סיפור זה נתייחד מחבריו, באשר סיפרה אותו ילדה חיננית ״צברית״ שדרכי חייה הובילוה מכאן לשם. וכך סיפרה רבקה:

– איני זוכרת את ראשית המלחמה, ילדה קטנה הייתי אז, בת שש שנים. כשהתחילו יורים, ואוירונים השליכו פצצות, חפצה ״מאמעשי״ (אמא) לשוב לארץ־ישראל. נולדתי בתל־אביב. בקיץ נסעתי עם אמי לבקר אצל ״זיידעשי״ (סבא) בפולין. הנסיעה בים היתה יפה מאוד. שני הסבּים שלי גרוּ בעיר אחת, בסוסנוביץ, והיו לי שם גם הרבה דוֹדים ודודות, והיה שמח מאוד. תחילה לא הבינותי פולנית כלל, וגם אידיש לא ידעתי. אחר־כך כבר הבינותי הכל. גם גרמנית הבינותי. ידעתי מה צועקים הגרמנים ומה הם חפצים.

גרנו אצל סבא, מרדכי־מנדיל שמו. זקן בן 70 שנה היה, ואולי יותר. כאשר אמא שלי הלכה לעבודה בבית־החרושת של הגרמנים, נשארתי בבית לבדי עם סבא. שבוּע אחד היתה אמא קמה לפנות בוקר ועובדת משעה 5 עד 4 אחרי־הצהרים, ושבוע שני היתה עובדת מ־1 בצהרים עד חצות הלילה. גם לאחותי ״סאלושה״ (שרה) היה כרטיס־עבודה, ובוקר בוקר הלכה לעבוֹד.

כשנשארתי לבדי בבית, הייתי מטאטאָה ושוטפת את הריצפּה. גם מבשלת הייתי, לפי הוראותיה של אמא. סבא היה שוכב במיטה כל היום. כאשר דפקו הגרמנים בדלת, פתחתי להם מיד – צריך היה לפתוח מהר כדי שלא יירוּ בדלת, או יעשו משהו גרוּע עוד יותר.

בזמן הראשון לא היו החיילים הגרמנים מכים נשים וילדים. אבל אחר־כך לא היפלו שום איש לטובה. גם את סבא היכו בשוֹט של גוּמי על ראשו. הייתי בוכה מאוד כשהיה נכנס גרמני לבית. אחר־כך חדלתי לבכות, – האם יעזור הבכי? אבל לבּי רעד מפחד. את הילדים לא היכו הגרמנים, אותם הרגו תיכף ומיד, או שהיו תופסים אותם ומובילים אותם אִתם.

כאשר נכנס לבית גרמני אחד, לא היה הדבר נורא כל־כך, כי היו גם גרמנים טובים, וביחידוּת לא היו אלה עושים רע לילדים. פעם נכנס גרמני לביקורת, ובסיר שבמטבח התבשל בשר. אכילת בשׂר – היה חטא גדול ליהודים. מיהרתי למטבח והסתרתי את הסיר. הגרמני הלך בעקבותי וראה זאת. חשבתי, כי יירה בי – אבל הוא לא עשה לי דבר. פעם אחרת רדפוּ חיילים גרמנים אחר שתי נערות יהודיות. הנערות, בנות השכנים, נכנסו בבהלה לתוך ביתנו ואמא הסתירה אותן. הגרמנים פרצוּ לתוך הבית והתחילו חוקרים אותנו אם הסתתרו כאן נערות. אמא־שלי אמרה, שלא ראתה דבר. חיפשו ומצאו את שתיהן. חפצו לקחת אִתם גם את אמא. אז הרימונו קול צעקה, אני ואחותי, וצעקנו בכל כוחותינו, עד שהגרמנים הירפו מאמא.

בבית סבא היו רהיטים יפים. על כן פחד, שיבואו הגרמנים ויקחו הכל. אבל סבא־שלי חכם מאוד. קרא לנגר וביקש ממנו ללכלך את הרהיטים בכתמים ולקלקל אותם כך, שהגרמנים לא ירצו בהם. כשהגרמנים היו נכנסים לבית היו ניגשים מיד אל הארונות ולוקחים כל מה שהם מוצאים שם. ואנוכי ידעתי, שאסוּר לצעוק או לבכּות, רק לחכות בשקט עד שיגמרו ״מלאכתם״ וילכו להם.

כל זה היה צחוק לעומת מה שעשו הגרמנים אחר־כך, בימי ״המשלוחים״. פעם באה אמא מן העבודה ואָמרה, שמחר היא לוקחת אותי ואת אחותי לבית־החרושת, לביקוֹרת. כזאת היתה הפקוּדה: כל העובד בבית־חרושת יביא אתו את בני משפחתו. הכל חייבים להתייצב במגרש־הספורט כדי לחתום על תעודותיהם. ״זיידעשי״ לא חפץ ללכת. חכם הוא סבא שלי, נשאר בבית יחידי והגרמנים לא בדקוּ אז בבתים. ״מאמעשי״ לא פחדה כלל. היא היתה עובדת מצויינת והמפקח הגרמני היה מרוּצה ממנה.

הדבר היה ביום הרביעי, 12 באוגוּסט. בשעה ארבע לפנות בוקר העירה אותנו אמא, רחצה פנינו וחפפה ראשינו עוד יותר טוב מאשר בערב הפסח לפני ״הסדר״. ואת השׂמלות היפות לבשנו, כדי שנהיה נקיות ויפות בשעת הביקורת והגרמנים לא ימצאו בנוּ כל פגם. בבית־החרושת של אמא־שלי עבדו 500 איש, וכל אחד מהם הביא את בני משפחתו, והמקום היה צר מאוד. חיכו לביקורת עד שעה 10 – 11. אז באו אחדים מאנשי המיליציה היהודית וציווּ שנלך כולנו למגרש־הספּורט. ואולם אך יצאנו לרחוב וראינו את הגסטאפּוֹ, הבינונוּ שהפילו אותנו בפח וכולנו אבוּדים.

הדרך אל מגרש הספּורט רחוקה, אנשי הגסטאפּוֹ זירזו את ההולכים וירוּ באויר כדי להטיל פחד. הצפיפוּת במגרש היתה איוּמה. אמא החזיקה בנוּ היטב, שלא נאבד. פתאום התחיל יורד גשם שוטף, מבּול ממש. אמא כיסתה ראשינו במגבת שהוציאָה מילקוּטה, אבל זו לא הועילה כלל – היינו רטובות עד לעצמותינו והרגלים כאבוּ מעמידה. אז ישבתי תחתי בתוך השלולית. אוי, מה נורא היה זה! אני רואה הכּל לפנַי…

בלילה לא פסק הגשם. הגרמנים כיוונוּ זרקורים לכל צד, כדי שאיש לא יוּכל לברוֹח. בלי הפסק נשמעו יריות. ילדים רבּים רבצו ברפש ולא העזו לבכות או לצעוק בקול. בכוּ בלחש. ואז אמר מישהו:

– ישמע אלוהים את בּכי הילדים!

אנוכי לא יכולתי להירדם. אז ישבה ״מאמעשי״ בתוך הרפש ולקחה אותי בזרועותיה. בכל פעם היתה מעירה אותי ושואלת:

– רבקה׳שי, אַת ישנה? – פחדה שמא אתעלף מרעב ומצמא, כי ילדים רבּים, וגם מבוגרים, התעלפוּ. בכל פעם נשמעה קריאה: – אחות, הצילי! ואחיות השירוּת הסניטארי של ״מועצת היהודים״ היו באוֹת ומגישות עזרה. פעם נשמעה קריאה מתוך החשיכה:

– גוואַלד, (הושיעו) יהודים, אשה כורעת ללדת! וכך, בתוך הביצה, נולד ילד…

הייתי צמאה מאוד, ולא יכולתי שׂאת יותר את הצמא. אז אמרה אמא, שאנסה לאסוף בידי טיפות גשם ואלקק אותן. אבל זה הגביר עוד יותר את הצמא. בבוקר התחילו הגרמנים מתגרים בנוּ, זורקים פרוּסות לחם לתוך הרפש ומסתכלים בהנאה באמהות המוציאות את הלחם המזוֹהם, שוטפות אותו במים ומאכילות את הילדים הרעבים.

כשהתחילה הביקורת לפני המשלוח, היו הגרמנים מגרשים את האנשים ממקום למקום, מלקים בשוטים ויורים. רבּים נדרסו בצפיפוּת האיוּמה.

ויהודים לא פסקו מלצעוק: ״שמע ישׂראל…״

אינני זוכרת כיצד הורחקתי מאמי – זרם האנשים ניתק אותי ממנה. התחלתי צובטת בני־אדם ברגליהם, שלא ירמסוני, נשכתי אותם בידיהם. אבל איש לא שׂם לב לצביטוֹת, כי ראו את המוות לפניהם. לבסוף נפלתי ואנשים דרכוּ עלי. חשבתי, כי אשאר שוכבת כך ולא אקום עוד. אבל מישהו הרים אותי, תפסני בזרועותיו וקרא: – הצילו את הילדה!

האיש הטוב הזה הצילני ממוות.

לא ידעתי היכן אמא שלי. ובמגרש היו אלפי אנשים, כתף בכתף נגעה, ואי אפשר היה להבחין בין איש לאיש. לעומדים בקצווֹת היה יותר נוח, אבל לעומת זאת היכו בהם הגרמנים יותר. יהודים שהיו בתווך התפללו בינתיים ב״מנין״ וקראו תהילים – התפללו בלי טלית וּתפילין, כי לא הספיקו לקחתם אתם. אמא שלי חשבה שכבר לא תראני חיה וחיפשה אותי בין הילדים הנרמסים והמתים, שסולקו הצידה. פתאום ראיתי את דודתי, אחות אמי, והיא הביאה אותי אל אמא. מה שמחה ״מאמעשי״!

אז התחילה הביקורת. היו שני שולחנות. אמרו: השולחן שמצד ימין טוב, שמצד שׂמאל – רע. עמדו כולם בשורה אחת ולא היתה אפשרוּת לבחוֹר. הלכו לשולחן שאליו דחפו הגרמנים. אמא שלי ניגשה אל השולחן שמצד שׂמאל.

– איפה אבא? – פנה הגרמני אלי.

– בפלשתינה, – עניתי מיד.

התחיל קורא:

– אשה מבית־החרושת, שני ילדים, האָב בפלשתינה.

– לקבוצה מספר שלוש! – ענוּ לו.

קיבלנו את המספר 3. זה היה מספר רע – לחקירה נוספת. אבל גרוע עוד ממנו היה מספר 4 – למוות. רק מספר 1 היה טוב, מי שזכה בו שוחרר מיד. ומספר 2 נתנו רק לאנשים צעירים שנלקחו ל״ארבּייטס־איינזאץ״ (עבודת־כפיה)!

ביום החמישי בערב כינסו אותנו עם עוד מאות אנשים מקבוצה 3 לחצר אחת, ושם נשארנו עד יום ראשון. כל הבתים היו ריקים. נכנסנו לבית אחד ושכבנו לישון. ״מועצת היהוּדים״ שלחה לנו דוּד מרק ופרוסות לחם. מיום ליום נתרבו המשלוחים. וביום הראשון בערב כבר היינו מעטים. אמא־שלי לא האמינה עוד שגם אנו נשאר בחיים.

פתאום נשמעה קריאה של גרמני:

– אטלה ק. עם שני ילדים, מיד אלי!

וגרמני זה הוציא אותנו מן החצר. הוא אמר, שאמא שלי עובדת טובה היא, ״יהודיה מוֹעילה״. אחר־כך סיפר לנו סבא, כי הדוֹד שלי, בנוֹ מבנדין, הוא שהציל אותנו. דוֹד זה היה לו בית־מסחר גדול לעורות והושיבו בו גרמני אחד, נאמן הגסטאפּוֹ. ואילולא אחיו של אותו ״נאמן״, שהיה מראשי הגסטאפּוֹ בסביבה, היו שולחים גם אותנו לאוֹשביץ.– – –