רקע
שלמה צמח
ארצות-הברית

בדעתי לכתוב על אמריקה היהודית כאשר ראיתיה. אבל היהודים אינם חיים שם בתוך חלל ריק. במידה שהם מתאזרחים ומשתרשים בארץ, להוות בה חטיבה בפני עצמה, באותה המידה הם קולטים אל תוכם ממידותיה ומהלך-רוחה. ראיתי, איפוא, צורך להקדים כמה דברים כוללים על הלך-רוח זה.


 

א. סופו של הווה    🔗

תושב העולם החדש יש בו הרבה מתמימותו של ילד, הוא איש ההווה השוטף, שאינו יודע דאגת מחר. ויש מוסיפים כעין פירוש לתואר זה – כי אין הוא מכיר מזיוו של יום אתמול ומנטל כבדו. את כל הירידה הרוחנית שבימנו יש שרגילים לתלות בממשל ובמבנה הנפשי של הטיפוס האנושי האמריקני. אותו פרצוף פיכח, נמרץ, תאב-חיים, בקי בהוויות עולמו. שקוע בקטנות, מתרשם רק מן הענקי והמוגזם והמופרז, חרוץ, בהוּל ולהוּט, וכל עצמותו דרוכה אל מטרה אחת – ההצלחה. אדם שזעזועי ספקות לא הביאוהו לידי היסוסים, וכיליון-נפש אל דבר שאין להשיגו לא ריפה את ידיו. ודאי הוא בן-חורין ויש בו גבהות והוא מכיר ערך עצמו. אבל למעשה אין בו מן השחרור האמיתי, כי לא היתה מרוּת של עבר וקניניו שתעיק עליו. זאת היא חירוּת המתקרבת אל חוסר-עוֹל, מין חופש שמעבר לחיים, הפוטר מכל המצוות.

ארצות-הברית, ככל מדינה, אשר בליל גויים ומהגרים בנוּה, חיות בתוך אוירם של הבדוּי והמעוּשה. כך דרכם של בני אדם שנעקרו מקרקע גידולם ובאו למקום שאין מכירים אותם. הם מרבים להפליג דברי הבאי על מוצאם ועברם (האם אין סימנים לכך גם אצלנו?). האיש אינו כמות שהוא. הוא חצוּי לשתים. מעבר ההוא האיש שהיה ומעבר מזה, במסיבתו, בחנותו ובבית-חרשתו האדם החדש, כפי שהוא משתוקק להראות את עצמו. את כל פארו והדרו השאיר, איפוא שם, מאחוריו במרחקים שהיו לאגדת-חייו. בדוּת זו, בת-הדמיון הכוזב, אינה זמנית וטיפוסית רק לדור ראשון של באי-חוץ. היא עוברת שלא מדעת בירושה גם לדורות ילידי-המקום אחריהם. לאט לאט היא מתרקמת לרשת של כזבים ובה מסתבך כל האויר החברתי. היא נעשית לקו באופי, לנשוּאם של החיים עצמם. הנה עברת על יד בית-יראה גוֹטי. אותה השאיפה למרומים, אותה השכליות המופרכת, אותו המרד בכל חוקי כובד ומשא, אותם העמודים, האדנים והמעזיבות והקמרונים השנונים ושלל הגוונים המדומדם והמעומעם של שמשות-צבעוניות ופתחי-שושן ומקלעות-פקעים, כל המסתורין של הוויה ספוגה פחד-אלוהים וחרדת-שטן על אפלוליותם הכבושה ועל מלאכי-שמים וכרובים ורוחות-בלהוּת וחיות-אבדון ויצורי-שאול – אלא במקרה נתקל מבטך בטבלה שעל הכותל, ומכתבתה אתה לומד, כי בנין זה לא הגיע עוד לשנוֹת בינה. ולבך נפל. הרי הבתים הנישאים והמכועררים אשר מסביב, שאינם מביעים מאומה, שהם סמל לשטחותו של אדם, הוּקמו הרבה שנים לפני בית-יראה זה. ואתה נזכר באותו יין פסול וחמוץ שבעיירתך, שהיו מלכלכים קנקניו במעט רפש חוצות ומדביקים בהם פירורי פטריות, למען העלות עליהם כסוּת של הדרת-זיקנה, ככתוב באֶטיקיטה, שהדיוֹ לא נתייבשה עוד בה – “יין טוֹקיי מהונגריה, ישן שבישן”. זה אינו חיקוי. זאת היא אחיזת-עינים. כפירה בעצם קיומם של ערכים רוחניים. אם בתועפות-זהב ובחריצות-ידים אפשר להעביר את הסגנון הגוֹטי על כל סבך-תאריו, הכל הוא יכולת. רק יכולת.

אדם הבונה את עולמו על היכולת, נעשה ממילא עבדה של הנוחיות, של הדבר המהנה יותר והנעים יותר. החיים אינם אז אלא התחרות והתחלפות שאין קץ ואין תכלה להן; מכונה הפולטת מכשירים רבים ושונים, המרבים צרכי אדם לשם סיפוקם בלבד. במקום שהמסורת קיימת, אתה מוותר על הנוח-יותר, מתוך שחביב עליך הישן ופרידתו קשתה עליך. אבל במקום שאין ערך לעבר, אין חשיבות לקימטי זיקנה ולאבק-דורות, ההתחדשות התמידית, יציאתו של הישן מפני החדש הם המקור האחד לסיפוק ולהנאה. לא ייתכן להעלות על הדעת, שעיר רוֹאַן בצרפת תמכור את הקתדרלה שלה ובכספים שתקבל תמורתה, תבנה במקום אחר היכל מפואר וגדול מן הראשון. בארצות-הברית, על כל הכתות של יראי-שמים שבהן, מכירות כאלה הן מעשים בכל יום. בית-היראה, לאחר שהוקף “מרקיעי-שחקים”, נהפך למגרש, לענין של מקח-וממכר, עובר לסוחר. פעם הלך אתי אדם אחד על חוף יאורה של שיקגו והסביר לי בהתפעלות רבה את המצאתו החדשה. תשעה ירחים ישב והגה עליה, חישב ותיקן, מהנדסים וחכמי-חשבון סייעו לו בכך, עד שהשיג את מבוקשו. והוא הראה לי תכנית מוקטנת של חצאי-תחתונים הנאחזים במותן, בלי שיהיו נזקקים לכפתור או לרצועת-גומי. הוא היה בואשינגטון ובידו תעודת זכאות על המצאתו. כבר ייסד חברת מניות ומסר הזמנות לבתי-חרושת. ובעוד שבועות מספר, לעונת הקיץ הבאה, כל בני-צפון-ודרום, מים אל ים יתכנסו בלבוש נוח זה. משנפטר ממני עמדתי וחשבתי – אם אין נחלת-עבר שתכביד ותעיק עליך, גם לחצו של כפתור מטריח אותך, ומי שמסלקו ממלא שליחותו לאנושות ומן הדין שיבוא על שכרו.

אבל קרה דבר, שאיש לא פילל וגם איש לא יכול לראותו מראש. פולחן-הנוחיות והמרת-הנכסים היו ברבות הימים לכוח-עוועים המעוול כל נכוחה. אין לך מחזה המעורר בך יאוש ואפס-אונים כתנועת-טירוף זו שברחובות אחד הכרכים הגדולים. אדם יצר את המכונה למען תחיש צעדיו. והנה הוא עכשיו כמו בתוך מלכודת. המהירות בכוח היא מאה וחמישים מיל לשעה. המהירות בפועל, מפני שהכל נצטופפו למקום אחד, אינה אלא כצעדי הצב. ההחשה והבהלה מחניקות את עצמן, עד שהן באות לידי שיתוק. כאדם אשר כל המילים שבפיו נחפזות בבת-אחת אל מוצא- שפתיו, עד שהאלם תוקפו. זה אינו מתגלה במה שרגילים לכנות המשבר-הכלכלי ובמיליונים ידים בטלות. את הבטלה הזאת אינך רואה ואין היא נתונה להסתכלותך הישרה. הסתירה היא כאן אורגנית ומפגינה על עצמה בכל פינת-חיים פועלת. אין לך ארץ אשר בה כה מרובים חרבות נכסים ופגרי מעשים כבארץ זו. בכל מקום מטלטלין. ובשבתך על יד חלון קרונה של הרכבת עפות לנגד עיניך חוות עזובות, משכנות-אכרים שוממים, בתי-חרושת הרוּסים עם זוועת חלונותיהם המנופצים וארובותיהם הכפופות והמתות. מלבם של החיים עלו חדלון ומוות.

ואם צפיפותם של תלי חפצים, הנערמים והמתגודדים ציבורים-ציבורים, מהפכת אותם לכוחות סוכרים ומעכבים, המקפיאים את החיים, כהתלכד גלידי-קרח על פני זירמתו של נהר שוטף. נולד גם, ומתוך השפע והצפיפות מוצאו, מרחק, חלל ריק, שהולך וגדל מיום ליום, בין התשוקה והתיאבון ובין ההישגים הבאים להשביעם. אם האדם אינו מחמם את הדברים ואין לו שהוּת להתמזג אתם, אלא הוא מחליפם תמיד, פושטם ומחדשם, ממילא נסתלקה מהדברים סגולתם המהנה. והיגיעה והעמל, שהאדם משקיע ברכישת הקנינים, מחוסרים הם תגמול ומטרה. החיים היו כאותו תנין אגדי הניזון מזנבו הנעוץ בפיו. מין לוע פעור הבולע את הכל. אבל אתה מבחין בפתחו של הלוע גם מפיהוקו של שעמום מחריד-לב.

סתירה זו אינה פולמוס ליודעי-דין-ומחקר, לחכמים. היא תכנה של הסתכלות בלתי-אמצעית, יוצאת מתוך החפצים המקיפים אותך ונקלטת בדעתך מאליה. ואולי עין זר מיטיבה לראותה מאנשי-המקום. עד היסוד מזועזעת אמריקה ברעד הרוחני העובר עליה הם אמרו כי החדש, המבריק, הבן-יומו ימלא אחרי הכל; כי בתכיפות וברציפות של חילופים ותמורות תיווצר אותה חדוות-החיים המאוּוה. והנה מעדה הרגל מפני ששטחם של החיים היה חלק יותר מדי. כילדים גדולים הם עומדים עכשיו ותוהים על עצמם. יש בתמהונם תום ותעייה הנוגעים עד הנפש. פתאום נתגלה להם, שהחיים סתם, כתכלית לעצמם, אינם מספיקים ואינם כדאים ומנוחתם נחרדה. עכשיו אין זאת רק דאגה ליום מחרת. אלה גם פחי-נפש שעלוּ בהם מיום אתמול.

אין לך מקום, אשר מתחת להרגלים של שעבוד חמרני ואפני-חיים כוזבים, תהא הנפש נכספת כל כך לקורטוב של מסורת וקביעות כבארצות-הברית. לבו של העולם החדש הומה ונמשך אל מעל זיקנה ויושן. געגועים אלה אינם המרד האמרסוני באפוטרופסות תרבותית שמעבר לאוקיינוס. המרד ההוא היה מבשרה ועמד על ספה של תקופה המתקרבת עתה אל הקצה. לא בכוח אירופה של ימינו לעורר רגשי נחיתות, בלבות האמריקנים. הרי תורתם היא שנתפשטה בכל הארצות. אין זה גם חפץ להיבדל ולהינתק מתרבות מיישבת ומתישבים. אדרבה זוהי מעין שיבה אליה, שאיבה מן העבר, חפירה והפיכה בשכבות הדורות שקדמו; ממעמקיהן לדלות קווי-עצמוּת, רעיון מכוּון, צורה קובעת, קצת סגנון. ושיבואו ויטביעו חותמם בקיים, המתחלף ומשתנה במהירות-שטנים ללא צורך וללא תועלת.עכשיו אין דוחים את פוריטניותם של הראשונים כנטע זר. להיפך, אפשר ותהא היא סימן ומורה-דרך לאחרונים. כי בשעה שנרצה להעמיד את אָפיו המקורי של האמריקני על “הניגוד לכל סמכות”, הרי נמצא כבר בכנופיה קטנה זו של חורים ראשונים, הפוריטנים והקוויקירים, הקתולים הרומאים והרויאליסטים, שהרחיקו נדוד, מפני שחירוּת מחשבתם עמדה בסכנה – בכנופיה קטנה זו נמצא כבר גרעין עצמוּת של אמריקה. ואם נתנו הכל לשם החופש, האם לא היו, משום שהחופש היה כל משוֹש-נפשם ותענוגות-חייהם, נהנתנים על פי דרכם?

שאיפה זו להגיע אל נקודת מרגוע, מרגוע שתעכב קמעה את החיים במרוצתם המבוהלת שהלב יתפנה לדיין בהם, לבחנם ולהתבונן בהם, היתה לחפץ עז המשתלט על הכל. אתה מכירו בנוצה שבשולי כובע, בדפוס נעל מגושמת, בזר-מזהיב העוטר את מכסה-המנורה בחדר המלון המפואר, בקוויו הפשוטים והצנועים של רהיט עץ. אתה מוצא אותו גם ברומאנים המרובים, שתכנם נלקח מתקופת החלוצים או מימי מלחמת-השחרור, במחקרים היסטוריים המסכמים והמכנסים, בצורת בנין עם מגמה עצמית, ברעיונות ריקוד מקוריים ובמאמצי-ביטוי המתפזרים על פני כל חזיונות-החיים, רסיסים רסיסים עד שקשה לעין לרתקם לדמות כוללת. הנוסח הרשמי, הנשען רק על היכולת והנחנק מרוב שפע במעשי-חיקוי תפלים, אמנם מוסיף להיות לחם-חוקו של העם הזה. “עוד הולכים ונבנים בתי-ממשלה וארמונותיה על פי תבניתם של היכלים פסידו-יווניים, בתי-האולפנה עוד סגנונם סגנון פסידו-גוֹטי והמשרדים עודם מפלצות של פסידו-רינסאנס”. הכיעור של קוֹפיוּת רברבנית ומפגינה עשרה, תקפה ויכלתה – כיעור זה עוד ידיו מלאות עבודה. ואף על פי כן האויר שמסביב אינו נענה לו. סמוך לו מתגבש איזה נוי עצמי. הוא אינו מתבטא בענקי המזדקר לעין. הוא נבלע ומסתנן מבעד לקטנות של שגור שכיח. זה איננו יכולת. זהו ויתור עליה, חפץ להינזר ממנה, עשייה לשמח.

תהליך זה של התגבשות, של יצירת-קבע לתופעות, של הקמת סכרים לזרמה של תוהו ובוהו, של טעינת כובד ומשקל בדברים, שלא יהיו קלי-תנועה כל כך – תהליך זה עודנו במסתרים. מה שמכה גלים על פני חוצות הוא פולחן השפע חסר-המגמה. אבל מבפנים מתקבצת אמריקה אחרת, כבושה ומבקשת דרכה. אם אינה יודעת עוד אל נכון מה שהיא רוצה, היא בכל זאת מרגישה כי רצון לה. היא יודעת עוד דבר. למען הבא רצונה לידי הגשמה והבעה, עליה, ראשית כל לוותר על הרבה מיכולתה.

פעם נזדמנתי בליל חורף ארוך בקרון רכבת עם אמריקני אחד, אדם משכיל והוגה-דעות ובן למשפחה ותיקה במערב-האמצעי. הרבינו שיחה. נגענו גם בענינים שדנתי בהם למעלה. בתומי רמזתי על שירת-הכושים, על הארלם, על שרידי הסגנון ההודי בנקודת-מוצא למקוריות. ואדם זה, שישב כל הזמן אדיב ונענה לדברי נרתע ממקומו. “כמה ימים אתה יושב בארצנו?” שאלני. וכשהשיבותי כי רק ירחים מספר אני כאן נחה עליו דעתו ואמר לי: “כלאדם-מן-החוץ מחול לך, אם כי שלא ברצון העלבתני קשה. אתה שולח אותי אל העבדים ואל הפראים! אבל יש אמריקה אחרת, שאתה אינך מכיר אותה. אולי אמריקה עצמה אינה מכירה אותה עוד כל צרכה. אבל היא ישנה, ובאחד הימים תקיים את חזונו של ראש משורריה” והוא קרא באזני קטטעי פזמון של ויטמן:

אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֲמֵרִיקָה נוֹתֶנֶת קוֹלָהּ בַּשִּׁיר,

שִׁפְעַת זְמִירוֹת אֲנִי שׁוֹמֵעַ, כָּל שִׁיר כֻּלּוֹ שֶׁלּוֹ, אוֹ

כֻּלּוֹ שֶׁלָּהּ, וְלֹא אִיש זוּלָתָם.

ראיתי את האיש ושמעתי קולו וידעתי דבר-מה מבקע לו דרך בארצות אלה. כאילו תורה זו, שאמרה שהכל הוא הווה, באה אל סופה. מסורת וקניני-עבר הם מרכושו של אדם, שאתה עומד על כל רום ערכם רק בהיעדרם.


 

ב. שני כרוזים    🔗

שניים מגדולי הדור, מראשי המדברים – ומעולם לא זכה אדם, שדיבורו יהא מפוצץ כשם שהיו מפוצצים דיבוריהם – יצאו דחופים לפני אמריקה המעשית, העסקנית, הרוכלת, הממציאה, הרוכשת והכובשת לבשר בואה ולקדם בתרועה פניה. אחד היה חכם, גדול-החכמים בארצות-הברית (כך קורא לו פיליפס ראסיל), מטיף בבתי-היראה ונואם בין אנשי-כת דתיים, מתקן החברה, מושרש באדמת בוסטון וסביבותיה, יעריה, מסורתה הקפדנית והלמדנית, בר-אוריין וחניך-נצרות קלבינית המורה ומלאה קדרות. והשני היה פייטן, גדול-המשוררים באמריקה, מילדי הרחוב, בעל-מלאכה, יצאני, אוהב ראש כל-חוצות ועשב השדה וחירות. סוכן מפלגה, עתונאי, הוזה וחוזה נע-ונד וידוע-חולי. שניהם, אֶמרסוֹן הכהן וּויטמן הלוי, היו במאת השנים האחרונות רוח-החיים, המסעירה את הדור והידים הגדולות הסומכות והמנצחות עליו. אין איש יודע אל נכון דרכו של אֶמרסוֹן מהי. היו לו הרבה דרכים וצידי-דרכים, שפרשו והביאו אל מקומות שונים. המים החיים שנזלו מדליוֹ עלו מן העומק. אבל הבארות אשר מתוכן שאבם היו רבות. וממילא ראה את השאיבה המתמידה ממעיין אחד ואת העמידה על הדעת כעקשוּת ומום רוּחני. “העקביות השוטה, אמר, היא המלאך הרע של קטני-הנפש”. וסוף כל סוף אין חשיבות יתירה לכוונותיו של בן-אדם. מכריע הפירוש בו מתפרשים דבריו על ידי הרבים. והטבעיות השכלית האֶמרסונית, זו התורה המחבקת זרועות-עולם והקוראה לפעילות ולהתהוות שאין לה סוף והשתנות תמידית, המעמידה את החוק על נטייתו ותשוקתו של היחיד ואת הקדוּשה על הדבר המונח בטבע; הרואה את הטוב ואת הרע שמות-לווי וכינויים לדברים, והם ניתנים להיטלטל ממקום למקום; ואותה לשון של תורה וגדולה, שיש בה ממרומי שמים ואף על פי כן היא תמיד כה קרובה אל הארץ ומחנכת את האדם שחובתו לדעת ערכו – כל אלה היו משתמעים לשתי פנים, וקול-הדברים, שהיה פורץ מבעד למעטה הטראנסצדנטלי, היה כאילו עונה אמן ואמן אחרי מאוויו של איש-החרושת והתעשיה, שהעמיד את כל העולם על יכולתו.

וכשם שמהלך המחשבות אצל אמרסון היה משתמע לשתי פנים וניתן להתפרש גם בניגוד לכוונתו, כן היו סיסמאותיו בשעה שיצא לעורר בני-עמו לשחרור רוחני. אמנם דבריו היו מלאים וגדושים השפעות אפלטוניוּת, ישנה וחדשה, והגיונות-מוסר של משה, ישו, קאנט, נזירי הודו וחכמי-פרס, אבל ההד אחר היה. עיני האנשים ראו את אֶמרסון והוא מחצצר לפני דגל-הכיבושים שהורם בכל כך הרבה אהבת-בצע בימיו. “ארץ חדשה, אנשים חדשים, מחשבות חדשות”. מתחילה הארץ והאנשים והמחשבה בסופם. זה היה, שיר תהילה לעולם שכבר התחיל מתקיים. תרועת עידוד לשרים ועצמה לרודפי פרסים ואותות-הצטיינות, לאמונה ביצרים ובכוחות-הגוף עם תוספת של קוצים ועוקצי-הלעג שבהם, על מדורה שכבר התלקחה; האיבה אל “הכּרץ האירופי”, אותה התולעת השטוחה, בת מבנה-גוף קבוע ומשתלשל וחוזר על עצמו, המכרסמת במעיה של התרבות האמריקנית ומכלה אותה ומביאה אותה לידי כחש במציאות שלה ובהוויה שלה.

“במקום ההשגחה, אומר פיליפס ראסיל, שׂם (אֶמרסון) את הסיבתיות. אני השמים-ממעל ואני השאול-מתחת. מה שאדם עושה היום הוא הקובע מה בחפצו לעשות ולהיות מחר. אם מתאווה אני ליבול סתיו, עלי לזרוע שדותי באביב. – – – זאת היתה תורה של תרועת רצון. רוחה היתה כרוח-הזמן וּכמזג בני-ארצו של אמרסון. באלה הם ריגלו קונטיננט והכניעו אותו. אספו אוצרות שעין לא ראתה וממקורות לא ידעם איש לפניהם, מלאו את החלל, בין שני אוקיינוסים, אופנים, פלכים, גלגלי-שיניים, גלגלי-תנופה. היו מכהים עולם ומלואו בפעילות מחוסרת חשבון ודעת. ועל ידי מלחמות, חינוך תועלתני ותעמולה של דברים ועתונות הקימו אומה מאוחדת ושווה. עכשיו באה ההפסקה. קולות מגיעים אלינו ושואלים: יפה מאד, אבל התכליתת מהי? ובכן, זהו הכל?” – וקולות מגיעים אחרים מלאו יאוש ואבדן. באחת הנקודות שבפרשת-הדרכים היתה, כנראה, הנטייה לא אל הצד הנכון. הדרך סגרה עלינו שנית. שוב בקהל המשכילים עייפות, מונוטוניוּת, שובע, מדווה, גועל. – – – תורת אמרסון היתה מכוּונת לאמריקה רכה-בשנים. אבל לשווא נתעמק בה, כדי להוציא מתוכה דבר-מה בשביל אמריקה אשר דמה כבר נתעבּה וגילה בינוני".

גוילי-מגילות אלו מתח ויטמן על תופו והכּה עליו בכל כוחותיו האיתנים. “הייתי מהביל ומהביל, אמר, עד שבא אמרסון והרתיחני”.


זְרֵה הָלְאָה שִׁירֵי-אַהֲבָה מְמֻתָּקִים

בְּסֻכַּר-הַחֲרוּז, תְּכָכִים וָאֲהָבִים אֲשֶר

לְהוֹלְכֵי-בָּטֵל,

נָאִים הֵם לְמִשְתְּאוֹת-לַיְלָה, בָּהֶם יְטוֹפְפוּ הַמְּחוֹלְלִים לַנְּגִינָה מְאַחֶרֶת בַּנֶּשֶׁף.

הַמִּשְׁפָּחָה, חֲוָיוֹת-הוֹרִים, יַלְדוּת, הַבַּעַל

וְאִשְׁתּוֹ מַנְעַמֵּי-הַבַּיִת, הַבַּיִת עַצְמוֹ וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ,

הַמָּזוֹן וְדֶרֶךְ שִׁמּוּרוֹ, הַכִּמְיָה, בָּהּ מִסְתַּיֵעַ לְשֵם

כָּךְ, כָּל הַמְהַוֶּה אֶת הָאִישׁ, אוֹ אֶת הָאִשּׁה הַבֵּינוֹנִים,

הַחֲזָקִים, הַשְּׁלֵמִים וְדָמָם הֶעָרֵב, אֶת הָאִישִׁיוּת

הַמֻּשְׁלֶמֶת הַמַּאֲרִיכָה יָמִים.

וּמְסַיֵּעַ בְּיָדָם לְמַעַן חַיֵּיהֶם בִּבְרִיאוּת וּבְאשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְצָר צוּרָה לְנִשְׁמָתָם.

לִקְרַאת הַנֵּצַח, לִחְיוֹת לֶעָתִיד-לָבֹא בֶאֱמֶת.

עִם דַּרְכֵי-חִבּוּר אַחֲרוֹנִים שֶׁבָּאַחֲרוֹנִים, בָּתֵּי-חֲרֹשֶת,

אֶמְצְעֵי-הוֹבָלָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בָּעוֹלָם, כֹּחַ הַקִּיטוֹר,

קַוֵּי-רַכֶּבֶת-אֶכְּסְפְּרֶס הַגְּדוֹלִים, גַז, נֵפְטְ,

נִצְחוֹנוֹת זְמַנֵּנוּ, הַכֶּבֶל הָאַטְלַנְטִי

הָרָגִישׁ, מְסִילַּת-הַבַּרְזֶל, הַפַסִיפִיקִיָּה,

תַעֲלַת-סוּאֶץ.

מִנְהָרוֹת אוֹנְט-סֶנִיס וְגוֹתַרְדְּ וְהוּסַק,

גֶּשֶׁר בְּרוּקְלִין, הָאָרֶץ כֻּלָּהּ לְמוֹפֵת פַּסֵּי-בַּרְזֶל

וְאָרְחוֹת-אֳנִיּוֹת-קִטוֹר מִשְׁתַּזְּרִים עַל פְּנֵי כָל יָם,

אֶת הַמַּעְגָּל אֲשֶׁר לָנוּ אָנוּ, אֶת הַכַּדּוּר הַשָּׂשׂ לָרוּץ אָרְחוֹ, אֲנִי מֵבִיא.1


ויטמן קיים מה שאחרים רק הבטיחו, הוא עשה את ההתהווּת הזורמת כעין קבע ופוּלחן ארצי והפיח בה נשמה לאוּמית. המדוּד והקצוב, המעכב והמגבּיל הוא הממותק, הרפה והתשוש המזדקן. “שירת-כרצים” זו, שאין לה מקום בארץ שמידותיה נעורים, מרץ ופעלים. ארץ זו תשיר עובדות, עבודות ומלאכות, חולין שבחולין תלי-תלים של גופים ועצמים, ציבורי מעשים וחופש-אין-מצרים. אמריקה תשיר על השגור ועל השכיח ובלשונו ובצוּרתו של השגוּר והשכיח. אין היא זקוּקה ללהטי פיוּטים ולשפת-אלים. מביטים עליה מגבוה, כי עבר אין לה. אבל העדר זה כוחה וגבורתה ולשד-עצמותיה. כאן ההווה כמות-שהוא מתעלה למדרגה של היוצא-מן-הכלל והנפלה. הנסים והנפלאות בארץ זו גלוּמים בכל מאורעותיה, בעצם מציאותה וצוּרתה.

אותו הטור החפשי של ויטמן ואותו גירוף סוער של עובדות ומעשים, המשתלשלים ויוצאים בסך פזמונותיו הממותחים, צורה זו של העדר-צורה, בעיטה וכפירה בצורה, הפורקת עול של משקל והמוחקת גורמי צפיה וסקרנוּת ואינה מכירה בסמכותם, משטרם ונסיונם של אלה שהיו עד היום הזה, בּארבּריזם זה הבא מרצון ומדעת, כל אלה אינם תופעה ספרותית בלבד, פרק בתולדות הפייטנות המודרנית, או פרשתו של משורר בודד במועדו. בפיו של ויטמן מתגלגלות משאלות-לבם של בני-ארצו ובשירתו משתקפת בבוּאת-דורו. ויטמן היה ביטוּי לאמונה ויהירות של אנשים אשר ההצלחה האירה להם פנים, כאשר לא האירה עוד פנים לאיש. והם אמרו בתוּמת לבם המתנשא, כי העולם הישן היה רק הכנה ארוכה וממוּשכת, אבניים וחבלי-לידה של החדש. ולאחר יציאתו לאויר העולם של זה האחרון מילא הראשון את כל תפקידו ותעודת-חייו. כי העולם החדש אינו המשך, נצר וצאצא. הוא יצור, שצירופו הפנימי מקורי הוא ביסודותיו. מכאן ואילך מתחילה התפתחות חדשה ללא כל תלוּת בישנה. הכל כאן מבראשית. ואין בודקין. כל הבא ביד הוא מבראשית. המציאוּת הפשוּטה היום-יומית וכל מלאכת-ידיו של יצור ענקי וחדש זה, כל הגשמת חייו, ארחוֹ וריבעוֹ קודש הם ומעשי-בראשית הם. ותחי ממשלתו “הבינוני-האלוהי”!

ושום פעם. הקו והמשקולת לא היו לבו של המשורר, שרחב עד אין ערוך ממסגרתו הרעיונית ומסעיפי תכניתו החברתית. ענוותנוּתו ושברון-לבו של ויטמן וגם אותה נעימה חבוּיה, רכּה וכבוּשה-שלא-מדעתה בכבלי מידה וקצב, ראו רק מעטים. אירופה זו הזקנה והבּלה היטיבה לראותם. שם הניח מי שהוא את קובץ שיריו במערכה אחת עם יצירות שכּספּיר ובצדיו של ספר-הספרים. אבל המכריע היה גם כאן הד הדברים בארצו. “הבינוני-האלהי”, אלילוֹ של ויטמן וילד-שעשוּעיו, ביקש בו רק את ייחולי-לבו. ואת אשר ביקש מצא. הסכמה, חיזוּק והיתר להמוניותו, לגסות-רוחו, לבערותו, להתרברבוּתו. והערצה לנכסיו, לעשרו, לשׂוֹבע שלו, לשפע וּלגוֹדש-קיניניו ודחיפה ועידוּד לכל תאווֹתיו. כי הושפל כבודה של כל מסורת עד עפר.

עכשיו נתמוטטו ונתערערו גם יסודות אלו. ה“ווירליבּריזם” הויטמני, כדגל מתנוסס על ארצות-הברית הוּרד. אמריקה אינה רואה כל תקווה בגוֹדש, בתוהוּ ובוהו של ריבוי-נכסים ובקלות זו של חוסר מעצורים. מאונם היא מצמצמת: שדות-כותנה בדרום ותבואות וכל דבר בחרושת ובכפר. הטור החפשי של ויטמן וכל מהלך המחשבות וההרגשות הכרוּך בו לא עמדו ביום רע. “ולא נשאר כמעט איש שיגן על מצוּדה זוֹ, שהיתה פעם שליטה על הכל”. שירת-אמריקה של ימינו מבקשת בצורתה גורמים שיעכבוה, שיקבעוה, שיקשרו ידיה, שיכבידו עליה. “המשורר לומד לחבּב על עצמו, אומר אוּנטרמאיר, את ההנאה שבמעצורי צורה המגבילים את שירו, כשם שהצייר מעריך כראוּי תחוּמיהם המצוּמצמים של יריעות תמונותיו. – – – האם לא ידע האמן להעדיף הרגשה זו, בשעה שרצונו מתגבר על כבלי-צורה מסויימת, אף כי יש והיא מתקוממת עליו?” דור זה שהיה כל תקוותו של ויטמן לא המשיך דרכו. ולא שפנה עורף בדרכו העיונית לאדם הבינוני. שוויון, חירות, דמוקרטיה הם גם עיקריהם של משוררי אמריקה בני-ימינו. אבל הזמנים נשתנו. ויטמן ראה את הכל מוטל בזהרה של שמש-צהרים. הוא הרים את ההוֹוה המבלבל והסואן מעל למוסדות-עולם. עכשיו פסה אמונה ביכולת זו בלבד.

אכן גם ויטמן, כיון שהיה משורר-איתנים, לא עלה בידו להתכחש לעצמוּתו כל ימיו. ועם ערוב חייו, לאחר שטעם טעם רבות-הימים בבשרו ובנפשו, ראה גם הוא את ברק-קסמה של חשכת-הדורות:

נֹעַר רְחַב-נֶפֶשׁ, חוֹמֵד, אוֹהֵב – נֹעַר מְלֵא-חֵן, כֹּחַ קֶסֶם,

הֲיָדֹעַ תֵּדְעוּ יֵשׁ יְמֵי זֹקֶן, יָבוֹאוּ אחֲרֵיכֶם וְעִמָּם זֶה הַחֵן, הַכֹּחַ, הַקֶּסֶם?

יוֹם כִּמְלֹא פְּרִיחָתוֹ וְזוֹהֵר – יוֹם שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה, פָּעֳלִײם, רַהַב, צְחוֹק, קָרוֹב

קָרוֹב הַלֵּיל יֵצֵא בְּעִקְבוֹתָיו עִם רִבְבוֹת שְׁמָשָׁיו, עִם שְנָת, עִם חֲשֵׁכָה מַחֲלִימָה

עוֹד רְחוֹקוֹת שְׁנוֹת שֵׂיבָה טוֹבָה, עוֹד רָחוֹק הַלַּיִל, וּמְאוֹרוֹתָיו בְּאַרְצוֹת אֵלִי,

אוּלָם יְמֵי בַּגְרוּת וִימֵי דְאָגָה וּמַחֲשָׁבָה רַבָּה כְבָר הִגִּיעוּ. –


כשהייתי בקמדין הלכתי לראות ביתו של ויטמן, אשר בין כתליו עברו עליו הרבה שנות-פרישות, מחלה והתבוננות עמוקה. לא הרחק מ“הטמפל” שלנו עם הרב ה“מתוּקן”, שאליו נשלחתי, האדים בית-היראה בארגמנה של חמה שוקעת. גא ורם התנוסס על ראש גבעה. אבל בבתי-החרושת המרופטים והעזובים, לכל אָרכּם המשעמם והמטריד, גלל השממון מתוך חלונותיהם האפלים. כל השערים היו מוגפים ולא ראיתי נפש חיה בין החומות האלו. מתוך מלבנות שבילים ודרכים מזופתים שנתפרקו, אשר פעם המו צעדי-אנשים-עמלים, בצבץ עשב חיור ורך מכל סדק וסדק. כל מלאכת-אדם שבתה כאן. והטבע התחיל להיאחז במקום ולפרוש ממשלתו. והלכתי וחשבתי. “עשב זה מהו?” – כלום לא זאת היתה שאלתו הראשונה של ויטמן, כאשר פתח פיו? וכלום שם זה לא שׂם בראש שירתו:

וְיֶלֶד אָמַר, מַה זֶּה עֵשֶׂב-הַשָּׂדֶה?

בְּקַחְתּוֹ אוֹתוֹ אֵלַי מְלֹא-כַפָּיו.

אֵיכָה יָכוֹלְתִּי עֲנוֹת לַיֶלֶד? לֹא אֵיטִיב

דַעַת מַה זֶּה מֵאֲשֶׁר יְדָעָהוּ הוּא.

אוֹ אֲנִי מְשָׁעֵר הָעֵשֶׂב עַצְמוֹ הוּא יֶלֶד,

תִּינוֹק שֶׁנִּבְרָא מִתּוֹךְ הַצְמִיחָה.

וְיֵשׁ אֲדַמֵּהוּ שֵׂעָר נָאֶה לֹא גָזוּז שֶׁל מֵתִים.


אבל ירק זה, שבצבץ לפני בין השבילים שנשמו ובין סדקי הזפת שנתפרקה, אחרת אחרת היתה כוונתו. הוא צעק מתוך האדמה — עוני, אפס-כוח, עוון ופשע וכל חטאת, מות. זה לא היה עשב זה, אשר לו התפלל ויטמן. הוא צעק: תפילה זו עצמה, וקול הציבור שענה אחריה אמן, לשווא היתה. כי לא תמיד “הכל צועד קדימה ואל אשר מחוץ ואין דבר אשר יתפלץ”. יש שהליכה זו קדימה ואל אשר מחוץ, אם נטייתה היתה משובשת מתחילתה, היא היא ראשיתה של המשבר.


 

ג. אמת של אנשי­-מעשה    🔗

אי-אפשר לעמוד על אָפיה של אומה זו, להבין את המתהווה בחברתה, בכלכלתה, בדתה; אי אפשר גם לשער מה שיכול להתרחש בה, אם לא תתברר לנו תחילה נקודת-הראוּת המיוחדת אשר לאמריקה על האמת. אנו רואים עוּבדות ומעשים ומשתוממים להן. הזרוּת שבהם והסתירות המתנגחות בהם לא מובנות לנו כל עיקר. הנה כוֹהני-ההיכלות, שלהם ושלנו, יוצאים בראש כל תנוּעה של חופש וקידמה. “המדע-הנוצרי” הוא כתב-עת נבון, פתוח לכל הדעות והאמונות, ישר וסבלן בתוך כל העתונים. גם ה“רבי” שלנו השפעתו בחברה בסימן עלייה. הוא דורש בחגאותיהם בבתי-היראה שלהם, והכומר-משמיע דבריו מעל בימת בית-הכנסת בימים-טובים שלנו. בין חניכי בית-המדרש לרבנים בסינסינטי מצאתי פרחי-כהונה, שדעותיהם קרובות ללנין וסטאלין מאשר לפינסקר ואחד-העם. ואין כל ניגוד בנפשם בין העתיד אשר אליו הם מתכוננים, עמוד-ההיכל ומשא ודרשה בשבת וביום-טוב באזניהם של אילי-הכסף, ובין התלהבותם הקומוניסטית. כשאתה נפגש עם החברה המשכילה: מורים, עורכי-דין, שמשי-הציבור וחברות-צדקה, ומנסה להטותם, שיתנו דעתם לשיבת-ציון, נושא-השיחה מתגלגל על הערבים האומללים, תמיד ובלי-הרף על צדק חברתי, ולא על שוועת בני-עמם ומצוקתם. ובשעה שאחד מהם מחליט ללכת לארץ-ישראל ולראותה בעיני-בשר, דרכו אם לירושלים דרך מוסקבה, או למוסקבה דרך ירושלים. יאמרו, שטחיוּת כאן, חוסר כובד-ראש. בשום פנים אין להסתפק בדחייה בקש זו. הדברים עמוקים פי כמה. אין המהלך והנוסח האלה ארעיים ותלושים. הם פרי חינוך ממושך, השקפת-עולם ופילוסופיה של החיים. ומן ההכרח להתעכב עליהם ולדעתם.

האמת מהי? אם יש זכות לאדם להתגדר במותר-מן-הבהמה, עודף-מעלה זו מונח בלי ספק במצווה שהטיל על עצמו: ישנה אמת בעולם ומצוּוה אתה לדרוש אחריה. אצלנו היא חותמה של הקב"ה. הדן על פי דינה נעשה שותף למעשה-בראשית. אחרים ראו אותה שיא החרוּת. שוב אחרים ראוּה הוכחה הגיונית, שאין השכל יכול לעמוד בפניה. כיוון שהשקר כאן, לא ייתכן שלא תהא אמת כאן. והדעות מרובות ומחולקות. אבל החילוקים לא היו בעצם אלא בשתי נקודות. ראשית על יכולתנוּ להשיג אותה במעט המשיגים שבידנו. ושנית, על מוצאה ועל הגורמים שהולידוה. היו שראו אותה שׂכל-אלוה ממעל, היורד אלינו, דרי-מטה. היו שראוּה יוצאת מתוך אותה חבית עכוּרה של תועלת וחיי-בשר. אלא מתוך סגולתה להתעלות היא סופגת צלילוּת ולחוּת וטוהר ונקיוּת מכל סיג. היו גם שאמרו, הכל הוא שרירות-לב, טעות אחת גדולה ואמת אין.

התרבות האמריקנית יצרה לעצמה שיטה משלה. היא אינה אומרת אמת אין. היא אינה כופרת. האפיקורסות אינה חביבה על הארצות האלו. הם אמרו רק דבר קטן אחד. האמת היא בדיעבד ולא מלכתחילה. היא שם-נרדף להצלחה. כור-המבחן שלה הוא המעשה. אם התנהגת על פי מצוותיה ומעשיך עלו יפה, סימן שיפה גם כוחה. ההצלחה לא האירה לך פניה, פשפש באמת, שהיתה נר לרגליך. ואולם ראשית כל מחוֹק בלי רחמים את ההנחות ואת העקרונים. מה שמכריע אינו הוכחה שכלית, או נסיון של העבר. מכריעה ההוכחה למעשה בעוּבדות העתידות לבוא. טול, איפוא, מהאמת את זכות תביעתה להיות נר לרגלים. היא עצמה, עד שתצא להורות-דרך, להטיל-חובה ולצווֹת, זקוּקה לסמיכה, שהמעשים בלבד בכוחם ליתן לה. את האמת מאמתות העובדות ולא פרינציפּים. אם המעשים הם לטובת בני-אדם ולרווחתם, טובה האמת ואחוז בה. אם לאו – הרף ממנה. בעולם יש טוב ורע, כלומר מועיל ומכניס רווחים, או משחית ומביא לידי הפסד. “החוקים הכלליים – אומר ויליאם ג’ימס, פילוסופה של תוֹרת הפרגמטיזם האמריקני – חייבים להיפרע במזומנים לקופה”. שפת-רוכלים זו בתחומי הרוח צורמת במקצת את אָזנו של איש התרבות האירופי. ונפשו של ברטראנד ראַסיל סלדה. הוגה-מחשבות אנגלי זה, דק ופקפקן וחריף ועמוק, חש עלבון קשה. הא כיצד? הערצה של עשייה כתכלית לעצמה ולשון-תגרים זו בממלכת הרוח?

ג’ון דיוּאי, המחנך הגדול בארצות הברית, המשפיע הרוחני והמעצב פני הדור, מיהר לעזרתו של חברו. “ויליאם ג’ימס – הוא כותב – ביטא את עצמו מתוך השוואה מוצלחת. הם (החוקים הכלליים) “חייבים להיפרע במזוּמנים לקופה”, כלומר עליהם להביא לידי תוצאות מסויימות. מבטא זה כוונתו, שעליהם להוליך אל עובדות ממשיות. אולם בשביל אלה, שאינם מצוּיים אצל חיתוּך-הדיבוּר האמריקני, היתה נוסחתו של ג’ימס, כאילו רצונה לומר, שהתוצאות של מושגינו השכליים מוגבלות הן על ידי שוויין הממוני, כך כתב ברטראנד ראַסיל, שהפרגמטיזם אינו אלא הפגנתה של התגרות האמריקנית”. אבל מי תמים ויחשוב, שראַסיל לא ירד לסוף דעתו של הפרגמטיזם האמריקני. את המשל התגרי ודאי שראה כמיטאפורה סגנונית. אבל הוא הבין יפה גם את הנמשל. וכתב מה שכתב והדין עמו.

שיטה זו הרי מכחישה מציאותה של אמת איזו שהיא בחוק, בדת, במוסר. אין אמת קבועה וכללית ושווה לכל נפש. “האמתי הוא פשוט כפשוטו יתרון למחשבה, כשם שהצודק הוא יתרון להתנהגותנו”. מכאן גם היחס לכל דבר שבמסורת. כי מה פירושה של מסורת? הווי אומר, דרך-חיים שהוותק שלה מקנה זכותה אף כי התועלת הממשית אינה נראית לעין; אף כי יש שהיא מעכבת קמעה את ההתפתחות, מאיטה את יכולת-המעשים. זכות זו ניתנת לה, משום שהיא מכילה קורטוב של אמת, קיימת לעד, לא-משתנה ומעל להשפעתם של גורמי-חוץ חולפים. ואולם טוֹל את האמת מכאן, מיד ונסתלקה גם סמכותה של המסורת, הפרגמטיזם עקבי הוא, איפוא, באיבתו לה. הרי הוא אינו רוצה להישען על עבר, על מעשים שהיו. האמונה, המחשבה וכל שאר מערכות-הרוח עליהן להביא אותנו לידי מעשים ממשיים, מעשים מועילים, מעשים המשביחים והמטייבים את המצב. והשבחה וטיוב פניהם אל מה שיהיה ולא אל מה שהיה. אבן-הבוחן של כל אמת תהא, אם היא כדאית או שאינה כדאית. השכל, המחשבה, התודעה – מושגים אלה שהטרידו כל כך את הרהוריהם של אנשי אירופה, (“הלהכעיס” לאירופה אינו מסתלק לעולם מן הדעת האמריקנית), לקבוע מקומם וזכותם, הפרגמטיזם אינו מתקשה בהם. לו יש קנה-מידה בדוּק ומנוסה. כל הדברים היפים והרמים האלה אינם אלא אמצעים להשכיח על ידיהם את המצב. ויש לנו קנה-מידה; אם הם מכניסים רווחים לפרט או לחברה נדון אותם לחיוב, אם לאו – דינם לשלילה.

אם האמת היא אמצעי, או בלשונה הטכנית של אמריקה, האמת היא אינסטרומנט, מכשיר וכלי וידיים, השתדלותו של דיוּאי להטעים ולחזור ולהטעים על דקוּת-המלאכה, המוּטלת על המכשיר הזה להוציא לפועל, אינה משנה מאומה. “כל האידיאות – הוא אומר – מכשירים הם וחייבות להיות כך, לתקן בהן את העולם (מבטא זה “תיקון-עולם” בעברית בכוחו להטעות, אבל לא נשכח, שהמונחים הם טכניים, ותיקון כוונתו פשוטו כמשמעו), לעשותו משובח ביותר לשם ישיבה בו”. זהו דארויניזם אפיל ופעיל. אינו יודע את השמא, המעביר הכל לפני בית-דינו של הבדוּק והמנוסה. והבדיקה עושה כל שמא לברי. אפילו שאינו-שכלי, אם יש טעם ותועלת בקיומו, אם הוא מכניס רווחים, אם הוא כדאי הריהו אינסטרומנט טוב לשימוש ויש לקבלו בשתי ידיים.

בימי המשבר של שנת 1929 עמדו בניו-יורק ובשאר הכרכים הגדולים רבבות מחוסרי-עבודה בפתחם של בתי-תמחוי וידם פשוטה לחברות-הצדקה לקבל מהן מעט מזון להחיות נפשם. ההגבה הראשונה היתה – אין איש אחראי למוּבטלים אלה. הם אנשים אומללים. תבוא ה“צ’אריטי” ותתעסק אתם. האמריקני התרגל בקוֹשי אל המחשבה, שבתוך החיים עצמם יש גם אי-הצלחה. שמוּבטלים אלה אינם “לא-יוצלחים”. שכשלון זה הוא הוא כשלונה של אמריקה, ניצנים של תרבותה. שאסון זה הוא אסונה. שהדאגה לאומללים חובה היא ולא רשות ומעשה-צדקה. וכלוּם מהלך-דעות זה אינו יוצא במישרים מהשקפה זו על האמת. שנסיתי להסבירה עד כה? אם הכל הוא מכשיר להשבחה, מן ההכרח שהעני הוא לא-יוצלח. אדם שלא ידע להתנהג. אם לא, כל הבנין האופטימיסטי של עולם העשייה מתמוטט על יסודותיו. כי תורת המכשירים מוליכה גם אל אינדיוידואליזם קיצוני. כל אדם אחראי למצבו.

דעות אלו חדרו ועברו את הכל. גם הכנסיה אינה קהל מאמינים מאוחדים באמת דתית אחת. למעשה אינה אלא חברה לשם יעוד חברתי. מלה זו “סושיאל-ג’אסטיס” (צדק חברתי) נישאת על כל השפתיים. אין נואם שלא ישתמש בה ואין דימגוֹג שלא ינצלנה. הכל הוא צדק-חברתי – נצרות, יהדות, סוציאליזם, מסחר, חרושת. כל אדם באמריקה, בתוקף כוח-עשייתו, ואם הוא מצליח, הוא רודף צדק. פורד ומורגאן גם הם רודפי-צדק. אלא שאנו, חניכי התרבות האירופית, מסיחים דעת, כי “צדק” זה האמריקני אינו אותו המוחלט, העילאי, והדין הנוקב את ההר, שהוּרגלנו אליו. הוא צדק מסוג אחר. מין יתרון, מין הצלחה. צדק של אנשי-מעשה ואמת של אנשי-מעשה.

אבל שנים-עשר מיליון מובטלים וחסרי-כל, המתענים זו השנה השמינית, גם זו עובדה היא, שתורת המכשירים לא יכלה לה. עובדה זו, אם אין היא מעידה על אמת, על כל פנים היא מכריזה על השקר. ומי יודע, אם אין ממש בהוכחה הגיונית זו, האומרת שמציאותו של שקר מחייבת את מציאותה של האמת. יש, איפוא, צורך לדרוש אחריה מתוך הנחות קודמות, מתוך עקרונים. שמא בכל זאת יש ממש בתורה זו המלמדת, שכר מצווה – מצווה. הנה רוּזואֶלט. הוא אומר, שאמריקה אחראית, שהכלל אחראי, שהמרכז אחראי. אפשר שרוּזואֶלט אינו אלא מקסם-שווא, טעות. גם הוא אינו אומר אחרת מאשר – צריך לעשות, נביא שנית את הגלגלים לידי תנועה וינסה שנית כל אחד את מזלו. ואף על פי כן, אולי יש ממש בעיקרון, קודם לנסיון, על אמריקה אחת, מרוכזת ואחראית ובת-סמכות? שמא כדוגמת רוּסיה? שמא כדוגמת גרמניה?

שלא מדעת אתה נחרד לסכנה הכרוכה בתורה העושה את האמת מכשיר להצלחה. גם הקומוניזם וגם הפאשיזם עברו שעריה. ג’ורג' סוריל הוא תלמידו של ברגסון. ותורת רבו היא פרגמטית במחציתה האחת. גם היא אומרת – כל האמיתיות, שיצר האדם בחיי-המעשה לשם המעשה יצר! המציאות וכל מושגי המציאות אמת הם עד כמה שהם מועילים. בחיי-יום-יום. התועלת היא קנה-המידה לכל דבר. אמנם יש לו מציאוּת אחרת, האמיתית באמת, שדבר אין לה עם התועלת, עם “הצריך להיות”. שהיא כולה יופי ורחשי אהבה של לבבות יוקדים. אבל מציאות זו האחרת, האינטוּאיטיבית, העל-שכלית כה רחוקה היא וכה מעולפת סודות. מה שמתקבל על הדעת היא הראשונה, הפשוטה והברורה. סוריל נקט בה על פי דרכו. הוא כתב ספר בשם “התועלת של הפרגמטיזים”, ניתוּח רחב על ג’ימס וברגסון יחד. ולמה אכחד, לבי ירא מפני תרכובת זו. גם באמריקה מרבים לקרוא ספרי הפילוסוף הצרפתי. ג’ון דיוּאי בפולמוסו עמו פותח כך: כל קורא ברגסון – ומי בימינו אינו קורא את ברגסון". אבל ג’ורז סוריל כתב גם ספר על תפקידה של האלמוּת בהיסטוריה. מוסיליני הוא תלמידו. גם העדר הבולשאֶויסטי וכל רועיו נטו אהליהם בשדות אלו. אי-אפשר, איפוא, לדעת לאן יוליך הפרגמטיזם האמריקני, עם תוספות של מסתורין ברגסוני, את אמריקה. לעת עתה תורת-המכשירים היא משען לליברליוּת, להתקדמות, לחופש הפרט. אבל שנים-עשר מיליונים של מוּבטלים מעיקים בכל כבדם על כל החיים שם. עד עכשיו לא הועילו המעשים הרבים והגדולים. חכמי הסטאטיקטיקה, השאלונים, חכמי הכלכלה וחשבונותיהם לא יכלו להתגבר על המוּעקה הזאת. אי-אפשר לומר שהכל שם מאוּזן ומעויין. ומי יתן שלא ילכו אל המקום, אשר מוטב שלא יגיעו אליו לעולם.


 

ד. הגולה בין גולי העמים    🔗

בעולם זה של בנין ותנועה, בתוך הקפאון הקלביני וכתוֹתיו הדתיות יחד עם הנטיות התועלתיות, המעשיות והתגריות, שברשימותי הקודמות, נסיתי לעמוד על כמה מקוויו התקבצו יהודים למיליונים, שלא הביאו אתם דבר מארצות-מגוריהם, מלבד אותו רחש עמום ומסתורי בהכרתם, כי בנים הם לעם עתיק וגדול, שנתן תורה זו הקדושה והמפוארת כאן בידי הכל, ואותו רגש של יקר ליחש-אבות, הער בלבבם ביודעים ובלא-יודעים. אבל רושם ראשון, בלתי-אמצעי, שאתה חש כאן כיהודי, הוא שאינך יחיד בין שונים, אינך אחר. גולה הנך בתוך אומה, שהיא עצמה אינה אלא צירוף של גוֹלים. מכאן אותו משב של חירוּת המכה על אפך בנועם אביבי, מיד כשדרכה כף-רגלך על האדמה הזאת. מעבר לאוקיינוסים לכל האנשים האלה פרצוף אחד ושם אחד – אמריקנים, יינקים. באמריקה גופה הם מתפצלים ומתבררים מחנות מחנות של יציאי הארצות, אשר משם באו, הם או אבותיהם לפניהם. ומעמדו של המהגר הישראלי אינו מתבלט בין השאר; אילמלא חששתי מפני הפרזה, הייתי אומר – מתבלט הוא ביתרונו, בעודף-כוחותיו, בחכמת-החיים שבו. הם האירים, הסלווים לשבטיהם, האיטלקים והגרמנים טירונים הם ולא מנוסים במצבם החדש. מקל-הנדודים שבידיהם עודנו ירוק ורך וקליפתו מחוספסת, כאילו רק תמול גדעוּהוּ מן העץ הרענן, ועוד שׂרף-יערות מולדתו מפיץ ריחו מסביב. בידי היהודי מקל זה קשה, יבש מזוקן, משׂוֹרג מרוב-תלאות, אבל ראשו מעוגל וחלק משפשוף ידיהם של הדורות שהשתפשפו בו ונשענו עליו. יש, איפוא, איזו נחמה למחצה בגלות-ישראל זו שגלתה בין גלויות העמים שבארצות-הברית. קללת-הנכר הארוכה היתה כאן שלא-מדעת לברכה מעטה. צל זה של דכּאון ונחיתות, שהיה מעיב על רוחו של האדם הישראלי בכל המדינות והאוּמות, אשר בתוכם בא לשבת – צל זה נתפּזר כאן מעט, נעשה חיוור, דק וממוּתח בשעות זריחתה של האוּמה האמריקנית עם ראשית-היותה. תלישות זו עצמה, שהיתה אות הקלון על מצחו של הזר והנידח בין העמים, היתה במסיבות אלו, שהנכר הוא אחת המידות שבאופי ובמהוּת, לכוח כביר. הנצח שבנודד היהודי היה בתוך אוּמה זו של מהגרים ופליטים קנין היסטורי רב-כובד, שיש בו גם מן ההוד ומן החיוּת הגדולה. דבר אחד ברור, לא יאדימו פני היהודי מבושת במקום הזה.

הגולה והנכר, הצועדים כאן ברגל גאווה, הולידו בנפשו של היהודי האמריקני כמה מידות-תרומה, שבכוחן לרפא פצעים עמוּקים ונושנים. היהודי האמריקני אוהב את ארצו החדשה וגא עליה מתוך רגש טבעי, אמתי ועמוק מאוד. פּולחן חיבה זה שנולד לעיניו, שהוא היה בין המטפחים אותו וּמן המסייעים לו, אינו לו סביבה, כמו שהיתה בכל שנות גלוּתו, שעליו להסתגל לה, להתגנב אל תוכה, להשפיל את עצמו למען התכנס לתוכה. בין הידים, שבנו מוּשג זה של מולדת-אמריקנית, היתה גם ידו באמצע. וּבין עבותות-האהבה, שאמריקה רוקמת ואורגת כדי לעשות את התלוּשים למחוּברים, יש פּתיל אחד יהוּדי שנשתזר בהן וחיזק אותן. שאלה זו, אשר כל אחד מקדם בה את פניך, “מה אמריקה שלנו בעיניך?”, עד כמה שיש בה מן השגרה והטשטוּש שבנוסחה שנשחקה מרוב שימוש, שומרת היא בכל זאת מתחתיה דבר-מה חיוּני. מדרכו של אדם לפשוט יד לכל עובר ושב ולבקש מנדבת לבו קורטוב של אהדה לדבר, שהוא חביב עליו עד מאד. היהדוּת הצרפתית והגרמנית התפּארה והתרברבה בתרבוּתה וברום-ערכה של האומה, שטלטלה אותה יד-הגורל לשבת בתוכה. אבל ביוהרה זו כלפי פנים, כלפּי חלקי יהדוּת אחרים שלא זכוּ בנתח תרבות זרים דשן כמוה, היתה מבצבצת כניעה מוּחלטת ומכוערת כלפּי חוּץ. פּזוּרי הגולה שטבעו בין עמים קטנים וירודים ונבלעו על ידיהם, לא יכלו לעצור ברוחם, שלא להרגיש חמלה מתוך מנוד ראש על אבדן העצות וקוצר-היד שהיו עדים להם. באמריקה אין יוהרה רברבנית זו. כאן יש יחס אמתי בלב היהודי, ישר ואנושי מאד אל הארץ אשר בה הוא יושב, כמעט יחס של שווה בשווה.

לא הייתי רוצה, שילמדו מדברי, שאין שנאה לישראל בארצות-הברית. אבל אני דן עכשיו ביחס היהודי אל אמריקה, ועל הקו המיוּחד המסמנהו. זו ועוד אחרת. מידה מעטה של “קוממיות” הטבועה ביהדוּת האמריקנית יונקת ממקור אחר, ושמא אינו טהור מאד. רגש של טינה ורשעות והתרחקוּת אל האדם המשוּנה והמצוּין בצוּרתו, בדתו ובמנהגיו, שעוקצו נפגם משהו בארצות אלה, כי הן עצמן אינן אלא תל-צירופים של זרות ונכר ובליל של עמים ואוּמות, מתאחד כאן להרגשה כוללת אחת שבלב הלבן נגד השחור. אהבת הנכרי והגר היא מצווה מוּסרית. אבל השׂנאה להם היא יצר טבעי. מי שהיה עד ראייה, כיצד עדר בקר מתאַחד בנגיחה ובדחיפה ובאיבה גלוּיה לקבל פני פרה חדשה שנכנסה לחצר הרפת, זה יודע כמה עמוקה השפעתו של יצר זה וכמה הוא משוֹרש בקרקע קדוּמים של ראשית החיים. ואולם רגשות-עדר אלה מוצאים סיפוקם באמריקה בגבהוּת-הלב, בבחילה ובפרישות, שהחברה פורשת מן הכוּשי. אדם שלא ראה את אלה בעיני בשר, אין בכוח הדמיון לתארו. למעלה מעשרים מיליון כוּשים יושבים במרחבי הארץ. ועננה שחורה וכבדה זו מעיבה על כל קו אורה, המבקע לו דרך בעדה. שאלת הכושים בארצות-הברית היא שאלה טראגית מאד, והאנשים אינם חשים, עד כמה שהם שוקעים עמוק עמוק בטומאת ההפלייה, שהם מפלים לרעה את היצורים האומללים האלה, רק משום שצבע עורם אחר הוא. הדין והמשפט אין לאל ידם להועיל ולתקן. ואיש הצבע, כפי שמכנים אותו, מרכז ומושך אליו הרבה מרגשות-טינה, חשדים וחששות, השוכנים בלבם של כל פירורי העמים, על כל הפרשיהם שנתקבצו יחד בארצות אלו.

אין חוק מבדיל, למשל, בניו-יורק בין לבן לשחור. אף על פי כן ההבדל קיים. בניו-יורק רבת-העמים אין קרונות מיוחדים לכל צבע בפני עצמו, כמו שנהוג במדינות הדרום, ואתה מוצא ברכבת-התחתית את שני הגזעים יושבים זה לצד זה וכן במקומות פומבי אחרים. ובכל זאת ההתנכרוּת והבחילה בעינן עומדות. בבתי קאפה עממים “טשיילדס”, שהייתי רגיל לסעוד בהם, לא ראיתי מעולם פני כוּשי בין המסוּבים. הדבר העלה את סקרנותי ונכנסתי בשיחה עם אחד המלצרים, והריהי כפי שרשמתיה בפקנסי:

– האסורה לכוּשים הכניסה לכאן?

– אסוּרה? לא.

– ולמה אינם באים הנה?

– הם יודעים, שאינם אורחים רצוּיים; וכי היית מסב עם שחור אצל שולחן אחד?

– ואם יכנס אחד מהם, מה תעשה בו?

– לא אעשה מאוּמה.

– הא כיצד?

– פשוּט מאד, לא אגש אליו לשרתו; ישב עד שיסתאב ויצא.

– ואם ידרוש, שתשרתהו?

המלצר לעג לי קמעה, ל“ירוק” זה, שאינו בקי בסדרי-עולם, והרחיב את הדיבוּר:

– נניח, אמר, שישב אצל שולחן זה שאתה יושב אצלו, ואני עובר על-ידו והוּא קורא לי – אשיבהו שאין אני ממוּנה על שולחן זה, ועליו לפנות אל מלצר אחר; כן יעשה שני, שלישי, כל המלצרים. הכוּשי ילך אל המנהל להתלונן; הלה יעמיד פנים תמהים ויבקשוֹ בנימוּס רב לשוּב אל מקומו ולחכות באוֹרך-רוּח, עד שיבואו לשרתוֹ. אתה מבין יפה, אדוני, שהכוּשי לא יחזור אל מקומו, אלא ילך אל דלת-המוצא ויסתלק לנצח!

והמלצר, שהיה ממוצא סלאבי שמח מאד על חכמת-התכסיסים שלו, שהשמיע באזני.

ודאי לא מעטים בתי-האוכל בניוּ-יורק או בערים אחרות, שיעשו שם ליהודי כמעשים שעשו לכוּשי, ובכל זאת פרישוּת זו מן השחור קודמת לשנאת-ישראל, כוללת יותר, כוללת גם את היהודי, ומסלקת הרבה גירוּיי-סתר, שהכסינופוביה, זו שנאת הזר, האיום והאכזרי בכל יצרי-האדם הרעים, משסה ומפתה ומעוררת. גורם זה עוד יוסיף ויתן אותותיו וייטיב ליהודי אמריקה. איש אינו יודע כיצד תפתר שאלת השחורים שם. רובע הכוּשים, הארלם, הוא פצע אנוש, שותת דם, נאלח ומזוהם בגוּפה של ניוּ-יורק. אבל כאשר תמצא שאלה זו פתרונה, אין זאת כי אם גבר הצו המוסרי של אהבת הנכרי על היצר הטבעי, ומנצחון זה בוודאי שהיהודים לא יצאו נפסדים. ואם לא תפתר, יוסיפו הכוּשים לשמש ספוג הקולט אל תוכו מקצת מן השנאה והשיסוּי, שהיה בוודאי יורד על היהודים. אבל לא אֶפתח פּה לשטן, אפשר מאד שבתוך מרתפי הארלם ימצא הנאציזם המשתולל, את שכיריו הראשונים וישלחם אל פּרוורי ישראל בעיר התחתונה והעליונה, לבוז בהם ולהתקיפם.

התקשרות זו אל המולדת, שהיא טבעית וחפשית, בייחוד בתוך ילידי-המקום, דור ראשון ושני למהגרים, היא שנטלה מן ההתבוללות-האמריקנית החדשה (יש גם התבוללוּת עתיקה של יאהוּדים יוצאי גרמניה, שאינה פחות בזויה מאשר זו שבאירופה) כמה וכמה מסימניה המגוּונים. הטמיעה בלשון, בארחות-החיים ובמנהגים עוברת עכשיו על היהדוּת האמריקנית כשטף עז וגורפת אחריה מיליונים מבניה. זאת לא התבוללוּת של מתי-מספר, דרי-מעלה, יחידי-סגוּלה. היא עממית והמונית, הלוקחת אתה שלא-מדעת, אל צורות החיים המשתנות, בתוקף העממיות שבה, דבר-מה חיוּני וחיובי מן הישן, שעתיד להביא פּירות. נגד נחשול זה לא יעמדו בתי-הספר המעטים של שוחרי-אידיש. אין כוח שיעצור זרם זה ואיני יודע אם כדאי לעכבו. בכוונה תחילה הלכתי פעם בשבת לאחר הצהרים, אל פינת “הרחוב השני”, והקשבתי לדיבור היוצא מפי רבבות בני עמנו, המטיילים בשעות אלה במקום זה. כל איש או אשה, שגילם היה למטה משלושים, דיבוּרם היה אנגלית. התהליך הוא, המוני – העם “מתבולל”, ומטעם זה עצמו אין הוא מחייב את ההתכחשוּת אל עצמו ואל קניניו. אדרבה, נוער זה, שיש בו הרבה מן התמימות, מן הקומה הזקופה ומן חדוות-החיים הגוֹיית-הארצית, איננו בשום-פנים רקוּב מתוכו ואינו נכנע ומשועבד בנפשו. הוא מכיר ויודע ערכי חירות מהם. ואם תמצא הדרך הנכונה אל לבו, הוא יפתחהו לרווחה ויבין משאת-נפש מהי וכיצד שומרים עליה ועובדים אותה.

אבל יהדוּת צעירה וחדשה זו, האוחזת כבר היום ברסן החיים ובקרוב תהא יוצאת בראשם ומדברת בשמם, היא הלוּמת-אור ופעלים ועודנה שטופה הנאַת עצמה ושקוּעה במנעמי היותה. היא יהדוּת אמריקנית. שונאת תכלית שנאה את האנחה ואת הקַדרוּת. היא רגשנית, לבה טוב עליה וגם טוּב-לב בה. עליזה היא לרחם על האוּמלל. אך היא חומלת על האדם שלא הצליח, אבל אינה מכבדת אותו. אין הצער והיסורים חביבים עליה. לכאורה, נדמה שהיא קלת-דעת ומחוסרת דאגות. למעשה היא כבדת-ראש על פי דרכה. פעם ישבתי באסיפה, באחת מערי-השדה הגדולות, שרבים מקרואיה היו מילידי אמריקה. הנואם, איש-דברים וידוּע שם נקט בנוסחה השגוּרה “אין שלום לישראל”. והתחיל מוכיח באותות ובמופתים, כי גם באמריקה אין בטחון ליהוּדים; מנה ופרט ושלשל שלשלת ארוכה של פגיעות ועלבונות ובזיונות ורצון רע, שגברו בזמן האחרון ונתרבו והיו למעשים בכל יום. היו אלה דברים של טעם; עובדות שאין להרהר אחריהן. אבל הנאספים לא נענו להם. הרגשתי, כל שטענותיו מתעצמות וכוח ההוכחה שבהן גובר, וגברה גם הצינה באולם. על פני השומעים עלתה אטימות נוקשה ומרירוּת דוחה, והלבבות נסתתמו ולא נתנו לדברים לבוא פנימה. לאחר האסיפה נזדמנתי עמהם ושאַלתי אותם על כך. הם הביטו איש בפני רעהו, כתוהים וחוששים, אם זר יבין לרוחם. אבל אחד מהם פּרץ בכל זאת והשיב:

– אנחנו, איננו אוהבים בכי-תמרורים זה, ולמה הוא משליך שיקוּצים על ארץ, שאנחנו אוהבים אותה!

לא חדשה היא מימרה זו. לא פעם לחשה על אזננו ההתבוללות את “הס-הס” שלה. ואף על פי כן במסיבה זו היו לדברים הד אחר וקול אחר. גם השנאה לבכי וגם האהבה לארץ היה בשתיהן זיק וניצוץ של חירוּת נפשית, שאי אפשר שלא תהדר את פניה.



  1. המשורר הלקין הואיל בטובו לעבור בקולמוסו על תרגמי ותודתי נתונה לו בזה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!