רקע
שלמה צמח
דברי-פולמוס

 

קולות מסביב ל“הדים”    🔗

פיזור תהילות מלוא-החופנים בלי חשבון ובלי רחמים היא מידה חשובה מאד. לכל הפחות אם אמת אין כאן, לב-רחב ויד-נדיבה בוודאי שישנם. אלא גם לה יש גבול וקצב. ואם מגדישים את הסאה והעט מתחיל רועף יערות-דבש, אז אמנם סדרי בראשית אינם משתנים, ואולם הטועמים מפרי-העט הזה מתחילים להרגיש איזה טעם משונה. הדוחה, המכעיס והמעלה על הדעת הרהורים קשים מאד. סוד זה, כנראה, אינו ידוע לש. ש. הוא חושב, שתעודת המבקר היא בעיקר להכריז על איזה דבר ולא להתענין בו. להוציא את המוניטין שלו ולא להעריכו. לתת לו מהלכים בקהל ולעורר את שימת-הלב בעזרת ההפרזה והריקלמה על ההופעות, שהן כשהן לעצמן אין בכוחן לעוררה.

הנה הוא פרסם רצנזיה ל“הדים”. כדאי לקרוא את דבריו. מה רב העוֹשר ומה מעוורים האוֹרות. נדמה, שאתה עומד לפני חלון-ראווה של חנות יהלומים באנטוורפן. יש לו לש. ש. איזה סגנון של יוביליר: מרגליות, אבני-חן, זוהר וגומר. מן הראוי היה להתעכב על טיבן של המרגליות. אלא שזה סוף-סוף אינו נוגע לי. יבואו סוחרי-האבנים-הטובות ויתבעו את עלבונם!

ומחמת זה עצמו אין נוגע לי, אם באים ואומרים על אשר ברש: “בולט: המשוטים של המשורר חותרים אל הגדולות”. והלוא גלוי ובולט דווקא ההפך, כי לא מרחבי-הימים הם תחומיו של סופר זה; כי אפשר למצוא בו המון דברים אחרים חשובים אבל בשום אופן אין למצוא את הגדולות. כי אשר ברש הוא דווקא סופר היבשת עם קרקע מוצק מתחת כפות-רגליו ודווקא סופר הקטנוֹת. אלא שסוף-סוף גם זה לא איכפת לי. יבואו הגדולות והאוקיינוסים ויתבעו את עלבונם.

מה שנוגע לי מה שמכעיס אותי היא המגמה, שערך אחת היצירות תלוי במקום ראוֹתה-אור, ששינוי המקום מביא גם לידי שינוי מזל. כלום באמת שירי שניאור בהישלחם ל“הדים” הם נהפכים לאינטימיים? האם באמת “מרגיש משורר זה שדווקא באורגן אינטימי זה יתנוססו אבני-חן הללו בזהרן האמיתי”? וכלום באמת שיר של הלדרלין, אם הוא נדפס באותיות מרובעות כאן (ולא ב“מעברות” בתרגום פיכמן) הריהו נהפך למאורע? וכלום באמת שירים אלה “שהורקו עם הסינטכסים המקורי בדיוקו, לא אבדו אף טפה מרוחם המיוחדת”? וכלום באמת סימן טוב למשורר “שאין שיר אחד דומה למשנהו”? ואנחנו הלוא חשבנו אחרת: אנחנו חשבנו שלשניאור אין כוונות מיוחדות בשעה שהוא שולח שיר למערכת זו או אחרת; שדווקא ההורקה עם הסינטכסים מאבדת את הרוח המיוחדת; ואם אין "שיר אחד דומה למשנהו (אפילו בתוכן) סימן שאין למשורר מה להגיד משלו, או יותר נכון סימן הוא שהדברים שהוא מגיד אינם נוגעים אל לבו. כי הלוא ידענו שגם גיתה “העלה גירה”. מפני שהיה לב שנלקח בשבי והוא לא היה אדון לבחירת נושאי הרגשותיו… אבל נמשיך. כלום באמת שירת רמון יכלה להיקלט בעם (אם הוא רליגיוזי, כמובן) כפרקי תהלים? ואנחנו חשבנו תמיד את ההפך מזה. כי דווקא משום שהיו פרקי תהלים (אני מעריך כראוי את כשרונו של רמון, ולא אליו מכוונים דברים אלה. כי לא בו האשם אם תשבוחותיו של ש. ש. נהפכות לפעמים לעלבונות), ניטלה במידה מסוימת היכולת משירים רליגוזיים להיקבע כפרקי תהלים. יש כאן, אפוא מגמה ברורה למדי: רמון – תהלים, ברש – משוטים וגדולות ואפילו שניאור מכיון שהוא כאן, הוא אינטימי ושיריו הם אבני-חן וכולו'.

והעיקר שבכל דברי קפנדריה אלו לא הוגד מה שהיה צריך להגיד. יש דבר אחד ב“הדים” שכל מבקר ישר מוכרח לעמוד עליו: אלה שמות הסופרים שפרסמו את ביכורי יצירותיהם ב“הדים”. ודווקא את אלה (אה! הם קטנים, רפים, חלשים) פוטרים בלא-כלום. והלוא סוף-סוך ה“מאורע” (מכיון שה' ש. ש. רוצה דווקא במאורעות) הם שירי שלונסקי ולא התרגום היבש של הלדרלין. לא ברש, לא פיכמן, לא שניאור, לא בלוק ולא דיהמל ולא ורפל לא אלה הם החידוש. רק שלונסקי, למדן, בס. הם הנותנים את כל הפרצוף לאורגן זה. הם המענינים אותנו. כי זולתם כבר נתגלו בכל היקפם במקומות אחרים, והם לא יגלו כל חדש אם הדפסת יצירותיהם (ועל פי רוב לא העידית, כי העידית נשלחת ל“התקופה”) תשנה את מקומה. ומדוע דווקא את שלונסקי מפטרים במחמאות ערפיליות כעין מבטא “יש” במרכאות כפולות? ומדוע לא זכה למדן לשמוע אף הערה קלה על שיריו? – –

* * *

תאמרו זהו מקרה. לא. כשם שאין זה מקרה למצוא בהדים את הדבר האורגני המחבר את א. ד. גודון עם עצמיותם של “הדים”. אגב, אנחנו חשבנו שבאופן אורגני מחוברים לעצמיותו של גורדון אנשי דגניה וכדומיהם. ואנחנו חשבנו שעם עצמיותו של גורדון מחוברים “באופן אורגני” סופרים-עובדים, שאין להם שעשועים אסתיתיים ומלאכת מחשבת, אלא אנשים, שהחיים והעבודה הם מקור יצירותיהם והרוח החיה שבהם…

אכן מן הראוי שיהיו גבולות גם לגוזמאות.


 

על שלושה דברים    🔗

את מתרגם הרומאן “ראובני שׁר1 היהודים” של מאכס ברוֹד קרה מכשול. שתי מלים, שהוראתן בגרמנית ידועה וברורה, נראו לו כשם-עצם פרטי, וכך הכניסן לפנים הספר. אמנם התרגום, כשאר התרגומים של “הוצאת-שטיבל”, נמסר לעריכה לפני צאתו לאור, ועל העורך היה לשוותו אל המקור. אבל גם מעינו נעלמה הטעות והיא נשארה עומדת במקומה. דבר זה אין לו באמת כל ערך, ואינו בא להעיד בשום אופן על טיב התרגום. זהו מכשול – ולא יותר. מי הוא האיש אשר יוכל להתפאר, שמימיו לא קרהו כדבר הזה, או שבטוח הוא, כי לעולם לא יקרהו? זכורני, לפני עשרים שנה פרסם ברנר סיפור ב“לוח אחיאסף”, ויצא מתוך השתלשלות הסיפור חג-שבועות שחל ביום חמישי בשבת (או ערב שבועות ביום רביעי). ובא ברנפלד ב“הצופה” והכריז ברבים על עם-הארציות של סופרי-ישראל: הרי “לא בד”ו פסח", ועל-פי חשבון זה אי-אפשר שחג השבועות יהיה ביום חמישי. אבל מכשול זה לא חתך את גורלו של ברנר בספרות העברית ולא הפחית במשהו מידיעותיו בספרות זו, העתיקה והחדשה. לפני כמה שנים קראתי דברי מבקר אחד, המוכיח במספרים ובחשבונות ברורים ומדויקים, כי אחת מגיבּוֹרוֹתיו של טולסטוי היתה מעובּדת,2 לפי המתואר ברומאן, עשרים ושלושה חדשים כסדרם. זהו בוודאי מכשול. אבל אין זה מעיד, שטולסטוי לא ידע כמה הם ירחי-לידה, או שהיה מפתח את האינטריגה ברומאנים שלו מתוך רישול וקלות-ראש. על אחד הסופרים המפורסמים (נדמה לי, על פלובר) הראו, שבסיפרו יצא חודש אפריל בן 31 יום. ואולם זה לא מנע אותו מהיות מיסדה של האסכולה הריאלית, המעמידה את תיאור-החיים על דיוקו המלא והמוחלט. גם “לייזר ראשל” של למדן שייך אל השגיאות מסוג זה ואינו מעיד על מאומה. אבל אם באים אנשים, חבריו-לעט, ונופלים על מציאה זו ואינם פוסקים לקרוא אחריו מלא – דבר זה אמנם בא להעיד ולהעיד: על גסותם של האנשים האלה, על אותה מידה שפלה של התכבדות בקלון החבר. ואל יאמרו: אם כן, הרי נועלים דלת בפני הביקורת. חס וחלילה, דלת זו צריכה להיות פתוחה לרווחה כל הימים. אבל יש הפרש בין דברי ביקורת, ואפילו החריפים והקטלנים ביותר, ובין בקשת תואנות לשם שפיכות-דמים סתם.

אכן מידה זו, להתכבד בקלון החבר, היתה ללחם-חוקנו. מונח לפני ספר אחד מ“ספריית שטיבל”, הספר “מלט” של גלאדקוב, והנה על השער כתוב כך: “תרגם מרוסית – ב. פרדקין; ערוך ומתוקן ע”י א. שלונסקי". “ערוך ומתוקן” זה מה הוא אומר? כלום לפנינו מגילות-גומא, שנמצאו בחפירות או בקבורת מצרים, כתובות בכתב החרטומים ופגומות מרוב דורות, אשר על עורכן להעמידן על שלמותן ולגלות טמיריהן? נדמה לי, שהרומאן של גלאדקוב בן-ימינו הוא, ואם נמסר לעריכה, הרי הכוונה היתה, שאם יש בו דבר שאינו מתוקן, על העורך לתקנו. ומה פשעו ומה חטאתו של פרדקין זה, אם “ספריית שטיבל” קבלה מידו את הרומאן המתורגם? אם התרגום פגום הוא עד כדי כך, שהיה הכרח להוצאה, והיתה רשות מוסרית לעורכו להעליב את המתרגם ברבים, – הלא היתה דרך פשוטה וקלה לתרץ את כל החומרות האלה; מחזירים בחשאי את כתב-היד למתרגם, ומוסרים את הספר לידי אחרים, שאינם זקוקים לעריכה ולתיקון. אבל עכשיו אין רודפים סתם אחר הכבוד. על אהבת-כבוד פשוטה ואנושית אין לקבול עוד. עכשיו מלקטים גם פירורי כבוד תחת שולחן הספרות, ולא מלקטים בלבד, אלא מגרדים אותם בצפּרניים, ואם הצפּרניים פוגעות בבשר החבר – מה איכפת?

ומכיוון שהגעתי לפרשה זו של שערי-ספרים אומר עוד מלים אחדות. נתקלתי בימים האחרונים בתופעה זו: על שערי-ספרים המתורגמים “התחיה” של טולסטוי, “אידיוט” של דוסטוייבסקי, “האדם והשחור”3 של סטינדל וכדומה כתובים שמות המתרגמים בספרים שתרגמו, יודה כל אחד, אינו שווה לחלקם של יוצריהם. וכלום במערכה אחת. והלא אין זה מן הנחיצות להוצאות הספרים להשוות לשם ריקלמה את ווֹלפובסקי עם טולסטוי, את הרברג עם דוסטוייבסקי וכו'. הרי חלקם של המתרגמים בספרים, יודה כל אחד, אינו שווה לחלקם של יוצריהם. וכלום לא נאה היה גם למו"לים, גם למתרגמים עצמם לכתוב את שם המתרגם, כנהוג, למטה ובאותיות קטנות מאותיותיו של שם המחבר? סוף-סוף, קצת טעם ודרך-ארץ וקצת יראת-הכבוד בפני היוצרים אינן מן המידות המביישות את בעליהן.


דברים כהוויתם

לא. אין בדעתי לכתוב דברי בקורת. חס וחלילה. אוֹרה אני מור ובושם בספר “כנסת” מוקדש לח. נ. ביאליק ויצירתו. ורצוני שכל קהל ישראל ייהנוּ מן הריחנים הטובים האלה.


 

ביאליק מנופת    🔗

יש בעברית מרגלית אחת, שאין דוגמתה בספרות העולם, ושביאליק דלה אותה ממעמקי שירתו, ו“הבריכה” שמה. והנה לאיזו מחרוזת מחרז סופר אחד את האבן היקרה הזאת: “…ובתקופת הרינסאנס חוזרת הבריכה לשמש את הפיוט ואת הציור ואת הריקוד תוך כמיהתה של האמנוּת לגלות את היופי הכביר הטבוע בגוּפו של האדם, והביע את המאוויים הפנימיים הדוחקים על גוּפו ונופו של האדם. אף הרומנטיקה הפיוּטית והמוסיקאלית כינסה אל הבריכה את כל הנפשות הפועלות במיתוס הוואַגנרי. ובליל ואַלפורגה של פאוסט מטעמו של גיתה ובחלל שבין השמים והארץ שבו נתקלע ביירון. אכן לשיאו אולי הגיע מוטיב הבריכה, אם במפורש ואם לא במפורש – ובנהייה הנאַרקיסטית-האמנוּתית שלו – בסימבוליות האסתטית של השירה הצרפתית והרוסית בסופה של המאה התשע-עשרה. רימבו, מאַלא–רמה, ורלן, מטרלינק, בריוּסוב ובלוֹק – כולם שירתם הסימבוליסטית מטפחת את הבריכה הנופית, האינטוּאיטיבית האינטלקטואלית שהנפש טובלת בה”.

ואתה תמיה – למה לך כולי האי! מה לביאליק ולכל אלה? ביאליק הרי שייך לוולוז’ין, לאחד-העם ולמנדלי, לא לוואגנר ולא לליל-ואלפורגה ולא לרימבו. וכאן גדולתו. ואינו צריך לבליל משונה זה הקרוי בפי הצרפתי בשם “סאַלאַט רוסי”. הה, מה שנואה היתה עליו, על ביאליק, כתיבה מנופחת כזאת!


"… מן המבקרים כוּלם הגדיל דב סדן. הרואה את פגישותיו של ביאליק בוולוז’ין, באחד-העם ובמנדלי כפגישות פאַטאַליות, מגמדות שכיווצוּ את כוח היצירה של ביאליק וגמרו לו שיסתיר את עיקרי שירתו ויכסה עליהם בצעיפי סמליו. ועיקר דברי סדן בהנחה, שביאליק עצמו הזדהה עם ההשקפות קטנות-המוחין של זמנו, וגזר על עצמו שלא יהא יוצא לרשות הרבים של השירה אלא כשכיר יום ואיש קרדום, ועיקר הפאַטאליות שביאליק עצמו נסחף למסגרת סביבתו והשפעתה, ועל הדעה השלילית שחווה מנדלי על “מגילת האש” מעיר סדן: "אך צר ביותר כי דעה זו הצטרף לה המשורר עצמו ונעשתה בלם לעצמו (“אבני בחן” עמ' 71).


“ראשית זו של סדן ואחרים (ראה ברוך קורצוויל: ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה? עמ' 221–222) כיוצא בו פריה של האינטואיציה הנוקבת היא אך הוכחה טכסטוּאלית לא ניתנה לה. שירתו של ביאליק עצמה לא נבדקה עדיין לאורן של הנחות אלה בדיקה שיהיה כדי לאשרן או לעקרן (להוציא כמה ניתוּחים של לחובר בספרו הגדול על ביאליק – אלא שהללו כיוונם אחר ומטרתם אחרת). והנה סבורים אנו (הפלוּראָליס המאַיאֶסטאַטיס הזה של סופר צעיר הוא, כותב המאמר ש. צ. מעתיק) כי מצוי ענף שלם בשירתו של ביאליק, ענף חשוב לאין ערוך בשביל המבקש לעמוד על טיב השירה הביאליקאית בכלל, שבכוחו להוכיח הוכחה גמורה (הצעירים בלבד בוטחים בעצמם שבכוחם להוכיח בשדה השירה “הוכחה גמוּרה”, אנוּ הזקנים בטחוננו אינו גדול כל כך – ש.צ.) את צדקתן של ההנחות שהובאוּ לעיל”. עכ"ל.


כלומר אילוּ ביאליק אינו לומד בישיבת וולוז’ין ואינו יושב באודיסה ואינו מזדמן עם אחד-העם ועם מנדלי (דרך אגב, כשאחד-העם מברך את ביאליק לשנת החמישים שלו מונה הוא דרגות עלייתו של בעל היובל: “… ועברו שנים ואתה הלכת הלוך וגדול משנה לשנה. “המתמיד” “מתי-מדבר”, “שירי הזעם” “מגילת האש” ועוד ועוד – ואנחנו כולנו עומדים ומשתוממים: מה ילד לנו את אלה בדור יתום כדורנו?” – אמור מעתה, כנגד מנדלי המוריד “מגילת האש” יש אחד-העם המעלה אותה, ומאזני הפאטאליות של הפגישות מעוינות. ואין צורך שהמשורר יצטרף לדעה המורידה ושייעשה בלם לעצמו!). אלה אילוּ ביאליק יושב בטארנופול עם וולוז’ין נמנעת, במקום שאין ישיבות אי אפשר להיפגש עמהן. הרי הכל בא אל מקומו בשלום: אין פגישות פאטאליות, וביאליק אינו “שכיר יום” ולא “איש קרדום” ואינו “נסחף למסגרת סביבתו והשפעתה”, וסדן ואחרים אין להם ראייה זו “פריה של האינטואיציה הנוקבת”, ואין לבעל המאמר צורך ליתן “הוכחה טכסטואלית” להנחות סדן ואחרים. והעיקר – עם ישראל זוכה לביאליק אחר. טוב ומשוּבח, מובחר מן המובחר, לא זה “המגומד”, לא זה “שכוח יצירתו מכוּוץ” לא “זה שהשקפותיו קטנות מוחין” – אלא ביאליק טאַרנופולי, ביאליק שחן המקום שורה עליו, ביאליק שפרל משרה עליו מרוּחו הרחבה ומהשקפותיו הנעלות. כן, ביאליק “כמו שנאמר”!


ואף על פי כן אין לתנות לספרוּת העברית על ביאליק הפגום הזה ובמיעוּט דמוּתו שלפנינו. במקום דמוּת עלוּבה זו זכתה הספרוּת העברית להנחות-סדן-ואחרים ולהוכחה טכסטואלית של בעל המאמר. ואם נחשב הפסד שירת ביאליק כנגד שכר המאמרים האלה, ודאי לנוּ שהקב"ה לא קיפח שכרה של הספרוּת. שהרי בסופו של החשבון אפילו יצאה נשכרת מן הפגישות הפאטאליות האלה. אילמלא פגישות הללוּ מאמרים הללוּ מנין?!


וביאליק איננו!

“… ברם הזדהוּת אינטואיטיבית וסובייקטיבית משאירה את האפשרויות לטראנספורמציות הנועזות והמהפכניות ביותר לגבי המשמעוּת המקורית של הסיטואציה הסאקראלית אותה חי המשורר באקט היצירה”.

אתה ששואלני, קוראי החביב, מה כאן? באמוּנה, לא מבין, לא דיבוּר ולא חצי דיבוּר.


ירושלים, 1960




  1. כך במקור (הערת פב"י)  ↩

  2. כך במקור (הערת פב"י)  ↩

  3. כך במקור (הערת פב"י)  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!