מרים – בת שש־עשׂרה אף היא. אביה היה קצב בעיירת מולדתה מיכוב, שעל־יד לוּבּלין. לכאורה, אין הבדל ניכּר בין גורלה לגורל צילה חברתה לדרך. ואף־על־פי־כן, עמוּקה הרבּה יותר נעימת העצב שבדבריה:

– צילה היה לה לחם לאכול עד הרגע האחרון – אמרה – וכל בני משפחתה נשארו בחיים. ואנוכי, אחי מת ברעב לעיני… כאן, בארץ־ישראל, טוב לנו: לומדים יפה, אוכלים לשׂובע, בריאים ונקיים ודבר אין אנו חסרים. אך מה טעם לחיים, כשאני יחידה וגלמודה וּמכל משפחתי לא נשאר שׂריד ופליט…

אח אחד, שהיה גדול ממנה בשנתיים, נרצח בידי הנאצים בוארשה, בעמדו בתור ללחם. איסוּר חמוּר חל אז על היהודים לעמוֹד בתוֹר לקבלת לחם. אך הנער רעב היה וניסה מזלו. חבש לראשו כובע של “גויים”, לבל יכירוּ בו שיהוּדי הוא. אף־על־פי־כן, הכירוהו. חייל נאצי הדפהו מן התור לרחוב וחייל אחר עבר עליו בטאַנק ורמסהו

האָח הקטן, שהיה בפרוץ המלחמה במוסד יהוּדי לילדים נגוּעי־עוֹר בואַרשה, “פוּנה” עם כל ילדי המוֹסד בימי ההפצצה הראשונים של פולין, ואין יודע גורלו.

האֵם החורגת וילדתה הפעוטה נגרפו אף הן, במערבולת בימי המלחמה הראשונים, ולא נודעוּ עקבותיהן.

והאח הבכור… במו ידיה כרתה לו מרים קבר בפינה נידחת בקירגיסטאַן. במלבושיו קברה אותו, ואין איש אִתה ואין דמעה בעיניה לבכות את מתה. ילדי האוּזבּאֶקים השיגוּ עגלה, לאחר שהפצירה בהם הרבה, ועזרו להעמיס עליה את הגוויה. עוד יומַיים לפני כן התחננה אלן מנהל הקוֹלחוֹז, שיתן לה מעט קמח וּתבשל מרק לאחיה החולה – וסירב. אמר:

– לא עבד דיו, שאתן לו קמח.

וכך מת האח ברעב. בלילה יצאה נשמתו… תמיד תזכור שם הקולחוז ברליק, שבּו מת, ברליק בג’אַלאַל־אַבאַטסקאַיה אוֹבּלאַסט. (בחבל ג’אַלאַל־אַבאַטסק). תמיד ובכל מקום רודף שם זה אחריה.

יתומה מאֵם היתה מרים מאז השנה השניה לחייה. גם האָב הלך לעולמו בימי ילדוּתה, והיא בת שש. האֵם החורגת חזרה אל משפחתה והניחה את הילדה בידי דודותיה, אחיות אמה. גדלה בין דוֹדים ודודות ובני־דוֹד. עם פרוֹץ המלחמה חיתה כחָדשיים תחת עוֹל המשטר הנאצי. אך “הדודים שלי ראו איך הנאצים חותכים אברים ותולשים זקנים של יהודים – והחליטו לברוֹח לרוּסיה”. ברחו בחברת ארבע משפחות מטופלות בנשים ובטף. אחד הדודים נהג היה, הדרכים נהירות לו, ועזר גם למשפחות אחרות בבריחתן. דרכם הובילה על־פני נהר. יצאו עם שחר בסירה ונתהפכה סירתם ואבד להם חלק ממעט חפציהם שהצליחו לקחת אתם. אף היא כמעט וטבעה, אך האח הבכור תפסה בידו האחת ובשנית חתר במים שעה ארוכה והביאה אל החוף.

כך הגיעו לעיר בּריסק שעל נהר הבּוּג, בתחוּם הכיבוש הרוּסי.

עוד מתקופה שלפני כן, נחרת בזכרונה יום של אֵימים וּבלהוֹת בעיירת־ספר אחת, שאליה הגיעו לאחר טילטולים רבים. חיילים גרמנים דוֹברי־רוּסית התחפשו במדים של הצבא האדוֹם, התיידדוּ עם תושבי העיירה, וּלאחר שהוציאו מפיהם ידיעות חשוּבות, אספוּ ארבעים־ושמונה מנכבדי המקום, כרו בור, הדפו קרבנותיהם לתוך הבור וירוּ בהם אחד אחד.

כּן זכור לה מאותה תקופה מאוֹרע אחר שהפיל עליה אֵימת־מוות:

איסוּר חמוּר חל על תושבי העיירה לצאת מפּתח הבית משעה 3 אחר־הצהרים ועד 9 בבוקר. יצאה הילדה לשאוֹב מים סמוך לשעה האסוּרה, נתעכבה זמן ממוּשך בגלל התור הארוֹך ליד המשאבה ונשתהתה בדרך מספּר דקות לאחר השעה המותרת. רצה ברחוב השומם כל עוד נשמה באפה. והנה חייל נאצי בעקבותיה ואקדחו השלוף בידוֹ. כדור זימזם וחלף ליד אָזנה. נרתעה, ברכיה כשלו וכמעט ונפלה, אבל בכל־זאת הצליחה להתחמק וּמצאה מחסה באחד הבתים הסמוכים.

שמונה חָדשים חיו בבריסק. היתה זו תקופה של מלחמת־קיום מרה ונוֹאָשת. דרו עשרים נפשות בחדר אחד. עסקוּ ב“מסחר” – קנו ומכרו דברים־של־מה־בכך. פעם מכרו לאשת קצין סוביטי כתונת־לילה מהודרת של אחת הדודות והיתה לה לשׂמלת־נשף. והמשפחה כולה התפרנסה כמה ימים בכסף שקיבלו תמורתה.

בבוקר היו יוצאים אל הרחוב השוֹקק כשוּק. פלוֹני היה מוצא מכיסו שעון פח נוצץ ככסף, ומן ההמון זרקו לו לתוך כובעו מטבעות, וכל המרבה זכה במציאָה…

וכך, עד שהחלה פרשה חדשה, חלוקת פּאַספוֹרטים רוסיים, והמסרב לקבל את הנתינוּת הסוביטית הוּסע בעל־כרחו למרחקים. באו בלילה והעירו את האנשים משנתם. הדבר היה בקיץ (ביוּני 1940) ורבּים הלנים בחוץ בגלל הצפיפוּת והרמשים שבחדרים. לא הורשו אפילו להכנס הביתה ולקחת משהו לדרך. מן המשכב – אל הרכבת, לסיבּיר.

בסיבּיר, נתנו גרזן או משׂוֹר בידו של כּל פליט ושילחוּם אל היער.

גם את הילדים העבידוּ.

מרים הסבירה בפרטי־פרטים, כאיש־מקצוע מובהק, את מלאכת החטיבה והנסירה. מלאכה מסובכת היא, והאנשים לא היו בקיאים בעבודתם. רבּים נהרגוּ במפולת העצים, מתוך אי־ידיעה ואי־זהירוּת. רבּים נחבלו ונפצעו. המצליח להשלים את המיכסה כחוק קיבל 1.20 קילוגראם לחם ליום. אבל מי היה בכוחו להשלים את המיכסה? ניזונו בפטריות, בגרגרי יער ועישׂבי בּר.

עבותים ואפלים הם יערות סיבּיר המשׂתרעים מרחק עשרות אלפי קילומטרים. חיות רעות משוטטות בהם בלילה וביום. ילדים שיצאו ללקוט פטריות, היו תועים בדרך ואינם חוזרים. או היו מגיעים למחנה אחר, מרוחק מביתם. וגם החוזרים הביתה ופרי היער בכליהם, היו מקיצים בלילות מתוך בכי, כי לא היה בו בפרי זה כדי לשבור רעבונם. לגברים לא היה מה לעשן. היו שוחקים קומץ עלים יבשים, גוֹללים את ה“טבּק” בפיסת נייר – ומעשנים. גָרוּ בצריפים עשׂוּיים קורות בלתי מהוּקצעות וגזעי עצים מעוּקמים. לא פעם הגיעו לאָזניהם קולות צעדיהן של חיוֹת־טרף מעבר לחלונות הצריף. כל שעוֹת היום, וּלעתים גם בלילה, היתה מדוּרה מעשנת בחדר כדי להפיג מעט את הקור העז – 40־50 מעלות למטה מאפס. הילדים הקטנים היו הולכים ברגל לבית־הספר שבכפר השכן, מרחק שמונה קילומטר בקוֹר ובשלג, והם ערוּמים ויחפים וּרעבים.

כך חיוּ עד ה“חנינה”, שהעניקו השלטונות הסוֹביטיים לפליטים הפּולנים. אז החלה הנהירה דרוֹמה, אל ארצוֹת החוֹם. לא היה כסף לנסיעה ורבּים הלכו ברגל, חבוּרות חבוּרות. גם מרים ואחיה הבכוֹר נצטרפוּ אל אחת מחבוּרות הפּליטים הללו. חודש ימים היו מהלכים ברגל, מרחק 500 קילומטר בשדות השלג. פעמים חנוּ יום תמים בדרך, בגלל ערימות השלג שהגיעו עד צוָאר. פעם קפא קצה אפּוֹ של האח, ופעם קפאו אצבעות רגליה של האחות וישבו לשפשף בשלג את האברים הקפוּאים. ומה אָכלוּ? – מכל הבא ביד. יש שנתדפקו על דלת של בקתה, אשר עשן ניתמר מארובתה, וקיבלו פרוסת לחם או מעט תבשיל חם. ויש שהדלת ננעלה בפניהם וגורשו בחרפּה.

הגיעו עד לקירוֹב. באו לתחנה להרשמת פליטים פולנים וקיבלו פרוסת־לחם לשבּור רעבונם. משם נשלחו לקולחוז קטן, שעבדו בו כמה עשרות פּליטים. שעות העבודה היו משחר ועד חשכת הלילה, ומנת הקמח לנפש – ארבע מאות גראם לשלושה ימים. הילדה עבדה בשדה כוּתנה. חברי הקוֹלחוֹז בישלו לעתים בשר בשדה, ויש שהיו מנדבים לפליטים את מים שבהם נתבּשל הבשר, והיתה זו ארוחת־חג. ממנת הקמח בישלו מרק על גבי כירת־עראי בחוץ. חמרי־הסקה נטלו מכל הבא ביד, והתבשיל היה מפויח ומאובק. ידם לא השיגה אפילו לקניית מלח לתבל את התבשיל.

אחר־כך באו ימים רעים יותר. מנהל הקולחוז הודיע, שאין לו עוד צורך בעבודת הפליטים. ובאין עבודה, קמח מנַין? מעתה ניזוֹנוּ בעשב בלבד. בישלו במים מין חמציץ־בּר הגדל באותה סביבה ומשמש מספוא לסוּסים. ששה חָדשים חיו כך, עד שצבה גופו של האח הרעב, והוא בן 19 בחלותו. האחות בת ה־15 היתה כבר אז במחנה של ילדים פולנים – לאחר שידולים מרוּבים ניאותו לצרפה למחנה זה, ילדה יהודיה יחידה בין עשרות ילדים נוצרים. הילדה, הרעבה למחצה היא עצמה, עשתה ככל שיכלה להזין את אחיה החולה באשר השיגה ידה. היתה הולכת בשליחוּת המדריכים של מחנה הילדים הפּולנים למכּור חפציהם בשוּק, ובפרוטות שניתנו לה, שׂכר טרחתה הזעום, היתה קונה משהו להשיב נפש אחיה. כך פירנסה אותו במשך שבעות רבּים. האח דר אז בחדר קטן, שכל יושביו היו נפוחי־רעב כמותו. גם תינוק היה שם, גוסס מרעב יחד עם אמו החולה.

בחדר זה עצמו, מת האָח. בבוקר באו והודיעו לה, כי עליה להוציא גווייתו מן הבית. יהודה היה שמו, ועליו תתאַבּל כל ימיה…

אחר־כך נסעו לפרס. כשהגיעו לנמל פחלאַוי דרשוּ המדריכים הפולנים מאת הילדים היהודים המעטים, שימירו דתם. ילדה בת גילה צייתה להם עוד באניה, וענדה צלב על צוָארה. ניגש אליה נער יהודי שהכיר את הוריה ודרש ממנה שתסיר את הצלב. התנפלו עליו הילדים הפּולנים להכותו. תבע אותם למשפּט. גם מאת מרים דרשו שתתנצר. אך היא אמרה:

– לא, אני אשאר יהודיה.

היא לא פחדה מהם, – מה יעשו לה ולא עשו עוד? איימוּ שלא יקחו אותה עמהם לטהראן. ענתה:

– מה לי טהראן ומה לי כאן?

אותם הימים לא ידעה עדיין דבר על ארץ־ישׂראל ולא היה איכפת לה כלל לאן יובילוה ומה יעשו בה. אבל עכשיו, כאן, הכּל השתנה. וכל כך צר לה על שלא זכה גם אחיה לבוא אִתה…