גברתן ושפמתן היה גבריאל ששון וחיצי מבטיו שנורו מבין גבותיו המקושתות הטילו מורא על קטנים וגדולים. בהילוכו ובדיבורו עורר יראת־כבוד ודרך־ארץ, לא־כל־שכן בהבעת פניו ובשתיקותיו. ידידים ומכרים מבני־עמנו היו מנמיכים קולם בנוכחותו ופוזלים לראות מה אומרות עיניו על מיליהם. בני־דודנו היושבים בפתח היו מפסיקים תהייתם האילמת בעוברו, ומזמנים אותו בקידות ובברכות מדושנות להיכנס לשתות ולהשתהות. אך מי שלא ראה כבוד שחלקו לו עסקני המפלגה שזופי הצוואר ופרועי הבלורית, לא ראה את גבריאל במיטבו. מנהיג טבעי, אמרו עליו בחלונות הגבוהים. אותו הם לא יכולים להשתיק – אמרו הג׳מאעה.

כך בחוץ. כוחו ומעמדו הולכים ומתחזקים מיום ליום, משעה לשעה, שמו הולך לפניו כקוואס לפני חכם־באשי, ותמונתו עם בן־גוריון – ידו הקטנה של הזקן לפותה בכף ידו השעירה וצווארו ממותח אל־על אל גבריאל – מפארת קירות בתים ובתי־קפה בשכונה צמאת־הגאווה. וראה זה פלא, ככל שגדל כוחו וכבודו בחוץ, כן מתרופף מעמדו בביתו פנימה. בין בניו היה גבריאל עומד כמאמן כדורסל בין ענקיו, מגומד ומקומט וכמעט מגוחך. אלמלא מברשת שפמו וסבכי גבותיו היית אומר אחיהם הקטן עומד עליהם. כולם גבוהים ממנו בראש, כל החמישה, בלי עין הרע. אם משום אווירה של ארץ־ישראל ואם משום מזונותיה, גבוהים כולם ממנו ומאחיו ומאביו עליו־השלום שנקבר שם ולא זכה לראות נכדיו מיתמרים כברושים בארץ קודשנו. היה גבריאל צועק עליהם על בניו כאותם מאמנים מנומכים ונותן עליהם הוראות ועצות; אלא שלא כשחקני הכדור הללו נתנו בניו דעתם על אביהם ועצותיו נראו להם מיושנות ומעצבנות. תחילה היו מעמידים פנים כמטים אוזניהם לשמוע ומנענעים בראשם כל עוד הוא מדבר, אחר התחילו מזלזלים בריש גלי במצוות כיבוד־אב. רכלנים בשכונה היו אומרים, אפילו בימי בחירות לא הכניסו כולם אל״ף למקומה; בסתר פרגוד מרדו באביהם, כאילו אין אבינו שבשמיים רואה ויודע הכל.

אמת ניתנה להיאמר, אלמלא הפריז זה בדרשות ובדרישות, בעצות ובנזיפות, באיסורים ובאיומים – אפשר שלא היו נגררים להפרזה שכנגד. הגיעו דברים לידי כך שמצא את עצמו מוריד מכבודו וצועק על אוזניים אטומות ״עקשנים בני עקשנים!״ ולא שמעו אוזניו מה שפיו גילה לליבו. כל עוד אווירה של ארץ־ישראל גורם רק לגבהות־קומה, ניחא – היה מתחיל להרהור ואינו מסיימו.

כשהיו הילדים צעירים היתה רחל עומדת לצידו של אישה, מייסרת את יוצאי חלציה, פעם במילים פעם במבטים, פעם בצביטה שבצנעה. והיתה מנחמת אותו את בעלה התקיף לאמור: אמרת נעלה לארץ האבות, והנה עלינו אל ארץ הבנים יֵרוֹמו והאבות רצים אחריהם למלא רצונותיהם בהכנעה. כשהתחילו ללכת לצבא, זה לשריון וזה לקצונה, זה לצנחנים וזה למודיעין – עברה אימם לצידם. מעתה גדולים הם, אמרה לבעלה, ואם בן־גוריון סומך עליהם לתת בידם רובים ותותחים יכול גם אתה לסמוך על בניך. ילדים טובים הם. כיוון שגייסה זו לעזרתה את בן־גוריון נסתתרו טענותיו של גבריאל. בן־גוריון היה לו כאב, למעלה מאב וכך היה מנסח לעצמו מקומו: חייב אני בכבוד אבא עליו השלום; ומעל לאבא עומד בן־גוריון שהוא אבי האומה; ומעליו – אבינו שבשמיים, הוא לבדו. ומפני מה אומר אני מנסח לעצמו, שאילו הזכיר את אבינו שבשמיים במרכז המפלגה היו האשכנזים הללו מתחלחלים והיה יורד חלילה בעיניהם לדרגת פרימיטיב.

רחל אשתו ראתה בצערו ולא ידעה כיצד תשיב לב בנים על אביהם ולב אב על בניו. תבשילים טובים שבישלה ריכזו את המשפחה בהנאה משותפת בערבי שבת וחג וכולם היו טורפים ונהנים פה אחד. אולם רק הוגש הקפה הטורקי המר היו הללו מתפזרים איש לעברו כאילו לא משפחה אחת הם. זה מטלפן בעוד הקפה שלו מתקרר, זה מתרוצץ, ספלונו בידו, לחפש דבר מה שאבד לו ואין הוא רוצה לומר מה, וזה כבר טרק דלת אחריו ולא אמר לאן הוא הולך ו… קצת בושה להגיד – לא אמר אפילו שלום.

לא ביקשתי מהם לנשק את ידי – היה צועק גבריאל אחר צאת האחרון שבהם ואחר שיצאו גם הבנות השתיים.

– גבריאל חביבי – אמרה לו פעם רחל אמירה רכה שכולה ביתי״ן קשות ודגושות – הגדיים נעשו תיישים.

– ואם התיישים שמחה. – עקץ בה בלשונו – את תמיד עמדת לצידם.

– זו דרכה של אם, אמרה לו כמתנצלת.

– זו דרכה – שאל בתמיהה, גבותיו מתגבהות ומתקבעות – לשמוח שבניה נעשו עקשנים כתיישים – תַיַסוּ, כמו שאומרים אצלנו.

– זה הגיל, ענתה לו במגומגם, והאחריות שהטילו עליהם.

– זו הסביבה. חוסר־התרבות שהביאו איתם הללו שעלו מתוך מרד באבותיהם. אנחנו – משפחות משפחות באנו. אבות ובנים ובני בנים. הם – בעטו באבותיהם ומצפונם מייסרם; על־כן יחפשו וימצאו צידוקים לחברה שבה אין מורא אבות על בנים וכולם בה ״חברים״ בלא חברות וריעות.

– ואני חשבתי שאתה אוהב אותם, את חברי המפלגה ומנהיגיה.

– בטח שאני אוהב אותם, רשֶל שֶרי, המפלגה היא המשפחה שלי, היא המשפחה הכי גדולה שהיתה לי אי פעם. בה נותנים לי כבוד ובה מילתי מילה.

– השתנית גבריאל חביבי, השתנית. הארץ הזאת עשתה ממך אדם אחר.

– הסתכל עליה בעין בוחנת ולא יכול היה לומר לעצמו בבטחה אם לשבח או שמא חלילה לגנאי אמרה מה שאמרה. פחד לשאול אותה מפורשות.

– והם אומרים שלא נשתניתי כלל, שנשארתי כפי שהייתי שם.

– מי??

– הגדיים שלך. התיישים הצעירים.

– תראה, שאול כבר שנה שנתיים באוניברסיטה והוא מצליח משאללה ומקבל מלגות.

– מלגות זה טוב. מגיע לו. מה שלא טוב זה שניפחו לו שם את הראש כברו ראסו, כפי שאומרים אצלנו.

– אתה צריך לשמוח שראשו גדל והצלחתו מרובה.

– והוא חושב שהוא חכם מאביו.

– המים רותחים. לעשות קפה?

– מאימתי את שואלת שאלות? הביאי ונשתה. עוד מעט תהיי לי כמו אלה שמטלפנות ושואלות ״אפשר להיכנס אליכם לביקור ביום ד׳ בשמונה לחודש בשעה ארבע ועשרים?״

– ולא אתה קנית לי ספר בישול?

– ואת פתחת אותו?

– בחיי פתחתי. אפילו דפדפתי. נחש מי אימץ אותו את הספר.

– שושנה…

– דווקא זהבה.

זהבה היתה הבת הגדולה בין השתיים. אביה קרא לה על שם גולדה שהיתה מחייכת תמיד לקראתו וקוראת לו ״גבריאל״ במבטא מצחיק ובבי״ת גדושה. לא כאותם שקוראים לבניהם משה דיין והרצל וביאליק היה גבריאל, שהראוותנות היתה ממנו והלאה; אך חיבתו ונאמנותו למנהיגי האומה הביאה אותו לבחור שם זה לבתו הראשונה. אפשר אפילו התפלל בלבבו שתגדל הקטנה ותהיה אשה למופת כגולדה.

אם אמנם התפלל, בוודאי נתקבלה תפילתו אחרת מכפי שציפה. היו בה בקטנה מאופיו של אבא ומאופיה של גולדה ומחכמת־חיים של רשל אמה. ובעודה בפנימיה בבית־הספר החקלאי נתגלתה כמנהיגה עיקשת ורבת־תושיה. היא שעמדה בראש השביתה שתבעה מגורי בנים ובנות לסירוגין, חדר ליד חדר; היא שעמדה בראש המרד נגד ״אם הבית״ שחיטטה בעניינים ״לא־לה״ ודרשה פיטוריה.

וכשהוזמן אביה אל המנהל, פגשה אותו במסדרון ואמרה לו ״אבא, אתה אל תתערב!״ וכשהביט אליה בתמיהה ופיו פלט ״ווּלֶק…״ הוסיפה רק מילה אחת ״לטובתך.״

והוא – שחמש שנים נאבק כדי להיחלץ מן הכינוי ״איש האגרוף של מפא״י״ שהודבק בו מבלי שהשתמש מעולם באגרופיו ממש – הוא ישב מול המנהל החיוור והמבוהל והתיר לו לעשות בבת הסוררת כחפצו, מאין לו השפעה עליה. ״כיוון שרחוקה היא מן הבית שנתיים ויותר.״ מה עשה אותו מנהל, הציע אותה כראש מועצת התלמידים הארצית והיפנה פעלתנותה ממנו והלאה. גם ניפח את ראשה לבלי הכר.

חמישה גברים הולדתי, היה גבריאל אומר, ארבעה מהם לפניה; ואין לי צורך שגם בתי תהיה גבר בגברים. אפילו שאמר דבריו מתוך היתול וליצנות, נתקבלו פניו בפנים מהורהרות ובלא חיוך.

טוב, … זה נגד המנהל – זה טבעי. רק לשונו של זה הנוטפת מלים־של־שבת מרגיזה ומקוממת כל מי שלשונו בפיו טבולה ברוק ולא בנופת צופים. מה גם שלשונה של הקטנה כחרב המתהפכת. שתוציא את ״אם הבית״ מדעתה – גם זה סביר. אשה שמתעקשת לתבל דבריה באידיש באוזני נערות שחורות עיניים ושיער. ״בואי הנה מיידאלע. תפסיקי עם הפוילעשטיק״. אבל שתקום זו כנגד אביה מולידה, זה כבר יותר מדי. אם אשם בכך אותו בחור מן הטכניון שהיה מנשק אותה בבואו ובצאתו כמו היתה מזוזה, קשה לדעה. מכל מקום, הבחור הזה ספרדי דווקא – דיבר על מפא״י כעל משהו מוקצה מחמת מיאוס. וגם אחר שהבין על שולחנו של מי הוא סועד ומפיתו של מי הוא אוכל – לא נזהר בלשונו.

את שושנה, בת־הזקונים, פינק גבריאל, כיודע שיעברו עוד שנים עד שיהיו לו נכדים להרים על כתפיו. היא היתה השקטה בין כל ילדיו, מים שקטים שחודרים עמוק. להפתעת המשפחה כולה, היא הלכה לסמינר הקיבוצים ללמוד מיגדר. ״שו־האדה, מיגדר??״ שאלה רחל אמה. זהבה מיהרה להגן על אחותה ולהסביר לאם שגישתה לחיים, לאורך כל הדרך, קיבלה היום מונח אקדמי ותנופה פמיניסטית, שטוב תעשה אחות לנו קטנה, אם תשתלב בהם. ״זה גם טוב למפלגה״, פנתה שושנה אל אביה וקיבלה ממנו תנודת ראש מסכימה, ללא מילים. המילים מיגדר ופמניזם היו זרות לו, אבל את תוכנן הוא הבין ועימן היה קשה לו להסתדר. אבל מיום ששושנה הקטנה נבחרה לנסוע לסקנדינביה כחברת האינטרנציונל הסוציאליסטי לנוער, הוא הבין שהקטנה הזו נועדה לגדולות.

גבריאל לא אהב לשיר את האינטרנציונל. משהו במוזיקה וגם במילים הגבוהות הפריע לו. הוא היה אומר ״תחזקנה״ לא מספיק טוב בשבילנו?״ הוא חקר את הבנות בזהירות ונרגע לשמוע שלפמיניסטיות אין המנון משלהן.

סיפור חייו של גבריאל, קל וחומר של בניו ובנותיו, יכול למלא רומן. אך הפעם רציתי רק לעשות לכם היכרות עם הדמות והמשפחה שאווירא דארץ ישראל עשו בהם שינוי של אמת. חלבּים שהפכו לישראלים של ממש. ואם הזכרתי את המילה שינוי, אסיים בשינוי השם שחל ביומו הראשון של גבריאל בארץ הקודש. פקיד העלייה שקיבל את פניהם והרבה לשאול ולרשום, שאל את גבריאל מה שמו. והתשובה היתה: גמליאל. אמר לו פקיד העלייה, הכל־יכול: ״אין דבר כזה גמליאל. אתה מתכוון בוודאי לגבריאל.״

נתרצה גבריאל ואמר ״יהיה גבריאל. אם אל ארץ חדשה ואל חיים חדשים אנחנו עוברים, למה שלא יהיה גם שם חדש.״ חיבק את הפקיד המבוהל, בירך ״שהחיינו״, פנה אל משפחתו ואמר: ״גבריאל!״ ניסו במפלגה לקצר שמו לגברי או לגבי, מתוך חיבה, כמובן, אך הוא התעקש על ה ״אל״ בגבריאל, כאילו ניסו הללו לנתק בינו לבין בורא עולם. יסלח להם אלוהים.