בְּרֹב עֵצים – יֵרָאֶה היער

ספר זה – דבש מסלע – מביא בפני הקורא פרשיות שונות מן הספרות הארץ־ישראלית בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, בדרגות שונות של מיצוי. פרשיות אלה, מבטאות את הכיוונים השונים והמנוגדים שהלכה בהם ספרות זו: החזון – “הדבש”, לעומת המציאות הקשה – “הסלע”, והיחסים המורכבים ביניהם, וכך, את המאמצים לפעול למרות כל הקשיים ולהוציא “דבש מסלע”.

לכאורה, כל אחת לעצמה, יחידה עצמאית, סגורה, מקרית; למעשה, זימונן יחד מגלה לא רק את הזיקות ההדדיות ביניהן, אלא בעיקר, חושף את מלוא פניה המגוונות והמורכבות של ההוויה הארץ־ישראלית בהתהוותה, בתקופת הראשית של העברת המרכז התרבותי והספרותי ממזרח אירופה לארץ־ישראל.

כל פרק מעמיד במרכזו נושא ספרותי אחר, ודן בו מתוך שילוב בין הרקע הכללי של המציאות בארץ־ישראל, לבין הביוגראפיה האישית של הלוקחים בו חלק. סדר הפרקים צמוד, בדרך כלל, לסדר כרונולוגי, אם כי דברים רבים התרחשו בעת ובעונה אחת.

פרשיות אלה מפנות את תשומת־הלב לא רק לדרך־המלך אלא גם לצדי־הדרכים; לא רק למרכז אלא גם לשוליים; לא רק לסופרים המובהקים, אלא גם לסופרים לעת־מצוא; לא רק ליצירות המרכזיות שערכן שמור להן לדורות, אלא גם לסיפורים שחשיבותם לשעתם ולדורם בלבד. חשיפתן יש בה כדי למלא את הכתמים הלבנים של מפת הספרות ולשרטטה במלואה באופן שיתבלטו בה לא רק ההרים הגבוהים אלא גם הגבעות והעמקים, ואלה האחרונים מצדם יבליטו ביתר שאת את השיאים.

שני דימויים נוספים יבטאו את השקפת־העולם העומדת ביסודו של זימון זה, שלפיה יש צורך והכרח במחקר כולל של הספרות על כל מרכיביה. האחד, הוא זה המַשווה את הספרות ליער, שיש בו אילנות גבוהים ונמוכים, אבל גם שיחים ועשבים, וכולם מצטרפים יחד למערכת אחת, אפשרים זה את קיומו של זה, באופן שאין להבין את צמיחתם של הגבוהים בלא להכיר את זו של הנמוכים.¹ והשני, הוא זה המשווה את הספרות לתמונת פסיפס צבעונית, שלכל אבן ואבן בתוכה יש תפקיד ומקום, וכל אחת תורמת למלאותה, אם כי גם בה יש אבנים חשובות ויש כאלה הנמצאות בשוליים, ובעצם נוכחותן מבליטות את המרכז.

פרקי הספר מזמנים יחד סופרים מובהקים, כגון: מ“י ברדיצ’בסקי, ש”י עגנון, ש. בן־ציון; מספרים־לעת־מצוא, שעיקר פעילותם בתחומים אחרים, כגון: מנחם אוסישקין, חמדה בן־יהודה; א“ד גורדון, הציירת אירה יאן; סופרים שנשכחו, כגון: נחמה פוחצ’בסקי, ק”ל סילמן, י"צ רמון; סופרים בלתי ידועים, כגון: אריה יפה, יעקב מלכוב.

פרקי הספר חושפים פרשיות־עלומות, מהן שהסעירו בזמנן את הציבור בארץ־ישראל של אותן שנים, כגון, פרשת ההדחה של ש. בן־ציון מעריכת כתב־העת לנוער ‘מולדת’; מהן שנשכחו סמוך להתרחשותן, כגון: מחאתו של א"ד גורדון; הופעתו קצרת־הימים של עיתון חדש – ‘חיינו’ – ששקע לתהום הנשייה וגרר עמו סיפור בלתי־ידוע של עגנון. וכן, מערכות יחסים, שלא תמיד ניתנה הדעת עליהן כראוי: בין ש. בן־ציון לסופרי דורו; בין נחום גוטמן לאביו הסופר ש. בן־ציון ובין הציירת אירה יאן לביאליק.

יש פרקים המביאים לידי מיצוי את הנושא העומד במרכזם, וממילא הם ארוכים ומפורטים ומתועדים. כגון: מי“ב, יעקב מלכוב, נחמה פוחצ’בסקי, אירה יאן, ש. בן־ציון ו’מולדת', פרשת ‘חיינו’; ובמידה מסוימת גם אריה יפה, ק”ל סילמן, וש. בן־ציון. אחרים לעומתם, מאירים זווית אחת מסוימת בלבד: זאב יעבץ, חמדה בן־יהודה, מנחם אוסישקין, א“ד גורדון, ש”י עגנון, י"צ רמון.

י"ג שמות אלה העומדים במרכזם של פרקי הספר, אין בהם, לכאורה, מן המשותף. יש ביניהם גברים ונשים; זקנים וצעירים; עולים וותיקים; שומרי־מסורת וחילוניים; אנשי היישוב הישן ואנשי היישוב החדש; מחוגי האיכרים ומחוגי הפועלים; אנשי יפו ואנשי ירושלים; כאלה שהאריכו ימים וכאלה שנפטרו בדמי ימיהם; יושבי־קבע ויורדים ויורדים־חוזרים; מפורסמים ועלומים.

בין י"ג הדמויות העומדות במרכזם של פרקי הספר, נמצאות גם שלוש נשים, שהיו גם סופרות אבל עסקו גם בפעילות חשובה נוספת: חמדה בן־יהודה – אולי העיתונאית העברית הראשונה בכלל, ובארץ־ישראל בפרט; נחמה פוחצ’בסקי – איכרה, שעסקה הרבה בענייני ציבור ובמיוחד נלחמה על זכויות הנשים; ואירה יאן – ציירת, שהייתה גם שותפת להקמת מפעלי חינוך שונים והביעה דעתה בשאלות ציבוריות שעמדו על הפרק. הדגשה זו אינה מקרית, אינה מלאכותית ואינה מאולצת, שכן, מראשית ההתיישבות בארץ־ישראל, תפסה האישה מקום גדל והולך בעשייה לצד הגבר, ובתוכה בתחום התרבות והספרות, וחלקה גדל והלך עם התבססות מערכת החינוך העברית בארץ ובגולה.

הפרשיות השונות הן מסוגים שונים וברמות שונות: ספרות יפה, סיפורים לעת־מצוא, רשימות על הגבול בין הספרות היפה לדוקומנטרית, אלגוריות, מאמרים, פולמוסים.

אבל, הזימון אינו מקרי ואינו חיצוני בלבד. המשותף הוא, בראש ובראשונה, המסגרת של הזמן והמקום: ארץ־ישראל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה; כולם עלו לארץ ישראל בשלבים שונים של חייהם וכולם חיו באינטנסיביות מרובה את חייה ונתנו ביטוי ספרותי וספרותי למחצה לבעיות השונות שעמדו באותה שעה על הפרק בארץ־ישראל: לאומיוֹת, חברתיות, תרבותיות וכמובן – אישיוֹת. כולם היוו חלק מהחיים הציבוריים והתרבותיים בארץ־ישראל, בין אם ניצבו במרכזם ובין אם שהו בשוליהם. כולם יחד עיצבו את פניה המגוונות של המציאות הארץ־ישראלית בתקופת הראשית של הנחת־היסודות.

זימונם יחד מבליט, מה שלא יכול היה להתבלט בשעה שהופיעו, כל אחד בנפרד, בכתבי־העת השונים: את השקפת העולם הכוללת המונחת ביסודם בדבר הקשרים שבין המציאות והספרות בארץ־ישראל המשולבים עד לבלי־הפרד בביוגראפיה האישית של הנוגעים בדבר, ובדבר דרכו של מחקר הספרות שחייב לתת דעתו על “העצים” שבלעדיהם אי־אפשר להכיר ולהבין כהלכה את “היער”.

הכרת המציאות המגוונת, יש בה כדי לשנות את ההכללות המקובלות על החלוקה בין סופרים לפי עליות ולפי מעמדות; לשנות את ההבחנות החדות בין ספרות רומנטית וספרות ריאליסטית; לטשטש את ההבדלים החדים בין ספרות לדורה וספרות לדורות ולהעמיד על יחסי־הגומלין ההדוקים בין החיים לבין הספרות.

הסופרים הגדולים מתוארים על רקע הקרקע שעליה צמחו, ואז גדולתם מתחדדת יותר; אבל הם גם נראים יותר כבני־אדם שדעותיהם לא תמיד נתקבלו בהסכמה והם היו פגיעים, עולבים ונעלבים כאחד־האדם, לפני שנהפכו למיתוסים.

אולם בעיקר יש בחישוף פרשיות אלה, כדי לחזור ולהבליט את המציאות, כפי שהייתה וכפי שנקלטה ביצירות הספרות בנות־הזמן, בפובליציסטיקה ובפולמוסים למיניהם, ובכך, אולי, להרוס מוסכמות נוסטאלגיות מקובלות, המניחות דרך־שִגרה ודרך־קבע, כמובן מאליו, את העובדה, שפעם היה הכל טוב ויפה, חברותי ואידילי, והכל פעלו למען הכל כאיש אחד בלב אחד, ואילו בהווה שלטת מציאות שהיא היפוכו של דבר.²

הנוסטאלגיה היא צורה של תגובה אנושית נצחית על עצם היות האדם בן־חלוף, ועל עצם החלופיות של היחיד, הכלל, האומה והאנושות. הנוסטאלגיה, שפירושה כאב השיבה הביתה, חריפה ובולטת במיוחד בתקופות שבהן מתרחשים במהירות שינויים גדולים בכל תחומי החיים, כלומר, שבמשך דור אחד, במרוצת חיי אדם אחד, אפשר לזכור כמה מצבים שונים שהתחלפו. עם השינויים המהירים, נוצר הרצון לשמר. הנוסטאלגיה מבוססת על שתי הנחות יסוד: על מצב של אי־נחת מן המציאות בהווה; על סימון מצב כלשהו בעבר, כמכיל אותן שלמויות הנעדרות מן ההווה. סימון תקופה היסטורית מסוימת כמכילה שלמויות אלה שמתגעגעים אליהן, יכולה להיעשות בצדק או שלא־בצדק, ובדרך כלל שלא־בצדק מן הבחינה ההיסטורית, כיוון שמתגעגעים לשלמות בעבר, שלמעשה, אף פעם לא התקיימה. כשם שהמודרניות של היום היא הקלאסיקה של מחר, כך ההווה של היום הוא הנוסטאלגיה של העתיד.

הכלל הוא שגדול כוחה של הכמיהה הנוסטאלגית, שהיא צורך באדם, מכוחה של המציאות כהווייתה, כפי שהיא מתבררת ממחקרי ההיסטוריונים. הללו חוזרים ומוכיחים בעליל, שאותה שלמות לא הייתה, אלא היפוכה, ובכל זאת אין בכוחם לעמוד כנגד האמיתות הנוסטאלגיות. אף־על־פי־כן, אין ההיסטוריון בכלל, והיסטוריון התרבות והספרות בכלל זה, פטורים מלעשות את מלאכתם, ומלחזור ולהצביע על כך, כיצד הייתה המציאות לאמיתה, גם אם התמונה שיגלו תהיה שונה מזו שבני־אדם מעדיפים לתאר לעצמם כדי להתרפק ולהתגעגע עליה.

פרקיו של ספר זה, יש להם אופי אנטי־נוסטאלגי, בכך שהם מראים את פני הדברים אז, בתקופת הראשית של הנחת־היסודות, שהיו לא יותר טובים ולא יותר רעים מאשר היום. החזון והחלום, העשייה והפעילות, היו מלווים מלכתחילה בסבל ובמרירות, בתככים ובחשבונות, בפירוד ובתחרות, על רקע מציאות קשה ודלה ואכזרית.

בפרקי הספר נשמרה הראייה ההיסטורית, אבל יש לשער שהקורא יחוש, לא בלי־הפתעה, במידת האקטואליות הרבה של הפרשיות המתוארות, המזמינות השוואה עם ההווה. היסטוריון הספרות, ככל היסטוריון, הוא בן־זמנו, וכל דור חייב לקרוא מחדש את ספרות הדורות הקודמים ולנסח מחדש את יחסו ועמדותיו כלפיה.

שני כיוונים מרכזיים מתבלטים בספרות של אותה תקופה, שנכתבה ללא־פרספקטיבה, כשהיחס ביניהם אינו מאוזן, אלא אחד גובר על חברו. הכיוון האחד – תיאור הרצוי כמצוי – שהיה במיעוט, והביא לספרות המתארת את החזון כמציאות; את השאיפה כאילו כבר נתגשמה; את החזון כממשות; את ההתחלות כאילו הן כבר הוויָה יציבה, מושרשת ובעלת מסורת. הקשיים מיטשטשים, נדחקים לשוליים או שאינם קיימים כלל, והארץ כלילת־יופי ושלמות. סופרים אלה, שהכירו היטב את המציאות הקשה והמרה בארץ ואף חזו אותה מבשרם, הרגישו צורך לתאר אותה דווקא בדרך זו מסיבות שונות, ביניהן: “תסביך המרגלים” – הפחד להוציא את דיבת הארץ רעה; הרצון לחבב את הארץ על יושביה ובעיקר על היושבים מחוצה לה, כדי להגדיל את כוח המשיכה שלה על תיירים, משקיעים ועולים. מייצגיו של כיוון זה כאן הם, בעיקר, זאב יעבץ וחמדה בן־יהודה.

הכיוון השני – תיאור המציאות כהוויתה – שהיה השליט, והביא לספרות המתארת את הארץ ללא אשליות, על כל קשייה ואכזבותיה, עליבותה ודלותה. הייתה זו הסתכלות פקוחת־עיניים ללא ייפוי וכיסוי, מתוך הרגשה והכרה שרק “אמת מארץ ישראל” באה בחשבון בכלל וביצירת הספרות במיוחד; מתוך אמונה, שדווקא ידיעת המציאות כהווייתה יש בה הרבה כוח, והיא מחשלת את מי שעומד לעלות לארץ, כדי שיבוא מוכן לקראת הקשיים המצפים לו ואכזבתו לא תהיה כה גדולה כמו של אלה הבאים לארץ־החלומות ומתאכזבים.

הצבתו של הפרק הדן ברעיון הציוני, כפי שהוא בא לידי ביטוי במשנתו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, בראשית הספר, מעידה על חשיבותו ועל מידת ההשפעה העצומה שהייתה לו על מניחי היסודות ומעצבי דמותו של היישוב. משנתו חסרת האשליות, היה בה כוח מפעיל ומדרבן, ועקבותיה ניכרים בתחומים רבים.

דומה, שלמותר להדגיש, שכיוונים אלה מלווים עד היום, לא רק את הספרות, אלא גם את כל תחומי העשייה ומערכת ההסברה של מדינת־ישראל בכל אמצעי התקשורת. אמנם ההעדפה של קהל הקוראים המשכיל, של הביקורת ושל המבקרים היא, ובצדק, לטובת הכיוון השני של האמת המרה והעירומה מארץ־ישראל ללא כחל ושרק, אבל בה בשעה, יש להבין שגם לכיוון השני, זה המתאר את הרצוי כמצוי, יש לא רק זכות־קיום, אלא גם תפקיד, חשוב לא פחות, ואי אפשר לכיוון האחד בלא חברו המנוגד: קשה לעמוד בפני המציאות המרה כשהיא לבדה ויש צורך גם ביפויה וביותר משמץ של מתיקות; אבל בה בשעה אסור להישאר רק עם הספרות המתקתקה, המרדימה, היוצרת אשליה שהכל מתנהל כשורה, ויש צורך גם בניגודה, שיבקר, יעורר, יזעזע.

במידה מסוימת של תקֵפות אפשר לקבוע, כי הספרות המתארת את הרצוי כמצוי, הייתה ספרות שהייתה צריכה לזמנה ומילאה בזמנה תפקיד חשוב, והיא ספרות לדורה; ואילו ספרות המתארת את המצוי כהוויתו, במיטבה, היא ספרות שערכה קיים גם מעבר לזמנה, והיא ספרות לדורות, אם כי גם בתוכה יש דוגמאות, שאינן עוברות את מחסום־הזמן.³

כאמור, פרקי הספר מתארים פרשיות ספרותיות שונות שהתרחשו באותן שנים בארץ־ישראל שלפני מלחמת העולם הראשונה. כדי להמחיש את ההבדל שבין ראיית המציאות המרה, מתוכה, ללא־מרחק, לבין ראייתה של אותה מציאות עצמה מתוך שפע גדול העומד לרשות המעיין. הראשונה, מתוך מאמרו של יוסף ויתקין, שה“קול־הקורא” שלו לנוער היהודי מרוסיה לעלות לארץ־ישראל, היה בין הגורמים הממריצים של העלייה השנייה; והשנייה, מזכרונותיו של ש"י עגנון. שניהם מתארים את האווירה הקשה בארץ־ישראל, במיוחד בקרב הצעירים, אלא שהאחד מתאר את “חצי הכוס הריקה” והשני – את “חצי הכוס המלאה”.

כתב יוסף ויתקין במאמרו “שנאה והערצה עצמית” ב’הפועל־הצעיר', י“א באייר תרע”א (9.5.1911):

מתוך עשרה קבין יאוש שירדו לעולם נטלה א"י תשעה, ושמונה מהם נטלו הצעירים שבאו אלינו בשנים האחרונות ואפילו המעולים שבהם. כצזר בשעתו, אך בשינוי נוסח קצת, יכול כל אחד ואחד מהם לאמר: באתי, ראיתי, ו… נואשתי!

ואילו בזיכרונותיו על ברנר כתב ש“י עגנון, בשנת תשכ”א:

חיינו בארץ באותם הימים לא היו שמחים בכל עת. מי שלא זכה לשמחת הנפש, כלומר שמחה שאינה תלויה בדברים מן החוץ, היה הולך קודר ולחוץ. ואם ביקש מעט שמחה מאותם הדברים שהארץ מלאה מהם היום כגון תיאטראות וקרקסאות לא מצא, ואין צורך לומר קולנוע ורדיו, שעדיין לא היו בעולם. אשרי מי שזכה לשמוח בשמחת הארץ, שאלמלא שמחת הארץ אין לנו תקומה.

אבל הארץ קמעה קמעה נבנתה. נבנתה במקום אחד נסתרה במקום אחר. אבל מעט מן השמחה משכחת יגון הרבה. [ההדגשה שלי. נ.ג.] (‘מעצמי אל עצמי’, עמ' 125)

פרקי הספר התפרסמו קודם בבמות שונות ובעיקר ב’עתון 77' בסִדרה: “מן הספרות הארץ־ישראלית”, ומובאים כאן בצירוף השלמות ועדכונים. רובם שודרו במסגרת האוניברסיטה המשודרת וגלי צה“ל מטעם אוניברסיטת תל־אביב, בתקופה שבין י”ב בשבט תשמ“ו עד ז' בניסן תשמ”ו.

*

חובה נעימה היא לי להודות לכל הרבים שסייעו לי בהבהרת חלק מן הפרטים הרבים שמהם ניבנו המחקרים, ובמיוחד לבני־המשפחה של מי שכמה פרקים מוקדשים להם, שהמציאו לי מסמכים ותמונות וענו על שאלותי, וכן לעמיתי החוקרים, לידידי ולתלמידי. שמות כולם כלולים ב“מפתח השמות” שבסוף הספר. אזכיר כאן רק כמה מהם: ד“ר אוריאל אופק. פרופ' גדליה אלקושי ועמנואל בן־גריון, שהלכו מאז לעולמם, ויבדל”א גדעון אלעד, רות ארבל, דורה גוטמן, גרשון גרא, אבנר הולצמן, חיה הופמן, אליהו הכהן וד"ר ראובן סיוון.

תודה למנהלי הארכיונים, שפתחו בפני לרווחה את גנזיהם, ושמותיהם מפורטים ברשימה מיוחדת בסוף הספר. ביניהם ראויים לתודה מיוחדת דב בן־יעקב מנהל מכון “גנזים” ורפי וייזר מנהל מחלקת כתבי יד בבית הספרים הלאומי בירושלים.

תודה לשלום סרי מנהל ההוצאה לאור של משרד הביטחון, ליהודה עופר איש ההוצאה, שליוו את הספר בהרבה אהבה וסבלנות, לרות בית־אור המעצבת, על עבודתה היסודית וטוב־טעמה, ולעפרה יגלין, ששקדה במסירות על איסוף התמונות והאיורים בכל רחבי הארץ.

יבואו כולם על הברכה.