפשו במדים של הצבא האדוֹם, התיידדוּ עם תושבי העיירה, וּלאחר שהוציאו מפיהם ידיעות חשוּבות, אספוּ ארבעים־ושמונה מנכבדי המקום, כרו בור, הדפו קרבנותיהם לתוך הבור וירוּ בהם אחד אחד.
כּן זכור לה מאותה תקופה מאוֹרע אחר שהפיל עליה אֵימת־מוות:
איסוּר חמוּר חל על תושבי העיירה לצאת מפּתח הבית משעה 3 אחר־הצהרים ועד 9 בבוקר. יצאה הילדה לשאוֹב מים סמוך לשעה האסוּרה, נתעכבה זמן ממוּשך בגלל התור הארוֹך ליד המשאבה ונשתהתה בדרך מספּר דקות לאחר השעה המותרת. רצה ברחוב השומם כל עוד נשמה באפה. והנה חייל נאצי בעקבותיה ואקדחו השלוף בידוֹ. כדור זימזם וחלף ליד אָזנה. נרתעה, ברכיה כשלו וכמעט ונפלה, אבל בכל־זאת הצליחה להתחמק וּמצאה מחסה באחד הבתים הסמוכים.
שמונה חָדשים חיו בבריסק. היתה זו תקופה של מלחמת־קיום מרה ונוֹאָשת. דרו עשרים נפשות בחדר אחד. עסקוּ ב“מסחר” – קנו ומכרו דברים־של־מה־בכך. פעם מכרו לאשת קצין סוביטי כתונת־לילה מהודרת של אחת הדודות והיתה לה לשׂמלת־נשף. והמשפחה כולה התפרנסה כמה ימים בכסף שקיבלו תמורתה.
בבוקר היו יוצאים אל הרחוב השוֹקק כשוּק. פלוֹני היה מוצא מכיסו שעון פח נוצץ ככסף, ומן ההמון זרקו לו לתוך כובעו מטבעות, וכל המרבה זכה במציאָה…
וכך, עד שהחלה פרשה חדשה, חלוקת פּאַספוֹרטים רוסיים, והמסרב לקבל את הנתינוּת הסוביטית הוּסע בעל־כרחו למרחקים. באו בלילה והעירו את האנשים משנתם. הדבר היה בקיץ (ביוּני 1940) ורבּים הלנים בחוץ בגלל הצפיפוּת והרמשים שבחדרים. לא הורשו אפילו להכנס הביתה ולקחת משהו לדרך. מן המשכב – אל הרכבת, לסיבּיר.
בסיבּיר, נתנו גרזן או משׂוֹר בידו של כּל פליט ושילחוּם אל היער.
גם את הילדים העבידוּ.
מרים הסבירה בפרטי־פרטים, כאיש־מקצוע מובהק, את מלאכת החטיבה והנסירה. מלאכה מסובכת היא, והאנשים לא היו בקיאים בעבודתם. רבּים נהרגוּ במפולת העצים, מתוך אי־ידיעה ואי־זהירוּת. רבּים נחבלו ונפצעו. המצליח להשלים את המיכסה כחוק קיבל 1.20 קילוגראם לחם ליום. אבל מי היה בכוחו להשלים את המיכסה? ניזונו בפטריות, בגרגרי יער ועישׂבי בּר.
עבותים ואפלים הם יערות סיבּיר המשׂתרעים מרחק עשרות אלפי קילומטרים. חיות רעות משוטטות בהם בלילה וביום. ילדים שיצאו ללקוט פטריות, היו תועים בדרך ואינם חוזרים. או היו מגיעים למחנה אחר, מרוחק מביתם. וגם החוזרים הביתה ופרי היער בכליהם, היו מקיצים בלילות מתוך בכי, כי לא היה בו בפרי זה כדי לשבור רעבונם. לגברים לא היה מה לעשן. היו שוחקים קומץ עלים יבשים, גוֹללים את ה“טבּק” בפיסת נייר – ומעשנים. גָרוּ בצריפים עשׂוּיים קורות בלתי מהוּקצעות וגזעי עצים מעוּקמים. לא פעם הגיעו לאָזניהם קולות צעדיהן של חיוֹת־טרף מעבר לחלונות הצריף. כל שעוֹת היום, וּלעתים גם בלילה, היתה מדוּרה מעשנת בחדר כדי להפיג מעט את הקור העז – 40־50 מעלות למטה מאפס. הילדים הקטנים היו הולכים ברגל לבית־הספר שבכפר השכן, מרחק שמונה קילומטר בקוֹר ובשלג, והם ערוּמים ויחפים וּרעבים.
כך חיוּ עד ה“חנינה”, שהעניקו השלטונות הסוֹביטיים לפליטים הפּולנים. אז החלה הנהירה דרוֹמה, אל ארצוֹת החוֹם. לא היה כסף לנסיעה ורבּים הלכו ברגל, חבוּרות חבוּרות. גם מרים ואחיה הבכוֹר נצטרפוּ אל אחת מחבוּרות הפּליטים הללו. חודש ימים היו מהלכים ברגל, מרחק 500 קילומטר בשדות השלג. פעמים חנוּ יום תמים בדרך, בגלל ערימות השלג שהגיעו עד צוָאר. פעם קפא קצה אפּוֹ של האח, ופעם קפאו אצבעות רגליה של האחות וישבו לשפשף בשלג את האברים הקפוּאים. ומה אָכלוּ? – מכל הבא ביד. יש שנתדפקו על דלת של בקתה, אשר עשן ניתמר מארובתה, וקיבלו פרוסת לחם או מעט תבשיל חם. ויש שהדלת ננעלה בפניהם וגורשו בחרפּה.
הגיעו עד לקירוֹב. באו לתחנה להרשמת פליטים פולנים וקיבלו פרוסת־לחם לשבּור רעבונם. משם נשלחו לקולחוז קטן, שעבדו בו כמה עשרות פּליטים. שעות העבודה היו משחר ועד חשכת הלילה, ומנת הקמח לנפש – ארבע מאות גראם לשלושה ימים. הילדה עבדה בשדה כוּתנה. חברי הקוֹלחוֹז בישלו לעתים בשר בשדה, ויש שהיו מנדבים לפליטים את מים שבהם נתבּשל הבשר, והיתה זו ארוחת־חג. ממנת הקמח בישלו מרק על גבי כירת־עראי בחוץ. חמרי־הסקה נטלו מכל הבא ביד, והתבשיל היה מפויח ומאובק. ידם לא השיגה אפילו לקניית מלח לתבל את התבשיל.
אחר־כך באו ימים רעים יותר. מנהל הקולחוז הודיע, שאין לו עוד צורך בעבודת הפליטים. ובאין עבודה, קמח מנַין? מעתה ניזוֹנוּ בעשב בלבד. בישלו במים מין חמציץ־בּר הגדל באותה סביבה ומשמש מספוא לסוּסים. ששה חָדשים חיו כך, עד שצבה גופו של האח הרעב, והוא בן 19 בחלותו. האחות בת ה־15 היתה כבר אז במחנה של ילדים פולנים – לאחר שידולים מרוּבים ניאותו לצרפה למחנה זה, ילדה יהודיה יחידה בין עשרות ילדים נוצרים. הילדה, הרעבה למחצה היא עצמה, עשתה ככל שיכלה להזין את אחיה החולה באשר השיגה ידה. היתה הולכת בשליחוּת המדריכים של מחנה הילדים הפּולנים למכּור חפציהם בשוּק, ובפרוטות שניתנו לה, שׂכר טרחתה הזעום, היתה קונה משהו להשיב נפש אחיה. כך פירנסה אותו במשך שבעות רבּים. האח דר אז בחדר קטן, שכל יושביו היו נפוחי־רעב כמותו. גם תינוק היה שם, גוסס מרעב יחד עם אמו החולה.
בחדר זה עצמו, מת האָח. בבוקר באו והודיעו לה, כי עליה להוציא גווייתו מן הבית. יהודה היה שמו, ועליו תתאַבּל כל ימיה…
אחר־כך נסעו לפרס. כשהגיעו לנמל פחלאַוי דרשוּ המדריכים הפולנים מאת הילדים היהודים המעטים, שימירו דתם. ילדה בת גילה צייתה להם עוד באניה, וענדה צלב על צוָארה. ניגש אליה נער יהודי שהכיר את הוריה ודרש ממנה שתסיר את הצלב. התנפלו עליו הילדים הפּולנים להכותו. תבע אותם למשפּט. גם מאת מרים דרשו שתתנצר. אך היא אמרה:
– לא, אני אשאר יהודיה.
היא לא פחדה מהם, – מה יעשו לה ולא עשו עוד? איימוּ שלא יקחו אותה עמהם לטהראן. ענתה:
– מה לי טהראן ומה לי כאן?
אותם הימים לא ידעה עדיין דבר על ארץ־ישׂראל ולא היה איכפת לה כלל לאן יובילוה ומה יעשו בה. אבל עכשיו, כאן, הכּל השתנה. וכל כך צר לה על שלא זכה גם אחיה לבוא אִתה…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.