גברתן ושפמתן היה גבריאל ששון וחיצי מבטיו שנורו מבין גבותיו המקושתות הטילו מורא על קטנים וגדולים. בהילוכו ובדיבורו עורר יראת־כבוד ודרך־ארץ, לא־כל־שכן בהבעת פניו ובשתיקותיו. ידידים ומכרים מבני־עמנו היו מנמיכים קולם בנוכחותו ופוזלים לראות מה אומרות עיניו על מיליהם. בני־דודנו היושבים בפתח היו מפסיקים תהייתם האילמת בעוברו, ומזמנים אותו בקידות ובברכות מדושנות להיכנס לשתות ולהשתהות. אך מי שלא ראה כבוד שחלקו לו עסקני המפלגה שזופי הצוואר ופרועי הבלורית, לא ראה את גבריאל במיטבו. מנהיג טבעי, אמרו עליו בחלונות הגבוהים. אותו הם לא יכולים להשתיק – אמרו הג׳מאעה.

כך בחוץ. כוחו ומעמדו הולכים ומתחזקים מיום ליום, משעה לשעה, שמו הולך לפניו כקוואס לפני חכם־באשי, ותמונתו עם בן־גוריון – ידו הקטנה של הזקן לפותה בכף ידו השעירה וצווארו ממותח אל־על אל גבריאל – מפארת קירות בתים ובתי־קפה בשכונה צמאת־הגאווה. וראה זה פלא, ככל שגדל כוחו וכבודו בחוץ, כן מתרופף מעמדו בביתו פנימה. בין בניו היה גבריאל עומד כמאמן כדורסל בין ענקיו, מגומד ומקומט וכמעט מגוחך. אלמלא מברשת שפמו וסבכי גבותיו היית אומר אחיהם הקטן עומד עליהם. כולם גבוהים ממנו בראש, כל החמישה, בלי עין הרע. אם משום אווירה של ארץ־ישראל ואם משום מזונותיה, גבוהים כולם ממנו ומאחיו ומאביו עליו־השלום שנקבר שם ולא זכה לראות נכדיו מיתמרים כברושים בארץ קודשנו. היה גבריאל צועק עליהם על בניו כאותם מאמנים מנומכים ונותן עליהם הוראות ועצות; אלא שלא כשחקני הכדור הללו נתנו בניו דעתם על אביהם ועצותיו נראו להם מיושנות ומעצבנות. תחילה היו מעמידים פנים כמטים אוזניהם לשמוע ומנענעים בראשם כל עוד הוא מדבר, אחר התחילו מזלזלים בריש גלי במצוות כיבוד־אב. רכלנים בשכונה היו אומרים, אפילו בימי בחירות לא הכניסו כולם אל״ף למקומה; בסתר פרגוד מרדו באביהם, כאילו אין אבינו שבשמיים רואה ויודע הכל.

אמת ניתנה להיאמר, אלמלא הפריז זה בדרשות ובדרישות, בעצות ובנזיפות, באיסורים ובאיומים – אפשר שלא היו נגררים להפרזה שכנגד. הגיעו דברים לידי כך שמצא את עצמו מוריד מכבודו וצועק על אוזניים אטומות ״עקשנים בני עקשנים!״ ולא שמעו אוזניו מה שפיו גילה לליבו. כל עוד אווירה של ארץ־ישראל גורם רק לגבהות־קומה, ניחא – היה מתחיל להרהור ואינו מסיימו.

כשהיו הילדים צעירים היתה רחל עומדת לצידו של אישה, מייסרת את יוצאי חלציה, פעם במילים פעם במבטים, פעם בצביטה שבצנעה. והיתה מנחמת אותו את בעלה התקיף לאמור: אמרת נעלה לארץ האבות, והנה עלינו אל ארץ הבנים יֵרוֹמו והאבות רצים אחריהם למלא רצונותיהם בהכנעה. כשהתחילו ללכת לצבא, זה לשריון וזה לקצונה, זה לצנחנים וזה למודיעין – עברה אימם לצידם. מעתה גדולים הם, אמרה לבעלה, ואם בן־גוריון סומך עליהם לתת בידם רובים ותותחים יכול גם אתה לסמוך על בניך. ילדים טובים הם. כיוון שגייסה זו לעזרתה את בן־גוריון נסתתרו טענותיו של גבריאל. בן־גוריון היה לו כאב, למעלה מאב וכך היה מנסח לעצמו מקומו: חייב אני בכבוד אבא עליו השלום; ומעל לאבא עומד בן־גוריון שהוא אבי האומה; ומעליו – אבינו שבשמיים, הוא לבדו. ומפני מה אומר אני מנסח לעצמו, שאילו הזכיר את אבינו שבשמיים במרכז המפלגה היו האשכנזים הללו מתחלחלים והיה יורד חלילה בעיניהם לדרגת פרימיטיב.

רחל אשתו ראתה בצערו ולא ידעה כיצד תשיב לב בנים על אביהם ולב אב על בניו. תבשילים טובים שבישלה ריכזו את המשפחה בהנאה משותפת בערבי שבת וחג וכולם היו טורפים ונהנים פה אחד. אולם רק הוגש הקפה הטורקי המר היו הללו מתפזרים איש לעברו כאילו לא משפחה אחת הם. זה מטלפן בעוד הקפה שלו מתקרר, זה מתרוצץ, ספלונו בידו, לחפש דבר מה שאבד לו ואין הוא רוצה לומר מה, וזה כבר טרק דלת אחריו ולא אמר לאן הוא הולך ו… קצת בושה להגיד – לא אמר אפילו שלום.

לא ביקשתי מהם לנשק את ידי – היה צועק גבריאל אחר צאת האחרון שבהם ואחר שיצאו גם הבנות השתיים.

– גבריאל חביבי – אמרה לו פעם רחל אמירה רכה שכולה ביתי״ן קשות ודגושות – הגדיים נעשו תיישים.

– ואם התיישים שמחה. – עקץ בה בלשונו – את תמיד עמדת לצידם.

– זו דרכה של אם, אמרה לו כמתנצלת.

– זו דרכה – שאל בתמיהה, גבותיו מתגבהות ומתקבעות – לשמוח שבניה נעשו עקשנים כתיישים – תַיַסוּ, כמו שאומרים אצלנו.

– זה הגיל, ענתה לו במגומגם, והאחריות שהטילו עליהם.

– זו הסביבה. חוסר־התרבות שהביאו איתם הללו שעלו מתוך מרד באבותיהם. אנחנו – משפחות משפחות באנו. אבות ובנים ובני בנים. הם – בעטו באבותיהם ומצפונם מייסרם; על־כן יחפשו וימצאו צידוקים לחברה שבה אין מורא אבות על בנים וכולם בה ״חברים״ בלא חברות וריעות.

– ואני חשבתי שאתה אוהב אותם, את חברי המפלגה ומנהיגיה.

– בטח שאני אוהב אותם, רשֶל שֶרי, המפלגה היא המשפחה שלי, היא המשפחה הכי גדולה שהיתה לי אי פעם. בה נותנים לי כבוד ובה מילתי מילה.

– השתנית גבריאל חביבי, השתנית. הארץ הזאת עשתה ממך אדם אחר.

– הסתכל עליה בעין בוחנת ולא יכול היה לומר לעצמו בבטחה אם לשבח או שמא חלילה לגנאי אמרה מה שאמרה. פחד לשאול אותה מפורשות.

– והם אומרים שלא נשתניתי כלל, שנשארתי כפי שהייתי שם.

– מי??

– הגדיים שלך. התיישים הצעירים.

– תראה, שאול כבר שנה שנתיים באוניברסיטה והוא מצליח משאללה ומקבל מלגות.

– מלגות זה טוב. מגיע לו. מה שלא טוב זה שניפחו לו שם את הראש כברו ראסו, כפי שאומרים אצלנו.

– אתה צריך לשמוח שראשו גדל והצלחתו מרובה.

– והוא חושב שהוא חכם מאביו.

– המים רותחים. לעשות קפה?

– מאימתי את שואלת שאלות? הביאי ונשתה. עוד מעט תהיי לי כמו אלה שמטלפנות ושואלות ״אפשר להיכנס אליכם לביקור ביום ד׳ בשמונה לחודש בשעה ארבע ועשרים?״

– ולא אתה קנית לי ספר בישול?

– ואת פתחת אותו?

– בחיי פתחתי. אפילו דפדפתי. נחש מי אימץ אותו את הספר.

– שושנה…

– דווקא זהבה.

זהבה היתה הבת הגדולה בין השתיים. אביה קרא לה על שם גולדה שהיתה מחייכת תמיד לקראתו וקוראת לו ״גבריאל״ במבטא מצחיק ובבי״ת גדושה. לא כאותם שקוראים לבניהם משה דיין והרצל וביאליק היה גבריאל, שהראוותנות היתה ממנו והלאה; אך חיבתו ונאמנותו למנהיגי האומה הביאה אותו לבחור שם זה לבתו הראשונה. אפשר אפילו התפלל בלבבו שתגדל הקטנה ותהיה אשה למופת כגולדה.

אם אמנם התפלל, בוודאי נתקבלה תפילתו אחרת מכפי שציפה. היו בה בקטנה מאופיו של אבא ומאופיה של גולדה ומחכמת־חיים של רשל אמה. ובעודה בפנימיה בבית־הספר החקלאי נתגלתה כמנהיגה עיקשת ורבת־תושיה. היא שעמדה בראש השביתה שתבעה מגורי בנים ובנות לסירוגין, חדר ליד חדר; היא שעמדה בראש המרד נגד ״אם הבית״ שחיטטה בעניינים ״לא־לה״ ודרשה פיטוריה.

וכשהוזמן אביה אל המנהל, פגשה אותו במסדרון ואמרה לו ״אבא, אתה אל תתערב!״ וכשהביט אליה בתמיהה ופיו פלט ״ווּלֶק…״ הוסיפה רק מילה אחת ״לטובתך.״

והוא – שחמש שנים נאבק כדי להיחלץ מן הכינוי ״איש האגרוף של מפא״י״ שהודבק בו מבלי שהשתמש מעולם באגרופיו ממש – הוא ישב מול המנהל החיוור והמבוהל והתיר לו לעשות בבת הסוררת כחפצו, מאין לו השפעה עליה. ״כיוון שרחוקה היא מן הבית שנתיים ויותר.״ מה עשה אותו מנהל, הציע אותה כראש מועצת התלמידים הארצית והיפנה פעלתנותה ממנו והלאה. גם ניפח את ראשה לבלי הכר.

חמישה גברים הולדתי, היה גבריאל אומר, ארבעה מהם לפניה; ואין לי צורך שגם בתי תהיה גבר בגברים. אפילו שאמר דבריו מתוך היתול וליצנות, נתקבלו פניו בפנים מהורהרות ובלא חיוך.

טוב, … זה נגד המנהל – זה טבעי. רק לשונו של זה הנוטפת מלים־של־שבת מרגיזה ומקוממת כל מי שלשונו בפיו טבולה ברוק ולא בנופת צופים. מה גם שלשונה של הקטנה כחרב המתהפכת. שתוציא את ״אם הבית״ מדעתה – גם זה סביר. אשה שמתעקשת לתבל דבריה באידיש באוזני נערות שחורות עיניים ושיער. ״בואי הנה מיידאלע. תפסיקי עם הפוילעשטיק״. אבל שתקום זו כנגד אביה מולידה, זה כבר יותר מדי. אם אשם בכך אותו בחור מן הטכניון שהיה מנשק אותה בבואו ובצאתו כמו היתה מזוזה, קשה לדעה. מכל מקום, הבחור הזה ספרדי דווקא – דיבר על מפא״י כעל משהו מוקצה מחמת מיאוס. וגם אחר שהבין על שולחנו של מי הוא סועד ומפיתו של מי הוא אוכל – לא נזהר בלשונו.

את שושנה, בת־הזקונים, פינק גבריאל, כיודע שיעברו עוד שנים עד שיהיו לו נכדים להרים על כתפיו. היא היתה השקטה בין כל ילדיו, מים שקטים שחודרים עמוק. להפתעת המשפחה כולה, היא הלכה לסמינר הקיבוצים ללמוד מיגדר. ״שו־האדה, מיגדר??״ שאלה רחל אמה. זהבה מיהרה להגן על אחותה ולהסביר לאם שגישתה לחיים, לאורך כל הדרך, קיבלה היום מונח אקדמי ותנופה פמיניסטית, שטוב תעשה אחות לנו קטנה, אם תשתלב בהם. ״זה גם טוב למפלגה״, פנתה שושנה אל אביה וקיבלה ממנו תנודת ראש מסכימה, ללא מילים. המילים מיגדר ופמניזם היו זרות לו, אבל את תוכנן הוא הבין ועימן היה קשה לו להסתדר. אבל מיום ששושנה הקטנה נבחרה לנסוע לסקנדינביה כחברת האינטרנציונל הסוציאליסטי לנוער, הוא הבין שהקטנה הזו נועדה לגדולות.

גבריאל לא אהב לשיר את האינטרנציונל. משהו במוזיקה וגם במילים הגבוהות הפריע לו. הוא היה אומר ״תחזקנה״ לא מספיק טוב בשבילנו?״ הוא חקר את הבנות בזהירות ונרגע לשמוע שלפמיניסטיות אין המנון משלהן.

סיפור חייו של גבריאל, קל וחומר של בניו ובנותיו, יכול למלא רומן. אך הפעם רציתי רק לעשות לכם היכרות עם הדמות והמשפחה שאווירא דארץ ישראל עשו בהם שינוי של אמת. חלבּים שהפכו לישראלים של ממש. ואם הזכרתי את המילה שינוי, אסיים בשינוי השם שחל ביומו הראשון של גבריאל בארץ הקודש. פקיד העלייה שקיבל את פניהם והרבה לשאול ולרשום, שאל את גבריאל מה שמו. והתשובה היתה: גמליאל. אמר לו פקיד העלייה, הכל־יכול: ״אין דבר כזה גמליאל. אתה מתכוון בוודאי לגבריאל.״

נתרצה גבריאל ואמר ״יהיה גבריאל. אם אל ארץ חדשה ואל חיים חדשים אנחנו עוברים, למה שלא יהיה גם שם חדש.״ חיבק את הפקיד המבוהל, בירך ״שהחיינו״, פנה אל משפחתו ואמר: ״גבריאל!״ ניסו במפלגה לקצר שמו לגברי או לגבי, מתוך חיבה, כמובן, אך הוא התעקש על ה ״אל״ בגבריאל, כאילו ניסו הללו לנתק בינו לבין בורא עולם. יסלח להם אלוהים.

אף שיום־טוב חבר נולד בשכונת בחסיתא, שאינה אלא זקנה ובלויה בהשוואה לג׳אמיליה, גאווה גדולה היתה לו על חלבּ עירו. הרבה הרגלים הביא איתו משם כשעלה לירושלים, מהם יפים שאפשר להשתבח בהם בפרהסיא ומהם מגונים בעיני הבריות שבכאן ומצווה להצניעם. משל למה הדבר דומה, למי שדדיה תאווה וברכיה זוועה שאם שכל לה בקודקודה תהא מבליטה את אלה ומסתירה את אלה; מבליטה בצנעה ומסתירה בצנעה.

* * *

מאז שעמד על דעתו זכר שמו יום־טוב, שהיו מבטאים בב״ית דגושה. משעה שבא לירושלים נחלקו הירושלמים הללו – חלבּים שביניהם שמחו בו ובשמו, כביכול נושא הוא עימו מחינה של עיר הקמרונים והצריחים הרחוקה; ואשכנזים ששאלו אותו מה שמך? והוא ענה יום־טובּ, צחקו ושאלו שנית, מה השם? עד שהבינו שהוא אינו מתבדח איתם.

מה היה מבליט, חיבתו לסדר ולניקיון ונטייתו לעשייה מהירה ומושלמת של כל מה שמוטל עליו, שאלה דברים שמוציאים מפי אנשי שלומנו קריאות ״בראוו״ ו״סלאמתכּ״ וטפיחות־כתף, ומן הפראנג׳ים הגאיונים, הזמנה לכוס קפה ומתת־יד נדיבה וכיוצא בזה דברים ששימחו וציערו אותו כאחד. ומה היה מסתיר, בולמוס שתוקף אותו למראה לחם טרי ולריחותיו ואותו הרגל מגונה שהורגל מנעוריו ושבושה לספר עליו. תאוותו ללחם, וללחם החם והטרי בפרט. בעצם אין בה בושה, אך מזכירה היא לו לפעמים את עוניו ומרמזת לאחרים.

* * *

שלושה דברים מתישים כוחו של אדם – עבודה קשה ואשה קשה וחטאים קלים; כך היה יום־טוב אומר, נסמך בלשונו על חז״ל, מסתמך על ניסיון חייו. מיום שנולד ראה סביבו עבודה קשה המפרנסת את בעליה בדוחק. אביו סלים, אללה ירחמו, לא מאותם מבלי עולם היה, שיושבים על שרפרפי־קש ובוהים נכחם, פעמים מסבחת ענבר בידם, פעמים נרגילה בפיהם, פעמים הרהורים מתמשכים בליבם. ״בזיעת אפך תאכל לחם״ – על סלים ועל בניו נאמר. ויום־טוב הצעיר בבנים אינו יוצא מכלל זה. את הזיעה היו רוחצים באמבט של פח ובמים שפרימוס רועש וגועש מרתיחם. וכשהיו יושבים לשולחן היו אוכלים לחם, הרבה לחם. ״תאכלו לחם״ היה אבא מצווה פעמיים־שלוש במהלכה של כל סעודה, שהלחם משביע מאין כמוהו וזול מכל מיני מזונות ואפילו הוא יבש ומיובש ובעלי־בתים גאיונים אינם חפצים בו, הרי חראם (אסור) להשליכו ומצווה לתיתו לסלים, זה שאשתו מבשלת ממנו סיביקה תאווה לחיך וחגיגה למעיים. עשירים בעירנו שסיביקה אינה עולה על שולחנם אינם יודעים מה הם מפסידים. מרק זה שכל כולו פתיתי לחם יבשים המתבשלים במים ובשום ובמלח, יש שזורים עליו נענע ויש שאוכלים אותו סתם כך – מכל מקום אין כמוהו מחמם ומשביע. ונזלי אשת סלים, אין כמוה לעשותו עשיר וטעים.

במה היו מזיעים סלים ובניו – בסבלות, שאם לא לכך נולדו מפני מה חנן אותם הקב״ה בזרועות אדירות ובגב רחב ובמצח קשה כברזל שרצועת הסבלים נמתחת עליו כתפילין של ראש, להבדיל ויש בכוחה לשאת פיאנו של עשירים או ארון עץ גמלוני של פשוטי עם.

כיוון שידע עבודה קשה מנעוריו נזהר סלים שלא לקחת לו לבנו אשה קשה מבנות הגאיונים, יעני, מאלו שקוהלת מכנה בשם הב־הב, אפשר משום שאין קץ לתביעותיהן ואפשר משום נביחותיהן על הבעל המסכן.

מה עשה, חיפש לו לבנו נערה נאה בעלת־מום, מום קל כמובן. שמום קל מונע מעלמה גדלות־נפש ומבט מגבוה על סביבה. לא־כן מום כבד, יא חראם, שמכביד הוא על נפשה של נערה ועושה אותה מרירה וממררת. אלא דע עקא שכל מום שנראה בעיניו קל נראה בעיני אשתו כבד ומסוכן. וכל נערה שנראתה בעיניו נאה דיה עבור בנו, נקלית היתה בעיני נזלי מלהיות כלתה. לא נשארה ברירה אלא לפנות אל העיירות הקטנות שבשולי העיר, מה שכינו אצלנו ״באגפיה״; הלא הן אורפה, קילס וענתאבּ. תחילה הזכיר סלים גם את קמישלי אך למראה עיניה של נזלי, שכמעט יצאו מחוריהן, קפץ ואמר, ״כורדיה מקמישלי לא ניקח, כמובן״.

יצא איפוא סלים לענתאב, עיר בתחומיה של תורכיה, שמאה בתי־אב מבני עמנו יושבים בה על מי מנוחות. לקח איתו את בנו, כדי לקצר את התהליך, ולקח איתו גם סחורה – כדי להוזילו. עד שגמר למכור את סחורתו למד להכיר את כל קהילת ענתאב; מכל מקום את כל המשפחות שיש להן בת שהגיעה לפירקה. בעצם, עוד לפני צאתו מחלבּ, כבר חקר ודרש. ואצל מי שאל, אצל כהן ענתאבי השמש שהיה כהן עד שהגיע לכאן ונתווסף לו שם מקומו, להבדילו מכהנים אחרים; ואצל ענתאבי הצבע שהיה שמו דהאן עד שנתקוממה משפחת דהאן שלנו והחלה קוראת לו אל־ענתאבי עד שהפך ״ענתאבי״. אל ענתאבי מהבנק לא הלך סלים, שמדבר גבוהה־גבוהה ואף פעם לא לעניין, כדרך אנשי הפרובינציה שנשתקעו בכרך.

כיוון שהגיע לענתאב, נוכח עתה שלא ביטל זמנו אצל אותם בני ענתאב ואפילו חסך תלאה מאוזניו, שהללו שבכאן משחילים מילים תורכיות לכל משפט ערבי שבפיהם, כמי שמשחיל בצלים על סיך בין נתחי השישליק.

חיפשו אב ובנו עד שמצאו נערה מלאה ודשנה שצלקת חלבּ נתיישבה לה בדיוק באמצע לחיה, יא חראם, ולא הוסיפה לה הרבה חן. בעיניה היה יופי מיוחד שהצלקת לא העיבה עליו. היה בהן נצנוץ שובה־לב, משהו שבין כחול וירוק. כבת חמש־עשרה היתה וכבר כמה שנות לימוד מאחוריה וידה אמונה בתפירה ורקימה וסריגה וכל מה שנחוץ לעלמה אשת־איש. אביה רוכל היה, מחזר על הכפרים הוא וחמורו, ושב בכל יום שישי אל ביתו לשבות בין יהודים. ערבית שבפיו משובשת היתה בהרבה ביטויים תורכיים וארמניים.

כשהתחיל סלים לדבר על נדוניה שכח זה לפתע את כל שרידי הערבית שבפיו. אך סלים לא אתמול נולד ולא שלשום ויודע הוא שיהודים שלנו אף כי בין תורכים יחיו שאינם יודעים מילה אחת ערבית, הרי כל קשריהם כיהודים לחלבּ המה ובעבור הקשרים הללו שומרים הם על ערבית חלבּית זו, אפילו בינם לבין עצמם. החל מתבדח על חשבונו עד שנצטחק הלה ונתרכך. וכך הובאה הנערה אחר כבוד אל עירנו, אל בית יום־טוב בעלה.

אמר יום־טוב לעצמו, מעבודה קשה אין לי מפלט; הנה מצאתי לי מפלט מאשה קשה, שתאמרו מה שתאמרו על סלחה אשה קשה בוודאי שאיננה. עתה עליו רק להימנע מחטאים קלים.

קל לדבר וקשה לעשות. החטאים דרכם להסתוות ולהעמיד פנים ורק חכמים מחוכמים יבחינו בינם לבין דברים־של־מה־בכך. תחילה נכשל יום־טוב במעשה העישון. לא העשן משך את ליבו, אלא מלאכת הגלילה שדרשה יד קלילה. יום־טוב שידיו היו אמונות על משאות גדולים וכבדים שעשר אצבעותיו העבות בקושי הספיקו להם, נהנה הנאה מרובה מגילגול הסיגריה בין בוהן ואצבע. וכשהיה מלקק בשפתיו, בעיניים עצומות, את קצה הנייר הדק ומדביקו, היתה נהרה מאירה את פניו, משל פיל של קרקס הוא העוטף בסדין את המאלפת ונושאה בחידקו בעדינות רבה.

בדבר אחד היה מתקשה מעט, בהוצאת דף אחד יחיד מן הדקים־דקים הללו. במשך הזמן מצא דרך משלו; היה נושף נשיפה בפיו ומושיט בוהן ואצבע ימין, בעוד הקופסא השטוחה פתוחה בשמאלו. את מנת הטבק היה אומד במדויק ולא נצטרך לשוב ולהוסיף, אף לא לתלוש מעט מן הקצה להחזיר.

ניסה אביו להניאו מן ההנאה המשונה הזאת, ולא הצליח. הסית בו אפילו את סלחה אשתו ולא הועיל. כשהטיח בפניו ״חטא!״ קדרו פניו של הבן, אך מהרגלו לא סר. היה גומר הובלה, מיד מתישב ומתמסר לגלילה ועישון, כאילו בלעדיהם אין לו מנוחה.

חטא נוסף היה משחק קלפים. והטאוולה. שניים שהם אחד. מי אינו משחק בקלפים, מי אינו משתעשע בסיבוב של טאוולה. אבל כאשר מהמר אדם על מחצית הכנסתו היומית שהרוויח בזיעה רבה – זה משהו שאינו אלא חטא.

כיוון שנתרבו חטאיו הקטנים החל מתמעט בעיני אשתו. ואף שהיתה בת ענתאב וממשפחת רוכלים אוכלים בבתי גויים, ולמרות הצלקת הגדולה על לחייה, החלה מתיהרת עליו ומתעמרת בו ומעזה פנים כנגדו. השם ישמור.

תחילה היתה מרימה קולה, אחר החלה מרימה אגרוף וחובטת בחזהו. להגיע אל פניו לא יכלה, שקומתה היתה קטנה, כל־שכן כנגדו. היה משתיקה בגערה ומסיים ב״פַדַחתינא!״ כלומר הוצאת קלוננו ברבים.

כשעלו יום־טוב ואשתו סלחה לירושלים, כבר היו שלוש בנות מדדות אחריהם. אודט, מרסל ואיווט. שלושתן יפות־עיניים ומנומסות. יום־טוב חיפש ומצא דירה קטנה בנחלאות, מרחק הליכה מבית־הכנסת הגדול עדס. בית־כנסת גדול ומפואר שמסורות הקהילה החלבּית נשתמרו בו בשלמותן. לא עבר זמן רב ויצא שמעו בעיר הצומחת, כמומחה להעלאת פסנתרים לקומה שלישית ורביעית, כשמצחו נוטף זיעה מתחת לרצועת העור הרחבה. באותם הימים הגיעו עולים חדשים מאירופה והביאו עימם פסנתרים למיניהם ועליהם הציבו פרוטומה של מוצארט או של בטהובן. עד מהרה למד יום־טוב את כל השמות הללו, עד שיצא לו שם החיבה ״יום־טוב פיאנו״. אין דבר קשה ומייגע מהעלאת פסנתר במדרגות המתפתלות. מצא לו, יום־טוב, עזר כנגדו. אחת הבנות הגדולות היתה מלווה אותו עם שני בקבוקי מים בידה ומגמיעה אותו בכל פעם שמצמץ כנגדה ומנגבת זיעה ממצחו. המשפחות האירופיות, בעלות הפסנתרים, היו מציעות לו, בסוף הדרך, לנוח על ספה רפודה ואת הבת המלווה היו מפנקים במשקה ובגלידה ביום קיץ חם. באותן משפחות היו גם נערים חדי־עין ושטופי הורמונים, כדרך הטבע, וממבט למבט זכתה אודט למחזר בשם אורנשטיין, שהפך לבעלה תוך פחות משנה. אקדים את המאוחר ואספר שדבר דומה קרה תוך כמה שנים גם לאחות השנייה, שאף למדה לנגן בפסנתר שאביה העלה לקומה רביעית ברחוב קינג־ג׳ורג׳. זה היה ביתו של פסנתרן, ידוע ברבים, גרוש וצעיר שביקש את ידה וזכה לטפיחה על כתפו מאביה. טפיחה שמנעה ממנו במשך חודש־חודשיים מלגעת בפסנתר.

למרות עייפותו הפיזית, ואולי בגללה, זכה יום־טוב להוליד בעיר הקודש עוד שלוש בנות: נעמה, יעל ותמר. נשכח הכינוי ״יום־טוב פיאנו״ וכל מיודעיו ומעבידיו החלו לקרוא לו ״יום־טוב אבו־ל־בנאת״, מה שהעלה חיוך ובדיחה ושימחה.

כשהגיעה¹ נעמה לפרקה ונרשמה כסטודנטית באוניברסיטה העברית, היה הבית צר מלהכיל את הבנות ואת הנכדים הראשונים. יום־טוב הושיב את נעמה מולו ואמר לה: ״חפשי, בתי, חדר נאה בשכונת רחביה. אני יודע שהוא עולה כפליים מחדר בנחלאות. אבל מי שרוצה למצוא בעל משכונת רחביה, צריכה לגור שם ולהתהלך שם, יעלה הדבר כמה שיעלה.״ נעמה הבינה את הרמז, הסמיקה אך הסכימה עם אביה, הרואה את הנולד.

כשהזדקן יום־טוב מיודענו, ולא היה לו להתגאות בבנים, מרימי פסנתרים כמותו, הפנה גאוותו וסיפוקו וזרועותיו האדירות לבילוי יומיומי עם נכדיו הרבים, ששמותיהם הפרטיים ובעיקר שמות משפחתם, גרמו לו לצחוק וליהנות, בינו לבינו, ובינו לבין אשתו סלחה. לא קל היה לזכור את שמות המשפחה של הנכדים שמרביתם היו אשכנזים למהדרין, חוץ מקרסו, הזכור לטוב. זה גורלו של אבו־ל־בנאת. נוכחותו היומיומית ביניהם, העבירה אותו על מידותיו. הוא הפסיק לעשן ובמקום משחקי הקלפים עם בני גילו, הוא היה מתמסר להסעת מכוניות למיניהן עם נכדיו ולהלבשת בובות של נכדותיו, השם ישמור אותן מכל רע.

נחטא לאמת ולמה שבאמת שימח את יום־טוב ואת סלחה לעת זיקנתם, אם לא נזכיר שמספר הנכדים עלה על מספר הנכדות. בראוו לחתנים האשכנזים. לא עוד אבו־ל־בנאת.

אחר הסעודה המפסקת יצאו ז׳ טובי־העיר מבתיהם ומיהרו לשוב אל בית־הכנסת. כמתגנבים נכנסו ובאו אל בית־הכנסת האחד, שעדיין עמדו בו המייתו ואימתו של היום הקדוש.

בנוהג שבעולם, אין מפסיקין סעודה מפסקת בבהילות ואין נחפזים לקום ממנה; אחת משום מטעמים שיש בה בסעודה זו בכל בית יהודי, ואחת משום טעמים שראשון בהם רפיון־הגוף ואחרון בהם התעלות־הרוח. ואם כבר קם אדם מישראל מן הסעודה – הרי לא לבית־הכנסת נושאות אותו רגליו, ששם בילה שעות ארוכות ורבות ביום הכיפור הזה כקודמיו; ואפילו תאמר יפים הניגונים ונעימה החברותא וגדולה התרוממות הנפש, הרי אחרי לילה ויום של קירבה יתירה לרועה־ישראל ולצאן מרעיתו טבעי שיהא אדם מתגעגע לביתו לאשתו לשולחנו לילדיו. אם־כן, מה הריץ את זט״ה לכאן? ומפני־מה מפשילים הם את הוילונות?

– היום הרת־עולם – אומר האחד – חוזר כהד על אחד מפסוקי התפילה של היום שתם. מנענעים האחרים בראשיהם ושותקים. וזאת לדעת, ז׳ טובי העיר – אף־אחד מביניהם אינו מן השתקנים. נהפוך הוא.

מכחכח אותו כהן־אורפלי בגרונו ושב ואומר בקולו העמוק ״היום הרת־עולם״. מן הקירות שספגו תפילת נעילה נרגשת מאין כמותה עוד עולים באוזני השבעה הדי ״ע־נ־נו״.

זה מכבר נתרוקנה הקהילה מיהודיה וממנהיגיה, ונותרו בה רק זקנים וחולים וקטנים התלויים בהם. גברים לא נשארו בעיר. מי שהיה לו במה לשלם ומי שהיה לו אל מי לפנות מיהר ויצא. נשארו המאות שנשארו כצאן בלא רועה. לא עבר זמן והקהילה הגוססת החלה להראות סימני חיות. מתוך הקהל קמו כמה אנשים נבונים ופעלתניים ונטלו בידם את הרסן. זה הציע את זה וזה האמיר את זה עד שנתכנסו כמאליו.

ועד בן שבעה יהודים ישרים וטובים, אף זכה לכינוי העברי העתיק ז׳ טובי העיר, או בראשי־תיבות זט״ה. נשתמרה המילה זט״ה בפי העם עד שנשתכח מקורה. היו אפילו שחשבו שמילה ערבית היא. במשך הזמן נתמסד הוועד וקבע לו מועדים לישיבות וזמנים לקבלת קהל – הכל בחדר קטן ומלא ספרים וגווילים באגפו העליון של בית־הכנסת. נתכנה החדר ״אוֹדט זט״ה״, כלומר חדר־זט״ה.

נתיישבו השבעה ובהו זה בזה. מה נאמר ומה נדבר, אמר מוסא, מנהלו של ״בית מדרש נשיא״, ונתאנח. ומה נעשה, הוסיף אבו־סלים בלחישה. שתקו האחרים, כביכול נתמצו כל השאלות ותשובות ממילא אין להן.

נכנס אחרון מבין השבעה ואמר בלחישה: ״בדקתי סביב־סביב. אין איש.״ החלו מחליפים קטעי ידיעות ששמעו כולם מאותו מקור – מן הרדיו שהיה משדר בלי הפוגה ״בשורות״ ניצחון עטופות ולפופות בשירי ניצחון ואפופות דברי שחץ ונאצה. הוסיפו מן השמועות שזה כמה שעות החלו מסתננות אל אוזני אנ״ש, נכנסות מהוססות ויוצאות מן הפה מעומסות, אחר שניזונו מפחדים שבלב.

השמועות פתחו במילים ״פלוני סיפר לי שפלמוני האזין לשידורי ישראל ואמרו ש…״ ונסתיימו בהזיות שעיקרן משאלות־לב שהבשילו בלהט המאורעות המרעישים, כגון לחישות על שליח חרש מישראל שהוצנח זה עתה ובידו הוראות נוראות וכגון מעשיות על כוח מוטס שיבוא ויעמיס את כל יהודי העיר ויוציאם מעבדות לחירות.

״עת צרה ליעקב וממנה ניוושע״ נתן החכם ביטוי לכיסופי גאולה אלה, שהיו באים הרבה בחלומות והיום צפו ועלו אל ההזיות שבהקיץ. ״מהומה ומבועה. בוקה ומבוקה ומבולקה״, הוסיף החכם וציטט, ובתוך כל זה לא ישימו הגויים לב למבצע הצלה שכזה.

הם נלחמים על נפשם – ניסה מוסא להורידו מן העננים, אך החכם בשלו: עלינו להיות נכונים. פעמי משיח אנוכי שומע. על כנפי־נשרים יוציאונו מעמק הבכא.״

טובי העיר, אנשי מעשה כולם, נסחפו למרות רצונם והחלו מתכננים התארגנות למקרה שזה יבוא. היה בכך מרגוע ליצר העשייה שלא מצא לו אפיקים אחרים והיה בזה גם משום עידוד, שהרי ציפייה זו נשענה על הבטחון שהמתקפה הערבית האדירה תיבלם ותישבר. לא אנחנו צריכים לדאוג ולחשוב כיצד הם יינצלו מן הפורענות, אלא הם־הם המחפשים דרכים להושיענו שהרי אנחנו בראש־דאגתם. מכאן, שלעצמם אין להם מה לדאוג וניצחונם בטוח, השם יתברך.

עמוק בלב קיננה חרדה שהנה תיצלח דרכם של הרשעים והטנקים שלהם שיירדו מן הגולן, יבתרו את הגליל ויחנקו את ישראל. מה יהיה גורלה של הקהילה הקטנה אם אמנם, בר־מינן, ינצחו הפעם הערבים? האם ירצו להראות גדלות־לב של מנצחים, האם ינצלו את ההזדמנות להראות יחסם המפריד בין ציונות ליהדות או יסחפו, חלילה, בשכרון מנצחים וישחטו ביהודים, גם פה גם שם? מחשבות ממין זה לא העז איש להביע בקול, אך בסתר הלב לא היה אחד שלא בחן ושקל – לכאן או לכאן, שלא פחד ורעד.

– מה שברור הוא – אמר אבו־סלים – שעלינו לכוף קומתנו עד שתעבור הרוח. הסערה. אפילו פגישות שלנו חייבות להתמעט לבל יתעורר חשד.

– ומאידך, מה מאיתנו יהלוך אם נדע כיצד נהיה מאורגנים ומחולקים ונכונים ליציאת־מצרים אם יבוא אות משמים?

– זאת אפשר לעשות – אמר אבו־סלים – אך יישאר נא הדבר סוד כמוס בינינו.

– נחלק את הקהילה לשבעה חלקים. – הציע דאוד, צעיר הזט״ה – וכל אחד מאיתנו יעמוד כשר־מאה בראש מחנה, מוכן לכל הפתעה שתבוא; אם לטוב ואם למוטב, אינשאללה.

תאופיק אפנדי – איש הכספים והמסחר שבין השבעה – ישב ושתק. מחשבותיו נשאוהו הרחק אל עסקיו שהלכו וטפחו ככל שנתמעטה הקהילה. הסערה הזאת תשפיע רבות על העסקים. שאלה ישירה שהופנתה אליו ערערה אותו מהרהוריו.

– מה אני חולם? אני אגיד לכם. ראשית עלינו לזכור שאנחנו מוקפים, חומה אחת – חומת שכנים שמיעוטם סורים ומרביתם פלשתינאים עוינים, וחומת־משנה האמורה להגן עלינו מזעמם של הללו – חומת שוטרים ושומרי־חרש שהשלטון מגביר ומתגבר כל אימת שמתחוללת מלחמה ובכל עת שסכנת פרעות עולה. על־כן אל נא באשליות, יא נאס. הבה נתפלל שלא יינזקו אחינו שבארץ־ישראל. ושמצבנו לא יורע. על גאולה משמיים, תרתי־משמע, מעולם לא סמכתי. אפילו בחלומות.

היו דבריו עפר שהוטל על גחלים לוחשות. נתעמעמה התקווה. ניעורו החששות.

ראה תאופיק אפנדי שנכנסו דבריו בלבבות ולא הבין מה גירש משם. נתלהב מדברי עצמו והוסיף:

– אמנם הלב דואב ודואג למה שקורה בארץ ישראל. אך כל מה שנוכל לעשות זה להתפלל. אמנם ברור שתהיה השפעה לתוצאות המלחמה הזאת גם עלינו. וגם על כך נוכל רק להתפלל. מה שנוכל לעשות בנוסף לתפילות קשור רק בגורלה של הקהילה שלנו שבכאן, בהנחה שהיא כאן ואנחנו כאן ועיקר העיקרים הוא להישרד ולהישאר יהודים.

ניענעו לו השישה בראשם בהסכמה ומיששו ברגליהם את האדמה שמתחת לרגליהם. מוצקה. אך רועדת.

– השאלה היא – אמר נקאש, מתנער מדיכדוכו – מה עושים כדי ״להישרד ולהישאר יהודים״ גם בשעת סופת מלחמת השמד זו ולאחריה.

– מנמיכים קומה – פסק תאופיק – ומתחפרים. ומוציאים מראשם של הגברים הצעירים את המחשבות האנוכיות על בריחה. את הוריהם ומשפחתם הם מעמידים בסכנה. ומה שחמור מזה: מפרים הם בבריחתם את המאזן בין גברים ונשים, בין רווקים ורווקות, ודנים לייסורי תופת ולייאוש עלמות אומללות. גרועים הם מגברים המעגנים נשותיהם.

– שוב אתה לטיעוניך הישנים – כעס עליו מוסא – כאילו לא נתחולל דבר היום הזה. אין זה ממין העניין שלשמו נקראנו.

– לא אנחנו עודדנו בריחת צעירים – נתלהט אבו־סלים – ולא אנחנו נעצרם. יהי השם עם הנמלטים.

– ויהי השם עם הנשארים.

– אמן.

– כל המציל נפש אחת מישראל…

– מכל מקום – תפס מוסא את רסן הישיבה – אין זה מענייננו היום.

– ומה מענייננו היום?

– אני מציע: ראשית, להרגיע את היהודים. ולנטוע בהם הרגשה שאין הם עדר בלי רועה.

– אמת ויציב.

– שנית: להתקשר עם השלטונות.

– זאת אתה תעשה, תאופיק אפנדי…

– … ולוודא שתוגבר השמירה על הרכוש והנפש.

– ולרחרח מה באמתחתם ומה בלבבם.

– מעלום. (כמובן)

– אני שב אל הצעתי – אמר דאוד – נחלק בינינו את הקהילה ונעמיד עצמנו בראש יחידות שתגענה כל אחת לכדי מאה ועשרים נפש, על כל צרה שלא תבוא, על כל פתח גאולה שיבוא, אינשאללה.

– למה לא.

הוציאו את הפנקסים וחילקו. נתברר שרבים מן הנמלטים אחד־אחד טרם נמחקו מן הרשימות. לא יצאו משם עד שלא עידכנו את הרשימות ועד שלא בחנו את כל האפשרויות. כאשר לחצו ידיים לפרידה היו בעיניהם דמעות. איש לא ניסה להסתירן.

אני מתקרב לגיל 85, תמה מה אדם יכול לזכור שמונים שנה לאחור. זיכרונות הילדות הרחוקה מתדפקים על שערי השינה על משכבי בלילות, מתרפקים על סיפורים ששמעתי אינספור פעמים מאימי, אחיי ואחיותיי, מסתפקים בהבהובי מראות וקולות של בן החמש לקראת יום הולדתו ולקראת כניסתו המרגשת לכותאבּ, הוא תלמוד התורה החדש והמודרני, המלמד את כל לימודי הליבה בצרפתית , לצד לימודי הקודש בעברית, כדי להתחרות עם האליאנס השתלטני והותיק.

תמונות מקוטעות, חלקן בהירות ומדויקות, חלקן מטושטשות ומעוררות ספק, עולות מול עיניי, שאינן רואות בבהירות אלא חלומות והזיות ומראות נוסטלגיים.

אני צועד עם אמא, שומט את ידי מידה, אל עבר החנות הגדולה והמפוארת במרכז העיר חלבּ. סניף של רשת בינלאומית מפוארת ושמה אורוזדי־בק. ביקשתי חליפת מלחים ליום ההולדת ואותה נקנה רק שם. בהתרגשות אני מודד את החליפה הכחולה (כחול מלחים) עם הצווארון הרחב עם פסים לבנים, ובעת המדידה אמא מצביעה בפני המוכרת החביבה על עור ירכי הבהיר והלבן ושתיהן מביעות התפעלות וקוראות לזבנית מנהלת המחלקה לראות את התופעה היוצאת מן הכלל: ילד עם שיער בלונדיני שופע, מגיע עד לכתפיים, עם עיניים כחולות ועם עור בהיר, שאינו ממין המקום. אמא מסבירה להן שאנחנו צאצאים של היהודים שברחו מספרד ואני מוזמן אל מנהלת המחלקה לקבל שקית עם סוכריות “מלאבּס” – שקד מולבש בסוכר לבן או צבעוני.

בדרך חזרה הביתה, בחשמלית, אני שואל את אמא אם אני אלך לכותאב בפעם הראשונה עם חליפת המלחים החדשה. היא מתלבטת ומנסה להסביר לי שזה עלול לנקר את העיניים ולהביא עליי את עין הרע, ושאלבש אותה ביום ההולדת הנערך בבית. אני מבין אבל מתאכזב. מקבל את הדין.

לא בכל יום ולא בכל שנה קונים חליפת מלחים. לא בכל חנות מפוארת מוצאים חליפת מלחים. אבל באורוזדי־בק יש הכל. זהו מבצרה של הצרכנות המערבית שנבנה בהידור ובהתרסה בלב העיר הקוסמופוליטית, לא הרחק, אבל בניגוד מוחלט לשווקים המזרחיים של חלבּ, הידועים בעולם כולו ביופיים, באורכם – כשלושים קילומטר, מתפתלים בעיר העתיקה למרגלות המבצר, ובהם תמצא כל מה שתבקש. רק לא חליפת מלחים. ולא שמלות שאמא קונה לעצמה לכבוד ראש השנה.

באותו יום לבשה אמא את הכובע החדש עם הנוצה ואת השמלה היפה שהיתה צרה עליה וחייבה אותי לעזור לה במאמצים גדולים למשוך את חבלי המחוך ולהדקו עליה. היא היתה קצרת רוח, כי המחוך לחץ מידי והנעליים עם העקבים היקשו עליה את ההליכה. על כן לא ראינו את כל חלקיו של המבנה הענק של אורוזדי־בק. אבל לשוב הביתה בלא טעימה מתוקה, לא בא בחשבון. היתה אמנם בתחתית האורוזדי־בק קונדיטוריה צרפתית למהדרין, אבל העדפנו לצאת מן הבניין, לעבור על פני מוכר הסחלבּ, עם המתקן הענק על גבו, מכרכש בצלוחיות הנחושת שבידו, והגענו אל חילוויאת א־סולטאן. שם הזמנו מה ששנינו אהבנו, כנאפה עם גבינה, שבה התנצחו המתוק והמלוח. ושטפנו את פינו בכוסות מים שקוביות קרח שחו בהם.

תוך כדי אכילת הכנאפה אמרתי לאמא: היום שיקרת. היא חשבה לרגע, זכרה את המשחק שסיגלתי לי באותם ימים – לתפוס את בני משפחתי בשקרים גדולים וקטנים, ואמרה: אתה… מתכוון… לזה שאמרתי להם שאנחנו פראנקוס מיוצאי ספרד? כן, עניתי. אבא ומשפחתו לא יצאו מעולם מהמזרח התיכון. ובכלל אני לא אוהב שאת מתפארת בעור הלבן שלי. אתה צודק, אמרה אמא. אבל זה לא היה שקר. זאת היתה חצי האמת. חצי האמת, עניתי לה זה בדיוק חצי שקר. היא צחקה וסיפרה את הסיפור הזה, לא רק כשהגענו הביתה, אלא במשך חודשים ושנים. מן הסיפור שלה ולא מן המעשה עצמו הוא זכור לי. אהבתי לתפוס את אחיי ואחיותיי, כולם גדולים ממני, בשקרים ובחצאי שקרים ונהניתי לראות אותם יוצאים מן הכלים, מתנצלים ומסתבכים.

אני לבשתי באותו יום מכנסיים קצרים עם רצועות מעבר לכתף, שנתפרו לי משארית מכנסיים ארוכים של אחי, שנתבלו בשוליהם. חולצה שאחותי רקמה לי את צווארונה ונעליים חצאיות שחורות בוהקות עם רצועה המכפתרת אותן בכפתור.

חזרנו הביתה עם החבילה הענקית המרשרשת, שנשאתי בידיי בגאווה, ובמשך יומיים מדדתי אותה שוב ושוב כדי להראותה לכל בני הבית. הושיבו אותי על שולחן עם מפה יפה וצילמו אותי עם החליפה, כדי שגם שני אחיי שהיגרו למקסיקו לפני הולדתי, יראו את החליפה החדשה של האח הכי קטן במשפחה.

היו לי חמישה אחים ושתי אחיות והקטנה מכולם היתה גדולה ממני בשבע שנים. כך שהייתי מין בן תפנוקים לכולם, גם בגלל גילי, גם משום שכולם הרגישו עד כמה חסר היה לי פינוקו של אבא. הוא שכב מרותק למיטתו, משותק בכל חלקי גופו, זועם על גורלו ועל אלוהים שלא עמד בהסכמים המרובים שעשה איתו לאורך כל חייו. עמדתי על חלקי בעסקאות הרבות שעשיתי איתו, הוא היה חוזר ואומר, אבל הוא לא.

ארון הבגדים שלו נחלק לשניים: מימין היו תלויות חליפות פרנג’יות מהודרות, חולצות לבנות עם עניבות פרפר. עם אלו היה הולך לבית הכנסת ולבית הקפה ולביקורים אצל ידידים. באותו ארון משמאל גלימות אומבאז מזרחיות מפוספסות, משי וכותנה, עם אבנטים רחבים – מרביתן יבוא מפרס, ושניים־שלושה תרבושים אדומים עם גדילים שחורים תוצרת תורכיה. אלה נועדו לשוק ולביקורים בבתי ידידים ערבים. נעליו היו תמיד אירופיות שחורות, שהשמיעו זאזואים על כל צעד שעשה. אבל כמה מעט פעמים ראיתיו צועד בהן. התמונות מאבא הולך זקוף, מעצב פרוכות, נותן הוראות לנערים שרקמו עבורו בחוטי כסף וזהב – אין לי ספק שעיניי ראו אותן, אבל הן נמחקו כליל מזיכרוני. אני יכול להחיות אותן בדמיוני, ללא תשתית של זיכרון קיים. כך גם הכוך שהיה לו בשוק הצורפים. אין לי ספק שהייתי שם, אבל המראה נמחק כליל מזיכרוני. את פניו של אבא אינני זוכר. אני זוכר אותן מתמונות שלו שצולמו בטרם נולדתי. צעיר, מהודר בעל שפם מרשים. לעומת זה, את הפנים, את הקולות ואת ההבעות של אמי ושל אחיי ואחיותיי, איתם גדלתי, אני רואה בכל עת לנגד עיניי, בבהירות, כאילו רק אתמול ישבתי מולם. אותם אני זוכר גם מן התמונות, גם מן החיים, במצבים ובתנוחות שונות.

הכניסה לכותאבּ היתה מאורע חשוב בעיני כל ילד. אצלי היתה לזה חשיבות מיוחדת. כל אחיי ואחיותיי למדו באליאנס (כל ישראל חברים). בתי הספר של האליאנס היו ותיקים ומבוססים ובעלי שם, אך תרבות צרפת השתלטה על הלימודים יותר ויותר. ראשי הקהילה היהודית רצו יותר עברית, יותר יהדות וגם יותר ערבית. אבל מבלי להפחית מן התרבות הצרפתית המערבית. הקימו איפא תלמוד תורה, שנקרא בפינו “הכותאבּ של מיסייה פאראג' “, גייסו אליו מורים צעירים ומשכילים וצמצמו את חדרו של החכם שהרביץ בנו תורה ולא פחות מזה הרביץ לנו במקלותיו. ארבעה־חמישה מקלות באורך שונה. שניים גמישים ושניים קשים, ששימשו ממכה על כף היד הפתוחה ועד ה”עלקה”. העלקה היתה סדרה של מכות על כפות הרגליים הקשורות בחבל, כשאתה שכוב על ספסל העונשים. אני הודעתי לאימי שאם פעם אחת אקבל עלקה אני עוזב בו ביום את הכותאבּ. אימי נשבעה לי שכך יהיה. אך למעשה במקום ההשפלה והכאב שעליהם שמעתי ומהם פחדתי, קיבל אותי הכותאבּ בכיבודים, שלא העליתי על דעתי. חכם פאראג' היה איש משכיל ומודרני. הוא שמע מבנות משפחתו שאני יודע לשיר בצרפתית, בעברית ובערבית ושאני אפילו יודע לדקלם בצרפתית רהוטה משלים של לה־פונטיין. הוא היה מעמיד אותי על כסא לידו בכל אירוע, במיפקד הבוקר של כל התלמידים בחצר ומטיל עליי לשיר או לדקלם לפי צורכי החג והשעה. הוא אהב בעיקר את המרסייז, שהבליטה שהוא לא פחות אוהב צרפת מהאליאנס המתחרה. בסוף שירת ההמנון הצרפתי הייתי צריך לקרוא בקול vive la France! וכל התלמידים ענו אחריי, שלוש פעמים “תחי צרפת!”. תמיד שאלתי את עצמי אם הקירבה וההתלהבות מצרפת המנדטורית היתה מאהבת מרדכי או משנאת המן. ההתקרבות לצרפת ולתרבותה הבליטה את החיץ הדתי והתרבותי שבינינו לבין העולם הערבי. במעמדי זה לא הגעתי מעולם, לא לעלקה ולא למכות על כפות הידיים. הבידול מן העולם הערבי המוסלמי היה חשוב לקהילה היהודית והיא ראתה עצמה מקורבת לשלטון הצרפתי ולתרבותו.

יום ההולדת החמישי עמד בסימן חליפת המלחים והכניסה לכותאבּ, ונחגג בחיק המשפחה. לא כן יום ההולדת השישי, שאליו הוזמנו כל ילדי הכתה שלי בכותאבּ. כבר היו לי חברים רבים, כולם בנים כמובן, ולכבוד האירוע רב המשתתפים חיבר אחי יצחק שיר ארוך בחרוזים למנגינה של הזמר הפופולרי עדיסי ואני שרתי אותו בפני כולם. אחד הבתים אמר “אני עדיסי הצעיר/ ואני שר אחסן בכתיר” – כלומר, הרבה יותר טוב ממנו. את מילות השיר הזה אחיי ואחיותיי זכרו ושרו לי עד יומם האחרון ואני זוכר אותו מילה במילה. שירים בחרוזים מוצלחים נשמרים בזיכרון יותר מכל דבר אחר. כך כל סבא וסבתא ישירו את שירי הילדים הקלאסיים לנכדיהם ולניניהם. גם אם זיכרונם אבד עם הגיל. לפעמים שוכחים את שם הנכד, אבל לא את השיר ששרו לו כשנולד לפני ארבעים שנה.

נפלאות דרכי הזיכרון. השיכחה כנראה חשובה לא פחות ממנו, אך סיבותיה לוטות בערפל. אינני זוכר דבר מימי ההולדת השביעי והשמיני שלי. האם נתקיימו בכלל? כבר אין את מי לשאול. יום ההולדת התשיעי חגגתי בתל אביב, עם קומץ בנים מהכתה בבי"ס ביאליק, שאיתם התחברתי ואותם אני זוכר בשמם ובמראה פניהם, עד עצם היום הזה. בנות התביישתי להזמין ליום ההולדת. רק ביום ההולדת העשירי העזתי והזמנתי כמה בנות שחיבבתי, חלקן זכורות לי היטב בשמן וביופיין, חלקן נמחקו מזיכרוני. עד כמה הצעד הזה היה נועז, מי שנולד בארץ לא יבין לעולם. הצמות של הילדה היפה שישבה לפניי, סימלו את המהפיכה בחיי. מעולם לא ראיתי ילדה עם צמות לפני כן. עד בואי לארץ שמרתי דיסטנס גברי ממגע וממשחק עם בנות, אפילו מהמשפחה.

הזיכרונות עולים מאליהם. אלה שנשתמרו. לעיתים יש סיבה, השולפת אותם ממעמקים, אך לרוב הם עולים וצפים ומשפיעים על מצב הרוח ואפילו על החלטות חשובות וגורליות. חלקם זיכרונות חיים, חלקם; זיכרונות הנשענים על תמונות ישנות ונושנות או על סיפורים שתפחו והתפתחו מעשור לעשור, מדור לדור. אותו סיפור שסיפרת לבנך, מקבל נופך נוסף כשהוא מסופר לנכד. אשרי מי שזוכה לספר את זיכרונותיו לניניו. בתמורה הם יעזרו לו להסתדר עם הטלפון החכם. גם הזיכרון שלו לפעמים נמחק.

המפנה הגדול ביותר בחיי חל באביב 1950. לקיבוץ בן השנתיים, שבו רעיתי את הצאן, הגיעה צעירה מקסימה מניו יורק. חלוצה, פעילה ומדריכה בתנועת “הבונים”, בוגרת NYU. הוריה נשארו בניו יורק. האהבה בינינו התלקחה על אש קטנה, אך מתמדת. תחילתה בחדר האוכל, שיאה על הגורן וסופה בחדר המשפחה. לאחר כמה חודשים החלטנו להתחתן.

חנה כתבה לאמה מכתב קצר ובו סיפרה על תוכניתה להתחתן איתי. המילה שבלטה לעיניה של האם המודאגת והרחוקה היתה שאני Syrian. במכתב השני שניסה להשלים את החסר ולהרגיע את ההורים המודאגים, הוסיפה חנה את המילה shepherd. האם, רופאה פסיכיאטרית, שלחה מברק בהול לבעלה – חבר הקונגרס הציוני ושליח הקונגרס היהודי שהרצה בקהילות ישראל בדרום אמריקה ומרכזה – ובו משפט קצר: הבת שלנו השתגעה, היא רוצה להתחתן עם a Syrian shepherd. האמת היא שגם אני הייתי נבהל מרועה צאן סורי אלמוני עם שם משפחה מוזר, צעיר מן הבת היקרה בכמה שנים.

לא היו אז טלפונים וההתכתבות התמשכה על פני שבועות ארוכים במכתבים על נייר דקיק במעטפה דקיקה, כדי להמעיט במשקל ובמחיר המשלוח.

התחתנו מבלי לחכות לשום אישור משום צד, ועד המיפגש של ההורים המודאגים עם הרועה הסורי, עבר זמן רב. אגב, החתונה היתה אצל השוחט במטולה, עם שני עדים מהקיבוץ: מזכיר הקיבוץ חיים גן והמזכיר הטכני משה שבסיס. אבל אלו פרטים מזרח תיכוניים. המיפגש הראשון עם האם המודאגת היה בהכשרה בצרפת, לשם נשלחנו – זוג דוברי צרפתית – להכשיר צעירים צפון אפריקאים ממצרים ועד מרוקו, להגיע לחיי קיבוץ. ההכשרה הראשונה אליה הגענו היתה “לה גלינייר”, צמודה לעיירה נידחת – לה בסטידט בדרום חבל פרובאנס. חיי הכפר בצרפת הדהימו אותנו בפרימיטיוויות, בפיגור ובנימנום שלהם, שהיו כל כך שונים מהקיבוץ המודרני והתוסס בישראל. אמא של חנה הגיעה אל ההכשרה בבהילות, לראות לאיזה חיים לוקח אותה הרועה הסורי. ואכן היא ראתה חווה עתיקה, שבה שאבו מים מן הבאר בחצר בזוג דליים, אחד עולה ואחד יורד, שבה הבהמות והדיירים חיו בשכנות קרובה וצמודה. היא לא האמינה למראה עיניה כשראתה שאנחנו מתקלחים ליד פרימוס שעליו עמד פח מלא מים ואנחנו שופכים מן המים על ראשינו בפחיות שימורים מרוקנות ושטופות. אכלנו בחדר האוכל הצנוע, כמובן עם החניכים, בצלחות פח וספלי פח, בתנאים של קיבוץ בחודש הראשון לקיומו. האם המודאגת הזמינה מונית ונסעה לכפר השכן וחזרה עם מחבת קטן לביציה אחת, שישב היטב על תנור החימום הפרימיטיווי, עם תרווד ועוד כמה כלי בית אלמנטאריים שמצאה בקושי בחנות בכפר הנידח.

ניסינו בכל כוחנו לבדר את רוחה של האורחת, שהפתיעה אותנו בביקור בזק. בתוך הבדיחות והצחוקים שעזרו לנו להתגבר על המצב המביך, יצאה מפיה של האם המודאגת עוד פנינה לעבר בתה: you cradle robber. לא ברור על מי כעסה יותר, על הרועה המפתה או על הבת הפתיה.

אבל לעיקר עוד לא הגענו. בדחילו ורחימו סיפרנו לה שחנה בהריון. כל החינוך וההשכלה הרפואית אזלו מפניה והיא הודיעה רשמית בקול תקיף: בתי לא תלד במקום כזה! לא עברה שעה ארוכה ולאחר שיחה עברית קצרה בינינו החלטנו שהאישה מניו יורק צודקת. סיכמנו שלקראת הלידה חנה תיסע אליה לניו יורק ללדת את בתנו הבכורה. וכך היה.

השפה הצרפתית, שאותה למדה חנה בבית הספר היסודי בעיר הולדתה וינה ושאני למדתי בתלמוד תורה בעיר הולדתי חלבּ, הביאה אותנו לצרפת, לשליחות ארוכה, חודשים אחדים אחרי החתונה. מעטים היו בקיבוצים זוגות ששניהם דיברו צרפתית. וכך התחלנו את חיינו בתוך תרבות משנית, המשותפת לשנינו, בארץ שופעת יופי, תרבות ואמנות, ששנינו הערצנו מילדות. עברנו יחד שלוש הכשרות בשלושה חבלי ארץ שונים, עם נוער אידיאליסטי שמוכן לנסות חיי קיבוץ. לימדנו אותם עברית ושירים והווי של חיי יחד, סביב חדר אוכל משותף. ההפתעה והאכזבה היו מהחינוך לחקלאות בחסותו של אגרונום מקצועי, שלימד את הבחורים לחרוש עם זוג פרדות, לחלוב פרה קשורה בקרניה עם דלי חלב בין הברכיים ולגדל גידולים לפי הזמנה, כגון, “הקורנישון” – מלפפונים קטנטנים מצומקים לכבישה. כזאת היתה ההכנה להיות חקלאים בארץ. לאגרונום לא היה מושג איך עובדים בקיבוץ. התנחמנו בזה שאנחנו אחראים על החלק החינוכי ולא החקלאי בהכנת הנוער הזה לחיי קיבוץ.

כשיצאנו מן הארץ לשליחות, באוניה “קדמה” מהארץ למרסיי, לא ידענו שחנה בהריון. את זאת גילתה לנו מזכירת מנהל הסוכנות במרסיי שעשתה את כל הצעדים הפורמאליים לקראת השתלבותנו במבצע הענקי שהתקיים במרסיי וסביבתה. במחנה ארנס הסמוך התקבצו אלפי עולים, בדרכם לארץ.

כשישה חודשים לפני הלידה, חנה עלתה למטוס בפריז בדרכה לניו יורק. חברות התעופה לא אישרו טיסה לאישה בהריון לאחר מועד זה. עמדנו בגני ורסאי ערב הטיסה ורשמנו בנייר על המעקה שמות אפשריים לבן ולבת. השם הראשון לבת היה גליה, ואכן זה שמה עד היום. השם הראשון לבן אפשרי היה חגי – שמו של החבר שאיתו עברתי את מלחמת העצמאות בירושלים הנצורה. עשרים שנה אחרי זה בחרה גליה במעיין ברוך את חתנה ושמו חגי. הפתק עם שתי הרשימות שמור אצלנו.

הפרידה היתה ארוכה וקשה, גם לזוגתי שתחיה (כך כתבו ראשוני הספרות העברית החדשה) בבית הוריה, גם לי, שנאלצתי להמשיך בעבודה, שהיתה בעיניי ובעיני שותפיי, לא פחות מעבודת קודש.

לא זיהיתי בחנה שום סימנים של פליטות, למרות שברחה מוינה, עם אמה ואחיה, ללונדון – שם שהה אביה – מייד לאחר שהיטלר נכנס לעיר. היו לה שנים לא קלות, רחוקה מהוריה ומאחיה בפנימיה בדרום אנגליה. שם ספגה בצימאון את התרבות ואת השפה האנגלית בשלמות מעוררת קנאה. אם להקדים את המאוחר, הקנאה הזאת גרמה לי, בשנות הארבעים שלי, ללמוד באוניברסיטה ספרות אנגלית לצד הספרות העברית. חנה השאירה מאחוריה תשע מזוודות מלאות, שהדוד הבטיח לשלוח לאנגליה וכמובן זה לא עלה בידו. יצאו עם תיקים קטנים, כדי לא לעורר חשד, והרכבת לחוף נסעה שעות ארוכות על אדמת גרמניה.

היום אני מזהה אצל חנה, שלאורך כל השנים היא צריכה שיהיו על ידה כמה פרוסות לחם וחמאה. כשמישהו מנסה להכניס את החמאה למקרר היא מגנה עליה ועל הלחם בחירוף נפש. היא אינה אוהבת לספר על השנים הקשות באנגליה, בודדה לנפשה, ומעדיפה לתאר את המסע בשיירת אוניות, שהותקפה ע“י חיל האויר הנאצי, בדרכה לארה”ב. שם באה אל המנוחה בחיק אוניברסיטת NYU ותנועת “הבונים”, אבל לא אל הנחלה. העלייה לארץ היתה מובנת מאליה והקיבוץ היה מגדל האור. אביה של חנה, שאול סוקל, היה גם ציר לקונגרס הציוני, גם חבר המפלגה הסוציאל־דמוקרטית האוסטרית. עו"ד במקצועו.

כשהגיעו הוריה של חנה לבקר אותנו לראשונה בקיבוץ, הכנו עבורם מגפיים, כדי שיוכלו להגיע מן הצריף שבו גרנו, אל חדר האוכל ואל המכונית. הם לא הצליחו להבין איך אנשים נבונים, כמו הבת שלהם למשל, לא מבינים שצריך מדרכה שתחבר בין הבתים. היו להם הרבה הצעות אלמנטאריות, שעוררו בנו צחוק של נעורים באותם ימים ומזילים מעיניי דמעות של זיקנה בימים אלה. האמא לא הבינה, למשל, איך זה שאני לא נותן ויטמינים לכבשים שלי. האבא לא הבין מדוע ציונים חילונים, שפניהם לעתיד, רוקדים על הבמה “שֶרלֶה” יהודית גלותית מזרח־אירופאית. אוסטיודן. על לינת הילדים בבתי הילדים, הרחק מהמשפחה, נמנענו מלדבר. למען שלום בית.

עיקר שכחתי. (גם כך כתבו ראשוני הספרות העברית החדשה). באותה השנה וכמעט באותו החודש, קיץ 1938 – יצאתי גם אני מעירי ומגלותי, אבל היישר לארץ ישראל. רכבת לביירות. אוניה מפוארת מנמל ביירות לנמל תל אביב שהתחפש לנמל. הסיבות די דומות. הלאומנות הסורית הבריחה אותנו, שני האחים הגדולים למקסיקו וכל השאר לארץ ישראל.

השליחות לצרפת מילאה את חיי הזוג הצעיר, הן מבחינת תחושת השליחות הלאומית בהבאת עולים לארץ ולקיבוץ והן מבחינת שניים שתרבות צרפת ואמנות פריז וחווית חו"ל השתלבו אצלם כמתנה משמיים. גם כפרס על שקידתם בלימוד הצרפתית, האחת בוינה והאחד בחלבּ. עבור שמחת ההריון הראשון והמפתיע, שילמנו בכמה חודשים ארוכים ארוכים של ניתוק זה מזו, עם קשר מכתבים בלבד. טלפונים לא היו במקומות עבודתי. הקיבוץ סירב תחילה לאשר את השליחות שלנו בגלל עבודתי בצאן ועבודתה של חנה בבתי הילדים. אך משהוסבר באסיפה מה גודל המשימה ומה מעטים בתנועה הקיבוצית זוגות ששניהם דוברי צרפתית, אושרה הנסיעה.

את דיר הצאן, שהקמתי עם עדר שניקנה בדרום הלבנון, הפקדתי בידי נער מהגרעין שהגיע להשלים את הקיבוץ. קראו לו מנשק’ה ולימים התברר ששם משפחתו קדישמן. הוא השתלב מהר בעבודת הדיר, אך הצד הכלכלי לא עניין אותו. אני זוכר את היום שנתתי בידיו מברשת ודלי עם צבע אדום, לסמן בו את הכבשים החולבות, כדי שנוכל להכניס רק אותן לחדר החליבה, שם ציפתה להן תערובת במחלובים להגדלת יבול החלב. בצבע כחול ביקשתי אותו לצבוע את הכבשים בהריון מתקדם, שיש לעכב אותן מלצאת למרעה. מנשק’ה גמר את הצביעה ועלה על השוקת. משם צפה בהתפעלות בכבשים הנעות בחצר ובהשתנות מערך הצבעים שבין האדום, הכחול והאפור־אדמדם של הצמר, שהגיע מאדמות חמרה.

מהעמידה הזאת על השוקת, בא למנשק’ה הרעיון לקחת לביאנלה בוונציה מספר כבשים צבועות בצבעים שונים ולתת להן להתנועע בחופשיות, כך שהתמונה הצבעונית משתנה מרגע לרגע. הוא החליף אותי בדיר הצאן למשך שנתיים של שליחות וכשחזרתי הוא יצא ללמוד. והשאר כתוב על ספר הישר של תולדות האמנות הישראלית.

אנחנו המשכנו לחלוב ולצאת למרעה והוא צייר וצייר הרבה יותר כבשים ממה שחלבנו. את השנים הרחוקות ההם אפשר לסכם בשלוש מילים: חלבנו חלמנו ולחמנו.

בכניסה לשדרת הברושים האט ושקע בהרהורים אפופי נוסטלגיה, שלא כדרכו, תוהה מה יום מיומיים. זו לא פעם ראשונה שהוא מגיע להלוויה בקיבוץ “שלו”, אבל הפעם זה שונה; עצוב לו על הנשארים יותר מאשר על הנפטר. והזכרונות על כל היפה והטהור שהיה ולא־יהיה־עוד הציפו אותו כנחשול ענק סוחף את הטובע בנסיגתו מן החוף.

הוא החנה את הב.מ.וו. ליד הרפת, במקום השמור לווטרינר. מגרשי החנייה היו מלאים עד אפס מקום וכך גם הכבישים הפנימיים והשבילים. מכונית לכל פועל; איך צחקנו מפרס הפנטזיונר. והיום זו עובדה. מובנת מאליה. איך אפשר אחרת. כבר למחצית חברי הקיבוץ יש מכונית פרטית. והתימרונים למימונה דיים למוטט מוסכמות רבות. אושיות. מילה מצחיקה. שנשתכחה.

הוא יצא מן המכונית הממוזגת וספג מכת־חום מעוּצמת בצחנת זבל לח ולוהט. איך – איך עבד שנים בלב הצחנה המהבילה הזאת ולא נשבר. בושם האידיאליזם של אותם ימים גבר על ריחות זבל הפרות לא רק בנחיריו, אלא אף בנחיריה העדינים, הרוטטים של זיוה. זיווש. גם היא חונכה בתנועת הנוער לשיר על ניחוח הזבל ולראות ברפתן כמעט גיבור לאומי. מוגזם, אבל בכיוון הנכון. איך שהיתה מקרצפת את גופו בסינטבון, משתהה, שוטפת ולוטפת כל פינה שעירה בטרם יבוא אליה על מיטתם הצרה. כמה שנים ישנו על מיטת הסוכנות שבני המסגר הוסיף לה “הרחבה”, עד שקנו מיטה רחבה עם מזרון לוקסוס והתנצלו בפני החבר’ה שהם זקוקים למיטה הבורגנית “בשביל השווּנג”. הבדיחה הישנה ריככה את הביקורת של הצדקניות ממחסן הבגדים, שהקינאה העבירה אותן על דעתן. מעניין איך נראה היום ה“חדר” של זיוה, שהתחתנה עם השמוק המזוקן הזה, שהגיע כמתנדב והתנדב להשכיב אותה על המתבן ולהבריח אותו מן הקיבוץ. אבל גם אם תזמין אותו, לא ייכנס לראות את הדירה שלהם. למרות הסקרנות. מעניין מה מקומם של ספרי האמנות, שרכשו יחד וחרשו יחד בערבים של טרם־טלוויזיה, בדירה הקיבוצית של סוף האלף; וסוף הקיבוץ = יאמרו המשמיצים; בחדר הישן והצר של זיווּש ויון היו ספרי האמנות במרכז ארון הקודש בכותל המזרח; מקור גאווה וחיבור אל העולם הגדול והנאור; תשובה הולמת לפרובינציאליות הטובענית של הקיבוץ העמלני. החיבור של מודיליאני ושאגאל ופיקאסו איזן את החיבור אל הפלאחים שטופי הזיעה, שדיברו רק על יבולים וזיבולים וקומזיצים.

הבן המשותף¹ נמרוד נשאר בקיבוץ. עבר שבעה מדורי סיירות ושב לאספסת; לחוג הסילון של האספסת. ביקש בפלא־פון שאשאר הלילה ללון אצלו, כי להלוויה לא יספיק להגיע. מלווה לנתב"ג משלחת רשמית מסין. משרד החקלאות או משהו כזה. “נוֹבּלס אוּבּליז', אבא, לא ככה לימדת אותי?” לא יסלח לעצמו שלא הגיע להלוויה של אלי. יש לו אימרות־כנף לבן־יקיר הזה אחת־אחת. “נצח הקיבוץ לא ישקר, רק יבּלף”. סַלאמתו. יבלף ויסלף. מיהר זה להתגרש “לפני שיהיו לי ילדים, אם ירדת לסוף דעתי. קפיש?” לשון מושחזת כמו של אימו. הממזרתא. “אם יהיה לי ילד, בטח יתגרש עוד לפני שיתחתן. וסביר שיעשה את זה באינטרנט.” עוטף כעסים בבדיחות. מאז היה ילד. כמה כעס על הלינה המאולצת בבית הילדים. הוציא את הזעם בתעלולים ובסיפורים מצחיקים על שומרות־הלילה המסכנות.

הנה מגיע טרקטור עם קבינה ממוזגת. חונה לצידו. ממרומי² הקבינה מסתכל עליו בביקורתיות מופגנת ובזלזול צעיר לא מוכר, אולי במב“ח, עם בגדים צואים המזכירים לו את הארון על המרפסת שבו היה שומר את שלו, במדף מעל המגפיים; מדפים נודפי ריח, המבשרים בגאון לכל מי שמתקרב: “כאן גר רפתן”. יעני, שַל נעליך מעל רגליך. ובאמת, הנעליים היו נשארות תמיד על המרפסת, לא־כל־שכן המגפיים. והיו נכנסים ל”חדר" בגרביים ובחותלות מקושרות וממוספרות.

לעומת הדירניקים זה ריח ניחוח, היתה מתבדחת זיווה ומסחררת אותו בצלילי צחוקה המתגלגל. צחוק ענבלים, קרא לו בינו לבינו. לזה התרגלה. לשגעונות³ הקטנים שלו מעולם לא התרגלה. ניסתה לשנות אותו, “לשפר” את מנהגיו כלשונה, לעשות ממנו בן־אדם; רק לטובתו כמובן. אתה קיבוצניק אל“ף־אל”ף, רפתן לדוגמא, רקדן משַגע; קצת מאמץ ותהיה גם בן־אדם. נשאר בעיניה פושטאק מרושל ומרחף, נחפז⁴ בכל מעשיו, אפילו במיטה עם השוונג, ומצאה את מה שחיפשה אצלו בזרועותיו של אותו מנוול; גוי מגודל שהתגייר ומל את עורלתו למענה. מעניין אם התעקשה על זה מטעמי מסורת או הנאה. איך היו מתחכמים ומתבדחים בבית־הספר העממי “בשר אל בשר – מצווה או תענוג?” איפה הם הימים ההם! – נאנח בלי משים והתרחק מן הרפת לעבר המועדון, שם מונח כרגיל הארון.

או, הנה וולוולה הנגר. גוץ חסון ומקריח. בחור טוב, במובן הרע של המילה. כבר המון שנים הוא לא נגר, עובד בחוץ באיזה מפעל, אבל בשבילי הוא היה ויהיה וולוולה הנגר. עשה לנו את הכוננית הראשונה כשיצאנו מן האוהל לצריף השוודי, לפי תרשים של זיוה. כססס…אוח’תה; לא יוצאת לי מן הראש. נקווה שהיא לא במשק היום. אין לי כח בשביל⁵ זה. אשה נהדרת בבית ושלושה ילדים מקסימים אינם מצליחים למחוק לי אותה ואת שדיה מהראש. פטמות דובדבנים, כמו אלה מהרי השוף. הטעם נשאר על השפתיים. לנצח⁶. שום דבר לא יעזור.

– אהלן, וולוולה! מה ה’ניינים? הלך עוד אחד, מה?

– ככה זה בחיים: מתים. מתראים בהלוויות, אז? בחתונה של תהיליה לא ראיתי אותך.

– תראה, פעם היינו נפגשים בבר־מצוות. אחר־כך בחתונות. בשנים האחרונות – בהלוויות. ככה זה.

– וממשיכים להגיד “רק בשמחות”, כמו הדודות בעיר. יאללה. ביי. טוב לראות אותך. חי.

(אם אפשר לקרוא לזה חיים.) – שלום טובה. איפה החצי השני?

– יוּוּוּ, את מי רואים. יו־נ־תן! בח־יי! גידי היה מת לראות אותך. מדבר עליך המון. דווקא בזמן האחרון. אבל הוא בחוץ־לארץ; בעניניי המפעל, אתה יודע.

(היה מת לראות אותך. אם היה מת, הייתם רואים אותי כאן על בטוח. למדנו יחד בתיכון)

– היכרתי אותו עשר שנים לפנייך, את יודעת. למדנו יחד בתיכון חדש; היינו באותו חוג בתנועה; התגייסנו יחד להגנה; חלבנו יחד ברפת. יצאנו יחד למילואים. שרנו יחד “אנחנו שניי־נו…”

– ועכשיו הוא במטוסים, שלא להגיד בעננים ואתה… כמו שמספרים… גם אתה מרחף מיבשת ליבשת וצובר מיילים. רחפן בלתי־נלאה.

(מרחף. זאת מילה שזיוה אהבה לנגח בה. אז כולם חשבו אותי למרחף? טעו בגדול. בגדול! וואלאק,, טובה זאת נראית חתיכה עלא־כיפאק. כמו הזמן עמד אצלה מלכת. התעגלה במקומות הנכונים. לשאול אותה אם זיוה במשק? תעשה מזה סיפור. לא כדאי.)

– ומה את? בבתי־ילדים?

– איפה־תַ־חי? בבתי־ילדים עובדות רק שכירות, מבחוץ. אני כבר שנתיים מזכירה במועצה.

– דווקא בבתי־ילדים שכירות? והחינוך הקיבוצי המפורסם?

– מחצית הילדים הם ממילא “ילדים שכירים”, או שהוריהם גרים כתושבים כאן או שמובאים כל בוקר מהסביבה וחוזרים בערב. אלה לא ילדי־חוץ של פעם. זה לא הקיבוץ שעזבת, מותק.

(מותק אביך. היא לא נשמעת מאוכזבת. אבל גם לא מאושרת מן המצב.)

– ולאן כל זה מוביל?

– אל העתיד. מעורפל ומעורער בקיבוץ כפי שהוא מעורער ומעורפל ומחורבן במדינה. 'תה לא חושב?

– במדינה הזאת. ובעולם בו אנו חיים.

– ומתים.

– תגידי, זה היה פתאומי? לא שמעתי…

– המוות היה פתאומי. אבל מצבו לא היה טוב כבר כמה שנים. הידרדר בהדרגה; בעצם היו אַפּ’ס אֶנד דאוּנס, אבל הוא היה צלול עד הסוף. הרופאים לא ידעו⁷ מה בדיוק יש לו, או אין לו. הוא עקב וידע כל מה שקורה בקיבוץ ובמדינה. והלוואי שלא ידע. זה לא הוסיף לו שמחה.

– ולא בריאות.

– ולא רצון לחיות. בעצם, אני לא יודעת. הרצון לחיות חזק ממה שאנחנו חושבים; אפילו אצל אלה שלא נשאר להם בשביל מה לחיות. וכאלה לא חסרים בארץ שלנו. אתה מכיר את שתי הנערות האלה, שדוהרות על פנינו? – הנמיכה את קולה – הנכדות של גבי. הבנות של הבן שלו. שנפל בלבנון, דני, אתה זוכר.

– זוכר. ומנסה לשווא לשכוח. למי יש כח? – ושוב יצאה מפיו אנחה, לא מבוקרת. משך את מכנסיו מעל לכרסו הקטנה והמשיך בדרכו למועדון.

הדרך העולה אל המועדון מעשית ארוכה יותר משנה לשנה. כמו החיילים שנעשים צעירים יותר משנה לשנה. בנוי עוד מטפלים יפה. תודה לאל. רק שלא יתחילו להזניח את החוץ כפי שהם מזניחים את הפנים. למראית־עין הכל ירוק, יציב, מטופל, פורח.

מכל הכיוונים זורמים בטפטוף דק אל המועדון האורחים והחברים. פחתו החברים. זה לא נורא. תמיד היה זה מיעוט. מה שמדאיג, אפילו אותי שעזבתי מזמן את שאהבה נפשי, זה… שפחתה החברוּת. קלינטון היה אומר: שלום, חברוּת. ופרנסואז סַגן: שלום לך, חברוּת. בעצם, זה הפוך: בונז’ור טריסטֶס; שלום לך, עצבות. וליתר דיוק: בוקר טוב, עצבות. שם טוב לספר על הקיבוץ היום, בסוף המאה. המאה בה מילא הקיבוץ מאות אלפי לבבות צעירים בתקווה לעולם טוב יותר, לחברה אנושית שכיף לחיות בה. לרחף בה.

– יונתן, טוב לראות אותך! חבל רק שבנסיבות כאלה.

גאולה רק לחצה את ידו בעיניים מושפלות ועשתה סימן לדובי בעלה שינמיך את קולו. הם צעדו יחד חבוקים, הוא בבגדי עבודה כחולים והיא במיטב בגדי־החג שלה, מאופרת בהגזמה. ובחיפזון. ידו על כתפה וידה על מותניו. כאילו לא היו דברים מעולם. והרי כל ילד יודע כמה שנים בילתה במיטתו של איליה. איליה עזב והיא חזרה למאורת הדב שסלח ושמח; אולי. דברים כאלה לא נמחקים. לי לא יספרו סיפורים. אפילו שעל פני השטח…

– בחיי, דובי, אתה לא משתנה. הכל פה משתנה, חוץ ממך. תגיד, יש עוד סודה קרה בברז בחדר־האוכל? אני מת מחום ומצמא.

– חדר־האוכל נעול, חבּיבּי. מת. קם לתחייה רק לארוחת־צהריים. ארוחה של מסעדה כפרית על סף פשיטת־רגל וללא קונקורנציה. שילוב של כל מגרעות הקיבוץ עם כל מגרעות הקפיטליזם.

(דובי נשאר דובי. אין אצלו משפט בלי איזה איזם. מנטליות של מדריך בתנועה. שיער קצר, מכנסיים קצרים, דיבורים ארוכים.)

– אני אחזיק מעמד עד המועדון. אני מת לשתות ולהתרוקן.

בפתח המועדון, שהחל להתמלא, לחץ את היד בשתיקה ובחיוך מאופק לכמה שזכר ולכמה שלא זכר ומיהר אל הבקבוקים. מזג ביד רועדת מיץ תפוזים והוסיף עליו מיץ אשכוליות, חושב על הקמפארי שלא ימצא כאן, גמע במהירות ומיהר לבית־השימוש. השתן התפרץ וגרם לו הקלה מרעננת. לתדהמתו התפצל פתאום הזרם והותז בזווית חדה לשני הכיוונים. כמו חליל פאן, חשב ונתחייך. צריך שוב להזמין תור לאורולוג. גם אם זה יעלה במחיר תחיבת אצבעו של זה לתחת; כואב ומביך. הזיקנה קופצת עליך, יא יונתן. זאת לא בושה, אבל גם לא תענוג גדול, כמו שאומר טופול על הגג. בערך.

הוא סגר את הרוכסן, ובעודו רוחץ את ידיו חשב מה בדיוק יגיד לפנינה האלמנה ולצאצאים של אלי. יתומים. אלמנה – מושגים שאין להם אחיזה בקרקע הזאת. נטע זר. אצל הדתיים הכל מנוסח, מוכתב ומוסכם ועושה את החיים פשוטים יותר. כאן אתה צריך להיות יצירתי. אי־אפשר להגיד “בבניין ציון וירושלים תנוחמו” וכל הבבל"ת הגלותי. אז מה כן אומרים? לחיצת⁸־יד אילמת אינה מספיקה במקרה זה. הקשרים האישיים החמים שהיו בינו לבין אלי ידועים וזכורים לפנינה היטב. גם אם לא לרוחה. לחזור בשבעה לא יוכל. אז צריך היום, עכשיו, להגיד לה כמה מילים. מהלב. אם תשמע בכלל בתוך ההמולה והצפיפות ועננת האובדן והאבל הרובצת על הכרתה.

אם להגיד לה את מה שהוא חושב ומרגיש באמת, היה אומר לה – אולי – שטוב לו לאלי שמת לפני שראה בעיניו את מותו של הקיבוץ. אבל מי אומר את כל מה שהוא חושב (חוץ מאורי אור אחד, ישר וחכם כסרגל) ובפרט בפני אלמנה בהלווית בעלה. וספק אם אמירה כזאת מבטאת את מה שהוא חושב באמת. היא מבטאה את מה שהוא חושש, לא מה שהוא חושב. כי במעמקי ליבו הסוציאליסטי – בינו לבינו הוא עדיין משתמש במושג המיושן הזה שזוהם בידי אנשים רעים – בסתר ליבו הוא מאמין שתמיד יהיו צעירים שלא רק ידברו ויחלמו על עולם צודק וטוב אלא גם ירצו להגשימו הלכה למעשה. זהו טבע האדם; צד האור בטבע האדם.

הוריד את המים פעם שניה, לשטוף את הטיפות המתמהמהות, סרק שיערו המאפיר באצבעותיו מול המראה הסדוקה, ויצא. המועדון רחש אנשים מכל הגילים, מרביתם לא מוכרים, שדיברו חרש בהמולה מחרישת האוזניים. פנינה כנראה טרם הגיעה. זיוה “שלו” אינה בתחום הראייה. איזו הקלה. אולי תבוא על הטרקטורון ישר לבית־הקברות. עינו צדה מעגל צר של בני דורו; עשור בינם ובין מקימי היישוב. נטל מהמדף בקבוק בירה וצעד לעברם. לחצו ידיים ונשתתקו. דיפרנציאלי היתה המילה האחרונה שקלט משיחתם החרישית שנקטעה עם בואו. זר.

– אהלן, יון. אתה אדום כמו סלק.

– לא נורא. לא מתים מזה.

שתיקה,

– מה עושים הילדים שלו? של אלי?

– רק הצעיר ביותר נשאר בקיבוץ. לומד במכללה האזורית.

– מחשבים. או משהו כזה. הבת הבכורה נשואה פלוס… ערימה.

– פלוס מה?

– ערימה של צאצאים. הלכה לקיבוץ דתי, אחד מאלה בעמק בית־שאן. הדריכה בתנועה ופגשה באיזה קורס מדריך מבני־עקיבא, דווקא מהמתונים, הנורמליים; לא מאלה שהפכו לבני־כוזיבא.

– תנמיך את הקול. היא מאחוריך. זאת־זאת ליד המיחם.

– רואים. בולטת בשטח. איזו צורה! לא להאמין שהיא נולדה וגדלה פה.

– זאת שלידה, מדברת איתה, נולדה באלביוקירקי לאבא אירי ואם אינדיאנית – והיא נראית ונשמעת אחת משלנו, הרבה יותר ממנה.

– אני מכיר אותה. סנדי או וונדי. הייתי בחתונה שלה, נגד עידו.

– אלי סיפר לי, באחת משיחותינו האחרונות, שארבעת הילדים שלו הצביעו בבחירות האחרונות לארבע מפלגות שונות, כולן לא שלנו.

– אין יותר “שלנו”, חבּיבּי, תכניס לך את זה חזק לראש. אין אנחנו. אין אנו־אנו. יש רק אני.

– אני ואפסי עוד. ואין יותר “חבּיבּי”, חבר. היום אומרים “אחי”, נשמה שלי.

פנינה נכנסה, חובקת בימינה את יודקה, הבן הצעיר, ונשענת בשמאלה על זרועו של אהר’לה הגדול, ענק צנום וכפוף כנו"ן סופית.

יונתן ניגש, אך כבר קדמו לו אחרים שעמדו בתור לחבק אותה וללחוץ את ידה. היא מלמלה משהו כלפי מנחמיה, מוחה את דמעותיה ואת חוטמה חליפות. כשהגיע אליה ואמר לה כמה אלי איש האשכולות יחסר לו, אבל בעיקר יחסר לקיבוץ – נשתנתה הבעתה ובעיניים קמות הטיחה נגדו בלחישה: לנמרוד שלך הוא לא יחסר; להיפך, הוסרה אבן מדרכו. אבן מאבני היסוד.

דומיה כבדה, בלתי־צפויה, פשטה משניהם החוצה מעגלים־מעגלים.

(פנינה, נמרוד עושה לילות כימים כדי להוציא את הקיבוץ מן הבוץ. בלעדיו…) רצה לומר והתאפק; בלע את דבריו. רק הוסיף יד שניה על ימינו הלוחצת את ידה.

– הבן שלך הורס את הקיבוץ – משכה באפה, כיחכחה ומגרון משתנק התיזה – עשירים ועניים, מנהלים ומפוטרים – מזה אנחנו ברחנו.

– ואנחנו ברחנו – ברחו שתי מילים מפיו של אהר’לה הבן, בלי שנתכוון. מבוכתו ניכרה על פניו. מן הטון קשה היה להסיק אם הוא שלם עם “הבחירה”, משלים איתה או מתקומם נגדה.

יונתן לחץ את ידו המזיעה, טפח על שכמו, חיבק את כתפיו של יודקה הצעיר ואמר: חסר לי אחד. אני לא רואה את רמי, אחיך.

– לא הצלחנו לאתר אותו, הוא איפהשהו בסביבות קינשאסה; מאמן איזו כנופיה של שומרי־ראש. משהו כזה. את תמרה אתה זוכר?

– בוודאי זוכר, למרות שהלבוש השתנה מעט. אני משתתף בצערך. שלא תדעו עוד צער.

היא הושיטה לו יד קטנה, תלויה ברפיון על זרוע דקה, שברירית. עיניה הכחולות היו שטופות בדמעות.

– סליחה ומחילה. אל תכעס על אמא. היא כבר תכעס על עצמה בשביל שניכם, תאמין לי.

הוא יצא אל השמש הקופחת, חיפש פינת צל והתנהל אליה באיטיות. לא מגיע לו. ולא נאה לה. אבל אין אדם נתפס בצערו. נראה שהדברים התפרצו מפיה מבלי שהתכוונה לפגוע. אבל פגעה. ועוד איך! נניח שנמרוד מגזים ומגלה קוצר־רוח בתוכניות ההפרטה שהוא מוביל, אז בנים אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?! נמרוד הוא בולדוזר כמו אבא ושתלטן כמו זיוה, אבל הוא לא טיפש ולא חסר־רגש וכוונותיו טובות. האדם היחיד שהיה יכול לרסן ולמתן אותו זאת אימו, שבוודאי אינה מסכימה עם המהלכים הקיצוניים ועוקפי־הדמוקרטיה שלו, אבל החשש שלה מעזיבתו של הבן היחיד, שאולי עוד ייצאו לה ממנו נכדים, משתק אותה לחלוטין. הפחד להישאר לבד־לבד עם “הבֶּסטיה הבלונדינית”, ברנש שעולמו הרוחני רחוק מעולמה כרחוק מערב ממזרח, מעביר אותה על דעתה ובולם את פעלתנותה. נמרוד זה כל מה שיש לה. כל מה שיהיה לה.

הארון כבר הועמס על אחורי המכונית והקהל החל לזרום בעקבותיו. יונתן נסחף בזרם, מקבל ומחסיר צ’אפחות אילמות, מניף יד כלפי זה וממצמץ עין מול זו, משרבב שפתיו כאומר שלום ומשייט בעיניו ימינה ושמאלה. הנה מולה הכוורן, שהבריח שלושה מחבלים⁹ ופצע את הרביעי. והנה שרקה האחות הנצחית, שאליה הביא את האצבע הכרותה מהמשור החשמלי בנגריה – האצבע שחוברה־לה־יחדיו בזכותה. והנה ברמיל בכסא־הגלגלים שלו, רקדן הלהקה האזורית לשעבר. כשהדביקה אותו מתנשמת גיטה, עצר וחיבק אותה בהתרגשות. התכופף אליה והרים אותה לשנייה בזרועותיו. זו גיטה שהכניסה אותו לעבודה ברפת, שלימדה אותו איך מרימים חבילות חציר מבלי לשבור את הגב (זה שיש לו בעיות גב כל החיים – זה סיפור אחר‎) ושסידרה את זיוה לחלוב איתו באותו לילה שלא יישכח. הזיון הראשון. אז עוד לא העזו לקרוא בשם המפורש “זיון”. ולנערות האלה שחולפות על פניהם בעלייה קראו “גזאלות”, יעני איילות; תואר פיוטי ואסתטי בפי דור מחוספס.

הצטרף אליו ואל גיטה גם ניסן, שהיה הרחק לפניהם והתעכב לתפוס מנוחה קלה. ושיחה קלה. היו להם כמה לילות־שמירה משותפים – בעצם שבועיים תמימים – וניהלו אז סמינריון פילוסופי מרתק, שהותיר קשר מיוחד ביניהם. אמר לו ניסן, המוני אדם, אה?!

– כן. יותר מכל לוויה אחרת שאני זוכר. כאן.

– אבל שים לב, הרוב עם וַואן־וֶוי־טיקֶט לבית העלמין בארנק המרופט שבכיסם.

– דווקא אני רואה לא מעט צעירים.

– את רוב הצעירים תמצא בשעה זו עושים “שעות נוספות” בתשלום במפעל. ועוד יש להם נימוק: אי־אפשר להשאיר את התאילנדים לבד.

– תפסיק עם זה! – הכניסה לו גיטה מרפק בצלעותיו – אתה סתם…

– אני לא אפסיק. אם אפסיק, אפסיק גם לחיות. תשמע, יונתן. אתה זוכר שהעברתי אליך קטעים מדברי רבי נחמן מברסלב. זוכר מה שהוא אומר על המחלות? מחלה אנושה – הוא אומר – היא ביטוי של הנשמה לחזור לבוראה, בשל כשלון הגוף והנפש לבצע את משימותיהם בעולם הזה.

– על מה אתה¹⁰ מדבר, ניסן?

– על זה שכל הרופאים לא הצליחו להגדיר ולהסביר את מחלתו של אלי.

– אל תקשיב לו, יונתן. אתה הרי מכיר את ניסן.

בפתח בית־הקברות, בית־העלמין, בלשונו של ניסן, חילקו בני הנוער פרח לכל הנכנס, כדי להניח על הקבר. הקהל הצטופף סביב הקבר, מנצל כל פיסת צל באדמה הזאת שהיתה פעם “אדמה ללא צל” והיום הולך ומשתלט עליה הצל.

מה קורה פה. לא אל מלא רחמים ולא בַּטיח'. וקוברים עם הארון. פעם כל זה היה מובן מאליו. היום עולות צפות שאלות שהדחקנו והרחקנו מעלינו בשאננות נעורים; בחדשנות ומרדנות שהיום מפנה נגדנו דור הבנים. עכשיו מכרסם הספק. הוא הניח את הפרח על האדמה והרים אבן קטנה, להניחה על הקבר עם סיום הטקס. אהר’לה הוציא מכיסו נייר מקופל והחל לקרוא את הקדיש. שתי המילים הראשונות “יתגדל ויתקדש” יצאו מבין שפתיו בשלום; פחות או יותר. אחר־כך התחילה הקטסטרופה. יונתן התחלחל מן הקריאה העילגת ומן הבורות שחשפה. זו לא הפעם הראשונה שקריאת הקדיש על קברו של חבר קיבוץ נשמעת באוזניו נלעגת ומבישה, אבל הפעם צדה עינו את פניה המתכרכמות מכאב של תמרה והכלימה חילחלה אל מעמקי נפשו. מה שוות שתים־עשר שנות חינוך והשכלה אם בסופן אדם לא טיפש אינו מסוגל לקרוא קדיש כהלכה. מלמדים כאן מגיל הגן שם של כל פרח וכל ציפור, ואינם מספיקים – או אינם רוצים – ללַמד קריאה נכונה של כמה מילים ארמיות בטקסט מקודש. הוא הרגיש שותף לבושה והיה אולי היחיד, שהבין את סיבת עלפונה של תמרה. מייד חשו אליה במים צוננים והאשימו את החום הנורא והשמש היוקדת שחדרה מבעד לכובע ולשביס שעל ראשה.

עייף, כעוס, מיוזע, מרוגש ומסוחרר עצם עיניים, נשען על עץ אקליפטוס והתנתק מכל הסובב. הצליח עד עתה לא לראות את זיוה. קהל גדול. עכשיו ידברו בשבחו של המת. גם אלה שקיצרו את חייו. ינאם גם מה־שמו מהנהגת התנועה הקיבוצית, קומתו מתנשאת שם מעל לראשה של פנינה, זה שחתם והחתים על הפטיציה המבישה להכניס את שרון לממשלה. אילו ידע מה אלי חשב ואמר עליו אז. “אתנן נדל”ן" קרא לזה. קצר וקולע. כדרכו. אילו אלי היה בחיים… אילו!

לפני שנים אחדות עלה אל קברה של סימון סיניורֶה ב“פֶר לאשֶז”. הניח אבן קטנה על המצבה החדשה בשמו ועוד אבן קטנה בשמו של מומו – הילד המאומץ שלה בסרט הבלתי נשכח של משה מזרחי, על־פי “כל החיים שלפניו” של רומן גארי, שהסתתר מאחורי השם אמיל אז’אר. כמה צחק ממנו אלי באותו ערב במסעדה “אַנטרקוֹט”.

– השתגעת, לבזבז חצי יום מתוך שלושה שיש לך בפריז על בית־קברות?! אלי ישב מולו בחליפה ועניבה, טבל את הצ’יפסים הגפרוריים ברוטב המייחד את המסעדה ההיא והביאם אל פיו בתאווה אדירה. הוא נזכר אז והזכיר לאלי את היום הראשון שלו בקיבוץ. אלי הגיש בחדר־האוכל, במכנסיים מטולאים בידי עיוורת־צבעים, דוחף לפניו עגלת־הגשה ומכריז על מרכולתו: דג מלוח, גבינה לבנה או ביצה. והוא בוחר ביצה. ואלי שואל, קשה או קלה? והוא עונה, רכה! ואלי נועץ בו את עיניו הטובות ואומר לו, וואללה, אתה צודק, יא אינטליגנט; אבל אצלנו אומרים “קלה”. וכולם צוחקים. ומאותו יום מתחיל שיג־ושיח בינו לבין אלי; דיאלוג שתחילתו בקטנות וסופו בגדולות.

הטקס כנראה נסתיים ורגליו נושאות אותו כעת עם הזרם אל מרכז הקיבוץ. צריך לעקוף את הממטרות האלה ולהגיע לדירה של נמרוד. המפתח בוודאי במקום הקבוע.

על מדרגות הדירה יושבים שניים, מחכים כנראה לנמרוד.¹¹ כשהוא מתקרב הוא מזהה את ענבל ותומר – בני כתתו של נמרוד, שנישאו לפני כמה שנים. עזבו את הקיבוץ והסתדרו יפה בהרצליה. נמרוד מקורב אליהם מאוד. השמועות אומרות שהיא בהריון. ובאמת, אפשר כבר לראות משהו מתעגל ותופח מתחת לצמד העופרים המאיים להתפרץ מבעד לחולצת הטריקו שלה.

– מחכים לנמרוד? עוד מעט צריך להגיע. הייתם בהלוויה?

– כמובן. ובהזדמנות זאת אנחנו רוצים להיפרד מנימרוד.

– למה־מה־קרה?

– סלאמתכּ. יונתן. אתה שומר קשר עם הדור הצעיר.

– עם הסלנג הצעיר, הוא מתכוון.

– כמעט ששאלתי למה־מי־מת, אבל חשבתי שהיום זה לא…

– תראה, שעזבנו את הקיבוץ אתה יודע; עזבנו אותו לפני שהוא יעזוב אותנו. ראינו לאן נושבת הרוח. הרוח הרעה.

– ועכשיו אנחנו עושים צעד נוסף, לא שמח, עם הרבה כאב וצער.

– אנחנו נוסעים לארצות־הברית, לבוסטון – שם תומר למד ומציעים לו שם עבודה. דמעות נראו בעיניה. תומר נשך את שפתו התחתונה, נועץ מבט בציפורניו.

– אבל… נמרוד מספר תמיד איך הסתדרתם נפלא בעיר. שניכם. משרות עלא־כיפאכּ. בית צמוד־קרקע. מכונית. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?

– תקווה. עתיד. מקום שפוי לגדל בו ילדים.

– פעם הקיבוץ היה המקום האידיאלי לגדל בו ילדים. יחפים, חופשיים, עצמאיים, ערכיים. זה כבר לא! אגב, אם לא שמת לב, אני בהריון.

– תראה, אנחנו לא רצינו לעזוב. הקיבוץ עזב אותנו. אמרנו לעצמנו, נגדל את הילדים בארץ, בעברית. בסנדלים. אז הוציאו “דין רודף” ושלפו אקדח ולקחו לנו גם את המדינה. אז מה נשאר לנו.

– אני לא מבין. מה אתם מחפשים?

– מקום שלא קוראים בו “מוות לערבים” ואם קוראים – זה לא ענייננו, אנחנו לא נושאים באחריות. מקום שלא יורים בו בהמוני מתפללים ובראשי־ממשלה; ואם יורים – אנחנו לא בוכים שבוע תמים ולא מרגישים אשמים ולא מאבדים את הסיכוי לחיות בשלום ולמות במיטה.

– אתה־יודע־מה? דוגרי, מקום שבו לא שולחים למלחמות מיותרות.

– חבר’ה. לאט־לאט. קחו נשימה. לא כל המלחמות מיותרות.

– המלחמה הבאה – מיותרת! תשאל את רבין. הוא היה חבר שלך, הוא יענה לך, אפילו מן הקבר. תשאל את אלי, לךָ – גם הוא יענה.

יונתן התגרד בעורפו. שלח אצבע אל מאחורי תנוך האוזן, בהיסח־דעת, וגירד בציפורנו זיעה שהתגנבה. כאב־ראש עז, פתאומי, העלה קמטים על מצחו.

– אני נכנס להתקלח. בואו, היכנסו ותחכו בפנים. תפעילו מזגן. רק אתם הייתם חסרים לי היום.

– תחת זרזיף המים העז. משפשף בקצף את רעמת השיער המידלדלת, שיחזר מול עיניו הסגורות מסבון את סצינת הפרידה משותפו למשרד, אצ"לניק בנעוריו, בצהרי אותו היום.

– אז מה, החלטת בכל זאת לנסוע להלוויה של הקיבוץ?

– היית מת. להלוויה של חבר בַּקיבוץ. את ההלוויה של הקיבוץ לא תזכה לראות לא בחייך ולא במותך, יא אהבל. איך הבן שלי אומר “נצח הקיבוץ לא ישקר”. ואת הסיפא שמר לעצמו. ממילא “לבלף” זאת עברית קלוקלת.

סבא גורביץ' עיברת את שמו בעקבות שרגא בנו.

מה לא עשה בעקבות בנו המוכשר הנמרץ והשאפתן, ובלבד שתישמר שלמות המשפחה. כל שינוי בחיי הבן גרר שינוי גם אצלו, גם אם זה היה למורת רוחו; ושרגא אהב גם אהב שינויים וחידושים. בחייו האישיים ובחיי הקיבוץ בו נולד. היה לו קשה לסבא להתרגל לשם גור. זה נשמע באוזניו קצר וריק, חסר אותו מטען וטעם ועבר שהיה בגורביץ‘. למזלו מיעטו להשתמש בשם משפחתו. הכל קראו לו פשוט סבא. איש בקיבוץ, אותו הקים עם חבריו לתנועה בימי חומה ומגדל, לא זכר את שמו הפרטי. התואר המכובד סבא, ובפי הצעירים – הַסבא, ניתן לו עם הולדת בנו בכורו שרגא – בכור הקיבוץ – שהיה ברור במקומותינו שמי שהפך ראשון לאבא יהפוך במהרה בימינו לסבא. למעשה התואר לא ניתן לו, אלא דבק בו. אפילו על לוח סידור העבודה, בימים שזה התנוסס בכניסה לחדר־האוכל, הופיע שמו סבא־גורביץ’, ולימים סבא־גור. בעלון היה חותם, סבא.

סבא גור נותר אחרון מדור הראשונים, המייסדים, אלה שחיו במושבה בחיכיון מורט עצבים וחיים כאן, בקיבוץ המתחדש, מ“יום העליה”.

פוחת והולך הדור, היה מרבה להשתמש בניב עתיק יומין, וכשהעירו לו שאין כוונת הביטוי לאלה שהלכו לעולמם, היה מחייך מתוך עיסת הקמטים סביב עיניו השובבות ומתחכם: דווקא על עולמם של עוּלי הימים אני מדבר; זה־זה הדור שהולך ופוחת, הולך ומידרדר; אני לא צודק? אה?!

בשנים האחרונות היתה גם קומתו הולכת ופוחתת. זה ניכר כשהתהלך לצד בנו או בתו, וביותר לצד נכדיו. אבא, שמת לב שסבא הולך וקטן, הולך ונגמר – אמר פעם הנכד דביר לשרגא אביו. דביר שיחק כדורסל בנבחרת האזורית. שרגא ניהל את הנבחרת; בהתנדבות כמובן. צרויה אחותו עזבה את הקיבוץ מזמן, כשנתיים לפני שעזבה את בעלה. אני לא כמוכם, סנטה זו באביה ואחיה, אני עוזבת לפני שעוזבים אותי. ולחבר החדש שלה, גרוש אף הוא, הסבירה: הקיבוץ עזב אותם מזמן, אבל הם לא יעזבו אותו; עיקשים! לא שומעים, לא רואים, לא מדברים. ממשיכים. כמו פרד, שניתק מן המחרשה וממשיך לצעוד.

סבא גור השלים עם עזיבת הבת. כמו אימה, היה שב ואומר לעצמו, מחפשת את עצמה ואת עצמאותה. בורחת מהקיבוץ הירוק, בחיפוש אחר הציפור הכחולה. הלואי שתמצא מנוח! הוא היה גאה בבן שלא רק נשאר, כאותם מעטים מבני הדור השני, שאלמלא הם היה הקיבוץ מתמוטט, אלא נרתם באומץ ובהחלטיות “לחדש את הקיבוץ ולהתאים אותו לאלף השלישי”. כך מתנסח הבן. והאב הוסיף לעצמו, וקולו בל יישמע: לאלף השלישי… ולקפיטליזם האימתני, ימח שמו! היה צר לו לאבא הרגיש, ששרגא רומס בדרכו אנשים טובים ועקרונות חשובים; אבל המטרה… גם עם המטרה לא היה שלם, אבל העובדה שיש לו בן ונכדים בקיבוץ היתה שווה את הכל. הכל! מרבית בני דורו לא זכו לכך, ושנותיהם האחרונות עברו בבדידות ובשיממון. ולעתים קרובות במרירות מאַכּלת.

סבא גור, מוותיקי דור הקלנועית, הלך והתנתק מדור הפלאפון, הפלזמה והפופיק. המאה החדשה השאירה אותו מאחור, נאחז בנכדיו ונשמט, מקבל הסברים ושוכח. עולם האס־אמ־אס, הדי־וי־די, האיי־פוֹד, הוִי־או־די, האֶם־פי 4 ושאר מרעין בישין – כלשונו – היה זר לרוחו ומוזר בעיניו. מעֵבר לבינתו. בגלגול הבא אולי אשתלב בכל זה, היה אומר כמתנצל בפני הנכדים, שהיו תודה לאל, בינתיים, נכדי־דלא־ניידי.

בימי האספה הכללית, בכל מוצאי שבת, בטרם טלוויזיה, היה סבא מן המתמידים, מקומם קבוע, דעתם נחשבת וקולם נשמע. לעתים, אחרי דיונים סוערים ומסעירים, היו כמה מרעיו מתכנסים בחדרו ומפרשנים את החלטות האסיפה ואת מניעיהם הנסתרים של הטוענים כך או אחרת. פעם תפס את שרגא מסתתר בשירותים מקשיב לרכילות ולעמדתם של זקני העדה. טפח לו על עורפו ואמר לו בקריצה, שרגא־שרגא, יא ממזר, אל תשכח לנגב את אוזניך בנייר טואלט לפני שתצא. אחת לעשור, בערך, היה מתגבש מרד צעירים קולני ולוחמני. מרד במוסכמות ובוותיקים. ושרגא תמיד בראש. חברי גרעין ההשלמה הדביקו לו כינוי קצר “צ' ה”, אך הכינוי נעלם יחד עם אחרון חברי הגרעין.

זכו חמישה ותיקים, וסבא גורביץ' ביניהם, ובימי האופוריה שאחר ששת־הימים נבנו עבורם דירות שיכון־ותיקים מרווחות, מאה מ“ר כל אחת, כמעט כפליים מאלה שנבנו לפניהן ואחריהן. הקנאה, שהיתה אמורה להיבלם, אם לא להיעלם, בחזון השיתופי המתגשם, עלתה על גדותיה. התברגנות! – זעקו אידיאליסטים, שלא נפל בחלקם להיכנס ל”וותיקן" מנקר העיניים. בסלון הבית (שהמשיכו לקרוא “חדר”) תלתה מינה גורביץ' את מיטב הרפרודוקציות שאהבה. סופסוף יש מספיק קיר, התלהבה. היו שם החמניות של ון־גוך (ציור ראשון ב“חדר המשפחה”, אליו נכנסו בטרם חופה), דורה מאר של פיקסו, בלזאק של רודן ודיוקן עצמי של מודיליאני. את המרפסת ביפו של גוטמן וראש כבשה של קדישמן השאירה ל“סטודיו”. מינה פינתה לבעלה חדר למחשב ושולחן כתיבה וארון ספרים וכיו"ב, שם יוכל לעיין במקורות ולכתוב מכתבים למערכת ורשימות לעלון ולעיתונות הקיבוצית. על השירים שכתב למגירה, בידיעתה האילמת – הס מלדבר. היא לא שיערה שעם פטירתה ועם יציאת הילדים מהבית ישוב גורביץ' שלה לאוניברסיטה ויתייגע על עבודה סמינריונית בחוג לספרות.

עבודה שאיש לא דרש מן השומע החופשי הקשיש, חוץ מעיקשותו וגאוותו. ואולי גם חלום נעוריו, שהקריב על מזבח האידיאולוגיה של עמל הכפיים. היה נוסע שלוש־ארבע פעמים בשבוע עם שלושה סטודנטים, שגיל שלושתם לא הגיע לשלו, שומע בחוג, דוגר בספריה ושב תשוש אך מרוצה. ישן שעתיים של סייסטה וקם “לתקתק” את העבודה הסמינריונית. נושא העבודה, ששמר לעצמו (רק הפרופסורית, ראש החוג, שותפה בסוד) היה “המלך ליר של שקספיר, אבא גוריו של בלזאק והסרט ראן של קוראסאווה – מוטיב מרכזי וביטוייו השונים”. עד היום לא נגמרה העבודה ולא נמסרה. ספק אם תיגמר. ספק גדול אם תימסר. סבא גור התיחס אליה כאל סוד חייו. החיים הזורמים וטיפטופי הכתיבה היו תמיד שלובים אצלו. באוניברסיטה, בקפטריה ובאולם ההרצאות, פנו אליו הסטודנטים בתואר “סבא”, מבלי ששיערו שזה שמו בקיבוץ. המקום על־ידך פנוי, סבא? הצעיף שלך נפל, סבא!

סבא גור מיעט לכתוב, אך הרבה לקרוא. ולאסוף אמרות־כנף ודברי חוכמה, מתחומים שונים ומשונים. פעמים גזרי־עיתון ופעמים פתק שהעתיק בכתב־ידו. למשל, פתק ועליו הסבר קַבָּלִי לאותיות הרצופות ס־ע־פ־צ: רק אדם שסוגר את העין ואת הפה – צדיק ייקרא. או למשל אימרתו של לינקולן “לא אהיה עבד וגם אדון לא אהיה, זו אמונתי הדמוקרטית.” או אזהרתו של אחד־העם “לבלי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים. עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נוכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמור בצדק ובמשפט” (אמת מארץ ישראל). פעמים שיר קצר גזור מעיתון כגון “לנגוס את יופיה” של רוני סומק או “וידוי” של אלכסנדר פן. פתקים וגזרי עיתונים מילאו את מגרותיו.

שרגא ירש ממנו את חדוות המילים ואת חַדוּת הניסוח, הניתוח והכיסוח, בכתב ובעל־פה. מכתבים שלו חולקו לא־אחת לתאי הדואר של החברים. בעיקר לקראת סוף המאה, כאשר המשבר האידיאולוגי פשה בכל התנועה הקיבוצית.

הכותרת של המכתב הראשון היתה “תמורה לתרומה”. אחריו בא “עת לתמורה בטרם פורענות”, כפרפראזה על “עוז לתמורה” של בן־אהרון. מכתב שהרגיז רבים היה תחת הכותרת “אוכלי חינם בחדר־האוכל”. שכחת, נזף בו אביו, שחדר־האוכל אינו רק מזללה, אלא מרכז חיי היחד. אך רוב מלחמותיו של שרגא נעשו בחוגי־בית ובאסיפות. בנאומים לוהטים ובתכסיסים יחצניים מבית מדרשה של הפוליטיקה הישראלית. הבחור תפס את הקיבוץ בכלכלתו ורוקן אותו מתוכֵן. לא שקט ולא נח עד שהפריט את הקיבוץ והשיג שכר דיפרנציאלי, שהרים את דור הביניים למעמד עשירים והשפיל את דור המייסדים למעמד נזקקים. עניים זו מלה גסה במקומותינו.

בתוך נחשול השינויים באורחות החיים, שהוציאו מן היחד את נשמתו ומסבא גור ובני דורו את תחושת ההתעלות של חיי שוויון וצדק, הסתתר סעיף צנוע שהתייחס לבני הדור השני, “דור ההמשך”, אלה שיש להם הורים בין וותיקי הקיבוץ. עם פטירתם של זוג הורים, תהיה זכות קדימה לצאצאיהם על דירת ההורים, שיכון־ותיקים בדרך כלל. מה הגון והגיוני, צודק ומוצדק מזה. אלא שבעת ההעתקה מן הדף לחוברת התקנון חל שינוי סגנוני קוסמטי. במקום “עם פטירתם של זוג הורים” נכתב “בהתרוקן ביתם”, שהרי יש ומתרוקן הבית וההורים או הנותר מביניהם עובר לחיות בבית סיעודי.

שרגא ניסח. ההגיון ניצח. וחיידק החולשות האנושיות החל להתפתח. ולהשתולל! אותן חולשות אנוש שבתמימותנו וביומרותינו חשבנו שנוכל לדכא ולחסל. הסתבר שמאה שנות קיבוץ לא שינו כהוא־זה את טבע האדם.

וכמו תמיד, גברים במצוקה מתחבאים מאחורי נשותיהם. לשרגא בכלל לא היה איכפת. טוב לו במה שיש לו. כך הוא שב ומזיין לחבר’ה את השכל במוסך, במזכירות ובמסיבות המנגל. אבל היא, הוא נאנח, עמליה שלו אינה נותנת לו מנוח. שלושה ילדים ובן מאומץ היא מגדלת לו בדירת 64 מ"ר סטנדרטית, בעוד הסבא מתקשה לחמם בחורף ולקרר בקיץ דירה כפולה בגודלה. מזל שסידרו לו מי שינקה אותה. ומה שמרגיז, זה שהוא מהאחרונים שעוד מדברים (מה־זה מדברים!!) על שיוויון ועל “לפי צרכיו”. זאת לא שערוריה? תגידו בעצמכם. וכאילו שולחים אותו לארץ גזירה. בסך הכל…

שרגא שומר לשונו מרע. כבודו של אביו יקר לו ורווחתו של הזקן חשובה בעיניו. מה גם שזיכרה שך האם המנוחה האהובה מונח עדיין בכל פינה, תלוי על כל וו, מציץ מכל כותל, פורח מכל פיסת גינה. הגינה היתה פאר יצירתה ומקור גאוותה בשנותיה הקשות האחרונות. אלמלא אשתו…

לפני שפתח במתקפה, בדק שרגא ולמד את בתי האבות ואת הבתים הסיעודיים בקיבוצי הסביבה ובמושבות הסמוכות. התעניין ואסף את כל המסמכים הנוגעים בדבר הביטוח הלאומי. תקנוני הקיבוץ, ישנים גם חדשים (גם מחודשים, שטרם אושרו) היו סדורים בקלסריו. ואז, רק אז, החל לטפטף אל אוזנו של הסבא. שאולי… וכיוון ש… ובעצם… ואם נרצה לדבר על צרכים אמיתיים… ומה בכלל יש לך לעשות בדירה ענקית כזאת. אפילו על “הצימצום הקַבּלי הדרוש לו לאיש־הרוח לעת זיקנה” לא פסח.

המלמול הפך לדיבור והדיבור לטרטור, ואוזנו של הסבא שומעת ומסרבת להאמין. הזאת נעמי?? האם זה הבן הבכור, שגידלתי ורוממתי וכה אהבתי? היכן טעיתי? הוא רוצה להעביר אותי לבית־אבות, בעוד כוחי במותניי ורוחי איתנה, ובלבד שיקדים לרשת אותי בחיי, להתנחל בביתי “בית מינה וסבא”?!

הסבא רתח מכעס. וכדרכם של גברים גם הוא חיפש – ומצא! – את האשה.

זה בודאי לא הוא. הוא רק נשבר תחת לחצה של הקלאפטה הזעיר־בורגנית, שהביא מן העיר הגדולה. זו שמעולם לא הסתפקה במה שקיבלה מבעלה, מהקיבוץ שלו ומהמשפחה שלו. קנאתה בביתו הרחב והמטופח, המקרין תרבות וטוב־טעם של מינה’לה ז"ל, היתה נשפכת מעיניה עם ריר שפתים, אך לעולם לא שמעת מלה מפיה; רק “תגידו שלום יפה לסבא. נתנו לו נשיקה.” ושאר גינונים עירוניים.

גודל הבית לא חשוב לו לסבא גור. אבל הוא לא יזוז ממנו חי. זהו ביתו ובית רעייתו החיה בזכרונו ובחלומותיו ואיש (גם לא הבן האהוב והחצוף) לא יקח אותו ממנו. הבית לא יתרוקן (בלשון התקנון החלקלק) בטרם יכרו לו קבר. הוא לא בנוי לבתי אבות ולא זקוק לסיעוד.

סבא גור התקשר לנייד של צרויה בתו וסיפר לה על המזימה של עמליה. אב' שלי, תשמע, זה לא שום עמליה. זה הבן־יקיר שלך שרגא. אני מכירה אותו כמו את כף ידי. הוא מבשל עכשיו גם “שיוך דירות”. הדירה שלך תהיה שייכת, אחרי מאה־ועשרים, ליורשיך. ואני יורשת את מחצית הדירה, אלא־אם־כן תכתוב צוואה. וזה הכי טוב, לדעתי. אז אם אתה מסכים, אני באה בשבוע הבא ואנחנו הולכים לעורך־דין.

אני יודע להסתדר לבד, ענה לה, אל תטרחי. והתחיל להרהר מה לכתוב בצוואה. הוא יכול בקלות לנשל את שרגא ולהעניש את עמליה־שממליה על מזימתה, אבל מה חטאו הנכדים? ולצרויה ולבתה החמודה לא מגיע יותר מאשר לאחיה ולשלושת ילדיו. הרעיון ללמד את שרגא לקח בל יישכח שב וקרץ לו ולרוחו הנסערת, בימים ובלילות טרופי־השינה. אך לא איש נקמות ושנאות יהושוע גורביץ'. שכלו הפציר בו להירגע ולנהוג בתבונה.

על מיטתו בלילה מצא את הפתרון, כולל הפתעה קטנה ונקמה מתוקה. הוא חילק את ירושתו, כולל הדירה הרחבה, לשלושה. שליש לצרויה, שליש לשרגא ושליש ליהל נדב, הבן הנסתר, בנה של הרועה חמת־המזג מהקיבוץ השכן, מעבר לגבעת הנרקיסים. יהל הוא עורך־דין. אולי הוא ינסח את הצוואה, אחרי שיעכל את ההפתעה.

הייתי רוצה כבר לראות את הבעת פניהם, הרהר בעצימת עיניים, מתופף בכפותיו על כרסו הקטנה. בסופו של דבר, ידי על העליונה. אבל השלווה נעלמה. כליל. ולא תהיה לה תקומה. מעט השלווה שנותרה לאחר אובדן האשה ואובדן הקיבוץ. טוב שאובדנה קדם. היא לא היתה עומדת בסבל האבל על הקיבוץ שאהבה. אצלו גבר השכל על הרגש ובמאמצים עילאיים הצליח למצוא את הטוב שבהתאמת הקיבוץ לתקופה. מינה היתה נשברת תחת השינויים, תחת השרגא. וגם זו נחמה פורתא, שמתה מיתת נשיקה, בשנתה, במיטתה, בקיבוצה.

בהיסח הדעת הושיט סבא את ידו והדליק את הרדיו. שיר ישן־נושן הציף את הבית: מוכרחים, מוכ־רחים, להיות שמ־ח!

הוא הגיע לקיבוץ כאורח שגרתי בביקור שגרתי אצל משפחה שהגדירה אותו כ“קרוב רחוק”. הוא החנה אוטו מהודר, שכור, במגרש החנייה, הוציא מן המושב שלידו מזוודה קטנה – סמסונייט על גלגלים, דבר שלא נראה במקומותינו עד אז ועורר סקרנות אצל העוברים ושבים. בשמחה ובנימוס ליווה אותו שמוליק אל ביתם של דני ואילנה, אותה הציג האורח באנגלית רהוטה כקרובת משפחה יקרה לו עד מאד. אילנה קיבלה אותו בתדהמה. הוא לא הודיע על בואו והיא התקשתה לפענח את הקירבה המשפחתית שהציג בפניה בהתרגשות.

היה לו מצח גבוה, עטור בשפע שערות סרוקות לאחור, עיניים בורקות שצבען משתנה בלהט דיבורו וזקנקן קטנטן מטופח שהכיל שערות שיבה בודדות. על אצבעותיו הארוכות ניצנצו טבעות יקרות. ריח אפטר־שייב חריף נדף מנשיקותיו. הוא לבש חליפה אפורה, ללא עניבה שבדש מעילה שלושה סמלים מוזהבים של ארגונים בינלאומיים שונים. נעלי העור החדשות שלרגליו השמיעו זאזואים על כל צעד שעשה, בסוקרו את הדירה הקטנטונת מקצה אל קצה.

הוא הגיע מלונדון, סיפר, במטרה להציע לאחד הקיבוצים את עסקת חייו. חייו של הקיבוץ, כמובן, היקר לו כנושא בשורה יהודית לעולם כולו. הוא מבקש להעשיר את המסתפקים במועט. בכל כורחם, אמר וגלגל צחוק של מי שנהנה מעצמו. ובאופן טבעי הוסיף באוזני אילנה, כשזרועו חובקת את כתפיה, חשבתי קודם כל על בת־דודתי האהובה שהחלפתי לה חיתולים בלידס.

לאחר שלן אצלם בדוחק בלילה הראשון, הלכו איתו לבית ההבראה שבפאתי הקיבוץ והוא בחר את הטוב שבחדרים להשתכן בו “עד שאבין את הקיבוץ” כפי שהצהיר. ואכן הוא ניסה להבין, לא רק את הקיבוץ, אלא מי ומי אנשי הכלכלה המובילים והמשפיעים. הזמין את עצמו בנון־שלנטיות אל מרפסותיהם הפתוחות בשעות הערב, או אל משרדיהם, בין טלפון לטלפון, הקשיב, שמע והבין ורשם הכל בפנקס קטן מצופה עור. הוא ידע להקשיב אך היטיב בעיקר להחדיר באוזני שומעיו את עושרו וגדולתו, את הצלחותיו ואת קשריו חובקי העולם. אירופה וארצות הברית בעיקר, הצטנע. גם אוסטרליה, למרות המרחק. צ’ילה זה סיפור בפני עצמו.

הוא נעלם לחודשיים־שלושה, חסרונו לא הורגש. התפתחו בקיבוץ כמה בדיחות על האיש המוזר שהציג את עצמו פעם כיועץ כלכלי ופעם כיזם בתחום הבנייה בלונדון רבתי. איש לא התעניין אם עבר לקיבוץ אחר לרחרח בו ולנסות להעשיר אותו בעל־כורחו, או שמא חזר ללונדון שלו ולמשפחה המצומצמת “שרואה אותו בשמחה פעמיים־שלוש בשנה ורגילה לכך.”

עברו כמה חודשים והוא שב היישר אל הסויטה היחידה בבית־ההבראה, הזמין אליו לארוחת ערב את אילנה ודני וסיפר להם שהפעם הביא איתו הצעה עסקית שהקיבוץ לא יוכל לסרב לה. הוא פנה אל המזכיר, אותו הכיר היטב מהביקור הראשון וביקש לכנס אסיפה לשמוע הצעה מרחיקת־לכת על הקמת מפעל מיוחד בקיבוץ, שייתן תנופה כלכלית מבלי שהקיבוץ ישקיע פרוטה. המזכיר הסביר לו שאין מכנסים אסיפה, אלא אם כן המזכירות בדקה את הנושא והחליטה להביאו בפני האסיפה הכללית. המזכירות התכנסה בהרכב מלא, תופעה נדירה במקומותינו והקשיבה בסבלנות להרצאה האנגלית ולתרגומה. האורח הוכיח רהיטות וכושר שכנוע, שנעטפו בחביבות של מי שאוהב את הקיבוץ ומוכן לעשות הכל כדי לבסס את כלכלתו.

במוצאי שבת התכנסה אסיפה, כשלושים־ארבעים חברים וחברות סקרניים, והוא הרצה בפניה באנגלית טובה, מהולה במילות סלנג עבריות חדישות, על המצאתו החדשה שבאה לפתור את בעיות הבנייה ההמונית המתוכננת בלונדון רבתי, ושפה בקיבוץ מצא את הפתרון לה בדבר המזולזל ביותר, באוצר היקר שמונח כאבן שאין לה הופכין בכל רחבי האזור ואיש אינו שם לב שאפשר לנצל אותו ולהפוך אותו לזהב. הסקרנות בקהל גדלה. מה אוצר? איזה אוצר? על מה הוא מדבר? והוא האריך בדיבור ומתח את הקהל, עד שאמר לבסוף: מאבני הבזלת הפזורות פה אפשר להפיק זהב.

כבר בשלב זה נעצה בו את עיניה החכמות מרגריטה, חברה ותיקה שניצלה מגרמניה בעור שיניה ולחשה בקול שהדהד סביבה: הוכשטפלר. הלחש שלה נשמע היטב אך איש לא הבין את המילה הגרמנית. רק רוביק, הידוע כאיש ספר, נזכר שקרא אצל תומאס מאן על אחד, הוכשטפלר. מה זה בדיוק הוכשטפלר, שאל רוביק, והיא ענתה בלחש: זו מילה שאין לה תרגום בשום שפה.

האורח הודיע שהוא לא יאריך בדיבור ולא יעייף את הנוכחים בפרטים. את הפרטים ימסרו באוזניהם, בעברית כמובן, מנהלי הקיבוץ שיסעו איתי על חשבוני ללונדון ויראו את ההתחלה של הפרויקטים שאני מקים שם ויבינו את הצורך בסלעי הבזלת הגרוסים שאצלכם הם פזורים כמטרד ואצלנו בלונדון הם ייצבו את הבנייה ויבטיחו אותה מפני רעידות אדמה. החברים שלכם ידווחו לכם, סיים ולא אני, בשפתכם ולא בשפתי, למענכם ולא למעני. ואחרי ששתה מכוס התה שהתקרר על השולחן, הוסיף ואמר, אני אדאג לזה שאתם תתעשרו, אם תרצו ואם לא תרצו. אתם עוד תתנו לי אזרחות כבוד, לאחר שהמפעל המשותף שלנו יוקם. כמה חברים מחאו לו כפיים, שלא כמנהג המקום. הוא קנה את לבם.

בחירת השלושה שנסעו איתו על חשבונו ללונדון היתה מובנת מאליה. החושים שלו היו מחודדים והוא ידע את מי לקחת. הוא נתן להם גוד טיים. הם חזרו שיכורים ונלהבים, אך מתוך הכרה ארוכת שנים של החברה הקיבוצית, הבטיחו של יסכמו דבר וחצי דבר לפני התייעצות עם עורך דין רציני. מזכיר הקיבוץ הציע שעורך הדין יגיע לאסיפה הבאה, שיחולקו לתאי־הדואר של כל חבר וחבר דפי הסבר מפורטים ושתוקרן בפני האסיפה הקרובה מצגת שתבהיר את ההצעה ואת ותנאיה. ואמנם כך היה. המצגת שהוקרנה בפני החברים המבולבלים הסתיימה בתכנית הכנסות ורווחים נקיים לאורך עשר השנים הראשונות מאז תחילת פעילותו של המפעל. המספרים היו מדהימים. המילים שביניהם בלתי מובנות בעליל. הזיות ההתעשרות מילאו את חלל חדר האוכל ואת ראשי הנשים הנלהבות והגברים המהוססים. על מקומו של המפעל בכניסה לקיבוץ לא היה ויכוח. נשאלו הרבה שאלות מן הקהל. רוב השאלות באו מאותם חברים שתמיד שאלו שאלות, בכל אסיפה, יהיה הנושא אשר יהיה. צום הפתיע בשאלה מורכבת, כלכלית פיננסית. עורך הדין יענה לך בפרוטרוט, השיב לו יושב ראש האסיפה. כאן המקום להסביר איך רכש צום את שמו המוזר. הוא הגיע לקיבוץ בשם מוזר לא פחות: גדליה. וליצני הקיבוץ החליטו שחבל לבזבז עליו כל כך הרבה הברות. הכל התחילו לקרוא לו צום, כולל אביו ואימו כשטילפנו לקיבוץ לבקש לקרוא לבנם לטלפון. שני טלפונים בלבד היו אז בקיבוץ. אחד במזכירות ואחד בכניסה לחדר האוכל.

שלושת החברים שנסעו עם ג’וני ללונדון – מרכז המשק, מרכז הועדה הכלכלית ומנהל המפעל המקומי – לא מיהרו לקבל החלטה. הם היו נלהבים מן הרעיון ומג’וני בעל הרעיון, אבל הבינו שהקיבוץ יכול לקום או ליפול כלכלית על קוצו של סעיף בהסכם. הם נסעו להיפגש עם מנהל המחלקה הכלכלית של התנועה במשרדו בתל אביב ושמחו להצעתו להיכנס לעובי הקורה ולהשתתף בכל שלבי ההחלטה. זה חייב, כמובן, קפיצה שלו ללונדון יחד עם ג’וני שאגב שמו האמיתי לא היה ג’וני. קראו לו בקיבוץ ג’וני על שם בקבוק הג’וני ווקר שהביא איתו לכל פגישה, אם במזכירות, אם על המרפסת של מרכז המשק ואם על הדשא סביב האבטיחים. את שמו המלא קשה היה לבטא. אז כולם קראו לו ג’וני, וכך הפך כמעט לאחד משלנו, למרות זרותו ומוזרויותיו. היו שכינו אותו ג’וני טוקר (ג’וני המדבר במקם ג’וני המהלך). שהיתה בו כריזמה לא היה לאיש ספק. שכל ההישגים, התארים והפרסים עליהם סיפר היה גם היה ספק, אבל הוא נטבל וטבע בגלי הצחוק שהצליח לפזר סביבו בחוש הומור לא מבוטל. היו גם שקראו לו ג’יזס כרייסט, שכן נהג לסיים כל פיסקה בדבריו בביטוי זה ובבדיחה כלשהי על יהדותו של אותו ג’יזס, שהתהלך ממש במקומות האלה שמהם יילקחו סלעי הבזלת, ייגרסו ויישלחו ללונדון.

ומרגריטה שבה ואמרה בכל הזדמנות ובכל מקום, מן המטבח ועד חדר הקוסמטיקה, ועד האסיפה הכללית (כשהיא סורגת בעצבנות): האיש הזה הוא הוכשטפלר. מזכיר הקיבוץ שהעריך את מרגריטה כאישה משכילה וחכמה, תפס אותה יום אחד על צומת מדרכות ושאל אותה מה זה, לעזאזל, הוכשטפלר. היא לקחה אותו בידו והובילה אותו לחדרה והוציאה שני מילונים, קטן וגדול, ותרגמה לו בערך כך: אדם מוכשר, עם כוונות זדון, שיודע להגדיל ולפאר את עצמו ולשכנע בכך רבים וטובים, לשם השגת מטרותיו. המזכיר צחק צחוק גדול, טפח לה למרגריטה על שכמה בחיבה ואמר לה, אל תדאגי. אנחנו לא פראיירים ואם ג’וני הוא הוכשטפלר, אז אני קוגל־לגר.

נציג התנועה הקיבוצית ששמו הלך לפניו ככלכלן מצליח, חזר מלונדון עם תיק מלא ניירות, עם צילומים שצילם בעצמו באתרי הבנייה הגועשים ועם הערצה לג’וני וליוזמותיו. האסיפה קיבלה החלטה חיובית, מותנה באישור של שני־שלישים בהצבעה חשאית בקלפי. זה שחסרו שניים־שלושה קולות לשני השלישים, לא שינה את ההכרעה שנתקבלה ברוב גדול. שני־שלישים זה לא קדוש. יש אצלנו מי שמבין בכלכלה וגם התנועה הקיבוצית נותנת גיבוי, אז מטומטם לא יילך על זה. כך או בערך כך היה הלך הרוחות.

כשהתעורר לפתע הצורך לקחת הלוואה של כחצי מיליון שקל (אולי זה היה עוד לירה) כדי לרכוש את שתי המכונות הענקיות שצריכות לגרוס את סלעי הבזלת – דבר שלא הובהר מי צריך לממן זאת בכל עשרות דפי החוזים החתומים – כבר היתה מזכירות הקיבוץ שבויה ולא כל כך שפויה, והחליטה ללכת קדימה ולא לתקוע מקל בגלגלי ההצלחה האדירה המצפה לא הרחק מעבר לים. ומעבר להיגיון.

את החצי מיליון שלווה הקיבוץ בשוק האפור לא ראינו יותר, כפי שלא ראינו את ג’וני ווקר, על קסמו, בקבוקיו והבטחותיו.

קורה, מה יש, אפשר תמיד להמנע מטעויות? פעם מצליחים ופעם מפספסים. זה אנושי, לא? טוב שזה נגמר בחצי מיליון. נתגבר על זה. אם תחלקו את זה על מאות החברים הסכום יישמע הרבה פחות נורא. ומזכיר הקיבוץ דפק על דלתה של מרגריטה ואמר לה: תקראי לי שוב מהמילון את ההגדרה המדויקת של הוכשטפלר.

סנדרין היתה אהבתו השלישית. דוקטור אלכסנדרין כהן, רופאת ילדים מבוקשת, לא יהודיה. אהבתו הראשונה היתה טליה דגני, בתו היפהפיה של בכיר רועי הצאן בעמק. אהבתו השניה היתה פריס, העיר. והיא שהכשילה את הראשונה והבשילה את השלישית.

טליה היתה התאהבות ממבט ראשון. החיזורים בנחל בבגדי־ים ובלעדיהם בימים והזיונים המזורזים על המתבן בלילות, העניקו לשניים חוויות שלא יישכחו עד יומם האחרון. נעורים בשלים ללא מעצורים. התעלסויות משולהבות על סלע שטוח בסבך מעל הנחל, סלע שנקרא בפיהם “המיטה הזוגית”, שנסתיימו בפורקן קולני ובנימנום יגע חשופים לשמש השוקעת. ואז הוא מתמסר לבירה וסיגריה והיא טורפת חלווה ומקנחת בקולה. מגהקים וצוחקים.

החתונה סביב הבריכה, עם שר החקלאות וסגנו ונציגי אגודת הנוקדים, עם ריקודי עם ושירה בציבור ודברי לצון ומעדני טלה וברינזה, עם שתי חביות בירה ומאות בקבוקי מיץ פז – היתה לשיחת החודש בעמק, אפילו שיחת השנה. טליה תפסה אייל גזעי, אמרו הצעירים ביום ששי, הופכים על הגריל את שאריות הבשרים מן החתונה.

הוריה של הכלה התעקשו לבטא את שמה במלרע ואילו החתן עמד על שלו: טל־יה במלעיל. כאילו טל מקורו של השם. החותנת קיצרה ל־טלי. פשוט ונורמלי.

שישה־שבעה חודשים של שיכרון חושים והתנסות בחיי כפר על מי מנוחות (שום דבר לא קורה פה אצלכם, וואללה!) הובילו את אוהד לחיפוש פרוטקציה, יעני קשרים, עד שהוצעה לו שליחות לפריס. בין המתבן לביסטרו בחר אוהד בביסטרו, מבלי להתחשב בזוגתו, שילדותה עברה בין אבוס לשוקת. כבוגר האליאנס בצפון תל־אביב וכבן למשפחה פרנקופילית ידע אוהד צרפתית והתרפק על כל מה שהוא צרפתי. מגבינות ושנסונים ועד סרטים וצעיפים. השליחות לפריס תאמה לו כמו צמר לכבשה, כמו ענבל לצוואר משכוכית. זאת הבינה טליה, מה גם שנמשכה אל הבלתי־ידוע, שמחה על פריס דווקא משום ריחוקן של העיר ותרבותה מעולמה הקסום והחסום. נתרצתה לו ואמרה הן, מבלי לשאול אפילו את הוריה. האם ריסנה את האב הזועם, תן לילדה לעשות מה שליבה חפץ. והוא הגיב בדאגה גואה, מה שליבה או מה שליבו חפץ?? האם הכריעה, כמו כל האימהות. מנעה מן האב לעמוד על רגליו האחוריות, להתנצח ולהתבזות.

קנו וארזו ונפרדו ועלו על האניה “קדמה” (עם היתר יציאה מהארץ והקצבת מטבע זר, כמובן) והגיעו בשעה טובה למרסיי, בואכה פריס.

היה זה חודש ספטמבר, יעוד¹ על סיפון האניה דוברת העברית התעקש אוהד ללמד אותה לומר סֶפ־טָאמבּר, בשתי הברות וקרואָ־סָאן בשתי הברות ובמבטא נכון. היא נענתה בחן ובעצבנות, אבל דח' ילק, מה זה משנה??! והוא בשלו. תנסי, תשתדלי. זה עושה את כל ההבדל. והיא, תרד ממני, גוֹ קליימבּ אֶנאדר טרי. והוא, נעשית לי אמריקאית פתאום. והיא, אולי נפסיק לריב? מאז עלינו על האניה המחורבנת הזאת, אני מקיאה את הנשמה ואתה מתאמץ לתרבת אותי. והוא, מאז שאינגריד נירבגה את אמזלג לא שמעתי "ספ־טֶמ־בֶר פרֶח’י כמו שלך. והיא, פרֶח’י אביך, מסיה בן־גל. והוא, במקום לריב בואי נרד לקבינה ונעשה איזו קומבינה. והיא, יאללה, נראה אותך, יא אהבל פרנסאווי מיוחם.

על TOI – MOIהתגברה. לא בלי מאמצים. אבל להוציא מפיה BLEU או JUIF היה יותר קשה מלהוציא מפיה מציצה. והרי מלים אלה פשוטות ונחוצות: כחול, יהודי! מה כל־כך מסובך?

היא נרשמה לשיעורי צרפתית באליאנס פראנסֶז והוא נרתם לעזור לה בהכנת השיעורים, אבל הקושי הפך למתח והמתח לתסכול והתסכול לעצבנות. אצל שניהם. הוא פירש את סלידתה מהשפה החדשה והזרה כסירוב לתחינותיו וכנקמה על גחמותיו. המריבות הקולניות הפכו ללחם חוקם. נסתיימו ב“את לא תצעקי עלי” וב“אם תשמיע עוד נביחה אחת, זה יהיה הסוף שלך”

השפה הצרפתית היתה הקש, אבל ערימות החציר ששברו את גב הגמל, היו בעיר המשַגעת (תרתי משמע) ובכל אשר בה. אוהד התהלך בעיר מוקסם, כמי שנתגשמו מיטב חלומותיו. תסתכלי על הבתים, על הרחובות, על האסתטיקה, על החן, על האצילות – היה מנסה לשתף אותה באהבתו החדשה־הישנה. והיא הסתכלה בעיר היפה כאילו היתה צרתה, ששבתה את לב אהובה והרחיקה אותו משגעונו אחריה. מתוך תמימות הגדיש את הסיאה, כשהיה מפליג בשבחן של הנשים, שיודעות להתלבש בשיק משובב ולהתאפר בטוב־טעם וללחוץ יד בחן. חוסר הנסיון של טליה בענייני איפור ושיפור, בענייני לבוש עליון ותחתון, קוממו אותה נגד הערותיו והתפעמויותיו המילוליות. אותי (!!!) – לא תראה ממורחת ומפורכסת ומעכסת, גם אם תעשה שמיניות בשאן־ז־ליזה! קנה לה צעיפים בצבעי שלכת והיא קשרה אותם כאילו היו מטפחת ראש. קנה לה תחתונים סכסיים לאללה, והיא טענה שהם לוחצים. והוסיפה “ומי צריך בכלל תחתונים? לא מוצא חן בעיניך מה שהטבע הכין לך, בלי אטיקט של שאנֶל?”

מצא גם מצא חן בעיניו. ובחלציו. אבל איך הטליה הפתיה הזאת לא מבינה שגבר נמשך דווקא אל הבגד הביזארי, אל השחור המדליק את לובן העור הנשי, אל הצבעוניות הזוקפת כפופים?! אל חנויות הסקס סירבה להיכנס אתו. אל מופעי הזימה נתרצתה וברחה בחימה. עם המסעדות הסתדרה לא רע, אבל גם שם הוציאה אותו מדעתו. היתה לומדת את התפריט, בעזרתו ובעזרת המלצר המנומס מתחילתו ועד סופו ותמיד – אבל תמיד – הזמינה סטייק עם פלפלת חריפה, זה מזכיר לי את הקומזיצים אחרי גז הצאן, היתה מסבירה שוב ושוב. ותמיד הדהימה את המלצר כשביקשה צלחת זיתים עם זה, והרבה זיתים, סיל־ווּ־פלֶה. אולי תבקשי גם פיתה, היה מנסה להצחיק אותה ומשיג את ההיפך.

הפגיש אותה עם ישראליות, שעברו צרפתיזציה בהצלחה. זו למדה ציור ורישום ופיסול, זו למדה תפירה אוֹט־קוּטוּר, זו שמעה קורס באמנות הקוביסטית וזו באקזיסטנציאליזם. הלכה פעם עם זו ופעם עם זו, ולא מצאה עניין לא בהן (בורגניות) ולא בעיסוקיהן. נתלוותה למסע קניות של כמה מהן בגלרי לאפאייט ובסאמאריטֶן, נהנתה מביקור במוזיאון של האימפרסיוניסטים. וזהו. רוצה הביתה. אתה שקוע בעבודה כל היום, שוקע בטלויזיה שאני לא מבינה כל ערב ועושה לי טובות כל לילה, למרות שאני לא לובשת שם דבר מגרה ושונאת בשמים מסריחים, אז מה אתה רוצה ממני? אה? העיר הזאת זה שעמום המחץ! טובה לתיירים לשבוע, לא לחודשים ושנים, עבודה לא מצאת לי. החבירות שמצאת אינן לטעמי (גם לא הקוסקוס שלהן בערב שבת) ואני רק מפריעה לך ללכת לתיאטרון ולאופרה ולהרצאות (שמעתי אותך מתלונן אצל החבר’ה מהשגרירות) אז בשביל מה עלי להישאר פה ולסבול? אני נוסעת הביתה. בשבוע הבא. אתה תגמור את ההתחייבות שלך בשליחות, תיפרד מפריס אהובת ליבך ותחזור אלי. אחכה לך באיזה מנזר, אידיוט שכמוך! רק דבר אחד תבטיח לי, שלא תלך אל הזונות הפריסאיות האלה, שכל פעם שאנחנו עוברים על ידן הפה שלך מזיל ריר והזין שלך מפרכס. אני לא עיוורת. ואתה כל־כך שקוף. אם תיגע באחת מהן – אפילו פעם אחת – גמרנו. קפיש?! אצלי אין חוכמות. אתה כבר מכיר אותי. חמור אחד. בוא תראה לי מה אתה יודע לעשות, יאללה, בוא!

היא שכחה שפריס היא עיר של נשים, לא רק של זונות. ושאוהד הוא איש של נשים.

הוא ליווה אותה לנמל התעופה אורלי, שילם עבור המטען החורג, קיבל הוראות אחרונות ונפרד בנשיקה צוננת. שב הביתה מרוקן ממחשבות ומותש נפשית, פתח את הטלויזיה וקילל את שיראק, סגר, קפץ למיטה בבגדיו ונרדם.

אוהד הרגיש בודד, עזוב ונבגד. את הימים השקיע והטביע בהתמסרות לעבודה. את הערבים הקדיש לזלילת התרבות הצרפתית – הרצאות, מוזיאונים, תיאטרון וקפה־תיאטרון וקולנוע. “קולנוע בלי תרגום לעברית, מה זה שווה?!” – נזכר. מאזורי הזימה והעירום התרחק. בלילות היה… חולם עליה. אלא־מה, זכר כל קמט כל חמוק בגופה, כל פיתול ושביל מכפות רגליה, דרך אחורי הברכיים ועד לירכיים המתרככים והולכים בואכה ארץ ההבטחה, בחגווי התאווה. היה עוצם עיניים, שרוע על המיטה הרחבה, וחש בכריות אצבעותיו את הטיפוס בגבעות שדיה על לפסגות הרוטטות, עטורות הכיפה הסגולה, שלמגען נעשה כל גופה פיתולים־פיתולים ופיה נפער בגניחות מגרות. ריחותיה נותרו בנחיריו ובסדינים, שלא כובסו. ביודעין. ריח מיוחד היה עולה משערה החפוף השופע. זכר (הזכר הוא שזוכר?) כל ביטוי עסיסי בפיה. “הדבר הצרפתי היחיד שאני אוהבת – זו הנשיקה הצרפתית.”

את סופי השבוע היה מקדיש לסיורים מרחיבי דעת ועטויי יופי בעיר האהובה ובסביבתה – ארמונות, עתיקות, גנים, אזורי בידור וכיו"ב. קנה תקליטים של אדית פיאף ואיב מונטאן וברברה, מה שנמנע לעשות כשהיא היתה איתו והשמיעה אריק איינשטיין ושלמה ארצי ומיקי גבריאלוב ונעמי שמר. היה מגביר את הקול ומצטרף לפזמונים, מרקד ומשתולל. את ז’ורז' בראסנס ליווה בהתלהבות, מנסה לחקות את הקול וההיגוי הייחודיים. איך שהטליה האהובה הזאת נשארה אדישה לבראסנס “דח’יל ראבק, שיפסיק לדקלם ויתחיל לשיר”.

האהבה הגדולה והאמיתית לפריס לא הצליחה למלא את החסר. הקומֶדי פראנסֶז ותיאטרון השמש והקורסים בסורבון העשירו את רוחו, אבל עולמו נותר ריק. אין עם מי לחלוק את החוויות ואת התובנות, אתה נשאר כמו חבית בלא תחתית – אתה נותר ריק.

לא אדם כמו אוהד, שגדל על ערכים, שהתיחס לטליה שלו כמו אל אלוהים – באהבה וביראה – ילך אל הרבעים תוססי־הסקס של פיגאל, סן־דֶניי ובנותיהן לפרוק את אונו תסכולו וזעמו ולמלא את החסר במיטתו. איומה של טליה עמד לנגד עיניו הצמאות, שהחלו מפשיטות כל אשה מושכת במטרוֹ ובבּוּלוואר, אפילו במשרד.

הפתרון, או אולי הפתיון, הופיע במשרד. בדרכו מפינת הקפה והשוקו נתקל באשה נאה, עצובה, מצודדת, לבושה שיק אצילי, ששאלה אותו אל מי אפשר לפנות בענייני הנצחה בישראל. זה לא היה התחום שלו, אבל הוא הזמין אותה אל חדרו, לשמוע מה רצונה ולהפנות אותה לדסק הנכון. מן הון להון שפכה זו לפניו את ליבה הדואב. בעלה האהוב, יהודי חילוני בשם פרנסואה כהן, נפטר לפני שנה מסרטן. היתה זו אהבה גדולה, שלא כבתה ולא תכבה. נפגשו בבית הספר לרפואה וחיו בהרמוניה כשלוש שנים נפלאות. והיא מבקשת להנציח את זכרו במדינה שהעריץ ואהב מרחוק.

מה אתה מציע ואל מי בדיוק עלי לפנות, מסיה…

בר־גיל.

סנדרין כהן. אני שומרת ומשמרת את שם בעלי, עליו השלום. יהודי ואדם!

כך התחילה האהבה השלישית. פריסאית היא הדבר היחיד שקוסם יותר מפריס.

הזמין אותה לארוחה ברחוב הנסיך, בגדה השמאלית, נפגשו “באקראי” בפינת הרחוב בו שכנה הקליניקה שלה, הלכו יחד לראות את הבולשוי המוסקוואי באופרה, עשה לה הכרה עם יעקב אגם בפתיחת תערוכתו במוזיאון לאמנות דקורטיווית, הזמינה אותו לתה בביתה. עם התה הגישה טארט אגסים מעשה ידיה. עשה הכרה אצלה עם קאליסוֹן דֱ' אקס המעויינים והעדינים. כשיצא הבוֹז’ולה החדש חגגו השניים על בקבוק, גבינת שָאוּרס דשינה וז’אמבון קרו. לאט־לאט השלימה את הצטרפותו. קטלונית במוצאה, אף היא היתה פרנקופילית מושפעת.

תוך חודש־חודשיים מצאו את עצמם יחד במיטתה. בלי הכנה מילולית מוקדמת. באופן טבעי, ספונטני, נינוח. ההשתלהבות התחילה לאחר מעשה. החיפזון והשיכרון שלו לא מצאו חן בעיניה. אבל יצרה ורעבונה גברו על עיניה ועל זכרונותיה. היא היתה אשה בשילה, מבוגרת ממנו בכמה שנים. רעבונה היה מתון, מיוסר, רעבון גוף עצור בידי נפש מתאבלת. רעבונו היה של גוף ושל נפש, של מחסור וזעם, על סף ייאוש. להיטותו היתירה, הבלתי מרוסנת, גבלה עם חוסר הבנה והתחשבות. הסתייגויותיה הלכו ותכפו, הלכו והשתלטו על יצריה ועל נימוסיה. תחילה דחתה את תיאבונו לחדירה מהירה, אחר כך דחתה את חדירותיו לפרטיותה. תרגילי ההשהיה שלה הלכו והשתכללו, עד האירוע המביך בו שפכה את קוביות הקרח מן הכלי של השמפניה על מבושיו המתגבעים. לבסוף החלה לדלל את ביקוריו בביתה. תירוצים לא חסרו. כשהשתחרר מן הסחרחורת המינית והחל להיפתח ולספר על טליה, התקררה סופית התלהבותה מן היהודי השני בחייה. ההשוואה עם הראשון, המבוגר, העדין, האידיאליסט, לוחם החופש בספרד (נו פאסאראן!) – לא היתה לטובת אוהד.

ההתאהבות התמתנה. הפכה לידידות, עם שלוש נשיקות על הלחי בכל מפגש. היה נוח להם שיש בן זוג מוכר, בדוק, בבדידות דומה, שאפשר לצאת בחברתו או לבקש ממנו סיוע כשהמכונית מתעכבת במוסך.

מצידה זה היה סידור משביע רצון. לא מצידו. אולי משביע רצון, אבל בהחלט לא משביע רעבון. וצימאון. ועודפי און.

מחשבותיו, שבויות ביצריו ובמנטליות שלו, דהרו בכוון של חתונה והשתקעות בפריס. טליה מבסוטה שם בניהול הרפת ותשמח לקבל גט ולבעול איזה ג’חש או וַוחש מהעמק. מחשבותיה של סנדרין נעו בקו מקביל, בכיוון ההפוך. מעולם לא התכוונה לבגוד בפרנסואה היקר ולהתחתן שנית. את שלוש השנים החלומיות איתו לא מחקה מזכרונה. עבודתה החשובה והמוערכת מילאה את חייה.

בחופשה השנתית, חופשת מולדת בין שנה לשנה, הכין אוהד את ביקורו בארץ. הציע לה להצטרף. סנדרין הודיעה שהיא מתכננת במקביל טיול לשבוע פריחת הדובדבן ביפן. בארץ היא כבר ביקרה. פעמיים. אוהד נשאר ללא מלים. משך בכתפיו, צימצם שפתיו ופלט: טאמפי. מלה שאין לה תרגום.

נוח היה להם לצאת יחד לנמל התעופה, במונית אחת, לאחר שתיאמו טיסות בהבדל של כשעתיים. אני לדובדבן ואתה לקצפת, לחשה סנדרין במונית. קצפת? – תהה. מה, ברפתות שלכם בישראל לא עושים קצפת?

הגיע לתל־אביב המזיעה המתהוללת, התרפק על ההורים המזדקנים ועל תבשילי אמא, הכיר את המחזר של אחותו הצעירה בפאב, סידר את תיק ההשקעות בדיסקונט, שכר מכונית יוקרתית ויצא לבדוק את מצב הרפתות בעמק. בדרך החליט לעלות קודם לגליל העליון למלא את ריאותיו באוויר צח.

טליה השאירה לו פתק על הדלת: אני ברפת. היא היתה בסוף חליבה במכון המשוכלל, ולאחר שאותתה לו לחכות רגע הכניסה אותו לחדר המחשב, חיבקה אותו בעוז והטביעה שתי נשיקות על לחייו הסמוקות. האהלאאאן שלה היה טבעי, כמו פעיית הפרות ברקע. הריח היכה בו בעוז. ציפה לריחה המוכר של טליה וחטף בפנים ריח רפתות חריף ודוחה. הוא גמגם כמה מלים מנומסות, שנפלו כמו דבש על חציר, והשתתק במבוכה. טליה דיברה חופשי־חופשי, בשטף מונע־מבוכה, והגיעה אל העיקר:

תראה, אוהד, לא עניתי על מכתביך כי אני לא טובה בכתיבה. עברו הרבה חודשים. לא היה לי קל. אהבתי אותך. מאוד. היום אני לא יודעת. חלמתי עליך, אבל בהקיץ שנאתי אותך. ואת פריס שלך. תמיד הייתי דוגרית איתך. אז ככה. אפשר לנסות, אם תישאר ולא תחזור לשנה שניה. ואפשר לא. גט לא יזעזע אותי. ולא ישאיר אותי עזובה. אני כבר ביחסים טובים ואינטימיים עם בחור אחד אדיר, שמת עליי. עוד מהצבא. הוא נהיה גבר־גבר ומצפה לאשה־אשה להקים משפחה ולהוליד ילדים. בארץ. בעברית. בקיצור, אל תרחם עלי. תחליט. גט או בית. כאן. עכשיו.

הוא הרגיש נבעט. ברגל של… לא יפה! נבעט כותבים בטית או בתיו? אולטימטום היא נותנת לי? מה היא חושבת לעצמה. היהירות הזאת היתה חיננית כל־עוד היתה תחתיי. מעליי היא בלתי נסבלת.

שב אל עירו ואל אהבתו השניה – אהבה שאינה תלויה בדבר – והחל להאיץ את בדיקת הסיכויים למימוש אהבתו השלישית. לסנדרין. שחזרה מהדובדבנים.

זו החלה לאותת לו שהיא מבקשת שיניח לה. גם ככה הרחיקה לכת איתו יותר מכפי שרצתה. אין לי כוח אליך, מון־אמי, ואין לי עניין בהזיותיך. כל החיים לפניך, כמו שכתב אמיל אז’אר, לך לדרכך ולארצך בשלום.

הוא קיצר את השליחות, חזר לארץ ולעיר הגדולה תל־אביב, אך לא הירפה מן החיזור האובססיווי אחרי סנדרין. זה נמשך שנים. הטלפונים, המתנות, זרי הפרחים, הביקורים בסופי־שבוע וההפצרות הדביקות היו לה לזרא. כמעט התחרטה שהכניסה אותו אל ביתה, אל עולמה.

כמי שהכירה את האיש ואת דביקותו במטרה חיפשה דרך אולטימטיווית להיפטר מטרחנותו. הלכה למכר ותיק שהתמחה בהדפסת הזמנות וכרטיסים שונים, וניסחה איתו הזמנה לחתונה שלה עם אחד ז’אן־ז’אק לה־ברז’ר (שם בדוי) ושלחה את ההזמנה הפיקטיווית אל אוהד בתל־אביב.

אוהד היה מופתע, מזועזע. אך בתמימותו קנה את התעלול. קרח משלוש אהבותיו, מחפש הוא היום את האשה. שהרי נאמר בתרבות הצרפתית “שלנו”: שֶרְשֶה לָה פָאם, חפש את האשה.

שלושה מעֵין עולם הבא: שבת שמש ותשמיש

(מסכת ברכות)

יפים ימי הסתיו, שטופי השמש הרכה המלטפת, מכל ימות השנה בארץ; קל וחומר בגליל. בין שבוע של לגשם הססני לבין שלושה־ארבעה ימי גשם זלעפות, מתבהרים להם השמים והרוחות נרגעות ושבועיים של סתיו נעים עוטפים את העולם ומלטפים את העצים, שהשירו כבר מחצית עלוותם. בבקרים הצוננים מגיעות אנפיות הבקר לנקד את הדשאים המוריקים בלבנונית מרהיבה. הדשא הפרוזאי של כל ימות השנה הופך לשיר מנוקד; לבן על גבי ירוק.

זקני העדה מפשילים את יריעות הניילון מעל הקלנועיות החשמליות וצעירי היישוב ועלמותיו מפשילים שרוולים וחושפים יריכיים רעבות לחומה של חמה. חמוקים, שטרם שזפתם שמש השנה, מתמוגגים בהנאה. מי שאינם זהירים חוטפים הצטננות ומרעידים את אמות הסיפים בהתעטשויות אימתניות, עד כדי הבהלת חתולי־הגגות המשתזפים ומתלקקים להנאתם. שמש הסתיו הגלילי מפצה בלטיפותיה על חודשי הקיץ, בהם התישה אותנו בלהטה.

הכפר, שהיה פעם קיבוץ, שרוי בשלווה, שלא לומר תרדמה. מי שבא בשעריו תמיה אם נותרה בו נפש חיה. כלבים רבוצים על מדרכות, מנומנמים, כמעיל שנפל ונשכח. רק זימרת הציפורים מזרימה חיים ליישוב. מכונית בודדת מחליקה יוצאת ממנו לדרכה, כאילו אחרון התושבים נוטש את הספינה. מישהו מאחורי קיר בטון מקשיב לא־מקשיב לחדשות המתלהמות הבוקעות מן הרדיו. המכשיר הארכאי הזה, שריד מהמאה העשרים; המאה של פיקסו ופרויד, של הציונות והקיבוץ, של המחשב, האטום והאיזמים.

השמש הנעימה, שונה כל־כך משמש הקיץ האכזרית המטרפת, ממיסה את מעט השלג שהצטבר על פסגת החרמון. ג’בל א־שיך נותר בלא לבנונית הכפייה הצחה של השיך הדרוזי מהגולן. ממול משקיף האריה השואג בגאווה על עמק החולה הפרוש לרגליו במלוא הדרו. החורף עוד רחוק.

עברן־חלפו הימים שהיינו עובדים בשבתות ולוקחים “שבת” באמצע השבוע. סדרן העבודה הכל־יכול נעלם והותיר אחריו “משאבי־אנוש”. הלוח שעליו היו שתולים שמות החברים לצד ענף העבודה, שבו “סודרו”, נעלם עם השליט המודח. היום לכולם יש “שבת” בשבת. אין כבר ארוחות בחדר־האוכל, שהכרח לאייש בעובדים, שיפוצו ב“שבת” ביום חול. אין אפילו רפת, המחייבת חליבה בשבת. עדר הצאן נותר כזיכרון נעים, ישן נושן. ילדי הקיבוץ (וקרייני הטלויזיה!) אינם מבדילים עוד בין כבשה לעז, בין טלה לגדי.

לנכדים אין מושג מה היו גיוסי־שבת, בהם היה כל הציבור מתגייס, כביכול מרצון, להשכים קום בשבת לקטוף תפוחים או אבוקדו. כיוון שבגיוס עסקינן, לא ניתן פיצוי לשעות העבודה הללו, והסתפקנו בהנאה של נתינה “מרצון” לכלל. איש לא התרשם מהפגיעה ביום המנוחה המקודש. בשפה הקיבוצית נוצר מושג מוזר: שבת בשבת; והיו שהתחכמו ופִתגמו, שבת בשבת תענוג! ליצנים, שעל הכל שמו זין, תיקנו ל“תענוז”, והמבין יבין.

מי שהיה זקוק ביותר לשבת בשבת היו הנשים, האמהות. קרועות בין הרצון להוכיח שהן שוות לגברים בכל ואין עבודה שהיא מעבר ליכולתן, לבין גידול הילדים — מנת חלקן בעליל, לא נותרו בהן כוחות גוף ותעצומות נפש להשביע רעבונן לתשמיש ולרַצות את הבעלים הללו, הצמאים לבעול כאריות.

בשבת אחת כזאת, של שמש סתווית מלטפת־גו ומלהטת יצרים, נסעו הילדים עם אבא לראות את אלפי העגורים, שחנו באגמון החולה במסעם מסוף העולם ועד סופו. מגיעה לך קצת מנוחה, אמר, גם מן הילדים. ובעיקר ממני, הוסיף ברוח טובה, על סף הדלת.

אנחת רווחה נתמלטה מפיה. מבטה ליווה את הילדים המקפצים ועבר אל האיש, שפעם אהבה עד כלות. קשה להאמין שזה אותו עלם החמודות, שהיה מניף אותה בריקודים בקלילות, כאותם מחליקים על

קרח במטולה. לאן נעלמה האהבה. האם הוא מרגיש מה שאני מרגישה, מה שאני כבר לא מרגישה?! מזמן זה כבר לא־זה. אלמלא הילדים הנהדרים. חבל עליהם. ועלי לא חבל?

היא מילאה את האמבטיה, השילה מעליה את כסותה ואת עייפותה ופסעה בזהירות אל תוך המים החמים והקצף הלבן. נשכבה אפרקן, רק כדורי ברכיה וגבעות שדיה בולטים מעט מן הקצף הסמיך. “וואללה, כמו בסרטים” חשבה ונתחייכה. הרְגיעה התפשטה מבהונות ועד קרקפת ונתמלטה באנחה כבידה. גופה נענה לאצבעותיה השוטפות; אצבעות דקות ורכות, כסוסות ציפורניים; לוטפות ונוטפות. החליקה וסרקה ערוותה באצבעותיה, פושקת ירכיים ומחככת כפות רגליה זו בזו. נעימות של שבת שמש ומים חמים פשתה בעצמיה. דחתה הרהור של חפיפת ראש ודחפה פנימה קווצת שיער שחמקה מכובע הרחצה הדק.

ופתאום מצלצל הטלפון. מצלצל ואינו חדל. יצאה נוטפת מן המים המהבילים, התעטפה בחלוק הרחצה ופסעה יחיפה אל הטלפון.

• שירה?? קול מן העבר. את מזהה?

• לא. רגע אחד… מתִי???!

• מתי ולא אחר. לא תאמיני. אני ממש בסביבה. אפשר לקפוץ?

• ב… בוודאי. מתיי.

• בעוד עשר דקות אני אצלך.

• עשר דקות…

• את גרה באותו מקום?

• לא זזנו, מאז נכנסנו לחדר משפחה. אתה היית אצלי לפניייי…

• שתים־עשרה שלוש־עשרה שנה. הנה, אני כבר רואה את השלט של הפנייה לקיבוץ. להת'!

• מתי! מתי!! הוא ניתק. וואו!

מה ללבוש. אין זמן. בן זונה. דווקא היום. אחרי כל־כך הרבה. אין מקריות. כשכל הגוף לוהט. לח. אפשר אולי חלוק? לא, מוכרחים שמלה. אבל איזו, לכל הרוחות! אפילו להתנגב כמו־שצריך אין זמן. המתי הזה תיכף בדלת. וכמו שאני מכירה אותו. אני מתה. אלהים!

היא נגשה לדלת, מותחת שמלתה הפרחונית בעצבנות, מהרהרת אם מתנשקים או לוחצים ידיים, והנה הוא מולה. בדיוק כפי שהיה. אז.

הוא הושיט לה ימינו ובשמאלו אסף־הרים את ראשה אליו וקירב את פיו אל פיה. היא החמיקה את הנשיקה אל לחיו. חצוף. כמו תמיד. ממזר אחד. לא התבגר. רק המפרצים הזהים בשערו הקצוץ העמיקו. והאפור־כחול שבעיניו העמיק גם הוא. ואותן שובבות ונינוחות וקלילות, ששבו פעם את ליבה. וואו. הלב דפק כאורלוגין עתיק.

תשב, תשב, דחפה אותו בימינה להרחיקו מעליה. מה מביא אותך אלינו? ומה נשמע אצלך בכלל?

לבושו מעיד עליו שהתברגן לאללה. מעניין באיזו מכונית הגיע. אצלו הכל גדול ובגדול. גם האגו.

היגעתי לארץ לפני שלושה ימים. ולפני שאני שוקע בעסקים החלטתי לחרוש את הארץ מן הקצה אל הקצה. התחלתי בקצה הדרומי שנקרא אילת ואני מסיים בכוכב הצפון ששמו שירה.

תמיד אהבת לחרוש. בטרקטור. באצבעות.

וואללה! מה, אנחנו לבד? איפה הג’חש הזה, הרקדן, מה־שמו?

הוא בטיול עם הילדים. שניים. אבל, אל תחשוב.

אל תחשוב מה. אני מסתכל עליך, שירתי. את פורחת! ושני הילדים שלך עוד מילאו מה שהיה חסר. ואני לא מתלונן חלילה. אהבתי אותם קטנים ומוצקים.

חצוף!! תמיד היית חצוף. ודוגרי. ומנוול. לא השתנית. ספר על עצמך. מה עשית בעשר השנים שנעלמת לי מהארץ.

זו היתה טעות חייה. לשאול שאלה כזאת, את האיש הזה, המלא מעצמו, שיכור מהצלחתו. הוא החל לספר על עצמו ועל עסקיו ועל תכניותיו. תכניות ענק. השקעות גם בארץ, עכשיו שהממשלה תפסה סופסוף, שצריך לתת לעשירים והם יעשירו את הארץ. אי אפשר היה להפסיקו. היא קמה והתיישבה לצידו, תיקנה את צווארונו, נגעה בתנוך אוזנו, שאלה מה ישתה. הוא ביקש כוס מים, רק מים “כדי לשמור על הפיגורה”. דיבר ודיבר נון־סטופ עד שהילדים התפרצו הביתה והתנפלו על שירה בחיבוקים וסיפורים.

איזה יום! איזו שבת! איזה שמש!! ואיזה…או־ר־ח. אני רואה שלא השתעממת, שירה.

אמא, אמא, אמא, ראינו המון המון עגורים. ת' אלפים!

ו…וקומורנים ו…שק… שק… שקנאים — נכנסה אחותו הקטנה לדבריו.

זה נכון מה שאבא אומר, שכשהעגורים עפים הם קוראים עגור־עגור־עגוררר…?

החיבוקים הלוהטים של האם המגועגעת נראו לשני הגברים מוגזמים בעליל. נשים.

מתִי ראה בעיני רוחו את השניים הקטנים יונקים ומעצימים את הדדיים הזקורים, שטעמם לא פג מפיו.

האב נחפז לשירותים. איך נחַת השמוק המלוקק הזה בדיוק כשאני לא בבית. עד כמה שזכור לי…

לאחר שנפטרו מן האורח וסעדו ארוחה של שבת, שניצל ופירה וליפתן, השכיבו את הילדים העייפים בסלון ופנו אל חדר השינה. כשנעל את הדלת בסיבוב חרישי של המנעול הבינה שחום השמש ושלוות השבת עשו את שלהם גם על הפֶּרד הזה, שותפה לחיים ולמיטה. גופה היה כשדה חרוש מצפה לגשם. ברוחה היתה בזרועותיו השריריות של מתי, בלילות שלפני בריחתו מן הטבעת. אלמלא ברח לחו"ל והשאיר אותה מוכנה ומזומנה, מחושקת ולא מנושקת, לא היתה מתפתה לַפֶתי המרַקד, שחיזר אחריה שנים ולא העלה אפילו סומק בלחייה, שלא לומר לחלוחית במסתריה. היא התפתלה תחת בעלה, בעיניים עצומות ובנפש חפיצה, כאילו אצבעותיו האמונות של מתי חורשות בבשרה. מופתע ומסופק, מתענג ומשתנק, דש האיש וזרה. בקושי רב כלאו התנשמויות וגניחות, לבל יעירו את הילדים. התשמיש החפוז והמיוזע היה כלחם לרעבים. השניים נרדמו כלאחר יום עבודה מייגע בשדה. על מה חלמו — זה כבר סיפור אחר.

כשיצאנו נרגשים מן ההצגה המרשימה, ניגש אליה נהג לבוש מדי־שרד והורה לה את הכיוון למכונית הפאר, שעצרה לא רחוק מן הפתח בדלת פתוחה. רציתי להיפרד בלחיצת יד, אך היא לא הושיטה את ידה ולחשה בצרפתית הזרה והמקסימה שלה, אולי אפשר להסיע את אדוני? פייר ישמח להביא אותו למלון או…

— אין צורך, תודה — הופתעתי מן ההצעה. ומיד התעשתתי: מוקדם לחזור למלון. אני זקוק לקפה חזק כדי להירגע מהחוויה התיאטרלית המסעירה.

— אשמח להגיש לך כוס קפה בביתי, אמרה בפשטות. וכשקראה בעיני רתיעה מבוהלת הוסיפה, אפשר גם להתעכב בבית קפה ולהשלים את השיחה שהתחלנו. אני מכירה בית קפה נעים, קרוב, פתוח כל הלילה. ותהיה לי הזדמנות להשיב לך את העודף, ציחקקה.

פייר הסיע אותנו לבית הקפה ונשאר נשען על המכונית, מנגב באצבע כתם כלשהו על השמשה הקדמית.

הכל התחיל כשעתיים־שלוש לפני כן. נשאר לי ערב פנוי אחרי שנאמתי אמש בפתיחת עצרת של הקהילה היהודית בבריסל נגד הטבח בסברה ושתילה. שמעתי שהגיעה לבריסל הלהקה השקספירית מבריטניה להצגה חד־פעמית של המלט והחלטתי שזו הזדמנות חיים שאין להחמיצה. המלט היה המחזה הנערץ עלי מאז למדתי שקספיר בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, בשעורים של רות נבו ואליס שלוי. עשיתי עליו עבודה סמינריונית, לימדתי אותו בתיכון, עקבתי אחר תרגומיו לעברית ולא החמצתי אף סרט שלו, כולל זה הרוסי.

הגעתי לתיאטרון נרגש ורצתי לקופה. אין אף כרטיס. הייתי מאוכזב ומיואש. שבתי לקופה והתחננתי. אני מוכן לשבת על סטראפונטאן אמרתי, או על המדרגות.

— אצלנו לא יושבים על המדרגות, מסיה, ענתה לי הקופאית, וכל הסטראפונטאנים, המושבים הקפיצים המתקפלים בקצה השורות, נמכרו גם הם, דֶזוֹלֶה, מצטערת.

ככל הנראה היאוש ניכר על פניי. אשה נאה לבושה בהידור, ניגשה אלי בהיסוס ובקול רך ונעים להפליא אמרה־לחשה: אדוני מחפש כרטיס. נואשות, הוסיפה בחיוך שהעלה שתי גומות חן סמוקות על פניה. יש לי במקרה כרטיס. הושיטה לי אותו והתנצלה, כרטיס יקר, אבל אסתפק במחיר רגיל, כי ממילא לא התכוונתי למכור. אין בעיה, מדאם, מהרתי להשיב ושלפתי את הארנק, לא בכל יום מזדמן לי לראות את המלט, ועוד בתיאטרון השקספירי. להוותי היה לי רק שטר של מאה. לא היה לה עודף, וזה הותיר ענן של מבוכה בינינו.

הודיתי לה, נרגש עדיין מהכרטיס יותר מבעלת הכרטיס. ונכנסתי לאולם המפואר, כמי שחלומו התגשם.

הופתעתי לראות אותה נכנסת ומתישבת לידי. אתה נראה מופתע, אמרה בצרפתית מושלמת במבטא חינני זר. בעלי קנה זוג כרטיסים לפני שנקרא בדחיפות לשוב לארצנו להתיעצות. הוא שגריר ברזיל בבריסל. ואני החלטתי לא לוותר על המלט. אני מאוהבת בדמות ובמחזה. עשיתי עבודה גדולה על תרגומיו לפורטוגזית.

—גם אני — קפצתי נדהם.

— לפורטוגזית?

— לא, לעברית.

— עברית?? זו שפה שתמיד סיקרנה אותי. שפת עשרת הדיברות. שפת האם של ישו.

עד שהתחילה ההצגה הספקנו להתוודע ולגלות תחומי עניין קרובים. ברק ניצת בעיניה הכחולות־ירקרקות, בכל פעם שניגלה לה תחום עניין משותף לשנינו. הייתה לה אישיות מאופקת אך כובשת. בשקספיר ובתנ"ך ובלורנס אוליוויה התחילה השיחה הלבבית, ובאפריקה השחורה הסתיימה. היא היתה עם בעלה השגריר כמה שנים בליאופולדוויל בירת קונגו והתאהבה באמנות האפריקאית, ואני הייתי לפני כמה שנים בכל היבשת השחורה והתאהבתי… באמנות המקומית המקורית.

ההצגה התחילה. שנינו שקענו בה, נרגשים לראות מן השורה השלישית באמצע את השחקנים השקספיריים משחקים בלשון המקור את המחזה הגדול מכולם. שקענו ולא שקענו. המפגש המקרי החם בין שני אנשי תרבות מעולמות רחוקים ומקבילים היה עז לא פחות מהסערה האינטלקטואלית השקספירית. גלי שערה הערמוני, נגעו ליטפו את פניי בכל פעם שגילינו תחום התעניינות משותף נוסף. בהפסקה נהגנו כזוג לכל דבר, פרט לשתיה במזנון הצפוף. חלקנו טבלה של שוקולד גודייבה שהוציאה מארנקה. שוחחנו בשטף על שקספיר בעיקר, נושא בו היה לשנינו מה להגיד, בייחוד לאור מה שראינו זה עתה על הבמה. נראה לי היום שהברזילאית היפה השתלטה על נפשי ודחקה הצידה את המלט. והא ראיה, שאינני מצליח לזכור מי היה השחקן הדגול ששיחק שם את המלט. זה נמחק כליל מזכרוני וטבע בים הגדול של השיכחה. ואילו זכר צוואר הברונזה ופניה המחייכות עולה בי ברגע שאני עוצם את עיני. מעניין שים השיכחה בלע כליל גם את שמה. היא אמרה לי אותו, אני בטוח, אבל הוא לא היה חשוב כנראה. לי היא התעקשה לקרוא מסיה אגממנון.

שתינו קפה ואכלנו קרואסן באיטיות, משחזרים את כל הנושאים המשותפים שגילינו להפתעתנו. היא סיפרה לי על מוזיאון מופלא של אמנות אפריקאית שיש לראות בסמוך לבריסל ואני סיפרתי לה על מה שהביא אותי לבריסל. מולנו נכבה ונדלק שלט פרסומת לבירה “סטלה ארטואה”. פתאום הניחה את שתי ידיה על מצחה ושטפה בהן את לחייה, ובעיניים נוצצות לחשה אל תוך פני: ואתה יודע, מסיה אגממנון, מה עוד מקשר בינך וביני? שנינו טיפוסים המלטיים — רוצים, אבל לא יכולים, לא מסוגלים לבגוד בבני זוגנו, בערכינו.

נשארתי ללא מלים. בזכותם של המלט ושל נאומי בעצרת מחאה של יהודי בריסל נגד הטבח בסברה ושתילה, ונגד “גיבור” הפרשה, שנוא נפשי — מצאתי נפש תאומה, יפה וטהורה. ניסיתי לתרגם לה לצרפתית את “איזהו גיבור — הכובש את יצרו”, והסתבכתי.

כעבור שעות מעטות, בשעה חמש בבוקר, התייצב פייר, מנומנם, בפתח המלון, להסיע אותי לנמל התעופה. היא עמדה על כך. חיפשתי על פניו צל של חיוך, ולא מצאתי. נפרדתי ממנו בלחיצת יד ובמרסי, פייר, אובּריגָדו.

כשסגר את הדלת אחרי, פתחתי חלון ואמרתי: מסור נא את מיטב רגשותי למדאם.

— כמובן, מסיה, בון ווּאייאז'!

למה התכוונה בצחוק הזה שלה? משהו מצחיק אמרתי? ביקשתי ממנה נייר כתיבה. והיא הביאה לי שני בלוקים קטנים של מכתבים. הרבה נייר אני צריך, אמרתי לה; הביאי נא לי, בבקשה ממך, הרבה נייר — כתיבה. מה הענינים, אמרה, אולי אתה מתכונן לכתוב ספר? והתפרצה בצחוק. ומה כל־כך מצחיק, אם אמנם אני מתכונן לכתוב ספר — רציתי לומר לה, אך ראיתי שאין עם מי לדבר ומוטב אזהר בלשוני. פתיה. ובידה מוסרים את הדבר החשוב מכל, את הבריאות של קיבוץ שלם. ושמא צחקה רק מנוסח הדיבור שלי; “בבקשה ממך” אמרתי, כדרכי, והצעירים של ימינו נתפסים למילים, בועטים בנימוס ובכל נוסח הבא להזכירו. אבל לא. היא צחקה מעצם האפשרות שאני אכתוב ספר. זה ברור. כמה שהיא רצינית כשהיא נותנת את הזריקות וכמה שהיא פתיה כשזה נוגע לכל מה שהוא מחוץ לתחום המרפאה וחדרי — החולים שלה.

הנוהג הזה לשלוח כל חולה לחדרי החולים הקיבוציים לא מתאים לפרטיות שאני מבקש לעצמי. אך מה לעשות שחדר המשפחה צר וללא שירותים והאשה עובדת ואינה יכולה לטפל בי. אסור להיות חולה אצלנו בקיבוץ. כל אחד יודע מה יש לך ומה אין לך. גם בראש. נדמה לו שיודע.

אך אני מתכונן לכתוב ספר. בוודאי שאני מתכונן. כל חיי חיכיתי לזה. כשיהיה לי פנאי — אמרתי. עכשיו יש פנאי. הרבה פנאי. הכניסו אותי לכאן, ולא במהרה יוציאו אותי. רצון־כתיבה תמיד היה לי. ואפילו מעט כשרון. הוכחתי זאת לכל הקיבוץ בהזדמנויות רבות. בחגים, בחתונות. חלונות חדר האוכל רעדו מצחוק ההמונים למשמע הפיליטונים שלי. אז מה מצחיק אותה אם אני רוצה לכתוב ספר? שמא אינני מסוגל לכך, לפי דעתה. דעתה של העלמה לקט. בתם של שרוליק מנהל־החשבונות ושל אילנה — שני טיפוסים כליל — בינוניות, שאלמלא הקיבוץ חפץ ביקרם לא היתה ביתם נשלחת לבית־ספר לאחיות. תמיד הקיבוץ חפץ ביקרם של הבינוניים; בטובים ובחכמים מהם הרבים מתקנאים, ובפחותים מהם — הרבים מזלזלים. ולבינוניים התהילה. אמן.

מסתכלים הם אליי מלמטה למעלה, ועל כן אני נראה מצחיק בעיניהם. גמדים. גמדים מרושעים. הדרת־פנים שלי נראית בעיניהם מבעד לסנטר ולנחיריים; מה הפלא שנמצאת מעוותת בעיניהם. ומה שיש בראשי, מניין להם לדעת בכלל? עכשיו יש לה הזדמנות למשול בי. יבושם לה. רק אל תצחק. כשייצא הספר לאור היא כבר לא תצחק. תבקש אותו עם הקדשה. “אחות לנו קטנה” אכתוב לה בהקדשה. לא לא נעים. האסוציאציה שקופה מידי. “לאחות שבחסותה נכתב הספר” — זה כבר יותר טוב. רק צריך למצוא את הנוסח המדוייק. יש עוד זמן לזה.

עכשיו צריך לגשת לכתיבה. במקום לגלגל מחשבות, אכתוב אותן. שידעו מי חי בתוכם שנות דור ומחציתו של דור. מי הנמיך קומתו כדי לא לצרום עיניהם. “לצרום עיניהם” — אפשר? יש לבדוק. על איזה אפשרויות ויתרתי כדי להיות אדם מן השורה, איש קיבוץ נאמן ומצטנע. הם יפקחו עיניים גדולות, מתדהמה. גם צרי־העין שביניהם. כשיקראו מה שאכתוב. וכשיקראו מה שיכתבו אחרים על מה שאכתוב.

“אולי אתה מתכונן לכתוב ספר??” — כמה מצחיק. היו לה דמעות בפינות עיני העגל שלה, מרוב צחוק. גם לאמא שלה היו אותן עיניים כשהיתה בגילה, עכשיו עיניה שקועות, כבויות. אבל לאילנה היו פנים עדינות סביב אותן עינים. וזו — מבנה פנים סוסי של שרוליק היא ירשה. מסכנה. לא בקלות תמצא לה בעל. הצחוק המתגלגל הזה מבריח פילים.

כשהיתה בת־מצווה, לא אליי באה אימה לבקש אותי לחבר חרוזים של ברכה לשים בפי אחיה הקטן? ובעלוני המשק — יש מי שכתב יותר ממני? וביובלות הקיבוץ, לא את דבריי ציטטו העיתונאים? מאיר נתיב, ממייסדי הקיבוץ, הפנה את הזרקורים לפעילות החברית והתרבותית…" “הפנה את הזרקורים” משהו עם זרקורים, אבל לא “הפנה”. זה היה במוסף של שבת ובשבועון הפנימי של התנועה הביאו אפילו תמונה של “מאירקה: שידוד מערכות רוחני — צו השעה”. כמה נתקנאו אחרים, שתמונתם לא הופיעה.

הרדיו הזה צורח בקולי קולות מן החדר השכן. צריך היה לאסור להביא טרנזיסטורים לחדרי־החולים. אם כאן לא יהיה שקט, היכן יהיה שקט? עכשיו שיש פנאי, אין שקט. לא בחוץ ולא בפנים. ובלי שקט יהיה קשה לכתוב. אמת גדולה יש. וכשרון כתיבה יש. ומצוקה יש ויש. רק נייר אין מספיק. ושקט. ואמפתיה.

אבל אפשר להתחיל. הנה הבלוקים. איפה שמתי את העט?

ביקש וקיבל מענק כתיבה. השמחה נמהלה מיד בסערת רגשות לא צפויה. הוא התכוון לקנות קודם כל, בקבוק קוניאק 777, בהמלצת סופרים ותיקים ממיודעיו. צעד שני היה מימון הוצאות נסיעה לג’נבה לחתונת־השנה שאליה הגיש בקשה לנסוע כסופר־עיתונאי וקיבל כרטיס־נסיעה, אבל לא הוצאות, כמובן. כרך את שני הדברים.

מזכיר הקיבוץ עצר אותו על המדרכה ושאל: מה בדבר מימון ימי העבודה שלך? דיונים בישיבות. באסיפה. סירוב. מה הם “צרכי כתיבה” של סופר. כל אחד מביע דעתו. ואם בכלל הכסף מגיע לו או לקיבוץ. הוא מסרב. רואה הונאה אם כסף שהוענק לקידום היצירה הספרותית ילך לקופת־המשק. לא לזה נועד. וזה כסף ציבורי. חושב להחזירו למעניקיו.

יחס אמביוולנטי לסופר. גאווה וקנאה. יוצר או פרזיט. שולחן עגול בין שולחנות מרובעים ומלבניים, המתחברים בנקלה זה אל זה. בחדר האוכל הקיבוצי. נוצר דיסטאנס הכואב לו. מנסה להישאר מעורה, פעיל. הבעיות בהן עוסקות הוועדות נראות לו כל־כך שוליות, קטנוניות, בזבוז זמן ואנרגיה שכלית ורגשית על זוטות.

אין בני שיחה. מי היה מאמין שדווקא לו, הנער שברח מן הכסף אל הקיבוץ, יציקו בעיות כספיות עלובות? שהערה של מזכיר, שלא קרא מימיו ספר, הידוע כמשקיסט נוקשה, תדיר שינה מעיניו? אולי הוא רואה צל הרים כהרים. לא מעט חברים מגיבים על כתיבתו בהנאה, כשותפים לדבר. המגע עם החוץ חשוב לו. עם אנשים היודעים להעריך את כישרונו, את פוריותו. מנסה לדבר אל חברי הקיבוץ החומרניים בלשונם: הכנסות. רווחיות גדולה כיוון שאין השקעה. יום עבודה מכובד. אבל עבודה לא מכובדת. מכובדת, אבל לא במושגים הקיבוציים הנותנים עדיפות לעבודה פיזית, לזיעה ולידיים מלוכלכות. צווארונו הלבן מרגיז. מקומם. יכול בקלות לקבל בגדי־עבודה כחולים ולנעול נעלי־עבודה (המונחות במצב־הכן) ולהיראות כמו כולם. אבל תהיה בכך צביעות. שקר.

הגישה של המזכירות: תקבל לפי צרכיך, בלי קשר עם הכנסותיך. ועדת חברה: אמן לא מצליח, שאינו מוכֵר ואינו מוּכּר צריך ליהנות מן המענקים וכספי־הפרס של המצליחים. “קרן־יוצרים” השוואתית. דמוקרטיה ואמנות. שיוויון והתבלטות של המוכשר.

נמנע מלבקש מזגן־אוויר לחדרו, שיכול היה לשפר מאוד את פוריותו והספקיו, כיוון שזה מעל לנורמה בקיבוצו. הרגשה והרהורים: אילו היה מצפצף ועושה בסכום כבשלו, היו מקבלים. רוטנים, אבל לא יותר מאשר עכשיו, כשנשאלו וכשהושארה ההכרעה בידיהם. ערעור כל הביטחון ברצונו ונכונותו להיות תלוי בהחלטות חבורה שגישותיה פרגמטיות וחומרניות ושלעולם לא תהיה לה הבנה ופתיחות לעניינים שברוח.

נזכר בויכוחים על אופיה של ספריית הקיבוץ ועל תכנם של חגי הקיבוץ. ושל “ועדת התרבות” שבראשה הועמד כדי להזיז ספסלים ולהשתיק צעירים שניגנו למטה בשעה שהמרצה הרצה למעלה בחדר־האוכל. עיתון שבת נוסף “צומצם” לו ביוזמת מזכיר חדש.

הקיבוץ קיבל מן היהדות את החלוקה בין מצוות שבין אדם לחברו לבין המצוות שבין אדם למקום. אלא שהמקום, בלשון הקיבוץ, הוא הקיבוץ המחליף את המקום, תרתי משמע. וכמה חבל שיש העדפה ברורה של הנאמנות למקום לעקרונותיו וצרכיו, על פני היחסים האנושיים שבין אדם לחברו. ההבנה לצרכי הקיבוץ עולה על ההבנה לצרכי האדם. חשבנו: בקיבוץ אדם לאדם חבר. מסתבר שזה בחלק האידילי של חיי הקיבוץ, שלא התגשם ולא יתגשם. חשבנו שבקיבוץ השיוויוני יקטנו הקנאה והשנאה. ולא היא. לא הצלחנו לשנות כהוא זה את טבעו של האדם. בין אם הוא מאושר בקיבוץ בין אם לאו.

האם היה מגיע למחשבות כאלה אלמלא דרישת המזכיר התוקפני לנגוס במענק הכתיבה שלו? ואלמלא עמדה על הפרק בקשתו לרכוש מכונת כתיבה זעירה בשם “הרמס בייבי”? היה כבר דיון אחד במזכירות שעיקרו — על מי תיפול ההוצאה. על תקציב ההשקעות או על תקציב החברה. וכיוון שהורמו הקולות והגיעו על סף מריבה, נדחתה ההכרעה, לא לישיבה הבאה, אלא לאחת הישיבות הבאות.

והוא מחכה בינתיים במתח. ומן המתח פורץ ועולה הסיפור הזה. שאולי יפרסם אותו ואולי יטמון אותו לפרסום בימים רגועים יותר. האם יהיו ימים רגועים יותר? הקיבוץ הולך ממשבר למשבר. השאלה היחידה היא אם המשבר הכלכלי הוא זה שמשפיע על המשבר החברתי או להיפך. האם המשבר האידיאולוגי הוא המבריח את האנשים הטובים מהיחד המחניק או להיפך. עוזבים לא רק האמנים. בורחים על נפשם גם נאמני הנאמנים.

מוזר בעיניו שדאגותיו הקטנוניות, הספרותיות, האמנותיות, בוערות בראשו ובליבו, יותר מן הבעיות הכלליות, המדרדרות את הקיבוץ לנגד עיניו הרואות את הנולד.

אולי רק משום כך כדאי לדחות את פרסום הסיפור הזה עד לאחר שיעבור המשבר? גם אם זה ייקח כמה שנים ואפילו כמה עשרות שנים.

מאות קיבוצים. מאה שנות קיבוץ. ולא נמצאה הדרך לחבר שולחן עגול אחד למאות השולחנות המרובעים והמלבניים.

"לא שרתי לך ארצי ולא פארתי שמך

בעלילות גבורה בשלל קרבות"

(רחל)

זיכרון אחד יפה נותר לי ממלחמת העצמאות והוא מבזיק ועולה מפעם לפעם, בניגוד מוחלט ומוזר לחוויות האיומות שעברו על בן השמונה־עשרה באותה מלחמה. שישים שנה עברו והוא עודנו חי. ואני עודני חי.

במרכז הזיכרון תרנגולת ושמה ג’מילה. תחילתו בקרב על מוסררה בו השתתפתי וסופו בביצה שנולדה בכל יום.

במרכז מוסררה כבשנו את ביתו של ג’מאל חוסייני. אחד המנהיגים הבולטים של ערביי ירושלים. שמרתי במשך שנים כרטיס ביקור, שנטלתי משולחן הכתיבה המפואר שלו. מאחורי הבית היה לול תרנגולות, שהתנהלו חופשי בחצר. תרנגולות בשלל צבעים וכמה תרנגולים הדורי כרבולת. והימים ימי מצור על העיר והרעב כבד. יצאנו לקרב לאחר שקיבלנו פרוסה אחת עם סרדינים וכוס תה בלי סוכר.

החבורה המורעבת עטה על התרנגולות ותכננה קומזיץ כיד המלך. ופתאום הופיע קצין מבוגר, ח’טיאר כבן 25, וקלקל את החגיגה. אלה תרנגולות מטילות אמר בקול עמוק ותקיף והרים שתי ביצים מן התבן בידו האחת, ואסור לשחוט אף אחת מהן. אתם יודעים כמה ילדים בעיר הזאת זקוקים לביצה או חצי ביצה ליום?!

השתתקנו. הבטן קרקרה אל מול קרקורי העופות. ואז באה הפתעה. כל מי שיש לו משפחה בירושלים יקבל ארבע שעות חופשה, וייקח תרנגולת אחת לבני משפחתו. אף תרנגולת לא תישחט. בפקודה.

יצאתי לדרך לרחביה עם תרמיל הצד שלי, שרוקנתי והכנסתי לתוכו את התרנגולת, שרק ראשה נשאר בחוץ.

חציתי את שכונת רחביה בהרגשה עילאית. במדרכות היו תקועים פרופלורים של פגזים. דממת מוות בשכונה. כל התריסים מוגפים. לשמע קרקורי התרנגולת, נפתחו תריסים ואנשים הסתכלו בתדהמה. לא האמינו שהם שומעים קרקורי תרנגולת חיה.

הבאתי את התרנגולת אל ביתו של אחי. שני ילדיו הקטנים (היום סבא וסבתא להרבה נכדים) התחילו לקבל יום יום ביצה אחת טריה וחמה, שנחלקה בין השניים. כמובן קראנו לתרנגולת ג’מילה על שם ג’מאל חוסייני, שמביתו נלקחה שלל. משמעות המילה ג’מילה בערבית היא יפה ואכן התרנגולת היתה יפה עד מאוד. נוצותיה בגוונים ובני גוונים של חום ואדום וארגמן ועל ראשה חתימת כרבולת אדמדמה רפויה. הבית היה בקצה השכונה וג’מילה קיבלה מקום של כבוד בחצר הפתוחה. התחילה עלייה לרגל של כל השכנים עם הילדים לראות את היפיפיה השכונתית.

המראה של החיל בן השמונה־עשרה צועד בנעליים ממוסמרות ברחובות רחביה השוממים, סטן תלוי על כתפו הימנית ותרנגולת בתרמילו על הכתף השמאלית חוזר ועולה בזכרוני. זה הדבר הכי יפה שקרה לי במלחמת העצמאות.

מתוך הים הגועש של חוויות אימים, של מוות ורעב ופחדים, בוחר לו הזיכרון להבליט את האירוע האנושי הזה. כשאי של שפיות מבצבץ בתוך ים של אי־שפיות מלחמתית, הזיכרון האנושי נאחז בו כקרש הצלה לנפש. מאורע אנושי קטן, שתרם לבריאות של אחייני ולבריאותי הנפשית, בולט ביופיו על רקע מוראות המלחמה ההיא. מי יתן וסיפור קטן זה יגיע אל ידיו ועיניו של אותו קצין בעל־לב־הזהב. אל אחייני יגיע גם יגיע, עוד בטרם פרסומו. חי ג’מילה היפה.

מאז אותו יום קראנו לו פלמינגו. הכינוי דבק בו. היתה לו לשון; פעלתנית וטרדנית. אבל הסיפור אינו עליו.

הסיפור הוא על נערים ונערות בני שתים־עשרה עד שש־עשרה בימי המצור על ירושלים. בני השש־עשרה וחצי היו כבר בעמדות. בני השבע־עשרה — בקרבות. מול הלגיון הערבי הירני.

בסוף ארבעים ושבע נשלחתי מטעם ההכשרה המגויסת לפלמ“ח בכפר־גלעדי לרכז את קן התנועה המאוחדת בירושלים. במקביל הייתי אמור ללמוד באוניברסיטה העברית, חלום חיי. כשפרצה מלחמת העצמאות ביקשתי לחזור להכשרה המגוייסת ולהילחם לצד חברי. המפקדים שלי בירושלים סרבו לאפשר לי לעזוב את העיר. צריכים אותך כפלמ”חניק מאומן בעמדות (נוטרדם בעיקר) ובמקביל צריכים אותך ואת מאות חניכיך בתנועת הנוער למבצעים מיוחדים, שיועילו לעיר הנצורה ויעסיקו את הנוער המובטל מלימודים בתעסוקה פרודוקטיבית.

הסיפור הוא איפוא על אותו נוער, חניכי תנועות הנוער, חניכי המדריך שטרם מלאו לו שמונה־עשרה, בימי המצור על ירושלים.

ומעשה שהיה כך (או בערך כך) היה:

הוטלו עלינו שלוש משימות. לגדל ירקות לעיר המורעבת בעמק המצלבה, להכשיר את הדרך הרומאית העתיקה העולה ממוצא לירושלים למעבר ג’יפים, ולהכין שדה־תעופה קטן לנחיתת מטוסים קלים.

היינו יוצאים כל בוקר, מעדרים או טוריות על הכתף וסלים בידיים, צועדים בשלשות ובשירה אל מקום העבודה, ושבים הביתה לאחר יום מיוזע מלאי סיפוק וגאוה. כולנו עם כובע טמבל על הראש, בגדי חקי של אתא, פאטס (חותלות) ונעליים גבוהות מסומרות.

הבעיה העיקרית היתה הרעב. אמנם התחשבו בגיל הילדים ובעבודה הפיזית הקשה ונתנו לנו מזון מעבר למנות הקצובות המצומצמות של העיר הנצורה, אבל הרעב היה כבד ומכביד. גם המים היו במשורה. מימיה אחת לאיש, אותה מלאנו ממי הבאר בחצר ליד קן התנועה. פינקו אותנו בקופסאות בוליביף וסרדינים, אבל הכמות היתה זעומה. ¹מגוחכת. והילדים בתקופת גדילה, ובמאמצים גופניים שאינם רגילים אליהם.

הבונוס המפתיע בעסיסיותו ובכמויותיו היה המטעים הנטושים של הכפרים הערביים העזובים, שעברנו בדרך. הילדים היו פושטים על העצים העמוסים, שאין להם קוטף ובעל־בית, וזוללים עד כאבי־בטן, תותים וענבים ושזיפים ותאנים ומשמשים מתולעים ומה לא.

הבעיה הגדולה שלנו, המדריכים, היתה האחריות על שלומם של הילדים, שהרי ההפגזות על העיר ופרבריה לא פסקו יומם ולילה. הבטחנו להורים המודאגים לשמור על הילדים, אבל היו אלה הבטחות ללא כיסוי. ההורים מסרו לידינו את הילדים בלב ולב. רק מעטים שמרו על הילדים משועממים, מפוחדים ומדוכאים בבתים המסוגרים והאטומים. הורים נבונים הבינו מה גדול הסיפוק של הילדים שנוטלים חלק פעיל בהתגוננות ומה חשובה הצוותא בימים הקשים הללו.

אחר ההצלחה הגדולה בגן הירק בעמק המצלבה, אליו הפנינו את מי־הביוב של רחביה להשקותו, הוטלה עלינו משימה קשה יותר, סלילת הדרך הרומאית והכשרתה למעבר כלי־רכב. בידיים. ידיים קטנות מזיעות, מיובלות, צורבות וכואבות. ידיים שלא הרפו מן המעדר והטוריה במשך כל היום.

גידול הירקות, השקייתם והבאתם אל תושבי העיר הנצורה, שכבר חודשים לא ראו ירק טרי, היתה הכנה קלה ונעימה למבצע הקשה והמפרך של הכשרת דרך בת אלפיים שנה, שמעולם לא נסעו בה כלי־רכב ואפילו חמורים ופרדות התקשו לעבור בה.

פינינו את הדרך מסלעים ואבנים, הרחבנו ויישרנו אותה מתחילתה במוצא תחתית ועד סופה בכניסה לעיר.

הפרטים זכורים לי במטושטש. הם נמחצו־נמחקו תחת מוראות המלחמה ההיא. מרביתם הודחקו־הורחקו מפני האימה, הרעב והמוות, ששטפו את העיר הנצורה ואת התושבים, שלא ברחו ממנה בהפוגה הראשונה.

השירה, היחד והתרומה לעיר הנצורה ולתושביה, עזרו להתגבר על הרעב הכבד המציק ביום ובלילה, על אימת המוות של נפילות הפגזים ורעמי התותחים ועל הספק אם נשרוד את המצור על העיר.

מתוך כל האמור, הזכור והנשכח, המובלט והמודחק, עולה בי, בשכבי על הגב בעצימת עיניים ובמבט לאחור, תמונה של מעגלים מעגלים של חניכים בגיל העשרה, בנים ובנות רעבים ומבוהלים, משופעי עליצות נעורים (פרדוכס? כן.) מנגבים זיעה ממצחם בכובעי הטמבל, מניחים את המעדרים ואת הסלים העשויים מצמיגים ישנים, מאחוריהם ומתחלקים במנות האוכל המצומצמות. יושבים ולועסים ומהרהרים. ומתוך החבורה נשמע קולו של נער אחד חכמולוג, שבפה מלא ותוך כדי לעיסה איטית פותח ואומר: אתם יודעים מה הדבר הטעים ביותר שיש בעולם?? שואל ועונה: לשון של פלמינגו. אין דבר טעים מלשון של פלמינגו אפויה או מטוגנת. מתובלת בעדינות בעשבי תיבול. ולימון. קראתי באנציקלופדיה. כל הלועסים את הבוליביף החלו מאיטים את לעיסתם ומקשיבים. והוא, מנגב את משקפיו בשולי חולצתו וממשיך: רק במסעדות בודדות בעולם, בפריס ובניו־יורק ובנאירובי אפשר למצוא לשון של פלמינגו. אתם יודעים מה? אני עכשיו לועס את הלחם הטבול בשמן הסרדינים וחושב על לשון של פלמינגו ומרגיש טעם נפלא בפה שלי. תנסו ותראו. קראו לעברו אידיוט ואהבל וחכמולוג ודגנרט ופסיכי — אבל בסתר הלב כולנו קינאנו בו שהצליח לחוש טעם נפלא כזה בפיו. מה הפלא שאיש אינו זוכר את שמו האמיתי של אותו נער בגיל העשרה, שהכינוי פלמינגו דבק בו עד יום מותו, לפני שנה־שנתיים. היו ששיבשו את כינויו וקראו לו פלֶגו, קיצור של פלגמאט, אבל כינויו האמיתי היה פלמינגו.

יהא זכרו ברוך.

הייה חזק!

הוא שר קום התנערה עם חלכָה, הוא שר למָך ולזקן אנו פה חומת מגן, ולא ידע מה זה חלכה ומה זה מך. אבל הקצב והלהט והיחד(!!) הסעירו וחיזקו את רוחו. הוא בהה כשדיברו על המטריאליזם ההיסטורי ותהה כשהתווכחו על הפירמידה ההפוכה של בורוכוב. ורק רוזה לוכסמבורג העלתה חיוך של הבנה וחיבה על פניו, כי היתה לו דודה רוזה במושבה והיו לו בולים של לוכסמבורג באלבום. שני משולשים! ימי תנועת הנוער. שירת הנוער, שיר עתידנו. עידן סימני הקריאה!

עליה חופ־שית! מדינה עב־רית! בוז לספר הלבן! – קרא עם חבריו בהפגנות, לא נתפזר/בווין ממזר! לרגליו נעלי עבודה מפורזלות, עם חולצה כחולה טבולה בזיעה, ועם נחישות ודבקות במטרה הברורה. הנוער הזה, שהוא חלק ממנו, יקים את המדינה הנכספת, אור לגויים, מקלט ליהודים, סוף לאנטישמיות. והעיקר, הגשמת חזון הצדק והיושר של הנביאים.

כבן־בית גאה קרא את ברל, וכבר־פלוגתא חקרן וסקרן את ז’אבּו (ז’בוטינסקי) ואת הרב קוק. ידע בע"פ את עמוס וישעיהו ושיר השירים.

למראשותיו, על המדף עליו מתקפלת המיטה הצרה ביום, ביאליק וטשרניחובסקי, מתחרים על נפשו הרכה, הנסערת, הצמאה. קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה, עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה! וגם, תחזקנה ידי אחינו המחוננים (מה זה מחוננים??) היום אל ארץ חדשה אתה עובר! וטשרניחובסקי: עלה בהר ורעץ הכר, כל מה שתראה, רֵש! וגם, מי אתם דמיי רותחים בי?! ודור כובשי כנען בסופה.

תשתית נפשית בל תימחה.

הנער הזה הוא אני. הוא אנו־אנו. הוא דור מגש הכסף. דור ראשון ואחרון שלא סגד לכסף.

ובגימנסיה הרצליה, בית היוצר של העבריות המתחדשת, מלמד ומחנך המשורר הגדול שמעונוביץ', משורר הדור, מנסח האתוס הציוני (“מצבה”, “ביער בחדרה”) והוא כותב “אתה השואף ליושר וצדק – היה חזק! היה חזק והיית ישר, והיית צודק” ולא רעדה ידו. ולא קלטה דעתו מה הוא זורע ומה יהיה עלינו לקצור. היה חזק! – קריאה מחשלת. ומחשמלת. ומבלבלת!

שישים ושלוש שנים היא טורדת את מנוחתי, מאתגרת את אמונתי.

הספק כירסם מבפנים, מה עניין כוח לצדק ויושר. אך מבחוץ ההזדהות היתה מוחלטת. הנכונות להירתם למערכה על המדינה, על העצמאות ועל השויון המצופה לא השאירו מקום לספק: מקומו בפלמ"ח. בראש החץ. אנו־אנו, עד תבוא הגאולה ותתיר לו לשוב ולטפח את האני הפרטי, האנוכי… יש דברים שצריך לעשות לפני שמעלים על הדעת את השאלה, מה אני רוצה לעשות. אני צריך לרצות לעשות מה שצריך. מה שהעם צריך. כך חשב. כך הרגיש. זה היה המובן מאליו. זר לא יבין זאת. נער ישראלי במאה החדשה לא יבין זאת. עלילות סבא, סיפורי סבתא.

כן, הנער הזה הוא אני. הוא אתה. ואת. כל מי שגר באוהל ורקד הורה והאמין שנהיה חברה למופת.

היו לו פאטס – חותלות שהידקו את המכנסיים לנעליים הגבוהות. היה לו אגרופן עופרת בכיס – לשימוש בהפגנות אלימות. היו לו גאטקס מתחת למכנסיים בימי החורף. באימונים. כובע גרב על הראש וסטן ביד בלילות חשוכי כוכבים.

והיו לו ספיקות, שליוו אותו והטרידו את מנוחתו שנים, בדבר האתוס הציוני המסוכן שביטא המורה־המשורר הנערץ, שמא יש בו זרע פורענות.

עד שבאו אנשים חזקים (היה חזק!) כמו שרון וקצב ואולמרט וחלוץ ופרץ ואבו־חצירה ודרעי ויורם לוי וגונן שגב וקראדי וז’אקי מצא וליברמן ומנהלי/שודדי הבנקים ושולה זקן ומשפחות הפשע והירשזון וחבר המרעים הממַנים והממַמנים של כל החזקים האלה ושל דומיהם, שנשמטו מזכרוני (ואיתם הסליחה. והזיכוי מחוסר ראיות מספיקות) – כולם חזקים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה: כשאתה חזק אתה יכול לצפצף על הצדק ועל היושר. גם אתה כאדם חזק, גם המדינה שלך כשהיא חזקה, ומונהגת על־ידי מנהיגים חזקים. עם חזק בוחר מנהיג חזק להיות לו ראש ממשלה וראש מַכשלה, גם אם ועדת חקירה ממלכתית אוסרת עליו להיות אפילו שר ביטחון. חזק חזק ונתחזק. מכאן ואילך אין מעצורים, אין אור אדום, וההידרדרות חוגגת.

איך אומרים החבר’ה: החזק שם ז' על החוק.

רק מדינה חזקה יכולה לטפח מאחזים בלתי־חוקיים ולעודד מעשים בלתי חוקיים ו… לצפות שאזרחיה ישמרו חוק.

ועולה בזיכרון אותו ילד, מוכר העיתונים מכיכר המושבות, שקרא בקולי קולות “אנחנו חזקים מאד־מאד – הרבה ערבים נהרגו בירושלים!”. הוא לא רק תימצת את חדשות היום ודירבן את הקונים הוא ביטא את שכרון הכוח, ראשית התנוונותנו.

התחלתי לכתוב סיפור מחוייך, ונסחפתי למשהו אחר. עצוב. המציאות המרה והמדאיגה גברה על המספר הנינוח. המתרפק על נעוריו. ריח השריפה גבר על ריח הניחוח. אם האש תגיע אל היער, לא יהיה סיפור ולא יהיה נער. יישאר רק הצער.

הנער ההוא, שרצה להיות חזק וישר, הזדקן עם חולשה לחלשים. ועם תקווה לרפא את החזקים מן המחלה הממארת של רדיפת… הבצע והשררה. כמעט כתבתי: מרדיפת היושר והצדק.

מי יגלה עפר מעיניך, מורי האהוב, מורה הדור, דוד שמעונוביץ'. העם החלש שאותו ביקשת לחזק, הפך לעם חזק־על־חלשים, בתוכו וסביב לו. מי יתן ותנוח עליו הרוח להבין את מגבלות הכוח. ואת הסכנות האורבות למעריציו…

בצעירותו היה מכור לנשים. ראה בהן חזות הכל. החיזורים נעמו לו לא פחות מהכיבושים. התמחה והצטיין בשיחות ארוטיות מרומזות, שהיו מענגות את בנות שיחו ומכינות אותן לבאות. להנאות הבאות. הנשים – הבנות בפי בני גילו – נמשכו אחרי עיניו המזמינות, לשונו המושחזת ואצבעותיו הנועזות והיודעות. הגברים – אחרי סיפוריו העסיסים וניסוחיו הציוריים הבוטים.

אמרו, חסר מעצורים, חריף וחצוף ומשעשע. היו שנתקנאו ברווקותו העליזה והבוטחת. היו שריחמו על בדידותו המזהרת הבסיסית, אליה שב יותר ויותר עם הגיל המתקדם. אפילו אצלו עשה הגיל את שלו.

מכל מקום, יצא לו שם של מבין בנשים. מומחה עם קבלות. פרי־לאנסר. ידען בעניינים שבינו לבינן. ותמיד נידב בסוף הסיפור בדיחה טובה, עסיסית, שנונה, ממזרית – כמנה אחרונה.

הזיקנה קפצה עליו בלי התראה מוקדמת. הכוונות והגינונים נותרו בעינם, אך הביצועים פחתו והלכו: היצירתיות דעכה. גם הנשים המוכרות נעשו פחות… איך להגיד? הרגליים התעייפו מהריצה אחריהן, האצבעות התמהמהו, והפה סירב להתפייט.

ממכור לנשים הפך בהדרגה למכור לטלויזיה. והיא סיפקה לו נשים, נבחרות. במיטבן ובקסם מערומיהן, מבלי לזוז מהכורסה. גם תכניות תרבות ופוליטיקה וספורט ובישול לא היו זרות לרוחו המזדקנת. סערות הרוח התחלפו בשערות מהאוזניים והנחיריים. היה מתכנן כל בוקר ורושם מה יראה ומה יעדיף ומתי יעבור מערוץ זה לאחר, לבל יחמיץ חלילה משהו מהנה וכובש. היה לו טעם טוב ותיאבון גדול ויכולת נדירה לשלות מתוך ערימות האשפה הטלויזיונית את התותים והדובדבנים הנדירים. הכין את עצמו לקראת הצפייה שהפכה כפייתית, כמו שהיה מכין בבחרותו את מהלכי ההשקעות, שביססו אותו כלכלית. עבר בקפידה על דפי התכניות בעיתון, כפי שהיה עובר, עם עיפרון מחודד ביד, על דפי המניות במוסף הכלכלי.

מכל הנשים בחייו ומכל כוכבות המסך מול הכורסה אהב את קאליסטה פלוקהארט, הלא היא אלי מקביל. היה מבטל הכל ומנתק את הטלפון לקראת השעה בה שודרה התכנית. אני שבור עליה, היה מתוודה, נהנה מהגיית שמה: שם עברי פשוט כל־כך, אלי מקביל ולועזי ומקסים ומגרה כל־כך, קא־ליס־טה פלוק־הארט. חמש הברות עתירות זרות ומוזרות וממזרות. בעליל. אילו יכול היה פעם אחת לעשות אהבה עם האשה היפה והסקסית הזאת, היה גומר ומת מאושר. כך הכריז פעם ופעמיים בפני חבריו, בתוספת “תאמינו לי”. והם האמינו לו. כהרגלם.

מאלי הקטנה, המוזרה והמקסימה למדתי – כך היה מרצה בפני כל מי שעוד הקשיב לו – שכל הגברים נמשכים אל השדיים ואל התחת של האשה, טועים בגדול. מפספסים את העיקר. הנה לכם אשה שטוחה, דלת־בשרים, ללא שדיים כמעט וללא אחוריים מפרכסים, והיא משגעת! זוקפת כפופים! מעוררת ישנים! רק העיניים, זוג העיניים היורה מבטים ומקרין הבעות־הפנים אירוטיות, רק בהן טמון היופי ואורב הסקס. הוסיפו¹ לכך את קסם השגעונות ההזיות והמוזרויות, התזזית והשובבות, שבלעדיהם אשה איננה אשה, ותבינו על מה אני מדבר: על מה אני מתרפק, בקיצור, חבר’ה, אלי מקביל היא האשה האולטימטיבית. והמין נובע מן העין. אתם יכולים לצטט אותי.

אז ציטטתי אותו. וסליחה עם הצעירים שלא ראו מעולם את אלי הרזה, המוזרה והקפריזית, עם הגמדים והרוחות הממלאים את דמיונה ההזוי הפרוע.

אגב, רציתי לשאול אותו אם הוא מאוהב באלי או בקאליסטה, אבל הוא היה כבר שקוע ב“סקס והעיר הגדולה” ולא העזתי להפריע. מכור.

– הזמנה לחתונה בצרפתית ופתק בעברית – רשימת קניות, כפי הנראה, הכוללת קרֶם פַנרגאן – זה כל מה שנשאר. הכל עלה באש או התנפץ לרסיסים. והאיש נעלם ואיננו. לא השאיר שום סימן, חוץ משרידי חומרי הנפץ שבהם טיפל. מקצוען. וביש מזל. פיצוץ כזה מזמן לא ראינו. לא נשאר כלום מהדירה המהודרת. היא שייכת לישראלים וגם הוא, בלי ספק, איש מוסד ישראלי. וקצה החוט היחיד שבידנו, הוא ההזמנה הזאת לחתונה.

– הזמנה לחתונה? נראה אותה. אהה… לא תעזור. בוודאי נשלחו מאות. עד שנאתר את מחצית המוזמנים הוא יטוס מכאן לכל מקום בעולם.

– היא נשלחה מכאן, מפריס. יש לנו שם הכלה ושם החתן. ו… לא־רע, שם בית הדפוס. משהו קטן ברחוב רסין, הגדה השמאלית. אני מכיר את המקום. יהיה רשום אצלם כמה הדפיסו. ואולי –

– תתחיל משם ואני אנסה לאתר את הזוג הצעיר. שמות רגילים ונפוצים, אבל אפשר שההצלבה בין השניים תועיל משהו. כתובת אין כאן. והתאריך… כמעט שנה.

– לכמה אנשים ולמי בדיוק נשלחו הזמנות כאלה לישראל – רק הזוג הטרי יוכל לדעת. בהנחה שהברנש שהכין את המטען קיבל את ההזמנה אישית.

– הנחה סבירה למדי. גם שמר אותה גם הביא אותה איתו. אל תאבד זמן. גש מייד לרחוב רסין. או שנשים עליו יד היום, או לעולם לא; ז’אמה!

– הישראלים החמקמקים האלה. צלופחים יהודים.

* * * * * *

– את ההזמנה הזאת, מסייה, הדפיסו אצלכם לפני פחות משנה. אולי אתה זוכר…

– זוכר? איך אפשר לשכוח?! את הסיפור סיפרתי מאז לכל מי שיש לו שתי אוזניים ומעט סבלנות. סיפור מן הסרטים.

– ברשותך, אני מקליט.

– אז ככה. נכנסת הנה אשה נאה, לא צעירה, אבל יפה מאוד. מאוד! אצילית. אלגנטית, החלטית. רוצה להזמין כרטיס הזמנה לחתונה. “אפשר לראות כמה דוגמאות?” אני מושיט לה את אלבום הדוגמאות. “בוודאי, מדאם, סליחה, מדמואזל.” “מדאם זה בסדר. אני אלמנה” אני בוחן אותה בעיני גבר. חתיכה מכל בחינה שתרצה, אבל יובל שנים מונח בכבוד על כתפיה; עם תוספות.

– כתובת השאירה?

– לא.

– ואיך שלחת לה את ההזמנות?

– לא שלחתי. היא חיכתה בבית הקפה הסמוך וקיבלה את שתי ההזמנות במקום. שילמה במזומן ו־הופ!

– שתי…. הזמנות? עשתה שתי הזמנות?

– הזמנה אחת. שני עותקים. אם לא תפסיק אותי, תבין.

– דבר.

– אז איפה היינו. היא בוחרת נוסח מן האלבום. “את שם החתן ופרטיו תעתיק מן הנוסח הזה” – היא אומרת. אני מופתע, אבל מה אכפת לי. ההפתעה הגדולה עוד מחכה לי. “כמה עותקים הגברת מבקשת?” “אחד” – היא עונה מבלי להניד עפעף. “מדאם, אחד ומאה יעלו לך אותו המחיר. ובוודאי…” היא לא נותנת לגמור משפט ומסכמת “אז תעשה שני עותקים. ואני אשתה קפה ממול ואבוא לקחת אותם. זה דחוף.”

– והיא לוקח את שתי ההזמנות ונעלמת?

– נעלמת מן העין; לא מן החלומות.

– ואיך אתה מסביר…

– אני לא מסביר. היא לא היתה מסוג הנשים שאפשר לשאול אותן שאלות. היא ידעה מה שהיא עושה.

– ואני יודע עכשיו בדיוק מה שאני עושה. תודה לך. עשית לי את היום. אתה בטוח שלא הדפסת יותר משני כרטיסים?

– הדפסתי שלושה. אחד שמרתי אצלי, לזכר הקוריוז. האמת, חשבתי אפילו ללכת לראות את החתונה. סיקרן אותי מי החתן. אבל לא יצא לי.

– חבל. הייתי שמח לדעת אם אמנם היה חתן. אם הבנתי נכון, את שם החתן היא בחרה מהכרטיס לדוגמה שהראית לה?

– היא אמרה שזה שם החתן המיועד. לא שאלתי שאלות. אמרתי לך. היא לא היתה טיפוס כזה… ש… שואלים שאלות. היתה לה הבעה החלטית של “מיינד יור אוֹאן ביזנס” כפי שאומרים האמריקאים.

* * * * * *

– איך הגעת אליי? אהה… הפקיד המנומש החטטן מבית הדפוס. קֶל אימבסיל! איזה אידיוט. לא הפסיק לשאול שאלות. אבל איך…?

– גם לי יש כמה שאלות; לא הרבה, מדאם. לא אגזול מזמנך.

– אבנר המסכן. כל מה שהתכוונתי זה לנער אותו מעליי; לא להכניס אותו לצרות כאלה.

– לנער?

– פַאסוֹן דה פַּארלֶה. הוא היה מאוהב בי, ככל הנראה. בגופי בלי ספק. היה מרבה להגיע לפריס, בענייני “עבודה” – ואל תשאל אותי במה ועבור מי הוא עבד, כי זה הדבר האחרון שעניין אותי…

– ומה, אם אפשר לשאול, עניין אותך בו?

– אפשר לשאול, אבל רק טיפש חסר בושה יאמין שיקבל תשובה על שאלה אינדיסקרטית כזאת.

– ובכל זאת?

– אתה רוצה תשובה. וּו לֶה פְליק; אתם השוטרים! אני א־ש־ה, אם לא שמת לב עד עכשיו.

– אהמ… שמתי ־ ־ ־ עין.

– מכל מקום ביקוריו התכופים, הקצרים והחד־כיוניים נמאסו עליי. אמרתי לו וכתבתי לו ופקססתי לו והוא המשיך לדפוק בדלת, מלא בטחון עצמי ישראלי טיפוסי, בטוח שלא אעמוד בקסמיו. אדם שמתדפק על דלתי אינני יכולה לגרש בבושת פנים. רציתי פשוט שיפסיק להתדפק על דלתי. אז מה עושים.

– מה עושים?

– מזמינים אותו לחתונה.

– אחרי שמוצאים חתן.

– הצחקת אותי! אז תרשה לי לצחוק. ותמזוג לי בבקשה כוס מים. תקשיב: אדוני, אני אשה שביעה, עייפה, מבקשת להיות עם עצמי. מעדיפה תמיד, אם־כבר, לבחור ולא להיבחר. לבחור את האדם ואת הזמן ואת המקום ואת המהלכים. עברתי את הגיל שבו אשה נהנית מן החיזור יותר ממה שבא בעקבותיו.

– ואת בטוחה שאת כרטיס ההזמנה שלחת רק לאבנר יקיר?

– למי עוד רצית שאשלח? אלוהים אדירים! גמרת, אני מקווה, עם השאלות האינפנטיליות שלך, אדוני ה־מ־פ־ק־ח. לי נגמרו התשובות.

אַדיו.

* * * * * *

– סליחה שאני שוב מטריד.

– אני לא סולחת. אתן לך חמש דקות.

– יש לך מושג היכן בפריס נוהג מסייה יקיר להתאכסן?

– אז הוא ברח. איזו הקלה! כבר חששתי שברוב טפשותי הסגרתי אותו.

– לא ענית על שאלתי, מדאם.

– ולא אענה. הוא עושה הכל במהירות שיא. אוכל מהר, מדבר מהר, מזיין מהר, בורח מהר. זה מה שהמאיס אותו עליי, אם אתה רוצה לדעת.

– מה שאני רוצה לדעת…

– אל תפסיק אותי, בבקשה. לקח לכם שלוש שעות להגיע אלי; לו – לקח הרבה פחות להמריא מרוּסַאי בטיסה הראשונה האפשרית. אני שמחה בשבילו.

– את מדברת על טרוריסט מסוכן, מדאם.

– אתה מדבר על אדם שפעם אהבתי ופעמים רבות השכבתי. כמעט נתפס בגללי. איזה מזל שנמלט. לא הייתי יכולה לחיות עם ההרגשה שהכל בגלל הרעיון המטופש שלי: הזמנה לחתונה.

– רעיון גאוני, מדאם. בזכותו אנחנו יודעים בוודאות מיהו האיש. אולי לא נתפוס אותו, אבל לצרפת הוא לא ייכנס לעולם.

– לא ייכנס… לעולם… אלי הטוב – אז אולי זה באמת היה רעיון גאוני.

דפיקה עזה בדלת. השעה שמונה בבוקר, ג’וחא פורץ פנימה בחוצפתו הידועה ברבים. נעצר בפתח חדר השינה וקורא בקולו הרדיופוני “קום יא עצלן! באתי לקחת אותך למקום מופלא. קפוץ! אין לנו זמן. הצלם מחכה לנו במכונית. והמחנה מחכה לשלושתינו.” הוא מציץ מתחת למיטה, בלי בושה, וצוחק בצחוקו הקולני, המוכר: “אתה זוכר שלך ולי היתה בזוקה מתחת למיטה? איתה רצנו אל תותח הנ”מ שחיכה לנו על הגדר?"

ג’וחא הוא עיתונאי צמרת, ממש סלב, שבחמישים הימים האחרונים שפך עלינו את ידענותו ואת פרשנותו בכל כלי התקשורת, בכל נושא שבעולם ובעיקר, במה שהוא קרא, ב“חוטף עזה”. הוא אחד ממייסדי הקיבוץ שלי, דברן ופעלתן ושאפתן, שהודיע ברבים שהוא אוהב את הקיבוץ, אבל בעצם, הקיבוץ הוא בשבילו מקפצה לחלונות הגבוהים. למעלה למעלה. ובשנות החמישים, אכן היה הקיבוץ מקור לא אכזב של מנהיגים ומנהלים, שעלו על כנפי מפא"י והגיעו לגדולות. ג’וחא היה אחד מהם. דיבר גבוהה גבוהה ושאף גבוהה גבוהה והגיע למה שהגיע.

כאשכנזי למהדרין, סלח לי בחיבה עזה שאני לא. וכאשר קיבלתי את פרס ירושלים ע"ש עגנון, הוא כתב לי ברכה על קבלת פרס בורלא. כזה היה ג’וחא וכזה נשאר.

כשנכנסנו למכונית, עשה לי הכרה חטופה עם הצלם, גם הוא ידוע ברבים, ופתח בשטף דיבור, שהזכיר לי שאנחנו ב“צוק איתן”.

“שמע, אני לוקח אותך לסח’נה. שם הוקם מחנה לתפארת מדינת ישראל. המימסד קורא לו מחנה האימהות והחבר’ה קוראים לו מחנה גיידמאק. ממשלת ישראל ומיקוד העורף שלה פעלו בזמן הנכון ובצורה הנכונה והקימו שם מחנה לתפארת לאימהות ולילדים, מכל “חוטף עזה”. בעוד מועד. ובטוב טעם. ובתכנון מראש. שורות שורות של צריפים ממוזגים. מעגלים מעגלים של אוהלים עם מאווררים ענקיים. קרוואנים חדשים וצוות מאומן שמפעיל את הילדים שספגו מספיק חרדות בביתם המוקף וראויים לפינוק של המדינה. אתה תראה בעיניך, למרות שהן אינן רואות (לזה אנחנו, הפרשנים, רגילים) ואתה תכתוב על זה מה שאסביר לך, כי אם אני כותב, הקוראים חושבים שאני משוחד, יעני, “מטעם”. ואני בא לשרת את הבוסים האמיתיים, שהשקיעו המון מחשבה והמון כסף, כדי להקל את החיים על האימהות ועל הילדים, שאבותיהם נשארו לשמור על הקיים, לחלוב את הפרות ואת האוצר.”

כשהתקרבנו למקום וראיתי את גודלו ואת יופיו ואת מאות הילדים משכשכים במים ואת המוני האימהות המחייכות ומביאות תירס חם לילדים שלהם, שאלתי את ג’וחא “זה משהו אדיר. מאין כל הכסף? זה הרי עולה מיליונים?!” ועיתונאי הצמרת השיב כשחיוך רחב מותח את פניו המזוקנים בעדינות: “כשהיו צריכים ללמד לקח את המועצה להשכלה גבוהה, לא נמצאו ביום אחד, חמישים מיליון לאוניברסיטת אריאל? וכשצריכים להשתיק את זעמו של זמביש, לא מוצאים עשרים מיליון להתנחלויות? אז גם לתושבי הדרום, הסובלים שנים, לא מגיע פירור או שניים? מקדמה מיצחק תשובה על חשבון תמלוגי הגז ולא צריך חסדים של גיידמאקים.”

ותוך כדי סיור, בין מאות הילדים, שהצביעו על ג’וחא, המוכר להם מן הטלוויזיה, ערב ערב, הוא נעמד מולי, הצביע על מצחו ואמר “הכותרת של המאמר שלך תהיה – סוף מעשה במחשבה תחילה. וכותרת משנה – המנהיגות השוקדת מראש על בטחון אזרחיה המותקפים. ואתה יודע מה, הוסיף ג’וחא, כדאי לך להדגיש שגזברי הקיבוצים והמושבים המותקפים, יומם ולילה, זומנו לאוצר וקיבלו מקדמה של מיליון שקל לכל יישוב, עד שיעשו את החשבון המדויק. בינתיים צריך לאכול, לא?!”

“עכשיו אני אפתיע אותך ואת הקוראים שלך. (אתה הרי תכתוב. תמיד היה לנו אותו חיידק) אתה יודע איך הוסעו כל מאות המשפחות מבתיהם המופגזים למחנה הנופש הנפלא הזה? מיקוד העורף הוציא צו 88 (הגיל הממוצע) לפנסיונרים של צה”ל, מסרן ועד אלוף, לצאת עם מכוניותיהם הצנועות לדרום, ובתיאום מראש, כל אחד יסיע משפחה אל מחנה האימהות ויתחייב להחזיר אותה הביתה לאחר שרצועת עזה תפורז. וביבי ובוגי יקבלו פרס נובל לשלום."

התעוררתי מן החלום ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

הדוד שלי, אברהם, קרא לבתו קליאופטרה. אהבתי לספר זאת בחוג המשפחה ואמא היתה תמיד מתקנת: אלבר אחי לא היה מעלה על דעתו לקרוא לה כך. זאת אלגרה אשתו, עם השגעונות שלה. ח’אלאכּ (דודך) אלבר הוא איש רציני, שומר נפשו מרע. שם כזה לא מבטיח טובות לנערה.

סיפרתי על משפחתו של דודי זה בכמה הזדמנויות, אף הזכרתי את שם ילדיו האחרים, אך מעולם לא הזכרתי את קליאופטרה. כנראה הושפעתי מדעתה השלילית של אמא. במחשבה לאחור, קשה להשתחרר מההרגשה שאכן השם השפיע על גורלה של קליאופטרה, לגמרי אחרת מגורלם של אחיה ושתי אחיותיה. בבית קראו לה בקיצור קליאו, אך בכל מקום ציבורי הונו ראשים אליה כשהציגה את שמה, תמיד בקול רם וביהירות. אפילו בעודה ילדה.

חאלי אלבר, או בשמו העברי אברהם, עזב את חלבּ וירד מצרימה לשבור שבר בבנק שהזמין אותו לתפקיד ניהולי בלב העיר קהיר. ברוב הגינותו לקח איתו את סבי ואת סבתי, הוריו המבוגרים, להיות סמוכים על שולחנו בביתו החדש. זאת בעצם הסיבה שבגללה לא ראיתי אותם מעולם. אלגרה אשתו לא היתה “משלנו”, והרי לכם סיבה נוספת לשמחת אחיו ואחיותיו על נסיעתו ותפקידו הרם. תוך זמן קצר הוא קיבל את הנהלת הסניף.

הקשר בינו ובין אמי היה החזק ביותר והוא התחזק עם הגירת כל שאר האחים והאחיות למקסיקו. האח והאחות ובני משפחתם היינו נפגשים מידי שנה בשנה לחופשת קיץ ארוכה בהרי הלבנון, באמצע הדרך בין חלבּ לקהיר. בעצם, רחוק יותר מקהיר, שממנה יצאו ברכבת לאלכסנדריה ומשם באוניה עד ביירות ומביירות הגיעו בכרכרה אל עיירת הנופש שבה חיכינו להם, מתפללים גם עבורם את ברכת הדרך. והדרכים אז קשות ומשובשות ומלאות הרפתקאות.

סיפרתי פה ושם על מפגשים אלה לאורך שנות השלושים, שהולידו נישואים מאושרים של אחד האחים הגדולים שלי עם בת הדוד מקהיר. שניסו לעשות זאת גם ביני לבין הבת הצעירה של חאלי (דודי מצד אמי) אלבר. מעולם לא הזכרתי את הבת האמצעית, קליאופטרה. היא לא נשכחה מזיכרוני אבל הוכנסה למעין דירת סתרים. היא היתה הסקסית מבין שלוש האחיות, פחות יפה מן האחרות. היה בה משהו נועז ומתגרה וחסר מעצורים, שספק התאים לשמה ספק הושפע ממנו. כילד קטן סקרן ידעתי כל יום את צבע תחתוניה. והיא ידעה שאני יודע. תמיד היה תיאום בין צבעם לצבע הגרביים הקצרות שלרגליה. היה לה מבט שובב מעיניים בורקות. שיער ערמוני עם גוון ג’ינג’י כיסה תמיד אחת מעיניה והיא הטילה אותו לאחור בתנועת ראש זריזה, בעוד פיה מחפש בחדות איך להביך אותך. היתה גדולה ממני בשלוש שנים ואהבה להתגרות בי, מתוך קנאה שנועדתי להיות חתן לאחותה הקטנה, המפונקת והביישנית. מדובר בשתי ילדות וילד אחד בעשור הראשון של חייהם וביחסי אהבה וקנאה, חיזור והתעללות, התחכמויות והתנכלויות כמו בין גדולים. המתח הארוטי היה באויר הצח של הרי הלבנון. הריצות והנפילות והפצעים בברך היו בתעלות המים הזכים שהתפתלו בין המלונות הקטנים, הפזורים בשטח. לקליאו לא היה בן־זוג בגילה בין האחים שלי. הפכתי, איפוא, לאובייקט קנאה, התגרות והתחנחנות, למרות שהיה ברור לי ולה ולאחותה הקטנה בת־גילי ולכל המשפחה שנועדתי להיות בעלה החוקי של הקטנה בבוא העת, עד יומנו האחרון. בן זקונים לבת זקונים. דבר שלא התגשם.

עלייתנו לארץ הפסיקה באחת את המפגשים בלבנון, שהיו במשך השנים לפסגת האושר של שתי המשפחות, מקטן ועד גדול. היחסים בין שני הזוגות המיועדים, בהבדל של עשרים שנה, בין הזוג המבוגר לזוג הילדותי המשיכו בצורת מכתבים בצרפתית ומתנות קטנות שנשלחו בימי הולדת ובחגים. קליאו נשכחה מלב. לא רק מלבי. דובר הרבה בבית על הגדולים ממנה ועל הקטנה ממנה. ועל הדוד, שמה לעשות, שבוי בקסמה של אלגרה. אישה זרה ומוזרה בעינינו שהחליטה, בין השאר, לשלוח את בתה הבכורה ללימודים תיכוניים במנזר. לדוד אלבר לא היה מה לומר. ככה זה כשמתחתנים עם נשים לא משלנו, יעני לא חלבּיות. הוא רק ידע לכתוב לאמא שבתו הבכורה מקבלת השכלה מעולה, כמעט כמו בפנימיה בשוייץ. אם כמו בפנימיה בשויץ, היתה אמי מתנחמת ומוזילה דמעה על המכתב, כשהיא קוראת אותו שתיים־שלוש פעמים, אז אולי יש בזה ברכה. ובל נשכח שמדובר היה בכלתה לעתיד, לא רק בבת אחיה. ואכן הנישואין האלה התקיימו בסוף שנות השלושים ועלו יפה. גם האח והאחות הקטנה של קליאו התחתנו עם בני עמנו ובנו משפחות לתפארת.

קליאו הלכה בדרכה. הימים ימי דואר ומברק. אין טלפון, לא להם ולא לנו. אך השמועות עשו את דרכן אל אוזניה של אמא והוציאו מפיה אנחות כבדות. קליאו הרתה פעם ופעמיים, השד יודע ממי ונאלצה לעשות הפלות לפחות פעמיים, היתה אמי אומרת, סופקת כפיה, מליטה את פניה בידיה ומתפללת שאלוהים יסלח לאלגרה שנתנה לה שם שיש בו אקסטרווגנטיות וחריגות. התפללה גם לשלומה של הנערה היפה והכואבת ותפילותיה נשאו פרי. הגיעה הידיעה המשמחת שהיא מצאה גבר יהודי מבוגר ממנה ואנחנו מוזמנים לחתונתם.

עברו שנה שנתיים בלי ידיעות מרעישות מקליאופטרה. והנה הגיע¹ מכתב מהדוד, המספר על גירושין שנבעו מאי יכולתה ללדת.

קסמה ושנינותה ותעוזתה של קליאופטרה עמדו לה וכעבור שנים אחדות היא נישאה לקולונול קופטי בצבא המצרי. כדי לא לערער את מעמדו ולא להחשיד אותו בעיני מפקדיו היא ניתקה את יחסיה עם כל משפחתה היהודית, שחלקה היה כבר בארץ, ונותרה בודדה בבית ענק, מלא רהיטים עתיקים, עתיקות משוחזרות ואביזרים מודרניים; ריק מילדים, ממשפחה ומאושר.

איך אני יודע זאת? לא מהתכתבות שנפסקה כליל ולא מטלפון, שלא היה לא אצלנו ולא אצלה. באחת מנסיעותיי לקהיר, להרצות בפני סטודנטים מצרים במרכז האקדמי הישראלי, החלטתי לנסות וליצור קשר איתה. ידעתי את רגישותה ואת חששות בעלה הקולונל מקשרים עם ישראלי. אך לא יכולתי להתגבר על הרגשות שנשתמרו מילדות רחוקה ועל הסקרנות לראות אותה כאישה בשלה ולשמוע מפיה סיכום חיים יוצאי דופן.

קולה בטלפון עבר מתדהמה לשמחה, מגעגועים לדאגה. אתה יודע שבעלי… גמגמה, ואני מיהרתי להשיב לה שאני יודע, ואני אנקוט בכל הזהירות הדרושה, אבל לא אוותר על ביקור בביתה. ואז התחילה הקונספירציה. אף שקהיר ומצרים כולה היו מוצפים בתיירים ישראלים, הקולונל עמד בפני קידום רציני וחשש מביקור של ישראלי בביתו. קליאופטרה עמדה על שלה, שהיא תארח אותי בביתה ויהי מה. שזו הזדמנות חייה למפגש עם מישהו ממשפחתה ומבני עמה. אני עוקבת אחרי כל מה שנעשה בישראל, אמרה לי עוד בטלפון, ובעיקר ביחסים שלכם עם מצרים שלי.

אסרו עליי לטלפן שוב לביתם. נתנו לי מספר של איזו ידידה מצרית, רק למקרה חירום. הם טילפנו אליי למלון מטלפונים ציבוריים, והורו לי לחכות בשעה מסויימת על המדרגות ליד הקופה של קולנוע רקס. ממקום עמידתי ראיתי אותה חולפת על פניי במכונית מהודרת ומצביעה עליי לנהג שישב לצידה. כעבור כמה דקות התחילה סחרחורת, שלא קלטתי את מורכבותה. הועלתי וירדתי משלוש מכוניות עד שמהאחרונה הושבתי על ספסל בגינה ציבורית קטנה. לשם הגיעה קליאו, ציוותה עליי בתנועת ראש להתלוות אליה ותוך שלוש־ארבע דקות הגענו אל ביתה. בפתח הבית השתחררה באחת מן המתח הבלשי המופרז, חיבקה אותי בזרועותיה ושטפה את פניי בנשיקות ודמעות. גם בכתמי רוז' (שפתון אדום) שכיסו את פניי. כרבע שעה עמלה אחר כך לנקות את פניי מהם. האיפור הכבד, אף שלא היה לטעמי, העצים את יופיה ואת קסמה. עיניה היו ירוקות, יותר ירוקות משזכרתי. לקח לי זמן להבין שאלה עדשות מגע. היא היתה כבר מעבר לשיא הבשלות הנשית, אבל הסקס נטף ממנה, גם בטרם פתחה את פיה.

היא דיברה ודיברה ואני לא יכולתי להשתחרר מן התהיה, שהתעוררה בכל עוזה, האם לשם פרטי יכולה להיות השפעה גדולה על התנהגות האדם, על התפתחותו ועל גורלו.

בעלה היה גבוה ונאה ומרוחק. הוא לחץ את ידי בחום וביקש סליחה מנומסת, שלא יוכל להשתהות איתנו. משרת נובּי, לבוש גלימה לבנה שהבליטה את עורו הכהה, הגיש כיבוד מופרז. קערה ענקית של פיסטוק חלבי במרכזו. היו לנו הפסקות ארוכות בשיחה, נועצים עיניים זה בזה, ותוהים מה מותר לשאול ועל מה מוטב לפסוח. משטף דבריה, בצרפתית מתובלת בסלנג מצרי, למדתי על כאב של בדידות וערירות ותלישות, שאין להם סוף ואין מהם מוצא. אהבה גדולה בינה לבין הגבר העשיר והנאה, מוקפת חומה שבאה להסתיר את מוצאה ולהגן על הקריירה של הקולונל המשכיל. הבית היה משופע ברפליקות של עתיקות מצריות מרהיבות עיניים, סלים ותחריטים וציורים על פפירוס, מיניאטורות של פירמידות וספינקס. כיאות לקליאופטרה, חשבתי בליבי וצחוק עלה על פניי.

לפני לכתי, במסלול מתוכנן היטב כמו בואי לכאן, שאלתי אותה שאלה, שעוד אתחרט עליה. אמרתי לה, זה לא ביקורי הראשון במצרים. ראיתי את כל המסלולים המקובלים על התיירים. את מצרים הפרעונית. הייתי רוצה לחוות חוויה מצרית ערבית אותנטית. לך, כבת המקום, אולי יש הצעה? הרהרה ואמרה: אני לא יוצאת לשום בילוי, אבל בעיתונות אני קוראת על מופע במועדון שמתיימר להציג תרבות ובעיקר מוזיקה בין־ערבית מעולה. המנחה מוכר לי מהטלוויזיה. חתיך. העיתונות משבחת. מן העיתון היא קראה לי את מספר הטלפון ואת הכתובת. הוא קצת מרוחק ממרכז העיר, הוסיפה. המום מפגישתי עם קליאופטרה, לא זכרתי את אזהרתה של אמי, לא לקבל עצות מאנשים יוצאי דופן.

בפגישתי למחרת עם אנשי האקדמיה מישראל, שהגיעו כמוני, להרצות במרכז האקדמי בקהיר, סיפרתי על רצוני לטבול בתרבות מצרית אמיתית, ערבית ולא פרעונית. שניים מן המרצים הסכימו להצטרף אליי. בערב התלבשנו פראנג’י בחליפות ויצאנו במונית למועדון המרוחק. היה זה אולם בינוני ובו כעשרים שולחנות קטנים, מואר באפלולית רומנטית, אם כי כל היושבים בו היו גברים. בגילים שונים. בתלבושות שונות; ערביות רובן ככולן. על השולחנות היה מונח כיבוד צנוע, שבמרכזו פוּל ופלאפל. עגלה עם משקאות קלים וחריפים עברה בין השולחנות לבחירה. על הבמה ישבה תזמורת ערבית קלאסית שהשמיעה נעימות מוכרות מן הקנוּן, העוּד, הדרבוקה והכמנג’ה. התישבנו סביב שולחן מרוחק, כדי לא לתפוס תשומת לב. אמנם הימים ימי שלום ושלווה והישראלים מתהלכים ברחובות קהיר כמו ברחובות לונדון ופריז, אבל בכל זאת.

התוכנית התחילה בשיר אחד של אום־כולת’ום ובשיר אחד של עבדול־ווהאבּ, לכבוד הקלאסיקה הערבית ומצרים המארחת. היא הסתיימה בריקוד בטן, שלא זכינו לראות. גוף התוכנית היה מורכב מפניה של המנחה לכל שולחן ושולחן, שואל מה המוצא, איזה שיר בוחרים, וברכות לעם ולמנהיג שממנו הגיעה החבורה. השולחן הראשון אליו פנה היה מוקף תוניסאים. המנחה סיפר על ביקורו בתוניס היפה, מוצפת התיירים האירופים והעלמות בביקיני, ודובר השולחן, שעמד על רגליו, שיבח את ארצו ואת הראיס בן־עַלי ואשתו, ובחר בשיר לא מוכר לי. התזמורת התנפלה על השיר שהסתיים במחיאת כפיים סוערות מכל השולחנות. השולחן השני היה בגדדי (עם אחד מבצרא), השלישי קטארי, והרביעי סעודי. הסכנה הלכה וקרבה אלינו, ואנחנו מסתכלים זה בזה ומקווים לשווא שיפסחו עלינו. והנה, אחרי הסעודים פונה המנחה אלינו: אתם השולחן המרוחק עם שלשת הג’נטלמנים. מניין אתם, ואיזה שיר תבקשו. למרות התאורה האפלולית ראיתי את עיניהם של חבריי יוצאות מחוריהן. קמתי על רגליי ואמרתי, אנחנו ילידי העיר חלבּ, עיר השווקים העתיקים והאוניברסיטה המפוארת החדישה. ואנחנו מבקשים את השיר “עלא־דלעונא”. המנחה התלהב מאורחיו החלבּים, פתח בשבחים על המנהיג המופלא חאפז אל־אסד, והודיע שינגנו את השיר שביקשנו ואפילו יוסיפו את ה“חלבּייאת”. התזמורת שלנו, אמר המנחה, אוהבת במיוחד את הסדרה המודרנית הנקראית “חלבּייאת” ונשמח לנגן אותה במלואה.

התיישבתי והתזמורת פתחה בנגינות. אחד משני חבריי, בעל עבר צבאי, לחש לנו: בחסות מחיאות הכפיים בסוף המנגינה, אנחנו עושים “ויברח” אלגנטי זהיר וזריז. הנדנו ראשינו בהסכמה. רק חסר לנו… גמגם השני וכבר הכנו את רגלינו לנסיגה הטקטית. עם מחיאות הכפיים הסוערות, קמנו ויצאנו. את המדרגות עשינו כבר בריצה קלה. יצאנו בבהילות לרחוב והמשכנו לרוץ. בלי להסתכל לאחור. היינו ברחוב חשוך ובחרנו לרוץ בכיוון האורות הרחוקים ממרכז העיר. לאחר שהתעייפנו מן הריצה, האטנו ושאלנו את עצמנו, איך נמצא מונית. איך נגיע לטלפון כדי לקרוא למונית. לא ידענו מה לעשות. המשכנו ללכת בתקווה, עייפים ומתנשפים. השעה היתה מעט אחרי חצות. לאחר זמן מה, ראינו בקצה הרחוב משמאלנו, בית קפה שכונתי קטן, שבעליו מרימים את כיסאותיו על השולחנות ומתכוונים לשטוף את רצפתו. אב ובנו. הרגשנו שניצלנו. בעל בית הקפה קיבל אותנו בהפתעה ובשמחה גדולה. כיוון שהתחיל כבר יום חדש, אמר, אתם ה“איסתיפתח” שבא לי משמיים. הכין לנו שלושה שרפרפים קלועים סביב שולחן קטן ובשומעו את בקשתנו “טלפון!!!” ציווה על בנו להכין שתי נרגילות ואמר לי, בוא אקח אותך אל בית שיש בו טלפון. זה לא עניין של “שרבת סיגרה” אלא עניין של “שרבת נרגילה”, יעני, זה קצת רחוק. בדרך הוא סיפר לי על יחסיו עם בעל הטלפון, שהוא רופא שיניים שלו. אני שונא ללכת אליו, אמר, בגלל מכשירי התופת שלו. אז מה סחבק עושה? הוא רק מתקרב אל הכסא שעליו אני שוכב, אני תופס אותו בביצים ואומר לו: דוקטור, אתה לא תכאיב לי, אני לא אכאיב לך. הקמנו משנתו את רופא השיניים המצרי בעל הטלפון, והזמנתי מונית.

כשהגענו למלון, מיוזעים וצוהלים, סיפרתי להם מי נתן לי את העצה. ושניהם פרצו בקריאה: קליאופטרה, מה עשית?

בימים ההם היתה נפוצה הבדיחה על הבמאי שביים את המחזה “אנטוניוס וקליאופטרה”, שהנחה את אנטוניוס לנשום שתי נשימות אחרי הפניה אל קליאופטרה, בטרם ישאל אותה: מה עשית? והשחקן שאף באפו פעמיים כאילו ריח רע עלה ממנה.

בפעם האחרונה פגשתי את קליאופטרה בירושלים, כשבאה לבקר את אחיותיה. עדיין היה לבושה נועז, בהתחשב בגילה המתקדם. החמצה וחמיצות העיבו על ברק הממזרות שאפיין את עיניה. עדיין ירוקות, עדנה לא היתה לה בעת בלותה. התלבטתי והחלטתי לא לספר לה על ההרפתקה במועדון בקהיר. הרי רק מתוך תמימות שלחה אותנו אל גוב האריות בפרברים החשוכים. סיפרתי לה את הבדיחה על קליאופטרה והיא הגיבה בצחוק הפעמונים המיוחד שלה, שהזכיר לי את ילדותנו המשותפת בהרי הלבנון. בתמורה, סיפרה לי בדיחה לא מצחיקה על יהודי, מוסלמי וקופטי שהלכו אל הספינקס לשאול אותו על עתיד הדמוקרטיה במצרים.