עֵדוּת ראשונה ממחנות ההשמדה הביאה לארץ־ישראל, בחודש דצמבר 1942, השיירה הקטנה של “מוּחלפים”. בשם זה כינו באותם הימים קומץ של נתיני ארץ־ישׂראל, אשר פוּרענוּת מלחמה ירדה עליהם כחתף על אדמת פּולין. והודות לפספורטים של שטח מנדט בּריטי אשר בידיהם, הצליחוּ המוסדות היהודיים הבינלאומיים, לאחר עמל רב, להוציאם מגיא־ההריגה וּלהחזירם לארץ.

בחבורת ה“מוּחלפים”, שנפגשתי עמה בבית־העולים בחיפה, היו שני נערים צעירים, אשר גורלות שונים מוּנוּ להם מיום פרוֹץ המלחמה, ויד־המקרה זימנה אותם יחד, ביציאתם מגיא־ההריגה לחרוּת.

באחד הימים הראשונים לעלייתם היו השנַים פוסעים, יד ביד, ברחובות חיפה הסוֹאנים, תמהים למראה עיניהם: תנועה כזאת! חיים רעננים כל־כך! במיוחד התמיהה אותם הבּעת פניהם השלוה של העוברים והשבים ברחובות, הצועדים בקומה זקופה, כבני־חורין. "בשוּם עיר בעולם – אמרו – אין בימינו תנועה עֵרה כל־כך! וינה הבירה, שעשו בה כמה ימים, היתה כעיר מתה. ברחובותיה המשמימים היו מהלכים רק חיילים קטוּעי יד ורגל וחבוּשי ראש.

משני קצותיה של ארץ־הנאצים נתגלגלו שני החברים לארץ־ישראל, מן הגיטו במזרח וממחנה השבויים במערב. ושונים למראה היו. האחד, והוא הקשיש – שחור־שׂיער וָעין, חיוור ועגמוּמי, צנוּע ונחבא אל הכלים. בגדו, הקטן, מכפי מידתו, העיד אף הוא על רוב סבל ועוֹני. מגיטו לודז' בא אלינו ומגיטו וארשה. עבד במחנה המרוחק 12 קילומטר מן העיירה סנדומיר, והיה הולך יום יום 24 ק"מ ברגל. יחידי בא. ההורים והאח, נתיני ארץ־ישראל אף הם, נפסלו תעודותיהם ברגע האחרון. לו, לבן הקטן במשפחה, עמדה זכוּתה של תעודת־הלידה הכתוּבה עברית ואנגלית. האב והאח נשארו בסַנדוֹמיר, אך בדרך, בווינה, הגיעה השמועה לאָזניו, שגם הם, כרוב מכריהם וידידיהם, כבר נשלחו אי־שם למחנות־המוות. והספק כירסם בלבו אם עוד ישוּב ויראַם.

כך סיפר הנער, וכוּלו מתכּווץ ומצטמק תוך כדי סיפור, כאילו הוטל משׂא נוסף על כתפיו הדלוֹת…

הנער האחר, נתין בריטי היה. שׂערוֹ אדמוֹני ושׂרטוּטי פניו יהודיים טיפּוסיים. גם הוא כחוּש ומדולדל. אך מכל דיבור שלו ומכל תנועה ניכר היה בו, שכאין וכאפס הוא הסבל אשר נתנסה בו לעומת עינוּיי חברו. חיש מהרה רץ הנער הלודז’אי לקבל פני חברו הגבוה ממנו, כשאך ראהו מרחוק וצרורו בידו. התנפל על צוָארוֹ, כשהוא עומד על בהונות רגליו, חיבקו ונשקוֹ בחמימוּת ופניו נוהרות מאוֹשר, כמי שחוזר אל חיק משפחה ובית־מולדת.

השנַים נפגשו בווינה, בבית־מחסה שבּו שוכנה קבוצת ה“מוחלפים” מכל קצווי גרמניה. הבדידוּת והגורל המשותף והכמיהה לחמימוּת של משפחה, הציתוּ את אש הידידוּת. וכל אותה השעה, שהיה הנער מלודז' מספר קורותיו העגומות ומסביר בדייקנוּת יתירה את שיטות ההשמדה הנאצית – לא פסק מלשאול ולתהות: היוכל חברוֹ להילווֹת אליו באשר ילך? הינתן לשניהם להשאר יחד?…

רבות ראה הנער בעיניו. בפרוץ המלחמה, והוא בגיל בר־מצוָה, היה תלמיד הגימנסיה העברית בלודז' מיסודו של המשורר יצחק קצנלסון. אביו, סוחר־ברזל אמיד, עסק לפני־כן במסחר זה בתל־אביב וירד לפולין לפי פקודת־הרופא, מאחר שנתערערה בריאותה של האֵם.

בשמונה בספטמבר 1939, בשבוע הראשון למלחמת־העולם השניה, בא האסון על לודז' עירוֹ. – בו ביום הופיעו גדוּדי החיילים הנאצים בתחומיה. תחילה לא היה המצב חמוּר ביותר. עוד מותר היה לו ליהודי להופיע ברחוב בלי “כּוכבים” (זה הטלאי הצהוב, מלפנים ומאחור, שצורת מגן־דויד לו).

– אותו זמן – סיפר הנער – כבר היכו ושדדו. אף־על־פי־כן עוד אפשר היה לחיות. אבל הרעה גברה והלכה ללא מעצור.

וגברה והלכה גם עצבּנותו של הנער בסַפּרוֹ את סיפוּרו הנוגה. עיניו הושפלו לארץ, והדברים יצאו מפיו מקוטעים, טרופים ובלוּלים:

– רבּים ברחוּ לרוּסיה. גם האח ברח. בן עשרים־וארבע היה. כעבור חָדשיים החרימוּ את בתי־המסחר והושיבו בהם “קוֹמיסַרים”, אלה “הנאמנים” מטעם השלטונות. כך עשו גם בבית־המסחר שלנו. הדבר היה כבר לאחר מאסרם של כל עורכי־הדין וכל הרופאים והמהנדסים שנשלחו למחנות־הריכוּז המפורסמים בדאַכאוֹ שבגרמניה ואוֹשביץ שעל־יד קראַקאוֹ. אז נפוֹצוֹ שמועות, כי יוּקם גיטוֹ. חטפו לעבודת־כּפיה במחנות, ירו ברחובות. הוציאוּ יהודים מדירוֹתיהם.

יום אחד, בשלישי בשבוע, בשעה 11 בבוקר, באו אנשי הגסטאַפּוֹ לביתנו וציווּ לצאת מיד, תוך חמש דקות, והרשוּ לקחת חפצים רק במשקל שני קילוגראמים לנפש. את הרהיטים וכל חפצי הבית העמיסו על מכוניות שלהם והובילו אותם, מי יודע לאן. חיפשו ובדקו שמא הסתירו תכשיטים או חפצים יקרי־ערך. האֵם והאחות נאצלו לפשוט בגדיהן, כדי שיוכלו לבדקן בדיקה מדוקדקת…

משהגיע לענין זה מסיפורו נתרגש הנער ביותר. משפה גרמנית טרופה עבר לאידיש עממית וקולו נוקב לב.

– האומנם הצלחתם להטמין קודם לכן משהו מרכוּשכם? – שאלתי.

כן, הטמינו. בזו הדרך ניצלו מרעב וּמהתנַוונוּת הגוּף והנפש.

בדצמבר 1939 הותקן הגיטו בלודז' וכל היהודים נכלאו בו באכזריוּת, ואולם עד האחד במאי היו שעריו פתוחים ליוצא ולבא.

29 בדצמבר היה תאריך ההשמדה ההמונית הראשונה. גרמנים עברו ברחובות העיר והשמידו ביריות מאוֹת יהודים, וכך הכריחוּ את הסרבנים והעקשנים להיכנס לתחוּם הגיטוֹ. ולמחרת היום לא נותרה אפילו נפש יהודית אחת בחוּץ. עכשיו, הקיפו את הגיטו גַדר, ובתוך צריפים מיוחדים, שהוקמו למצפה ביום ובלילה, העמידו שומרים במרחק מאה מטר זה מזה. וליתר בטחון, לבל יתחמק איש, הציפו את הרחובות באוֹר מסַנוור.

מיד נשתנו תנאי־החיים תכלית שינוי. מחיר הלחם עלה עד 30 מארק לקילוֹ, תפוחי־אדמה עד 5 מארק, חמאה – 120 מארק. מי שהעז להתקרב אל הגדר – נוֹרה. כך נפלו יום־יום 15–20 איש. בוקר אחד נערך טבח בגלל שמועת־שוא שפשטה בגיטו, כי הרוסים באים וּכבר הם עומדים מאחורי בית־הקברות. כל יהודי הגיטו יצאו אל הרחובות, צוהלים ושמחים. בכמה מקומות גם פרצו את הגדר וניסו לצאת העירה. אך בו ברגע הופיעוּ מכוניות משוּריינוֹת וירוּ והרגוּ בלי רחם.

מאותו היום הוּחמר העוצר ונתרבו הגזירות.

בתקופה זו נחלק שטח הכיבוש הנאצי בפולין לשני חלקים – ל“דוֹיטשאֶס־רייך” (הממלכה הגרמנית) ול“גנראַל גובאֶרנאַמאֶנט” (הממשל הכללי). וּפשטה שמועה, כי בשטח ה“גנראַל גוּבאֶרנאַמאֶנט” אין המשטר חמוּר כל־כך. מי שהשיגה ידו חתר, איפוא, להגיע לשם. מכל קצווי פּוֹלין חמקוּ יהודים ופניהם לוארשה. גם מדאַנציג באו רבּים, מצפון וּממזרח. בינתיים החמיר המצב בגיטוֹ לודז' עוד יותר, כי שיירות גדולות של יהודים מגורשים הובאו לשם ממקומות אחרים. על שלוש מאות אלף יהודי לודז' נוספוּ תוך זמן קצר עוד חמישים אלף. אך לעומת זאת עשו מגיפות הטיפוּס והדיזנטריה שמות בגיטו והפחיתוּ מספּר תושביו מיום ליום.

האָח היה מן הראשונים שחמקוּ לוארשה – יצא בצנעה והגיע בשלום. גם האָב ניסה לצאת בעקבותיו וּלהציל נפשו ונפש ילדיו, כי המצב בגיטו הורע מיום ליום. רוב בתי־העסק כבר הוחרמו, וּמבתי־המרקחת שבעיר הותירוּ הנאצים ברשות “מועצת הזקנים” רק חמישה. הקנסות וההרג בגלל הצנעת מטבע־חוּץ תכפו והלכו. בתחומי הגיטו מוּתר היה להשתמש רק בשטרות־הנייר המיוחדים שהודפסו גרמנית ואידיש. ומי שנמצאו בידו דולאַרים, או אפילו מארקים גרמניים, נתחייב מיתה. יסורים רבּים גרם האיסוּר ללבּוש בגד ארוך. ויהודים, שהיו רגילים כל ימיהם בבגדים ארוכים, חייבים היו עתה לקצץ בגדם כדי להנצל ממוות.

הגיטו המה ככוורת. אנשים עשו כל האפשר כדי להסתגל לתנאים החדשים ולחיות. המציאו אמצאות רבּות בכל שטחי החיים. התקינוּ מיני מזונות ומלבושים שהתנאים גרמום. עבדו והתאמצו להחזיק מעמד. ובפינות־סתר גם לימדו את הילדים תורה…

היציאה מן הגיטוֹ היתה כרוכה במתן שוחד רב, 300–500 מארק לנפש. אף־על־פי־כן, החליטה המשפחה לצאת – ויהי מה. חמקוּ בחצות הלילה דרך בית־הקברות, והאֵם נשארה עוד ימים מועטים כדי לישב כמה ענינים. ולא ידעו אז, כי זמן רב יעבור עד שישובו לראותה. שכּן החבוּרה השניה של המתחמקים נעצרה, מאחר שגילה אותה פנסוֹ של אחד משומרי הגיטוֹ. וכולם נורו במקום, שתים־עשׂרה נפשות. וּמאז שוב חששו יהודים לצאת בדרך מסוכנת זו, בין קברים ושדות, הנתונה לפיקוחה של חבורת פושעים, אשר ההברחה היתה לה מקור לצבירת ממון.

חָדשיים לאחר בואם לוארשה הוקם גם שם גיטו. ושוב החלה פרשה של הסתגלות והצטמצמות. החיפושים המתמידים של השלטונות אחר סחוֹרה אסוּרה וחפצי־ערך הטילו ערבּוביה והשביתוּ מנוחת־הנפש. בתנאים אלה פרחה המלשינוּת וככל שנתרבו גילויי העזרה ההדדית ומעשי־החסד של אחים־לצרה, כן בערה הקנאה ונתגברה גם צרוּת־העין. יהודים הלשינו על יהודים ורבּים נאסרו בעקבות המלשינוּת ואף הוצאו להורג!

בתקופה זו, בהיעדר האֵם אירע אסון גדול במשפחה – האחות לא עצרה כוֹח וחלתה מצער וממחסור. ובאין עזרה רפואית ראויה לא שבה לאיתנה – בת 25 היתה במותה. כשנודע לאֵם דבר מחלת הבּת יצאה לדרך לבדה. בסכנת־נפש הצליחה להתחמק מגיטו לודז' והגיעה בשלום לגיטו וארשה. שוחד רב שילמה למבריחים, שהוֹציאוּה מבעד לבית קטן שבגבול הגיטו. קפצה מבעד לחלון לתוך שדה־התבואה שמאחורי הבית והסתתרה בשדה יום תמים, ומשם עשתה דרכה ברגל. את בתה לא מצאה עוד בחיים.

והחיים בגיטו הולכים ורעים מיום ליום. היו עולים על משכּבם בחשש שמא יבואו בלילה ויוציאוּם לעבודת־כּפיה, וביום היום מפחדים מפני צילוֹ של כל נאצי לבוּש־מדים. היוֹקר האמיר, הכסף אזל. חזרו איפוא לבקש דרכים לצאת למקום שהתנאים שם נוחים יותר. כך היו יהודים נודדים ממחוז למחוז, מעיר לעיר ומעיירה לעיירה. ה“גנראַל גוּברנאַמאֶנט” נחלק אז לארבעה מחוזות: ראדום והסביבה, לוּבּלין והסביבה, וארשה וקראקוב. פתאום עברה שמועה, כי במחוז ראדום התנאים נוחים יותר, ומיד החלו נוהרים לשם. בינתיים פשטה ידיעה מחרידה, שעומדים לשלח את כל יהודי וארשה בכיווּן בלתי־ידוּע – וכל מי שעוד פרוּטה בכיסו קם וּברח.

הדבר היה בחודש מארס 1042. ימים קשים באו על קהילת וארשה. מדי יום ביומו היו חייבים 15–20 אלף יהודים להתייצב בכיכּר קראַשינסיקי, במרכז העיר, ושם היו ממיינים אותם לסוּגים שונים. רק מעטים מהם שוחררו, ואילו רוּבם נשלחו לעבודת־פרך. זוהי התקופה שבּה שלח יד בנפשו המהנדס צ’רניאַקוֹב, ראש קהילת וארשה, לאחר שנדרש לסייע לשלטונות במלאכת ההשמדה.

משש מאות אלף יהוּדי וארשה נשתיירו, לאחר זמן קצר, רק 30 אלף, שהוסיפו לעבוד עבודת־פרך בבתי־החרושת לנשק ולתחמושת. רבּים נמלטו לכל שנשא אותם הרוח, כך נמלט גם הנער עם הוריו והגיע לעיירה סנדומיר שבמחוז ראדום ועבד שם במחנה־כפיה בחפירת תעלות, שנועדו להטיית מי־הויסלה לאפיק אחר. האח הבכור נשאר עוד זמן־מה בגיטו וארשה, וכאשר הצליח סוף־סוף להמלט משם ולהצטרף אל בני המשפחה, לא הכירוּהוּ כמעט, – כל־כך נצטמק.

מחוזות לוּבּלין וּקראַקוֹב “פּונו” כבר אז, ומאות־אלפי יהודים נעלמו ולא נודע מקומם איהוּ. לבסוף “פונתה” גם ראדום והיתה לעי שממה. רק בעיירות הקטנות שמסביב טרם הספיקו לפגוע – בסנדוֹמיר, קלימנטובסק, קופשבניצה, סטאַשוב. אך לבסוף הגיעו מלאכי־החבּלה גם לשם. בכל מחוז ה“גנראל גוּבאֶרנאַמאֶנט” כולו לא נותרו אלא 120 אלף יהודים, מתוך שני מיליונים. יהדוּת פּולין חוסלה כמעט כולה. עתה בא תורם של הקיבוצים היהודיים באירופה המערבית, שנפגעו פגיעה קשה עוד קודם לכן. בדרכו של הנער מסנדוֹמיר לווינה, חלפו על פניו שיירות הקרונות המסיעים אל תחנות־ההשמדה יהודים מהולנד, מבלגיה, מצרפת ומגרמניה. מראה רכבות־ההשמדה אינו מש מנגד עיניו. קולות הגלגלים המפזמים את שיר־המוות מנסרים באָזניו וּמרעישים לבּוֹ, וּמנוּחה לא ימצא.