אף שיום־טוב חבר נולד בשכונת בחסיתא, שאינה אלא זקנה ובלויה בהשוואה לג׳אמיליה, גאווה גדולה היתה לו על חלבּ עירו. הרבה הרגלים הביא איתו משם כשעלה לירושלים, מהם יפים שאפשר להשתבח בהם בפרהסיא ומהם מגונים בעיני הבריות שבכאן ומצווה להצניעם. משל למה הדבר דומה, למי שדדיה תאווה וברכיה זוועה שאם שכל לה בקודקודה תהא מבליטה את אלה ומסתירה את אלה; מבליטה בצנעה ומסתירה בצנעה.

* * *

מאז שעמד על דעתו זכר שמו יום־טוב, שהיו מבטאים בב״ית דגושה. משעה שבא לירושלים נחלקו הירושלמים הללו – חלבּים שביניהם שמחו בו ובשמו, כביכול נושא הוא עימו מחינה של עיר הקמרונים והצריחים הרחוקה; ואשכנזים ששאלו אותו מה שמך? והוא ענה יום־טובּ, צחקו ושאלו שנית, מה השם? עד שהבינו שהוא אינו מתבדח איתם.

מה היה מבליט, חיבתו לסדר ולניקיון ונטייתו לעשייה מהירה ומושלמת של כל מה שמוטל עליו, שאלה דברים שמוציאים מפי אנשי שלומנו קריאות ״בראוו״ ו״סלאמתכּ״ וטפיחות־כתף, ומן הפראנג׳ים הגאיונים, הזמנה לכוס קפה ומתת־יד נדיבה וכיוצא בזה דברים ששימחו וציערו אותו כאחד. ומה היה מסתיר, בולמוס שתוקף אותו למראה לחם טרי ולריחותיו ואותו הרגל מגונה שהורגל מנעוריו ושבושה לספר עליו. תאוותו ללחם, וללחם החם והטרי בפרט. בעצם אין בה בושה, אך מזכירה היא לו לפעמים את עוניו ומרמזת לאחרים.

* * *

שלושה דברים מתישים כוחו של אדם – עבודה קשה ואשה קשה וחטאים קלים; כך היה יום־טוב אומר, נסמך בלשונו על חז״ל, מסתמך על ניסיון חייו. מיום שנולד ראה סביבו עבודה קשה המפרנסת את בעליה בדוחק. אביו סלים, אללה ירחמו, לא מאותם מבלי עולם היה, שיושבים על שרפרפי־קש ובוהים נכחם, פעמים מסבחת ענבר בידם, פעמים נרגילה בפיהם, פעמים הרהורים מתמשכים בליבם. ״בזיעת אפך תאכל לחם״ – על סלים ועל בניו נאמר. ויום־טוב הצעיר בבנים אינו יוצא מכלל זה. את הזיעה היו רוחצים באמבט של פח ובמים שפרימוס רועש וגועש מרתיחם. וכשהיו יושבים לשולחן היו אוכלים לחם, הרבה לחם. ״תאכלו לחם״ היה אבא מצווה פעמיים־שלוש במהלכה של כל סעודה, שהלחם משביע מאין כמוהו וזול מכל מיני מזונות ואפילו הוא יבש ומיובש ובעלי־בתים גאיונים אינם חפצים בו, הרי חראם (אסור) להשליכו ומצווה לתיתו לסלים, זה שאשתו מבשלת ממנו סיביקה תאווה לחיך וחגיגה למעיים. עשירים בעירנו שסיביקה אינה עולה על שולחנם אינם יודעים מה הם מפסידים. מרק זה שכל כולו פתיתי לחם יבשים המתבשלים במים ובשום ובמלח, יש שזורים עליו נענע ויש שאוכלים אותו סתם כך – מכל מקום אין כמוהו מחמם ומשביע. ונזלי אשת סלים, אין כמוה לעשותו עשיר וטעים.

במה היו מזיעים סלים ובניו – בסבלות, שאם לא לכך נולדו מפני מה חנן אותם הקב״ה בזרועות אדירות ובגב רחב ובמצח קשה כברזל שרצועת הסבלים נמתחת עליו כתפילין של ראש, להבדיל ויש בכוחה לשאת פיאנו של עשירים או ארון עץ גמלוני של פשוטי עם.

כיוון שידע עבודה קשה מנעוריו נזהר סלים שלא לקחת לו לבנו אשה קשה מבנות הגאיונים, יעני, מאלו שקוהלת מכנה בשם הב־הב, אפשר משום שאין קץ לתביעותיהן ואפשר משום נביחותיהן על הבעל המסכן.

מה עשה, חיפש לו לבנו נערה נאה בעלת־מום, מום קל כמובן. שמום קל מונע מעלמה גדלות־נפש ומבט מגבוה על סביבה. לא־כן מום כבד, יא חראם, שמכביד הוא על נפשה של נערה ועושה אותה מרירה וממררת. אלא דע עקא שכל מום שנראה בעיניו קל נראה בעיני אשתו כבד ומסוכן. וכל נערה שנראתה בעיניו נאה דיה עבור בנו, נקלית היתה בעיני נזלי מלהיות כלתה. לא נשארה ברירה אלא לפנות אל העיירות הקטנות שבשולי העיר, מה שכינו אצלנו ״באגפיה״; הלא הן אורפה, קילס וענתאבּ. תחילה הזכיר סלים גם את קמישלי אך למראה עיניה של נזלי, שכמעט יצאו מחוריהן, קפץ ואמר, ״כורדיה מקמישלי לא ניקח, כמובן״.

יצא איפוא סלים לענתאב, עיר בתחומיה של תורכיה, שמאה בתי־אב מבני עמנו יושבים בה על מי מנוחות. לקח איתו את בנו, כדי לקצר את התהליך, ולקח איתו גם סחורה – כדי להוזילו. עד שגמר למכור את סחורתו למד להכיר את כל קהילת ענתאב; מכל מקום את כל המשפחות שיש להן בת שהגיעה לפירקה. בעצם, עוד לפני צאתו מחלבּ, כבר חקר ודרש. ואצל מי שאל, אצל כהן ענתאבי השמש שהיה כהן עד שהגיע לכאן ונתווסף לו שם מקומו, להבדילו מכהנים אחרים; ואצל ענתאבי הצבע שהיה שמו דהאן עד שנתקוממה משפחת דהאן שלנו והחלה קוראת לו אל־ענתאבי עד שהפך ״ענתאבי״. אל ענתאבי מהבנק לא הלך סלים, שמדבר גבוהה־גבוהה ואף פעם לא לעניין, כדרך אנשי הפרובינציה שנשתקעו בכרך.

כיוון שהגיע לענתאב, נוכח עתה שלא ביטל זמנו אצל אותם בני ענתאב ואפילו חסך תלאה מאוזניו, שהללו שבכאן משחילים מילים תורכיות לכל משפט ערבי שבפיהם, כמי שמשחיל בצלים על סיך בין נתחי השישליק.

חיפשו אב ובנו עד שמצאו נערה מלאה ודשנה שצלקת חלבּ נתיישבה לה בדיוק באמצע לחיה, יא חראם, ולא הוסיפה לה הרבה חן. בעיניה היה יופי מיוחד שהצלקת לא העיבה עליו. היה בהן נצנוץ שובה־לב, משהו שבין כחול וירוק. כבת חמש־עשרה היתה וכבר כמה שנות לימוד מאחוריה וידה אמונה בתפירה ורקימה וסריגה וכל מה שנחוץ לעלמה אשת־איש. אביה רוכל היה, מחזר על הכפרים הוא וחמורו, ושב בכל יום שישי אל ביתו לשבות בין יהודים. ערבית שבפיו משובשת היתה בהרבה ביטויים תורכיים וארמניים.

כשהתחיל סלים לדבר על נדוניה שכח זה לפתע את כל שרידי הערבית שבפיו. אך סלים לא אתמול נולד ולא שלשום ויודע הוא שיהודים שלנו אף כי בין תורכים יחיו שאינם יודעים מילה אחת ערבית, הרי כל קשריהם כיהודים לחלבּ המה ובעבור הקשרים הללו שומרים הם על ערבית חלבּית זו, אפילו בינם לבין עצמם. החל מתבדח על חשבונו עד שנצטחק הלה ונתרכך. וכך הובאה הנערה אחר כבוד אל עירנו, אל בית יום־טוב בעלה.

אמר יום־טוב לעצמו, מעבודה קשה אין לי מפלט; הנה מצאתי לי מפלט מאשה קשה, שתאמרו מה שתאמרו על סלחה אשה קשה בוודאי שאיננה. עתה עליו רק להימנע מחטאים קלים.

קל לדבר וקשה לעשות. החטאים דרכם להסתוות ולהעמיד פנים ורק חכמים מחוכמים יבחינו בינם לבין דברים־של־מה־בכך. תחילה נכשל יום־טוב במעשה העישון. לא העשן משך את ליבו, אלא מלאכת הגלילה שדרשה יד קלילה. יום־טוב שידיו היו אמונות על משאות גדולים וכבדים שעשר אצבעותיו העבות בקושי הספיקו להם, נהנה הנאה מרובה מגילגול הסיגריה בין בוהן ואצבע. וכשהיה מלקק בשפתיו, בעיניים עצומות, את קצה הנייר הדק ומדביקו, היתה נהרה מאירה את פניו, משל פיל של קרקס הוא העוטף בסדין את המאלפת ונושאה בחידקו בעדינות רבה.

בדבר אחד היה מתקשה מעט, בהוצאת דף אחד יחיד מן הדקים־דקים הללו. במשך הזמן מצא דרך משלו; היה נושף נשיפה בפיו ומושיט בוהן ואצבע ימין, בעוד הקופסא השטוחה פתוחה בשמאלו. את מנת הטבק היה אומד במדויק ולא נצטרך לשוב ולהוסיף, אף לא לתלוש מעט מן הקצה להחזיר.

ניסה אביו להניאו מן ההנאה המשונה הזאת, ולא הצליח. הסית בו אפילו את סלחה אשתו ולא הועיל. כשהטיח בפניו ״חטא!״ קדרו פניו של הבן, אך מהרגלו לא סר. היה גומר הובלה, מיד מתישב ומתמסר לגלילה ועישון, כאילו בלעדיהם אין לו מנוחה.

חטא נוסף היה משחק קלפים. והטאוולה. שניים שהם אחד. מי אינו משחק בקלפים, מי אינו משתעשע בסיבוב של טאוולה. אבל כאשר מהמר אדם על מחצית הכנסתו היומית שהרוויח בזיעה רבה – זה משהו שאינו אלא חטא.

כיוון שנתרבו חטאיו הקטנים החל מתמעט בעיני אשתו. ואף שהיתה בת ענתאב וממשפחת רוכלים אוכלים בבתי גויים, ולמרות הצלקת הגדולה על לחייה, החלה מתיהרת עליו ומתעמרת בו ומעזה פנים כנגדו. השם ישמור.

תחילה היתה מרימה קולה, אחר החלה מרימה אגרוף וחובטת בחזהו. להגיע אל פניו לא יכלה, שקומתה היתה קטנה, כל־שכן כנגדו. היה משתיקה בגערה ומסיים ב״פַדַחתינא!״ כלומר הוצאת קלוננו ברבים.

כשעלו יום־טוב ואשתו סלחה לירושלים, כבר היו שלוש בנות מדדות אחריהם. אודט, מרסל ואיווט. שלושתן יפות־עיניים ומנומסות. יום־טוב חיפש ומצא דירה קטנה בנחלאות, מרחק הליכה מבית־הכנסת הגדול עדס. בית־כנסת גדול ומפואר שמסורות הקהילה החלבּית נשתמרו בו בשלמותן. לא עבר זמן רב ויצא שמעו בעיר הצומחת, כמומחה להעלאת פסנתרים לקומה שלישית ורביעית, כשמצחו נוטף זיעה מתחת לרצועת העור הרחבה. באותם הימים הגיעו עולים חדשים מאירופה והביאו עימם פסנתרים למיניהם ועליהם הציבו פרוטומה של מוצארט או של בטהובן. עד מהרה למד יום־טוב את כל השמות הללו, עד שיצא לו שם החיבה ״יום־טוב פיאנו״. אין דבר קשה ומייגע מהעלאת פסנתר במדרגות המתפתלות. מצא לו, יום־טוב, עזר כנגדו. אחת הבנות הגדולות היתה מלווה אותו עם שני בקבוקי מים בידה ומגמיעה אותו בכל פעם שמצמץ כנגדה ומנגבת זיעה ממצחו. המשפחות האירופיות, בעלות הפסנתרים, היו מציעות לו, בסוף הדרך, לנוח על ספה רפודה ואת הבת המלווה היו מפנקים במשקה ובגלידה ביום קיץ חם. באותן משפחות היו גם נערים חדי־עין ושטופי הורמונים, כדרך הטבע, וממבט למבט זכתה אודט למחזר בשם אורנשטיין, שהפך לבעלה תוך פחות משנה. אקדים את המאוחר ואספר שדבר דומה קרה תוך כמה שנים גם לאחות השנייה, שאף למדה לנגן בפסנתר שאביה העלה לקומה רביעית ברחוב קינג־ג׳ורג׳. זה היה ביתו של פסנתרן, ידוע ברבים, גרוש וצעיר שביקש את ידה וזכה לטפיחה על כתפו מאביה. טפיחה שמנעה ממנו במשך חודש־חודשיים מלגעת בפסנתר.

למרות עייפותו הפיזית, ואולי בגללה, זכה יום־טוב להוליד בעיר הקודש עוד שלוש בנות: נעמה, יעל ותמר. נשכח הכינוי ״יום־טוב פיאנו״ וכל מיודעיו ומעבידיו החלו לקרוא לו ״יום־טוב אבו־ל־בנאת״, מה שהעלה חיוך ובדיחה ושימחה.

כשהגיעה¹ נעמה לפרקה ונרשמה כסטודנטית באוניברסיטה העברית, היה הבית צר מלהכיל את הבנות ואת הנכדים הראשונים. יום־טוב הושיב את נעמה מולו ואמר לה: ״חפשי, בתי, חדר נאה בשכונת רחביה. אני יודע שהוא עולה כפליים מחדר בנחלאות. אבל מי שרוצה למצוא בעל משכונת רחביה, צריכה לגור שם ולהתהלך שם, יעלה הדבר כמה שיעלה.״ נעמה הבינה את הרמז, הסמיקה אך הסכימה עם אביה, הרואה את הנולד.

כשהזדקן יום־טוב מיודענו, ולא היה לו להתגאות בבנים, מרימי פסנתרים כמותו, הפנה גאוותו וסיפוקו וזרועותיו האדירות לבילוי יומיומי עם נכדיו הרבים, ששמותיהם הפרטיים ובעיקר שמות משפחתם, גרמו לו לצחוק וליהנות, בינו לבינו, ובינו לבין אשתו סלחה. לא קל היה לזכור את שמות המשפחה של הנכדים שמרביתם היו אשכנזים למהדרין, חוץ מקרסו, הזכור לטוב. זה גורלו של אבו־ל־בנאת. נוכחותו היומיומית ביניהם, העבירה אותו על מידותיו. הוא הפסיק לעשן ובמקום משחקי הקלפים עם בני גילו, הוא היה מתמסר להסעת מכוניות למיניהן עם נכדיו ולהלבשת בובות של נכדותיו, השם ישמור אותן מכל רע.

נחטא לאמת ולמה שבאמת שימח את יום־טוב ואת סלחה לעת זיקנתם, אם לא נזכיר שמספר הנכדים עלה על מספר הנכדות. בראוו לחתנים האשכנזים. לא עוד אבו־ל־בנאת.