בְּרֹב עֵצים – יֵרָאֶה היער

ספר זה – דבש מסלע – מביא בפני הקורא פרשיות שונות מן הספרות הארץ־ישראלית בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, בדרגות שונות של מיצוי. פרשיות אלה, מבטאות את הכיוונים השונים והמנוגדים שהלכה בהם ספרות זו: החזון – “הדבש”, לעומת המציאות הקשה – “הסלע”, והיחסים המורכבים ביניהם, וכך, את המאמצים לפעול למרות כל הקשיים ולהוציא “דבש מסלע”.

לכאורה, כל אחת לעצמה, יחידה עצמאית, סגורה, מקרית; למעשה, זימונן יחד מגלה לא רק את הזיקות ההדדיות ביניהן, אלא בעיקר, חושף את מלוא פניה המגוונות והמורכבות של ההוויה הארץ־ישראלית בהתהוותה, בתקופת הראשית של העברת המרכז התרבותי והספרותי ממזרח אירופה לארץ־ישראל.

כל פרק מעמיד במרכזו נושא ספרותי אחר, ודן בו מתוך שילוב בין הרקע הכללי של המציאות בארץ־ישראל, לבין הביוגראפיה האישית של הלוקחים בו חלק. סדר הפרקים צמוד, בדרך כלל, לסדר כרונולוגי, אם כי דברים רבים התרחשו בעת ובעונה אחת.

פרשיות אלה מפנות את תשומת־הלב לא רק לדרך־המלך אלא גם לצדי־הדרכים; לא רק למרכז אלא גם לשוליים; לא רק לסופרים המובהקים, אלא גם לסופרים לעת־מצוא; לא רק ליצירות המרכזיות שערכן שמור להן לדורות, אלא גם לסיפורים שחשיבותם לשעתם ולדורם בלבד. חשיפתן יש בה כדי למלא את הכתמים הלבנים של מפת הספרות ולשרטטה במלואה באופן שיתבלטו בה לא רק ההרים הגבוהים אלא גם הגבעות והעמקים, ואלה האחרונים מצדם יבליטו ביתר שאת את השיאים.

שני דימויים נוספים יבטאו את השקפת־העולם העומדת ביסודו של זימון זה, שלפיה יש צורך והכרח במחקר כולל של הספרות על כל מרכיביה. האחד, הוא זה המַשווה את הספרות ליער, שיש בו אילנות גבוהים ונמוכים, אבל גם שיחים ועשבים, וכולם מצטרפים יחד למערכת אחת, אפשרים זה את קיומו של זה, באופן שאין להבין את צמיחתם של הגבוהים בלא להכיר את זו של הנמוכים.¹ והשני, הוא זה המשווה את הספרות לתמונת פסיפס צבעונית, שלכל אבן ואבן בתוכה יש תפקיד ומקום, וכל אחת תורמת למלאותה, אם כי גם בה יש אבנים חשובות ויש כאלה הנמצאות בשוליים, ובעצם נוכחותן מבליטות את המרכז.

פרקי הספר מזמנים יחד סופרים מובהקים, כגון: מ“י ברדיצ’בסקי, ש”י עגנון, ש. בן־ציון; מספרים־לעת־מצוא, שעיקר פעילותם בתחומים אחרים, כגון: מנחם אוסישקין, חמדה בן־יהודה; א“ד גורדון, הציירת אירה יאן; סופרים שנשכחו, כגון: נחמה פוחצ’בסקי, ק”ל סילמן, י"צ רמון; סופרים בלתי ידועים, כגון: אריה יפה, יעקב מלכוב.

פרקי הספר חושפים פרשיות־עלומות, מהן שהסעירו בזמנן את הציבור בארץ־ישראל של אותן שנים, כגון, פרשת ההדחה של ש. בן־ציון מעריכת כתב־העת לנוער ‘מולדת’; מהן שנשכחו סמוך להתרחשותן, כגון: מחאתו של א"ד גורדון; הופעתו קצרת־הימים של עיתון חדש – ‘חיינו’ – ששקע לתהום הנשייה וגרר עמו סיפור בלתי־ידוע של עגנון. וכן, מערכות יחסים, שלא תמיד ניתנה הדעת עליהן כראוי: בין ש. בן־ציון לסופרי דורו; בין נחום גוטמן לאביו הסופר ש. בן־ציון ובין הציירת אירה יאן לביאליק.

יש פרקים המביאים לידי מיצוי את הנושא העומד במרכזם, וממילא הם ארוכים ומפורטים ומתועדים. כגון: מי“ב, יעקב מלכוב, נחמה פוחצ’בסקי, אירה יאן, ש. בן־ציון ו’מולדת', פרשת ‘חיינו’; ובמידה מסוימת גם אריה יפה, ק”ל סילמן, וש. בן־ציון. אחרים לעומתם, מאירים זווית אחת מסוימת בלבד: זאב יעבץ, חמדה בן־יהודה, מנחם אוסישקין, א“ד גורדון, ש”י עגנון, י"צ רמון.

י"ג שמות אלה העומדים במרכזם של פרקי הספר, אין בהם, לכאורה, מן המשותף. יש ביניהם גברים ונשים; זקנים וצעירים; עולים וותיקים; שומרי־מסורת וחילוניים; אנשי היישוב הישן ואנשי היישוב החדש; מחוגי האיכרים ומחוגי הפועלים; אנשי יפו ואנשי ירושלים; כאלה שהאריכו ימים וכאלה שנפטרו בדמי ימיהם; יושבי־קבע ויורדים ויורדים־חוזרים; מפורסמים ועלומים.

בין י"ג הדמויות העומדות במרכזם של פרקי הספר, נמצאות גם שלוש נשים, שהיו גם סופרות אבל עסקו גם בפעילות חשובה נוספת: חמדה בן־יהודה – אולי העיתונאית העברית הראשונה בכלל, ובארץ־ישראל בפרט; נחמה פוחצ’בסקי – איכרה, שעסקה הרבה בענייני ציבור ובמיוחד נלחמה על זכויות הנשים; ואירה יאן – ציירת, שהייתה גם שותפת להקמת מפעלי חינוך שונים והביעה דעתה בשאלות ציבוריות שעמדו על הפרק. הדגשה זו אינה מקרית, אינה מלאכותית ואינה מאולצת, שכן, מראשית ההתיישבות בארץ־ישראל, תפסה האישה מקום גדל והולך בעשייה לצד הגבר, ובתוכה בתחום התרבות והספרות, וחלקה גדל והלך עם התבססות מערכת החינוך העברית בארץ ובגולה.

הפרשיות השונות הן מסוגים שונים וברמות שונות: ספרות יפה, סיפורים לעת־מצוא, רשימות על הגבול בין הספרות היפה לדוקומנטרית, אלגוריות, מאמרים, פולמוסים.

אבל, הזימון אינו מקרי ואינו חיצוני בלבד. המשותף הוא, בראש ובראשונה, המסגרת של הזמן והמקום: ארץ־ישראל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה; כולם עלו לארץ ישראל בשלבים שונים של חייהם וכולם חיו באינטנסיביות מרובה את חייה ונתנו ביטוי ספרותי וספרותי למחצה לבעיות השונות שעמדו באותה שעה על הפרק בארץ־ישראל: לאומיוֹת, חברתיות, תרבותיות וכמובן – אישיוֹת. כולם היוו חלק מהחיים הציבוריים והתרבותיים בארץ־ישראל, בין אם ניצבו במרכזם ובין אם שהו בשוליהם. כולם יחד עיצבו את פניה המגוונות של המציאות הארץ־ישראלית בתקופת הראשית של הנחת־היסודות.

זימונם יחד מבליט, מה שלא יכול היה להתבלט בשעה שהופיעו, כל אחד בנפרד, בכתבי־העת השונים: את השקפת העולם הכוללת המונחת ביסודם בדבר הקשרים שבין המציאות והספרות בארץ־ישראל המשולבים עד לבלי־הפרד בביוגראפיה האישית של הנוגעים בדבר, ובדבר דרכו של מחקר הספרות שחייב לתת דעתו על “העצים” שבלעדיהם אי־אפשר להכיר ולהבין כהלכה את “היער”.

הכרת המציאות המגוונת, יש בה כדי לשנות את ההכללות המקובלות על החלוקה בין סופרים לפי עליות ולפי מעמדות; לשנות את ההבחנות החדות בין ספרות רומנטית וספרות ריאליסטית; לטשטש את ההבדלים החדים בין ספרות לדורה וספרות לדורות ולהעמיד על יחסי־הגומלין ההדוקים בין החיים לבין הספרות.

הסופרים הגדולים מתוארים על רקע הקרקע שעליה צמחו, ואז גדולתם מתחדדת יותר; אבל הם גם נראים יותר כבני־אדם שדעותיהם לא תמיד נתקבלו בהסכמה והם היו פגיעים, עולבים ונעלבים כאחד־האדם, לפני שנהפכו למיתוסים.

אולם בעיקר יש בחישוף פרשיות אלה, כדי לחזור ולהבליט את המציאות, כפי שהייתה וכפי שנקלטה ביצירות הספרות בנות־הזמן, בפובליציסטיקה ובפולמוסים למיניהם, ובכך, אולי, להרוס מוסכמות נוסטאלגיות מקובלות, המניחות דרך־שִגרה ודרך־קבע, כמובן מאליו, את העובדה, שפעם היה הכל טוב ויפה, חברותי ואידילי, והכל פעלו למען הכל כאיש אחד בלב אחד, ואילו בהווה שלטת מציאות שהיא היפוכו של דבר.²

הנוסטאלגיה היא צורה של תגובה אנושית נצחית על עצם היות האדם בן־חלוף, ועל עצם החלופיות של היחיד, הכלל, האומה והאנושות. הנוסטאלגיה, שפירושה כאב השיבה הביתה, חריפה ובולטת במיוחד בתקופות שבהן מתרחשים במהירות שינויים גדולים בכל תחומי החיים, כלומר, שבמשך דור אחד, במרוצת חיי אדם אחד, אפשר לזכור כמה מצבים שונים שהתחלפו. עם השינויים המהירים, נוצר הרצון לשמר. הנוסטאלגיה מבוססת על שתי הנחות יסוד: על מצב של אי־נחת מן המציאות בהווה; על סימון מצב כלשהו בעבר, כמכיל אותן שלמויות הנעדרות מן ההווה. סימון תקופה היסטורית מסוימת כמכילה שלמויות אלה שמתגעגעים אליהן, יכולה להיעשות בצדק או שלא־בצדק, ובדרך כלל שלא־בצדק מן הבחינה ההיסטורית, כיוון שמתגעגעים לשלמות בעבר, שלמעשה, אף פעם לא התקיימה. כשם שהמודרניות של היום היא הקלאסיקה של מחר, כך ההווה של היום הוא הנוסטאלגיה של העתיד.

הכלל הוא שגדול כוחה של הכמיהה הנוסטאלגית, שהיא צורך באדם, מכוחה של המציאות כהווייתה, כפי שהיא מתבררת ממחקרי ההיסטוריונים. הללו חוזרים ומוכיחים בעליל, שאותה שלמות לא הייתה, אלא היפוכה, ובכל זאת אין בכוחם לעמוד כנגד האמיתות הנוסטאלגיות. אף־על־פי־כן, אין ההיסטוריון בכלל, והיסטוריון התרבות והספרות בכלל זה, פטורים מלעשות את מלאכתם, ומלחזור ולהצביע על כך, כיצד הייתה המציאות לאמיתה, גם אם התמונה שיגלו תהיה שונה מזו שבני־אדם מעדיפים לתאר לעצמם כדי להתרפק ולהתגעגע עליה.

פרקיו של ספר זה, יש להם אופי אנטי־נוסטאלגי, בכך שהם מראים את פני הדברים אז, בתקופת הראשית של הנחת־היסודות, שהיו לא יותר טובים ולא יותר רעים מאשר היום. החזון והחלום, העשייה והפעילות, היו מלווים מלכתחילה בסבל ובמרירות, בתככים ובחשבונות, בפירוד ובתחרות, על רקע מציאות קשה ודלה ואכזרית.

בפרקי הספר נשמרה הראייה ההיסטורית, אבל יש לשער שהקורא יחוש, לא בלי־הפתעה, במידת האקטואליות הרבה של הפרשיות המתוארות, המזמינות השוואה עם ההווה. היסטוריון הספרות, ככל היסטוריון, הוא בן־זמנו, וכל דור חייב לקרוא מחדש את ספרות הדורות הקודמים ולנסח מחדש את יחסו ועמדותיו כלפיה.

שני כיוונים מרכזיים מתבלטים בספרות של אותה תקופה, שנכתבה ללא־פרספקטיבה, כשהיחס ביניהם אינו מאוזן, אלא אחד גובר על חברו. הכיוון האחד – תיאור הרצוי כמצוי – שהיה במיעוט, והביא לספרות המתארת את החזון כמציאות; את השאיפה כאילו כבר נתגשמה; את החזון כממשות; את ההתחלות כאילו הן כבר הוויָה יציבה, מושרשת ובעלת מסורת. הקשיים מיטשטשים, נדחקים לשוליים או שאינם קיימים כלל, והארץ כלילת־יופי ושלמות. סופרים אלה, שהכירו היטב את המציאות הקשה והמרה בארץ ואף חזו אותה מבשרם, הרגישו צורך לתאר אותה דווקא בדרך זו מסיבות שונות, ביניהן: “תסביך המרגלים” – הפחד להוציא את דיבת הארץ רעה; הרצון לחבב את הארץ על יושביה ובעיקר על היושבים מחוצה לה, כדי להגדיל את כוח המשיכה שלה על תיירים, משקיעים ועולים. מייצגיו של כיוון זה כאן הם, בעיקר, זאב יעבץ וחמדה בן־יהודה.

הכיוון השני – תיאור המציאות כהוויתה – שהיה השליט, והביא לספרות המתארת את הארץ ללא אשליות, על כל קשייה ואכזבותיה, עליבותה ודלותה. הייתה זו הסתכלות פקוחת־עיניים ללא ייפוי וכיסוי, מתוך הרגשה והכרה שרק “אמת מארץ ישראל” באה בחשבון בכלל וביצירת הספרות במיוחד; מתוך אמונה, שדווקא ידיעת המציאות כהווייתה יש בה הרבה כוח, והיא מחשלת את מי שעומד לעלות לארץ, כדי שיבוא מוכן לקראת הקשיים המצפים לו ואכזבתו לא תהיה כה גדולה כמו של אלה הבאים לארץ־החלומות ומתאכזבים.

הצבתו של הפרק הדן ברעיון הציוני, כפי שהוא בא לידי ביטוי במשנתו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, בראשית הספר, מעידה על חשיבותו ועל מידת ההשפעה העצומה שהייתה לו על מניחי היסודות ומעצבי דמותו של היישוב. משנתו חסרת האשליות, היה בה כוח מפעיל ומדרבן, ועקבותיה ניכרים בתחומים רבים.

דומה, שלמותר להדגיש, שכיוונים אלה מלווים עד היום, לא רק את הספרות, אלא גם את כל תחומי העשייה ומערכת ההסברה של מדינת־ישראל בכל אמצעי התקשורת. אמנם ההעדפה של קהל הקוראים המשכיל, של הביקורת ושל המבקרים היא, ובצדק, לטובת הכיוון השני של האמת המרה והעירומה מארץ־ישראל ללא כחל ושרק, אבל בה בשעה, יש להבין שגם לכיוון השני, זה המתאר את הרצוי כמצוי, יש לא רק זכות־קיום, אלא גם תפקיד, חשוב לא פחות, ואי אפשר לכיוון האחד בלא חברו המנוגד: קשה לעמוד בפני המציאות המרה כשהיא לבדה ויש צורך גם ביפויה וביותר משמץ של מתיקות; אבל בה בשעה אסור להישאר רק עם הספרות המתקתקה, המרדימה, היוצרת אשליה שהכל מתנהל כשורה, ויש צורך גם בניגודה, שיבקר, יעורר, יזעזע.

במידה מסוימת של תקֵפות אפשר לקבוע, כי הספרות המתארת את הרצוי כמצוי, הייתה ספרות שהייתה צריכה לזמנה ומילאה בזמנה תפקיד חשוב, והיא ספרות לדורה; ואילו ספרות המתארת את המצוי כהוויתו, במיטבה, היא ספרות שערכה קיים גם מעבר לזמנה, והיא ספרות לדורות, אם כי גם בתוכה יש דוגמאות, שאינן עוברות את מחסום־הזמן.³

כאמור, פרקי הספר מתארים פרשיות ספרותיות שונות שהתרחשו באותן שנים בארץ־ישראל שלפני מלחמת העולם הראשונה. כדי להמחיש את ההבדל שבין ראיית המציאות המרה, מתוכה, ללא־מרחק, לבין ראייתה של אותה מציאות עצמה מתוך שפע גדול העומד לרשות המעיין. הראשונה, מתוך מאמרו של יוסף ויתקין, שה“קול־הקורא” שלו לנוער היהודי מרוסיה לעלות לארץ־ישראל, היה בין הגורמים הממריצים של העלייה השנייה; והשנייה, מזכרונותיו של ש"י עגנון. שניהם מתארים את האווירה הקשה בארץ־ישראל, במיוחד בקרב הצעירים, אלא שהאחד מתאר את “חצי הכוס הריקה” והשני – את “חצי הכוס המלאה”.

כתב יוסף ויתקין במאמרו “שנאה והערצה עצמית” ב’הפועל־הצעיר', י“א באייר תרע”א (9.5.1911):

מתוך עשרה קבין יאוש שירדו לעולם נטלה א"י תשעה, ושמונה מהם נטלו הצעירים שבאו אלינו בשנים האחרונות ואפילו המעולים שבהם. כצזר בשעתו, אך בשינוי נוסח קצת, יכול כל אחד ואחד מהם לאמר: באתי, ראיתי, ו… נואשתי!

ואילו בזיכרונותיו על ברנר כתב ש“י עגנון, בשנת תשכ”א:

חיינו בארץ באותם הימים לא היו שמחים בכל עת. מי שלא זכה לשמחת הנפש, כלומר שמחה שאינה תלויה בדברים מן החוץ, היה הולך קודר ולחוץ. ואם ביקש מעט שמחה מאותם הדברים שהארץ מלאה מהם היום כגון תיאטראות וקרקסאות לא מצא, ואין צורך לומר קולנוע ורדיו, שעדיין לא היו בעולם. אשרי מי שזכה לשמוח בשמחת הארץ, שאלמלא שמחת הארץ אין לנו תקומה.

אבל הארץ קמעה קמעה נבנתה. נבנתה במקום אחד נסתרה במקום אחר. אבל מעט מן השמחה משכחת יגון הרבה. [ההדגשה שלי. נ.ג.] (‘מעצמי אל עצמי’, עמ' 125)

פרקי הספר התפרסמו קודם בבמות שונות ובעיקר ב’עתון 77' בסִדרה: “מן הספרות הארץ־ישראלית”, ומובאים כאן בצירוף השלמות ועדכונים. רובם שודרו במסגרת האוניברסיטה המשודרת וגלי צה“ל מטעם אוניברסיטת תל־אביב, בתקופה שבין י”ב בשבט תשמ“ו עד ז' בניסן תשמ”ו.

*

חובה נעימה היא לי להודות לכל הרבים שסייעו לי בהבהרת חלק מן הפרטים הרבים שמהם ניבנו המחקרים, ובמיוחד לבני־המשפחה של מי שכמה פרקים מוקדשים להם, שהמציאו לי מסמכים ותמונות וענו על שאלותי, וכן לעמיתי החוקרים, לידידי ולתלמידי. שמות כולם כלולים ב“מפתח השמות” שבסוף הספר. אזכיר כאן רק כמה מהם: ד“ר אוריאל אופק. פרופ' גדליה אלקושי ועמנואל בן־גריון, שהלכו מאז לעולמם, ויבדל”א גדעון אלעד, רות ארבל, דורה גוטמן, גרשון גרא, אבנר הולצמן, חיה הופמן, אליהו הכהן וד"ר ראובן סיוון.

תודה למנהלי הארכיונים, שפתחו בפני לרווחה את גנזיהם, ושמותיהם מפורטים ברשימה מיוחדת בסוף הספר. ביניהם ראויים לתודה מיוחדת דב בן־יעקב מנהל מכון “גנזים” ורפי וייזר מנהל מחלקת כתבי יד בבית הספרים הלאומי בירושלים.

תודה לשלום סרי מנהל ההוצאה לאור של משרד הביטחון, ליהודה עופר איש ההוצאה, שליוו את הספר בהרבה אהבה וסבלנות, לרות בית־אור המעצבת, על עבודתה היסודית וטוב־טעמה, ולעפרה יגלין, ששקדה במסירות על איסוף התמונות והאיורים בכל רחבי הארץ.

יבואו כולם על הברכה.

א. החידה

כל המתחקה אחר פרשת יחסו של ברדיצ’בסקי לארץ־ישראל, נתקל במעין פאראדוקס המזדקר לעיניו: מצד אחד, ברדיצ’בסקי לא עלה לארץ־ישראל, לא ביקר בה ולא היה חבר באחת האגודות הציוניות הרשמיות, ובכתביו אין קריאה מפורשת לעלות לארץ. לא פעם הוצג כלא־ציוני, כמתנגד לתנועה הציונית, לאידיאולוגיה שלה ולאישיה הבולטים מכל הזרמים ומכל הגוונים, ונערכו עמו ויכוחים לוהטים בעיתונות ובכתבי־העת של התקופה. מן הצד השני, זכה ברדיצ’בסקי להערצתם של סופרים, אישים ומנהיגים, במיוחד של אנשי העלייה השנייה. בין הסופרים יש להזכיר את יוסף חיים ברנר, אשר ברש, יעקב פיכמן, שלמה צמח, ישורון קשת, יעקב רבינוביץ. בין אנשי העלייה השנייה ומנהיגיה – את יוסף אהרנוביץ, דוד בן־גוריון, יצחק טבנקין, ברל כצנלסון, שלמה לביא.¹ הערצה זו, שאותה הנחילו אנשי העלייה השנייה לבאים אחריהם, באה לידי ביטויה המרוכז בגיליון ‘הפועל הצעיר’, שהוקדש לו עם פטירתו בכסלו תרפ"ב.

השאלה היא כפולה: מה הייתה עמדתו של ברדיצ’בסקי ביחס לארץ־ישראל, לתנועת “חובבי־ציון”, לציונות ולעלייה החלוצית, כפי שבאה לידי ביטוי בכתביו? וכן, מה מצאו בו בני־הדור החלוצים־ציוניים? מה קסם להם באישיותו ובמשנתו? מדוע “אימצו” אותו וראו בו לא רק “אחד משלנו”, אלא מורה־הדור ומעורר, “המחנך” – כפי שקרא לו יוסף אהרנוביץ? כיצד יכלו לראות בסופר כברדיצ’בסקי, שישב במערב־אירופה, בודד, רחוק ממרכזי היהדות, כביכול זר לכל הנעשה בציבוריות היהודית, את מורם ורבם? מה בתורתו וביצירתו דיבר ללבם ועורר אותם להסיק מסקנות מעשיות ואישיות, וכפי שהם מעידים, דחף אותם לעזוב את הגולה ולעלות לארץ־ישראל? דומתני, שזה מקרה נדיר, שבו אדם, שאינו מגשים בפועל, ולא עוד אלא שהוא מציג את עצמו כזר וכעומד מן החוץ, נחשב לאישיות נערצה ורבת־סמכות, שמכוח משנתו ויצירתו נעשים מעשים, ורוחו מרחפת בארץ־ישראל, והוא בגדר נוכחות קבועה ומתמדת בתוך המעשים והיצירה הרוחנית.

את התשובה לשאלה הראשונה, יש לחפש ביצירתו של ברדיצ’בסקי על ענפיה השונים והמגוונים, ולשנייה – בדבריהם ובמאמריהם של בני־הדור, וכשהמדובר בסופרים, גם ביצירתם. במסגרת זו אפשר רק לרמוז על כמה מן התחומים הללו, בלי למצות את כל גילויי הגותו הציונית של מי"ב במאמריו, וכפי שהיא עולה מסיפוריו. הדיון יהיה סינכרוני, מבלי שיבדוק את התמורות וההתפתחויות שחלו בדעותיו במשך השנים. כמו כן, אפשר במסגרת זו רק להדגים את עמדתם של כמה מאישי העלייה השנייה, בדבריהם עליו.

ב. הגשמה אישית

ברדיצ’בסקי הוא איש ה“שמא”. “ברי ושמא – שמא עדיף”. הוא הספקן הגדול, השואל הגדול, בעל המחשבה המקורית, שאינו מקבל שום דעה ושום הנחה כמובנות מאליהן, וחוזר ומברר כל מושג וכל עניין מחדש מיסודו. בשל שיטת הוויכוח המיוחדת שלו, קשה לצרף משנה ציונית ברדיצ’בסקאית סדורה. אין הוא פוסל מראש דעה או זרם מסוים ואף אינו מציע דרך משלו. הוא רק שואל שאלות, מבליט את הקשיים ואת הסתירות המתגלים על פי שיטתם של הכותבים עצמם, על פי דרך מחשבתם שלהם, ובצורה זו, מכריח כל צד לחזור ולבדוק את עמדותיו. למעשה, בלשון ימינו, אפשר לומר שהוא “זורע מבוכה”, אלא שזוהי המבוכה הברוכה.

בשיטת הוויכוח המיוחדת שלו, הוא מצטט את הדעות שאותן הוא רוצה להפריך או להבליט את האבסורד שבהן, ומשלב בתוך הציטטות הערות קצרות משלו, המגלות את עמדתו הספקנית, אולם מקשות על מי שבא לחפש את דעתו המפורשת של מי"ב עצמו. כוחו גדול בהצבת סימני שאלה, בערעור דעותיהם של אחרים, ואילו את שיטתו שלו, יש ללקט טיפין טיפין, וגם אז לא תהיה התמונה שלמה.

ברדיצ’בסקי מתנגד לרוחניות היתרה בעם ישראל, הוא תובע את עלבונו של היחיד מישראל, של היהודי, שהוא מעדיף אותו על הכלל, על היהדות. הוא מטיף לחזור אל הטבעי והגשמי שביהדות, אל היסוד הארצי, אל הרגש, הטבע, היצר, האינסטינקט. בשעה שהוא מבליט את הפרט, את היחיד, את היהודי, הוא מתנער מן היהדות המסורתית, יהדות הכתב והספר, הכופה, המחניקה והמאובנת. הוא איננו מסכים שזרם אחד ישלוט ביהדות, אלא רואה בניגודים ובמאבקים את דרך המלך, ובשניוּת – את הבסיס. אמנם זרם “יבנה” ניצח ביהדות, אבל הוא לא הצליח להכניע ולסלק סופית את הזרם המנוגד לו, את העברי הקדמון, את הארצי, את הסיף, את הפולחני והיצרי, אלא רק להדחיקו ולדחפו למחתרת, והרי הוא מחפש לו הזדמנות לפרוץ החוצה, לבוא לידי ביטוי, להתממש. וכאן אחד מסודות כוח־משיכתו ביחס לדור שצמח על ברכי ה“שמא” שלו, על ברכי מסותיו המקוריות והנועזות המעדיפות את כוהני הבעל על אליהו הנביא, והרואות את הימים שלפני “מתן הכתב”, כיפים ורמים מאלה שבאו אחריה, שבהם ניצח הספר את החיים (“שינויים”).

ברדיצ’בסקי מאמין ביסוד הוויטאלי הקיים בעם ישראל, אותו יסוד שלא נעלם אלא ירד למחתרת, ומחפש לו הזדמנויות להגיח משם, להכריז על קיומו ולחזור ולתפוס את המקום הראוי לו. לכן הוא מרבה לתאר את גילויי החטא שבמציאות החיים היהודיים, מתוך הבנה עמוקה לנפש החוטא. שכן, חטא פירושו יצר, בשר־ודם, כוח־חיים. לכן נמצא אצלו משפט כזה, היכול לשמש כמוטו למשנתו הרוחנית בגילוייה השונים:

האדם הוא סכום החטא והאש העצורה בעצמותיו. זה המקור לידי האדם העושות תושיה במחשבה, בשירה או במעשה, להרע או להיטיב. מהאש הזרה יבואו רוב הגעגועים, המעבּרים כל דבר חי בנו וממלאים אותנו המית החיים. הצדיקים והחושבים המה, לרוב, רק גלגולי רשעים. חידה היא בעיניכם. שמרו על נפשותיכם… (“בין הפטיש לסדן”).

ברדיצ’בסקי לא הסיק מהשקפותיו אלה את המסקנות עד תומן, הוא לא פיתח אותן כתורה שיטתית המובילה לדרך חיים מסוימת, אולם אלה שקראו במאמריו ובסיפוריו, עשו זאת. אפשר לשחזר זאת כך: אם הכוחות מצויים בעם ומחכים להזדמנות לפעול, ואם בתנאי הגולה והעיירה היהודית אין להם הזדמנות כזו, או שיש להם הזדמנויות כאלה המעוותות ומסלפות אותם, הרי יש ליצור את המקום והתנאים, שבהם תהיה אפשרות להוציא כוחות גנוזים אלה מן הכוח אל הפועל. ומקום זה הוא ארץ־ישראל, ובו יחזור האדם היהודי אל האדמה ואל העבודה.

מכאן ברור, מדוע התנגד ברדיצ’בסקי, לתורתו של אחד־העם הדורשת התרכזות ברוח־האומה. אחד־העם רצה בהמשך היהדות ההיסטורית, ואילו ברדיצ’בסקי רצה בחידוש היהדות, בחידוש כוח־היצירה של היחיד בתוכה. לדעתו, הדרך היחידה לגאולה ארצית של העם היא רק בשעה שהיחידים בתוכו, יגיעו למסקנה, שזו תהיה קודם כל גאולתם שלהם:

מה שלא יעשה היחיד בעצמו, בעדו ובעד ביתו ובעד הדור הבא, לא יעשה הכלל בעדו. הכלל הוא רק סיכום חמרי ורוחני, המתהווה ממעשי יחידים ובא מכוחם של יחידים. (“מימי המעשה”)

במינוח אחר, מדבר כאן ברדיצ’בסקי על הגשמה אישית.² לכן היה מי"ב חשדן וספקן ביחס לכל התנועות הציוניות, שדיברו תמיד על הכלל, על העם ועל טובת החברה: “ליקויה הגדול ביותר [של הציונות] הוא זה שעמדה ויצרה מפלגה”:

אילו כל אחד ויחיד השתדל לעשות את חייו הוא לאומיים ולהניח יסוד לביתו הוא, היתה נוצרת על־ידי כך חלקת־מולדת לאחרים, אשר תמיד יבוא למקום שבו יש “שבר”… תחת הקונגרס הבאזילאי, עם משאלתו התמימה לייסד מקלט בטוח במשפט גלוי, הנני מתאר לי חברה שיסודה אינה מניות חסרות־דם, מתנת נדיבי־לב, אלא כדוגמת החברה ההודית־המזרחית היא עובדת במלוא המרץ ורוכשת לה אדמה לעצמה… אני מתאר לי פעולות של יחידים תחת עסקנות כללית. צעדיה ממשיים, ולא מלים וסיסמאות גדולות…³

ובמקום אחר:

אמנם לרגעים נעלים אחדים יעזוב היחיד את צרכי חייו הפרטיים ויעסוק בטובת הכלל; אבל החיים התדירים דורשים את תפקידם והיד הפועלת בתולדה היא מכרת את האדם ויסודות נפשו ואינה נלחמת עם האהבה העצמית של האדם; היא תשתדל להעמיד את שאיפות האדם הפרטי בחוג הכלל, באופן, שמעשיו, שהוא עושה לטובת עצמו יעלו לסיכום טובת הכלל ולחשבון הכלל. (“הרצל ואוסישקין”).

וזאת, כנגד שיטתו של אוסישקין, שקרא לעם “לשים לנגד עיניו לא את המטרה הפרטית אלא את מטרת הכלל” (שם). כנגד שיטתו של הרצל כתב מי"ב:

הקרקעות והאחוזות הם האלפא־ביתא של כל ישוב ממשלתי, ומהם רק מהם יצטרף לו עם את המלים… [־ ־ ־ ] אם אין אנשים נאחזים בארץ, כל ממשלה היא רק מופשטת. (שם)

צילום מכתבו של מי“ב ליהושע אייזנשטדט־ברזילי, מברלין, מיום כ”ז בכסלו תרס"ב (8.12.1901)

יש להעיר, שספקנותו של ברדיצ’בסקי כלפי כל צורה של התארגנות ציונית ממוסדת, צמחה, ככל הנראה, כאשר שהה באודסה (1890) שבה התוודע מקרוב לעסקנים ולאגודות של “חובבי־ציון”, שפעולתם נראתה לו עקרה ומנותקת מן הצרכים הממשיים של העם.

ג. כוחות גנוזים

מה שיש במאמריו, יש בסיפוריו, שהם המשך והשלמה להם, אלא שבסיפורים מובלעת האידיאולוגיה ומרומזת ונאמרת בדרכו של הסיפור, בדרכה של האמנות. בקריאה ראשונה ולעתים אף בשנייה, אין הקורא חש באידיאולוגיה זו, ורק בקריאות חוזרות ולאחר זמן, מתחיל לפעפע רישומם של הדברים, שאותם ביקש מי"ב להשמיע לקורא בדרך הסיפור. במיטבם – הסיפורים עיקר, הגיבורים – גיבורים, והעלילה – עלילה, וכוחם בכך, שאין הם באים מלכתחילה להשפיע, אלא בדיעבד, תוך כדי קריאה, לאחר הקריאה. הקורא קולט את המשמעות, כאילו בדרך אגב, ואינו יודע, שהוא כבר “נגוע”, שהיא כבר מחלחלת בו ולא תרפה ממנו. בסיפור “עורבא פרח” (תר"ס), אחד הסיפורים המרכזיים שעיצבו את הלך־נפשו של דור שלם, הוא מבליע את “ההשוואה הציונית” כחלק מן המערך האידיאולוגי של הסיפור:

את ירושלים עיר־הקודש הייתי מצייר לי אז בדמיוני בתבנית בירה זו שאני שוכן בה. שם כבר חלף עבר כל היופי, ורק חורבת רבי יהודה החסיד נשארה, ופה עוד הכל בשלמותו ושלומו, באחדותו עם הטבע וכל צבאו… ככה הייתי הומה בראשית שבתי שם בראותי זאת העיר על תלה בנויה ובזכרי את עיר־אלהים שם אשר ירדה פלאים עד שאול תחתיה.

שוויץ וברן בהווה הן גן־העדן, כדרך שהיו ארץ־ישראל וירושלים בעבר. הגיבור המעדיף את ההווה והחיים על העבר וההיסטוריה, נכשל, למעשה, בניסיונו ומבליט את המתח התמידי שבתוכו הוא נתון דרך־קבע.⁴

בסיפוריו הוא מבליט את היסוד היצרי, הגופני, המצוי באדם מישראל, כי עצם היותו, מעיד על הכוחות הגנוזים בו, שהם ערובה ליכולת תחייתו והתחדשותו. בהווה, בתנאים של העיירה היהודית, אין לכוחות עצורים אלה הזדמנות לבוא לידי ביטוי, ואם הם פורצים, ביטוים מעוות. אולם אין זה משנה. מה שחשוב הוא, עצם מציאותם. שכן, ישתנו התנאים, תשתנינה המסיבות, ואז יוכלו לקבל צורה חיובית ובונה. לכן, רבים בסיפוריו חוטאים וחטאים: גנבה, חמידה, ניאוף, גילוי־עריות וכיוצא בזה, שכן, הללו מעידים על המציאות שבה קיימים חוטאים, בעלי־יצרים ותאוות, אבל גם על חיוניותו של האדם החוטא, ויש בכך גם יסוד לנחמה, שהעם לא מת, שעוד כוחם של היחידים שבו, עמהם.

דוגמה אחת מרבות הוא הסיפור “ההפסקה” (תרס"ב),⁵ העוסק כאילו בהווי החסידות. אולם החסידות בסיפור משמשת עילה בלבד להמחשת אחת מהנחות היסוד של מי“ב: כוח־הקיום של העם לא מת, עוד יצריו עמו, והם מחכים רק לשעת־הכושר לפרוץ ולהתגלות. לכן מתוארת בסיפור עיירה עלובה, מרודה, בינונית שבבינונית, רחוק מכל שאר־רוח ומכל עניין רוחני. הכל סובב סביב בעיות הפרנסה והקיום החמרי בלבד. מי”ב מעוניין לתאר עיירה ממוצעת מאוד, כדי שאחר־כך, הרבותא שבהתעוררותם של אנשים עלובים אלה תהיה גדולה יותר. אם בעיירות עלובות כגון אלה, מפעפעים יצרים ותאוות, הרי במקומות אחרים על אחת כמה וכמה. וכדי להבליט שאין המדובר בהתעוררות רוחנית וחסידית, אלא בהתעוררות יצרית מובהקת, הוא מביא לעיירה לא רבי אחד אלא שני רביים, כדי להבליט את גורם ההתחרות, שדבר אין לו עם התעוררות רוחנית של הנשמה היתרה. ההתחרות משחררת את היצרים החבויים והמודחקים, ונהפכת לאורגיה של ממש, כשיצרי המין והאכילה, וליתר דיוק, ההפקרות המינית ותאוות הזלילה, חוגגים בה:

הלבבות רועשים, הרגלים מדלקות, הגופים מתפרקים. הפקר! הפקר! עמך ישראל פושט את בגדיו העליונים ומרקד. הנשמה פתחה את לועה. – לאיש איש עתה כוחות שבעתים מאשר היו לו עד כה. כל אדם מהם הוא בחזקת איזו חִיוּת. איזו התעוררות, איזו השתרעות לא ידעה שחרה. מעיָן הנסתם של שמחת החיים מדורות קדומים נובע עתה ומכה גלים.

תנו להם להאנשים האלה נהרות של יין, תנו להם את הסערה הגדולה של חיבוק ונישוק, של התלהבות עזה עד לבלי שיעור, של יחוד והתדבקות עד תמצית הנפש… תנו להם תשלומים בעד כל החיים, שלא חיו המה ושלא חיו אבותיהם, תנו להם תשלומים בעד כל הדורות ובעד כל הזמנים.

התעוררות זו הייתה ליום אחד בלבד, אולם היא מעידה, שהעם עדיין חי. והקוראים הסיקו את המסקנות: אם יווצרו תנאים נאותים, יוכלו החיים לקבל צורה נאותה בכל ימות השנה. ואין תנאים נאותים, אלא בשיבת העם לארצו.

סיפור אחר, שממנו קלטו הקוראים את “המסקנה הציונית” הוא “היציאה”, או כפי שנקרא (יחד עם “הבריחה”) בנוסחו הראשון: “לארץ־אבות” (תרס"ח). הילד בסיפור עובר באופן אישי, חווייה שעברה על העם כולו. המצוקה האישית שלו מקבילה לבעיה שמתחבט בה הכלל. אולם בה בשעה שהוא נושא החוויה הקולקטיבית, הרי הוא גם יוצא־דופן, יוצא־מן־הכלל המעיד על הכלל.⁶ וכמותו גם הגיבור השני בסיפור. יהושע־נתן, המתואר כאיש־מופת, כצדיק־הדור, כלב־לבה של העיירה, תמציתה ומייצגה הטיפוסי, וּבה בשעה הוא גם שונה, אחר. הוא מגשים, הלכה למעשה, מה שאחרים אינם עושים, או לכל היותר רוצים לעשות, אולם אינם מוציאים את רצונם מן הכוח אל הפועל.

סדר־הלימוד של הילד בחדר, מקביל לתהליכים ההיסטוריים שעברו על עמו, ובדרך זו הוא חי מחדש את ההיסטוריה של עמו: את תקופת האבות, את הירידה מצרימה, את ימי המדבר ומתן תורה. אולם עם הגיע תורה של הכניסה לארץ, של לימוד ספר יהושע, נפסק הרצף ההיסטורי “ויעשו קפיצה גדולה לאחור”, הכל מתחיל מבראשית ולארץ לא נכנסים. כידוע, היה לספר יהושע, מקום מיוחד ונכבד מאוד בחקירת קדמוניות של מי"ב: “בו [ביהושע בן־נון], באישיותו ובמפעלו, מתחילות תולדות ישראל בארצו”.⁷

ארץ־ישראל מתגלית לילד, גיבור הסיפור, מן הספרים שקיבל בירושה, לאחר שהיורשים רימו את אביו, ומתוכם מתגלה לו ההמשך: ארץ־ישראל של “עוז גבורה ותום־אדם”. יהושע־נתן הוא שמגשים הלכה למעשה את חלומותיו של הילד על ארץ־ישראל, ועולה ארצה. ההתעוררות הרבה שחלה בעיירה עלובה זו, מגלה, כי הרגשות עדיין מפעמים באנשיה, והם מחכים להזדמנות לפרוץ. לכן מתואר יהושע־נתן כתמצית העיירה, והכנותיו לעלייה – כפולחן־קדומים המבטא את ההוויה הקיבוצית. אולם מעשהו נשאר חד־פעמי, יוצא־דופן, של יחיד. הביקורת הנשמעת בסיפור היא על היחס הכפול של העם לארצו: מצד אחד הוא מתכונן כל חייו לעלות אליה, מזכיר אותה בכל הזדמנות, אולם אין המעשה בא בעקבות ההרגשה, והדיבורים אינם מביאים לידי עלייה. זהו אחד הלקחים החשובים, שיכלו קוראי סיפורו של מי"ב להסיק, ובדרך זו להגיע למסקנות אישיות, כדברי הילד בסיפור: “יקחנו רבי יהושע אתו לארץ־אבותינו, ואם לא – מת אנכי!”

תמונת חיים ברנר, יפו, תרס"ט

נשאר בידינו רישומה של הקריאה בסיפור זה על ברנר, במאמרו: “בבואתם של עולי־ציון בספרותנו” (תרע"ט). ברנר ראה ביהושע־נתן עולה לארץ־ישראל בשביל עצמו, לא בשביל הכלל: “היה כאן מצע נפשי של יחיד, הנשמע לציווי המוחלט שלמעלה הימנו!” אנשי העיירה אמנם יצאו ללוותו:

אבל גם לא עלה על דעתם ללכת עמו. כל בני העיירה במקומם נשארו – להמשיך את קיומם שם. עליית ר' יהושע נתן היתה בשבילם חזון נפשי לזמן־מה, ענין ארעי – והישיבה בארץ־הגולה נשארה ישיבת־קבע בשבילם. ממחרת שבו החיים לקדמותם – ואין זכרון להולכים.

כל זמן שהעלייה לארץ־ישראל היא אידיאה מופשטת, אין עולים, כל זמן שהיא עניין ל“יהדות סתם”, אין ממהרים לצאת. רק כשהיא נעשית לבעיה אישית של היחיד, רק אז היא נעשית עניין מעשי, ממשי. דבר זה הוא אחד היסודות, שאותו למד ברנר ממי"ב, ובכך ראה אותו כמורו ורבו, כמו בדברים רבים נוספים.

ד. בין מתנגדי מי"ב למעריציו

ראייתו של מי“ב כלא־ציוני, מסתמכת בעיקרה על מאמרו “רשות היחיד בעד הרבים” (תרנ"ב),⁸ שראשיתו במכתב פרטי אל ישראל טשרביס, מבני עיירתו של מי”ב וממשכיליה, מברסלוי, מיום 14.8.1891.⁹ שניהם מבוססים על עדויות בכתב שפירסמו מי שביקרו בארץ־ישראל באותן שנים, ובעיקר על “אמת מארץ־ישראל” של אחד־העם (סיוון, תרנ"א),¹⁰ שהנו קיטרוג גדול על תנועת “חיבת־ציון” וניכר בו חוסר אמונה מוחלט בסיכויי ההתישבות בארץ־ישראל, כפי שהם מתגשמים במושבות. במאמר ארוך מפורט ומנומק,¹¹ הכתוב בריגשה רבה, מבסס מי"ב את עמדתו כנגד ההישענות על אחרים, כנגד קבלת צדקה ומוסדות הצדקה למיניהם. בשאלת הגירת היהודים שעמדה על הפרק בכל חריפותה, הטיל ספק באפשרות שציבור שלם יכול להגר לארצות זרות כגוף ולהצליח, אם כי יחידים מתוכו יכולים להסתדר. גם ארץ־ישראל נכללת בקטגוריה זו, וכראייה, ציטט מדברי אחד־העם שהעיד “כי האדמה אינה נותנת את יבולה, העובדים אינם עובדים והעוסקים בצרכיה עוסקים שלא באמונה” (עמ' 12).

על השאלה: “לארץ־ישראל או לארגנטינא?” ענה: “לבי נוקפני מן היציאה בכלל” (עמ' 13). וקבע:

כל עולם הישוב עומד על יסוד מוטעה ומופרך מעקרו, כי עומד הוא על הצדקה והחסד ולא על החפץ הפנימי, כי יעשה איש איש בעד עצמו (עמ' 21).

דומה, שכאן ראשית ההכרה בדבר הצורך בהגשמה עצמית, אישית.

כצפוי, עורר עליו מי"ב בעמדותיו האנטי־ממסדיות־ציוניות, בעיקר את חמתם, לא של החלוצים, אנשי העלייה הראשונה ובעיקר השנייה, שקמו ועלו לארץ־ישראל, אלא של חובבי־ציון, שהטיפו לציון אבל נשארו במקומות מושבם, אם ברוסיה ואם בארצות־הברית.

מאמרו זה של מי“ב עורר שפע של תגובות מכל הצדדים. כגון: אלדד ומידד – הם שלום עליכם וי”ח רבניצקי – בעיתונות העברית והיידית במזרח־אירופה, ובארצות־הברית, כפי שפירט א"ר מלאכי, ודבריו שימשו “נשק” בידי המתנגדים להכות בהם את “החובבים”.¹² פולמוס ציבורי סוער זה, הא שקבע את התדמית האנטי־ציונית שלו. ומשנקבעה – קשה מאוד היה לחלצו ממנה, גם לאחר ששינה את דעותיו.

צילום מכתבו של מי“ב לישראל טשרביס גמברסלוי, מיום י' באב תרנ”א (14.8.1901)

ברדיצ’בסקי עצמו, התלבט בכל שנות לימודיו, בדבר עתידו. התכנית לנסוע לאמריקה, נזכרת במכתביו רק בתקופת ברסלוי, ואילו המחשבה לנסוע לארץ־ישראל, צמחה מאוחר יותר לקראת סוף שנות ה־90. אין במכתביו ביטוי לרצונו להשתקע בארץ לצמיתות, אלא בעיקר לכוונותיו לבקר בה, ולכל היותר לשהות בה שנה או שנתיים:¹³

ואנכי חולם את עצמי בתור משורר עברי בשורה הראשונה ובתור איש ישב בקרוב בא"י בין חרבות עמו.

ואז אשיר את שירת עמי.¹⁴

תשובתו הלא־מעודדת של יהושע איזנשטדט־ברזילי מיפו, למכתבו מברלין מיום 8.12.1901, “אם יש תקוה לרופאי־שיניים למצוא מחיה בארצנו מיגיע־כפם” הורידה מעל הפרק תכנית זו לצמיתות ומי"ב החליט להשתקע עם רעייתו בברסלוי, ואף נאלץ לוותר על תכניתו לבקר בארץ־ישראל מסיבות כלכליות.¹⁵

ויכוחים עם מי“ב על דעותיו “האנטי־ציוניות” כביכול, נמשכו גם לאחר ששככו הדי הסערה בעקבות “רשות היחיד בעד הרבים”. מדי פעם התפרסמו בעיתונות מאמרים כנגד דעותיו של מי”ב בכלל, וכנגד יחסו לציונות בפרט, בהם הציגו אותו כמתנגדה ואף כאויבה. אחד הגילויים הידועים של עמדה זו, היה ב“מכתב גלוי למר ברדיצ’בסקי”, שפירסם מ“ז פייארברג ב’לוח אחיאסף' לשנת תר”ס, ובו התפלמס עם דעותיו:

הנך חפץ להרוס הכל ולבנות הכל מחדש! [– – –] הנך חפץ למחוק הכל ולהחריב את הלב שלנו; בשביל שאחר כך תבנה את הכל על יסוד “הערכים החדשים” שלך? כמה מגוחכה ומסורסה הדעה הזאת כשהיא לעצמה!

הרשני נא אדוני להגיד לך, כי גם לנו הצעירים המזרחים יש שאיפות חדשות ומחשבות ע"ד שינויי ערכין במושג ידוע, אלא שדבר אחד מבדיל בינינו: אנחנו, המזרחים, חפצים לעשות הכל על יסודות ההתפתחות והשתלשלות הקולטורה, ואתה הנך חפץ להפוך סדרי בראשית ולהביא ‘מהפכה’ בעולם!

פייארברג התנגד למקומו של “הספר” בהשקפת־עולמו של מי"ב וטען כנגדו:

הנך רואה בהספר מקור כל אסוננו, ואנחנו, הפנימיים, הננו רואים את ההיפך מדבריך: הספר הוא לנו את אשר היו לאחרים הנשק, המלחמה, הציד ועוד… בספר הגדלנו לעשות ובספר חטאנו.

הנצחון העברי הוא נצחון הספר בתבל!…

וסיים בקריאה נרגשת: “הדור הצעיר [– – –] מוצא בך את אויבו היותר נורא, והוא ילחם אתך בכל כוחותיו ויכולתו. ראה את אויבך, אדוני, מר ברדיצ’בסקי”.

מרדכי זאב פייארברג ויהושע אייזנשטדט־ברזילי

לעתים, דווקא רשימה סאטירית־פארודית, יש בכוחה להבליט ולחדד את עמדות הצדדים ולהציגן במלוא חריפותן. כך, למשל, ברשימה סאטירית ב’המגיד' (י“ד אדר תר”ס),

בחתימת אריאל, תחת הכותרת: “הצרצרים בחיים ובספרה. ברדיצ’בסקי ואחד־העם” קרא הכותב, הוא ככל הנראה יעקב כהן, למי"ב “הציוני המפקפק”, שלדעתו, זהו תרתי דסתרי. כנגדו העמיד את אחד־העם, שאינו מפקפק, אלא יודע מה לפניו ומה לאחריו, והציגם כשני כוחות המנוגדים בכל.

לעומתם, היטיב גנסין לעמוד על שורש נפשו של מי“ב. דברי הערצה אליו הוא שם בפי הגיבורה הראשית בסיפורו: “ג’ניה”: “אצלו אני מקשיבה את משק אותם החיים החדשים, הרחבים”. ובעיקר הביע את הערצתו אליו במכתבו לידידו א”ש ניביליוב (מיום 16.7.1900) לאחר קריאת “מחניים”:

ובכן? ובכן הנני ציוני! ובכך עלינו להיות ציונים! – זה אומר לנו ברדיצ’בסקי בספרו זה. התשמע לדבריו? הישמעו אחרים? אמור אתה.

גם בארץ־ישראל היו שהתנגדו לברדיצ’בסקי, ובראשם אהרן דוד גורדון, או שפיקפקו בעמדתו, כגון יעקב רבינוביץ, לצד מעריציו ובראשם י"ח ברנר.¹⁶

אורי ניסן גנסין ו–יעקב רבינוביץ

את “קטעי יומן” של אד"ג פותחת פסקה (מיום ג' שבט תרע"ג) שנכתבה בכפר־אוריה, שהיא אנטיתיזה מפורשת לניטשה ובעיקר לברדיצ’בסקי:¹⁷

“ברי” ו“שמא” – הי מינהו עדיף? ניטשה ואחריו ברדיצ’בסקי פסקו הלכה: שמא עדיף. ואני אומר: “ברי” עדיף.

אחד מגילויי ההערצה של ברנר למי“ב עורר עליו את חמתו של אד”ג, שהגיב עליו במכתב פרטי. כידוע, שררו יחסים מורכבים של משיכה־דחייה, הערכה־התנגדות, בין אד"ג לברנר. כל אחד העריך את חברו ובו בזמן גם התנגד לדעותיו ולהשקפת־עולמו.¹⁸

במסתו “מן המשעול” (תרע"א), שהוקדשה לביאליק ולטשרניחובסקי, העיר ברנר כמה הערות מעריצות על תפקידו המפרה של מי“ב ל”שינוי הערכים" של העם: “באדמה, בעבודה ובלימוד אל דרכי העמים החיים, החיים באמת, יורשי יוון ורומא…”¹⁹

על דברים אלה נזעק אד“ג ומחה על תפקיד זה שהועיד ברנר למי”ב, במכתבו אליו מעין־גנים (חשוון תרע"א).²⁰ תחילה פירש את דברי ברנר:

מדבריך [־ ־ ־] משמע, כי ברדיטשבסקי וכל אלה שדרשו “שנוי ערכין”, “הפִכת הקערה” וכ"ו עמדו על אותה הנקודה שאנחנו עומדים עליה בארץ־ישראל, או כי עמדתנו אנו היא תוצאה ישרה מעמדתם הם, כלומר, כי הם בעקר התקוממו נגד הפרזיטיות של עמנו ודרשו, כי בעקר צריך להפוך את עמנו מעם פרזיטי שלא מרצונו לעם עובד, לעם חי על עבודתו ויוצר מתוך חייו.

וקבע:

אודה ולא אבוש, כי אני לא הבינותי את דרישותיהם במובן דומה לזה. כמדומה לי, כי קראתי את כל מה שכתב ברדיטשבסקי [– – –] ואינני זוכר שום מקום, שמדובר בו על הצרך לעבוד, לחיות חיים פרודוקטיביים תחת היותנו פרזיטים.

לוא היה ברדיטשבסקי דורש שנוי כזה, הרי היה בהכרח ציוני או, לפחות טריטוריאלי, והוא, כפי שאני זוכר, לא היה לא הא ולא הא.

אד"ג צירף את עצמו אל פייארברג ואל אחד־העם:

לא אכחד ממך, כי אני הייתי ממתנגדיו היותר קצוניים של ברדיטשבסקי והנני גם עתה מתנגדו.

למותר להדגיש, שברנר לא רק שלא חזר בו, אלא אדרבא, התחזק בדעתו בדבר “ציוניותו” של מי“ב. ב”דפים מפנקס ספרותי" (תרע"ב) יצא ברנר כנגד הטענה שבתורתו של מי"ב יש “סתירה שאין עמה בניין”:²¹

בעמוד אחד מכתבי ברדיצ’בסקי ה“סותר”, ה“אויב” ה“עומד מן הצד” יש יותר מיסוד־ה“בניה” מבכל כתביו הציונים והפילוסופיים של טהון ודכוותיה ה“בונים”.

בכך הגיב על דבריו של יהושע טהון “בנין וסתירה” (‘השילוח’ תרע"ב): “הוא יכול רק להרוס ולסתור כל מה שאיזה תלמיד ותיק – עתיד לחדש ולבנות”.

יחסו של יעקב רבינוביץ למי“ב ולציוניותו, יש בו דוגמה טיפוסית, לתמורה שחלה ביחסם של המפקפקים בחייו ולאחר פטירתו. מאמרו “שלילת־הגלות ושנוי־המרכז (מעין בקורת)”, ('השילוח, אב תרס“ט – טבת תר”ע),²² דומה שהוא המאמר היסודי והמקיף ביותר המתמודד בחייו, עם השקפת עולמו של מי”ב בכלל, ועם זו הציונית במיוחד. המאמר כתוב בנימה, שיש בה יותר משמץ של עוינות, ובסיומו משאיר את השאלה בדבר “ציוניותו” של מי"ב פתוחה.

הוא מראה כיצד הגיע מי“ב “מרעיון ‘היחידות’ אל הרעיון הלאומי היותר קיצוני שלנו, אל רעיון ‘שלילת הגלות’”, וכיצד נעשה ממתנגדיהם החריפים ביותר של דובנוב ורעיון האבטונומיה שלו ושל אחד־העם ותורת “המרכז הרוחני” שלו. מי”ב שהעמיד את הכל על “הארציות” הלך, כפי שמנתח זאת יעקב רבינוביץ, “בשלילת הגלות עד הקצה האחרון” ושלל את כל צדדיה: “הארץ הזרה, היהודי הגלותי, הגטו היהודי, היסודות הכלכליים של חיינו, הקולטורה הגלותית, הדת הגלותית, והערך ההיסטורי שיש לגלות”. ולשיטתו הגיע למסקנה ש“אין שום פתרון לשאלתנו מלבד – ‘ארץ’. ארץ לעם, גוף לנשמה, ארון־קודש לתורה הקדושה והרים ועמקים לאלהות המחשבה והשירה…” ומשלילה קיצונית של הגלות, הגיע מי“ב לרעיון “שינוי־המרכז”. אולם בשאלה זו, לדעת יעקב רבינוביץ, לא הלך מי”ב “עד הסוף” ונשאר “תוהה ומפקפק”, “מבלי שיבוא לשום החלטה”, בגלל דבקותו בעבר בתורת ניטשה וברעיון שינוי־הערכים שלו. יעקב רבינוביץ מצטער על כך ש“גם עתה, אחרי שברדיצ’בסקי התחיל להרגיש בצרתנו בכל מלוא עמקה ולהבין, שרק פתרון אחד יש לנו: רכישת ארץ ירושתנו, [– – –] אין אנו מוצאים בכל מה שכתב, דברים ברורים על הנעשה והצריך להיעשות בציוניות. [– – –] אין אנו מרגישים בכתביו שום יחס לארץ־ישראל החיה ולעבודה החמרית והרוחנית הנעשית בה –” את מאמרו סיים בשאלה כפולה, שהיו בה גם התרסה וגם קריאה למי"ב לצאת בגלוי מצד העשייה בארץ־ישראל בהתאם לשיטתו שלו: “האמנם אין לברדיצ’בסקי שום יחס נפשי לאלה? או אולי היתה לו הציוניות רק אפיזודה?…”

עם פטירתו של מי“ב, הביע יעקב רבינוביץ את דעתו החד־משמעית על תפקידו המכריע והמפרה של מי”ב בבניית הבניין הציוני:²³

ואת הבנין לא בנה הוא, כי־אם שיתף אותך ברעיונו ובשירתו. ובתוך הרסו – כבר בנית לך עצמך את בניינך שלך ולא שלו. הוא רק דחפך הלאה, ואל מחוז־חפצך באת בעצמך. הוא לא השביע, כי־אם הרעיב, והרעבון היה לברכה.

אבל הוויכוח בין המתנגדים המעטים והמעריצים הרבים נמשך. את דעתו של אד“ג המשיך ו”ייצג" יצחק מיכאלי, וטען, בין השאר, שאד“ג הקדים את מי”ב בקריאתו להגשמה עצמית, וכי “אין זכר בכתביו [של מי”ב] על ‘קום ועלה לארץ־ישראל’. לצערי, ההיפך הוא הנכון. כאשר גברה העלייה השניה – שנה לפני מלחמת העולם הראשונה – בא ברדיצ’בסקי ומצא ‘בקיעים בחיינו’, וש’אין הרמת רוח, ואת כל אלה ישאו על דגל'. ועוד יותר: ‘תחיה שאונית שלא נתנה לנו מנחם’." ובכך הגיב על דבריו של דוד זכאי “על השפעת מי”ב על העלייה השנייה", שנאמרו בתל־אביב במלאות מאה שנה להולדתו (‘דבר’ 3.12.1965).²⁴

בדברי תשובתו אמר דוד זכאי:

לא אמרתי בהרצאתי, כי מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ראה את פתרון שאלת היהודים בציונות וכי קרא לעם לקום ולעלות לארץ־ישראל; והוא ודאי לא עשה כמעשהו של א.ד. גורדון, ולא קם ולא עלה. אולם הוא אמר, כי אין הציונות דבר־שפתיים, ומי שדוגל בה צריך לקום ולעלות לארץ. הוא העמיד את הגשמת הציונות על היחיד, על קום ועלה אתה בעצמך, בגופך, לאמר – על ההגשמה העצמית.

ואותם צעירים, שהתהום בין ההלכה הציונית ובין המעשה הציוני נפערה לפניהם בכל אימתה, מצאו בדברי מי“ב עידוד וחיזוק: הנה הפתרון אשר לפניך, היחיד, קום אתה ועלה! (קולו של א"ד גורדון לא נשמע עדיין, מכל מקום אלי הגיע במאוחר). [– – –] ואמיתו של אותו לא־ציוני מי”ב, אמת ההגשמה העצמית, הלא בעינה עומדת גם היום ועליה נטוש הריב בינינו ובין הציונים שבגולה בימינו, ובה תקוות הגשמת הציונות כאז כן עתה, ובייחוד עתה.

ה. אב רוחני

על אף המתנגדים והמפקפקים, רוב אנשי העלייה השנייה המשיכו את דרכם של גנסין וברנר, וראו בו את מורם ורבם, את מורה־הדור ומחנכו. המחקר נתן את דעתו אך במעט על סוגיה זו. כבר נזכרו לעיל דבריו של דוד זכאי והפולמוס שעוררו בתוך אנשי העלייה השנייה לבין עצמם; עמנואל בן גריון, ברשימתו “מי”ב והעלייה השנייה",²⁵ הפנה את תשומת הלב לסוגיה זו: “יאושו של הסופר נעשה כוחו הבונה, הגורלי”; ודב סדן, ברשימת ביקורת על מחקרו של דוד כנעני ‘העלייה השנייה ויחסה לדת ולמסורת’,²⁶ הגיב על ההתעלמות ממידת השפעתו הרבה של ברדיצ’בסקי על העלייה השנייה:²⁷

ולעניין הרישום מבית, קשה עלי הפסיחה על ברדיצ’בסקי, שאישי העלייה השנייה מדגישים את גודל רישומו בהם ועליהם, ולא מעט מדבריהם הם מגופי תורתו.

הדוגמאות שתובאנה כאן, לקוחות מדברים שכתבו ואמרו עליו בחייו ובעיקר לאחר מותו, כמה מ“חרשי” העלייה השנייה.²⁸

שתי דוגמאות הן מעדויותיהם של נערים שנעשו לימים ממנהיגי היישוב וממוריו, על התפקיד המרכזי שמילא מי"ב בחייהם, בעיצוב השקפת־עולמם ובעיקר כמניע לעלייתם: דוד בן גוריון ושלמה לביא איש עין־חרוד.

דוד בן־גוריון. שבתי טבת, הביוגראף של דוד בן־גוריון, בפרק על “השנים הנעלמות בחיי דוד בן־גוריון”²⁹ שאל: “אילו ספרים קרא?” והשיב: “הרבה ספרי דעת, סיפורת ושירה. בעברית קרא מיצירות פרץ, סמולנסקין, ברוידס, י”ל גורדון, אחד־העם וברדיצ’בסקי. משל ברדיצ’בסקי קרא הכל – מחקר, רשימות וסיפורים. מאמרי ברדיצ’בסקי הרשימוהו יותר ממאמרי אחד־העם."

דוד בן־גוריון עצמו כתב לעמנואל בן־גריון:³⁰

בימי נעורי, אני זוכר, היו מאמרי ברדיצ’בסקי המרשימים ביותר בקרב הנוער שבעיירתי, יותר מאחד־העם: עלי להודות שאחרי עלותי ארצה – ובאתי הנה כציוני, כחלוץ וכסוציאליסט – בדקתי מחדש כל דעותי והשקפותי – והסתלקתי מהרבה רעיונות והשקפות שדגלתי בהם לפני בואי ארצה, אבל בסופרים מעטים הוקרתי והערצתי כבימי נעורי בפלונסק (עיר מולדתי) – וביניהם היה מי"ב, אם כי לא הסכמתי להרבה מרעיונותיו, ודווקא היותו “אחר” – לקח את לבי.

שלמה לביא. בספרו האוטוביוגראפי ‘עליתו של שלום ליש’, תיאר שלמה לביא את השפעת מאמריו של ברדיצ’בסקי עליו ועל החלטתו לעלות לארץ־ישראל. היה זה בשעה של ייאוש ודיכאון בהשפעת קריאת כל הידיעות שבאו מארץ־ישראל, ובכלל זה מאמריו של אחד־העם, כשהציע כי לארץ־ישראל "יעלו אך אלה המביאים עמם את רוב האמצעים הדרושים לכך. ואילו הוא, שלום, אין לו אמצעים כלל – מה יעשה הוא? והנה:³¹

בעצם ההרהורים הנוגים האלה, באו לידיו גם מאמרים מאת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי – והנה סגנון אחר, מושגים אחרים, הסתערות חדשה על מהלך מחשבותיו (“יחיד ורבים – הלכה כרבים – או דילמא הלכה כיחיד? ברי ושמא ברי עדיף – או דילמא שמא עדיף?”) דומה, שמים חדשים נפתחים לפניו. שלום מקמט מצחו, פוקח עיניו, זוקף אזניו: היתכן?! כן, יתכן! הוא חש ומבין עתה, כי הספק חשוב ומעניין יותר מן הודאי. הוא יודע עתה מתוכו עצמו הוא הוא יודע, כי יש יחידים שהם צודקים מן הרבים, נעלים על הרבים. [– – –]

ואף זאת. ברדיצ’בסקי זה עושה גם חשבונות עם אחד־העם הנערץ, מערער את סמכותו במוסר, ביהדות, מפריך את כל הנחותיו. הה, אולי, אולי יפריך גם את הנחותיו בענין ארץ־ישראל, העלייה אליה ותנאי העלייה אליה? לא, כזאת עדיין לא מצא. הרבה־הרבה מן הצודה את הלב, מן המקומם אותו, מצא במאמריו ובאמרותיו – על ספרות, על שירה שבלב ושבעל־פה, על כוח, על ארציות; אך על הארץ ממש, על הארץ הנכספת, שגם בעניינה יערער את הנחותיו של אותו סופר נערץ, זאת עדיין לא מצא. אף־על־פי־כן, גם מבחינה זו, נתערער בלבו משהו.

עמנואל בן־גריון סיפר, כי בפגישתו הראשונה – בתחילת שנות הארבעים – עם שלמה לביא העיד בפניו:³² “אותי הביאה לארץ לא הציונות של אחד־העם, אלא האנטי־ציונות של ברדיצ’בסקי”.

שתי עדויות על ראייתו של מי“ב כסולל־הדרך וכמורה הדור מדבריהם של יוסף אהרנוביץ ויצחק טבנקין. בסוף שנת תרע”ב, לקראת הפיכתו של ‘הפועל־הצעיר’ לשבועון, עשה יוסף אהרנוביץ, עורכו, מאמצים לשתף בו גם את מי“ב, וכתב אליו, ביום כ”ד באב תרע"ב:³³

אנחנו משתדלים בכל כחותינו למשוך אלינו את הכחות היותר טובים שבין הסופרים העבריים, להרחיב ולהעמיק את תכנו של עתוננו ולשפרו עד כמה שאפשר.

רצוי לנו מאד שאתה, אדוני, גדול המורדים שבנו, מי שהיה ונשאר עד עכשיו מורה הדור הצעיר, תכנס לתוך שורת המשתתפים שלנו ותתפוס את המקום הראוי לך בעתון של צעירים. וידוע להוי לך, אדוני, שאתה נשארת חביב הדור הצעיר, וצר מאד שנשתתקת.

אין ספק, שמהדהדת במכתב זה גם תשובה לדבריו הבוטים של פייארברג, כנגד מי"ב, שתים־עשרה שנה קודם לכן. במיוחד הייתה חשובה העובדה, שדברים אלה באו מארץ־ישראל.³⁴

כשנה לאחר מכן, בתגובה על המאמר על מי“ב ששלח י”ח ברנר ל’הפועל הצעיר' כתב לו יוסף אהרנוביץ מיפו, מכ' באלול תרע"ב:³⁵

אבל אחטא נגד האמת אם אומר שהמאמר הזה הקיף את כל ברדיצ’בסקי. לא הבלטה למדי אישיותו הקיצוניות במוסריותה (ברדיצ’בסקי המתקומם בכל תוקף נגד המוסר המקובל, הרי הוא בעצמו מוסרי קיצוני, אם כי לא על־פי המקובל); [– – –] לא הבלט למדי החדוש הרבולוציוני שהכניס ברדיצ’בסקי לתוך הספרות העברית, ולא הבלטה למדי הדעה שנלחמה נגדו עד חרמה והביאתו למה שהביאתו. [– – –] במלה אחת – אי הכשרת הדור להבין אותו.

בהמשך עומד יוסף אהרנוביץ על המשותף ב“שורש נשמתם” של מי“ב וי”ח ברנר.

ברשימתו “על ימין ועל שמאל” שנכתבה עוד בחייו של ברדיצ’בסקי,³⁶ (תרע"ג) תיאר יוסף אהרנוביץ את תפקידו כמחנך־הדור בדיעבד:

המורד הגדול בכל העבר שלנו – מ“י ברדיצ’בסקי, עורר בזמנו את המחשבה אצל טובי הסופרים שלנו, גרם ועזר ליצירת ספרות שלמה שעליה התחנכו טובי צעירינו, ואתה מוצא פה בא”י הרבה צעירים, שבאו בכונה לשם תחית עם ישראל בא“י, והם דוקא ממעריצי ברדיצ’בסקי ותלמידיו, למרות מה שעמדתם הפרינציפיונית שונה מן הקצה מעמדתו של ברדיצ’בסקי. מי”ב מעולם לא היה בעל פרוגרמה, לא היה מורה ומחנך מדעת, ומכל שכן לא היה מחנך מדעת בשביל עלייה לא"י. אלא שהוא הריק מלבו מעין סל מחשבות והרגשות שנקלטו בלבבות אלפי צעירים ועשו את פעולתן שלא מדעת בעלן הראשון, או אאולי גם למרות דעתו.

יוסף אהרונוביץ

את המשך דבריו הקדיש יוסף אהרנוביץ ליוסף קלוזנר, המשתדל בכל כוחו להיות למורה־הדור, ואינו מצליח.

עם פטירת מי“ב הוקדשה לו אחת מחוברות ‘הפועל הצעיר’ (כ“ב בכסלו תרפ”ב), שהשתתפו בה דוד שמעונוביץ (שמעוני), אשר ברש, יעקב פיכמן, יעקב רבינוביץ, י”ח ברנר, מ' גליקסון, ש' צ’רנוביץ (ספוג), שלמה צמח, נתן ביסטריצקי (אגמון) ויוסף אהרנוביץ. הייתה בכך אמירת הן קולקטיבית לאישיות זו מצד “ארץ־ישראל העובדת” שראתה בו “אחד מתוכה” והצדיעה לזיכרו. ברשימתו “המחנך” (באותה חוברת־זיכרון), הִשווה יוסף אהרנוביץ בין המורה – אחד־העם – לבין המחנך ־ ברדיצ’בסקי: “המורה דרכו ללמד את עצם התורה” ואילו:

המחנך דרכו ללמד לא את עצם התורה, כי אם כיצד צריך ללמוד תורה, כיצד צריך אדם לחשוב מחשבות, וכיצד הוא צריך להתיחס למחשבותיהם של אחרים. [– – –] ברדיצ’בסקי חינך אותנו הקוראים, לבקר את מחשבותינו ואת מחשבות זולתנו [– – –] הוא אסר עלינו לעמוד במקום אחד, וציווה לנו לחפש, תמיד לחפש.

יצחק טבנקין. במאמרו “המקורות” (תרצ"ז) ב“ספר העלייה השנייה”,³⁷ הזכיר טבנקין את שמו של ברדיצ’בסקי פעמים אחדות, יחד עם שמותיהם של הסופרים העבריים האחרים, כמי שתרם עמם יחד ליצירת העם:

באותם ימי התסיסה והתהייה, [– – –] עלה ונסתמך כוחה הגדול של ספרותנו כמלווה ומעשירה את כל החיים. במידה שהליכוד המדיני והכלכלי בחיי היהודים היה רופף, בה־במידה גבר ועלה הערך המלכד שבחיי התרבות והרוח.

על כן אנו קוראים לשוב מזמן לזמן לנכסי אותה תקופה וליצירתה: למנדלי, לברדיצ’בסקי, לפרץ, לברנר – לכל אלה אשר אמנותם היתה לכוח רבולוציוני בחיים ואשר ביטאה את הפרובלמטיקה כחוויה של החיים. (עמ' 28)

ברל כצנלסון, 1922 [בעת ביקור בארה"ב]

החסידות בתקופה זו לא שימשה לברדיצ’בסקי קישוט רומנטי והתרגשות סנטימנטלית, אלא היתה נשק מסייע במלחמתו הרוחנית בתוך היהדות. (עמ' 29)

והמסקנה: “וספרות זאת של התקופה, יחד עם התנ”ך הקדום, הם שחינכו את האדם לעלייתו לארץ־ישראל". (שם)

דומה, שהתלמיד המובהק ביותר של מי“ב מבין המנהיגים, ומי שקלט את תורתו והפכה לחלק מאישיותו, העבירה דרך כור־ההיתוך האישי שלו והוציאה מן הכוח אל הפועל של המציאות הא”י תוך מיזוגה עם ההשפעות האחרות שהיו עליו, היה ברל כצנלסון, כפי שמתארים אניטה שפירא ואברהם צביון את הביוגראפיה הרוחנית שלו.³⁸

כבר במאמרו הראשון של ברל בארץ, “מבפנים”, השתמש במושגיו של מי“ב בכל שורה, הזכיר את “ירושת אבות, סבל הדורות וקילקולי ההיסטוריה, המפנים לאט לאט את מקומם – אם כי בהתנגדות הגונה – לכוחות החדשים המורדים בהם. הנה הוא מתקרב שינוי הערכין… בחומר וברוח”.³⁹ מברדיצ’בסקי למד ברל גם את החשיבות של היחידים באומה, של “החלוציות – אותה התגלות של רצון האומה ביחידיה הנבחרים”,⁴⁰ ותרגם את התהלבותו המתפרצת של מי”ב ללשון המעשה והעבירה לקרקע המציאות.⁴¹ “ברל ראה בחבריו ובעצמו את אותם המעטים־היחידים, נושאי גורל האומה, אשר ברדיצ’בסקי וחבריו ערגו אליהם”,⁴² ו“כמי שהושפע מדוסטוייבסקי ומגיבוריו כמו גם מברדיצ’בסקי, ראה ברל את ‘האנושי בבלתי־אנושי, את הנעלה בשפל ואת הרע בטוב’.”⁴³ ברדיצ’בסקי, היה במידה רבה אביו הרוחני של ברל, ויחס זה נשמר כל השנים. הפרק “אבות רוחניים” בספרו של אברהם צביון, פותח ב“אב הראשון” של ברל, בברדיצ’בסקי,⁴⁴ מתחקה אחר עקבות השפעתו בהגותו של ברל, עומד על טיבה ועל עומק חדירתה. ומסקנתו, בחלקיה הנוגעים ישירות למקומו של מי"ב בעולם הרוחני של אנשי העלייה השנייה:

ברל ינק מברדיצ’בסקי בתוכן ובצורה. הוא קיבל ממנו את הנחות־היסוד של קשירת ההוויה הלאומית עם עקרון טריטוריאלי: טבע, ארץ, עבודה. הוא הושפע מביקורתו את התנועה הציונית, באשר לא ידעה להזרים את האנרגיה הרוחנית שהצטברה בעם, לאפיקי הגשמה אישיים. [– – –] ברל קלט את התפישה האינדבידואליסטית של ברדיצ’בסקי כמרכיב מרכזי של מחשבתו כאידיאולוג ומחנך. (עמ' 107).

עם זאת:

ברל הסתייג במידה ניכרת מתפישתו ההיסטורית של ברדיצ’בסקי, ומכל־מקום הסתייג ממסקנותיה הקיצוניות. [– – –] הוא קיבל ודחה בעת ובעונה אחת את גישתו של ברדיצ’בסקי למסורת. [– – –] כסמל להזדהות אישית עמוקה צריך לפרש נטילתו של ברל מברדיצ’בסקי את הפסוודונים “ירובעל”. (שם)

ויש לזכור כי בשם־עט זה חתם מי"ב על אותו מאמר שיצר את תדמיתו כאנטי־ציוני. עם פטירתו ספד לו וצייר את דמותו במילים אלה:⁴⁵

הוא היחיד, הבודד שלא עמד איש לימינו, נועז להרים יד על אותו הכוח ששמו: יבנה. [– – –] הוא נלחם יחידי, לא עם איש ולא לאיש, כי אם לו לעצמו. ועם כל זה ביקש את הנצחון לא בו בעצמו אלא בכלל כולו.

ברל הרגיש, כאחרים, שתורתו של מי"ב הקדימה את דורו, ולכן סיים את הספדו בכך: “ואולם הוא ידע את האמת, גילה אותה לנו, ואנחנו לא הבינונו”.

ברל ראה בספרות העברית מוקד חינוכי ראשון במעלה, ועשה מאמצים כדי לקרבה אל לב הנוער, ובמיוחד את הסופרים שהיו קרובים ללבו מנעוריו, ובראשם פייארברג, ברדיצ’בסקי וברנר. להערכה זו של ימי נעוריו נשאר נאמן כל ימיו: “בספרות העברית עמדו לעיניו ביאליק וברדיצ’בסקי כשני ענקי הרוח של התקופה, האחד כניגודו של חברו. אליהם נצטרף בן־דורו של ברל, ברנר”.⁴⁶

במכתבו לרחל כצנלנסון מיום י“ב בכסלו ת”ש, לאחר קריאה במאמרה “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”⁴⁷ ניסה להגדירו בעצמו:

מי"ב שואל ואינו משיב. הציר שלו הוא החידה ולא הפתרון. הוא רואה לא השתלשלות כגורם, כי אם קאטאסטרופה בנפש האדם, וממנה משתלשלים דברים הקובעים את גורלו וגם את גורלם של אחרים.⁴⁸

ו. צומת רוחני

הרצון להתייחס על מי“ב ועל תורתו, מצא את ביטויו בדברים שכתב יהושע השל ייבין, ב’העולם',⁴⁹ במלאות חמש שנים לפטירתו. באותה תקופה (ראשית 1928), עבר ייבין מן “המחנה הפועלי” שאליו השתייך קודם (היה חבר ‘הפועל הצעיר’ ו’אחדות העבודה' לסירוגין) אל המחנה הרביזיוניסטי, שהיה מראשוני פעיליו. את הערצת מי”ב הביא עמו כ“ירושה” מהשתייכותו הקודמת, אבל קריאתו בו היא כבר על פי השתייכותו החדשה:

על כל יצירותיו מונח חותמה של שאיפה אחת: להתחדשות הדם והאינסטינקטים. לאחרים היתה תחית האומה במידה גדולה תחיית אידיאה, בשבילו זאת היתה תחית נשמות – השאיפה לחיים מלאים על הקרקע, שחרור הדם הישראלי.

ישראל אלדד⁵⁰ ראה בברדיצ’בסקי מבססה של התביעה “להעמיד את המפעל הציוני כולו על היוזמה הפרטית בלבד”, ובכך ניסה להרחיק אותו מן המחנה החלוצי של העלייה השנייה והשלישית, ומן הסוציאליזם ולרתמו למחנהו שלו.

גם התנועה “הכנענית” “גייסה” את ברדיצ’בסקי אליה, ומצאה בו “אב רוחני” ובסיס אידיאולוגי לתלות בו את האידיאולוגיה שלה. כך, למשל, במאמרו של אהרן אמיר “מיודקא עד יוזפא” (יולי 1950), המבליט את דרכו “בבקורת־העצמית היהודית ובתפיסת ההיסטוריה היהודית”,⁵¹ ובעיקר במאמרו המקיף של ברוך קורצווייל “מהותה ומקורותיה של תנועת ‘העברים הצעירים’ (‘כנענים’)”:⁵²

שלילת העבר היהודי של אלפיים שנות הגלות לטובת חיוב הארכאי, פנייה אל יסודות מיתיים טרום־ישראליים וכנעניים, האפיינית ל“כנענים”, הושאלה מתוך כתבי ברדיצ’בסקי, שניאור וטשרניחובסקי. ההבדל הוא רק בזה, שמה שהיה אכספרימנט אסתיטי ועיוני לסופרי הדור הקודם הפך למציאות יום־יומית לילדי ארץ זו.

יעקב שביט, ה“בוחן את ההשקפה ‘הכנענית’ כפרק בתולדות התפתחותה של המחשבה ההיסטורית ושל התודעה הלאומית היהודית בעת החדשה” בספרו ‘מעברי עד כנעני’, עמד אף הוא על חלקו של ברדיצ’בסקי בעיצוב השקפת עולמם של הכנענים:⁵³

ברדיצ’בסקי ואחרים חיפשו בהיסטוריה הקדומה “אידיאל טיפוס” של עבר הירואי, ארצי־פנתאיסטי. מנקודת מבטם לא היה העבר [– – –] אלא פרק זמן שההיסטוריוגראפיה מסלקת ממנו את שכבת העפר הכבדה שהמסורת כיסתה אותה בו ומשיבה אותו לחיים – ויחד איתו את עולם “האגדה”, בלשונו של ח“נ ביאליק – את המיתוס העברי. על רקע זה נראה, [– – –] כי תמונת העבר ה”כנענית" לא נתפשה בעיני יוצריה, כדעת רוב מבקריה כחזרה “אל המיתוס”. העולם העברי הקדום בתמונת־העבר שלו לא היה עולם פאגני, פרימיטיווי או “ילדותי”. העולם העברי הקדום היה עבורם עולם “קלאסי” במלוא מובן המלה.

הרצון לעשות את מי“ב ל”אב־המון־תנועות" היה כל כך חזק, עד שניסו לתלות בו גם את האהדה לטריטוריאליזם וקבעו, ש“ראה באוגנדה עוגן־הצלה לאומית”.⁵⁴ אבל, מי“ב דיבר בזכות הטריטוריאליזם, רק משום שהוליד את הצורך בארץ, והביא ל”תנועה ארצית", ולמעשה התנגד לו מטעמים עקרוניים ומעשיים כאחד, ודחה את כל הפתרונות הטריטוריאליים שהוצעו מחוץ לארץ ישראל.⁵⁵

התייחסות זו של הזרם הרביזיוניסטי על מי“ב כמו גם “גיוסו” לתנועה “הכנענית” ולתנועות אחרות, היא תופעה טבעית המתגלה לעתים קרובות בהיסטוריה של המחשבה והספרות, כשמדובר בענקי־רוח ובהוגים שמשנתם מקיפה ורחבה. זרמים ותנועות שונים ואף מנוגדים, קושרים עצמם אליהם, וכל אחד בורר מתורתם את המתאים לו, מפתחו, מרחיבו ומפרשו, ומתעלם מכל השאר, שאינו עולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה שלו. כך קרה בספרותנו ליוצרים כרמח”ל וכמשה מנדלסון, והוא הדין בברדיצ’בסקי. ברדיצ’בסקי אף “הקל” על המבקשים להתייחס עליו, בכך שלא היה הוגה דעות שיטתי, והגותו לא נכתבה כמשנה סדורה אחת, יש בה התפתחות ואף סתירות.

בדרך זו משמשים מי"ב ותורתו צומת לזרמים ולתנועות שונות ומנוגדות: לזרמים הטריטוריאליסטי והרביזיוניסטי ולתנועה הכנענית, ובעיקר למפלגות הפועלים של “ארץ־ישראל העובדת” לגווניהן השונים, על־אף חילוקי הדעות שביניהן.

דוגמאות אלה, מעטות מני רבות, מגלות את התפקיד החשוב שמילא משנתו של מי"ב בחינוכם של מנהיגי הדור, ובראשם אנשי העלייה השנייה, בראייתם אותו כמחנך וכסולל־דרך, ואת השפעתו העצומה על עיצוב תפיסת עולמם ומאמציהם בהוצאתה מן הכוח אל הפועל.

בשנת תרע“ט, באודסה הנרגשת בתקופת מהפכת אוקטובר, כתב אביגדור המאירי, אחד הצעירים הסוערים, במאסף המרדני והמהפכני ‘ארץ’, על מי”ב:⁵⁶

אתה המבקש – אתה החי [– – –]; אתה התובע – אתה החי [– – –]; אתה העברי, אתה החי!

יאושך הקדוש, המגיב והמגרה;

ובלבנו המתהולל בחטאות נעוריו, ובמשואות אש־זרה, שלחת יתוש ספק – ולמבקשי אמת־עברית היינו בן־לילה.

ברדיצ’בסקי הוא צומת רוחני קבוע, שממנו משתלשלים זרמים מרכזיים בחיי הרוח והמעשה בתולדות העם. ה“אחר” היה ל“האחד”.

דומה, שאי אפשר לסיים סוגיה זו, מבלי להבליט את מידת האקטואליות הרבה של משנתו, במרבית שאלות היסוד העומדות על הפרק גם בימינו.

שמעון הלקין, שמילא תפקיד חשוב בהחדרת תודעת מרכזיותו של מי"ב בשנות החמישים,⁵⁷ שב לסוגיה זו (תשל“ו; תשמ”א) והחזיר אותו “מן ההיסטוריה של הספרות אל זירת־החיים של הדור”,⁵⁸ בהרצאתו־מאמרו: “גאולה ענייה כזו: על הגותו הציונית של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי” כתב:⁵⁹

ברדיצ’בסקי הוא ההוגה המיוסר ביותר במחשבה היהודית בדורות האחרונים; מצד אחד – מפני אהבתו הגדולה לעם ולמסורת עברו; ומצד אחר – מפני צלילות־דעתו בהסתכלותו בחיי העם לדורותיו ובמיוחד בזמנים החדשים. אהבתו לעבר היהודי אינה מקלקלת את שורת הסתכלותו בחיי העם היהודי בהווה. וכאן עיקר הטראגיות שבמחשבתו, שכמה מצדדיה מתגלים גם במבוכה הרבה השוררת כיום בחיי העם במדינת ישראל. (עמ' 68)

על מידת האקטואליות הרבה יעידו דברי מי"ב עצמו במסתו: “אדמה” (תרס"ז):⁶⁰

אין קודש בלא חול, אין שבת עברית מתקיימת, אם לא החיים שם בימות החול המה כלכליים עבריים וארציים, כלומר, ארציים עבריים, ומצטרפים לשבת, אשר נשענת עליהם ויונקת מהם. הדתיים שלנו ידעו, כי תורת משה תכונן כל חוקיה על הארץ ועל פרי הארץ ועל החיים בארץ; גם המצוות, שעל פי דין אינן תלויות בארץ, ניתנו בארץ וכוחן בארץ. תרבות רוחנית וחמרית, לאומית־עצמית, לא תתקיים בלי יסוד לאומי קרקעי וארצי, בלי באר חברתית תולדתית־מוחשית, אשר ממנה ישקו הדברים שברוח ושבחומר. אמנם היחיד יכול לנתק פתילי החומר ויכול לבנות לו בשמים עליותיו, אולם הציבור העממי עומד רק על החומר. העם הוא קיבוץ חמרי־ארצי־נפשי וקשור ותלוי בחמרו ובארצו. אם נתקיימנו עד עתה בלי ארץ, חיינו על ידי השאיפה לארץ; ואם לא ישבנו תחת גפננו ותאנתנו, חיינו על ידי זה, שקיוינו לישב תחתיהן באחרית הימים, ולו גם יהיה ביומו של משיח. אין נשמה בלי גוף ואין עם קיים לנצח בלי אדמה, בלי אדמה לשבת עליה…

נספח

מכתב של ברל כצנלסון לרחל כצנלסון־שזר, מיום י“ד בכסלו ת”ש⁶¹

קראתי. אינני מכיר – או רע מזה: אינני זוכר – מה נכתב אצלנו על מי“ב, ואם ניסה מישהו לפניך להתבונן במוטיבים הספורים שלו ולקרוא להם בשם. עברתי היום, לרגל הענין, על מאמרו הגדול של י.ח.ב. וראיתי כי הוא נתון כולו למוטיבים הפובליציסטיים, ואשר לשירתו ולספוריו, הרי הוא רק מביע אהבה והערצה ומגלה הבנה מרובה לעצמיותו, מדגיש את דרכו ולא את תכנו. מלבד עצם ההתבוננות בכללים ובפרטים – התבוננות לא ספרותית, כי אם ענינית וחיונית, הרי מוצא כאן חידוש אחד יסודי. יודע אני בי שאין לי המכשירים לכתוב בענינים כמו אלה, אך אנסה להגדירו מתוך שאציין קודם את הנקודה שאליה הגעתי לפני כמה שנים, עוד בחייו של מי”ב, ולא התקדמתי: מאז מן “העבר הקרוב” – שם שבשעתו היה כל לא־יוצלח בספרותנו נוקט בו, ושהביא – לא ספורים, כי אם פואימות אדירות, בעלי תוכן אוניברסלי – ראיתי, שהוא פונה אל הגנוז שבנו: אל יצרי־קדומים, מורשת־קדומים, מלחמת־קדומים. כן ראיתי בעבודתו האסופית – באגדות קדם וגם במעשיות מאוחרות – ברמזיו לחקר המקרא, וגם בסיפוריו. ראיתיו כאנטיפוד של ביאליק, ושניהם כשיאים הרוחניים של תקופתנו, כמחפש את ההפך מן הקאנון. וכמספר, הייתי סבור, הרי הוא בוחר בדמויות בלתי רגילות, אשר הגנוז שבהם פורץ את גדרי “הציויליזציה” היהודית. אני מניח שהשקפות בדומה לכך נפוצות עתה למדי. בהרצאתך העמקת את הדבר: לא שהוא מחפש את הגבורים המודחים אלא שהוא מדיח אותם, שהוא נוטע בלב האדם הנפגש לו, בלב קָרבָנו, את “המאורע הנפשי” ומשנה ע"י כך את מזלו ואת גלגל חייו. את רואה אותו כאכספרימנטטור בחיי הנפש, עם מעבדה משלו.

זוהי עליה גדולה בהבנת מי“ב. ויתכן כי יש לפסוע עוד פסיעה. בדרך כלל הרי מי”ב הוא איש הרזים בספרותנו, המתפיסיקן הגדול, ואולי היחיד. ועוד רחוקים אנו מפשר חידתו הוא. יח“ב אומר, כי מי שיבוא לתלות את ברדיצ’בסקי המספר במישהו ממספרי אוה”ע לא יעלה אפילו חרס. יתכן, כי יח“ב התכוון למיתוד האמנותי, לסממנים, אך אפשר שאימרה זו עצמה כבר מכוונת להרבה יותר, לציר־היצירה. אינני מוצא לו, במובן זה, בן־זוג בספרות שאני מכיר. אני נזכר בעמוקים ביותר, דאנטה, סרוואנטס, הרוסים הגדולים, ברנר, קאפקא. ולא מבחינת היכולת – כאן מגלה מי”ב לעתים קוצר־יד כדרך אותם הגדולים שכחם הוא בפנימיותם ולא בכלי עבודתם – כי אם מבחינת התוכן. הללו כולם חדים לנו חידות, אך בקפולי היצירה הם מטמינים גם פתרונים, שלהם. והפתרון, כרגיל, בנוי על הגיון אנושי. לתקלה, למעוות, יש “נסבות”: עילות סוציאליות או אישיות, אופי, עונש שהוא פרי החטא, מבוכת־הזמן, חויה בשלשלת של עובדות או של חויות או של מחשבות. יש ויש הֶסבֵּר, ואפילו כשמעמידים אותנו לפני קיר אטום, הרי מסבירים או את הקיר או מדוע הועמדנו. מי“ב שואל ואינו משיב. הציר שלו הוא החידה ולא הפתרון. הוא רואה לא השתלשלות כגורם, כי אם קאטאסטרופה בנפש האדם, וממנה משתלשלים דברים הקובעים את גורלו וגם את גורלם של אחרים. לפיכך, נדמה לי, קרוב מי”ב יותר לאיוב או למיתולוגיה הקדומה מאשר למושגינו, וגם מאשר למושגי החטא והעונש שבתנ“ך ובספרות הדורות האחרונים. עם כל מה שהוא רודף אחרי החטא, ונמשך אליו, ומלא פחד מפניו, הרי מקומו של החטא אצלו משני. המקום הראשון לגזרה. היא שמביאה לידי חטא, והיא שצופנת את העונש. וכן גם התורשה ושרירותה אינה אלא משחק בידי הגזרה. הציטטין המובאין בהרצאתך תומכים בתפישה זו: “אתה בראת, גם עשית, וגם רצחת!” “גם החטא ממך יבוא”. אין לו מפתח לגזרה, וגם הסתירות שבדבריו אך מלמדים עד מה הוא תוהה. הוא רואה את רבון העולמים בדמותו שמלפני בריאת עולמנו, “בונה עולמות ומחריבן”, והנה עוד הוא עוסק באותו משחק אכזרי, ומי”ב מתחקה אחרי מלאכתו, מפרסם אותה, ויוצא שהוא עושה כמעשי יוצרו.

איני יודע, אם יש ערך לדיוקים אלה, אך כיוון שהלכתי אחרי הקריאה – נמשכתי.

לשאלת ההדפסה מה יש לענות, באין בימה כשמזדמן, לעתים נדירות למדי, דבר הראוי, מתחדש בי הרצון להוציא קובץ של 4–5 דברים ולא יותר. אולם איני יכול לומר לכותב: חכה עד שיצטרפו. ובינתיים אני מפסיד גם את ההתחלה. ודעתי כי בהסת' אוהבים להשתעשע ברעיון הירחון, אולם איני מאמין שדבר זה יעשה “דרך־אגב”, כמו שרגילים להציע אצלנו. אם לא ימצא האדם אשר יראה בזה פועל־שנים, אם לא פועל־חיים, לא יקום הדבר. ואם יקום לא יתקיים ולא יהיה ראוי לנו. גם עכשיו יש לי תקוה לקבל משהו מאדם אחד, ושמא היה מתוסף משהו בלטריסטי או ממואריסטי, היה זה מהווה יסוד לקובץ. ואפשר דרך זו רחוקה – והדרך הקצרה יותר, שתלקטי את דבריך – ולא בעניני ספרות בלבד. אני מאמין, כי למרות צוק־העתים אפשר יהיה להניע את “דבר” להוציא. אין לחשוש שמא זה מוקדם.

ב. י“ד כסלו, ת”ש

סיפוריו הארץ־ישראליים של הסופר זאב יעבץ, הם הדוגמא המובהקת ביותר לתיאור הרצוי כמצוי. סיפורים אלה שהתפרסמו בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, היו מן הסיפורים הראשונים שעיצבו את המציאות הארץ־ישראלית החדשה. הם השפיעו הרבה על דורם ומעבר לדורם, עד כדי כך, שאפשר לדבר על נוסח סיפורי זאב יעבץ בסיפורת הארץ־ישראלית, במיוחד בתחום תיאור הנוף.

מהו נוסח זה? מה הם סימני ההיכר שלו? איזה תפקידים בא לשרת, מי ומדוע התנגדו לו? שלוש הן עובדות היסוד שיש להזכירן כאשר מדובר בביוגראפיה של סופר עברי. מתי נולד, מתי עלה לארץ ומתי נפטר. ובתוך מסגרת זו יש לשבץ את יתר תולדות חייו ופעילות הספרותית.

זאב יעבץ נולד בפולין, בשנת 1847, עלה לארץ בשנת 1887 ונפטר בלונדון בשנת 1924. היה תחילה איכר ביהוד, אותה מושבה קטנה ליד פתח־תקוה, ולאחר מכן מורה בזכרון־יעקב, ואחר־כך חי בירושלים. לאחר 10 שנים קשות ומרות בארץ־ישראל, עזבה בשנת 1897, חי בווילנה, אחר־כך בברלין, בהולנד ולבסוף באנגליה.

זאב יעבץ היה, בראש ובראשונה, היסטוריון. ובמפעלו המונומנטלי “תולדות ישראל”, שהופיע ב־14 כרכים, הוא מתאר את ההיסטוריה של עם ישראל ברוח המסורת. זאב יעבץ התנגד לתנועת ההשכלה, המוליכה לדעתו להתבוללות, ושאף למזג את המסורת היהודית עם החיים החדשים. 15 הסיפורים הארץ־ישראלים שכתב אינם מרכז עבודתו, אלא שוליה, והם תוספת למטרותיו הדידאקטיות. עם כל הקושי לקבוע זכות ראשונים, אין ספק שראוי לו השם “אבי הסיפור הארץ־ישראלי החדש”. חייו של זאב יעבץ בארץ־ישראל היו קשים מאוד ורבי תקלות. הוא סבל מידי שמים ומידי אדם. קשיי האקלים, הביצות והקדחת בפתח־תקוה, הביאוהו להקמת ביתו ביהוד, אבל פקידות הברון מנעה ממנו רכישת אדמה ביהוד, והתנכלה לו גם כאשר התיישב בזכרון־יעקב כמורה. בסופו של דבר גורש על ידיה מזכרון, עד שהוכרח לעזוב לצמיתות את הארץ, מסיבות אישיות ומשפחתיות.

והנה, זאב יעבץ זה, שתיאור מסכת ההתנכלויות לו ממש מסמרת שיער, הוציא מתחת לעטו סדרת סיפורים ארץ־ישראלים אידיליים, רומנטיים, תמימים, סיפורים שבהם ארץ־ישראל כולה יופי, ואנשיה כולם אנשי מעלה, מצוינים במוסר ובמידות, ונשיה כלילות יופי וצניעות. עד כדי כך שנוצר רושם שהארץ כולה זרועה כפרים עבריים, ובהם יושבות משפחות איכרים עבריים, העובדות את אדמתן ומתפרנסות מיגיע כפיהן, מעבודת האדמה, הם ובניהם עמהם.

בסיפורי יעבץ ניצחה המגמה את האמת. גברה האידיאולוגיה על המציאות. הוא נתן לקהל הקוראים מה שהשתוקק לקרוא ומה שהתאים להשקפותיו ההיסטוריות והחינוכיות. מחקר מעמיק על הקשר בין סיפורי זאב יעבץ לבין השקפתו ההיסטורית, פירסמה הד"ר יפה ברלוביץ ב’קתדרה',¹ והראתה כיצד ספרות האגדה והספרות היפה, חייבות לבטא מה שיעבץ קרא “רוח דעת נפש האומה”. ולכן, לא “אמיתות המאורע” כשלעצמו היא חשובה, אלא “רושם המאורע” הוא זה המשקף את “נפש העם”. במסגרת זו יש להבין גם את סיפוריו הארץ־ישראלים, שהם כראיית תולדות הישוב כאגדה, ולכן אין לבוא אליהם בטענות של זיוף המציאות, של אשליה רומנטית, של לא־אמת.

זאב יעבץ עשה מאמצים מכוונים כדי להעלים את מרירות המציאות מסיפוריו הארץ־ישראלים, אותה מציאות של התנכלויות וגירוש, שהייתה מנת חלקו. הוא תיאר את החזון ואת החלום, כאילו הם ממשות מתגשמת. דוגמא ל“מדיניות ספרותית” זו, בולטת בסיפורו “ראש השנה לאילנות”, בתיאור דמויות הגיבורים והנוף הארץ־ישראלי.

סיפור זה, “ראש השנה לאילנות”, נכתב בארץ־ישראל ופורסם בווארשה, בשנת תרנ"ב (1892). זהו סיפור טיפוסי ומייצג, ולמעשה אפשר היה לבחור גם כל סיפור אחר מסיפוריו. כמרבית סיפוריו, גם הוא בנוי מסיפור־מסגרת ומסיפור־פנימי. סיפור המסגרת הוא בדרך כלל סיפור־מסע, שבו מזדמן תייר עם אחד מבני המקום, מן האיכרים, ושאלותיו של התייר משמשות עילה להסבר על החיים בארץ־ישראל בכלל, ובמושבה בפרט. צורה ספרותית זו מאפשרת לתאר את המציאות מעיני איש זר מן החוץ, שהוא המייצג את הקורא היושב בגולה, היושב מחוץ לארץ־ישראל, ושאלותיו הן אלו המעניינות את הציבור היהודי בגולה. בסיפור “ראש השנה לאילנות”, מתוארת משפחתו של האיכר יזרעאלי בכפר יַהוּד, שאורח בא למעונם לביקור, וכאמור, שאלותיו נותנות עילה לבני הבית לתאר את חייהם. משפחת האיכר כוללת “סולם גילים מלא”: בעלת הבית, בעל הבית, בנם – נער כבן 10, ונזכרים ילדיהם הגדולים והקטנים. ועמם בבית גם אורח מקומי, “אחד מזקני ירושלים”. נזכרת משפחה נוספת ושכנים. ניכר הרצון לתאר מספר גדול של אנשים, מכל הגילים, כדי ליצור תחושה של ציבור, של חברה טבעית, המתפרנסת מעמל כפיה, מן החקלאות, ובעיקר – שמחה בחלקה.

כותרת הספור ראש השנה לאילנות

אבל לא רק אורח מחוץ־לארץ מתארח בבית משפחת יזרעאלי. שמו בן־ארח, כראוי לתפקידו בסיפור, והוא “יושב בעיר יבּוֹק”, שהוא מחוץ לארץ־ישראל; אלא יש בסיפור גם אדם נוסף מן החוץ, והוא נחמן השומר. בדמותו גילם זאב יעבץ את תמצית מאווייה של הציונות לאדם חדש. נחמן הוא נציגו של הדור החדש, הגדל בארץ, ובתיאורו שוקעו כל התקוות והחלומות של הסופר ודורו. הוא אולי המודל השלם והאופייני ביותר לדמותו של “הצבר”, בשעה שעדיין מונח זה לא היה רוֹוֵח.

הוא מתואר כגבה־קומה, בחור כארזים, חסון כאלונים, לבוש אדרת ערבית חדשה, ובעיקר – רכוב על סוס. הוא מכבד את חגי עמו וזוכר את מועדי ישראל, ובמיוחד את ראש השנה לאילנות, שבאותן שנים, הונחו היסודות לאופיו החקלאי ולהדגשת הקשר שלו עם יישוב ארץ־ישראל.

נחמן השומר הוא מנומס מאוד, מכבד את המבוגרים, טוב־לב ובעיקר – שומר אמיץ, היודע להשתמש בכלי נשק. יש לו חוש ליופי, יודע לומר דברי תורה, ונרמז שהוא ממשיכם של גיבורי האומה הקדומים, התנ"כיים. הוא הסתגל לטבע הארץ ולאקלימה, למד את דרכי הערבים; הוא אמיץ־לב, קומתו זקופה, בניגוד לילדי הגולה, שהם חיוורים וכפופים, וסובלים מרפיון עצבים. על אף הגשם הסוחף והקור בחוץ, הוא שׂשׂ לרכוב בליל סער וחושך, והוא מגן על הרכוש בבית ובשדה מפני הגנבים. לא רק שאין הוא מפחד מפני הבדואים, אלא שהבדואים מפחדים מפניו:

ואיך לא יראת לשלוח יד בבדואי? – שאל נער כבן 10 שנים. [– – –] והוא ירא לגשת אלי. ולו ידע כי אני ארכב על המשמר בלילה ההוא, כי עתה לא התגרה ברעה לבוא בגבולו, ואם אשלח אני או רֵעי סוס אחד מסוסינו לתעות בדד בשדה בלילה לא יַעֲרוֹב איש מן הבדווים את לבבו לגעת בו. בדעתם כי סוסנו הוא.

והגשם החל לרדת בזעף וינהום כנהמת ים, ויאמר נחמן: אמרתי לשבת עוד פה כי עוד שלוש שעות למשמרתי, אך הגשם והסער לא יתנוני להתמהמה, כי בליל חושך וסער כזה גנבים מצויים בשדה. ויברך את המסֻבּים בשלום, ויקֹם וישֶׂם עליו את קנה הרובים ופיהו למטה, לבלתי בֹא הגשם בתוכו, ויצא נער החיל וירכב בטח אל מקומו, כגיבור שׂשׂ לרוץ אֹֹרח בליל סופה וסער, ברק ורעם.

האורח, ויחד עמו הקורא בגולה, מתרשמים לא רק מדמותו של שומר עברי בארץ־ישראל, אלא גם מכך שרבים כמותו בארץ, והוא מייצג את הדור החדש. מציאותם של הגנבים, שלא נאמר מי הם ומה מוצאם, אינה מתוארת כשלעצמה, אלא כעילה לתאר את גבורתו של נחמן השומר.

אבל עם כל הרושם האידילי־החזוני, של התיאור המגמתי והבלתי־פסיכולוגי לחלוטין, שהרי איזה שומר שמח לצאת לשמירה “בלילה סופה וסער, ברק ורעם”? מסתבר שזאב יעבץ לא בדה מלבו את דמותו של נחמן השומר, אלא הסתמך על דמות מן המציאות שהיתה לנגד עיניו. ונחמן השומר, כפי שהראה אהוד בן־עזר,² וכפי שהראיתי אף אני,³ עוצב בדמותו של השומר האגדי אברהם שפירא מפתח־תקוה, שקסמה גם לסופרים אחרים.

הרגשת האגדה והאידיליה בסיפורי יעבץ נוצרת על ידי המאמץ המכוון ליצור אצל הקורא רושם שרבים כמותו בארץ, וכי המדובר בגיבור טיפוסי ושכיח. וכמובן על ידי בחירת מרכיבים חיוביים בלבד בתיאור דמותו, וסילוק כל המרכיבים האחרים. וזאת, דווקא בגיבור שהמודל שלו לקוח מן המציאות.

כוחו של זאב יעבץ גדול במיוחד בתיאור הנוף הארץ־ישראלי החזוני. הכלל הוא, שבתיאור זה בולט תוקפה של המסורת הספרותית, הגוברת על כוחה של המציאות הממשית. אותו יעבץ, שיכול היה להסתכל דרך חלון ביתו החוצה, ולתאר את מראה־עיניו, עצם אותן ותיאר את חזון־נפשו כשהוא מעוצב ברוח תיאורי הנוף הארץ־ישראלים של אברהם מאפו, שמעודו לא היה בארץ־ישראל. וכך מלאים סיפוריו הארץ־ישראלים של זאב יעבץ נוף ספרותי, תנ"כי, אידילי, הנראה כלקוח מתוך “אהבת ציון” של מאפו וכאילו נכתב בידי מי שרק ראה בעיני־רוחו את הארץ ואליה לא בא.

מגמה זו, המונחת ביסוד הסיפור, מתחזקת גם נוכח העובדה שבספרות העברית של אז, טרם התגבשה מסורת של תיאור הריאליה, של ארץ־ישראל־של־מטה. ואילו מסורת של תיאור ארץ־ישראל־של־מעלה, ארץ־ישראל של החזון, של החלום, של התפילה, של הספר – הייתה חזקה, מושרשת ומבוססת מאוד.

תעודת התרמה לקרן הקיימת

היה קושי גדול לקרוא בשמות לצמחים, לעצים, לבעלי־החיים, לעצמים השונים בנוף, גם מחוסר ידיעה, וגם משום שטרם נקבעו שמות עבריים לכל אלה. ממילא נאלץ הסופר להשתמש רק במאגר השמות שהעמיד לרשותו התנ"ך, ולפיו, כל פרח היה או שושנה או חבצלת וכל נערה היא תמר או שולמית.

בכל אלה פעלה גם המגמה הכללית, של “תסביך המרגלים”, של הפחד “להוציא את דיבת הארץ רעה” מצד אחד; ורצון למשוך אליה את הלבבות ואת האנשים מן הצד השני. ולכן הרגישו צורך ליַפוֹתה ככל האפשר, ולא לתארה בשממתה ובדַלותה. דוגמא אחת של תיאורי נוף ארץ־ישראל, בסיפורי זאב יעקבץ, בהשוואה לתיאורי אברהם מאפו, תמחיש עד כמה קשה לדעת שהתיאור הראשון נכתב על ידי מי שיושב בארץ ומכיר את נופה, והשני – של אברהם מאפו – נכתב על ידי מי שרק חלם עליה מרחוק. שכן, הכלל הוא שתוקפה של המסורת הספרותית גדול מכוחה של המציאות, ומתחזק בגלל המגמות האידיאולוגיות העומדות ביסוד התיאור.

שנים רבות נדרשו לספרות העברית כדי להשתחרר ממסורת ספרותית זאת של תיאור הנוף של מאפו דרך יעבץ, עד שהגיעה לבגרות ולבשלות, והייתה מסוגלת בעברית לתאר את הנוף הארץ־ישראל, כמות שהוא.

הדוגמא הראשונה היא תיאור סעודת ט"ו בשבט, בסיפור “ראש השנה לאילנות” של יעבץ. בשביל יעבץ עצם העובדה שאפשר בחודש פברואר, שהוא החודש הקר ביותר באירופה, לאכול בחוץ מתחת לכיפת השמים, היא נס גדול, והוא כולו התפעמות ממנו:

בשוב האנשים אל בית יזרעאלי, מצאו סֻכת ענפי עצי זית מעֻטרת במקלעות פרחים, סוככת מעל לשולחן, הֶערוך בחוץ פתח הבית, אשר קלעו ועִטרו ידי הבנים הגדולים לכבוד היום בשובם מבית הספר. וַיִטַב הדבר בעיני האורח. ויהי בהסב אנשי הבית אל השולחן ללחם הצהרים, ויאמר בן־ארח: "לוּ הגיד לי איש בארץ מגורי, כי נסעוד בחמשה־עשר בשבט תחת כפת השמים, ובנינו יביאו ענפי פרי ובנותינו תקטופנה ציצי שדה, כי עתה כמתעתע היה בעיני.

ומכאן עובר האורח להשוות את האקלים של ארצות־הגולה עם זה של ארץ־ישראל, השוואה שהיא, כצפוי, כולה לטובת ארץ־ישראל:

כי מה אנחנו רואים בארצות הצפון ביום זה? קרח וקפאון־נפץ, ורסיסי שלג, דלף טורד, אפלה וחלקלקות, ומה תשמענה אזנינו שם? שרִקת רוח סערה וילל סופה. ופה, הנה לנגד עינינו הזית בהודו, והעוף נותן בשיר קולו, ואתמול בעָברי על פני פרדסי יפו, כהו כמעט עיני לנגה ברק אלפי רבבות הלִמונים ותפוחי הזהב הנוצצים ככוכבים בתוך חשכת עָפאי העצים, אשר ישיתו כַּלַיִל צִלם.

בפרק השביעי של “אהבת ציון” לאברהם מאפו, מתוארת סעודה “בסוכה אשר בגן”:

וסוכת ידידיה עשויה בתוך גנו הנחמד, בין כל שכיות החמדה. סביבותיה ערוגות הבושם, ועצים מסובכים ומתלכדים יחד בקָנֶה וְאַגְמוֹן, וענפי עץ עבות כרותים יסוככוה. וישבו כל הקרואים סביבות לשולחן, וידידיה בראשם, ויאכלו וישתו, וייטיבו את לבם.

בהמשך מתאר סתרי – אחד הגיבורים – את יתרונם של הרועים והאיכרים על אנשי העיר, “שוכני־הקריה”, הקרובים לטבע, כשם שיעבץ בעקבותיו משווה בין נוף הארץ לנוף הגולה ובולט יתרונה של הארץ. וכך אצל מאפו: “לא כאלה חלק בני הכפרים אשר עונג ורוך לא ידעו, דופי, קנאה ונקמה זָרוּ לָמוֹ, אשר חפצם הוא כבודם, ומאווייהם – הונם ועשרם”. וכשם שהמסקנה אצל מאפו שיש לעזוב את הקריה ולשכון בכפר, כך המסקנה אצל זאב יעבץ המוּשׂמת בפי התייר־האורח, שיש לבוא אל הארץ ולשכון בתוכה. ואותו אורח כבר מתגעגע אל הארץ, עוד “בטרם עָזבו אותה”.

סיפוריו הארץ־ישראלים של זאב יעבץ, ובמיוחד דרכי עיצובו את גיבוריו הארץ־ישראלים, ותיאורי הנוף הארץ־ישראלי, השפיעו הרבה על התפתחות הספרות בארץ־ישראל, אם בכיוון של חיקוי, ואם בכיוון של ניסיון השתחררות מן הדגמים שקבע. תרומתו המרכזית הייתה, לא רק בהכנסת המציאות המתחדשת בארץ־ישראל לסיפוריו, אלא בהשלטת יסוד האידיליה שבהם. מבחינה זו אין חציצה בין תפיסתו ההיסטורית לבין תפיסתו הבלטריסטית. מגמתו הייתה ליפות את כל אשר עסק בו: תחום האגדה, ההיסטוריה והספרות, ולמצוא בהם תמיד את האחדות האבודה. אותה כמיהה ההולמת את המגמה האנושית העמוקה ביותר ומתאימה לשאיפות האומה מאז ומתמיד, אבל עומדת בניגוד חריף למציאות בכלל, ולמציאות של זמנו במיוחד.

דוגמא נוספת, מתוך סיפורו “חרבות לאתים” (וארשה תרנ"ג), שכבר שמו מעיד על מגמתו, ברוח חזון אחרית הימים של נביאי ישראל, תבסס מסקנה זו. בין יהודה, הגיבור האידיאלי, יליד־הארץ, לבין רְפָיָה – הגיבור החיוור, שכבר שמו מעיד על תפקידו בסיפור, מתנהלת שיחה, שבה, כצפוי, רְפָיָה שואל, מעלה ספקות שונים, ויהודה משיב בביטחון ובאופטימיות. קטע השיחה מתנהל על גידול פרחים בארץ־ישראל (תרנ"ג – 1893). רְפָיָה שואל: “מעודי לא שמעתי כי יביאו פרחים שכר לבעליהם”, ויהודה משיב, תשובה שנראתה אז אוטופית ואופטימית, ללא בסיס של ממש, לכל רואי השחורות, וכל הקורא אותה היום משתאה נוכח התגשמותה המדויקת:

שמע נא, רְפָיָה אחי, דבר אליו יהודה, למיום אשר רחקנו מעל אדמתנו, וַנְהִי לרוכלים ולחנוָנים כולנו, ניטל ממנו טעם יְפִי יצורי האדמה. על כן לא תוכל לדעת את ערך פרח נאה לאיש יודע־חן.

וגם ארץ אשר באת משם, לא ארץ פרחים היא. [לא נכתב מנין בא רְפָיָה, אלא שהוא נמצא בארץ רק חודש ימים. נ.ג.] על כן לא שמעת בארץ ההיא כי פרחים יהיו לבעליהם ללחם. אך לו ידעת את מספר צמחי החן האלה, המגודלים והנצורים באיטליא, את צרורות הפרחים והשושנים הנמכרים לרבבות בניצא, כי עתה אַחֶרֶת אמרת. גם בגרמניא, אשר כמעט על ארצות הצפון תֵחשב, עלתה מרבית הפרחים בדור הזה, ויהיה למשלח־יד, נותן לחם לעובדים, ולעסק טוב לבעליו, ולתפארת לגוי כלו ולארצו. [– – –] ואם יצליחו שושנים בארץ גרמניא הקרה והאפלה, הלא יצליחו פה בארץ המלאה אור וחום צח, על אחת כמה וכמה. ולגרמנים אין מעריץ ואין חובב בלתי אם הגרמנים לבדם, ולארץ־ישראל רבו חובביה ומעריציה בכל גוי ובכל ממלכה, ואין ערוך לפרי אשר יוכל לשאת גם את המקצוע הקטן הזה, לעם משכיל, חרוץ ושקט, כעם בני ישראל. וממנו תדין על המקצועות הגדולים, על האתרוגים, ועל היין, ועל השמן.

מובן, אין המציאות דומה לחזון, והיא תמיד מתגשמת בצורה שונה ממנו. אבל החזון הוא שנותן את הכיוון, ובלעדיו המציאות אובדת־דרך.

א. “עשרת השבטים” ־ אַייכֶם?

החיפוש אחר ״עשרת השבטים״ האבודים של עם ישראל, פירנס את דמיונם של היהודים בכל התקופות, וכמעט תמיד נמצא מי, שהֵזִין את התקווה הקבועה למצאם, אם באמצעות נוסעים יהודיים מפורסמים ואם בעקבות שמועות על שבטים באזורים שונים בעולם, שדומה היה שיש קשר בינם לבין העם היהודי. נראה, שככל שמצבם של היהודים בגלויות השונות היה בשפל המדרגה, כך ליבלבו יותר הגעגועים לאותם ״עשרת השבטים״ האגדיים, שמהם תבוא הישועה, והם, החזקים, החופשיים, הגאים, יקימו מחדש את ״סוכת דוד הנופלת״, וירימו את קרנו של העם, ואף יחדשו ימיו כקדם.

אמונה זו ב״עשרת השבטים״ האבודים, החיים אי־שם בעולם במבודד, ויש רק להגיע אליהם, ליצור עמם את הקשר, להודיע להם על מציאותו של העם היהודי ולרתמם לעזרתו, משותפת לעדות ישראל השונות, במזרח־אירופה, כמו אצל יהודי תימן, והיא מתחזקת במיוחד במקום המפגש של שבטי ישראל השונים — בארץ ישראל.¹

לאורך כל המאה ה־19 נמשכו, בעקשנות ובהתמדה, החיפושים אחר עשרת־השבטים, באמצעות שליחים ששלחו יהודי ארץ־ישראל, בעיקר למדבריות ערב, כדי לגלותם, ליצור קשר עמהם, ולהניעם לפעולה למען אחיהם. ארץ־ישראל, שבה נפגשו יהודים מגלויות שונות, ובה נפגשו יהודי מזרח־אירופה לראשונה עם הערבים והבדואים, הייתה קרקע נוחה לחיזוק האמונה בעשרת השבטים, ולהרגשה שהם קרובים, בהישג יד, אי־שם באזור.

דחיפה רבה למימוש כמיהה זו לאחים האובדים, ניתנה עם העלייה הראשונה, בשנת תרמ״ב, בשעה שהגיעו לארץ ראשוני העולים מרומניה ומרוסיה, יחד עם ראשוני העולים מתימן. ״עלייתם של יהודי תימן, עוררה גל של שמועות על מציאות שבטים יהודיים בדואים אי־שם בחצי־האי־ערב — בני־חיבר או בני רֵכָב, או אולי עשרת השבטים? — שמועות שהפרו את דמיונם של בעלי הזיה בארץ־ישראל ואף השאירו עקבות בשיר ובסיפור״².

תיאור עקבות השאיפה הזו בספרות היפה, הוא בתחילתו,³ כאן. יתואר אחד הביטויים לחיפוש אחר עשרת השבטים, בסיפורה של אחת המספרות הארצישראליות הראשונות, שהמחקר על תרומתה המלאה לסיפורת הארץ־ישראלית, עדיין לא פורסם ברבים.

ב. חמדה בן־יהודה - אִשה סופרת

״חות בני רכב״ סיפורה של חמדה בן־יהודה, התפרסם בעתון המשפחה ׳השקפה׳ ב־10 המשכים, החל מחודש אדר ב׳ תרס״ב, שנה ג׳ גל׳ 12. שנת תרס״ב, הייתה השנה, שבה נהפך ׳הצבי׳ ל׳השקפה׳. חמדה בן־יהודה הייתה אחת המשתתפות הקבועות בעיתונות משפחת בן־יהודה, היא סייעה לבעלה, אליעזר בן־יהודה, בהוצאת המילון העברי הגדול שלו ובעריכת עיתוניו, ובו בזמן פירסמה כתבות, רשימות, סיפורים, ציורים, תרגומים, פיליטונים והייתה הראשונה שערכה וכתבה מדור לאישה לענייני אופנה. הייתה לה רגישות מיוחדת לזכויות הנשים, ולסבלם של מקופחים אחרים מכל הסוגים, אם מחמת מצוקה חומרית, ואם עדתית. יש לה זכות ראשונים בתחומים רבים: ״היא שהכניסה לספרות הארץ־ישראלית בראשונה את הרשימה מחיי יום־יום, את הכתבה בעלת הנימה האינטימית. כתלמידה נאמנה של בעלה ביקשה לעשות למען אחדות העדות והכיתות בירושלים והייתה הראשונה לפרסם ציורים וסיפורים מחיי התימנים, הספרדים וכד׳.⁴

היה זה בעלה, אליעזר בן־יהודה, שהמריץ אותה להשתתף בעיתונו, ואחד הנימוקים היה נימוק פמיניסטי, כפי שהיא מעידה בביוגראפיה שכתבה עליו:

דרישת השעה היא, שהאשה תחדור לתוך הספרות העברית ורק היא תכניס רגש, רוך, גמישות וגונים דקים ומחליפים לתוך הלשון העברית המתה, הנשכחת, הזקנה, היבשה והקשה, פשטות ודייקנות במקום מליצה נפרזת.⁵

ואכן, דומה שהוא היטיב להכיר בכישרון הכתיבה שלה. ההשתאוּת מתחזקת לנוכח העובדות הביוגראפיות המעידות שעד עלייתה לארץ, בניסן תרנ״ב, נערה בת עשרים שבאה למלא את מקום אחותה שנפטרה ולהיות לאישה לגיסה, הייתה סטודנטית רוסיה, זרה ורחוקה לעברית ולתרבותה. שלושה חדשים לאחר עלייתה, הודיעה לבעלה שהוא יכול לדבר אליה עברית, ובסוף השנה הראשונה לעלייתה, כבר פנה הוא אליה, בבקשה שתכתוב לעיתונו, ומאותה שנה ואילך, הייתה, כאמור, אחת המשתתפות הקבועות בעיתונות המשפחה.

אמנם, אין למוד בקנה־המידה הספרותיים המוחלטים את כתיבתה בכלל ואת סיפוריה בפרט, כשם שאין לעשות זאת ביחס לכל הסיפורת הארץ־ישראלית בראשיתה. יש לראות את פעלה הספרותי, יחד עם חלוצי הסיפור הארץ־הישראלי האחרים באותן שנים, כצעדי־ילדות הכרחיים, כמחיר שהיה על הראשונים לשלם, כדי לסלול את הדרך לבאים אחריהם. הם גילו את הנושאים החדשים שזימנה הארץ לסופרים ולספרות, וניסו להתמודד עמם, וליצור את הבסיס הראשוני שיאפשר את ההמשך, גם אם המשך זה היה מתוך התנגדות ושינוי מוחלטים.

ג. חזון הבדואים־העבריים

כאמור, נדפס הסיפור ״חות בני רכב״ בעשרה המשכים בעתון ‘השקפה’, אולם לא היו אלה המשכים רצופים. לאחר 7 המשכים, חלה הפסקה (גל׳ י״ב — כ"ג. ‘השקפה’ שנה שלישית תרס״ב~)~ בפירסום הסיפור, והוא מתחדש רק בגליון ה־30 של השנה הרביעית של ה’השקפה׳ (תרס״ג)⁶ הסיבה להפסקה מבוארת בהערה בסוגריים הפותחת את ההמשך השמיני:

(מפני נסיעתי לחוץ לארץ⁷ לא השלמתי בעיתו את הסיפור הנ"ל, כי לא יכולתי לשיר שיר־ציון על נהרות בבל, ועתה בתתי את המשך הספור אחשב, כי עלי לספר לקוראים בקצרה את תכן המעשה עד רגע שבו הפסקתי:

לפני שנביא את תוכן שבעת הפרקים בלשונה של המספרת, יש להעיר, שסיכום זה עושה עוול לסיפור, שכן הוא מסלק את יסוד המתח, שהמספרת מתאמצת לשוות לסיפור, מפרש את הרמזים שפוזרו לכל אורכו, ומסלק לגמרי את האווירה המסתורית שנבנתה במאמץ ניכר במהלך הסיפור. כל האינפורמציה, שהיה על הקורא לצבור ולבנות בכוחות עצמו תוך כדי הקריאה, נמסרת כעת בבת אחת, בקצרה, בצורה ישירה ופשטנית. נדמה גם, כי בשלב זה, החליטה המספרת להמשיך ולגלגל את עלילת הסיפור, בעוד שקודם, התכוונה לסיימו מייד, שכן בסוף החלק השביעי נרשם בסוגריים: ״(סוף יבוא)״, אולם, לאחר ההפסקה, לא בא הסיום מייד, כמובטח, אלא עוד שלושה המשכים. ו״מתיחה״ נוספת זו של הסיפור, אינה לטובתו, והיא מגבירה את היסוד המלאכותי והמאולץ שבו.

עוד יש להעיר, שהסיפור ״חות בני רכב״, הוא, למעשה, המשכו של סיפור קודם ״חטאת אפרים״. שנדפס לפניו ב׳השקפה׳.⁸ ובהערתה, המלווה את סיכום הפרקים, מפנה המספרת את תשומת הלב לקשר שבין שני סיפורים אלה. ״חטאת אפרים״ הוא אולי מסיפורי ״היורדים״ הראשונים, ומביא תגובה ספרותית על אחת התופעות המכאיבות שימיה כימי העלייה לארץ. אפרים, היה איכר במושבה במשך שמונה שנים, ועזב את הארץ בהשפעת אישתו, למלבורן שבאוסטרליה, מחוז הירידה האופייני לאנשי העלייה הראשונה. אלא שגעגועיו גברו עליו. והחליט לחזור לארץ בגפו, כיוון שאישתו וילדיו שוב לא הרגישו כל קשר עם הארץ. הסיפור ״חות בני רכב״ פותח עם שובו של אפרים לארץ, לאחר שנעדר ממנה שנים רבות.⁹ והרי תוכנם של שבעת הפרקים הראשונים כפי שמסכמת אותם המחברת לטובת הקורא שאולי כבר שכח במה מדובר:

אפרים שב מאוסטרליה לארץ־ישראל, אך לא בא אל המושבות, כי אם התבודד בעבר הירדן בין הבדואים, כי חפש אחרי בני רכב. לתכלית זו הלך מכפר אל כפר, מחוה אל חוה. ופעם אחת היו חייו בסכנה, כי במקום שומם מתושבים התנפלו עליו שודדים ואמרו לרצחהו, אך בדואים אחרים הצילוהו מידי הרוצחים ויובילהו מֻכּה ופצוע אל חותם. ושם. כאשר שב לאיתנו, הכיר בראשם את הרבין, אשר נאנס לעזב המושבה מפני מקרה אשר קרה לו, שהרג ערבי אחד לא בצדייה, וגואלי־הדם רדפו אחריו: אך לעזוב את הארץ לא חפץ ויבחר לו פעולה חדשה בין הבדואים בעבר הירדן, וירגילם לחיי תושבים ולעבודת האדמה ויפיץ ביניהם קצת ידיעות הנחוצות לזה וישנה כליל את תנאי חייהם הרגילים ותכונותיהם, ומעט מעט שנה שפתם הערבית לעברית, והשריש בלבותיהם אהבה ליהודים אחיהם.

אפרים התפעל מאד מגודל הרעיון ונשאר חדשים מספר בתוכם ויעבוד אתם. ויאהבוהו הבדואים כאח ובפרט התקשרה אליו נערה בדואית־עבריה אחת. היפהפיה שולמית, ותאהבהו אהבה בלי גבול. אך אפרים הסביר לה, כי יכל יוכל להיות לה רק אח אוהב ולא יתר. מפני סבות מתחלפות… והנערה האומללה נעלמה מהחוה למחרתו ועקבותיה לא נודעו.

דיוקנה של חמדה בן־יהודה שצוייר בידי אפרים משה ליליאן. (השערת גרשון גרא)

בשלב מותח זה, שבו נעלמת שולמית, מסתיימים שבעת הפרקים הראשונים, המספרת נוסעת לחו״ל, ומשאירה את הקורא בציפייה מתוחה להמשך. בהמשך מארגנים אפרים וידידו הרבין את החוות הבדואיות וחולמים על אלפי אנשים דוברי עברית. אפרים דבק בתכניתו להמשיך ולחפש את בני רֵכב, על אף הפצרותיו של הרבין להשאר עמו בקרב הבדואים דוברי העברית, אוהבי־היהודים אחיהם. אפרים ממשיך בחיפושיו ומגיע לעיר קרק [היא קיר מואב, כַּרַך], ובכל מקום הוא שומע משהו על בדואים דוברי עברית. לאחר ארבעה שבועות של חיפושים, במקום ארבעה ימים, כפי שנאמר לו, הוא מתחיל להתייאש, ומתגעגע לחברו הרבין ולבני חוותו. הוא מגיע לכפר שבו דורשים ממנו מס־דרכים למכה, וזה אחד הסימנים המובהקים שניתנו לו על בני־רכב. מרוב התרגשות על שאולי הגיע למטרתו, אינו יכול להירדם, והוא נזכר במראות מלבורן שבאוסטרליה ובחייו בארץ. הוא שומע את הבדואים מדברים כעין עברית, ומתרגש מאד. בפרק האחרון הוא חוקר את הבדואים על אורח־חייהם המיוחד, שלפיו אינם בונים בתים אלא יושבים באוהלים, אינם נוטעים ואינם שותים יין, והם מספרים לו כי זוהי מסורת מ״אבינו הראשון״, וכשהוא ממשיך לחקור מי הוא אותו ״אב ראשון״ זה, נזכר השם: חִבָּר. אפרים הוא שמזכיר גם את השם רֵכָב, והבדואי אומר: ״חבר, רכב, יש קוראים לו כך ויש קוראים כך, אחת היא. אך אנו מכנים אותו חבר״. ומספר לו על צוואתו שבמרכזה השבעת בניו ״לבל יעזבו את ארצם״. על שאלתו של אפרים בדבר יחסם ליהודים עונה הבדואי: ״ — עד כה לא באנו עמהם במגע ומשא, ואין אנו מבקשים קרבתם… [— — —] יען הם משונים ממנו… יען בוגדים הם, עזבו את הארץ, לשונם לא ידברו, חדלו להיות ישראל!״ אפרים נשאר ״מבולבל ונדהם מכל אשר שמע״ ומגיע למסקנה: ״אך איך שיהיה יהודים הם, שארית, פלטה מבני עמנו הקדמונים, אשר לא יעזבו את ארצם ולשונם במשך אלפים שנה…״ ואת השנאה ליהודים שביטא הבדואי בדבריו, הוא בטוח שאפשר להפוך לאהבה, כיוון שהמדובר באחים. והוא מתלבט אם להשאר ביניהם כדי לקרבם אל היהודים, אחיהם, או לעזבם וללכת אל חברו הרבין כדי להתייעץ עמו ולבקש את עזרתו. בערב, הוא מתבונן בנשים ההולכות למעיין עם כדי המים על ראשן, ומוצא ביניהן ״יפות ונחמדות״, ובתוכן הוא מגלה, את מי, אם לא את שולמית האובדת, הכד צונח מידיה וטובע, אולם השניים מצאו זו את זה. מסתבר, שגם שולמית חיפשה אחרי הרכבים, וכשמצאה אותם התקבלה לתוכם, וחיכתה לאפרים. הסיפור מסתיים, כשבני הזוג מתהלכים לאחר השקיעה ״במשעול אשר בין שתי שדות קצורים״ ומשוחחים על משפחתם.

לפי המסורת של סוג ספרותי זה, הכל בא על מקומו בשלום ב״סוף־טוב״ כפול, אידיאולוגי ואישי: הגיבור מגשים את מטרתו ומוצא את בני־רכב, ובה בשעה מתאחד גם עם אהובתו האובדת. בעתיד, הנמצא כבר מחוץ לסיפור, ישארו בני הזוג בקרב בני־רכב, ויפעלו כדי לקרבם אל אחיהם היהודים. החלום הוא בהישג יד ועתיד להתגשם. חמדה בן יהודה ״הרכיבה את האגדה על גבי המציאות ועשתה מהם בליל ספרותי״.¹⁰

ד. המצוי כרצוי

כמה יסודות חברו יחד בסיפור יוצא דופן זה, שבו הרצוי מחליף את המצוי. והם מעידים על הכוונות הטובות מאחוריו. יותר מאשר על היכולת המתגלית בעיצובו:

היסוד האידיאולוגי: הכמיהה ל״עשרת השבטים״, שהתחזקה עם העלייה הראשונה, וחברה אל השאיפה הציונית בגוֹנה המדיני ארצי, שבן־יהודה, היה אחד מתומכיה הבולטים, וחמדה רעייתו ביקשה להפיצה באמצעות יצירותיה שלה.¹¹ לכך מצטרפת השאלה, שהייתה מהדהדת באותן שנים ומצאה ביטוי נרחב למדי: מי הם. למעשה. היהודים האמיתיים, שמא אלה הם דווקא הבדואים, שלא עזבו את הארץ ושמרו על מנהגי אבותם.¹²

לא יקשה לגלות רעיונות המבשרים את הכְּנַעַניות בשאיפה זו לאחד את הבדואים עם היהודים, על בסיס הלשון העברית, קשרי נישואים ואימוץ מנהגים הדדי;¹³ בצד רעיונות ציוויליזטוריים: היהודים ילמדו את הבדואים ניקיון, הרגלי חיים מסודרים, שוויון לנשים, וילמדו מהם, את אורחות־חייהם הפשוטים, הבריאים, הקרובים לאדמה ולטבע, ובמיוחד את הנאמנות לארץ. לא נעדרה גם המגמה לייהד את הבדואים ולגיירם.¹⁴

היסוד הז׳אנרי: הסיפור מממש כמה דגמים סיפוריים מקובלים: דגם סיפור האהבה הרומאנטי, שבו האוהב מגלה את אהובתו, האובדת, המחופשת, ומתאחד עמה, ובה בשעה הוא מצליח להגשים גם את חלומו האידיאולוגי. דגם אחר המונח בתשתיתו של סיפור זה הוא הדגם של סיפור־המסע. שהיה חביב ונפוץ מאוד במשך שנים רבות, והתחזק במיוחד בעיתונות הא״י של המאה ה־19 וראשית המאה ה־20.¹⁵

גם הז’אנר של ״המערבון׳׳, שהסיפורים הארץ־ישראלים הראשונים, במודע או שלא במודע, חיקו אותו והעבירוהו לאר׳ן־ישראל, תורם את מאפייניו המרכזיים לסיפור זה.¹⁶ ובמיוחד את ההשוואה בין תושבי אמריקה הקודמים (אינדיאנים) לבין תושבי הארץ הקודמים (ערבים, בדואים); גישה רומאנטית מול גישה ריאליסטית אליהם: צמד המושגים: ״פראות״ מול ״ציוויליזציה״: קשיי ההסתגלות לנוף, לעבודת האדמה, למרעה, לתנאים החקלאיים, מושג החלוציות, הראשוניות: הקשר לתנ"ך, השאיפה לחיים מוסריים; ההסתכנות האישית, הסבל, האומץ, הסבל המיוחד של הנשים: הרצון לקשור יחסים מיוחדים עם התושבים הקודמים וללמוד מהם, בצד ההרגשה שהם אויבים; היחס אל בעלי־החיים ובמיוחד אל הסוס. ועוד כיוצא באלה.

היסוד הריאליסטי. של המציאות האקטואלית בא״י על בעיותיה החדשות ונופיה החדשים, חזק אף הוא בסיפור. ניכר הרצון לגלותה, להתמודד עמה, ולכבשה לתוך הספרות העברית. אין־ספק שיש כאן שילוב בין אנשים ומעשים שהיו, לבין יצירת הדמיון, היחסים בין יהודים וערבים, בין יהודים לבדואים, בין יהודים לבין הארץ, בעיית האישה ועוד בעיות כיוצא באלה, באים לידי ביטוי בסיפור, אם כי הכל בצורה עיתונאית, שטחית, מרפרפת, חסרת התעמקות ואמינות.¹⁷

החידוש הוא בעצם הטיפול בכל הנושאים הללו. והחולשה היא בעיצוב ובצורה. על כך היא ראוייה לכל גינוי, כפי שהיטיב לנסח זאת ברנר, אבל גם לכל שבח, כפי שנראים הדברים ממרחק השנים:

כל מה שכתבו מהללי בן־יהודה על חתן־היובל — ודאי שנכון הוא: בן־יהודה הוא איש מצויין, למדן, שקדן, עברי חפשי, לאומי אדוק, עקביי; ואולם דא עקא, שכל הטוב אשר נתן בידו האחת, חזר ולקח בשניה; ואם את החיוב שלו נשים בכף אחת ואת השלילה והקלקול של עתוניו בשניה — האם יש עוד ספק איזו תכריע?

הנה עושה עלינו עתונותו של בן־יהודה את הרושם, כאילו היא חפצה לעשות לעצמה ולהחזיק באחרים את האילוזיה המוקדמה של רבים מיהודי חוץ לארץ כי כעין ממלכה יהודית בזעיר אנפין יש בארץ־ישראל ומשפחת בן־יהודה, זה שאביה בא לארץ־ישראל, היא ה״ראשונה לציון״… מכאן הפרזיאולוגיה המבישה הצריכה לבוז לעצמה, על כל ביצה שלא נולדה, מכאן השקרים, הבדותות, ההפרזות, מכאן הכתבות הנפוחות [— — —] מכאן המלאכותיות, המלאכותיות בשפה ובתוכן על על צעד…¹⁸

הרצון לראות את הידוק הקשר בין העם לארצו, את החייאת הדיבור העברי, את הגדלת מספרו של העם היהודי, על ידי סיפוח שבטים בדואים דוברי עברית אליו, הנהגת אורח חיים פשוט ובריא וקרוב לטבע, שוויון לנשים, חינוך לסדר ולניקיון לילדים, כל משאלות הנפש הללו מתוארות בסיפור כאילו הן אפשריות ובהישג יד. האפשר לבוז למי שמתאר את המצוי כרצוי ואת חזון הגאולה כקרוב להתגשמותו?¹⁹

א. כנסיות נוצריות ־ שטח פרטי

ארץ־ישראל של הכנסיות הנוצריות שבתוכה, על העולם המיוחד המתרקם בתוך חצרותיהן הנעולות, היא עד היום בבחינת ארץ־לא־נודעת למרבית תושבי המדינה, ונמצאת הרחק מטווח התעניינותם. רק כשקורה משהו דראסטי (רצח, שריפה, התנכלות, גניבה. סכסוך פנימי או חיצוני)¹, עולים מקומות אלה לכותרות, מעוררים התעניינות ציבורית רגעית, הגובלת בעיקר בסקרנות טהורה, בעולם הזר המתגלה לרגע ונחשף לציבור, ולאחר מכן, חוזרת ההתעלמות ההדדית להיות מנת חלקם של שני הצדדים.

הסיבה למערכת יחסים זו, היא מורכבת ומסובכת, ומעניינת ביותר על כל משקעי העבר שלה, הניזונים גם מן ההתרחשויות בהווה, והיא עניין לחוקריו המובהקים של פן זה במציאות הארץ־ישראלית רבת־הפנים וההפתעות.

גם בספרות העברית, לא זכה כמעט נושא זה של הנוצרים בארץ־ישראל ומוסדותיהם, המפולגים ומסוכסכים בינם לבין עצמם, ועם נציגי הדתות האחרות, להארה ספרותית, והוא כמעט בל־יראה ובל ימצא בה. אפשר להרחיק לכת ולומר, שאילו היה צורך לשחזר את המציאות בארץ, על פי הספרות, יתכן, והיו מגיעים למסקנה, שאין בה עולם נוצרי כלל, לכל היותר, מופיעות הכנסיות, מבחוץ, כחלק מתיאורי ירושלים, ופה ושם נזכרת מציאותם גם אגב תיאור הנוף של מקומות נוספים בארץ. אולם, גם חלקן בתפאורה חיצונית זו הוא נדיר מאוד. לעתים רחוקות, מושכים הנזירים והנזירות בלבושם המיוחד, השחור והבולט, את תשומת לבו של הסופר, והוא מנציח אותם בשרטוט קל כחלק מן התפאורה האנושית המגוונת של הארץ, ובמיוחד של ירושלים, כחלק מן הסוד של המקום שהוא מתאר, או כחלק מן האימה הרובצת על הארץ, והמלווה את גורל היהודי דרך קבע.

קיים פחד מתמיד, מן המיסיון והמיסיונרים, המנסים לצוד בחכתם נשמות תועות, ולהעבירן על דתם, וכל האמצעים כשרים לשם כך; ולכן, גם העזרה שמוסדות אלה מגישים לנצרכים, נדחית תמיד בכעס ובפחד, כולל הסיוע הרפואי. מגעים אלה היו רבים יותר בראשית המאה, עד מלחמת העולם הראשונה, אבל הם מתקיימים ברציפות עד ימינו. וכך נזכרים, פה ושם, המוסדות הנוצריים, בעיקר בספרות של ראשית המאה, כחלק מן ההווי שמצאו לפניהם העולים לארץ, כגון יצחק קומר ב׳תמול שלשום׳ (תש״ה) של עגנון, שמצא עבודה דווקא בשכונה הגרמנית ביפו ״והתחיל מתפחד שמא בעל מלאכתו הוא מן המסיתים, שמטיבים עם ישראל כדי לצוד את נפשם״ (עמ׳ 66); וכך חושש סלים, גיבור הסיפור ״לחם ומים״ (תרס״ט)² מאת יהושע אייזנשטדט־ברזילי, ליהנות מהמים שמחלקים האנגלים, ומפתקאות המזון שהאנגלי מוכן לתת לו, שמא יבוא לידי עבירה; וכך יכול גיבורו של אז״ר בסיפורו ״בטלה הגזרה״ (תרס״ז)³ לשכב בבית־החולים של המיסיון, ליהנות מהטיפול הרפואי המעולה, שבוודאי הציל את חייו, ולהרגיש, שהוא נמצא במקום טמא. אלה הן שלוש דוגמאות מקריות, אבל טיפוסיות, להרגשת החשד והאימה ביחס לתושביה הנוצריים של הארץ ולמוסדותיהם.⁴

יוצא דופן, ביחסו החם והאוהב, הוא גיבור סיפורו של אריה ליפשיץ ״האחות והנזירה״,⁵ המקבל טיפול רפואי בבית־החולים בנצרת השייך למסדר הנזירות הקאתוליות, שהקצו ״ארבע מיטות לחולים קשים של המחנה״, הוא מחנה החלוצים, סוללי הכביש, אנשי העלייה השלישית. כאן, נוצר מגע קרוב, אישי, בין הנזירה הצעירה, האחות, המטפלת בבחור הצעיר, החלוץ החולה, הנקרע בין האימה הטבועה בו מילדותו מול הצלב, הכנסיה ופסיליה, לבין הכרת התודה על הטיפול בו, המציל את חייו, ואצילות הליכותיה של הנזירה הצעירה, המעוררת בו התפעמות וסקרנות כאחת, אולם שעת הכושר ליצור מגע אישי לא נוצלה, והשניים נפרדו ללא אומר.

דומה שאת יחס הפחד העמוק לכל דבר נוצרי בארץ־ישראל, היטיב לבטא ג. שופמן, בשעה שהלך לבקר את המקום שבו נרצח ידידו י״ח ברנר, ותארו בתמציתיות ריאלית וסמלית כאחת: ״ומאחורי כל אלה — הכנסיה הרוסית על צליל פעמוניה. סמלי הדבר לגבי ברנר, שלכל מקום שהלך, עברו הרחוק הלך עמו״ (״מקום מגוריו האחרון של ברנר״).⁶

ב. ״אמת מארץ־ישראל״

על רקע יחס זה של התעלמות כמעט מוחלטת, באווירה כמעט קבועה של חשד ופחד, מפתיע הוא לגלות, רשימה סיפורית, מראשית המאה, המתארת את הנעשה בשלוש כנסיות שונות בארץ־ישראל, אגב הביקור בתוכן, מבפנים. מתוך יחס אוהד ואף מעריץ של העומדים בראשן, ולא זו בלבד, אלא שתיאור חם ומעריך זה, משמש אנטיתיזה לתיאור ביקורתי ומסתייג מן הקהילה היהודית בירושלים, ובמיוחד מן העומד בראשה.

המדובר, בסיפורו של מנחם אוסישקין, ״ארבעה שומרים״, שפורסם ב’לוח אחיאסף׳ לשנת תרס״ה.⁷ 'לוח אחיאסף׳ היה אחד הבמות המובהקות ביותר של תנועת חיבת־ציון, ומעל דפיו באו לידי ביטוי התמורות שהתרחשו בציבוריות היהודית של התקופה, שמצאו את ביטוין גם בתמורות שחלו בספרות העברית. במשך שתים־עשרה שנה, ברציפות ובקביעות הופיעו כרכי ‘הלוח’ בשנים תרנ״ד־תרס״ה, כשהעורכים מתחלפים ביניהם, וכל עורך מטביע את חותמו על הכרכים שערך: בן־אביגדור; דוד פרישמן; ראובן ברינין.⁸ טרם נערך מחקר מקיף שיתאר את כל הקשור בהוצאתו לאור של ‘לוח׳ זה, ובתוכו את חלקת הפרוזה שלו. מכיוון שהופעת ה’לוחות’ חלה בתקופות מכריעות ורבות שינויים בתולדות העם. והוא חופף בחלקו לתקופת העלייה הראשונה, ולניצניה של העלייה השנייה, הרי יש בו, כדי להוסיף עוד היבט על תקופת־בראשית מכרעת זו בתולדות ישראל ויישוב ארץ־ישראל. דרך קבע התפרסמו בו סיפורים מארץ־ישראל, הנותנים אולי את אחד הביטויים המוקדמים המרוכזים, השיטתיים והרצופים, מן המציאות בארץ, כפי שנתגלתה לעיני אלה שזה מקרוב עלו אליה, או לאלה שישבו בה זמן רב יותר מעל במה זו נתפרסמו סיפוריהם, רשימותיהם וציוריהם של זאב יעבץ, מיוצרי ״הז’אנר הא"י שברנר הירבה להילחם בו; יהושע ברזילי, ורבים אחרים.

על אף המגמה המוצהרת. של כתב־העת, “להיות לא רק בית עקד לנטיעי הלאום שכבר נתייבשו, כי אם גם כרם אשר בו יצמחו נטיעים חדשים”.⁹ נתנו העורכים השונים מקום לביטוי ה״אמת מארץ־ישראל״ ברוחו של אחד־העם, כלומר, גם בשעה שאמת זו היא מרה וכואבת, ולא רק ליצירות כאלה, המתארות את הרצוי כמצוי.

לאחר שפירסם אחד־העם את הראשון בסידרת ה״אמת מארץ־ישראל״ שלו (׳המליץ׳, כ״ד סיון תרנ״א), כתב כנגדו מנחם אוסישקין את מאמרו ״בלי מרה שחורה יתירה!״, מעל אותה במה עצמה (׳המליץ׳, י׳ תמוז תרנ״א; י״א תמוז תרנ״א).¹⁰ אוסישקין נלווה לאחד־העם בביקורו זה בארץ, אבל שלא כמותו הצליח, כפי שכתב א״ר מלאכי,¹¹ לראות ״לא רק את הצללים בישוב אלא גם את האורות״. וכן ב״רוחו״ האופטימית הוא מוכיח, שכל הליקויים שאחד־העם רואה ביישוב, לא נגעים הם, ״אלא דווקא יסוד חשוב לתקומת הישוב״. לדעתו, פיתח אחד־העם ציפיות מוגזמות מן ההוויה החדשה בא״י, ועל כן אכזבתו הייתה צפויה, ואילו הגישה צריכה להיות הפוכה: לצפות לגרוע מכל, ולכן לשמוח על כל הצלחה, שהיא בבחינת הפתעה נעימה. אולם, גם האופטימיות הרבה של אוסישקין, לא עמדה לו תמיד, וגם הוא, לא יכול היה להימנע מביקורת קשה, על מה שראה לנגד עיניו בארץ ישראל, ואולי, הרשה לעצמו ביקורת נוקבת זו, משום שעסקה ביישוב הישן הספרדי בירושלים, ולא ביישוב החדש.

דומה, ש״ארבעה שומרים״ הוא סיפורו היחיד של מנחם אוסישקין, ש״חטא״ בנעוריו גם בכתיבת שירים,¹² בבחינת סיפור־לעת־מצוא, של מי שהיה אחד מפעיליה־עסקניה המובהקים ביותר של תנועת חיבת ציון, ומאנשי המעשה השקודים ביותר של המציאות המתחדשת בארץ.

בשנת 903! ביקר אוסישקין בפעם השנייה בארץ־ישראל (ביקורו הראשון נערך, כאמור, בשנת 1891), לאחר שנבחר לחבר הוועד הפועל הציוני, תפקיד, שבו נשאר כל ימיו. בביקורו זה החל בארגון היישוב בארץ, הניח את היסוד להסתדרות המורים בא״י, וכינס בזכרון יעקב את ״הכנסת הגדולה של יהודי א״י״. אוסישקין עמד בראש המתנגדים לתכנית אוגנדה של הרצל, והזרם של הציונות המעשית, קשור בשמו. ובכך לא הוזכר אלא מקצת שבמקצת מכל פעילותו הענפה, המעוררת השתאות, שחותמה ניכר על מפת הארץ בכל שעל. אין ספק, כי תיאור המציאות העגום בארץ־ישראל, כשהוא יוצא מתחת לעטו של אדם כזה, יש לו הד רב, והשפעתו ניכרת.

ג. סיפור נוסחאי

הסיפור בנוי כסיפור־מסע הפותח ומסיים בירושלים. הוא מתרחש בערב תשעה באב, מועד ההולם חשבון נפש היסטורי־לאומי, קינה על החורבן וכיסופים לגאולה. כל תחנה במסע זה, נמצאת באחת הכנסיות הנוצריות: בירושלים, מול הר הזיתים; על ראש הר תבור; בטבחה שבצפון הכנרת, וחזרה בירושלים בסמטאות הרובע היהודי שבעיר העתיקה. ארבעה מקומות אלה, שבהם מתרחשת פגישה עם ארבעת אנשי הדת המופקדים עליהם, הם צורה נוסחאית, של המספר ארבע, לפי הכלל: שבשלושה מקרים יש חזרה על אותו תיאור ועל אותה מסקנה, ואילו במקרה הרביעי חל שינוי והוא מנוגד לשלושת המקרים הקודמים. באמצעות נוסחה זו, מובלט השוני בין המקרה הרביעי, האחרון, שבו מעוניינים, לבין שלושת קודמיו, המשמשים כרקע מנוגד לו. נוסחה זו היא במתכונת: שלושה וארבעה: כגון ״על שלושה פשעי […] ועל ארבעה לא אשיבנו״, החוזרת בפרקים הראשונים בספר עמוס.

וכאן בהיפוך הכיוון: שלושת הראשונים המוזכרים הם החיוביים, ורק הרביעי הוא שלילי; וכן: ״שלושה המה נפלאו ממני, וארבעה לא ידעתים״ (משלי פרק ל׳ 18); מקור, שגם בו חוזרת מתכונת זו של שלושה מול הרביעי בהרכבים שונים.

לא רק העיתוי, ערב תשעה באב, המִסְפָּר הנוסחאי, והמקום — ירושלים והקברים שליד הר הזיתים, עושים רושם של מתכונת סיפור־עם, אלא גם הופעתו של הדובר. הוא נגלה כשהוא רכוב על חמור, והאסוציאציה למשיח ולתחיית המתים, היא בלתי נמנעת.

הסיפור בנוי כהשוואה בין ארבעה אנשי דת, המייצגים, כל אחד, את אחת הכיתות הדתיות שלה נציגים ומוסדות בארץ־ישראל. בהשוואה זו, שלושת הראשונים, הנוצריים, מתוארים, כאנשי־מעלה, השומרים בנאמנות על המקום שהופקדו עליו, ותורמים, כל אחד בדרכו, את תרומתו גם לטיפוח מקומם, ולעתים גם לרווחת התושבים שבאזורו, ולמחקר ארץ־ישראל בכלל, ואילו הרביעי, איש הדת היהודי, מסתפק באנחות ואינו עושה דבר.

עין שבע, כנסיית מנסה דומיני

השוואה זו, בין אנשי הדת הנוצרים, הנאמנים והמסורים לתפקידם, לבין עמיתם היהודי, שהוא היפוכם הגמור בכל, יש בה לא רק ביקורת נוקבת כנגד תושבי ירושלים היהודים, ונציגיהם הבלתי־ראויים, אלא גם העזה רבה, בהעמדה כזו, של כמרים נוצרים מול רב יהודי, כשהאחרון הוא ניגודם המוחלט.

בתוך מסגרת זו, מקבלת הביקורת על איש הדת היהודי, החכם־באשי הספרדי, משמעות חריפה ונוקבת עוד יותר, כמי שמעכב את הגאולה.

כל תיאור מסתיים באותה נוסחה, שהיא סיכום ותמצית המתואר: ״לפני היה השומר הראשון — השומר הפרבוסלבי״; ״לפני היה השומר השני — השומר הקאתולי״; ״לפני היה השומר השלישי — השומר הפרוטסטנטי״: ״לפני היה השומר הרביעי — השומר היהודי״… כשההבדל בין שלושת השומרים לרביעי, מתבטא באותן שלוש נקודות, שקצר כוח המלים מלהביעו, והוא כה כואב, עד שלמספר אין כוח לנסחו במלים.

ד. סיפור המסע ולקחו

בפתיחת התיאור מודגש מראה הקברים, והחורבן הנורא מסביב, רושם קשה המתחזק לנוכח ההשוואה עם העבר המאושר, שבו היה המקום עליז ושוקק חיים. צורת תיאור זו, היא בנוסח שטבע ר׳ יהודה הלוי, כאשר ההשוואה בין ההווה העגום לבין העבר המפואר היא הכרחית בכל תיאור של ארץ־ישראל בהווה. הדובר רוכב על חמור מחוץ לעיר ירושלים בכיוון מזרח, ונמצא במקום שלפניו מתנשא הר הזיתים, וממנו הוא משקיף על העיר. בתוך מראות החורבן וההשוואה עם העבר המאושר, מתגלה לפניו פתאום, כעין גן־עדן מעין ״אואזיס — נוה־שאנן במקום ציה״. ההדגשה היא על הירק, העצים, הרעננות, הניקיון, ומסתבר שהמדובר ״בבית תפילה לנוצרים פרבוסלביים״ שעליו אחראי האב פרפנטי, הקרוב לשנת השמונים שלו. בפגישה עמו, ההדגשה היא בעובדה, שהוא עצמו יצר את גן־העדן בעבודה קשה במו ידיו, כיוון שהרגיש עצמו שומר המקום הקדוש לרוסים, ובדרך זו מילא את חובתו: ״הנני שומר פה במקום הזה את כבוד עמי ואמונתו״…

יש לשער שכוונתו של אוסישקין לכנסייה הרוסית שעל פסגת הר הצופים (ולא לכנסית גת שמנא, הנמצאת במורדותיו של ההר), כיוון שממנה אפשר לראות את ים־המלח.

בנייתה של כנסייה זו החלה בשנת 1870, נפסקה בגלל מלחמת רוסיה־תורכיה, שהתחדשה בשנת 1883 ונסתיימה בשנת 1887. בראש המשלחת הדתית הרוסית שבנתה את הכנסייה, עמד האב אנטונין קפוסטין, ויורשו הוא הכומר פרפני, הנזכר בשמו בסיפורו זה של מנחם אוסישקין. האב, אנטונין קפוסטין, ״אף נטע גן גדול. יורשו של קפוסטין, הכומר פרפני, ערך כאן חפירות ארכיאולוגיות וכן המשיך בנטיעות הגן״.¹³

יש להעיר, שתיאוריו של מנחם אוסישקין מדויקים להפליא, ומאפשרים זיהוי ברור של המקומות שאותם הוא מתאר. ושל האישים שעמם נפגש.¹⁴

הביקור הבא נערך כשהמספר רוכב על סוס, בחברת אחדים מחבריו, והפעם בכנסייה הקתולית שעל הר תבור. הנזיר הקתולי המקבל את פני הבאים הוא איש משכיל מאוד, מוצאו מגרמניה, ומדבר היטב צרפתית וגרמנית, וחוקר את הזואולוגיה, הבוטניקה והארכיאולוגיה של האזור. הוא אף הקים לו מוזיאון ״שעל פיו נקל לדעת את המקום הזה בעבר ובהווה", ולצידו ספרייה עשירה בנושאים אלה. נזיר זה היושב במקום שלושים שנה, הוא ״השומר השני״, וגם הוא “נותן כבוד על ידי עבודתו לעמו ולדתו”.

הכנסייה הקתולית שעל הר התבור, היא בבעלות הנזירים הפרנציסקנים. תחילת בניינה עם בוא הנזירים להר בשנת 1873, והיא נחנכה בשנת 1924, בסמוך לה נמצא גם מנזר יווני אורתודוקסי. השרידים הארכיאולוגיים הנזכרים בסיפור הם שרידי כנסיות קדומות מהתקופה הביזנטית והצלבנית, ואולי גם שרידי ביצורים יהודיים מימי המרד ברומאים. בחפירות שערכו הנזירים מתחת לבאסיליקה נתגלו גם שרידי מקומות־פולחן כנעניים. כל הממצאים שנאספו בעת החפירות ופעולות הבנייה השונות, מרוכזים במוזיאון הפרנציסקני הקטן, שמפתחותיו נמצאים בידי אב־הכנסייה.¹⁵

הביקור השלישי הוא בבית הכוהן הפרותסטנטי במושבה טפחה [טבחה] "שעל גדות ים הכנרת צפונה״. גם מוצאו של כוהן זה מגרמניה, שעזבה לפני שלושים שנה, גם הוא עשה ממקום מושבו השומם והחרב, שהקדחת הייתה בו, גן־עדן, ויחד עם בני ארצו וערבים מן הסביבה עובדים את אדמת המושב. כוהן פרותסטנטי זה, בעל ״הדרת פנים פטריארכלית… תמונה מימים קדומים״, חי עשרים שנה בקרב הבדואים, והוא “כערבי מלידה ומבטן” בתוכם. שמו נערץ בכל הסביבה, וגם הוא ״שומר על כבוד עמו ואמונתו…״.

אדמת בקעת טבע’ה, נקנתה בשנת 1887 על־ידי “האגודה הקתולית הגרמנית למען הארץ הקדושה”. הנזירים הגרמניים בני המסדר הלאזאריסטי השקיעו כאן מכוחם ומהונם, סיקלו והכשירו את אדמת הבקעה, ועיבדוה עיבוד אינטנסיבי. הנזירים הקימו אכסניה נאה ומרווחת לצליינים, מוקפת גינות־נוי, חורשות ומדשאות, בנו סביבה בנייני־משק ובתי־מלאכה, ולשם שאיבת־המים מהכינרת בנו טחנת רוח. משפחות ערביות ישבו מסביב למנזר ולאכסניה, ועסקו בשירותים, בעיבוד אדמות המנזר ובדיג. וזוהי, קרוב לוודאי ה״מושבה״ שבסיפור. כיום משמש הבניין כאכסניית הנוער “כרי דשא”.¹⁶

בביקור הרביעי והאחרון, חוזר המספר לירושלים, והולך בערב שבת לבקר את ״הראש וראשון ליהודי ירושלים, את החכם־באשי, את האיש שכוח ועוז לו ברשיון הממלכה לעמוד בראש העדה ושעל פי חוקי תוגרמה הוא בא־כח העם הישראלי, וכחו גדול, וזכיות לו כזכיות ראשי העדות הנוצריות״.

לאחר הקדמה כזו, ולאחר שלושת התיאורים הקודמים, מצפה הקורא, לתיאור, שיעלה על שלושת הקודמים מכל הבחינות: אישיותו של החכם־באשי, שלו סמכויות כה רבות; סביבתו ומעשיו. והנה, התיאור המתגלה הוא הניגוד הגמור לציפיות ולכל שלושת השומרים הקודמים.

סביבתו היא מלוכלכת ומעופשת, המספר צריך להרים את מכנסיו לבל יתלכלכו מן הרצפה, ש״השפחה״ רוחצת אותה בדיוק בשעת ביקורו; חכם־באשי עצמו, הוא זקן וחלש, מי שעבר את גיל התשעים וניכר שבעבר היה יפה, אולם כעת ידיו רועדות וקשה להבין את דיבורו. על שאלתו של המספר ״מדוע כה דל כבוד ישראל בארץ ישראל בעת אשר ממשלת תוגרמה לא תמנע מהם את הזכיות שמהן נהנים כל שאר גרי הארץ, בעת שכחו הוא גדול ככח ראשי הדתות האחרות ובעת שיושבי ירושלים היהודים המה שני שלישיות ממספר כל יושבי העיר?״ על שאלה זו, ועל אחרות, עונה הזקן בשתי מלים בלבד: ״אנחנו בגלות״. והמספר טורח להטעים, שתשובתו זו ניתנת ״בהברתו הספרדית״, וניכר, כי אינו מרוצה מחיתוך דיבורו זה. בין השאלות שאין הזקן עונה עליהן גם השאלה, מדוע אין הוא מפנה את מקומו לבנו או לאחרים.

המספר עוזב את חדרו מתוך הרגשה של חוסר־הישע של האיש שלפניו, שהוא הנושא באחריות למצבו הדל של היישוב היהודי בירושלים ובארץ־ישראל, כשתשובתו של הזקן מלווה אותו: ״אנחנו בגלות, אנחנו בגלות״.

החכם־באשי, שעמו נפגש מנחם אוסישקין, ושאת רושם הפגישה הקשה עמו, הנציח בסיפור זה, הוא הרב יעקב שאול אלישר, המכונה יש״א ברכה. הוא נולד בצפת בשנת 1817, ולפי גרסה אחרת, בשנת 1814, ונפטר בירושלים בשנת 1906. כיהן כראשון־לציון וחכם־באשי בשנים 1893 —.1906¹⁷

תיאורו של מנחם אוסישקין הוא תיאור עוין, שלפיו כל הפרטים חוברים יחד לעשיית הרושם הקשה, גם אם אותם פרטים עצמם, יכולים, מתוך עמדה אוהדת, לקבל פרשנות הפוכה לחלוטין: סמטאות הרובע היהודי הצפופות והמלוכלכות, נזקפות לחובתו של השוכן בתוכן; כמו החדר הצר שהוא גר בו.¹⁸ בראייה אוהדת, אפשר היה לראות בכך אות לענוותנותו, שאינו מנצל את מעמדו הרם, לשיפור תנאי מגוריו. גם העובדה שבדיוק בשעת הביקור, שוטפת ״השפחה״ את הרצפה, אינה נתפסת כעשיית ניקיון וטיהור הבית, אלא נידונה לשלילה, בשל אי הנוחות שנגרמת למבקר, הבא בדיוק בשעת שטיפת הרצפות:

הרב יעקב שאול אלישר [יש"א ברכה]

״עלי היה להרים את מכנסי לבל תטנף אותם״. זקנתו אינה מעוררת יראת כבוד והערצה אלא ביקורת, אם כי מאופקת: ״פניו מעידים כי לפנים היה יפה. אבל כעת ידיו רועדות…״ ואפילו הברתו הספרדית, מתוארת כחלק מן הביקורת עליו. אין צורך להוסיף, כי שאלתו הישירה של המבקר, מדוע לא יפנה את מקומו לבנו, כיוון שהוא זקן ואינו יכול למלא את תפקידו, היא שאלה עזת־פנים, שאינה במקומה במעמד כגון זה.

אולם בסיפור מגמתי־נוסחאי זה, אין מקום לדקדוקי־עניות כאלה. מטרתו היא, להבליט את הניגוד בין ראשי הכנסיות הנוצרים הפועלים לפאר את כבוד עמם ודתם, ולהציג כנגדם את מי שתולים בו את האחריות, למצבו הדל של היישוב היהודי בירושלים. ולשם מטרה זו מגויסת כל מערכת הניגודים הנוסחאית הפועלת בסיפור.

בצד הביקורת על איש הדת היהודי הספרדי. יש בסיפור הוכחה לכך, שבעבודת כפיים שקודה ומסורה, יש אפשרות להפוך מקומות שוממים וחרבים לגן פורח, ויש אפשרות להגיע להבנה עם הערבים והבדואים, אם מכירים את שפתם ומנהגיהם. ארץ־ישראל היא מקור חשוב ונכבד למחקר בוטני, זואולוגי וארכיאולוגי, וממנה יכולה לצאת תורה. הכל תלוי באנשים המוכנים להקדיש חייהם למטרות אלה.

זוהי האמת הציורית והמגמתית מארץ־ישראל, שמשמיע מנחם אוסישקין בסיפור היחיד שכתב. ואם כי, הסיפור בוודאי לא הועיל לקירוב הלבבות בין היישוב בירושלים, ובמיוחד החלק הספרדי שבו, לבין אנשי היישוב החדש, אולי הועיל לאלה שבאו ועתידים היו לבוא לארץ, לעבדה ולשמרה, ולגאלה משממונה בעבודת־כפיים מסורה.

א.העלוּם רב מן הגלוי

מודעה

מודעה זו צורפה לחוברת ההספד, שהוציא לאור יעקב מלכּוב “בעל המלון מלכוב” בשם “אחר מטתו של ברנר‘. החוברת שהופיעה ביפו, בדפוס שהם, נכתבה, כפי שמעיד התאריך בשולי ההספד, ביום ד’, ג' באייר התרפ”א, תשעה ימים לאחר רצח ברנר. יעקב מלכוב ומלונו היו חלק מנופה של תל־אביב בראשיתה.¹ ודמותו שהונצחה על־ידי ש“י עגנון ברומאן “תמול שלשום” ובזיכרונותיו, וקשריו עם י”ח ברנר. משכו את תשומת־לבם של חוקרי ארץ־ישראל וספרותה. אין ספק, שבזכות יחסיו המיוחדים עם ברנר, והנצחת דמותו ביצירתו של עגנון ובזיכרונותיו, לא נשכח, ובמרוצת השנים נכתבו עליו כמה וכמה רשימות, שכצפוי, קשרים אלה עומדים במרכזן. יוצאת־דופן היא רשימתו בת שני החלקים של צבי קפלן [נספח ב' 2 ­– 3], המתאר את הדמות כולה, גובה עדויות ממי שהכירו אותו, ומדפדף בכמה מן החוברות שהוציא לאור. זהו, ככל הידוע לי, המקור המקיף ביותר לידיעות על יעקב מלכוב, אך גם הוא לוקה בחסר, לא רק בגלל האכסניה של עיתון יומי, שבו פורסם.² אין בשתי רשימות אלה, למשל, פרטים על תאריכי לידתו ופטירתו של יעקב מלכוב, וחסרים בהן גם פרטים חשובים נוספים, כגון מקום לידתו, שנת עלייתו לארץ ושאר המוצאות אותו בחייו, ורשימת מאמריו וקונטרסיו המלאה.³ ואם אצל קפלן כך, אצל האחרים על אחת כמה וכמה, שהרי הם מלכתחילה היו מעוניינים רק בפרשת יחסיו עם ברנר, ובדרך שבה תואר אצל עגנון. ואכן, קושי גדול הוא להגיע לפרטים ביוגראפיים מלאים על האיש ויצירתו, וקשה לא פחות לאתר את החוברות שפירסם ואת המאמרים שכתב. חוברות אלה נדירות ביותר, ומצויות זעיר פה זעיר שם בבית הספרים הלאומי בירושלים, באוסף מהלמן ובספריית בית התפוצות באוניברסיטת תל־אביב. אבל ראוי האיש, וראויות החוברות שהוציא והמאמרים שכתב לגילוי מחודש, כחלק מן ההיסטורה של ארץ־ישראל בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה ובשנות העשרים והשלושים, מזווית ראייה בלתי־שגרתית לחלוטין. מחקירה אצל חברות־קדישא בירושלים, ובסיועוֹ של שמואל גור, התקבלו הפרטים הבאים:⁴ יעקב ישראל ב“ר אליעזר מלכּוב נולד כנראה בשנת 1875 בעיר הומל אשר בפלך מוהילוב שברוסיה הלבנה, ממחוז (“אוזיד”) צ’ריקוב. יש לבטא את שמו מַלְכּוֹב לפי התעתיק: (Malkov). הוא נפטר בירושלים בי' בניסן תרצ”א (28.3.1931) ונקבר בהר הזיתים בחלקת חב“ד, חלקה ב‘, שורה ח’, קבר 25 (חברה קדישא גחש“א חב”ד) או 26 (חברה קדישא הראשית והכללית). רעייתו, גנשע לאה בת ר' זלמן, נפטרה אחריו בט”ו בשבט תרצ“ה, וגם היא קבורה בהר הזיתים בחלקת חב”ד (חלקה ב', שורה 7, קבר 25) (שמואל הלוי גור, חברה קדישא חב"ד). יעקב מלכוב למד בישיבת פוצ“פ אצל הרב ר' השל נטע גנסין, אביהם של המספר אורי ניסן גנסין ואיש הבמה העברית מנחם גנסין. באותה ישיבה למד גם יוסף חיים ברנר, אלא ששניהם לא למדו בה בזמן אחד. פרט זה ואחרים מתבררים מרשימותיו ב”החבצלת" ומדברי הפולמוס שלו, וכן מקונטרסיו. כתגובה לדברי האשמתו של דוד רזניק (“השקפה”, י“ח בסיוון תרס”ז), שהיה “מלמד תינוקות” לפני עלייתו לארץ, העמיד מלכוב דברים על דיוקם (“החבצלת”, כ“ה בסיוון תרס”ז) והבהיר שהיה מורה לנערים ש“קומתם דמתה לתמר”. בתגובה על האשמה שדבריו לא רק שאינם גורמים לשלום ולאחדות אלא יוצרים מחלוקת חדשה, כתב (“החבצלת”, כ“ח בטבת תרס”ז), שהוא נמצא בארץ זה שבע שנים, ומכאן שעלה בשנת תר“ס. תאריך שונה עולה ממכתבו לש”י עגנון (כ“ו בשבט תרצ”א),⁵ בו ציין שהוא יושב בארץ שלושים ושלוש שנים, ומכאן שעלייתו היתה בשנת תרנ“ח. איני יודעת מהו התאריך הנכון, אם כי העדות הראשונה נראית לי מהימנה יותר בגלל קרבתה לתאריך העלייה. בארץ ניהל בית־מלון כשר בנוה־שלום ביפו על שפת הים, שנקרא על שמו “מלון מלכוב”, והתארחו בו רבים מאנשי היישוב החדש. מקומו היה, כפי שהעיד יוסף ברסלבי בספרו: בפינת סימטה מערבית אל “הרחוב הראשי” (עמ' 133). היה חסיד חב”ד אבל גם מעריצו של הרב קוק. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה היה מסופרי “החבצלת” המובהקים והיה מעורב בפולמוסים שעמדו על הפרק בחיי הקהילה ביפו. בימי מלחמת העולם הראשונה (בשבט תרע"ה, ינואר 1915) הוגלה לאלכסנדריה שבמצרים עם משפחתו. תקופה מסוימת עבד בבית הספר החרדי שייסד שם אליעזר סלוצקין. עם סיום המלחמה חזר לארץ ועבר לגור בתל־אביב. נראה שהמשיך לנהל בה את בית מלונו באזור רחוב רוטשילד. את דעותיו על הנעשה ביישוב ביטא בקונטרסים שפירסם לעתים מזומנות. ממכתבו הנ“ל לעגנון מסתבר, שנסע לבקר את בתו בפילאדלפיה בארה”ב, בערך במחצית השנייה של שנת 1926 וחזר לארץ בערך בסוף שנת 1930. שהה במושב זקנים, וזמן קצר לאחר שובו נפטר בירושלים.

ב. מעורבות ללא־פשרות

מאמריו הרבים בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה משקפים היטב את מעורבותו הציבורית, ואת הרגשתו שיש לו השפעה על העשייה ביפו בפרט, ובארץ־ישראל בכלל. מאמרים אלה נעלמים כמעט לגמרי בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ואת מקומם תופסים הקונטרסים, שהוציא על חשבונו. שינוי זה מעיד על כך, שבתקופה זו שוב לא היה לו מקום בעשייה. הוא נדחק לשוליים, ואת מקומו תפסו אישים אחרים מן העולם האורתודוקסי, שהגיעו לארץ משנות העשרים ואילך. אבל, בעוד ששוב לא הרגיש שנזקקים לעצותיו ולניסיונו, וחדל מלהשתתף בעיתונות, לא יכול היה לכבוש את יצר הכתיבה שלו ואת הצורך העז שלו להשפיע ולהתבטא בכתב ולתת ביטוי לחוויות שעברו עליו ועל היישוב, ולכן תופסים הקונטרסים את מקום המאמרים. מאמריו (שרק אל חלקם הגעתי בשלב זה), בעיקר ב”החבצלת” בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, עוסקים בשאלות הנוגעות לחיי הקהילה ביפו, ובעולמו של היישוב החרדי, המפולג בין אשכנזים וספרדים, חסידים ופרושים. הם כתובים מנקודת הראות של אדם־מן־הפְּנים, המרגיש שיש לו מעמד, ושבכוחו להשפיע. ואמנם, לא מעטים מהם זוכים לתגובות פולמוסיות ערות ולתגובות על התגובות. קונטרסיו של מלכוב, מן השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, מלאים ביקורת על הנעשה ביישוב החדש החילוני. קונטרסיו אלה כתובים מזווית־ראייה של אדם דתי מסורתי, אדוק בדתו וקנאי לאמונתו, הבוחן את כל תופעות “התחייה הלאומית” ביחסן לדת ולמסורת, וחורץ עליהן משפט קשה. זוהי זווית־ראייה של אדם הנמצא מחוץ לעולמו של היישוב החדש החילוני, אבל מרגיש את עצמו כבקי בנעשה בו, בשל היות מלונו בית־ועד לאנשי היישוב החדש וראשיו, ובגלל היותו מקורב לכמה מן הדמויות המרכזיות הפעילות בציבוריות של יפו. זוהי זווית־ראייה של אדם בעל אופי רגזן, נוח לכעוס, קנאי ובלתי־מתפשר, נלחם את מלחמת הצדק והתורה, ואינו נושא פנים לאיש. אדם הבטוח בעצמו ובמעמדו, אינו מתרפס ואינו מפחד, אינו בוטח באחרים, ששם לעצמו מטרה להוקיע צביעות, שחיתות, התנהגות ומדיניות שאינן לרוחו. ביקורת זו באה לידי ביטוי בחוברות ובקונטרסים שפירסם על חשבונו בהזדמנויות שונות. כגון, מות אנשים שהיה לו מה לומר עליהם (ברנר, בן־יהודה, נורדאו); ובמועדים היפים לחשבון נפש. כגון: פורים – מועד קבוע לעיתונים היתוליים הנלחמים בחברה באמצעות הסאטירה, הפארודיה וההומור,⁶ ופסח – מועד היאה לחשבון נפש של השוואות היסטוריות בין אז ועתה. בדרך זו מתקבלת זווית־ראייה בלתי שגרתית, שנוצרה כתוצאה משילוב של שלושה גורמים: אמונתו הדתית, אופיו הקיצוני והבלתי־מתפשר ומעמדו בתוך היישוב החדש כבעל בית־מלון. בדמותו של יעקב מלכוב מתרוצצים שני יסודות מנוגדים (וכבר עמד על כך צבי קפלן במאמרו). האחד, פריו של אופיו, והשני ­– של חינוכו: הקנאות והקיצוניות הטבועות באופיו גורמות לו לצאת למלחמה ללא־חת, ללהט פולמוסי ולנימה של מרירות; ומן הצד האחר מרוכך יסוד זה שבאופי על ידי חינוכו כחסיד חב"ד, ומתמזג בו יסוד ההתפעלות, העצב, האהבה לניגון והרצון לדון, בכל זאת, כמה אנשים ותופעות לכף זכות. התרוצצות זו באה לידי ביטוי משולב בחלק מן החוברות שפירסם, שהן ביקורת חריפה פרי אופיו הקנאי, בלבוש הסאטירה, הפארודיה ואפילו ההומור, המרככים אותה מבלי לוותר על העמדות הבלתי־מתפשרות. כתיבתו של מלכוב, עם כל סממניה האישיים, משקפת, במידה רבה, ציבור שאין לו מסורת של כתיבה עברית ספרותית, ומכאן הרגשת הכתיבה המתנהלת בכבדות, שלא מעטים בה שיבושי לשון וסגנון, והיוצרת רושם נלעג אצל הקורא. הדבר בולט במיוחד, כשזוכרים שמלכוב וברנר, מבית־מדרש אחד יצאו, וכי מלכוב עשה מאמצים להכיר משהו מן הספרות העברית החדשה (ראה בהמשך בפארודיה שכתב עליה), ותרבות הכתיבה איננה נחלתו ואיננה חשובה לו ולציבור שבתוכו חי. יש כאן יותר רצון להתבטא מאשר יכולת ביטוי, כוונות שהתממשו בחלקן בלבד. ועם כל זאת, דווקא תכונות אלה בכתיבתו יוצרות הרגשה של מהימנות ושל אמת מתפרצת, שיש הכרח להביאה לרשות הרבים.

ג. ברנר בעיני מלכוב

יעקב מלכוב למד באותה ישיבה מפורסמת שבעיירה פוצ’פ, של הרב ר' השל נטע גנסין, שבה למד גם יוסף חיים ברנר, אבל שניהם לא למדו בה באותו זמן, ונפגשו לראשונה רק בארץ־ישראל. בדבריו, מייד לאחר רצח ברנר, סיפר יעקב מלכוב:

את ברנר פגשתי פה ביפו, ואחר השיחה הראשונה שהיתה ביננו, נודע לנו ששנינו למדנו אצל רב אחד, הוא הרב החריף ר' השל נטע גנסין. כמובן, לא בזמן אחד, מני אז נהיתה ביננו כמו איזה יחוס של קרבת חברים. (“אחרי מטתו של ברנר”, עמ' 3).

ישיבת פוצ’פ הונצחה בספרות הזיכרונות בעיקר בשל שני תלמידיה המפורסמים, ברנר וגנסין, והודגש בה תהליך התגבשותה של חבורת פוצ’פ לאגודת בעלת שאיפות לאומיות־השכלתיות־ספרותיות, וברנר בתוכה.⁷ אבל אין ספק, כי בראש ובראשונה, חינכה הישיבה וגידלה בחורים חדורי־אמונה, שלומי־אמוני־ישראל שהלכו בתלם המסורת, ולא הייתה רק חממה לפורצים ומורדים כברנר. ברנר ומלכוב הם מגידוליה של ישיבה זו, שעל אף עמידתם המנוגדת בעולם היהדות, יכלו לקיים ביניהם, כפי שמעיד מלכוב, “איזה יחוס של קרבת חברים”, על בסיס היותם תלמידים באותה ישיבה ולאותו רב. לפי כל העדויות, גם בשעה שברנר “יצא לתרבות רעה” עשה את כל המאמצים כדי שלא לפגוע ברבו הנערץ עליו, וכשהרגיש שאינו יכול לעשות שקר בנפשו, עזב את הישיבה לפני סיום “הזמן”. במה התבטאה “קרבת חברים” זו שבין ברנר למלכוב? – אין לנו אלא עדויותיהם של יעקב מלכוב עצמו ושל ש“י עגנון. ברנר עצמו לא הזכיר את מלכוב בכתביו ובמכתביו. שתי העדויות של מלכוב הן ללא מרחק זמנים: האחת בחיי ברנר והשנייה מייד לאחר מותו. העדויות של עגנון הן בספרות היפה ובזיכרונותיו. ללא מרחק, בחייו של מלכוב ובנפרד מדמותו של ברנר, נזכר מלכוב רק בספרות היפה (“תשרי”, תרע“ב; “גבעת־החול”, תר”ף, תרצ"ד). מלכוב וברנר יחד נזכרים רק ממרחק הזמנים בספרות היפה (“תמול שלשום”, תש"ה) ובזכרונות על ברנר (תשכ"א). דמותו של מלכוב בנפרד נזכרת גם בנוסח המאוחר של “גבעת החול” (תשי"ג). שני סוגי העדויות של עגנון נבדלים זה מזה במידת מהימנותם. בעוד שבספרות היפה ניכרת ההקפדה היתרה על הדיוק בפרטים, אין בזיכרונות הקפדה על דיוק בעובדות. בשעה שהכניס עגנון את דמותו של מלכוב ל”תשרי" (תרע"ב), ומשם העבירה לגלגוליו בנוסחים השונים של “גבעת החול” (תר“ף, תרצ”ד, תשי"ג), כתב על פי המגע האישי הקרוב שהיה לו עמו. בשעה ששילב את דמותו, יחד עם זו של ברנר, במערך הדמויות המורכב והמגוון של “תמול שלשום” (תש"ה). אין ספק שהיו לנגד עיניו קונטרסיו של מלכוב, ובמיוחד חוברת הזיכרון שלו “אחר מטתו של ברנר” (תרפ"א). על כך תעיד הקִרבה הלשונית שבין שני התיאורים, ואילו כשכתב את זיכרונותיו,⁸ אולי לא הייתה החוברת הנדירה תחת ידו, והסתמך על זיכרונו בלבד. כך קרה, שהדיוק הוא דווקא נחלתה של הספרות היפה ולא של הזיכרונות, בניגוד למקובל ברבים. תיאורי יעקב מלכוב וברנר בשני המקורות הללו של עגנון, הן מן המפורסמות, ונזכרים בכל הרשימות על מלכוב ובחלק מן המאמרים על “תמול שלשום” ועל עגנון וברנר. קצת פחות ידועות ברבים הופעותיו של מלכוב ב“תשרי” וב“גבעת החול”, אבל בעיקר בחוברת־הזיכרון של מלכוב על ברנר, עם כי גם היא צוטטה כמעט אצל כל מי שהקדיש רשימה לדמותו של מלכוב.

המקור הפחות ידוע ברבים, הוא דבר השתתפותו של יעקב מלכוב בוויכוח הסוער, שהתעורר סביב מאמרו של ברנר ב“הפועל הצעיר” (כ“ב בחשוון תרע”א) שעסק בשאלת ה“שמד” של בחורי ישראל, ונודע בשם “מאורע ברנר”.⁹ תגובתו של מלכוב תחת הכותרת “מדוע?” פורסמה ב“החרות” (ו' בטבת תרע"א,6.1.1911), אותו עיתון ספרדי ירושלמי, שהיה הגורם הראשון להתלקחות הוויכוח, הסית בכל כוחו כנגד ברנר ו“הפועל הצעיר”, והקדיש במשך חודשים רבים מדור קבוע ומיוחד למלחמה זו תחת הכותרת: “כפירה או הסתה”. בפני יעקב מלכוב עמדה הבעיה, שהייתה משותפת למי שהכירו את ברנר מקרוב והעריכו מאוד את אישיותו המיוחדת במינה, אבל התנגדו לדעותיו. במיוחד ניצבה הבעיה בכל חריפותה בפני אותם מידידיו של ברנר שהיו לא רק שומרי מסורת, אלא גם אדוקים באמונתם, בשל הכיוון שקיבל ויכוח סוער זה בעד הדת והמסורת וכנגדן. כך מצאו את עצמם הלל צייטלין, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ ור' בנימין, בין הפטיש והסדן; בין אמונתם בברנר האיש ויחסם החם אליו, לבין התנגדותם הנמרצת והבסיסית לדעותיו, במיוחד בתחום היהדות, כשהם מנסים לעשות את הבלתי־אפשרי: להתנגד לנאמר ולתמוך באומר. מלכוב, מהיותו קרוב למקום ההתרחשות, ובהיותו מהיר־תגובה כשם שהיה מהיר־חימה, היה כמעט הראשון מתוך אותה חבורה, שהיה עליו להתמודד עם בעיה זו. מאמרו מורכב מסדרת שאלות רטוריות, המשקפות נאמנה את אופיו הסוער של האיש וסערת־הרגשות שהוויכוח עורר בתוכו. הוא מקבל, כמובן מאליו, את התפיסה הרואה במאמרו של ברנר העדפת הנצרות על היהדות, ובמאמרו של אליעזר בן־יהודה¹⁰ – תמיכה “במעשה אלמות”, ושאלותיו מכוונות כנגד שניהם:

מדוע לא ענו להסופר ברנר אם אמונתו בהאב בכלל מצומצמת היא מאד והריהו מצדד כ“כ בזכות הבן?… מדוע התמרמר כה האדון בן־יהודה על החרות שיצאה בסגנון חריף – לפי דעתו נגד הסופר חב”ר וב"י נותן צדק לאלה קלי הדעת שהתנהגו במעשה אלמות? האמנם ההוא הלוחם הכביר בעד חפש הדבור יניא מלהשיב לאיזה טועה על שפלטה עטו ככל העולה על רוחו הסוערת. מהרה יכריחו אותנו אלה המעשנים ביום השבת דוקא לעשן עמהם, ואם לא יעשו מעשה אלמות, האמנם יש אינקביזיציה השכלית?

על אף התנגדותו הנמרצת לדעותיו של ברנר, הוא רואה בו “איזה טועה שפלטה עטו ככל העולה על רוחו הסוערת”, ובדרך זו המשיכו גם ידידיו האחרים של ברנר, ששתי רגליהם עמדו איתן בתחום המסורת, שהעריצו את אישיותו והתנגדו לדעותיו. גישה זו מתחדדת אצל מלכוב, ומגיעה לשיאה בדברים שפירסם לאחר מותו (ראה בהמשך). בחוברת־הזיכרון, שהוציא ימים אחדים לאחר רצח ברנר, מלכוב “לא סלח, ולא פירש ולא הבין. ברנר היה אפיקורוס והיה חייב בדין”, אבל, כפי שכתב שלמה שבא [נספח ב' 4] “מצא דרך כיצד להכניסו לגן־עדן של צדיקים”. בכך נשאר נאמן לאותו עיקרון שהדריך את ידידֵי ברנר גם בוויכוח הסוער על דעותיו: להתנגד לנאמר ולתמוך באומר. ואין ספק, שברנר היה מכבד בכל לבו עמידה נמרצת זו של אדם על עקרונותיו ואמונתו. המוטו המתנוסס בראש החוברת של מלכוב, שהוגשה “לכבוד ידידי, ואוהבו של המנוח הישיש א”ז רבינוביץ" מעיד על ההמשך: “תלמיד־חכם שסרח ביום, אל תהרהר אחריו בלילה, שמא עשה תשובה. ודאי שעשה”. בחוברת מספר מלכוב על שיחה שהייתה לו עם ברנר באמצע שנת 1920, “אחר סן רמו”¹¹ המעידה שברנר עתיד היה להיות בעל־תשובה, יהודי נאמן לדתו, אלא שלא הספיק. כרקע לשיחה אחרונה זו מספר מלכוב, שמאז הפגישה הראשונה ביניהם, שבה תהה על יחסו של ברנר לעמו ולדתו, “לא נתוכחנו עוד מעולם בעניני אמונה ודת, כי הכרתנו היתה ברורה למדי שלא נפעל איש על רעהו במאומה”. אולם הפעם, כשבא אליו ברנר לשכור חדר, “אחר שנסעה אשתו לחוץ־לארץ” וברנר רצה לגור על שפת־הים, נסבה השיחה ביניהם על “תקוות ישראל” כפי שמגדיר זאת מלכוב:

והפעם נתגלגלה השיחה על דבר תקות ישראל, זה היה כמדומה לי אחר סן רמו. שאלתיו לחות לי מה דעתו בענין הזה, ולתמהוני, ענה לי בניחותא כדרכו תמיד, שהוא אינו מאמין בכל הרעש הזה ובצלצול הפעמון. ובכלל אינו מאמין שישיבו לישראל את ארצו, ויהיה במשך העת, עם חי על אדמתו. הפעם יצאתי מגדרי, ואחרי הוכוח הארוך והעז שהיה ביננו, אמרתי לו, ומה אם במשך של זמן עשר שנה, נחיה ונראה אני ואתה בעיני בשר בשוב ד' את שבות עמו, וישראל יהיה עם חפשי בארצו, אם תחזור אתה אז בתשובה שלמה להיות יהודי נאמן לדתו. בזריזות בלתי רגילה אצלו הושיט לי את ידו ואמר כדבריך. על דברתי וישרתי, שאם רק נזכה לראות זאת, אז אשוב בתשובה שלמה ואהיה יהודי נאמן לדתו.

מתוך החוברת: “אחר מטתו של ברנר”

ומסיים מלכוב:

ואיש ישר מטבעו כברנר היה בלתי שום ספק מקיים הבטחתו ושבועתו, ואשר על כן לא נאבד מאתנו ברנר הכופר, אבל נאבד מאתנו ברנר הבעל תשובה יהודי נאמן לדתו.

אי אפשר להימנע מלהעיר, שעדות זו יכולה, כמובן, להוכיח גם את ההיפך הגמור ממה שביקש מלכוב. שכן, חוסר אמונתו של ברנר בשיבת ישראל לארצו היה כה עמוק, עד שלא היסס מלהבטיח הבטחה כזו. צד זכות אחר שמוצא מלכוב בברנר, לאחר הקודמים שמנה בו: ש“לא השתדל מעולם, להכניס אחרים תחת כנפי הכפירה”, והבטחתו לשוב בתשובה שלמה ולהיות יהודי נאמן לדתו, אם “ישראל יהיה עם חפשי בארצו” הוא בכך שברנר היה שונה משאר “המשכילים הפוקרים שבזמננו”. למלכוב יש תמונה סטריאוטיפית קיצונית על אורח חייהם של “המשכילים הפוקרים בימינו”, וכשהוא מגלה שברנר אינו מתאים לסטריאוטיפ זה, הוא רואה גם בכך צד זכות נוסף לאישיותו, והצדקה אישית שלו להמשיך וללמד עליו סנגוריה:

ברנר זה, לא ראה גם עולמו בחייו כמו המשכילים הפוקרים שבזמננו, ששלחנם מלא דשן, ומנת כוֹסם רויה, ואפשר מפני ריח התורה שנדף ממנו שכם אחר יתר מחבריו. [– – – ] על כן הנני קורא לכל אחינו החרדים, הן אלה שידעו והכירו את ברנר, ואלה שלא הכירו, אומר אנכי שחד הוה ביננא, הוא ברנר.¹² כי כל החבריא הנמוכה והשפלה, הם על פי רב בורים גסים אשר כל השכלתם מצטמצמת בפטפוט העברי ובחלול כל קדש.

בסיום דבריו הוא רואה את ברנר כאותו צדיק, שעליו מוטל תפקיד הנפילה והירידה לעמקי התהום, כדי להשיג את ייעודו המהותי לקיומה של העדה, לשם השגת המטרה האמיתית: הצדיק הנפגש ברע בדרכו, משנה אותו, יחד עם העלאת הניצוצות. זוהי פעולה המתוארת כהרפתקה גדולה, הכרוכה בסכנות, ומדגישה את אופיו הדיאלקטי של הצדיק:

לא כן ברנר, לו היה נשמה אצילה אשר רק בתגרת יד הסטרא אחרא נדחתה לבור תחתית, והחוב עלינו להשיב את נדחונו ולאצוליה, ולמצלי בעד נשמתו.¹³ ובפרט שמת במות אכזרי, נאמר תהי מיתתו כפרתו, ונפשו תהי צרורה בצרור החיים.

בתגובה (היחידה שמצאתי) על חוברת־הזיכרון של מלכוב, שהתפרסמה בשבועון המזרחי “התור” בעריכת הרב י"ל הכהן פישמן [נספח ב' 1], יש הסבר נוסף להערצה שעורר ברנר גם בקרב מתנגדיו:

מותו הטרגי של ברנר (כידוע, נשלח אוטומוביל להצלתו אך הוא סרב לעלות בו מאחר שלא היה שם מקום למשפחה שאצלה גר) עורר רגשי הערצה גם בחוג מתנגדיו. אחד מהם מתנה במחברת זו את שבחיו של הסופר המנוח, ששניהם למדו תורה אצל הרב ר' השל נטע גנסין.

בסיום הזכיר הכותב, שלא חתם את שמו, את פרשת החזרה בתשובה של ברנר, כפי שסיפר עליה מלכוב בחוברת זו.

לימים, העיר צבי קפלן [נספח ב' 3] בעקבות קריאה מחודשת בחוברת זו:

דבר היות ברנר מפקפק בהתקיימות החזון הציוני, אין בו אמנם משום חדוש גדול ליודעיו [– – – ] ואעפ“כ, קצת חדוש יש בכל זאת בתמונה זו שנצטיירה לפנינו, בה מופיע ר”י מלכוב הקנאי, סופרו של “קול־ישראל” הירושלמי, כמאמין נלהב בקיום החזון הציוני; ואילו ברנר, איש־הרוח של תנועת העבודה הציונית – מפקפק בדבר.

ומסקנתו הבלתי־נמנעת של הכותב ברוח תקופתו היא:

הווי אומר: פעמים גילויי־קנאות אנטי־ציוניים, כביכול, אינם אלא צורות־הבעה חיצוניות, שמאחוריהן מסתתרת ציונות גדולה ועמוקה ממקור הקודש.

ד. מלכוב וברנר בעיני עגנון¹⁴

1. תחליף לבית־אב. עגנון הנציח את דמותו של יעקב מלכוב, את משפחתו ואת בית־המלון שלו, כבר ב“תשרי” (1911), אחד מסיפוריו הראשונים שפורסמו בארץ־ישראל, מתוך המציאות עצמה.¹⁵ מקץ שנים חזר הסיפור “תשרי” ועובד על ידיו לסיפור בשם “גבעת החול”, שזכה לנוסחים אחדים (ברלין תר“ף, ברלין תרצ”ד, תשי"ג ואילך). על גלגולי הסיפור “תשרי” ב”גבעת החול” ועל הנוסחים השונים של האחרון, כבר עמדו בהרחבה כמה מן המבקרים.¹⁶ אולם דומה שפרשת יעקב מלכוב לא זכתה לתשומת לב מיוחדת במחקר השוואתי זה. מסתבר, שעם כל היותה כפופה לחוקיות הכוללת של המעבר מנוסח לנוסח, יש לה גם עמידה עצמאית. חוקיות כוללת זו תוארה במפורט במחקרו של הלל ברזל, שתמציתו תובא כאן. במעבר מנוסח “תשרי” (תרע"ב) לנוסח “גבעת החול” (תר"ף), מגמת השינויים היא בכיוון של איפוק וצמצום, פרטים שונים מתחלפים לכיוון המעטת הדרמטיות, הסמל מרומז ללא פירוט. המעבר מנוסח תר“ף לנוסח תרצ”ד של “גבעת החול”, הוא בכיוון של חזרה אל המתכונת הנרחבת יותר, על ידי חיזוק הצביון האֶפי, המתאר, כשאחד המאפיינים הוא החזרת סימני זיהוי לכל הכרוך במקום. בנוסח האחרון (תשי"ג), חלו שינויים שאינם בעלי משמעות עקרונית. הסצינה באכסניה של מלכוב מופיעה בפרק השישי בכל הנוסחים, והיא, יחד עם אחרים, מן היסודות הקבועים שלא חלו בהם תמורות,¹⁷ אות לחשיבותה הרבה במבנה הסיפור וביצירת משמעותו, על־אף השינויים הלא־מעטים שחלו בתוכה, במעבר מנוסח לנוסח, שאין אפשרות במסגרת זו לעמוד עליהם בהרחבה. אין ספק, שהשינוי הבולט לעין ביותר הוא, שבשלושת הנוסחים הראשונים (תרע“ב, תר”ף, תרצ"ד), לא נזכר בעל האכסניה בשמו המלא, ורק ניתנו בו סימני היכר מזהים, ואילו בנוסח האחרון (תשי"ג) ובמהדורות שהתפרסמו אחריו, נזכר בשמו המלא. יש לשער שהסיבה לכך היא, שבנוסחים שנכתבו בחייו¹⁸ נזהר עגנון מזיהוי מפורש של האיש, אולי משום שחשש לתגובתו, וגם משום ששיער, אולי, שדי בסימני ההיכר שנתן בו ובבית מלונו כדי שהכל יזהו אותם. ואילו מקץ שנים, משעה שהיישוב גדל, ובא דור חדש, נשכחו האיש ובית־מלונו, והיה צורך לציין במפורש במי המדובר, כדי שתתבלט כוונתו של הסיפור. שוני זה שבין נוסח אחרון לקודמיו מחזק את המפורש על הנרמז, מבליט את הכיוון האֶפי ומגביר את הקשר עם המציאות ההיסטורית. שינוי זה היה הכרחי ממרחק הזמנים, כדי להמשיך ולקיים את התפקיד שנועד למלכוב ולאכסנייתו בסיפור, בעוד שבזמנו, כשהכל ידעו במי מדובר, לא היה צורך בזיהוי מפורש. הסצינה באכסניה של מלכוב, שבה מזמין נעמן־חמדת את יעל לבוא לסעוד עמו, כשבעלי־הבית עומדים עליהם לשרתם, משתלבת במערכת המשמעויות הכוללת הנבנית בסיפור, המבליטה את מרכזו: האהבה הנכזבת. מעמד זה מבליט את שני הקטבים היסודיים של הסיפור: בן־המלך והקבצן (שקד). שכן, האכילה על שולחן אחרים, יש בה ממעמד הקבצן הסמוך על שולחן אחרים, שאין לו מקום משלו; אבל יש בה גם ממעמד בן־המלך, שהכל עומדים עליו לשרתו ולמלא רצונותיו. סצינה זו מבליטה גם את הניגוד בין בשר ורוח (הלל ברזל), בצורת האכילה השונה של יעל ושל נעמן־חמדת, ואת היותה של האכילה תחליף לאהבה ולמין. אבל לסצינת האכילה באכסניה, יש גם תפקיד מיוחד, עצמאי שאין דומה לו בכל הסצינות האחרות, ולמענו נכללה בסיפור, על כל גלגוליו. האכסנייה משמשת לנעמן־חמדת תחליף של בית־אב, שאליו הוא מוליך את יעל, כלתו, כביכול, כדי להציגה בפני “הוריו”. נעמן־חמדת מתרפק על דמויותיהם של יעקב מלכוב ובני־ביתו, כמפלט מגעגועיו העזים לבית הוריו. התרפקות זו חזקה ובולטת במיוחד ב”תשרי”, אבל קיימת במרומז גם בכל הנוסחים האחרים של “גבעת החול”. בבית אכסניה זה הכל עומדים לשרתו, משמשים אותו וממלאים כל רצונותיו: נעמן מבקש שזיפים במקום צימוקים, פרי של חוץ־לארץ [אז!] במקום הפרי המובהק של ארץ־ישראל.¹⁹ ואף על פי שהטרחה בכך רבה לבעלת הבית, עושה הפונדקאי את רצונו: “אלא לפני מי יהא מתחטא!”, אבל מיד מתגלים האשליה והזיוף שבדבר: יעל אינה כלתו, המלון אינו ביתו ובעלי האכסניה אינם הוריו. סימנים רבים מעידים על התפוגגות האשליה. וביניהם: הכף שנופלת מידו של נעמן “בזוועה הודיעתו שסמוך הוא על שלחן אכסנאי, וידע כי ערער הוא”. וכן, מכיוון שהוא צמחוני ויעל אוכלת בשר, עורכים לפניהם שני שולחנות נפרדים, ובדרך זו “על המקומות החשופים שבין מפה למפה, על גופו של חול שנדחק בתוך ההשראה החגיגית”. וכן, גם השריטה שנשרט נעמן באצבעו מקליפתו של השקד, ששם על אצבעו, והדם שבצבץ בה, מעידים, שלא תהיה חתונה ולא תהיה טבעת על האצבע, ובמקום זה ייפצע לבו של האוהב שאינו נאהב, ואילו הנערה יעל תמשיך לפצח שקדים בשלווה ובהנאה. מה הם הסימנים שנותן המספר באכסניה, בפונדקאי ובבני ביתו? – כל הסימנים הללו לא שונו בגלגולי הנוסחים, והם מן היסודות היציבים שבסיפור. בני הבית הם שומרי מצוות; כשבעלת־הבית עורכת את השולחן היא “מוחה במטלית שבידה משלחנו את אגלי היין שזלגו מכוס ההבדלה”; בעל־הבית מתואר כשהוא “מטייל ארוכות וקצרות, מזמר זמירות למוצאי שבת ומגיש מתוך כך קנוח סעודה”; כל בני הבית משתתפים בהחזקת האכסניה ובטיפול באורחים. האכסניה משמשת כמשקל שכנגד, כקוטב מנוגד לעולמה של יפו החילונית והריקנית. במישור החברתי של הסיפור, כפי שמאפיין אותו גרשון שקד.²⁰ אווירתה של יפו ואנשיה בני העלייה השנייה “הם שיוצרים את הנורמה החברתית שחמדת נמשך אליה ונדחה מפניה”. זוהי אווירה ליבאנטינית שמאפיינים אותה “פטפוט אינטלקטואלי וזיוף רומנטי” (שקד, עמ' 158). בתוך עולם זה משמשת האכסניה כתחליף לבית, שנפשו של נעמן־חמדת יוצאת אליו. בית ששומרים בו את המצוות, אומרים בו דברי תורה ומגישים את האוכל אגב ניגון של זמירות למוצאי־שבת. כל זמן שיעקב מלכוב היה חי, וזֵכר המקום היה שמור בלב הקוראים, די היה במתן סימני היכר אחדים במקום ובבעליו כדי לזהותו, וכדי שיוכל למלא את התפקיד של הקוטב המנוגד הביתי־מסורתי באווירתה של יפו החילונית־ריקנית. משעה שנעלם קשר זה ממרחק הזמנים והתחלפות קהל־הקוראים, היה צורך לתת בו סימני היכר מפורשים יותר, כדי שיוכל להוסיף ולקיים את תפקידו זה. תפקיד זה מפורש ובולט ביותר ב“תמול שלשום” ונקבע בו מראשיתו, בעוד שב”תשרי” וב“גלגולי” “גבעת החול” צמח והתרקם בתהליך מתמשך.

2. קוטב החיוב בתוך קוטב השלילה. בספר השלישי של “תמול שלשום” שכותרתו היא “בין עניין לעניין”, מתלבט יצחק קומר בין עולמה של יפו לעולמה של ירושלים, כאשר בתוך כל עולם יש עימות בין קוטב השלילה לקוטב החיוב שבו, ובתוך כל עולם מצויים כוחות מושכים וכוחות דוחים, ואף כוחות המושכים לכיוונים שונים. י"ח ברנר ויעקב מלכוב שרויים שניהם בעולמה של יפו, שניהם בתחום הכוחות המושכים, אלא שכל אחד מהם מושך לקוטב אחר: מלכוב – לעולמה של המסורת; וברנר – לעולם החילוני. שניהם מבטאים את הכוחות המתנגשים ביניהם בלבו של יצחק קומר, ללא הכרעה. המציאות היא שסיפקה לעגנון שתי דמויות אלה כהווייתן, מבלי שיהיה צורך לבדותן או להטיל בהן שינוי, אלא שהוא רתמן למערכת הכוחות הנאבקים ביניהם בחברה, ובעיקר בלבו של גיבורו.²¹ חמדת ויצחק קומר, שהם בעלי ביוגראפיה כמעט זהה, מטיילים יחד ונכנסים לאכסניה של יעקב מלכוב, וזוהי ההזדמנות לספר בהרחבה על בעליה:

יעקב מלכוב חסיד חבד"י היה ומשהו סופר. יום שנתפרסם מאמר משלו בחבצלת יום טוב היה לו, שהרי קוראים הרבה קוראים דבריו והריהו בכלל מזכי הרבים. מחמת שקולו היה צרוד בחר לו לדור ביפו, ולא בחברון ולא בירושלים, שהים יפה לגרון. ויפו לא נמנתה עם ערי הקודש ואין יושביה מקבלים חלוקה, והרי חייב יהודי לפרנס את אשתו ובניו, לפיכך עשה לו אכסניא. ושלושה חדרים היו לו, חדר אוכל וחדר אורחים וחדר לו ולאנשי ביתו. ובזמן שהקייטנים מרובים פורס מחצלת בחצר ומעתיק את דירתו לשם ומשכיר את חדרו לרוחצנים הבאים מירושלים (עמ' 378).

בהמשך מסביר עגנון, מדוע נעשה בית־מלונו של מלכוב מרכז לאנשי היישוב החדש דווקא. ובכך הוא ממחיש את הקשרים שבין שני עולמות אלה, המסוגלים לדור יחד, והנמצאים זה בתוך זה ולא רק זה לעומת זה:

ראוי היה ביתו להיות אכסניא לבני היישוב הישן, אלא שתפסוהו חברינו שברחו מפני המונם של מלונותיהם של לוי יצחק ושל זוסמן²² שמתקהלים שם כל לילה ועושים אסיפות. ברם זכור מלכוב לטוב, שטורח על אורחיו ואינו מבקש שכר אלא מקצת מועט שהתירה לנו התורה ונותן להם מזונות המבריאים, שהרי כל יום מיועד לגאולה, וכשיחזיר הקדוש ברוך הוא את ישראל לנויהם כל ישראל חוזרים בתשובה. נותן להם מזונות טובים כדי שיהא בהם כח לעשות תשובה (עמ' 378).

בולט התפקיד של החזרת הכופרים והאפיקורסים בתשובה, שלקח מלכוב על עצמו כמי שמאכיל את אנשי היישוב החדש ופרנסתו עליהם, שהיה מבוסס על המציאות, ועומד גם במרכזה של חוברת־ההספד על ברנר. אין ספק, שהסיבות הגלויות לחיבתם של אנשי היישוב החדש ביפו למלונו של מלכוב היו, המזונות הטובים שנתן להם, מחיריהם הזולים ותנאי האשראי הנוחים. אלא שהייתה גם סיבה כמוסה, שעליה רומז עגנון באותו תיאור. והיא המשתלבת היטב בכוונתו לתאר את כוחות המשיכה של שני העולמות המתחרים ביניהם כשהם נתונים זה בתוך זה:

וכשמתרגש מלכוב על דורו שזכה שניתנה לו ישיבה בארץ הבחירה ונוהג בה כאילו יושב בארצות העמים הריהו מנגן ניגון נאה ועצב, כמלמד שמלמד את הנערים ואומר, לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם. פעמים הוא אומר השם, ופעמים הוא אומר הויה, כשם שהוא מתרגש על דורו כך הוא מתפעל מסבלנותו של הקדוש ברוך הוא שרואה את מעשיהם ושותק (עמ' 378).

דומה שב“ניגון נאה ועצב” זה טמון כוח המשיכה של בית־מלונו, שהיה בו משהו מאותו בית־אבא, שממנו פרשו העולים הצעירים ואליו כָּמהוּ והתגעגעו בסתר לבם. בהמשך מתאר עגנון, כיצד מצליח מלכוב להוציא ממון לצדקה מר' זרח ברנט, וכיצד הוא מאמין כאדם עד כדי תמימות, ועם זאת תקיף ועומד על דעתו כשהמדובר בעזרה לזולת. ממעמד זה מתברר, שמלכוב מעורב עם הבריות, ומעורה בנעשה ביישוב החדש, בענייני רכישת הקרקעות ובניית הבתים הראשונים בנוה־שלום ובפתח־תקוה. ובאותו מעמד, כשמלכוב מספר בשבחו של זרח ברנט באוזני יצחק וחמדת, אין הוא חוסך ביקורתו הקשה מעסקני היישוב החדש “עסקנסקי ועסקנוביץ ועסקנסון” “שבאו לשולחן מתוקן ואוכלים ממה שהכינו להם אחרים ומקבלים שכר על האכילה” (עמ' 381). כסיוע לביקורתו זו הוא מגייס את “פועל הצעיר”, עיתונם של אורחיו, וכן הוא מסנגר נמרצות על “החלוקה” וממוניה, שהם “מגדלים את בניהם לתורה ונשארים בארץ־ישראל” וכנגדם “בעלי החלוקה החדשה שנוטלים פי כמה מרובה – מה הנאה יש לארץ מהם? עושים קונגריסים, כדי לנסוע לחוצה לארץ, והולכים לתיאטראות ולקרקסאות ומעשירים את הגוים בממון שיהודים חוסכים מפיהם, ואת בניהם שולחים לבתי למודיות שבחוצה לארץ ונעשים גוים גמורים”. ובאותו מעמד הוא מוסיף באירוניה: “ברם אל נקפח שכר עוברי עבירה. מתוך שנעשים גוים נשקעים בארצות העמים ואינם חוזרים לכאן ואינם מטמאים את הארץ כאבותיהם”. ביקורת זו אופיינית מאוד למלכוב, ובאה לידי ביטוי במאמרים ובקונטרסים שפירסם, ואין ספק שעגנון תיאר את האיש מתוך נאמנות רבה לדמותו במציאות, כפי שהכירה בעצמו, וכפי שהצטיירה לו מכתיבתו. מקום נרחב מקדיש עגנון לתיאור פגישתם של מלכוב וברנר, והשיחות ביניהם, כשלפניו שתי דמויות בעלות ייחוד, שכל אחת קנאית לדעותיה ולעמדותיה, שניהם “ממקור אחד נחצבו”, ושניהם מצליחים לקיים יחסי ידידות והערצה הדדיים, על אף הניגוד הגמור בהשקפת העולם שלהם וביחסם לדת. ניכר, שחלק מן התיאור מבוסס על אותה חוברת־זיכרון שכתב מלכוב לזיכרו של ברנר:

מלכוב וברנר למדו תורה מרב אחד, מר' העשיל נטע גנסין אביו של אורי ניסן גנסין, ומשום כך מעין קרבת חברים היתה ביניהם, אף על פי שלא למדו בזמן אחד, שמלכוב קשיש היה מברנר.

גם הסברו של עגנון, מדוע נמשכה הידידות ביניהם על אף “התפקרותו” של ברנר, מושפע מדברי מלכוב:

ואף על פי שברנר שנה ופירש לא זזה אהבתו ממנו, משום תורתו ויראתו שנצטיין בהן בבחרותו, ומשום מזגו הטוב ונדיבות לבו, ומשום שאפילו לאחר שיצא לתרבות רעה לא השתדל לקרב אחרים לכפירה (עמ' 382).

ובחוברת של מלכוב:

כשלמד בישיבת הרב הנ"ל, היה מהמצוינים שבתלמידיו, וגם היה דתי מאד, ובמשך הזמן יצא הוא, וגם בן רבו נ. גנסין לתרבות רעה וקצצו בנטיעות, לדאבון לב מורם ורבם, אשר קוה שמהם תצא תורה, ויהיו מורי הוראה בישראל. מזגו היה רך, וטוב, נדיב לב, דבורו בנחת, ובפה מלא אוכל לכנותו בשם אַחֵר שבדורנו. [ – – – ] עם כל דעותיו החפשיות, לא השתדל מעולם, להכניס אחרים תחת כנפי הכפירה (עמ' 3 – 4).

ויושם לב לביטוי; “תחת כנפי הכפירה”, שהוא השוואה אירונית ל“תחת כנפי השכינה”, שנאמר במקורו על אברהם המגייר נפשות. בפרק “מעשים שמחים ומחשבות עצובות” מתאר עגנון את האווירה המיוחדת בבית־מלונו של מלכוב, כשאישתו מופיעה כדמות של צדקת גמורה, הדואגת לבחורים האוכלים על שולחנה כדאוג אם לילדיה, ועושה הכל כדי להשביעם. על אף חולשת גופה, מיעוט צרכי המזון וחוסר העזרה מצד בעלה, “שכל היום הוא רץ אחרי מצוות, ומצוה זו שהיא מצויה בביתו הוא מניח” (עמ' 348). ויש בדברים אלה עירוב של הערצה וביקורת, הומור ותרעומת. התיאור ממחיש את אישיותו הנסערת של מלכוב, שאינו יכול לשבת בשקט אף לרגע, והוא מחלק פקודות כל הזמן לכל מי שנמצא בדל“ת אמותיו, דורש דרשות, מעיר הערות, מביע דעות, הומה ומהמה. באותו מעמד מספר מלכוב באריכות לברנר, כיצד חגגו ב”בצלאל", בהנהלתו של פרופסור שץ, את חג החנוכה, “שהעמידו פסל דמותו של מתתיהו מעשה ידי הפרופסור”, ומזכיר את תגובתו של בן־יהודה בעיתונו, על אותו נשף חנוכה. תיאור זה, המבוסס כולו על מה שכתב מלכוב לאחר מותו של אליעזר בן־יהודה בחוברת “אחרי מות קדושים” (תרפ"ד, ראה בהמשך) מצחיק את ברנר עד בלי גבול, ומאלצים אותו להתנצל על צחוקו זה: “אדם וולגרי אני, סלחו חברים על צחוק פראים זה”.²³ בשעת האכילה, כשמזרז מלכוב את אורחיו וברנר בתוכם, כאָב המזרז את בניו שיאכלו, וברנר אומר לו: “ליצן אתה רב יעקב”, מרצין מלכוב ומגנה בדברים קשים ומרים את המתרחש לנגד עיניו ביישוב החדש, ובמיוחד בחינוך הילדים, וזה ברוח מה שכתב בחוברת לזכר ברנר על “החבריא הנמוכה והשפלה” “אשר כל השכלתם מצטמצמת בפטפוט העברי ובחלול כל קדש”:

אמר מלכוב לברנר, יוסף חיים אחי, אתה צוחק ואני בוכה. נוטלים ארץ חמדה ועושים אותה מדבר, לא תורה ולא מצוות ולא דרך ארץ. יש כאן ילדים בגימנסיה שלהם שאינם יודעים מה זה “אשרי”. עתיד לעמוד כאן דור שכל חכמתו שידע לומר מה שלום הגברת (עמ' 387).

מאליה מתבקשת ההשוואה בין חרדה זו לדמותו של הדור הבא בארץ־ישראל מפיו של מלכוב, לזו של ברנר, כפי שבאה לידי ביטוי בסיפורו “מהתחלה” מחיי התלמידים בגימנסיה העברית “הרצליה”. גם מהשוואה זו מסתבר, ששני אנשים אלה, היה ביניהם הרבה מן המשותף, ובכך היטיב מלכוב להרגיש, על אף עמדותיהם המנוגדות בתכלית בשאלת הדת והמסורת.

פסלו של מתיתיהו

לאחר דברי ביקורת חריפים אלה, מתוארת הפרידה בין מלכוב לברנר בעדינות לירית מיוחדת, כשהם מגיעים לקרבת־לבבות רבה, בהתרפקותם על עברם המשותף:

[ – – – ] ומקצתם הלכו ללות את ברנר. הביט עליהם מלכוב והתחיל משורר, לכו בנים שמעו לי, יראת הויה אלמדכם. החזיר ברנר פניו ואמר לו בקול רך, ליל שלום מלכוב. השיב מלכוב בקולו הצרוד, שלום וברכה יוסף חיים, והלך אחריו שלוש פסיעות ללוותו (עמ' 387).

לחג החנוכה הקדיש מלכוב את כתבתו “החגיגה” (“החבצלת”, ח' בטבת תרס"ח). ניכר שהכותב מתלבט בין שמחתו על חידוש חגי ישראל בקרב הדור החדש, לבין צערו על חילון החגים, הפקעתם מזִכרי דת ומסורת, והענקת משמעות חדשה וחילונית להם. מתח זה מתבטא בשמות החגים, כשהמדובר בחג החנוכה המסורתי, לעומת חג החשמונאים המחודש. חידוש זה נפוץ גם אצל תלמידי החדר “אשר לבעלי ברית האחוה”, וגם הכותב מתאר בהומור, כיצד נסחף שלא לרצונו בחידוש זה: “כבן אדם תועה נשטפתי גם אנכי בזרם המאָדה וככל בני הדור הזה השואפים תמיד לחדשות וישן מפני חדש יוציאו, טרם טעמו עוד טעם פרי הבסר הזה…” לאחר שהוא מתאר את “החגיגה הנהדרת”, כדרכו, הוא קורא לשפר את מצבו הכלכלי של “החדר” ולסייע לו להתקיים בכבוד. מסתבר, שחג זה הוסיף להיות מטרה לביקורתו, והוא מזכיר אותו כאחד מחטאי “בצלאל” ובן־יהודה, ולכן בחר בו עגנון כדי לאפיין את דמותו המיוחדת של מלכוב.

3. חידוד־עמדות. ארבעים שנה לאחר מות ברנר, ושש־עשרה שנה לאחר הופעת “תמול שלשום”, פירסם עגנון את זיכרונותיו על ברנר [תשכ”א], וחזר והזכיר בהם את מלכוב ואת יחסיו עם ברנר. אלא שבאותה שעה, כנראה שוב לא הייתה חוברת־הזיכרון של מלכוב לנגד עיניו, ואף לא קונטרסיו האחרים, והסתמך על זיכרונו בלבד, ללא דיוק בפרטים. בעוד שעגנון כתב שמלכוב וברנר הכירו זה את זה בישיבה של הרב גנסין בפוצ’פ, הרי ידוע גם מן החוברת של מלכוב, ששניהם אמנם למדו באותה ישיבה אבל לא באותו זמן; מלכוב לא כתב חוברת בשם “מות קדושים” אלא בשם 'אחרי מות קדושים", והיא הוקדשה לאליעזר בן־יהודה ולמכס נורדאו, ואילו החוברת שנכתבה לאחר רצח ברנר נקראה: “אחר מטתו של ברנר”; “הדברים הקשים” שכתב מלכוב ב”החבצלת” על הרב קוק לא נמצאו. ואם כי, כפי שכתב צבי קפלן “לא ראינו אינה ראיה”, הרי נמצאו דברים הפוכים המדברים על הרב קוק בכבוד, בהערכה ובהערצה מופלגים. וכן, לא רק “כל מעשי הישוב החדש לא זכו בעיניו” של מלכוב, כפי שכתב עגנון, אלא גם כל מעשי היישוב הישן החרדי, ולא פעם ביקורתו על האחרונים הייתה גדולה מזו שעל הראשונים. וכן, צריך גם להפריד בין מלכוב בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, למלכוב שאחרי מלחמת העולם הראשונה, שכן בתקופתו הראשונה גם הבין והצדיק את מעשי היישוב החדש, אף אם לא היו לפי רוחו, ורק לאחר מלחמת העולם הראשונה נעשה בר־פלוגתא קיצוני ביותר לכל הנעשה בו. וכך גם נהפך ממעריצה הגדול של אנגליה למתנגדה המושבע, לאחר שראה את התנהגותה ביחס ליישוב העברי. יתכן שהזיכרונות לא היו חשובים בעיני עגנון באותה מידה שהחשיב את סיפוריו, ולכן לא טרח לרענן את זיכרונו ולחזר ולעיין במאמרים ובחוברות שכתב מלכוב; יתכן שהטירחה הייתה רבה מדי, והחוברות נדירות וקשות להשגה. עם זאת נראה, שעצם דמותו של מלכוב הייתה חשובה בעיניו, כחלק בלתי נפרד של הווי אותן שנים, וכהכרח להבלטת דמותו של ברנר:

חברים ומיודעים אחרים מצא ברנר בארץ, מאותם שהכיר בישיבתו של הרב ר' העשיל נטע גנסין ז"ל בפוטשפ אביו של אורי ניסן גנסין. אזכיר שניים מהם, את ר' יעקב מלכוב ואת קרוגליאקוב, שהיה רגיל עמהם יותר מכולם. ר' יעקב מלכוב מן הקנאים שביפו היה, שכל מעשי היישוב החדש לא זכו בעיניהם. ואף על רבינו הגדול הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק זכר צדיק לברכה כתב דברים

קשים בהחבצלת הירושלמית. את פרנסתו מצא מלכוב מן היישוב החדש, שהפועלים מבוני היישוב החדש היו סועדים אצלו. כשם שמצא סעד בסוף ימיו על ידי רבינו הגאון זכר צדיק לברכה בזמן שהניחוהו חביריו בעירום ובחוסר כל. אשתו החולנית היתה עומדת מאור הבוקר ועד אחר חצות לילה בחדר רעוע והיתה מבשלת ואופה על שני פרימוסים סוערים ורועשים, שהיו שובתים בזמן שהיו האורחים מרובים. ביקשה להסתייע במכונה של פתילות ונמצאה שלא היתה טובה מן הפרימוסים. באותה שעה היה ר' יעקב רץ מאורח לאורח להשביע אותו בדא"ח (דברי אלקים חיים) ששמע מרבו. פעמים הרבה נכנס ברנר לסעוד אצלו והיה מאריך בסעודתו סעודת עוני מתוך שיחה עם שאר חברינו שהיו חוזרים עם חשיכה מעבודתם בהתקנת כבישים לתל־אביב שעמדה בתחילת בניינה וכשמצאו את ברנר היו ממהרים ובאים לשולחנו כדי לשמוע את דבריו. פעם אחת אמר לי יעקב מלכוב, רואה אתה את ברנר כיצד הוא קושר ומתיר את ארנקו. לא שקמצן הוא, אלא שקשה לו להוציא פרוטה על עצמו. אהבה מסותרת היתה בלבו של ר' יעקב לחבירו הצעיר מן הישיבה שהיה קורהו בלשון חיבה וגעגועים יוסף חיימקי והיה מזכיר לו נשכחות, שמא מתוך כך יחזור למוטב. משיב היה לו ברנר, עבירות שאתה רואה בי אינן עבירות בעיני ומצוות שאתה מבקש לזכות אותי בהן אינן מצוות בעיני. אחר שנרצח ברנר כתב עליו ר' יעקב קונטרס. אם איני טועה מות קדושים שם הקונטרס.

גם לפי תיאור זה מנסה מלכוב להחזיר את ברנר בתשובה, אלא שכאן מסתיים הניסיון בחידוד־עמדות ביניהם ולא בקירובן. וגם זה שלא בהתאם לרוח חוברת הזיכרון שכתב לאחר מותו.

עד כאן החלק היותר ידוע ברבים על מלכוב, כיוון שהוא קשור בברנר, ומכאן, החלק העלום כמעט לגמרי על פעילותו, כפי שהיא באה לידי ביטוי במאמרים ובקונטרסים שפירסם.

ה. יעקב מלכוב ­– סופר ה“חבצלת” ביפו

הרב יצחק הכהן קוק

1. מוקירו של הרב קוק. “יום שנתפרסם מאמר משלו בחבצלת יום טוב היה לו. שהרי קוראים הרבה קוראים דבריו והריהו בכלל מזכי הרבים” (ש"י עגנון, “תמול שלשום”, עמ' 378). “ר' יעקב מלכוב מן הקנאים שביפו היה, שכל מעשי היישוב החדש לא זכו בעיניהם. ואף על רבינו הגדול הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק זכר צדיק לברכה כתב דברים קשים ב”החבצלת הירושלמית" (ש"י עגנון, “יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו”, “מעצמי אל עצמי”, עמ' 114 ). בעקבות תיאוריו אלה של עגנון ועל סמך מאמריו של צבי קפלן, נבדקה השתתפותו של יעקב מלכוב ב”החבצלת” בשנים תרס“ז – תרס”ח, ונתגלו מאמרים וכתבות שלו, שאכן מקנים לו את התואר: סופר “החבצלת”, אולם, כאמור, “דברים קשים” שלו על הרב קוק, לא נמצאו. אדרבא: הוא מרבה להזכיר את הרב קוק בכבוד ובהערצה מופלגים. הדבר אינו בבחינת מובן מאליו לאדם כמלכוב, שכן, הוא נמנה על החסידים, ואילו הרב קוק היה רבם של הפרושים, ובכל זאת היה מקובל ונערץ עליו וראה בו את רבו.

גם משה צבי נריה, בספרו “על תקופת יפו בחייו של הרב קוק”,²⁴ מחזק דעה זו, ומתאר את “תושב יפו, ר' יעקב מלכוב ז”ל – חסיד חב“ד נלהב” ש“מעלה על נס את מרן הרב, על שפעל לאיחוד קהילות החסידים והפרושים”. אמנם הוא מסתמך על מאמריו של צבי קפלן ועל מאמרי מלכוב ב”החבצלת” שהוזכרו אצלו, אבל אין ספק, שאילו היו בנמצא “דברים קשים” של מלכוב כנגד הרב קוק, היו כותבי תולדותיו של האחרון מגלים אותם. לכן יש להניח, שגם בפרט זה שבזיכרונותיו לא דייק עגנון.²⁵ פרשת השתתפותו של מלכוב בעיתונות תקופתו, ככתב מיפו וכפובליציסט הלוחם לדעותיו בתקיפות, עדיין לא נחקרה. במסגרת זו אפשר רק לרפרף על פני מאמריו בשנתיים אלה ב”החבצלת” ולדלות מתוכם כמה פרטים מאלפים, המעידים על האיש ודעותיו, על יחסו הנלהב לרב קוק, ועל מה שהוא בוחר לדווח עליו מיפו כדי לתקנו. אין אפשרות לעמוד בהרחבה על דעותיו, שמרביתן באות לידי ביטוי אגב פולמוס נרגש עם דעותיהם של אחרים, שפורסמו בעיקר בעיתונות בן־יהודה (“השקפה”) ואף מעל דפי “החבצלת”. הצגת נושאי־הפולמוס ודעות המתווכחים חורגת ממתכונת זו. הייתה זו “החבצלת” בתקופתה השנייה,²⁶ שכדברי צבי קפלן “דגלה אמנם בחיבת הארץ ובניינה – אך בשלילת הציונות החדשה ובקנאות כלפי עוזבי תורה שבין בוני הארץ”. החל משנת תרנ“ד נהפך העיתון לביטאונו הבלעדי של היישוב הישן, ופתח במערכה חריפה כנגד היישוב החדש (גליה ירדני, עמ' 137). במיוחד נלחם עורכו, י”ד פרומקין, כנגד “עוול ההתנכרות לישוב הישן, שהתנועה הלאומית [– – – ] לא זכרה את זכויותיו ההיסטוריות, זלזלה בכבודו והעמידה את עצם קיומו בסכנה” (שם, עמ' 138 – 139). מתוך כתבות חודשיות אלה, במשך כשנה (טבת תרס“ז – טבת תרס”ח) ב”החבצלת”, יופרדו באופן מלאכותי שני נושאים, שלא פעם הם משולבים. האחד – יחסו של מלכוב לרב קוק, כפי שהוא עולה מדעותיו ופולמוסיו בנושאים העומדים על הפרק, בעדת יפו, ובמיוחד במתח שהיה בה בין הפרושים, שהרב קוק היה רבם, לבין החסידים, שהוא נמנה עמהם. והשני – תופעות אחדות, מן המציאות של יפו, שמלכוב מתריע עליהן ונלחם בהן. בכמה ממאמריו תומך מלכוב באיחוד קהילות החסידים והפרושים ביפו, מתפלמס עם מי שמתנגדים לכך, ומסתמך בעיקר על הרב קוק, רבם של הפרושים, שהוא מתייחס אליו בכבוד רב. מכנה אותו בכל תאריו, ורואה אותו כרבו. במאמרו הראשון (?) “יפו” (“החבצלת”, ט' בטבת תרס"ז), מביע מלכוב, החותם בכינוי: הים, את שמחתו, שהיא גם שמחת “כל ישרי לב” על ש“החל רוח השלום לפעם בלבב כל ראשי הסיעות והכתות השונות והנפרדות שכצוררות היו אשה לרעותה בעיר הזאת עד עתה, וכבר החל המו”מ של השלום הכללי הזה, של התאחדות כל הכתות תחת דגל מרכזי אחד שיכלול כל עניני העיר לפרטי פרטיהן – ברוח של אחדות גמורה", מלכוב רואה באחדות זו חשיבות עליונה ומתלהב מהעתיד המזהיר הצפוי לעיר:

אם יצא יוצא לאור [רעיון האחדות] נשקף ממנו עתיד נפלא ומזהיר ותקופה של אושר וברכה אין קץ לעיר המבוא של ארץ חמדתנו ומקום המרכז להישוב החדש.

אבל, עדיין, יש כאלה הרוצים להרוס רעיון זה, ואינם רוצים לעשות שלום עם החסידים. מלכוב מתווכח עם זה החותם “בן בג בג” ב“השקפה”, ומגייס לעזרתו גם את “מו”ר הרא“י הכהן קוק שליט”א“, בוויכוח שהתמקד באיסור האכילה מן השחיטה של השו”בים החסידים.

לקריאתו של מלכוב לאיחוד היה הד והיו תגובות. ברשימה “למען השלום” שנחתמה: “אוהב שלום” (“החבצלת”, ט“ז בטבת תרס”ז). טוען הכותב ש“אין לאחד את שתי הכתות הללו” כש“הדברים אמורים בעניני כשרות” אבל אפשר “לאחד את מכס הבשר”.²⁷ תגובה אחרת ברשימה “ע”ד השלום ביפו" בחתימת בן־ציון (“החבצלת”, כ“ח בטבת תרס”ז), המסביר שאיחוד זה יוכל להיעשות רק על ידי “שווי זכיות”, באופן שכל צד “יכניע” את “הרגשת הישות” שלו בעצמו. בהזדמנות זו מודיע הכותב, שהוא הוא שהיה רגיל לחתום בכינוי “הים” בה“השקפה” ולא הוא שחתם “הים” ב“החבצלת”, וכדי למנוע טעות, “מעתה אתוודע בשמי הנכון”.²⁸ על כך עונה לו יעקב מלכוב באותו גיליון, בפסוק הצפוי והמתבקש: “מה לך הים כי תפחד”, מתפלמס עם הכותב בפרטי הפרטים של מחלוקת השחיטה, ומתגונן כנגד ההאשמה שדבריו עלולים לגרום למחלוקת חדשה. הוא מציג את החסידים כאנשים “שקטים ושלווים ודבר אין להם עם המחלוקת הזאת”. מדבריו כאן מתברר תאריך עלייתו לארץ: “ועל האחרון [כלומר עליו עצמו] זה ב”ה שבע שנים שהוא פה ולא נמצא עולתה בו אף שמץ דֹפי אשר על כרחך גם עליך להודות זאת“. ומכיוון שהדברים נכתבו בכ”ח בטבת תרס“ז, הרי עלייתו לארץ הייתה בשנת תר”ס (ראה לעיל). בהמשך הוויכוח על השחיטה בין הפרושים והחסידים, שמלכוב נוטל בו חלק נכבד, הוא כותב על הרב קוק: “לא אאמין על הרה”ג קוק, אשר בלא שפתי חנף אוכל להגיד עליו שתפארת מין האדם הוא" (“החבצלת”, י“ג בשבט תרס”ז). את דברי הפולמוס שלו כנגד בעל־דבבו ב“השקפה”, שהוא דוחה אותם כדברי "שקר, הוא מסיים בלשון ציורית:

כי שקר אין לו רגלים וקשה יהיה עליך ההליכה, אך חכה מעט עד אשר יעשו לנכון את מגדל הפורח באויר, ואז אפשר תעוף.

שער חבצלת

במאמר הבא (“החבצלת”, כ' בשבט תרס"ז) באותו נושא של המריבה בין החסידים והפרושים המתבטאת בענייני שחיטה, הוא כותב שוב על הרב קוק:

כל מגמתכם [של הפרושים] וחפצכם היה להרכיב עליכם רב אשר כל רבנותו יצטיין בשנאת החסידים ולרדוף אותם עד חרמה, ולדאבון לבכם מצאתם רב כזה אשר הוא מושלם בכל המעלות משכיל ומבין דבר ולא תבינו ערכו אשר היה יכול להיות להאור לעדה יותר גדולה מעיר יפו, ונוסף לזה לו נפש עדינה ואוהב אדם וכלם לפניו שוים.

מלכוב, המעיד כי “בכלל נוחים החסידים לענינים כאלה” של איחוד והבאת שלום, אינו נרתע גם מלאיים על יריביו, כי

אם לא תחדלו מלהתנפל ולדקור ברבים את החסידים על לא דבר בענין שמראש ועד סוף אין אשם בהם ולא התערבו, אגלה את פני הלוט מכל הענינים היפים אשר נודע לכלנו אף מה שנעשו מאחורי הקלעים ולא לבד לעתונים א"י אף יודע הדבר לעתוני חוץ ויודעי כל ישראל במה עוסקים בעלי הנפש היפה שביפו בעת אשר כל העולם הישראלי שרוי בצער ועת צרה היא ליעקב.

הוא מגלה שמאיימים עליו, ומצהיר “אך ירא אני אתכם כמו מהשלג דאשתקד”, וחוזר וקורא לחסידים ולפרושים לחיות יחד בשלום כמו בהרבה ערי ישראל. במאמר אחר (“החבצלת”, א' באדר תרס"ז) שבו שוב נדרש מלכוב לעניין הוועד, שנבחר בבחירות חשאיות – “ע”י דעות נעלמות" כלשונו – ולבעיית השחיטה שהסעירה את הרוחות, הוא מרגיש צורך להעמיד את דבריו על דיוקם, כדי למנוע טעות בקשר לדבריו הקודמים על הרב קוק: “יטעה מי שיחשוב שכתבתי דבר אודות הרה”ג קוק, ע“כ באתי להגיד שכמו שהוא [הרב קוק] לא אסר שום איסור כי גם לא התיר, ומפיו שמעתי שתקותו חזקה לאחד את הקרעים ולהביא את השלום שמחכים עליו בכליון עינים”. במאמר אחר, תחת הכותרת הפארודית: “ארבעה עשר מי יודע” (“החבצלת”, כ“ח בניסן תרס”ז), מתכונת, שלימים יפַתח אותה מלכוב בקונטרסיו לפסח, הוא מספר כיצד ניסה להשיג הלוואה מ“הבנק הלאומי” שנוסד ביפו לאחרונה, ולא הצליח. חברי הבנק פסלו את העָרב שהביא, אבל לאדם אחֵר שהביא אותו ערב עצמו – אישרו את ההלוואה. מכאן, הסיק מלכוב, “שלא הערב היה בעוכרי אך אני האומלל בעצמי”. והוא מוסיף ומספר על מקרה אחר, שבו נתבקש אדם שרצה הלוואה להביא אחד־עשר ערֵבים. האיש הצליח להשיג ארבע־עשר ערֵבים ובתוכם הרב קוק. אבל גם הפעם פסלו אנשי הבנק את מרבית הערֵבים, וביניהם את הרב קוק. מסקנתו של מלכוב היא, שיש כאן הפליה מכוונת כנגד יהודים דתיים:

אך המסכן הזה לא הבין שלא אותם מאסו כי אם אותו, שלא נאה לפניהם לקבל בחברתם איש אשר יוכל לטפל בהנחת תפילין ובתפילה, ועם אנשים כאלה אין להם עסק כלל.

על כך באה תשובה (“החבצלת”, י“ב באייר תרס”ז), בחתימת: בן־מלך, “מכתב גלוי לה' י' מלכוב!”, שבו מסביר הכותב, שהוא קרוב לוודאי מ“חוגי־הבנק”, כי בצדק לא קיבלו את ערבותו של הרב קוק:

כי רבנו טוב לב ורך המזג הנהו ביותר, והעניים כרוכים אחריו, ורק בידעם כי אין כסף לרב זה, לזאת ישנם עוד עניים שאינם דופקים על פתחו ולוא רק יודע כי על פתקה קטנה יותן כסף וזה ישנו תמיד ביכולתו – אז ידריכוהו מנוחה, מלבד שבעל כרחו יכנוס בעול חובות אשר לא יוכל להמיש מהם, וכסף רב ירד לטמיון ואז יסבול אחד משני אלה, או כבוד הרב, אשר זה ג"כ לא ינעם להחברה להוציא כסף מידו, או החברה בעצמה, ולמען השמר מתוצאות רעות הסכימו באחת שלא לקבל ערבותו של הרב.

צבי קפלן, המביא מקרה זה, מוסיף ומעיר: “שורות אלו מלמדות על מרן הראי”ה קוק זצ“ל – יותר מספרים שלמים!”

בשנת תרע“א היה נטוש ריב קשה בין הרב קוק לבין הדיין ר' יוסף צבי הלוי, בעניין סמכותו של שו”ב אחד בשם ר' אליהו, שהרב קוק פסל אותו והדיין הכשירוֹ. פולמוס זה, שהסתעף מאד, התנהל במשך כשלושה חודשים מעל דפי “החרות” תחת הכותרת הקבועה “הריב ביפו” או “המצב ביפו”, והקיף שאלות רבות: השחיטה והכשרות, סמכויות הרבנים, היחסים בין העדות השונות והמצב המוסרי הכללי ביפו. מרבית משתתפיו של פולמוס זה חתמו בשמות־עט כגון: “איש יפו”; “יפואי”; “גר ותושב” ב“החרות”, גל' ל"ז ­– ס'.²⁹ ומלכוב השתתף בו בגלוי פעם אחת, אם כי יתכן שהשתתף בו גם בשם בדוי.

בכתבה ב“החרות” (א' בכסלו תרע"א) על יפו,³⁰ מעטו של “עובר־אורח” בעיר, שפורסמה “על אחריות הכותב הנכבד הידוע לנו” מנה אחת לאחת את כל העבירות הנוראות הנעשות ביפו ו“בהשכונה החדשה תל־אביב”. הכותב מתריע כנגד הרב קוק העומד “בראש כל הרבנים” על ש“אינו שם לב כלל לעניני העיר כי אינו מתחשב אתה (?) [סימן־השאלה במקור, נ”ג] ואומר תמיד שקול לי ענין אחד מהמושבות יותר מכל העיר יפו“. והוא פונה בקריאה נרגשת אליו: “איכה גאון ישראל ועוזרו הרב קוק שיחי”? לא עת לחשות [– – –] ורק עליך גאון ישראל לעמוד בראש ולצאת חוצץ נגד מחללי הדת בלי שום משוא פנים [– – –]”. על ביקורת וקריאה אלה, באה הערת המערכת המסתייגת: “חזות קשה הוגד לנו כמעט אי אפשר להאמין. דברים מוזרים שומעים אנו מפי הסופר אשר עבר דרך יפו וראה אך אוֶן בה – ונכונים אנחנו לקבל ברצון מתושבי יפו הכחשה על הדברים האלה”. ואכן, כפי שכתבה מערכת “החרות”³¹ עשה מכתבו של הסופר את “הפעולה הדרושה ורבנו התעורר ויפרסם הקריאה הזאת”. ב“מכתב גלוי לכללות עדת ישראל בעיה”ק יפו תובב“א”,³² מעיד הרב קוק על עצמו “שהנני תמיד טרוד ועסוק בעסקים שונים” ולכן “לא אוכל לדעת אם הדברים הנם באמת כמו שמציירים לפני בעל פה ובכתב, או שהם מגוזמים מעט או הרבה”, אבל “אם גם חלק קטן מכל ההגזמות, המצטיירות ומתפרסמות על המצב הפרוע של עירנו, יהיה אמת, גם הוא יספיק לעורר אותנו מתרדמת “השב־ואל־תעשה” שלנו ולחייבנו להאגד יחד [– – –] ולהתחיל בדרך רצויה בסדור ובבנין לתקון המעוות”. לדעת הרב קוק, יש לדאוג לשלושה יסודות ראשיים: “הצד החברתי, הצד הדתי והצד המוסרי”, ומכיוון שהעבודה מרובה, “ע”כ הנני קורא לאסיפות תמידיות בזה לביתי במשך ימות החול של חדש כסלו“. הוא “מוכן לקבל פני כל איש או סיעה” שיש בידם להציע או ליעץ, ומחלק את “זמני האסיפות” לפי שלושת הנושאים: החברתי, הדתי והמוסרי. ל”מכתב גלוי" זה נוספה הערת המערכת, הקוראת לכולם להתאחד כדי לקום ולצאת “כאיש אחד” “למלחמה נגד אנשי הבליעל ונגרש אותם מעירנו” בעזרת הממשלה. במאמר שפרסם במסגרת פולמוס זה, “יתבררו ויתלבנו הדברים” (“החרות”, כ“ד בשבט תרע”א, 22.2.1911), מתאר מלכוב את תנאי השחיטה הגרועים הקיימים ביפו, שבגללם “לא נקל הוא להבחין ולהכיר בין שחיטתו [של השוחט היהודי] לשחיטת הערבי”, והם הגורם למריבה. אליהם הוא מצרף שערוריות נוספות הקשורות בבית־החולים ובחברה קדישא שבעיר, וקורא לפרושים, לחסידים ולספרדים להתאחד, כדי “לסדר השלום על מכונו בעירנו”, ולשני הרבנים, הרב קוק והרב סלונים, לעבוד יחד ולהתקין את התקנות הדרושות ללא מורא תקיפים. גם בדבריו אלה, כבאחרים, ניכר הכבוד הרב שהוא רוחש לרב קוק. השתתפותו של מלכוב בפולמוס זה החלה למעשה זמן קצר לפני כן, בשעה שסערו הרוחות סביב מאמרו של ברנר ב“הפועל הצעיר” בשאלת “השמד”, ומלכוב השמיע את קולו לטובת האיש ברנר וכנגד דעותיו (ראה לעיל). בסיום רשימתו זו (“החרות”, ו' בטבת תרע"א, 6.1.1911) תחת הכותרת “מדוע?”, הוא מזכיר את הרב קוק. קטע זה, ככל הרשימה, מורכב מסִדרת שאלות רטוריות, וניכר שמץ מכעסו של הכותב על הרב קוק, שאינו משתמש בסמכותו כדי להכריע במחלוקת:³³

מדוע הזעיק הרה"ג קוק את כל אנשי העיר לאסיפה? האם שכונתו רצויה היא וחפץ הוא באמת לאחד את כל המפלגות למען שלום העיר אשר באמת אחרי שנות עמל ומחלקת נחוץ לה השלום מאד לבנות הריסותיה, אך הלא לא נעלם ממנו הקוץ שבאליה וכל זמן שהסוס ורכבו לא יפלו אחור… לא יועילו לו אסיפותיו ולחנם ירגיז מנוחת העיר.

2. מלכוב כסופר “החבצלת” ביפו. כציוני נלהב השואף לראות את הארץ קולטת עוד ועוד עולים, וכבעל בית־מלון, שאצלו מתאכסנים עולים, תיירים ואורחים מירושלים וממקומות אחרים בארץ, דאג מלכוב בכתבותיו מיפו לשלומם ולרווחתם של התיירים מבחוץ ומבפנים, של העולים ושל אנשי יפו. בכתבתו “מחזה מול מחזה” (“החבצלת”, ה' באייר תרס"ז) העמיד זו מול זו את התופעה המשמחת של התיירים והתיירות הבאים דרך נמל יפו “מכל אפסי תבל” לעומת התופעה ההפוכה של המוני היורדים מן הארץ לכל ארצות העולם. חלקם חוזר אפילו לרוסיה “לארץ אשר הקיאה אותם ואשר זה מעט שנמלטו בעור שיניהם, ועליהם לחזר על עקבם בטענות שאין לנו מה לעשות פה”. מלכוב, איש הרגשות העזים, זועק: “ועומד אנכי משמים בלב קרוע, רבש”ע! עיר מלאה אנשים ועסקים מעסקים שונים ועולם המעשה לפניך ועבור אחינו אין מה לעשות פה?" כאיש מעשה, הוא מאמץ את ההצעה “להרים קרן המסחר והמלאכה”, ומתקיף את אלה הטוענים ש“בחורי ישיבה בפאותיהם ובקפטותיהם” לא יצלחו למסחר, תוך התרסה: “ומתלמודי מצוין יוכל להיות מהרה גם סוחר מצוין, אך מסוחר בּור, לא תעשה לעולם תלמודי”.

בעיית הירידה מעסיקה את מלכוב לא מעט, והוא מקדיש לה גם את הכתבה “אין כל חדש” (“החבצלת”, ראש חדש אב תרס"ז), שבה הוא מתריע לא רק על אדישותו של “העולם הנאור” לנוכח הרציחות והרדיפות ברוסיה, אלא גם ובעיקר כנגד אלה “הבאים לכאן מארץ התפת שממש נמלטו בעור שניהם, לא יעבר עליהם חדש ימים והתחילו לרנן השיר הישן זכרנו את הדגה”. כחיזוק לדבריו כנגד היורדים השבים לארץ שרדפה אותם ושפכה את דמם, הוא מביא כדוגמא שני צעירים, שהיו רוכלים עלובים ברוסיה, “ופה ב”ה מצאו את לחמם בכבוד", אבל הם מתאוננים ומתגעגעים לשם. גם הדוגמא האחרת שלו היא דומה, ומסקנתו, שכוחה יפה לכל התקופות בארץ־ישראל עד היום היא:

כן העם הזה באים לכאן בחפזון ולא ינסו מאומה לעשות ובורחים מן הפח אל הפחת. קוראים הם זכרנו את הדגה, ושכחו את המהלומות והמכות, ועל כרחך עלינו להודות שאין כל חדש.

בכתבה אחרת, “הפשרה” (“החבצלת”, ד' בסיוון תרס"ז), בין עניינים אחרים שהוא מביע דעתו בהם, מתריע מלכוב כנגד סידורי הירידה הלא־מתוקנים של הנוסעים המגיעים באניות לחוף יפו. חוויה קשה, שכמעט כל מי שהגיע לארץ דרך נמל זה חווה אותה, ורישומה ניכר גם בספרות היפה, כסמל לבאות: הלם־הפגישה הראשונה הקשה עם ארץ־ישראל, המבשר את ההמשך (י“ח ברנר ב”עצבים" ועוד):

הלא כלמה תכסה פנינו לראות המחזה כשתבוא האניה עם הנוסעים הנודדים מאחינו אל חוף יפו, אחרים עולים על החוף בקומה זקופה והולכים ישר בלי מעצור ואחינו המסכנים נעצרים עד אשר יבדקו את תעודותיהם וחפציהם.

אמנם, גם כאן התערב הרב קוק וקבע תעריף קבוע להורדה בסך 3 פרנק לאיש, אבל לסרסור יש תמיד, כפי שכותב מלכוב, “בחינת עיבור ולידה”, והוא מגדיל את המחיר. ולכן, כאיש מעשה מציע מלכוב לעשות כדרך שנהגו אנשי אלכסנדריה “שיסדו חברה ומצילים את הנוסעים מכל האסונות [– – –] וברכת הנודדים עליהם תבוא”, וקורא קריאה נרגשת אל “הסוכנים הנכבדים”: “חוסו נא על חלול כבוד עמנו”. נאמן לדרכו, מבליט מלכוב את הראוי לשבח ואת הראוי לגינוי. הוא משבח את בעל־המקווה, שחידש אותה והרחיבה, על אף שתושבי יפו מעדיפים להתרחץ בקיץ בים. כעת, כשהמקווה נקייה ומושכת, הוא מוסיף בהומור: “ירא אני שכל העיר יתפסו לחסידות”. כנגדו הוא מוקיע את האופה, שגבה דמי קדימה בעד כרטיסי נסיעה מוזלים לאמריקה ונעלם. ומסקנתו: “ואף שיש מהם אשר שלל את פרוטתם האחרונה אך גם לקח טוב נתן להם שלא יכלו כבהמה אחר כל נוכל ורמאי, ושלום יהיה לכלנו”. מסתבר שלכתבותיו של מלכוב היה הד, במיוחד כשרמז נגד הסרסורים ומורידי־העולים מן האניות בחוף יפו, והקוראים זיהו את האנשים המסוימים שבהם מדובר. ביקורתו על המחיר המופקע שהם דורשים, יותר מן התעריף שקבע הרב קוק, הכתה גלים. אחד מהם, דוד רזניק, פירסם מודעות “מיתממות” בעיתונים, שבהן הוא מודיע, שהתעריף הוא “שלשה פראנק לבד מכס החפצים”. וכנגד “לבד” זה יצא מלכוב בשצף קצף והראה את הרמאות שבדבר. לא רק גרימת סבל נוסף “להנוסעים האומללים” יש בכך, אלא גם “חתירה נגד כבוד הרה”ג קוק – – – “. סרסור זה, דוד רזניק, שחציו של מלכוב היו מכוונים גם נגדו, יצא להילחם בו בנשק המקובל במלחמות מסוג זה: השמצות אישיות, במאמרו “כבוד הפשרה”,³⁴ ששמו מכוון כנגד שם מאמרו של מלכוב “הפשרה”, כדרכי הפולמוס מאז ומתמיד. דברי תשובתו גסים ומעליבים ביותר. הוא משווה את מלכוב לאתון שפתחה את פיה, ואת קוראיו – לחמורים, ומזכיר לגנאי את עברו של מלכוב כמלמד־תינוקות ואת ההווה שלו כבעל בית־מלון, שהוא מכנה אותו “בית־מרזח”. הוא מייעץ לו לעסוק בענייניו, כלומר ב”אסטענדערס [סטנדר. עמוד־לקריאה] אשר נגנבו בביהמ“ד חסידי חב”ד“, לפני שהוא עוסק בענייני אחרים. על האשמותיו של דוד רזניק משיב מלכוב אחת לאחת, במאמרו “הבעל תשובה” (“החבצלת”, כ“ה בסיוון תרס”ז). על הזכרת עברו הוא משיב בהומור: “הכותב מצא את עוֹני שהייתי מלמד ונהפכתי להיות סופר” אבל מתקומם נגד “ההאשמה” שהיה “מלמד תינוקות”: “שקר גס כזה” וטוען בהומור: “האם קומת תלמידי תאמר לכפוף אשר ב”ה קומתם דמתה לתמר”. וכצפוי, אינו נמנע גם מעקיצת יריבו: “ובזה אין שום ספק שיודעים ומבינים לא רק יותר מבעל החותם, אלא אף גם ממך כותב נכבד”. לגופו של עניין מתגונן מלכוב, שלא הייתה כוונתו לתקוף אישית את הסרסור דוד רזניק: “הלא תמיד חשבתיך להטוב שבסרסורי יפו. כונתי היתה אך למען יתעסקו בענין רב הערך הזה אשר ממש כמו פקוח נפש הוא, אנשים שאין להם שום מטרה מטריאלית ולא יותר”. במיוחד מקנא מלכוב לכבוד בית־מלונו שחולל:

ועתה ענו בי תושבים נכבדים האם ראיתם את כל זאת בביתי, ביתי ב"ה בית אֹכל ומקום ללון לאנשים ישרים, ורבם ככלם מהבאים לביתי לא ירשו את עצמם אף לאכֹל בלא נטילת ידים ובגלוי הראש.

יש להעיר, כי ב“תמול שלשום” ובזיכרונותיו של עגנון אין פרט זה נזכר, ודומה שאף משתמע מן התיאורים שמלכוב היה סובלני ביחס לאורחיו החילוניים, ולא כפה עליהם דבר. אבל יתכן, שמשום כבודו ומנהגיו עמהם, עשו הם אף מצדם מאמץ, שלא להכעיסו והתאימו עצמם למקובל בביתו. כדרכו, מתקיף מלכוב בסיום דבריו את מתקיפו:

ואותך סופר נכבד אשאל, האם עבדך אני או עבד אביך שתצוה עלי במפגיע במה להתעסק אם בספרות או במלמדות, בקש לך עסקים אחרים ואז יהיה טוב גם לי גם לך. ויותר אתמה על עורך ההשקפה שנתן מקום בעתונו לדברים מכוערים, ועושה את עתונו לעביט של שופכין. ישאל נא העורך אם נאה היו הדברים למי שאמרם, או על מי שנאמרו.

מלכוב, כמי שבית־מלונו “אצל שפת הים” ופרנסתו בקיץ על הקייטנים הבאים, בעיקר מירושלים, לרחוץ בים, היה רגיש במיוחד לסידורי הרחצה. בכתבה מיפו (“החבצלת”, ראש חודש אב תרס"ז) הוא מודיע על מקרי טביעה שאירעו בים, וביניהם שני אחים, שאת אחד מהם הצליחו להציל ברגע האחרון. כשנה לאחר מכן הוא חוזר לאותו נושא עצמו, והפעם יש לו גם הצעה מעשית. בכתבתו “הצלת נפשות” (“החבצלת”, ג' באייר תרס"ח) הוא מתאר את שמחת הרוחצים בים, אבל גם את אסונות הטביעה, שלאחריהם הציע אחד האנשים: “שעל כל בעה”ב לשלם בימי הרחצה חצי בישליק לחדש ובהכסף הזה לשכור שני אנשים שיודעים לשחות ושכחם במתנם להציל את הטבוע, והמה יעמדו תמיד על משמרתם בעת הרחיצה".

מלכוב החי־בתוך־עמו, משבח את ההצעה “כשהיא לעצמה היא באמת נשגבה” אך יודע שאין לה סיכוי להתקבל. מכיוון שהמציע “לא מאנשי המעלה הנהו, ודבריו אינם נשמעים להקהל”, ולכן, כדי שהרעיון יצא מן הכוח אל הפּועל, הוא מציע שהיוזם “יכריז שמוסר הוא את הצעתו בקנין גמור להיותר נכבדים ממנו והם יציעו את הרעיון הזה באופן אחר, ובודאי יענה על זה הקהל אמן והיה זה שכרו”. יתכן, שזוהי ראשיתו של מוסד ה“מצילים” בחופי הים.

ו. בימי הגלות במצרים ואחריה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נתחדש ביתר שאת הוויכוח אם לקבל את הנתינות העותומנית או להמשיך ולהחזיק בנתינות הזרה. גם מלכוב משתתף בוויכוח חשוב זה ומביע את דעתו בזכותם של אלה שאינם רוצים ואינם יכולים להתעתמן:

חלק גדול מאחינו עם כל רצונם הטוב להשאר בארץ ולהתעתמן לא ירשם מצבם בשום אופן לעשות את הצעד הזה. למשל יש פה למאות ולאלפים בני משפחות שהניחו אחריהם ברוסיה נכסי דלא נידי, ואשר מהכנסתם לחמם נמצא פה, [– – –] והלא אם רק יודע הדבר להממשלה שיצאו משם תפול על המציאה הזאת בשתי ידיה ותחרם כל רכושם שרכשו כל ימי חייהם בכל כך עמל ויגיעת נפש.

בסיום מאמרו הוא מעיד כי “היהודי מוטבעת בו עוד מגיחו מרחם אהדה ואהבה לעותמניה, וזה לו כטבע שניה” ולכן על “עסקנינו” “לבאר להממשלה הרוממה” שתלמד “להבחין בין איוב לאויב, ולהכיר אותנו לטובה למען נוכל להשאר בארץ עד יעבר זעם” (“למבש”ן אשיב“, כ”א בטבת תרע"ה).

אירוניה מרה היא, שעד שפורסם מאמר זה, הוגלו מלכוב ומשפחתו לאלכסנדריה שבמצרים בב' בשבט תרע"ה (17.1.1915). תקופת הגלות במצרים, והשיבה ממנה, מצאו את ביטוין בכמה קונטרסים שהוקדשו לנושא זה, חוברות אלה, ובמיוחד “ממצרים ועד הנה”, הן מן העדויות החשובות על תקופה זו, שלא הרבה נכתב עליה (ראה בהמשך).

ממצרים ועד הנה תרפ"ב

לאחר מלחמת העולם הראשונה, והשינויים הגדולים שחלו במערך הכוחות בארץ, המעיט מלכוב להשתתף בהצעות, ביָזמות ובפולמוסים ציבוריים, וריכז את שהעיק על לבו בחוברות מיוחדות, שהוציא על חשבונו לפרקים, במיוחד בחגים. חוברות אלה, שמספרן מועט ותפוצתן מצומצמת, לא עוררו כל הד ונשתכחו, גם משום שהכותב והחוגים שמתוכם בא, נדחקו לשוליים, ושוב לא היו בעלי־פלוגתא ראויים. חוברות אלה הן נדירות, ותיסקרנה כאן בקצרה לפי סדר הופעתן. הסקירה לא תיערך לפי מקבץ נושאים, כיוון שהדברים משולבים זה בזה, ובתוך הזכרונות מגלוּת־מצרים משולבים גם פרקים המבקרים את הנעשה בחיי הציבור בארץ בכלל וביפו בפרט. המשותף לכל החוברות הוּא עמדתו של מלכוב כבר־פלוגתא לכל ענייני הישוב, במחנה החילוני, כמו גם במחנה הדתי, אם כי עיקר חציו מכֻוונים כנגד הראשון. מתבטא בהם צערו העז עד מאוד לנוכח השינויים המתהווים לנגד עיניו, שאינם לפי רוחו, והרגשת חוסר האונים שלו על כך שידו קצרה מלעמוד בפרץ, והשפעתו הולכת ומתמעטת. בכתיבתו הוא נוקט טון מתחלף ואמצעי־כתיבה מגוונים: דברי ביקורת ותוכחה נסערים; לעג והיתול; אמצעים סאטיריים, פארודיים ואליגוריים.

ז. “נר חנוכה” (תרע"ז)

חוברת זו היא הראשונה הנזכרת בלקסיקון הביבליוגראפי של ח“ד פרידברג, “בית עקד ספרים”. הקונטרס נדפס בקהיר, בשנת תרע”ז,³⁵ ומכיל ט“ז עמודים, והוא – כפי שמגדירו צבי קפלן: מימי גלות מצרים של מחברו, “רובו חרוזים ומיעוטו פרוזה”, ובו “שילוב ענייני נס חנוכה בדברי גינוי חריפים כלפי החינוך החילוני ודברי שבח לבית־חינוך אחד, בודאי חרדי, שנוסד בקהיר ע”י נדבן בשם סלוצקין, ושהתנהל על ידי מלכוב עצמו” (על סלוצקין ראה בהמשך).

עמוד מתוך – “נר חנוכה”, קהיר תרע"ז

נושא זה חזר וסופר בארוכה על ידי מלכוב בחוברת האוטוביוגראפית שלו “ממצרים ועד הנה” (תרפ"ב) שעוד ידובר בה בהמשך. המאבק כנגד החינוך החילוני, כפי שראה אותו מלכוב מקרוב, בבית־הספר לבנות ביפו ובגימנסיה “הרצליה”, היה אחד המאבקים הקבועים שלו, ונרמז, כאמור, גם ביצירתו של עגנון. חוברת זו מתחלקת לשניים: י“ב עמודים ראשונים שירה, ד' עמודים אחרונים – פרוזה. אמנם השירה “צולעת” ואין חרוז ומשקל, אבל הדברים כתובים בשורות קצרות, מחולקים לבתים בני ארבעה טורים כל אחד, ומודפסים באותיות גדולות ומאירות עיניים. מלכוב כורך יחד את נס חנוכה, שיעבוד מצרים הראשון וגלות מצרים בהווה, ועוסק באחד הנושאים המכאיבים לו מאוד: החינוך החילוני, שהוא רואה בו חטא כבד, ושבגללו “הוּשבנו למצרים באניות”. וכנגדו הוא משבח את הנדבן סלוצקין, שהוא רואה בו, לא פחות ולא יותר, מאשר “משה השני” שזכותו היא “שהדליק את נר התורה, / גם בחושך מצרים…” ביסדו תלמוד־תורה לילדים בגלות זו. מלכוב מחבר את כל חגי ישראל יחד – חנוכה, פורים ופסח – ומעמיד מצד אחד את החילוניים, שהוא רואה בהם יוונים, או המן או מצרים או זדים, ומן הצד האחר את הכוהן הגדול, את מרדכי ואת משה. בחלק ‘הפרוזה’, מצהיר הכותב: “בחיבורי זה לא כונתי חו”ש [חס ושלום] לנגוע באישיותו הפרטית של איזה איש”, וכוונתו אך ורק ללבן את עניין החינוך במקום הגלות: “כלנו באנו בתור מהגרים, נתיסדו פה בתי ספר עראים, אחד ע”י יחיד ואחד צבורי. האחרונים מקיימים תורתם מעושר ורחבת ידים, ואנחנו מעוני ומלחץ“. והתוצאות? – “ויפה אמר לי תלמיד אחד, שלמד אצלינו בשנה אחת לא בערך יותר הרבה ממה שלמד בבית ספר המתוקן ב”יפו” במשך חמשה שנים".

וקריאתו:

ועתה מי שחפץ להתענין בענין הנכבד הזה מזמינים אנחנו וגם מבקשים את חכמי וגדולי הספרדים והאשכנזים יבואו ויגידו ויאמרוּ אמת מאיזה חינוך קבלו התלמידים יותר תועלת, לא רק בלמודי קדש אך גם בלימודי חול.

ומסיים בקריאה נרגשת: “אבי! יבחנו דברי אלה ותפקחנה עיני עורים, וידעו ויבינו שלא זו הדרך, ויבחרו בחיים, והיה זה שכרי”.

ח. “קרובץ לפורים. רשות³⁶ לחתני פורים” [תרפ"א]

זוהי, קרוב לוודאי, החוברת ההיתולית הראשונה שפירסם מלכוב, וזמנה הוא ככל הנראה: י“ג באדר ב' תרפ”א. אמנם חסרה שנת הדפוס, אבל כל הסימנים מעידים שזוהי שנת תרפ“א, שהייתה שנה מעוברת, וכפי שרשם מלכוב: י”ג לחדש וכי אדב“ר – אדר ב'; גם העניינים שאותם מזכיר מלכוב, עמדו על הפרק באותה שנה; בשנה שלאחר מכן הוציא מלכוב לאור חוברת פורימית נוספת,³⁷ שהיה בה המשך בוטה ומורחב לביקורתו. תחת הכותרת: “רשות לחתני פורים” מונה מלכוב אחד לאחד את כל התופעות והאישים המרגיזים אותו, ואלה רבים מאד, שכן כמעט הכל נעשה למורת רוחו וכנגד השקפותיו, ובמיוחד מתן זכות הבחירה וההיבחרות לנשים – שושנה (פרסיץ) ועדה (פישמן); וקרן הגאולה – שהוא טוען שנעשתה מעילה בכספיה. גם נגד אב בית־הדין של ק”ק יפו הוא טוען על שהתיר “בחירת נשים”, ומזכיר לגנאי שמות רבים נוספים של כל המי ומי ביישוב: אז“ר, בן־יהודה ועיתוניו, ד”ר קלוזנר, דוד ילין, ר' בנימין ורבים אחרים. איש אינו יוצא נקי, שכן כולם חתומים על המנשר הדורש בגלוי זכות בחירה לנשים. וסיומו: “בראשית ברא… והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך…” לאשר את מה שנכתב בשער הספר. כראוי לחג הפורים: “לסדר ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם”. בין חוברת פורים אחת (תרפ"א) לחברתה (תרפ"ב) ניסה מלכוב לחדש את פעילותו הפובליציסטית, ולהשתתף בעיתונות החרדית שהתחדשה באותם שנים, אך דומה שהיו אלה ניסיונות בודדים, שלא היה להם המשך, ועיקר כתיבתו התרכז בקונטרסיו. אחת ההתבטאויות המעטות שלו בעיתונות, בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, הייתה ב“קול ישראל”. בטאונה של “הסתדרות צעירי אגדת ישראל בירושלם” (כסלו – שבט תרפ"ב), אם כי יתכן שהיו גם מאמרים נוספים שלו שלא הגעתי אליהם.

שער החוברת קרובץ לפורים.רשות לחתני פורים

מלכוב מכוון את דבריו כנגד מאמרו של הרב י“ל הכהן פישמן בשבועון המזרחי “התור” בעריכתו (ירושלים, י' בחשוון תרפ"ב, 11.11.1921). זהו מאמר כואב על “רפיון־הרוח ועל המילנכוליה שתקפה עכשו את כל הגולה”, התולה את עיקר האשמה ב”מרגלים החדשים" המוציאים את דיבת־הארץ רעה. לאלה “הכל מותר [– – –] ובלבד שתחוּלל הציונות והעם בגולה יחדל מלהשתתף בבנין הארץ”. כדוגמה למסכת הבדותות והשקרים שהם מפיצים, מביא הרב פישמן את השמועה כי “בפסח העבר אכלו בארץ־ישראל גם רבים מן היהודים החרדים חמץ בפסח”, ובעקבות שמועות אלה ואחרות “ישנם תמימים כאלה שאינם מאמינים כלל אם יש אפשרות למצוא הוטל כשר בירושלים, ואם ישנן פה חנויות הסגורות בשבת”. הרב פישמן מאשים גם את “העיתונות שלנו, העתונות הארצי־ישראלית”, בכך שבראה בגולה “פסיכולוגיה של כפירה־בכל, כפירה במנהיגים, כפירה בציונות, כפירה בכל העבודה הלאומית”. אחת ממסקנותיו היא ש“דרוש להחזיר לארץ־ישראל את כבודה שחולל”. לדעת מלכוב, הרב פישמן, מגן ומחפה על חוטאים במקום לגלות חרפתם ולפרסם את העוול ברבים. הדוגמא שהביא הרב פישמן, הנוגעת לענייני הכשרות בארץ, הייתה קרובה ללבו כבעל בית־מלון, ואולי היא שהביאה אותו לתגובה פובליציסטית. אין הוא מביא, כפי שאפשר היה לצפות, דוגמא מבית־המלון שלו, שתוכיח שיש בארץ בתי־מלון המדקדקים בכשרות, אלא אדרבא, מחזק טענה זו על ידי תיאור הנעשה במטבח־הפועלים בתל־אביב בשבת:

נלך נא לטייל בהעירה תל־אביב ביום שבת קדש, שם העמידו מטבח בעד החלוצים השוכנים בבתי בד אצל הים, יסלח נא לי על שאטריחו לסור לאיזה רגעים לתוך המטבח, שם עומדים מספר הגון של דודים, הרותחים וזועפים ומעלים קצף. אצל השולחנות יושבים החלוצים שלנו, אוכלים תבשיל חם ומתוכחים ומעלים עשן.

ברמז הוא מוסיף: “ואדות המלונים אף כי על דבר בתי האוכל, אוכל להודיעך כי מלבד איזה בודדים, מבשלים הם בשבת קדש ומאכילים טרפות בריש גלי – במרכז תל־אביב”. יש לשער, שלא ראה צורך לדבר בשבח הכשרות בבית־מלונו, כיוון שהדברים היו מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה.

ט. “פורים רב מטעם” (תרפ"ב)

חוברת היתולית זו הופיע לקראת פורים תרפ“ב, ובה דברי ליצנות על חשבון אסיפת־הנבחרים, הוועד הלאומי, ועד הצירים, הקרנות הציוניות, ממשלת המנדט ועוד, כפי שמתאר זאת הלקסיקון של ח”ד פרידברג. כלומר, זוהי ביקורת על הממסד הציוני ועל פעולותיו, ואין שום דבר היוצא נקי מתחת עטו של הכותב. היא ערוכה בנוסח מסורת העיתונים ההיתוליים שארץ־ישראל הייתה משופעת בהם, אך כדי להבין לעומקם את דברי החידוד והביקורת, יש להיות בקיאים היטב בפרטי המאורעות של התקופה, באישים שלקחו חלק בהם ובנושאים שעמדו על הפרק והיו שנויים במחלוקת. החומר, לסוגיו השונים, איננו חתום, אף לא בראשי תיבות, ולכן מסתבר, שנכתב כולו בידי יעקב מלכוב. במרכז החוברת בת 24 העמודים “החלק הדרמטי” (עמ' 7 – 19), “חזיון בשלש עשרה מערכות” ללא־שם, שגיבוריו: “משה רבינו, יהושע בן נון, שבעים זקנים, הערב־רב, מניסטר הרוסי, משרתו, ר' מרדכי לעפלער, בעל המלון ר' חיים ישראלי, משרתו”. עיקרו של “החזיון”, המתח בין הדתיים “הישראליים”, ממשיכיהם הישירים של משה, יהושע, והזקנים, לבין החילוניים, המכונים “הערב־רב”, צאצאיהם של אלה מתקופת יציאת מצרים, ובתוכם הנהגת היישוב. העלילה מתרחשת לסירוגין, במדבר, באוהל משה; ברוסיה: בבית שר הפנים הרוסי, בבית אחד הפרנסים היהודים בתחום המושב ברוסיה, באחד מבתי המלון בעיר הבירה של רוסיה, ובבתים נוספים בארץ זו; ולבסוף, “אחר זמן של איזה עשרות שנים” בארץ־ישראל, בירושלים וביפו. “הערב־רב” מגרשים את “זקני הישראלים” “מלהתערב מהיום והלאה בהנהגת צאן מרעיתם”, וההמון התמים תומך בהם. וכדי להעביר את השלטון “מהנהגה להנהגה” הם מאמצים לעצמם שני עקרונות: להקציב לכל אחד מהם הרבה כסף, כדי שלא להיות “טפשים כהמנהיגים הישראלים שקדמונו, שעבדו כל ימי חייהם לטובת עמם שלא על מנת לקבל פרס”; והשני – “להעבירם מדתם דת ישראל סבא” בעזרת בתי ספר לבנות ובתי־ספר מעורבים ועל־ידי תמיכה בעיתון “בלשון הישראלים”, שיסייע בתעמולה למען מטרה זו. מבין ראשי “הערב־רב” נזכרים שמות העסקנים ומנהיגי היישוב בשמותיהם, בחילוף אותיות, בצורה המקילה על זהותם, ועם זאת יוצרת מייד ממד של גיחוך: בולוקוס – סוקולוב; ניקסישוא – אוסישקין; האדון איבן יהוד – אליעזר בן־יהודה; קנפקה – הופנקו; ניפור – רופין; אטהן – טהאן; פ“ר נמציו – פרופ' ויצמן; הלורד רופלבטון – הלורד בלפור; אוריה, ראש ועד החנוך – ד”ר יוסף לוריא; הא' ממולח – אברהם אלמליח וכן הלאה.

נוסף על ענייני החינוך, שאלת זכות הבחירה לנשים, תופעות שאותן מבקר הכותב בחריפות רבה, לא יוצאים נקיים משבט־עטו גם “הצבי” של בן־יהודה; בנק אפ“ק ומדיניות ההלוואות שלו; נטיעת יער הרצל; הצהרת בלפור; הקמת הקרן־הקיימת ומנהג נטיעת העצים; קרן־היסוד ועוד. אחת ההאשמות החוזרות היא, על הכסף הרב שמבזבזים “הערב־רב” ומשתמשים בו לצרכיהם הפרטיים, בעוד שהוא שייך ל”ישראלים" ונלקח “מקערות יום הכפורים” של “בני־ישראל התמימים”. סיומו של ה“חזיון” בשיר ששרים “הערב־רב”, שהפזמון החוזר שלו המושר בפי מקהלה הוא: “חי חי פרעה / נחוץ לנו מסרה” [כסף בערבית, כפי שמתרגם זאת הכותב בשולי העמוד], ובו שבעה בתים המתארים את כל התהליך: מיציאת מצרים, והרכוש שהוציאו בני־ישראל משם, דרך עשיית עגל־הזהב על ידי הערב־רב, וסיים בציונים הלוקחים כסף זה לעצמם ומייסדים קרנות שונות, כדי להוציא את כל הכספים מבני־ישראל. בתמונה האחרונה לאחר השיר, נכנסים בן־עמרם “ואחריו הגואל ואחריו זקני אגודת ישראל” ומגרשים את הערב־רב: “רדו שפלים רדו עלוקות. רדו כבר, די לממשלתכם העריצה, נגמר חסל, פנו מקום לפני בני ישראל סבא”. והתוצאה: “והממשלה נכונה ביד בני ישראל סבא לעולמים”. לפני “חזיון” זה ואחריו, יש בחוברת עוד קטעים ביקורתיים בסגנונות שונים, המכוונים כנגד אנשים ומעשים, “משמאל” ו“מימין” כאחד.

י. “ממצרים ועד הנה” (תרפ"ב)

על הופעתה הקרובה של חוברת זו באה “מודעה נחוצה” ב“פורים רב מטעם” (עמ' 22):

אחר הפורים אוציא לאור ספר בשם “ממצרים ועד הנה”, סיפורים מעניינים מאד מכל מה שעבר על אחינו מאת [צ"ל: מאז, או מעת] שגלו מארץ־ישראל וגם מה שעבר עליהם בהיותם בגלות מצרים, עד בואם אל ארץ־ישראל ועד בכלל ולהקורא ינעם. וגם בזה תחזיקו ידי הפורים רב מטעם, שיוכל להמשיך את עבודתו הלאה.

יעקב מלכוב

ואכן שורות אלה, בשינויים אחדים, הן כותרות המשנה לחוברת מיוחדת במינה זו הכוללת חמישה פרקים: “בצאתי מירושלים”; “בבֹאי למצרים”; “בצאתי ממצרים”; “אינני מאמין”; “אלו הן האשמות”. ב“כעין הקדמה” כותב המחבר:

את חבורי זה חפצתי לקרוא בשם ספר הזכרונות. והשם הזה היה אמנם מתאים לו, כי שפול לסופו דקרא³⁸ ומאליו יקרא וחותם יד כל אדם. וכל המסופר בו הן מצד הבקרת, והן השבחות והתהילות שנאמרו על איזה איש שלא בפניו, אינן מוגזמות כלל וכלל, וכמה אנשים החיים גם היום ואשר ראו זאת בעיניהם. ויען שהחי לא יכול להכחיש את החי, אם רק נפשם ישרה בם, יעידון ויגידון בחתימת ידיהם, שכל הענינים שנכתבו בו הם אמתיים וישרים.

המחבר

חוברת זו הופיעה בניסן תרפ“ב, והיא מבוססת על התנסותו האישית של הכותב ובני־ביתו בגירוש על ידי התורכים מארץ־ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה ובהגליה לאלכסנדריה אשר במצרים. חוויות הגירוש מן הארץ, הגלות במצרים ולאחר מכן החזרה לארץ והתארגנות היישוב תחת שלטון המנדט הבריטי, מוצאות להן ביטוי חריף ונוקב בחוברת זו, שנכתבה ללא־מרחק בעצם ההתרחשות. המקורות על פרשת הגירוש למצרים ועל החיים בה הם מעטים ודלים. ואף המחקר ההיסטורי טרם עסק בפרשה זו לגופא. גם מן הבחינה הזו, רבת־חשיבות היא חוברת זו של מלכוב, שנכתבה על ידי מי שחווה מבשרו את המאורע, וסיפר עליו ללא־מרחק, כאחד מנציגי הצד הנצרך, המקבל, של הגולים. זוהי זווית־ראייה של מי שהיה קודם בעל־בעמיו, בעל בית־מלון ביפו, ובן־לילה נהפך עליו הגלגל ונעשה לגולה, לפליט, הזקוק לעזרת הזולת, והִרגיש על בשרו את הטעם המר של היות נזקק לחסדי אחרים. ומה עוד שהמדובר באינדיבידואליסט מושבע, קיצוני, קנאי לדתו ולדעותיו, המכיר את עסקני היישוב הישן והחדש כאחד, שאינו נושא פני איש, וביקורתו איננה מחויבת אלא לאמת של עצמו. לכן שונה עמדתו מזו של דוד יודילוביץ, שהיה נציג הצד המעניק, ואף מזו של יוסף אהרנוביץ שהיה אמנם גולה ונצרך בעצמו, אבל בעת ובעונה אחת עסק גם בצרכי ציבור, כעסקן וכמי שהמפלגה עומדת מאחריו.³⁹ מובן שזוהי ביקורת סובייקטיבית, של גולה ופליט, של אדם מריר וקיצוני, אבל בדרך כלל ניכרים דברי אמת, ומיוחד הוא התיאור מנקודת המבט הדתית, של כל העשייה למען הגולים במצרים, ובעיקר בתחום החינוך. בפרק “בצאתי מירושלים” מתאר מלכוב את מהומת הגירוש בידי התורכים, מבוכתם ודיכאונם של המגורשים, וכנגדם לא רק את אוזלת ידם של “השתדלנים”, אלא גם את ניצול המצב על ידיהם לתועלתם הפרטית. את עצמו הוא מתאר כמי שנשאר שָליו לנוכח המהומה והבלבול, מכלכל את צעדיו בתבונה ואינו נתפס לפחד ולפאניקה הכללית ואף מסוכך על אחד מבעלי בתי־המלון ביפו שאיבד את עשתונותיו. אבל, כפי שהוא מעיד על עצמו, ניסיונותיו להשקיט את האנשים ואף לעודד את רוחם על ידי מילי־דבדיחותא לא עזרו ואף־הרגיזו: “כמובן שבדחנותי, לבד שלא היו מקוריות ורק מלאכותיים היו בכלל כְּשר שירים על לב רע” (עמ' 8). בשאלה שעמדה על הפרק: “אם להתעתמן, או לנסוע”, ניסה הרב קוק לשכנע אותו להתעתמן, אבל מלכוב לא קיבל עצתו (ראה לעיל במאמרו “למבשן אשיב”), מחשש שיילקח עם בנו לשרת בצבא התורכי, ולכן הכין את עצמו לנסיעה לאלכסנדריה, עם בנו בן ה־18, כשאישתו נשארת בארץ. ביום ג‘, כפי שהוא כותב, ב’ בשבט [תרע”ה] (17.1.1915). “נכנסנו בשלום לחוף אלכנסדריה⁴⁰ של מצרים” (ע' 9). הייתה זו, כנראה, האונייה השביעית שהביאה גולים מן הארץ למצרים, לפי רשימותיו של דוד יודלוביץ. הפרק “בבאי למצרים” מתאר את קבלת הפנים לגולים, סידורי התארגנותם ואורח חייהם באלכסנדריה. כמי שסולד מן הפקידים והעסקנים דרך קבע, מסתייג מלכוב גם הפעם מהם וממעשיהם:

אנכי שכבר באתי לידי הכרה ברורה של המשתדלים ועסקני הציבור שבזמננו, אשר עם לחרוץ עליהם משפט ישר וצדק, נוכל להגיד עליהם מאמר חז"ל, אל תתודע להם. שאין מקרבין לו לאדם אלא בשביל הנאתן, ואין עומדין לו בשעת דחקו. לא התענינתי כלל בו [בדוד יודלביץ] ורק הבטתי מה שנעשה סביבי. (עמ' 10)

הוא מתאר את תהליכי הרישום, החלוקה למקומות לינה, מסירת הציוד הראשוני, הגשת המזון הראשון וההתוודעות של האנשים זה לזה ולמקומם החדש. אלה תיאורים טיפוסיים של פליטים וגולים, אם כי שלא במצבי לחץ קשים ביותר. הוא מבקר את מדיניות ה“הסגר” שנהגו בהם בתירוץ של מניעת מחלות, ולאחריו את הקסרקטין בגַבַרי, שהועבר אליו יחד עם רבים ממכריו, ומנסה תוך כדי סיפור לשמור על חוש הומור, על אף התנאים הקשים: “היינו כדגים מלוחים בחביות” (עמ' 12). את עיקר האשמה הוא תולה דווקא בפקידים מבני־ישראל, שעזרו ליד הפקידים האנגלים, ובגללם סבלו המהגרים הרבה, ומקלל אותם קללות נמרצות, שכן, בלעדיהם היו החיים יכולים להיות הרבה יותר קלים. הוא מאשים אותם בהפליה מכוונת לרעה את שומרי המצוות האדוקים שבין הגולים, וזועם במיוחד על שניים מהם: האיש ב' ובתו “המרשעת”, “הארורה”. וכן, נגזר על מלכוב להיות נתון לשרירות לבו של “צעיר אחד” “שפעם גרשתי אותו מביתי ביפו, יען שחפץ לעשן ולחלל את השבת”, נוסף ל“טרטורים” הבירוקראטיים המיותרים והמתישים, של רישום וספירה חוזרים עד לעייפה על אף תלאות אלה מסקנתו היא,

שאם לא בא השטן בדמות אשה וכלי זיינה לא ראינו ברע. לחם נתנו תמיד לבן וטוב. אָקא [בערך ¼1 ק"ג] אחת לכל נפש ליום, ארבע חתיכות סוכר, תה פעמים ביום, בצהרים תבשיל חם, שתי פעמים בשבוע בשר. בבוקר ובערב נתנו ללפת את הפת, פעם ביצים, פעם גבינה, זיתים. (עמ' 15)

על התארגנות הגדוד העברי, שעמל בו ז’בוטינסקי, כותב מלכוב דברים קשים ומתנגד לו בלהט כדרכו:

עוד לא נחנו ולא שקטנו ויבוא רגז, השד הביא את זבטנסקי והתחיל לאסוף אספות ולעשות תעמולה ליסד גדוד עברי, זה אומר בשר יהודים להכין לתותחים. (עמ' 16)

מלכוב מכניס את קוראיו לכל פרטי הפעילות הקשורה ביחסים בין הגולים לבין הממונים עליהם, ומתאר בהרחבה את כל התככים, הקנוניות והמריבות, ואת התנגדותו הנמרצת למה שנראה לו לא צודק ולא טוב. תקופה חדשה מתחילה עם המעבר לוורדיאן, וייסוד בית הספר לילדי הגולים על ידי אלעזר משה סלוצקין מאוסטרליה, “הגביר האדיר”, שהוא מתאר את נדיבותו ומעשיו הטובים בשבחים רבים ומופלגים. וכשהוא מרגיש שהִרבה לספר בשבחו הוא כותב; “יבוא מי ויכזבוני, אם גדשתי את פעולותיו אף כחוט השערה, ורק אפס קצה מעשיו פרסמתי והגדתי מקצת שבחו שלא בפניו” (עמ' 20). גם בבית־הספר לא חסרו מתחים בין מלכוב למנהל, שכצפוי, האשימו מלכוב ב“חוסר נסיון” והציע את עצמו תחתיו, ואם לא תתקבל הצעתו, יתפטר מן ההוראה. לבסוף חולק בית־הספר לשניים, וחלק אחד נמסר להנהלתו של מלכוב, “ובית הספר הזה היה לשם ולתהלה”, כפי שמעיד מלכוב על עיסתו, וההורים העדיפו אותו על חברו. המתחים בן שני בתי־הספר החריפו, כצפוי, ומלכוב ניהל מלחמת חרמה כנגד מנהלת בית־הספר השני, המסתיימת, כפי שהוא מעיד, בניצחונו. על סניף הגימנסיה “הרצליה” שניהל ד“ר בוגרשוב, יש לו אך ביקורת שלילית, על כך שהוא נתמך בכסף רב שנשלח מאמריקה, ואת הכסף לקחו המנהיגים “מִכת החפשים” “לידידיהם הזוללים והסובאים” ורק את “העצמות היבשות זרקו מעט גם לעניים”. ומסקנתו הכוללת: “בכלל ידוע לנו ב”ה מוסדות אלה שכל הכסף הנשלח להם, נהנים מהם, אחת למעלה ושבע למטה”. יש להעיר, שבזיכרונותיהם של יוסף אהרנוביץ ודוד יודילוביץ, מתוארים בהרחבה מאמציהם לקיום רשת החינוך החילונית לילדי הגולים באלכסנדריה, ואילו התלמוד־תורה של סלוצקין נזכר בשמו בלבד. אבל, על־אף כל הסכסוכים והיריבויות שהוא טורח לתאר בפרטיהם מסקנתו של מלכוב היא:

בכלל היו שם חיינו מסודרים וכמו תכונת הגרים שהאחדות שורר ביניהם, ואם לא הבשורות הנוראות והאיומות שבאו תכופות מא"י על הרעב שסובלים שם, וגרוש יפו, היינו מבלים שם את הזמן בשמחה (עמ' 24).

עם בוא הידיעות על הכיבוש הבריטי ועל הצהרת בלפור, ראה בכך גם מלכוב “אתחלתא דגאולה”, חזרה על הצהרת כורש. הפרק השלישי, “בצאתי ממצרים”, מתאר את המצב הקשה ביפו מייד עם תום המלחמה, במיוחד במה שקשור למצב הרבנות בעיר. עם תום המלחמה, מספר מלכוב “הועדים, המפעלים, עברו כלם לתל־אביב, אף הבד”צ [בית דין צדק] שנתקשט בשם חדש, משרד הרבנות עבר לשם“, וביפו, סבלו מחרפת רעב בעיקר מי שהוא קורא להם “השחורים וילדיהם” ש”שכבו נפוחי כפן בראש כל חוצות בזמן שהלבנים התענגו על כל טוב“. דומה שכוונתו ב”השחורים" לחרדים ושומרי המסורת, וב“לבנים” לחופשיים שנואי־נפשו. מלכוב מתאר את מה שהיה קרוב ללבו במיוחד: מצב הרבנות ביפו לפני המלחמה, כשהיו בה שני רבנים: הרב קוק “לעדת אשכנזים פרושים” והרב סלונים “לעדת אשכנזים חסידים”. על רב קוק, שהוקירוֹ אבל גם ביקרוֹ הֵעיד:

בכלל עלינו להודות שמזגו הטוב וענותנותו של הרה"ג [הרב הגאון] קוק לא החריבה את עירנו, ושלום אמת היה בין הרבנים בימיו. הם חלקו ביניהם עבודת העיר ובכלל לא דקדקו, וכל עניני העיר היו נחתכים על פיהם ובאו על מקומם בשלום (עמ' 27).

בזמן המלחמה נשאר ביפו הרב יוסף, שניהל את ענייני הרבנות בעיר, ונשאר בה גם לאחר המלחמה, ונגדו מכוונת ביקורתו הקשה של מלכוב, ובמיוחד כנגד הסכמתו למתן זכות בחירה לנשים, ולעובדה שאישה – הגב' עדה פישמן – נבחרה לוועד העיר, שהוא משתף עמו פעולה. והוא כותב בלעג:

ובכן מה נהדר היה פני הר' ר' יוסף, בעת שישב בראש השלחן, משמאלו ישבה הגברת עדה פישמן, ומימינו ישב הא' ישי אדלר מורה לבית הספר לבנות (עמ' 30).

הוא מונה אחת לאחת את הידרדרותה של יפו: אין בעיר “מקווה הגונה”, אין משגיחים כראוי על הכשרות, ואין מתקנים תקנות בענייני העיר ויהדות. במקום חברות ש“ס, חברת משניות, חברת תהילים, של הימים שעברו, מייסדים היום מפלגות ומפוררים את העם “לימניים, שמאליים מרכז ימין מרכז שמאל” (עמ' 33). הוא קורא לחושבים כמוהו להיבדל ולהציל את ילדיהם, להקים “עדה רשמית” נפרדת, שתהיה לה סמכות להטיל מסים ולהשתמש בהם לדברים שבקדושה “שכר הרבנים והשוחטים ותקון מקוואות ועוד, ולא לפטם זוללים וסובאים”. וכנגד הרב קוק הוא כותב: “יסלח לי הרה”ג קוק ששטתו של שמאל דוחה וימין מקרבת כבר פשטה את הרגל, לרשעים כאלה בזמן הזה אין שלום להם אמר ד'” (עמ' 34). [ואולי אלה הם “הדברים הקשים” שזכר עגנון? נ“ג]. בולט תהליך ההקצנה שעובר על יעקב מלכוב עם שובו מהגירוש במצרים ליפו, שהשתנתה בינתיים, ותל־אביב שתפסה את מקומה. הוא ממחיש את התהליכים שעברו על הקרובים לו בדעות, שהבדילו עצמם מן העשייה הציונית, ויצרו “עדה” נפרדת. בפרק הרביעי, “אינני מאמין”, מתגלה מלכוב כפטריוט אנגלי נלהב. הוא שר שיר־הלל לאנגלים, היודעים לשלוט במקומות שיש בהם המון נבער, להשליט שם סדר ומשמעת, ולהעלות את רמת חייהם של ההמונים: “ואין עם בתבל הנוחה למשול ולהנהג כעם האנגלי, פעם ביד חזקה ופעם בותור וכן מחזיקים הם את קו המשקל, ויפים הם להערבים באמת כורדא סומקא לסוסא חיורא”⁴¹ (עמ' 37). מלכוב נלחם את מלחמת שמה הטוב של אנגליה, כנגד אלה המתנגדים לה ולמדיניותה בא”י כגון מורגנטאו, שטען שהבטחותיה הן “תרמית פוליטי”, מוכיח שלטובת אנגליה, עליה לנהוג יפה ביהודים, שהאנגלים הם “עם־התנ”ך“, ונלחם לשמו הטוב של אלנבי, ובזכות הרחוב אשר קראו על שמו בצדק. בהזדמנות זו הוא נלחם כנגד השביתות של הפועלים באנגליה להעלאת שכרם, בנימוק ש”ההוספה, ממקום שבאה לשם תלך", ומצבם לא יוטב על ידי התוספת לשכרם, כיוון שגם הוצאותיהם מתרבות. ומסקנתו: “שכל השביתות הם רק עקב תורת המהרסים שבכל תקופה ותקופה מופיעים הם בשם חדש”. הוא קורא לפועלי אנגליה לחדול ולהרוס את “מדינתכם היפה אשר לאבותיכם החרוצים”, ולאנגלים: “עזרו לנו כאיש אחד לגשם את הצהרת האנגלי הגדול בלפור. [– – – ] אם תוציאו את הדבר הגדול הזה לפועל שיבת עם ישראל לארצו, שם עולם לא יכרת תרכשו לכם” (עמ' 34). בפרק החמישי והאחרון, “אלו הן האשמות”, הסגנון הוא נרגש ונסער במיוחד, כיוון שהכותב עוסק בבעיות העומדות על הפרק, הכואבות לו מאוד, והוא נלחם לדעותיו ככל יכולתו. הפתיחה היא בנוסח הדרשנים, במשל על המלך ובן־מלך, והנמשל הוא בתוכחה לעם ישראל שאינו עולה בהמוניו לארץ:

כי גם אחר שטעמנו מקלות והפרעות הראשונות שהתחילו אז ברוסיה, ולא הזכירו אותנו, ולא נתעוררנו כלנו כאיש אחד לחזור לביתנו ולארצנו. כי הפוליטיקה האחת אשר עלינו לאחוז בה, היא בלי להביט על כל המעצורים להתישב, ולהתישב, ורק אז יבוא פתרון לשאלת ארץ־ישראל (עמ' 44 – 45).

מלכוב משבח את תנועת ביל“ו, אבל מבקר את “חרדינו” וטוען ש”לו חכמה השכילו אז חרדינו וזרמו בשפע לארצנו ויסדו מושבות ובתי חנוך על פי התורה, ואז אם היו נמצאים איזה קמץ של עזי פנים היו הם כפופים תחת כפות רגלינו" (עמ' 45). בוויכוח בתוך היהדות החרדית, אם יש לקרב את הגאולה על ידי עלייה לארץ־ישראל, או שיש לשבת בגולה ולחכות לביאת המשיח הוא מביע את עמדתו הנחרצת:

אמת הדבר שנצטווינו להאמין ולחכות לביאת משיחנו, ולקיום של יעודי נביאנו, אבל גם לזה עלינו להאמין שמא תהיה התחלת הגאולה טבעית לא בנסים גלוים. שגם היום יש די נסים. זה בלתי שום ספק, ורק הם בבחינת ואנכי הסתיר אסתיר (עמ' 45).

מסקנתו היא כנגד החרדים, שמשום שעמדו מנגד יכלה הנהגת הארץ להימסר “ביד פושעים ומנולים” (עמ' 46), היינו, המנהיגים החופשיים. ומכאן הוא עובר להתקפה חריפה במיוחד על הפעולות שעשו “התכשיטים האלה” בארץ, ובמיוחד בתחום החינוך,“בכונה מיוחדת להעביר את הילדים מהדת, ולהנהיג פה בארץ ישראל שיטת אחאב בן־עמרי, במלואו”, וטוען גם כנגד החרדים, שאינם נמנעים מלשלוח את ילדיהם לבתי ספר אלה ואינם מקימים מערכת חינוך משלהם. בהמשך הוא נלחם כנגד ד“ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב, כנגד ועד הצירים ובעיקר כנגד בזבוז הכספים שנוהגת, לדבריו, ההנהגה הציונית, המרתיח את דמו ומסעיר את רוחו. כבעבר, ועוד יותר בשצף קצף, הוא נלחם כנגד זכות בחירה לנשים, ורואה בכך טכסיס, כדי להרחיק את החרדים מן השלטון. הוא מתקנא במנהיגי החרדים שלא השתתפו בבחירות, אם כי הוא בעצמו בחר ונבחר כציר מיפו. וכאיש־מן־הפנים הוא מתאר על דרך הפארודיה וההומור המריר “את האספה הקדושה הזאת למען ידעו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם מה הוא ועד הלאומי, ואיך להתחשב עמו”. הוא מוחה כנגד הישיבה בגילוי ראש, נשים וגברים יחד, וכנגד ההפרדה בין “ימין ל”שמאל”, ורואה בכך הליכה בדרכי הגויים. כבעל־אכסניה, הוא עושה את חשבון ההוצאות בכלל, ואת אלה שמשלמים לבעלי־המלונות בעד אכסונם של המהגרים והחלוצים, ומאשים את ועד־הצירים ב“אשם גניבות, אשם מעילות” באותיות מודגשות. מעניינים במיוחד הם דבריו על העלייה החלוצית, שהוא רואה אותה באור ביקורתי ביותר: מדיניות הבאת צעירים רווקים, מטרתה לספק ידיים עובדות, ולמנוע את ייהוּד ארץ־ישראל על ידי עלייה של בעלי־בתים מניחי־תפילין. וכן, הדרך שבה נוהגים בצעירים אלה עם עלייתם לארץ היא שגוּיָה, ומביאה לעזיבתם המיידית, כיוון שנותנים להם עבודה המפרכת את הגוף, או שאין נותנים להם עבודה כלל ואז אין להם מה לאכול. במדיניות נלוזה זו אין להאשים את הנציב העליון, שמלכוב הוא מאוהדיו הנלהבים, אלא את עסקני היישוב החדשים. כאמור, מרתיחים את מלכוב במיוחד ענייני הכספים, וקצפו יוצא לא רק על קרן־קימת ועל קרן־היסוד, אלא גם על קרן הגאולה, שהוא מספר בפרטי פרטים כיצד תרמו ההמונים את כספם ותכשיטיהם לה, וכיצד נעלם כסף רב זה ולא שימש את יעדו. הוא מתאר את תגובתו כשראה את המתרחש: “ורק יצאו מפיו הדברים, התרגשתי כל כך, עד שעוד מעט והשבץ אחזני, ארכבותי דא לדא נקשן, ולא יכולתי להוציא אף הגה מפי” (עמ' 58). בסופו של הפרק הנרגש, הוא נלחם נגד דעותיו של ד“ר ויצמן, שטען שיש ליישב את ארץ־ישראל שלא באמצעות הרכוש הפרטי, נלחם נגד זכותם של הפועלים לשבות, בטענה שהם מפחידים את בעלי־ההון לבוא ולהשקיע את כספם, ומתאר את פעולותיה הכבירות של “אגודת ישראל” ואת הפעולות שעליה עוד לבצע. בין פעולות אלה: ייסוד עתון יומי, הקמת מושבות, שהחיים בהן יהיו פשוטים וכשרים, ייזוּם מפעלי תעשייה ועסקים שיתנהלו בידי “שלומי־אמוני־ישראל”. מלכוב נכנס לפרטים של תכניותיו אלה, ואגב כך מבקר את אורח החיים במושבות, שבהן העבודה נעשית בידי זרים, ובעלת־הבית מחליפה “את הכובע או המגבעת עם הנוצות בארבע עתות השנה”. הוא מסכים לשתף פעולה עם החופשיים בתנאי שאינם “מומרים ואפיקורסים להכעיס”. סיומו הוא כמקובל “בדבר טוב” שממנו נרמז שאחרי “החלוצים” יבואו בני ישראל האמתים, בני ישראל סבא”. בחוברת זו, ובמיוחד בפרק האחרון שלה, מתגלה מלכוב בבהירות, “כמי שבניין־הארץ כשלעצמו יקר לו, אלא שהוא כואב על עזיבת תורה של בוני הארץ החדשים” (צבי קפלן).

י“א. “אחרי מות קדושים” [תרפ”ד]

חוברת זו מוקדשת לזכרם של אליעזר בן־יהודה ומכס נורדאו, והופיעה קצת פחות משנה לאחר פטירתו של בן־יהודה, סמוך לחנוכה תרפ“ד.⁴² שם החוברת והשיר המחורז בראשה מעידים על הנימה הסאטירית־ביקורתית, שנוקט הכותב ביחס לשני אנשים אלה שהלכו לעולמם זה מקרוב. לבן־יהודה הוא קורא: “הכופר” ומעיר בהערת שוליים: “טעות של הבחור הזעצר. צ”ל הסופר”, וברוח זו יש להבין גם את שם החוברת, שנאמר כמשל כלפי מנהג הבריות להפליג בשבחו של אדם לאחר פטירתו. בסוף הספר באה הקדשה “לכבוד ידידי הנדיב הר' ר' דוד פטאש”, שאולי סייע בהוצאת החוברת, שהיה, כפי שכתב צבי קפלן “בבחינת “נטורי־קרתא” של יפו־ת”א. הוא שניסה, נסיון שלא הצליח, לייסד בעה“ק יפו־ת”א שחיטה נפרדת, כדוגמת מה שהיה בירושלם". צבי קפלן סקר חוברת זו בהרחבה, ומן הראוי להביא את סקירתו זו במלואה:

ברור שאין שני אישים אלה קדושים בעיניו, ובודאי ששניהם רחוקים מלהיות אידיאליים בעיניו, ואע“פ כן מבחין הוא בין זה לזה. נורדוי הוא בעיניו כ”תינוק שנשבה“. הוא נתחנך מנעוריו ברוח ההתבוללות, וסוף־סוף הן חזר לעמו על־פי דרכו והיה עכ”פ ללאומי. ו“אינני מסופק” ­– קובע ר“י מלכוב – “שאחר שנודע כי מוצאו (צ"ל: מיוצאי) ירך היהודים הוא, חלו וזעו וחרדו הרבה אנטישמים מעטו החד(ה)”. ועוד קובע ר”י מלכוב, כי נורדוי – בלתי שום ספק שלא לעג לקדשי האומה, ולא השתדל להכניס אחרים תחת כנפי הכפירה" – הרי זה מעין דברי עגנון שהובאו לעיל, כי מלכוב אהב את ברנר “משום שאפילו לאחר שיצא לתרבות רעה – לא השתדל לקרב אחרים לכפירה”.

ועוד מספר ר“י מלכוב לשבחו של נורדוי, כי “בעת שהסכימו בסן רומה (היינו סן רימו) מושלי עמים להשיב לנו את הגזלה ולחזור (צ"ל: להחזיר) לנו את ארצינו…. מספרים ממקורות נאמנים, שמכס נורדו נתפעל כל־כך, עד שיצא מכליו ממש, וקפץ ואמר: אכן, רק יד ה' עשתה זאת”. גם מרירותו של נורדוי בסוף ימיו כלפי מנהיגי־הציונות הצעירים ממנו, שבודדוהו והרחיקוהו מן ההשפעה וההנהלה – מקרבת אותו ללבו של מלכוב. ועם כל מרחקו הגמור ממנו והסתייגותו המובנת מאליה, כותב הוא עליו בהערכה מהולה בכאב. לא כן לגבי בן־יהודה, שהוא בעיניו מומר להכעיס, חוטא ומחטיא. בו אין ר”י מלכוב מוצא צד זכות כלשהו. והוא מביא גם הודאת בעל דין מצד בן־יהודה, “מה שכתב בעתונו, או ב”האור" או ה“השקפה”… ומזה תוכלו לשפוט דעתו של האיש על עצמו ויחסו מכבר לדת ישראל".

צבי קפלן עורך השוואה בין המסופר בחוברת זו על בן־יהודה וחגיגות חג החנוכה ב“בצלאל” של פרופסור שץ, לבין מה שסיפר ש“י עגנון ב”תמול שלשום”: כיצד מלכוב מתאר באזני ברנר מאורע זה. מסקנתו הבלתי־נמנעת היא: “ובכן: לא רק דמותו של ר”י מלכוב בכללה היא דמות מן המציאות שהיתה, אלא גם פרטי־דברים שמסר עגנון משמו של ר”י מלכוב – הם כמעט ממש אותם הדברים שכתב מלכוב עצמו". מלכוב נוקם ונוטר גם אחרי מותו של בן־יהודה, ואינו סולח לו, כיוון שלדעתו “היה הראשון, שהראה לכל העולם כולו, שיכולים להיות יהודי בלא דת”, והוא בא חשבון עם “חרדי־ירשלים” שהתאבלו עליו, ומתכוונים לעשות אזכרה “דוקא בבית הכנסת של החורבה”. ואין דעתו מתקררת עד שהוא מסיים בשיר המכוון כנגד “חזן הכנסת של חורבת החסיד הר' ר' ישראל ברדקא”, המתפלל לנשמת בן־יהודה, השנוא עליו.

י"ב. “סובל אני נוראות”

זמן מה לאחר הופעת חוברת זו, נסע יעקב מלכוב לפילאדלפיה שבארה“ב כדי לבקר את בתו, כנראה במחצית השנייה של שנת 1926, וחזר לארץ בסוף שנת 1930. על שנותיו אלה בארה”ב לא הצלחתי לגלות פרטים. המקור היחיד, דומה, הוא מכתבו הארוך והעצוב של מלכוב לש“י עגנון מיום: “והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני” [יום ששי, כ”ו בשבט תרצ“א. חותמת הדואר: 13.2.1931], המצוי ב”יד עגנון" בבית הספרים הלאומי, שנכתב מ“מושב זקנים המאוחד” בירושלים.

מכתבו של יעקב מלכוב לש“י עגנון, מירושלים, מיום כ”ו בשבט תרצ"א.

המכתב כתוב ברוח נכאים, בלשון התנצלות מתוך המעטת ערך עצמית על הטִרחה שהוא גורם למקבלו, ובו תלונה מרה וביקורת קשה על “גבאי המוסד מושב זקנים”, שבו הוא מתגורר, תוך ציון שמותיהם המפורשים. הרגשתו הכללית היא שמתנכלים לו, ומתנהגים עמו ברשעות, משום חשבונות מן העבר, שהוא מפרטם בפני עגנון. על עצמו ועל “זכויותיו” בארץ כותב מלכוב: “איש היושב בא”י שלושים ושלש שנים. ובנפשי הבאתי לחמי. כידוע לכבודו. לבסוף כשגמרתי עבודתי ויצאתי מעולם העשי‘, ובידי אין מאומה לא זכיתי להתקבל במוסד הזה כאיזה כרסן שבא וצרור כספו בידו". מסתבר מדבריו, שרצה לקבל דירה ועבודה במוסד בהמלצתו של הא’ סלוצקין, שאותו הכיר מתקופת הגירוש במצרים, כאשר התמנה למנהל בית־הספר שפתח שם, אבל המלצה זו שהייתה נלהבת מדי, עמדה לו לרועץ. מנהלי מושב הזקנים, פחדו, לדבריו, שאיש כמותו יתקבל למוסדם, ואולי ידחוק רגליהם ויגלה קלונם, והם ראו בו מתחרה, ולא רצו לקבלו. לכן הוא פונה לעזרתו של עגנון. עוד מסתבר ממכתב זה שגם הרב קוק המליץ עליו, אבל על מכתב זה “לא רצה הגבאי אף להביט עליו”. ומכיוון שהרב קוק הוא “נשיא למוסד” מבקש מלכוב מעגנון “יטריח נא וילך להרה”ג קוק, ואם איש כמהו יסביר לו הצרות והיסורים והמדה של סדום ממש, [– – –] אחשוב שלא ישיב את פניו ויאיים עליהם, [– – –] ואם לא יתן להם חתימתו, אז מוכרחים יהיו למלאות רצונו". מלכוב מספר כיצד פנה גם לעזרתו של השופט גד פרומקין, שהבטיח להשתדל בעדו, אבל “כפי הנראה סבבוהו בכחש כדרכם תמיד”, ומבקש מעגנון שיספר לו “התעלולים שהם מתעללים על לא דבר”. את מכתבו העגום הוא מסיים בתחינה:

ולמצוה גדולה יחשב לו. הנני גומר את מכתבי בבטחון עמוק שימלא בקשתי, כי מרגיש אני שיותר ממי שהוא הוא משתתף בצערי ואין לי פה קרוב או גֹאל שאפנה אליו בלעדיו.

איני יודעת אם אכן נענה עגנון והתערב בעניינו של יעקב מלכוב, וכן קשה לדעת, אם ההתנכלויות לו, שעליהן כתב אליו במכתבו היו ממשיות או מדומות. בכל אופן אין ספק, כי שנותיו האחרונות בארץ, לאחר שובו מארה"ב, היו קשות ומרות.

י"ג. “הגדה של פאספילד סימפסון חוסיינים. ממצרים ועד הנה” (פסח, תרצ"א)

חוברת אחרונה זו מופיעה, אם אכן מצויה בידי כל האינפורמציה, לאחר הפסקה של שנים אחדות, שבהן לא פירסם יעקב מלכוב את קונטרסיו. איני יודעת אם מלכוב, שנפטר בי' בניסן תרצ"א, זכה לראותה. היא מצטרפת לקודמותיה שהופיעו במועדי ישראל: חנוכה, פורים, פסח, ולמסורת של שילוב עינייני החג המסורתיים בנושאים האקטואליים העומדים על הפרק. חוברות אלה, שהן מעין דרשות בעניני דיומא, משמשות ליעקב מלכוב במה להבעת דעותיו, ובעיקר למלחמה עליהן. מלחמתו היא בכל החזיתות וכנגד כולם. איש אינו יוצא נקי, לא מבית ולא מחוץ, אין מפלגה הכשרה בעיניו, ואין מפעל שהוא גומר עליו את ההלל.

דף מהגדת פסח

חוברת זו, אולי עוד יותר מקודמותיה, “חדורה היא באותה רוח של מרירות עמוקה כלפי בוני הארץ החדשים על חילוניותם, ובפסלנות סיטונית כלפי הציונות” (צבי קפלן). על כך נוספה גם האכזבה ממדיניותה של אנגליה בארץ־ישראל, שבעבר תלה בה מלכוב תקוות כה רבות. היא עומדת כלה בסימן “הספר הלבן” של פאספילד, מיניסטר המושבות של בריטניה, שפורסם בשנת 1930 לאחר מאורעות 1929, ובו בלטה המגמה להצר את צעדי המפעל הציוני, על יסוד העלילה שמפעל זה מנשל את הערבים מאדמתם. שמו של לורד פאספילד הוא המרכיב הראשון של ראשי התיבות: פסח. המרכיב השני, סר ג’ון הופ סימפסון, נשלח מטעם הממשלה הבריטית לא“י בשנת 1930, ופירסם דו”ח בענייני עלייה וקרקע, שלפיו אין הארץ מסוגלת לקלוט עלייה יהודית גדולה. המרכיב השלישי: חוסיינים, הוא שמה של משפחה ערבית מוסלמית בירושלים, עשירה ובעלת השפעה, שעל שמה “מפלגת החוסיינים” שעמדה בראש הנציגות הערבית בארץ. מתוכה יצאו כמה מן האויבים הגדולים של היישוב היהודי בארץ. שמות ומאורעות אלה ואחרים, היו ידועים אז לכל, ונישאו על כל שפתיים בראש כל חוצות ומעל דפי כל עיתון. במרכזה של “ההגדה” עומד הצער על הניגוד שבין הצהרת בלפור וגזירות הספר הלבן והדו"חות העוינים ליישוב היהודי של ועדות מומחים למיניהן, שפעלו מטעם ממשלת בריטניה. צער זה בא לידי ביטוי בשילוב של ניסוחים מסרתיים מן ההגדה של פסח, שבתוכם שמות ועניינים אקטואליים.

קריקטורה מתוך: “הגדה של פס”ח"

דוגמאות:

א. מתוך “סדר הקערה” – “משמאל – ביצה שלא נולדה (רמז לביתנו הלאומי) ובאמצע – מרור בצורה של הספר הלבן, מלמטה: מימין – חרוסת כזכר להצהרת בלפור, משמאל – כרפס או בצל כסמל של אגרת מקדונלד, ובאמצע – חזירות”. [מתוך שער החוברת].

ב. “מה נשתנה” – “שבכל הזמנים נותנים כל מיני הבטחות – גם מתוקות וגם מרות, הזמן הזה רק מרות”.

ג. “מעשה ברבי פאספילד ורבי סימפסון ורבי שילס ורבי מקדונלד,⁴³ שהיו מסבין במשרד המושבות והיו מספרים ומצטערים על הכרזת בלפור כל אותו הזמן, שקבלו לידיהם את השלטון והלכו והוציאו את הספר הלבן. עד שבאו גענ. [גנרל] סמוטס, לויד ג’ורג' ותלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן שתקראו קריאת שמע ותלכו לישון…” (עמ' ה).

ברוח זו כותב מלכוב את כל פרטיה וחלקיה של “ההגדה” ומקנה להם ממד אקטואלי חריף. עיקר מלחמתו הפעם היא כנגד בגידתה של אנגליה בהצהרת בלפור וביישוב היהודי, אך אין הוא נמנע גם הפעם מלבקר תופעות בתוך הנהגת היישוב, אם כי בעצמה פחותה מאשר בעבר. לנוכח הבעיות החמורות מבחוץ, מחווירות הבעיות מבית, ויש לאחד את הכוחות. בשני הפזמונים המסורתיים החותמים את “ההגדה”, “אחד מי יודע?” ו“חד גדיא”, הוא מונה ומסכם את כל התופעות המרגיזות אותו ואת כל האישים שהוא מבקר את מדיניותם מבית ומחוץ:

שלש עשרה מי יודע? שלש עשרה אני יודע: שלש עשרה שניא להכרזת בלפור, שנים עשר שבטיא באספת הנבחרים, אחד עשר כוכביא למפא“י בועד הלאומי, עשרה בטלנים שנוסעים לישיבות חו”ל, תשעה ירחי לידה לאגרת מקדונלד, שמונה חברים בהנהלת הסוכנות, שבעה מנהלים במחלקות ההנה“צ [ההנהלה הציונית], ששה שניא של גבאות קנצלר האוניברסיטה, חמשה ימי עבודה בנמל בחיפה, ארבע פעמים פרעות, שלשה נציבים, שני רוחות ה”ברית", אחד הוא עמנו שבגולה ובארץ.

וסיום־סיכום “חד גדיא”:

ואתא מקדונלד באגרתו ופייס את ויצמן דחרה לו על פספילד דלעג לסנילא דגער בשילסא דצחק לועדתא דהזהירה למשרדא דמרד בנציבא דנזף בערביא דהכה לעבריא בעד חד גדיא דזבד בלפור לידי ויצמן חד גדיא חד גדיא.

את ההגדה המודרנית־אקטואלית חותם “שיר השירים”, שבו מתגלה יעקב מלכוב כפארודיסטן מוצלח, הבקי בשירה המודרנית של זמנו ובפזמונים המהלכים בציבור, ומחקה אותם. אין צורך לומר, שחרוזיו של שלונסקי בפזמוניו ההיתוליים מהדהדים מאחורי חרוזיו של מלכוב (ראה נספח ג'), ואולי כאן בא לידי ביטוי הקול החב"די שבתוכו, הפורץ ועולה מבעד למרירות, לקנאות ולעצב התמידיים המאפיינים את כתיבתו.

קריקטורה מתוך: “ממצרים ועד הנה”

יעקב־ישראל מלכוב, מן הדמויות הלא־שגרתיות בנוף האנושי והתרבותי של ארץ־ישראל, מן הלוחמים הקנאים כנגד אופיו החילוני של היישוב העברי בארץ, ומאוהבי ארץ־ישראל הגדולים. דרך חייו הפגישה אותו עם י“ח ברנר, הרב קוק, אז”ר, ר' בנימין, ש"י עגנון, והוא נשאר בעקביות נאמן לדעותיו ולוחם ללא לאות להפצתן. המאמרים והחוברות שהשאיר אחריו, הם עדות בלתי־שגרתית למלחמת־יחיד זו שניהל במשך שנים רבות בקנאות ובאהבה.

נספחים

נספח א'

כתבי יעקב מלכוב

א. קונטרסים ⁴⁴

1. “נר חנוכה”. קהיר, תרע“ז, ט”ז עמ'.

2. "קרובץ לפורים. רשות לחתני פורים". יפו, דפוס שהם, 4 עמ' [כנראה, פורים תרפ"א].

3. “אחר מטתו של ברנר”. יפו, דפוס שהם, 8 עמ‘. בשולי הדברים: יום ד’, ג' אייר התרפ"א.

1. “פורים־רב מטעם”. יפו, דפוס שהם, 24 עמ' [פורים תרפ"ב].

5. “ממצרים ועד הנה”. יפו, דפוס קואופרטיבי “אחדות”, תל־אביב, ניסן תרפ"ב, 64 עמ'.

6. 'אחרי מות קדושים". יפו, דפוס מ. שהם, 15 עמ' [תרפ"ד. על אליעזר בן־יהודה ומכס נורדאו].

1. “הגדה של פאספילד סימפסון חוסיינים. ממצרים ועד הנה”. תל־אביב, פסח תרצ“א, י”ח עמ'.⁴⁵

ב. מאמרים⁴⁶

1. “יפו”. “החבצלת”, ל“ז, 10, ט' בטבת תרס”ז, עמ' 75 –76.

2. החתימה: “הים”. תגובות: אוהב שלום. “למען השלום!”, “החבצלת”, ל“ז, 11, ט”ז בטבת תרס"ז, עמ’82.

3. בן־ציון. “ע”ד השלום ביפו“. “החבצלת”, ל”ז, 12, כ“ח בטבת תרס”ז, עמ' 90.

4. “יפו”. “החבצלת”, ל“ז, 12, כ”ח בטבת תרס"ז, עמ' 91.

5. “האסון”. “החבצלת”, ל“ז, 14, י”ג בשבט תרס"ז, עמ' 109.

6. “למען האמת”. “החבצלת”, ל“ז, 15, כ' בשבט תרס”ז, עמ' 117.

7. “משנכנס אדר”. “החבצלת”, ל“ז, 17, א' באדר תרס”ז, עמ' 135.

8. “ארבעה עשר מי יודע”. “החבצלת”, ל“ז, 25, כ”ח בניסן תרס"ז, עמ' 194.

9. “מחזה מול מחזה”. “החבצלת”, ל“ז, 26, ה' באייר תרס”ז, עמ' 201.

10. “הפשרה”. “החבצלת”, ל“ז, 30, ד' בסיוון תרס”ז, עמ' 233 – 234. תגובה: דוד רעזניק, “כבוד הפשרה”. “החבצלת”, גל' ל‘, ד’ סיוון תרס“ז, “השקפה”, ח', סח, י”ח בסיוון אתתל“ח [תרס”ז], עמ' 6.

11. “הבעל תשובה”. “החבצלת”, ל“ז, 33, כ”ה בסיוון תרס"ז, עמ' 264 – 265.

12. “נער שנתפתה”. “החבצלת”, ל“ז, 35, ט' בתמוז תרס”ז, עמ' 280 – 281.

13. “יפו”. “החבצלת”, ל“ז, 38, ראש חודש אב תרס”ז, עמ' 301 – 302.

14. “אין כל חדש”. “החבצלת”, ל“ז, 38, ראש חודש אב תרס”ז, עמ' 304 – 305.

15. “יפו. חבל על דאבדין”. “החבצלת”, שנה 38, ל“ח, 10, כ”ב בכסליו תרס"ח, עמ' 73.

16. “החגיגה” . “החבצלת”, ל“ח, 12, ח' בטבת תרס”ח, עמ' 89.

17. “הצלת נפשות”. “החבצלת”, ל“ח, 33, ג' באייר תרס”ח, עמ' רכח. [במדור: "ארץ הקודש. מאת סופרינו המיוחדים.] חזר ונדפס בספרם של שלמה שבא ודן בן אמוץ, “ארץ ציון ירושלים”, ירושלים 1973, תחת הכותרת: “דרושים מצילים בשפת־הים ביפו”, עמ' 179.

18. “מדוע?” “החרות”, ג‘, 33, ו’ בטבת תרע"א (6.1.1911), עמ' 2 – 3.

19. “יתבררו ויתלבנו הדברים”. “החרות”, ג‘, 55, כ“ד בשבט תרע”א (22.2.1911), עמ’ 3.

20. “למבשן אשיב”. מוריה, ירושלים, בעריכת י“י ילין, שנה ו‘, גל’ 702, כ”א בטבת תרע"ה (7.1.1915), עמ' 2.

21. “תם מה הוא אומר?” “קול ישראל”. ירחון לחד“ת ומאמרים לפתרון שאלות הזמן, יוצא לאור ע”י הסתדרות צעירי אגדת ישראל בירושלם ת“ו”, בעריכת הרב רפאל קאצענעלינבויגען, ב, ג – ה, כסליו – שבט תרפ"ב, עמ' יב – יג.

נספח ב'

הכותבים על יעקב מלכוב⁴⁷

1. בלא חתימה. “אחר מטתו של ברנר ­– מאת יעקב מלכוב, יפו”, “התור”. שבועון מזרחי, בעריכת הרב י“ל הכהן פישמן, ירושלים, א', ל”ז, י“ח בסיוון תרפ”א (24.6.1921), עמ' 16. [במדור: “ספרים ומחברות. (רשימות ביבליוגרפיות)”].

2. צבי קפלן. “אחד מגיבוריו של ש”י עגנון, ר' יעקב מלכוב“, “הצופה”, ערב ראש השנה תשכ”ד (18.9.1963), עמ' 11 – 12.

3. צבי קפלן, “קירבת נפש של אמת”, “הצופה”, ערב פסח תשכ"ד (27.3.1964), עמ' 6.

4. שלמה שבא. “יעקב מלכוב מציל את נשמתו של ברנר…”, “על המשמר”, ה' באייר תשל"א (30.4.1971).

5. יוסף ברסלבי. “ברנר מ”אחר" ל“חוזר בתשובה”“, “דבר”, י”ט באייר תשל"א (14.5.1971).

6. ג. קרסל. “נידחים שעלו לכותרות, ב. ידיד־נפש של י.ח. ברנר”, “דבר”, ד' בסיוון תשל"א (28.5.1971).

7. יוסף ברסלבי. “בנתיבות לא־סלולות אל ידיעת הארץ”, הוצ' עם־עובד – תרבות וחינוך, תשל“ד (1973). הפרק: “מהגנה – לידיעת־הארץ” הסעיף: “ברנר – מ”אחר” ל“חוזר בתשובה”", עמ' 53 – 55; הפרק: “מאוקראינה – לרמלה וליפו” הסעיף: “טיפוסים, מהם ממיסדי תל־אביב, ביפו”, עמ' 133.

נספח ג'

יעקב מלכוב: “שיר השירים”, פארודיה על שירת שלונסקי מתוך: “הגדה של פס”ח" (פסח תרצ"א)

מאת: חגית הלפרין⁴⁸

בפארודיה שלו השתמש מלכוב באוצר מלים, מוטיבים ותכנים שנטל משירים רבים של אברהם שלונסקי, ולא כיוון דווקא לשיר מסוים.

נראה שלא מקרה הוא, שהפארודיה נתפרסמה דווקא בתרצ“א, שכן, באותה שנה, כמה חודשים לפני שנדפס “שיר השירים”, כתב שלונסקי פארודיות רבות על יצירותיהם של אחרים. בגליונות “כתובים” מתרצ”א נתפרסמו פארודיות על שירתם של שמעונוביץ, אלישבע, ברש, רייזין (גל' ג' – ד'), ביאליק (גל' ה') ושופמן (גל' ו' – ז‘, ח’). ו“שיר השירים” משיב אפוא מלחמה שערה, ומפנה את חציו כנגד שירת שלונסקי בכליו של המשורר עצמו: בשיר הפארודי. לכותרת “שיר השירים” אפשר להציע שני פירושים: א. הכותרת מלגלגת על תחושת החשיבות העצמית של שלונסקי, תחושת היעוד שהיה חדור בה (שניתן לחוש בה בשירים כמו “התגלות”) ועל כן, כל שיר שלו הוא בעיניו “שיר השירים”. ב. הכותרת מרמזת ש“שיר השירים” הוא מעשה פסיפס מקטעי שיריו של שלונסקי. הפארודיה, בדרכה שלה, מונה את פגמיה של שירת שלונסקי וטענותיה העיקריות הן, שהשירים לוקים במלל, שהם סתומים וחסרי תוכן, יש בהם משחקי מלים לשמם והם מכסים על ריקנותם הפנימית במסווה של “מודרניזם”.

להלן יובאו שורות מתוך הפארודיה בצד שירי שלונסקי, אולם יש להדגיש, כי ניתן להצביע במקור לחיקוי גם על שירים רבים אחרים. קריאות כמו “וי לו”, “הו־הו־הַ”, מלים כמו “כלב” ו“אח”. תיאורי העולם כבִּיצה והבאת הרעשים של העולם השיכור והמסוחרר – שכיחים מאד, והבחירה בשירים המסוימים היא, במידה רבה, מקרית. עצמת הלגלוג מוגברת באמצעות כותרת המשנה ביידיש “(בעברי טייטש: א געזאנג איבער אלע געזענגין)” ­– שפירושה: “שיר על כל השירים”, היוצרת מראית־עין של צורך בפרשנות שהטקסט הסתום והמעמיק כביכול, זקוק לה.

אברהם שלונסקי, צייר שליין

הגדה של פס"ח שׁיר השירים

(בעברי טייטש: א געזאנג איבער אלע געזאנגין(

1 שמע, אח:

2 אני פיטן רך,

3 קשקשן מודרני,

4 כך.

5 בלי קצב ואנך

6 שיר מוצלח

7 אדקלם בלי סיום

8 כלום, לא כלום.

9 הך, כושי בתוף

10 גינג־גונג,

11 פינג־פונג,

12 על הקיר טלפון,

13 בפינה – פטיפון,

14 עליו כלב ואזנו–אפרכסת,

15 מגפים במרפסת,

16 ואין בהם רגלים –

17 הן עלו לירושלים.

18 הרם־קול צורח,

19 כאופן בלי מושח:

20 הללוֹ, רדיו!

21 עגלון שקע בבוץ:

22 – וי לי, רע, דיו!..

23 כל העולם בנחת

24 בבצה שוכב בקור.

25 לבצה – קדחת,

26 כי אין לה “מוסקיטור”

27 כל העולם סמרטוט,

28 ואני כובס,

29 כַבֵס, כְבוֹס, “כבֵס”,

30 הֵי, עולם גס!

31 לדוּד, להתבשל,

32 ועל חבל, לעזאזל!..

33 כפתיתים רומזים

34 כוכבים מֵעָל.

35 תרנגלים שרים

36 אינטרנציונל.

37 מה השעה – נחש,

38 אל תתבייש.

39 חמש?

40 טפש!

41 עשרים ושש!

42 אל תצטער, אח,

43 היינו הך!

44 מחר, היום, תמול –

45 צריך לסחוב בעוֹל.

46 הוא, אני, אתה –

47 בצותא.

48 אין מפלט ואין מנוס,

49 שותים כלנו מן הכוס,

50 לחיים, לחיים!

51 עוד אחת, עוד שתים!

52 מה הטעם: מר?

53 אין דבר!

54 הפה קַנַח

55 ואל תִגנַח…

56 חג היום,

57 שיש ושמח!

58 לגום, גמע, שתה

59 יין מים, תה.

60 מילֵל תָן:

61 הוּ־הוּ־הא.

62 צוחק שטן:

63 חַ – חַ – חַ.

64 וצחוקו – ים זפת

65 תן לוֹ מעט לפת.

66 יאכל המנוול,

67 יחָנֵק, וחסל!..

68 חמור גוהק:

69 היק, היק,

70 הקהל מפהק

71 די, מספיק!

72 חדל קשקש,

73 התבייש!

74 – מה קרה?

75 מה יש?

76 השעה

77 עשרים ושש,

78 ולי עוד יש ויש;

79 בלב מועקה,

80 הלשון ארוכה,

81 על הכל, על כולם

82 אקשקש סתם,

83 אדקלם בלי סיום,

84 כלום, לא כלום,

85 ומֹח מא־פיש

עסק־בִיש.

יעקב מלכוב	שירת שלונסקי
אני פיטן רך	"תשרי", "כתובים", א, 5, תרפ"ו. כונס ב"לאבא אמר" (תרפ"ז): "אכן אני פיטן. לכן כל כך עצוב שירי האחרון – כמימים ימימה". הו השיר הפותח את הספר.
8. כלום, לא כלום	במחזור השירים "עזאזל" "כתובים", ה, 1 – 2, תרצ"א. המוקיון או הלמד ו"ו עורך תיקון חצות "על הלא כלום המשתגע". אולי מקביל גם למונח "סתם" השכיח כל כך בשירי שלונסקי, למשל, במחזור השירים "סתם" שכונס ב"בגלגל" (תרפ"ז).
9. הך כושי בתוף!	"הונולולו" (פואמה), "הדים", 7– 9, תרפ"ג, כונסב"גלגל": "בּוּשְמֶן, עדוי נוצות־יענה, מקֻעקע־עור, מקֻרזל־שער, יגיח אז עם תֹף הטם־טם – – "
10. גינג־גונג	שם
11. פינג־פונג	"קנגורו! מֶמָה! אורנג־אוטנג! הִפּוֹ־הפופוטם!– אדם! – דם גו־גו, גו־אי־הי!" ועוד הרבה.
12. על הקיר טלפון	מרמז, כנראה, למוסיקה הרעשנית של העולם המשתגע, המתוארת בשירים כמו "סחרחרת" או יריד".
13. בפינה - פטפון	ב"יריד" מוזכרים כלי נגינה רבים כמו בלליקה, מפוחית, תיבת נגינה ועוד.
15-16. מגפים במרפסת ואין בהם רגלים.	מרמז לרשימת "סתו" ("הדים", ד, עמ' 188) ובה מתוארים האנשים שנועלים ערדליים, כדי לעבור את הבִּיצה ולאחר.שהם עוברים – יחלצו את ערדליהם: – "ברוך השם! את הבִּצָה עברתי בשלום. כל כך חששתי לריומטיזמוס". "ורק הרגלים היחפות תתלבטנה, ובלי חמדה, על גבי האדמה שקרשה..."
21. עגלון שקע בבוץ	"מרזח", "פֶּרט", תרפ"ד, כונס ב"בגלגל": "ומתבוצצים אופני העגלה בכל ביב".
22. וי לי רע, דיו!	"יריד", "הדים", ג', תרפ"ד – תרפ"ה, עמ' 14 – 18. כונס ב"בגלגל": "וי, וי ירידה" וכן "הונולולו": "ומירכתים: צוחה, וי – – " ועוד הרבה.
23- 24. כל העולם בנחת בביצה שוכב בקור	שיר א' במחזור "סרק", "השילוח", מ"ה, תרפ"ו, עמ' 96 – 99. כונס ב"בגלגל": "שמש דהה בשלולית משתכשכת עם שלכת וחזירים" וכן שיר ה': "תבל! תבל אנחנו – בִּיבֵך" גם הרשימה "סתו" פותחת במלים: "מסביב: בצה. בצה. תמיד הכל. בכל".
27. כל העולם סמרטוט.	"דוי" (תרפ"ד):
28 - 29. ואני כובס. כבס, כבוס, "כבס".	”– הה: גנגס! גנגס! אהוּב וִישְׁנוּ: כַּבֵּס בשרנו וטהרנו!"
31. לדוד, התבשל	"עזאזל" פותח במלים:
32. ועל חבל לעזאזל!...	"ועזאזל פער פתאם את פיו"
36. אינטרנציונל	שלונסקי תרגם את ה"אינטרנציונל" בהיותו בעין חרוד, בשנת תרפ"ב.
41. עשרים ושש!	יתכן שיש כאן רמז לשיר "אמא שתחיה", שנדפס ב"לאבא אמא" (תרפ"ז) וכן בראש הספר "באלה הימים" (תר"ץ). שם הופיע פעמיים, ברמז, גילו של המשורר כף־זין: "כף זין נחלים הלכו מאז הימה".
42. אל תצטער, אח.	ה"אח" מופיע הרבה. למשל במחזור "סתם", בשורות כגון: "ואפל אל זרועותיו: אחי!... וי!... או: "אחי! אחי! אספני אל ביתך!"
44- 45. מחר, היום תמול – צריך לסחוב בעול	היפוך מילות ה"אינטרנציונל": "מגו כפוף נפרק העול, את עולמנו אז נקימה לא כלום אתמול מחר הכל". ודומה ל"סתם": "ולמה עוד יכבידו על צואר עייף את העול".
46 - 47. הוא, אני, אתה – בדותא	"הונולולו": "אני. אתה. אנחנו. הם. טוב!"
56 – 57 – 58 – 59. חג היום, שיש ושמח! לגום, גמע, שתה – יין, מים, תה.	"המנון הטראסק" [ארכיון שלונסקי, מכון כץ, כ"י]. היה מושר ברבים: "אנחנו אספסוף פוחח. הבוז לכל בטלן גונח "והיית אך שמח" סיסמתנו – לעדי עד! לא נשאל מאן ולאין העולם – הוא בית היין מי פִכֵּחַ פה עדיין – פרֹק העֹל!"
60 -61. מילל תן: הו – הו – ה	"סתו באהל", "מועדים", תרפ"ז. הכלל ב"לאבא אמא": "אהל שח. וסתו. ודלף מי זה יבך שם: או – הו – הו – תן או רוח? אח או כלב?"
68. חמור גוהק:	רומז לרשימתו הסאטירית של שלונסקי "לחי חמור (מאניפסט בחרוזים)", "כתובים", 28.3.29. רשימה זאת, היוצאת כנגד החנופה ואמירת "ה"הן" שבביקורת, מסיימת בשורות: "קום וחזק פה את בדק הבית, והצילנו ממוֹט ומִמַיִט – שמור ועקור ועדור ואמור: לחי החמור!"

נחמה פוחצ’בסקי

מחיר הראשונוּת

מחקר זה מתאר את חייה, ובעיקר את פעילותה הספרותית של נחמה פוחצ’בסקי (1869־1934). שהייתה איכרה וסופרת מאנשי העלייה הראשונה, ומן הראשונות בתחומים רבים, ושילמה את המחיר הכבד של הראשונוּת, של השתייכותה המעמדית ושל היותה חקלאית ואישה.

בסיפוריה עסקה בנושאים חדשים, שהמציאות החדשה בארץ־ישראל העלתה אותם, מחיי האיכרים והמושבות ומחיי התימנים, ובתוכם הנשים וגורלן הקשה במיוחד. כל זאת, בשעה שעדיין לא הייתה מסורת של סיפורים מסוג זה, והיה צורך להתחיל בה וליצור אותה. השתייכותה לאיכרי המושבות והקשרים עם הבארון, הציבו חומה בינה לבין אנשי העלייה השנייה, שנתנו את הטון והטביעו חותמם על החיים המתפתחים, במיוחד בתחום התרבות והספרות והשאירוה “מחוץ למחנה”. דעותיה בזכות העבודה העברית, העבודה העצמית, נגד העבודה הערבית, בעד הדיבור העברי ובעד זכויות הנשים והפועלים, לא הועילו לקרבה, במיוחד בתקופה הראשונה, אל חוגי הפועלים שדעותיהם כדעותיה, אבל לא־פעם סייעו להרחיקה מן החוגים שאליהם השתייכה על־פי אורח חייה והביוגראפיה שלה. רק באמצע שנות העשרים נפתחו הלבבות לסיפוריה, ולספרה השני, ורק לאחר מותה הושלם התהליך של ההבנה לסיפוריה, לאידיאולוגיה שבהם ולסבל השולט בהם.

הקשר בין חייה המלאים כאישה, כרעיה, כאם, כאיכרה, כפעילה בציבור וכסופרת, לבין רוח הנכאים המהלכת בסיפוריה, הוא מורכב, שכן, חייה הפנימיים נשארו, במידה רבה, חבויים מעין־רואה.

מהתחלות צנועות כאלה, שלנחמה פוחצ’בסקי היה חלק נכבד בהן, צמחה הספרות העברית הארץ־ישראלית, כשם שכל המפעל הגדול של ההתיישבות בארץ צמח מניסיונות ראשונים צנועים ורבי סבל, שגם בהם היה למשפחת פוחצ’בסקי חלק בלתי־מבוטל. חייה ויצירתה משולבים עד לבלי הפרד בתולדות ההתיישבות בארץ־ישראל.

א. נערה עברייה ויל"ג

ביום ט' בשבט תרמ"ו (3.1.1886) כתב יהודה ליב גורדון, גדול משוררי ישראל באותה תקופה, את המכתב הבא:

שלום לך בתי תמתי נחמה, באשר את שמה!

לבבתני במכתבך הנחמד אשר נוראות נפלאתי עליו. האמת אגיד, כי כמעט לא אאמין לדברים כי נערה בת שש עשרה שנה את וכי בשנתיים ימים למדת את שפתנו הקשה עד כדי לכתוב בה מכתב ארוך, ערוך בטוב טעם ודעת כזה. אשרי הוריך כי נתן להם ה' בת משׂכלת כזאת ובַכּל שמה, ואשרי האיש אשר תפולי לו חבל בנעימים: כי נכון לבי ובטוח כי ככשרונותיך כן מדותיך וכשם שהיית תלמידה ותיקה כן הנך בת טובה וכך תהיי, בהגיע תורך, גם אשה טובה ואם טובה, ואז תהיינה חכמתך ודעתך כענקים לגרגרותיך והיית תפארת הבנות ובך יתפאר ישראל.

באמרך כי קראת את שירי ויטבו בעיניך נתת שמחה רבה בלבי, כי הנך רואה את ניד שפתי על גורל נשי עמי העלובות בשירי “קוצו של יו”ד" ושומעת את קול קריאתי אל אחותי בנות ציון בשירי “למי אני עמל” ואיכה לא אשמח בראותי אחת מבנות ציון יודעת שפתי ומבינה הגיגי? עלי והצליחי בת תמתי, כי יתן ה' לך כלבבך תשגשגי ותפרחי ובבוא עתך עת דודים אל נא תשכחי לקרוא אותי לראש שמחתך אז מרחוק אתערב בשמחתך ומשירי יהודך.

המוקירך מבלי להכירך,

יל"ג

פ.ס. ביאור מלת “חומה” תמצאי במקומה בבאור (שה"ש ח') ולהרחיב באורה לא יתכן באזני עלמה צעירה לימים אשר גם היא עודנה חומה. [36]¹

מי היא אותה נערה בת שש־עשרה? כיצד נתקיימו איחוליו של יל“ג? מהו אותו פסוק שאת ביאורו לא רצה להשמיע באוזניה? – הנערה היא נחמה פיינשטיין, לימים נחמה פוחצ’בסקי. איחוליו של יל”ג נתקיימו במלואם, שכן נעשתה לימים סופרת עברית, איכרה בארץ־ישראל, אם למשפחה, ואחת הלוחמות הראשונות לזכויות הנשים בארץ. במלה “חומה” במובן: נערה בתולה אשר לא ידעה איש, תמה ושלמה, נתקלה בשירו של יל"ג “האיש ושתי פילגשיו” מתוך ‘משלי יהודה’, שבו כוּונה דווקא לגבר “בתול”: “בן ארבעים שנה היה אליפלט / וכבר שערת ראשו כמעט הלבינה / ויהיה עוד חומה לא ידע אשת: / אך לב מי זה מרשת / האהבה יוכל המלט?”²

מכתבו זה של יל“ג עשה רושם ונזכר מדי פעם, כגון, אצל ברנר במאמרו “אזכרה ליל”ג (תרע"ג)³ [33], שהבליט את הבדידות והטראגיות השפוכות על מעשיו של יל”ג ואת מספרן המועט של נשים יודעות עברית.⁴

מכתבו זה של יל"ג הוא תשובה על מכתבה אליו מיום 29.12.1885,⁵ שבו החלה, כנראה חליפת המכתבים ביניהם, שמתוכה נשתמרו עוד שניים ממכתביה אליו, ואין לדעת אם היו מכתבים נוספים.⁶ לאחר הפנייה המעריצה “אל כבוד אהוב עמנו, תפארת לאומנו, המשורר הנפלא הרב יהודה ליב גארדן!” וההתנצלות על שהיא גוזלת מזמנו היקר, היא מספרת לו את תולדותיה “תולדות עלמה עבריה המגודלת כשרש בארץ ציה”, שעיקרן – המהפך שחל ביחסה אל הספרות העברית, והתמורה שעברה עליה מיחס הערצה לספרות הרוסית לאהבה עזה לשפה העברית ולספרותה:

אבי לרגל מסחרו העתיק פה משכנו לפני ששה שנים ואנכי אז עלמה כבת־עשרה שנה, יחידה להורי. ואבי אשר ראה בקרבי יתרון הכשר ללימודים הביאני אל בית הגימנזיות שם מצאתי את אשר בקשה לה נפשי ושבעתי ענג ונחת רב. בשקידה גדולה שקדתי על דלתות הבית הזה וכנחל נובע מים חיים היה בעיני… אף כי צעירה מאוד לימים הייתי בכל זאת הרביתי להעמיק במצולות הספרות הרוססית ובכל עת מצוא עשיתי כל מועצי רק בה, סופריה היו בעיני כמלאכי מקום וכל עם רוססי בכלל עם חכם ונבון מאין כמוהו. אז עוד לא שערתי ולא דחיתי [?] ולא עלתה על לבי כי לאחינו ב“י המפוזרים והנידחים לכל ארבע רוחות השמים יש גם כן ספרות מיוחדת וסופרים מצויינים המקריבים כל ימי חייהם רק לטובת העם ושפתם. אכן שם אתנו מורה עברי צעיר לימים מודע ומכר לנו משכבר הוא החל לפקוח מעט את עיני ויספר לי כי גם בקרב ב”י יש ספרות נשגבה אשר בכוחה לברוא חדשות ולעשות נפלאות ולראיה הביא לו את כתבי הקודש, אך אנוכי שחקתי לעגתי לו… “אמנם יודעת נפשי – אמרתי לו – כי התנ”ך הוא אוצר כל חמדה, מקור כל חכמה, דעת ותושיה; ובכל זאת לא אוכל עוד להגיד כי יש לנו ליטעראטור במלוא מובן המילה, הבו נא לי אותות ומופתים אז אתן אומן בדבריכם“. והוא בהתגלות לבו ענה ואמר לי: “הנה יש לנו בדורנו משורר אחד נפלא אשר רוח אלהים בו ושמו ריל”ג, אם יהיו כל חכמי־משוררי הגויים בכף מאזנים וגארדאן בכף השניה מכריע את כולם; מאז עיני ראשונה חזו את שיריו הנשגבים אהבתיו בכל לבי ונפשי נקשרה עליו באהבה נצחת ורק בקסם אשר שפתו יש בידו לקרב לבות ב”י לשפתנו הקדושה. לוא הבינות ש“ע [שפת עבר] וקראת שיריו אז מהר אהבת אותו בכל לבך החם אשר חננך ד'”… אז החל רוח חדש לפעמני והחילותי בחשק עז ובתשוקה גדולה ללמוד ש“ע ומיד אהבתי את שפתי, עמי ולאומי באהבה עזה כמות. והאח, אבי, לא עברו עוד שתי שנים מעת ההיא והנני אכרע ברך לפניך בלב מלא אהבה תודה ויקר! ברוך אתה אדוני שהסיבות לי ללמוד תורה ולהדבק בכל נפשי ומאודי לעמי וללאומי, [– – –] אבי, מה מאד שמחתי לקראת צלוחתך⁷ שנתן ריח ניחוח לאפי, [– – –] אמנם רבים הדאיבו את רוחך העדינה, אך אתה כגור אריה יהודה תשחק להמונם ושאונם וכולם יכירו וידעו כי רק לך נאוה תהילה. אל תחשוב אדוני כי קולך כקול קורא במדבר! לא ולא! הנה המונים ינהרו אליך לשמוע ניבך [?] כי טוב ומתוק להם מדבש ומנופת צופים. ממני הצמאה לדבריו נפ”ש (נחמה פיינשיין)

פ.ס בשירך “האיש ושתי פילגשיו” – המלה “חומה” לא אדע פתרונה ושאלתי מרבים וגם מהם נעלם. הנ"ל.

העובדה, שהמשורר הנערץ טרח לענות לה במכתב ארוך ומפורט, ריגשה מאד את הנערה הצעירה, והיא מיהרה להודות לו, במכתבה מיום 12.1.1886 מצאריצין (היא סטאלינגראד היא וולגוגראד):⁸

לכבוד הרב החכם השלם מו"ה יהודה ליב גארדאן!

שמן נחומים הזלת על ראשי אבי יקירי! אין די תודות אשר רחש לך נפשי על כי שמת לבך לדברי ולא חסת על עתותך היקר להשיב לי על מכתבי. [– – –] באמת אגיד לך אדוני, כי כל המתנות ומכתבי־תהילה אשר רכשתי לי שנה שנה מהפדגוגים בבית הגימנזיות איננה שוה בעיני לעומת דבריך היקרים והנעימים אשר הרהיבו בנפשי עוד יתר און ואצמה [באלף] ללמוד שפתנו הקדושה ולהגות בה תמיד. נוראות נפלאתי אבי: במה זכיתי כי אתה תגיד תהילתי בפני? [– – –] דבריך אדוני חרותים לנצח על לוח לבי הרגש לכל יופי; הם יהיו נר לרגלי ואור לנתיבתי תמיד וזכרונו לא יסור ממני לעד סלה!!!

קח נא אדוני את דברי המעטים היוצאים מקרב לב עמוק ואמורים בתומת נפ"ש

המכתב השלישי והאחרון המצוי בארכיון, ששיגרה נחמה פיינשטיין ליל“ג, נכתב כשלוש שנים לאחר־מכן. היא הרגישה צורך לשתף את המשורר נערצה, באושרה ובחוויות הגדולות העוברות עליה: אירוסיה ועלייתה הקרובה לארץ־ישראל. המכתב, אף הוא מצאריצין, מט' בניסן תרמ”ט:⁹

בחיי האדם יקראו לפעמים רגעים אשר פתאום יתלהב חשק נמרץ בנפשו לדבר ולשוח עם האיש הנערץ והנקדש בעיניו והיושב עמוק בקרב לבו. [– – –] כתשוקה הזאת התעוררה עתה בקרבי. נפשי תלהט גחלים לשוח ע“פ הגליון עם האיש אשר זה כארבע שנים לקח את לבבי בשירתו הנעימה ובכוח חכמתו המתנוססת מתוך כל הגה וכל דיבור היוצאים מפיו, ולבשר לו את שמחת לבי. אבל היש לי זכות על זה? היש לי זכות לבוא בפטפוטי מלים לאיש הדגול בכל אלפי ישראל? לענות על השאלה הזאת תוכל רק אהבתי העזה לרוח האיש הנעלה הזה, ואולי גם הוא בעצמו ובכבודו. [– – –] כי מי כמוך משוררנו הנכבד והאהוב יודע את רגשות הנפש הנצמדה בחבלי אהבה לבת שירתך הנעימה? מי כמוך יודע לכלכל במשפט את חושי לב חם של איש צעיר לימים? ואם תדונני לכף זכות אז ארהיב עוז בנפשי לבוא לפניך היום כאיש בשורה, כי דע לך אדוני, כי לפני שבועות אחדים נקשרתי בעבותות התנאים עם איש עובד אדמתנו הקדושה והוא בן עיר מולדתי בריסק ואחד מששת הבחורים אשר לפני ארבע שנים נבחרו מטעם הנדיב הידוע לשלחם לארצנו הקדושה ללמדם שם מלאכת גנן ושדה, כי חפץ הנדיב לדעת אם מסוגלים אחינו יושבי ארץ הרוסה למלאכה הזאת. בקיץ העבר כלו הצעירים את חוק למודם והנה בחירי – מיכל זלמן פאחוטשאווסקי שמו – הֻשׂם לגנן בתחילה במושבה החדשה “באר טוביה” אשר קנה הנדיב בעד הבסרבים. אך אחרי אשר דבר המושבה נתבטל, נמנה לגנן ב”ראשון לציון". בקיץ הבא יבוא הנה להעלני ציונה.

וכן אדוני עוד ירחים מספר ותחז בציון עיני, ועיני תראינה את ארץ מחמדינו, את ערש ילדותנו, את הארץ אשר אליה נשאתי את נפשי מיום אשר רוח הלאומי החל לפעם בקרבי. עוד מעט ואנכי אחבק את עפר ציון, אנשק את אבניו ואסמם בדמעות שליש. האח מה מאושרה אנכי כי כך עלתה לי!

ואת השיר אשר אשיר בעלותי ציונה ברינה הידעת אדוני? הוא השיר אשר הבטחת לי להגיש בפני ביום חתונתי ביום שמחת לבי.

אכן סלח נא אדוני, הנה הלאתיך בדברי! סלח לנפ"ש המוקרת ומכבדת אותך כערכך הרם.

נחמה פיינשטיין

השיר שהבטיח יל“ג לכתוב לכבודה ליום כלולותיה, לא נתפרסם מעולם בדפוס, וכנראה גם לא נכתב.¹⁰ חליפת המכתבים עם יל”ג והקריאה השקודה ביצירתו, יותר משהועילה לחזק את רוחו של המשורר המיואש, השפיעה על התגבשות הכרתה העברית, הלאומית והציונית של הנערה הרכה. היא נאה דרשה ונאה קיימה, ועלתה לארץ־ישראל, כדי להגשים את החזון הציוני שדבקה בו “מיום אשר רוח הלאומי החל לפעם בקרבי”.

ב. קווי ביוגראפיה

נחמה פיינשטיין נולדה ביום ט“ו בניסן תרכ”ט (27.3.1869)¹¹ ונפטרה בראשון־לציון ביום ז' בסיוון תרצ“ד (21.5.1934) ונקברה “בצל השקמה”. מקום הולדתה, בריסק דליטא בפלך גרודנה, היה אזור ידוע בלמדניו ובישיבותיו. הייתה נכדתו של אחיו של הסופר והחוקר אריה־לייב פיינשטיין, שעסק בחקרי המקרא והתלמוד ובקורות קהילת בריסק [54]. הייתה בת יחידה להוריה שפינקוה וחרדו עליה ועל חינוכה החסידי האדוק” [43, עמ' 52]: אביה – יונה צבי פיינשטיין, ואמה – בלומה בת זאב מילכיקער. בת תשע עברה עם הוריה לצאריצין, ובלי לדעת מקודם אף מלה רוסית, גמרה ארבע כיתות בהצטיינות וקיבלה פרסים. “השם הטוב שיצא לנערה בין הגויים והתהילות והתשבחות שפזרו לה, הפחידו את אביה היהודי החסיד והאדוק” [43] שחשש שמא תתקרב יותר מדי אל העם הרוסי ותרבותו ותזנח את היהדות. לכן, הפסיק את לימודיה בגימנסיה ושכר לה מורה מיוחד לחנכה בשפה העברית ובתרבותה. ויש לשער, שהיו גם סיבות מסוימות יותר לפחדם של ההורים (ראה בהמשך).

בזמן קצר התקדמה מאוד בלימודיה העבריים, כפי שתיארה באותו מכתב ראשון ליל“ג (אלול תרמ"ט), שגרם לו התרגשות כה רבה, זמן מה לפני עלייתה לארץ. חודשים אחדים קודם לכן החלה לפרסם ב’המליץ' (ז' באדר א' תרמ"ט) (ראה בהמשך). בת שבע־עשרה ביקרה שוב בעיר מולדתה בריסק, ונעשתה פעילה בתנועת “חיבת־ציון” (תרמ"ו). בחורף תרמ”ט התארסה, כפי שסיפרה ליל"ג במכתבה השלישי: “נקשרתי בעבותות התנאים עם איש עובד אדמתנו הקדושה”. יחיאל מיכל פוחצ’בסקי סיפר בזיכרונותיו¹² [50], שפגש אותה בבריסק לפני עלייתו לארץ (סוף תרמ"ה), והיא ניאותה להינשא לו ושלחה את הסכמתה במכתב מרוסיה לארץ־ישראל. אירוסיהם נחוגו בעוד היא ברוסיה והוא בארץ־ישראל – “אירוסי המופלאים באמצעות הטלגרף” – בלשונו – ורק לאחר־מכן קיבל היתר מפקידות הבארון בראשון־לציון לנסוע לרוסיה, שם נערכה החתונה, ומייד לאחריה נסעו שניהם לארץ־ישראל (אלול תרמ"ט):

סוף סוף החלטתי גם אנכי לבנות את ביתי בארץ, והנערה אשר בגולה נענתה לי ומכתבה הביא לי מעבר לימים בשורת אשרי.

ובבית מר מרדכי לובמן ז"ל, ידיד הנוער, רבה התכונה. גיטל אשתו, שהצטיינה במדת הכנסת אורחים קבלה עליה באהבה לסדר נשף לכבוד הבשורה שלי והשתדלה לפאר את הנשף בכל פאר. תמונות של החתן והכלה הוצגו בראש השולחן, מעולפות בפרחים מרהיבי עין מתוצרתו של החתן דנן. הותיקים הראו כיצד מרקדין לפני כלה צנועה ושקטה כזו, והרעישו את שמי ראשון כל הלילה בשירים ורקודים על אפו וחמתו של השליט הזועם [פקיד הבארון בלוך], שאין לו במקרה כזה רשות להפריע.

בהמשך סיפר ימ“פ כיצד הצליח בעמל רב לקבל היתר מאת מר שייד, המפקח הראשי על מושבות הבארון, לנסוע לחוץ־לארץ לשישה שבועות, כדי להתחתן, לאחר ששני ניסיונותיו הקודמים אצל מר בלוך נכשלו. אולם כ”עונש" על שהוא “דוחק את הקץ” הוטל עליו לפנות את החדר, שבו גר כרווק, וכבעל־משפחה לא יכול היה לקבל חדר חדש, עד להשלמת הבנייה של הבית החדש של הפקידות.

בתמוז תרמ“ט נסע, ובאלול חזר: “ושוב אנכי, בחזרה, על חוף ארצי, והפעם עם חברתי לכל ימי חיי”. על המוצאות אותו ברוסיה עבר בשתיקה¹³ ותיאר רק את בואו לראשון־לציון בדיליז’אנס בשבעה־עשר באלול תרמ”ט מבלי שהיה לו בית להיכנס אליו, עד שבעל המסעדה הזמין את הזוג הצעיר לביתו ליום אחד. לאחר־מכן מצאו פינת גג בבית אישה צעירה וגלמודה, “וחברתי, שזה עתה יצאה מבית הורים אמידים ומחיי הרווחה, סידרה בעליצות את קינה, תחת הרעפים של מרת ד”. עוד סיפר כיצד התקינו את “הרהיטים” מארגזים וממחצלות. מכאן ואילך משולבות תולדותיהם של יחיאל־מיכל ונחמה פוחצ’בסקי וקשורות בהיסטוריה של ארץ־ישראל בכלל ושל ראשון־לציון בפרט.

תולדותיו של יחיאל מיכל פוחצ’בסקי ופועלו בתחום החקלאות בארץ־ישראל, יש בהם עניין למחקר נפרד. פרטים עליו יובאו כאן, רק במידה שהם נחוצים להשלמת התיאור על חייה ויצירתה של נחמה פוחצ’בסקי.

יחיאל מיכל פוחצ’בסקי היה אחד מששת הצעירים שנבחרו על־ידי “חובבי ציון” ברוסיה, בהתאם להצעת הבארון בנימין רוטשילד, ללמוד ולהתמחות בחקלאות בארץ־ישראל, כדי לשמש אחר־כך כמדריכים חקלאיים להמוני העולים העתידים לבוא ולהתיישב בארץ [37, 45, 46, 55]. חמשת חבריו האחרים היו: ליאון יגלי, משה ורהפטיג (אמיתי), א' הלפרין, גרשון הורביץ ויצחק אפשטיין. מהם נשארו בחקלאות שניים: י“מ פוחצ’בסקי ומשה ורהפטיג (אמיתי), שהיה איכר ביסוד־המעלה. על יצחק אפשטיין, שפנה להוראה והקים את בית־הספר בראש־פינה, עוד ידובר בהמשך. י”מ פוחצ’בסקי פירסם מאמרים בעניני חקלאות ב’האכר‘; ‘החקלאי’ ב’ספר ראשון לציון’ ועוד, וכאמור, סדרת זיכרונות מרתקת ב־33 המשכים ב’בוסתנאי' [51־48]. סיפורו על תולדות הגפן בארץ וראשית גידולן של הגפנים בראשון־לציון הוא סיפור בלשי ממש, וממנו עולה גם יחסו הנלהב לבארון ובקורת קשה על פקידו בלוך, שאותו הוא מכנה: “פרעה מלך ראשון לציון”.¹⁴

מן המכתבים שכתב לרעייתו ולילדיו, עולה דמות של אדם שלם, המאמין בעתיד החקלאות ובמפעל הציוני, איש עבודה, שאינו יכול לשבת ללא עשייה אפילו על מיטת חוליו, והמוכן תמיד להעניק לאחרים ביד רחבה מידיעותיו ומניסיונו החקלאי העשיר. מחלותיו וכאביו, במשך שנים הרבה, לא מנעו ממנו להמשיך ולעבוד הרבה וקשה במשקו ובהדרכה חקלאית ביישובים החדשים בארץ. היה בו צירוף תכונות מנוגדות שקיבלו לא פעם ביטוי קיצוני: עקשנות ונחישות בצד רכות ועדינות, נוח לרגוז ונוח להתפייס, חשדנות ותמימות, יובש והתפעלות (ראה בהמשך).

יחיאל מיכל פוחצ’בסקי.

נחמה וי“מ פוחצ’בסקי הגיעו לארץ־ישראל באלול תרמ”ט והתיישבו בראשון־לציון, תחילה בחדר קטן בבניין הפקידות, שהיה בעליית־הגג מעל לאורוות הסוסים, ולאחר מכן, בביתם הפרטי. היה זה בית מיוחד במינו. הוא היה הבית השני במושבה, לאחר ביתו של דוד יודלביץ, שהונהג בו הדיבור העברי ושימש מרכז לצעירי המושבה, ביזמתה של בעלת־הבית ובהסכמה שבשתיקה של בעל־הבית. ימ“פ סיפר בזכרונותיו ב’בוסתנאי', כיצד נסעו, הוא ואישתו, לירושלים ופגשו בה את אליעזר בן־יהודה ואשתו דבורה, שכן, בן־יהודה הכיר את נחמה עוד ברוסיה. משה סמילנסקי תיאר את תדהמתו של איתמר בן אב”י עם ביקורם בביתו, למשמע דיבורם העברי [46]. עוד סיפר ימ"פ, בהומור האופייני לו, כיצד התארח בביתם אחד־העם, "שהביט בחביבות על מחצלותינו הפרושות תחת רגליו, ומי יודע אם לא שם חיפש אחרי “‘אמת’ מארץ תצמח”.

מעניינת במיוחד עדותו של שלמה צמח בספרו האוטוביוגראפי ‘שנה ראשונה’ (1952) על ביתה של משפחת פוחצ’בסקי [52]. צמח, שהיה מן הבולטים באנשי העלייה השנייה, שנלחם בעוז נגד אנשי העלייה הראשונה ופקידות הבארון, תיאר שם את השנים תרס“ד – תרס”ה. זוהי, במידה רבה, עדותו של “עד עויֵן” שבעל־כורחו ענה אמן. בפרק “ראשית מדון” (עמ' 335־327) תיאר במפורט כיצד הסתכסך עם אנשי ראשון־לציון על עסקי אוגנדה, וכיצד הסעיר את המושבה בכך שקרא לפניהם את “משה” של אחד־העם בתרגום ליידיש, ובפירושו לפניהם הכניס רעיונותיו, כיוון שנאסר עליו להשמיעם בגלוי. הסערה שקמה בעקבות דבריו פילגה את המושבה, ובין אלה שמחאו לו כף, הייתה גם אישה אחת “מרת פוחצ’בסקי שהזמינה את הכל לביתה” לאחר האסיפה (עמ' 331). וכך הוא מתאר את החבורה ההולכת, תוך כדי שירת “חושו אחים, חושו” לביתה של משפחת פוחצ’בסקי:

אצל בית קטן בנוי על תל קטן מאחורי בית הכנסת הקביל את פנינו מר פוחצ’בסקי, שאינו איש־רעים, ופתח לנו את דלתו. לא ידע מה שאירע ותמה, ואין סבר יפה בפניו. בן־אדם כחוש הוא, ומחמת רזונו נראית קומתו גבוהה משיעורה; גביניו אפורים וסבוכים וכבושים, ודומה, על כל העולם הוא קובל. ראשו קירח, ועור קרחתו המסגילה עולה יורד ברתיחה בשעת דיבורו, ואפילו כשהוא מסכים עמך ומתרצה עליך, דומה, גוער הוא בך ורוטן עליך. אבל ניצנצו מתחת הגבינים הכבושים שתי עיני תכלת ביישניות ובהולות ושלוח מבטן באלכסון. ויש בן יותר מורא ופחד מקפידה ורוע־לב. משנכנסנו למרפסת מיד נדחק לצדדים והתכנס לתוך עצמו מפני ידיה העסקניות של בת זוגו. מרת פוחצ’בסקי היתה כל ימיה, משחר ילדותה ועד היום הזה, יפת־תואר ובעלת מזג לוהט, ועל שתי מידותיה אלו גאוותה בדעה ובהכרה. אף משכילה היא [– – –] וכותבת סיפורים מחיי הארץ ודיבורה עברי רוהט ומצלצל בין שפתיה; אולי בעמידה צנועה זו בצל זוגתו עצירה ותרעומת גנוזה שבהליכות בעלה.

בהמשך תיאר שלמה צמח את הפעולה שהתנהלה בבית זה, למען בחירתו של משה סמילנסקי לקונגרס בשם “ציוני ציון” כנגד האוגאנדיסטים שבמושבה, ושיבח את מעשיותה של נחמה פוחצ’בסקי ופעילותה. העובדה שהיא גברה על התנגדותו והכניסה אותו בעל־כורחו לוועד שהיא עמדה בראשו, והוא נעשה אחד מסגניה, גילתה את עצמתה של אישיותה, ואת תמיהתו לנוכח אישיות חזקה זו שמצא בבית זה.

א“מ קולר, מאנשי העלייה השנייה, וממייסדי גן־שמואל, הזכיר אף הוא את “הפגישה המופלאה” שהייתה בראשון־לציון “עם שניים מחוגי האיכרים: נחמה פוחצ’בסקי ואחיה מרגולין”. הוא תיאר אותה כ”אשה אצילת־נפש אשר התקרבה לעדת החלוצים והתהלכה ביניהם כאם וכאחות" [53]. בית זה והליכותיו, ובמיוחד סדר־יומה המפרך של בעלת־הבית, תוארו גם בזיכרונותיה של שרה עזריהו [47].

בבית זה, כפי שסיפר י“מ פוחצ’בסקי בזיכרונותיו, ביקרו גם הרב יעקב מאז”ה ממוסקבה, רוב הצירים שבאו לקנות אדמה בשביל חברות שונות, לוין־אפשטיין, מייסד “מנוחה ונחלה”, שהיה גם ידיד המשפחה ועוד תיירים “מכל אפסי ארץ”. הבית נהפך למרכז "שבו מצא הנוער הארצישראלי מקום לבלות אלו שעות של עליית נשמה, מעין “קלוב תרבותי, וכל זה למורת רוחה של פקידות הבארון, שעליה כתב בשנאה רבה, שלא התערבה כנראה בגלל השפעתו של ד”ר מזיא.

בית משפחת פוחצ’בסקי, נבנה לאחר שנת 1899 בידי יחיאל מיכל לאחר שנעשה איכר עצמאי. הבית נבנה במרוחק משאר הבתים, כדי לגדל את הבן עשהאל, על טהרת העברית, מבלי שיושפע מילדי השכנים דוברי האידיש. הבית נהרס בשנת 1970. צוייר על־ידי הנכדה רות ארבל על פי תמונה.

גם ביאליק, בביקורו הראשון בארץ (תרס"ט), נפגש עם נחמה פוחצ’בסקי בביתה בראשון־לציון, וחמש־עשרה שנה לאחר מכן הזכיר בהנאה ובהומור פגישה זו: “זכרתי את מקל השקדים אשר עקרת מגנך בשבילי, כצפורה בשעתה, ואף אם לא של סנפיריון היה, בכל זאת בקעתי בו את הים ועשיתי בו נפלאות על גביהם של כמה ‘מצרים’” (י“ט באדר תרפ”ה) [31].

רשימת המפעלים, המוסדות והארגונים, שנחמה פוחצ’בסקי הקימה, יזמה והייתה פעילה בהם מרשימה מאוד. במיוחד בולטת פעילותה המתמדת להטבת מצבה של האישה והמאבק על זכויותיה ומקומה כשוות־ערך בחברה, ועל זכותה לבחור ולהיבחר. הייתה חברה במועצת ראשון־לציון, בוועד השופטים, בוועדת התרבות, באגודת הסופרים העברים, באסיפת הנבחרים, יו“ר אגודת נשים, מייסדת חברת “לינת צדק” ו”קופת מילווה" ופעילה בוויצ"ו. וכל זאת, בתקופה שפעילות נשים, הן בארגוני נשים ובמיוחד בארגונים “גבריים” מובהקים, הייתה יוצאת־דופן ונדירה. את כל הארגונים הללו תיאר דוד יודלביץ בפרק “הסתדרויות הנשים בראשון לציון” ב’ספר ראשון לציון' [43]:

לפני כ־40 שנה [הספר הופיע בשנת תש“א] בתחילת המאה שאנו עומדים בה, התעוררו הנשים ובראשן נחמה פוחצ’בסקי, וייסדו להן “חברת לינה”. דאגו לאורחים ולאורחות עוברי אורח עניים לאכסן אותם ימים מספר, ולאפשר להם להמשיך דרכם הלאה. עבדו הנשים רבות לתועלת העניים ולאט לאט נוספו לפעולתן גם גברים, וישנו השם ל”חברת לינת הצדק". עזרו גם לחולים. היו שומרות על פי התור אצל חולים, משמרת לילה ומשמרת יום. [– – –] אחר כיבוש האנגלים עלתה על השולחן חיי העדה, שאלת בחירות במושבה, והנשים התעוררו והחלו לדרוש שווי זכויות גם להן לבחור ולהבחר.

[– – –] לא הרפו מפעולתן עד שהוציאו מאווייהן לפועל והנשים קיבלו זכות בחירה שלמה. והראשונה שנבחרה בין חברי ועד העיר היתה נחמה פוחצ’בסקי. לפי מספר הקולות שקיבלה לעומת שאר הנבחרים היתה צריכה להיות ראש־הועד במושבה, אלא שהשעה היתה שעת חירום ורבת־אחריות ותמסור נחמה את ההנהלה לידים שהיו יותר מנוסות בכך (עמ' 522).¹⁵

עדויות דומות הביאו גם: מרדכי בן־הלל הכהן בזיכרונותיו מתקופת מלחמת העולם הראשונה [41], ואחרים [47].

בארכיון ראשון־לציון נשארה רשימתה בנושא: “האשה בבנין ראשון לציון”, שנכתבה במלאות 50 שנה למושבה (תרצ"ב), ובה סקירה היסטורית מפורטת על מקומן המרכזי של נשים בתולדות המושבה, וזכויותיהן הרבות בהקמתה וביסוסה. מקום מיוחד מוקדש למלחמה על זכויות הנשים לאחר מלחמת העולם הראשונה.¹⁶ יתכן, שהיא שימשה מקור לתיאורו זה של דוד יודלביץ.

רשימה זו, לא פחות משהיא עדות היסטורית, יש בה עדות אישית, המשקפת את אורח־חייה ופעילותה של הכותבת עצמה:

עוד בצעדי הגבורה הראשונים של סלילת דרך במדבר זה, נלוותה האשה לבעלה כחבר שוה בעבודה. הוא היה עסוק בשדה ובכרם והיא – בבית ובחצר, ושעות עבודתה הרי הן תמיד מרובות משל הגבר.

ברשימתה זו מייחסת הכותבת לנשים את העובדה שגזירת הגירוש שנגזרה על ראשון־לציון על ידי התורכים במלחמת העולם הראשונה, לא יצאה אל הפועל בגלל התנגדותן של הנשים: “אם למות נדונו – מוטב להם למות כאן בקן שלהם, מלמות בנדודים! קול האשה מצא הד בלבבות וראשון נצלה”. גישתה המפוכחת מוצאת את ביטויה בדברי הסיום: “מאז ועד היום לא נכרת התקדמות רבה בכוון זה [של מימוש הזכות לבחור ולהיבחר], אבל החיים בכלל קיבלו צורה יותר רחבה”.

שנים אחדות שימש י“מ פוחצ’בסקי כמדריך חקלאי בנקודות התיישבות חדשות שונות. ביניהן קרית־ענבים, בית־אלפא, כנרת, דגניה ב', תל־יוסף, עין חרוד. בתקופת שהותו בקרית־ענבים,¹⁷ התלוותה אליו גם רעייתו. (על רישומה של שהות זו בקרית־ענבים בחייה וביצירתה ראה להלן). י”מ פוחצ’בסקי תרם מידיעתו ומניסיונו הרב בתחום המטעים ובמיוחד בגידול גפנים, ומצא שיטות וזנים המתאימים לתנאי ההר, בשעה שמומחים אחרים התייאשו מאפשרות זו. על אף מחלתו וכאביו שהציקו לו ביותר, הייתה תקופה זו של הדרכת המתיישבים הצעירים, אחת המאושרות בחייו, כפי שהדבר התבטא במכתביו לרעייתו ולילדיו.

ראשון לציון, הנחת הצינורות הראשונים.

זיקה מיוחדת הייתה לנחמה פוחצ’בסקי לשכונה התימנית בראשון־לציון שהתפתחה בשולי המושבה בשנות מלחמת העולם הראשונה. בתיהם – או ליתר דיוק סוכותיהם הראשונות – שנבנו במושבה, היו סמוכות לבניין התלמוד־תורה שהיה קרוב לביתה. מתחילת בואה למושבה ובמשך כל ימי חייה נמשך “הרומאן” שלה עם התימנים, וזכתה בפיהם לכינויים: “קונסול של תימנים”; “אמא של תימנים” ו“גברת נחמה”, או כפי שהעיד ר' בנימין: “המלאך הטוב” [32]. היא ארגנה כיתות לימוד בשבילם, טיפחה את הילדות המוכשרות שבהם והשפיעה על המשפחות שיאפשרו להן ללמוד בבית־הספר. הייתה מפשרת בסכסוכיהם המשפחתיים ובמריבות בין שכנים.¹⁸ מצויות עדויות רבות של התימנים, ובמיוחד של הנשים התימניות, שזכרה חי בקרבן, מהן שנאספו על ידי נכדתה רות ארבל. על אווירת הבית הפתוח ומכניס־האורחים מעידה חליפת המכתבים המשפחתית בצל עדויותיהם של אלה שהכירו אותו מקרוב:

במלחמת העולם הראשונה חנו הגדודים העבריים בסרפנד. קולונל מרגולין היה ידיד משפחה משכבר הימים. הוא הביא אתו את ד“ר סולומון, רופא הגדוד, ותכופות באו לבית סבתא רכובים על סוסים. במקביל הגיעו גם החיילים, קבוצות קבוצות, להתאוורר, לבלות, לאכול, לישון. הבית היה מלא. ישנו על ספסלים, על שולחנות ותחת שולחנות. סבתא נהפכה ל”דודה של הגדולים". לפי התקן הבריטי אסור לחיילים ולמפקדים להימצא בצוותא. לעיתים היו החיילים בבית, וכששמעו את פרסות הסוסים של הקצינים מתקרבים, היו קופצים דרך החלונות [– – –]

בית פוחצ’בסקי שימש גם כ“בית הבראה” בראשון. רבים לקו במלריה. החלפת האוויר נחשבה לתרופה בדוקה. מישהו שגר בקצה האחד של המושבה, נשלח, לאחר מחלה, לבית פ. בקצה השני של המושבה ל“החלפת אוויר” [– – –]

בבית סבתא היה ארון של “לינת צדק” ובו מכשירים רפואיים – מודדי חום, מוצצי חלב, סירי לילה ועוד כהנה. וכל הזקוק היה בא, הביא משכון וקיבל את הכלי שהיה זקוק לו בהשאלה. [– – –] סבתא, שהיתה קנאית לשפה העברית, דרשה שיבקשו את החפץ הדרוש להם בעברית. (מתוך מכתבה של הנכדה, רות ארבל).

על המשק למופת שניהלה, בנוסף על עיסוקיה הציבוריים ויצירתה הספרותית, העידה גם יהודית הררי ברשימת־זיכרון: אכרה למופת היתה, חצרה היתה מלאה עופות, ירקות ופרחים. ברפת געו פרות חולבות, בבית אכלו מפרי ידיה, את הלחם אפתה בעצמה" [15].

ג. רשמים ראשונים

כחודש לאחר בואם של בני הזוג פוחצ’בסקי לארץ, שלחה מכתב ארוך על המוצאות אותה, לקרוב משפחה בבריסק מ' פאדובה, שהיה לו גם חלק בשידוכם. המכתב, מראשון־לציון, מיום ג' דחוהמ“ס [י”ח בתשרי] תר“ן,¹⁹ נכתב תחת “הלם הפגישה” עם הארץ, שהיה חזק במיוחד כשהמדובר באישה, ועוד באישה שזה עתה נישאה, ועזבה בית מלא כל טוב. השפעת הפואמה של יל”ג קוצו של יו“ד” מהדהדת בו, יחד עם רושם ההתרחשויות בארץ, ובמיוחד ההצגה העברית הראשונה בירושלים ונסיונות הדיבור העברי במושבה.²⁰

בראשיתו של מכתב זה התנצלה על שניסתה פעמים אחדות לכתוב אליו “והנה ענינים רבים אחרים באים לפני ויפריעוני ממלאכתי זאת”, והשתוממה על שעבר כחודש ימים ולא הצליחה לכתוב לו דבר “כי טרודה אנכי מיום בואי כל כך, עד כי כמעט זרים לי עוד דרכי ציון” וגם להוריה ולאחיה לא מילאה חובתה. על עצמה העידה כי “כמה פעמים בכל יום יעלו על לבי דברי המשורר הגדול להאשה העבריה:… תאפי, תבשלי ובלא עת תבולי. וזאת היא תשובתי להשואלים אותי שבע בכל יום מדוע לא אכתוב מאומה מא”י. גם בן־יהודה ישאל מדוע לא אכתוב? האם ארץ־ישראל לא עשתה עלי כל רושם? כאילו לא ידעו גם הם כי אשה עבריה לא נוצרה לכתוב ולברוא רעיונות, כי היא בחושך באה ובחושך תלך". את מכתבה סיימה בבקשה: “לכן ידידי בל תדרשו ממני הרבה, כי לא אוכל לעשות”.

הסיבה העיקרית הייתה ריבוי האורחים שמילאו את הבית כל ימי החג, ובייחוד ביום האחרון שלו “עד כי נלאיתי ביום ההוא מרוב טירדה ועבודה”, ומנתה את שמותיהם בפניו. בשל כך לא יכלה להילוות לשיירה הגדולה, כשלושים איש, שהלכה בחול המועד סוכות לירושלים, ועשתה עליה רושם רב: “עד כי לא יכולתי למוש ממקומי וכבמסמרות נטועה עמדתי על מקומי זמן רב ולא ידעתי את נפשי מרוב שמחה אשר מלאה את לבי על כל גדותיו”. שילוב זה של עבודה קשה וחוסר פנאי לעצמה יחד עם התלהבות רבה מכל הנעשה בארץ, אופייני לכל חייה:

גם חזיון ראו צעירינו על הבמה בירושלים. תלמידי בתי הספר, תחת פקודת המורים והמשגיחים הציגו את “זרובבל” [מחזהו של לילינבלום] אשר אותו העתיק לעברית ה' יעללין חתן ה' פינס… כל התלמידים מדברים שם היטב בשפ"ע [שפת עבר], רק בהברה ספרדית, והם עשו על כל השומעים רושם חזק ונורא. אחד הצעירים אשר מסר לי את דברי החזיון הזה בכה בכי תמרורים בדברו. כל כך פעל עליו החזיון. מורי בית הספר חפצים גם פה להציג את החזיון אבל לא תעלה בידינו למלאות את החפץ הזה כי קשה הדבר ממנו לעשותו. אף כי מדברים אנחנו מעט מעט בלשון הקודש. אבל להציג חזיון שלם כבד ממנו הדבר מאד.

המשך המכתב תיאר את מאמציו של דוד יודלביץ לדבר עברית בלבד, ולהכריח את האחרים לעשות כן, עד כדי קיצוניות. ניכר, שבעניין זה עמדה לצדו.

כחודשיים לאחר־מכן, ביום כ“ג בטבת תר”ן²¹ שיגרה אליו מכתב נוסף על אף העובדה התמוהה בעיניה, שלא קיבלה ממנו תשובה למכתב הראשון: “ואיך לא תחפוץ לקחת דברים עם איש היושב עליה [על אדמת ארצנו] ולדעת כל אודותה?”

במרכזו נעשה חשבון־נפש בין מי הרואה את התפתחות היישוב מבחוץ “ידמו, כי הישוב יתרחב ויגדל מיום אל יום וחדשות יצמחו פה כעשב השדה” לבין “האיש היושב בציון” הרואה "בלב דוי כי הישוב ישים בעצלתים דרכו. [– – –] וגם בין אלה אשר נאחזו פה ישנם אנשים אשר לא אהבת ציון הביאם הלום, ועליהם נוכל לאמר “לא מעוקצך ולא מדובשך. כי הם ירעו להרעיון הרבה יותר מאשר יטיבו, בהוציאם את דיבת הארץ רעה”.

ומי אשם בדבר? אשמים אחינו בני ישראל באשר הם שם, אשמים הם יען אשר לא שמים לב לעתידות עמנו [– – –] מעטים הם חובבי ציון מאחינו, אחד בעיר ושנים במדינה, וגם הם אינם עושים מאומה, [– – –] כי לולא הצדיק [– – –] לולא הוא בחסדו הגדול תמך בידי האנשים המעטים הנמצאים פה אז כמעט כולם אבדו אבדו. אך הלא אחד הוא הנדיב, וצפור אחד לא יביא קיץ. לכן עוד רחקה הישועה ממנו. [– – –] וכל עוד אחינו עומדים מרחוק להרעיון הקדוש הזה, [– – –] אין כל תקוה לעתידותנו. זאת ראיתי ונוכחתי לדעת וכן יחשבו רבים.

היא מתוודה לפניו, כי במכתבה לאחיה יעקב תיארה ב“אספקלריה מאירה” את חייה, אולם כשבאה לעשות את חשבון־הנפש בין אהבתה לארץ לפני עלייתה, לבין הרגשותיה כעת, לאחר שראתה אותה “בעיני בשר”, הסך־הכל הוא כי עצמת האהבה עתה גדולה מאשר קודם, על אף כל הקשיים והמכשולים. אהבה זו ניזונה בעיקר ממראות הנוף סביבה, שאותה תיארה בהתפעמות עזה: “האויר בארץ ישראל שקוף וטהור למאוד עד כי במרחק שמונים מיל עד ההרים נראה את כל פני הככר”. בסיומו של המכתב הודתה לו על כל הטוב אשר עשה למענה עד כה והזמינה אותו לבוא ולבקר “ותשבע רוב נחת”.

רשמיה הראשונים באו לידי ביטוי פומבי גם במכתבה לאחיה, שנזכר לעיל, ושפורסם ברבים ב’המליץ' (כ“ב בניסן תר”ן) [ד],²² וברשימתה “עולי ציון”, שפורסמה אף היא ב’המליץ' כחודש לאחר מכן (י“ד באייר תר”ן) [ה']. בראש המכתב נרשם בסוגריים: “העתקה ממכתב אחת מבנות ציון לאחיה, בשפת עבר”. קרוב לוודאי, שהכותבת ידעה שמכתבה עתיד להתפרסם, או לפחות להיקרא על ידי רבים, כשם שהייתה ערה לאחריות המוטלת על כל מי שבא לספר “אמת מארץ ישראל”: “ואקוה כי דברי יעשו רושם טוב עליך ועל כל אשר יקראם, אף כי לא אשתדל לתאר את המחזה בצבעים יותר מאירים מאשר התיצב לפני עיני”. במכתב זה סיפרה על קניית אדמת “דוראן” על ידי יהושע חנקין, ועל הטקס החגיגי שנערך ובו נקבע השם “רחובות” למקום החדש.

הרשימה “עולי ציון” תיארה את ביקורה הראשון בירושלים בחג הפסח, באתרים השונים כגון: הכותל המערבי, חורבת ר' יהודה החסיד, יד אבשלום, קבר הנביא זכריה. במרכזה תיאור הנוף בשעת הנסיעה, ההתרגשות הגדולה עם הביקור במקומות ההיסטוריים וההזנחה השוררת בכמה מהם, ולבסוף, השיבה הביתה לראשון־לציון בלב מלא. על המכתב ורשימת־המסע חתמה בכינויה הספרותי: נפ"ש. מכאן ואילך נעשה כינוי זה, שלא הרבתה להשתמש בו, שגור בעיקר בפי אלה שכתבו עליה.²³

ארבע שנים לאחר בואה לארץ, שוב התפרסמה ב’המליץ' (כ“ט בתשרי תרנ”ד) רשימה, והפעם מעמדה של איכרה ותיקה: “מזיכרונות אחת האכרות בא”י" [ז']. היא סיפרה בה על הימים ההם, בשעה שישבה על גדות הדונאו בחברת צעירים רומינים, שהחניפו ליופיה אולם לא נתנו לה לשכוח כי יהודיה היא, ושאפה יחד עמהם “לאושר ארצם”. לעומת זאת בהווה היא נמצאה ביפו, ליד “בית־עקד הספרים”, צופה מול הים, ומתעצבת על “שבר עמנו הגדול” ומקווה שכל הכיכר הזאת תהיה פעם לנו. לשאיפות “טריטוריאליות” אלה יהיה המשך־מה בכתיבתה בשנים הבאות.

בשנת תרנ“ו (1896) נסעה נחמה פוחצ’בסקי לרוסיה, עם בנה עשהאל, וחזרה כעבור שנה. מתקופה זו נשארו בעיזבון המשפחה שמונה מכתבים של י”מ פוחצ’בסקי אליה. (עליהם ועל הסיבות לנסיעה זו ראה בהמשך, בפרק: “החידה”).

דוגמא נוספת להשקפותיה של נחמה פוחצ’בסקי על הנעשה ביישוב בכלל ובמושבתה ראשון לציון בפרט, בעקבות ויכוח ציבורי שהתעורר, התגלה במכתבה ללוין־אפשטיין, שהיה באותה עת בניו־יורק, מיום י' בתמוז תרע"ב, זמן קצר לאחר הופעת ספרה ‘ביהודה החדשה’ [28]. באותו זמן פרסם לוין־אפשטיין מכתב למערכת ‘האור’ (כ“ב בסיון אתתמ”ג לחורבן [תרע"ב]) “נגד השמעת יצירותיו של ואגנר בירושלים”. חמדה בן־יהודה שלא הסכימה עם דעתו זו, יצאה נגדה במאמרה ב’האור' (ג' בתמוז אתתמ“ג לחורבן [תרע”ב]) בנימוק: “נכון שוגנר שונא ישראל והוא אדם רע, אבל גאונותו מכפרת על הכל”. היא תיארה את הרושם שעשתה עליה המוסיקה שלו, שהביאה אותה להתמסר “לעמי ולארצי” וזהו “הנצחון היותר גדול על וגנר”.

במכתבה, לאחר שנחמה פוחצ’בסקי הודתה ללוין־אפשטיין על מאמציו להפיץ את ספרה, הביעה את דעתה לא בשאלה אם לנגן או שלא לנגן מיצירות ואגנר, אלא אם לנגן או שלא לנגן בבתי־האיכרים במושבות בכלל:

מכתבו ב“האור” ותשובתה של הגברת חמדה בן־יהודה היו לשיחה אצלנו במשך אי־אלו ימים. התעוררה השאלה – מי הוא וגנר? כן, ישנם אצלנו טיפוסים אי מפותחים ששמות האמנים הגדולים טרם ידועים להם ועל כתוב זה שברו את שיניהם וקראוהו בוריציות שונות. וככה היה מכתבו ותשובתה של הגברת חמדה לפתיחה בשעור של מוסיקה, ומקצוע זה של אמנות תופס מקום גדול וחשוב מאד בזמן האחרון בחיינו. בית הספר של מוסיקה ביפו הריהו דולה פנינים ממש מתוך אפלת החיים. שם עולים ומבצבצים כככבים עד אין מספר. גם מושבתנו, עם כל גדוליה ועשיריה, שחה עם הזרם. לימוד כנור או פסנתר נשמע בכל בית, מספר המכושרות [המוכשרות] הולכות ומתרבות מיום ליום. באיזה בית אינו נמצא כלי נגן זה? ויושבות בריות קטנות, פעוטות, כל הימים לפרט על הפסנתרים. חוורות הן ורזות וצנומות, אבל עיניהן בוערות ותקוה נשקפת מהן להיות כבת פלוני ופלוני, שכוכבה כבר מהבהב שם בשמי מרום… מרא דאברהם. איזה עם חולה הננו!

ויש בדברים אלה תרומה נוספת לחיזוקה של התדמית השלישית שהייתה לראשון־לציון, בגלל הפסנתרים הרבים שהיו בה²⁴ [37], בעיני אנשי העלייה השנייה והבאים אחריהם. בנושא זה, כמו גם בשאלת העבודה הערבית, ובנושאים אחרים שהיו שנויים במחלוקת, הייתה דעתה של נחמה פוחצ’בסקי קרובה לזו של אנשי העלייה השנייה.

ד. החידה

פעילותה הציבורית הענפה של נחמה פוחצ’בסקי, שולבה בחיי משפחה חמים ואינטנסיביים (בן ובת: עשהאל ואפרת) ובחקלאות. בד בבד התקיימה גם פעילותה הספרותית, שלא הייתה רבה, אך מתמדת. לאורך כל השנים פירסמה מאמרים בנושאים שונים, מהם מאמרי פולמוס ומהם תגובות על ענייני היום, וכמובן, סיפורים, שרובם כונסו בשני ספריה: ‘ביהודה החדשה’ (תרע"א) [א‘] ו’בכפר ובעבודה’ (תר"ץ) [ב']. בעיזבונה נמצא כתב־יד של “רומן ארצישראלי” ‘במדרון’, שלא נדפס, וכתב־יד של “רומן” אחר: ‘בתוך הנקודה’, הוא הסיפור ,בצל הקבוצה", שפתח את ספר סיפוריה השני ‘בכפר ובעבודה’ (ראה בהמשך).

למקרא פעילות מגוונת זו, של אישה שחיה חיים שלמים ומלאים, ודומה, מיצתה את עצמה ואת יכולתה בחיי הציבור ובחיי המשפחה, בחקלאות, בתרבות ובספרות, הגשימה את עצמה ואת חזונה במלואם ואף זכתה להמשך, מצפה הקורא למצוא התאמה בין החיים השלמים לבין היצירה הספרותית. ולא כן הוא. אלה הם סיפורים של אכזבה, תחושת כישלון וייאוש, והרבה מאוד כאב וייסורים. הגיבורים נתפסים כקרבן, קרבן המציאות הארץ־ישראלית.

באי־התאמה זו יש מן החידה. אמנם, אין שום הכרח שתהיה התאמה בין הביוגראפיה ליצירה, ויכול להיות אדם מאושר הכותב יצירות רוויות עצב וייאוש ולהיפך, שכן, העובדות הביוגראפיות “הרשמיות” והגלויות, הן מסגרת חיצונית בלבד, והיצירה הספרותית אינה משקפת את חיי היוצר כפשוטם. אולם התמיהה קיימת בכל זאת במקרה זה, בשל אופיים וטיבם של סיפוריה, כפי שעוד יודגם בהמשך. לכולם יש אחיזה איתנה במציאות כפי שהייתה, והם מבוססים על מעשים שהיו, מאורעות שקרו, אנשים ונשים שחיו בסביבתה הקרובה של המספרת. לא־פעם נשארו בסיפור עצמו, במכוון, עקבות המודל, ששימש חומר־גלם לגיבורים ולגורלם. לכן, הניגוד אינו בין הקורות את הגיבורים בסיפור, לבין קורותיהם במציאות, אלא באווירה הקודרת, הנוצרת כתוצאה מזווית־הראייה שממנה מסופרים סיפורים אלה – מעמדתה של המספרת המכוונת את המאורעות ומפרשת אותם. ולא זו בלבד אלא שלא פעם מסתיים בכי טוב המאורע במציאות, ואילו הסיפור שהיה מבוסס עליו – בכישלון. עמדה זו של ייאוש, קדרות ועצב, היא המנוגדת לקורות חייה של המספרת שהן, לפי העובדות החיצוניות “סיפור של הצלחה”.

משה סמילנסקי, שהכירה שנים רבות “מאז היותו עלם בן שבע־עשרה” (1890) הוא שסיפר עליה כעל אישה פצועה שעברה טראגדיה אנושית גדולה, “טראגדיה, אשר לא אחת שמעתי את ספורה ללא־מלים, ואשר עדיין לא קם סופר בישראל אשר יסמלה במלים לנצח” [8, 20] אבל סתם ולא פירש מהי טראגדיה זו ומתי אירעה, ואין לדעת אם אכן ידע פרטיה. לדעתו, “ידעה להפוך אסון פרטי למקור נצחי של אהבה וחסד ורחמים לכל הבריות, ולמקור של מרץ וכוח ומעשים טובים ומבורכים כל ימי חייה”.

לדעת משה סמילנסקי, אין בסיפוריה “הד להמית לבה הפרטית” והם “יהיו תמיד ביטוי לאותו מגן, אשר בו נתכנסה ונסתתרה המית לבה, אך לא לעצם המית לבבה… האם לא רצתה או לא יכלה?…” כוונתו, שהיא מסרה את ענות־נפשם של גיבוריה, אולם לא את ענות־נפשה שלה; אם כי זו נמסרה בעמדת המספרת ובהלך־נפשה הכללי העצוב והמיואש, שבו כתובים סיפורים. לדעתו, פעלתנותה היתירה היא “האחזות בקרנות המזבח”: השפה העברית, החקלאות, העסקנות הציבורית, העבודה העברית. מפי אחד מידידיה “המעטים אשר לא ידע לא רק את נחמה ה’חיצונית' כי אם גם את ה’פנימית'” הביא עדות, שיש בה, אולי, כדי לתת כיוון לטיבה של הטראגדיה בחייה, שרמז עליה:

… לפעמים רחוקות, רחוקות מאד, בשעת בין השמשות, בהיותה לבדה בבית ובדמוֹתה שאין איש עמה ואין איש רואה ושומע אותה, יש שהיתה שרה לנפשה בחצי־קול ובשפה הרוסית שיר שהיה חביב עליה עוד בשנות נערותה, בשבתה על ספסל הלימודים בגימנסיה בצריצין… והשיר מספר על אחד עלם, בעל לב סוער וסואן, בודד לנפשו ומשתעמם דוקא בתוך שאון קריה… ונימי שירתה ספוגים עצב חרישי ויגון נפשי עמוק ונוקב…

יש להעיר, שברשימתו השנייה של משה סמילנסקי, שכונסה ב’משפחת האדמה' [8]. צומצם הרמז בדבר “סודה” ונשאר ממנו רק הסיפור על השיר הרוסי ועל אותו עלם שנזכר בו, אולם נוסף המשפט: “היה בחייה דבר מה קשה, מחריד ומזעזע, והיא השתדלה תמיד להטביע את זכר הדבר ההוא בתוך מפעלי חייה, ולא תמיד הצליחה”.

יתכן שדמותה העצובה של נחמה פוחצ’בסקי, הונצחה בסיפורה של חמדה בן־יהודה “אותן הצפרים” (‘הצבי’ 1900).²⁵ הגיבורה, ששמה נחמה, מתוארת בשני פרקי־זמן:

בשעת הביקור הראשון של המספרת, המכירה אותה מקודם, שאז היא מתגלית כאשת־חיל לכל דבר, מאושרת בחלקה ומספיקה לעשות את כל המלאכות בבית ובגן, שרה לעצמה ומגדלת את בניה ואת שתי בנותיה התאומות. ואילו שש שנים לאחר־מכן, מגלה המספרת המבקרת בביתה, אשה מיואשת, כמושה ועצבנית, החוזה את “התמוטטות הישוב בכלל” וחרדה מפני “הרס הבניין החביב עלינו יותר מחיינו”.

גם בני המשפחה, אינם יודעים בוודאות למה בדיוק התכוון משה סמילנסקי בדבריו אלה. לפי אחד הסיפורים שהיו מהלכים במשפחה, שאין אפשרות לאמת אותו, הרי בתקופה שגרה בצירצין “היה לסבתה ידיד או מחזר או אהוב רוסי, אציל ובעל משפחה. [וכדי] לנתק את הקשרים עברו ההורים לעיר אחרת. והנה לתדהמתם בא האציל בעקבותיה. ההורים נחרדו, ואולי בעקבות זה עודדו את ארוסיה לסבי ונסיעתה ארצה”.²⁶ אם אכן הייתה גם היענות מצדה לחיזוריו, הרי שמדובר כאן על אהבה נכזבת, שמלכתחילה לא היה לה סיכוי להתממש.

יתכן שהכוונה למערכת היחסים הלא־תקינה עם גיסתה חנקה, אשת־אחיה, שאסרה על בעלה להתראות עם אחותו ואף לדבר עמה.²⁷ יש להעיר, שיחסים מעורערים בתוך משפחה, בין אחות לאחיה ולאשתו, תוארו לא־אחת בסיפור נחמה פוחצ’בסקי, כגון, “במשק” ו“בבדידות”. לימים הקדישה לאחיה את ספרה ‘בכפר ובעבודה’.

יתכן, שהכוונה למותם של שני בניה הקטנים, לפני שנולדו עשהאל ואפרת; שבעטיו לקחה את בנה עשהאל, ונסעה עמו לרוסיה, בשנת תרנ"ו, לבית משפחת בעלה, כדי שיגדל ויתחזק ולא תאבד גם אותו.

יתכן, שנסיעתה לרוסיה, ממנה שבה לאחר כשנה, עם מצלמה בידיה, לאחר שלמדה שם את מלאכת הצילום, מקצוע בלתי שגרתי באותן שנים ובמיוחד בארץ־ישראל ובשביל אישה, נבעה כתוצאה ממתח בינה לבין בעלה.

לפי אחד הסיפורים שהתהלך במשפחה, ששמעתי מפי הנכדה רות ארבל, מתח זה בין בני הזוג נבע כתוצאה מאי־הבנה בין שני אנשים גאים ועצמאיים: אחד מקרובי המשפחה, פדובה, בא לביקור וחלה, וסבתא השכיבה אותו במיטה. באותו זמן הגיע סבא והסיק מסקנות ממה שראו עיניו וזרק אותו מכל המדרגות. סבתא כעסה מאוד, לא ניסתה להסביר ולהתפייס, עזבה את הבית עם עשהאל לרחובות ואחר־כך נסעה לרוסיה. סיפור זה, שגם אותו אי אפשר לאמת, מקורו בקרובי משפחת פדובה בלונדון.

בכל אופן, בעוד שהסיבות לנסיעתה זו לרוסיה לוטות בערפל, הרי עצם הנסיעה היא עובדה, וממנה נשארו שמונה מכתבים שכתב אליה י"מ בתקופה זו.²⁸ במכתבו השביעי (י“ג באב תרנ”ו) ביקש ממנה במיוחד לשמור על כל מכתביו, כדי שיוכל לקרוא בהם שוב.

חליפת מכתבים חד־סיטרית זו כתובה מתוך אהבה וכבוד לרעייתו, ומתוך געגועים והתרגשות עזים. י"ח פוחצ’בסקי הרבה לתאר את בדידותו, להצהיר על אהבתו ולהפציר בה שתחזור מהר. הוא סיפר לה פרטי פרטים על הנעשה אצלו, על מצב בריאותו, על המשק ועל בני־המשפחה, והרבה בחדשות מהמושבה ומהנעשה ביישוב כולו. הוא הרבה לשאול על התפתחותו של בנו ודאג לשלומה ולהרגשתה. אלה הם מכתבים ארוכים ומפורטים, שיש בהם עליות וירידות הקשורות במצב בריאותו ובהתאם למכתבים המגיעים ממנה, שלדעתו הם קצרים ויבשים מדי.

בשום מקום לא נזכרה הסיבה לנסיעתה ואין התנצלות או כעס או בקשת סליחה.

מכתביו אלה, יש בהם חומר מרתק לידיעות על הנעשה בראשון־לציון בחדשי קיץ תרנ"ו. כך, למשל, במכתבו השלישי (י“ד תמוז תרנ”ו) כתב בפרטי פרטים על “החברה הספרותית” שנוסדה במושבה, על הרכבה ופעולותיה, ולא שכח לציין בסוגריים שלא כללה חברות.

כדי להמחיש לה את אופי הרגשתו, העתיק, במכתבו השני (ט“ז בסיוון תרנ”ו), את שירו של נערצה המשורר יל"ג: “בעל כרחך אתה חי” כבמעין “קוד פרטי” ביניהם.

מכתביו נכתבו בגילוי־לב, ותיארו מציאות קשה של מוות, מחלות ופגעים מידי אדם ומידי שמים.

המכתב החמישי (כ“ח בתמוז תרנ”ו) הוא האישי ביותר. מדובר בו על “המלחמה הכבדה אשר תתחולל בקרבך על העבר והעתיד שלך”; על “העבר הנעים וההווה המר והנמהר”; ועל החשש כי “אינני רואה לפני דרך אשר בו נצא מן המבוכה, כנראה הולכים ומתרחקים אנו מן המסילה”. יש בו ביקורת על תכניתה ללמוד רפואת־שיניים, וניסיון למנוע את הגשמתה בגלל מצב בריאותה, סכנת הזנחת הבן, ובעיקר עלבון על שלא נתנה בו אמון ולא גילתה לו את לבה במשך שבע שנות נישואיהם. לדבריו, מטרת נסיעתה הייתה להשיב לך בריאות" אבל “הנה החלפת את מטרתך באחרת לגמרא”, ומטרה זו גורמת לה למסור את הילד “בידי אנשים זרים”.

ממה שהוא מצטט ממכתבה מסתבר, כי פחדה לומר לו על רצונה ללמוד ואילו הוא נעלב: “חרפה תכסה את פני בשמעי מפיך כדברים האלה, אחרי היותך שבע שנים בצלי, ועוד לא הכרת את ישרת נפשי בקרבי”. לדעתו, “אנשי בליעל” סיכסכו ביניהם, וכוונתו ל“הצעירים בראשון”, ו“לו היינו חיים במקום אחר כי אז מה מאושרים היינו”, ורומז כי “עוד בתים אחדים עומדים ליפול”. במכתבו השמיני (כ“ז באב תרנ”ו) הוא מגיב על רמזים לגרושין מצדה שמצא במכתבה ושהחרידו אותו. באותו מכתב הוא ממשיך לטעון כנגד לימודי רפואת־השיניים, גם משום שלדעתו אין לכך עתיד כלכלי בארץ, ומביא סימוכין להתנגדותו זו, בכך שביפו יש מקום לרופאת־שיניים אחת, ואחרים שהתיישבו בה לא הצליחו מן הבחינה הכלכלית. חתימתו של מכתב זה נוגעת ללב במיוחד: “בעל הנפ”ש".

חליפת המכתבים נפסקה באמצע כשהיחסים בשפל, אבל שיבתה חזרה לארץ, מדברת בעד עצמה.

ספק אם יש בכל זה להסביר את הלך־הרוח המדכא השורר בכל סיפוריה, אבל בכל זאת יש בכך מפתח נוסף לעולמה הפנימי שנשאר חבוי מאין־רואים, ועדות נוספת למורכבות היחס בין הביוגראפיה ליצירה.

ה. עט סופרים

את צעדיה הראשונים עשתה נחמה פיינשטיין מעל דפי ‘המליץ’ עוד לפני נישואיה ולפני עלייתה לארץ־ישראל, בהפנותה את תשומת־הלב של הציבור לשאלת חינוך הבנות. רשימה זו “עוד ע"ד שאלות הבנות” (‘המליץ’, ז' באדר א' תרמ"ט) [ג], הייתה אחת מני רבות, כנושא שעמד אז על הפרק, ועמדתה של הכותבת הייתה פרי התנסותה האישית, אם כי דבריה נכתבו בלשון עניינית ומקורית. היא יצאה כנגד כל הכותבים על שאלות החינוך מכיוון שעסקו בנושא “כאילו לא נבראו הנשים לקחת חלק בכל דבר טוב ומועיל, וכאילו לא נחשבו למאום בחיי האומה ולא תוכלנה להביא כל תועלת וגם אין כל שאר־רוח להן”. בסקירה היסטורית מתקופת התנ“ך הבליטה את האישה של אז וביקרה את ימי התלמוד שבהם “הורידו מעט את כבוד הנשים”. לדעתה, הסיבה “לחסרון אהבה לעם ישראל” של הצעירים, היא בחינוך שהאמהות לא תדענה לתת בלב הבן, כיוון שהן עצמן לא חונכו לזה”, והמסקנה:

"לכן לא הרבה יועילו הדואגים לטובת חינוך הבנים, כל עוד לא ישימו לב לתקן את חינוך הבנות [– – –] לטעת בלבן את האהבה לעמן ואחיהן, למען תוכלנה להאציל מרוח קדשן זה על הדור אשר יולד על ברכיהן ולעשותו בנים נאמנים לעמן.

הסיום יצא כנגד הדעה שנשים אינן מסוגלות ללמוד שפת־קודש והוכיח את ההיפך. ולכן, יש לאפשר לבנות ללמוד בבתי הספר הכלליים ובה בשעה גם “שפת־עבר וחכמת ישראל”. אין ספק שרשימה עניינית, בהירה ונחרצת זו, משכה את תשומת־הלב למי שכתבה אותה ופירסמה את שמה בקרב ציבור הקוראים וחוגי הציונים.

שלוש הרשימות האחרות ב’המליץ', שכבר נסקרו לעיל, נכתבו לאחר עלייתה לארץ. נאמנה לרעיונותיה על חינוך הבנות, השתתפה גם בחוברת השלישית של ‘עולם קטון’ (ה' באייר תרנ"ג) [ו], שהיה העיתון העברי הראשון שכוון במפורש לילדים, ויצא בירושלים בשנים תרנ“ג־תרנ”ד [30]. גיליון זה עמד “רובו ככולו במזל נשים”, כפי שציין זאת אוריאל אופק, והשתתפו בו שלוש סופרות: נחמה גיסין (פתח תקווה); נחמה פוחצ’בסקי (ראשון־לציון) ומרים פפירמייסטר (ירושלים), לימים, רעייתו של החוקר ישעיהו פרס וגיסתו של הסופר דוד שמעוני.

הסיפור “שלומית וקציעה”, עניינו בשתי חברות “בכפר ישורון אשר ביהודה”, שהיו חברות נאמנות בתחילה, אולם משעה שישבו יחד על ספסל הלימודים החלה אהבתן לפוג. שלומית התלמידה הטובה, קיבלה פרס לימודים, וקציעה, התלמידה הגרועה, גורשה בחרפה מבית־הספר. שלומית סיימה לימודיה בבית־הספר בהצטיינות, עזרה לאמה בכל מלאכות־הבית וכל רואיה התברכו בה, ואילו קציעה גורשה גם על ידי הוריה, התחברה “אל כל רע־מעללים”,ותהי כקוף בעיני כל עובר ולבוז לכל מיודעיה". בכך מסתיים הסיפור, שקשה לדעת מה הלקח שהוא משמיע ולשם מה נכתב.

ממכתבו של י"ב לבנר, עורך העיתון לילדים ‘הפרחים’ [חותמת הדואר משנת 1909 והיום והחודש הם 13 או 18 בפברואר]²⁹ מסתבר ששלחה גם שלושה סיפורים לכתב־עת זה, שהוחזרו אליה, ואולי בשל כך שוב לא כתבה לילדים:

סופרת מכֻבדה!

שלש ציוריך לא יסכנו לי, מפני שכבר נמצא בידי ציור גדול מאת אחד הסופרים הארצישראלים שנגע גם הוא בענינים ההם ואי אפשר לשנות את הדבר בסגנונים שונים.

שלוחים לך בזה נומרין אחדים של ‘הפרחים’ ש"ע [שנה שעברה] בהם תמצאי “מכתבים לחברי בגלות”. אם כמתכנתם הואלת גם את לכתב (על דבר חיי הערבים, הטורקים, מנהגיהם, בתי־ספריהם וכו' וכו') בסגנון ובצורה זו, כי אז הייתי לך אסיר־תודה רבה והייתי מקבל את מכתביך במוקדם. מה טוב היה לו תארת בצורת מכתבים את מצב אחינו התימנים, הספרדים, את חזון־הרוחות של כל השנה בהשתוותם לאותם שברוסיה, הצמחים, הפרחים וכו' וכו', כי עתה הייתי ממלא בזה חסרון גדול בעתון “הפרחים” הנדפס ברוסיה והמכון כלו כלפי ארצנו החביבה!

מכבדך ודו“ש י”ב לבנר

P. S

בכל א"י אין יותר משלושה חותמים על “הפרחים”; אבל בארגנטינה מספרם יותר ממאתים!

במשך כחמש־עשרה השנים הבאות לא פירסמה נחמה פוחצ’בסקי דבר בעיתונות, ויש לשער, שבשנים אלה נכתבו לאט לאט סיפוריה, שכונסו לאחר־מכן בספרה. רק בשנת תרס"ח חרגה משתיקתה והתערבה באחד הוויכוחים הקשים שהסעירו את דעת־הקהל בארץ ובעולם מאז ועד היום. המדובר במאמרו של יצחק אפשטיין “שאלה נעלמה” (‘השילוח’, י“ז, תשרי תרס”ח), שנחשב למאמר שפתח את הוויכוח הציבורי בשאלה הערבית, והעלה את ההיבט המוסרי של רכישת הקרקעות בארץ־ישראל מידי בעליהם האפנדים, שחייבה את סילוק האריסים שעיבדו אדמות אלה למעשה, אולם לא היו בעליהן.

בין המגיבים הרבים³⁰ הייתה גם נחמה פוחצ’בסקי, אף היא מעל דפי ‘השילוח’ (י“ח, תרס”ח). תחת הכותרת הפולמוסית: “שאלות גלויות (לבעל המאמר ‘שאלה נעלמה’)” [ח]. יש לזכור שיצחק אפשטיין, יחד עם י"מ פוחצ’בסקי, היה בין השישה שנבחרו על ידי הבארון, והיא הכירה אותו היטב. יצחק אפשטיין היה באותה תקופה מורה בראש־פינה, ואילו משפחת פוחצ’בסקי ישבה בראשון־לציון ועסקה בחקלאות. אין ספק, שגם על רקע זה התחדד הוויכוח, כאילו אמרה לו: אתה עזבת את החקלאות ואינך עובד־אדמה, על כן אתה יכול לדבר שלא כאיכר היושב על אדמתו.

בלשון ישירה ובוטה היא מונה את השקפותיו של אפשטיין אחת לאחת, ומפריכה אותן מנקודת־מוצא המנוסחת במשפט הפותח:

יש בו [במאמר של אפשטיין] מידה מרובה של אנושיות ושל מוסריות נעלה, אבל אין הוא בנוי איתן על אותן ההשקפות שהן פרי ההגיון המעשי, שאומה שבה לתחיה מצטרכת לו, כדי שתוכל לרכוש לה את אדמתה ולהתקיים על פני האדמה הזאת.

הרי דוגמא אחת ללהט אשר בו נאמרו הדברים, לכוח הפולמוס של הכותבת, לביטחונה בהשקפותיה ולמידת האקטואליות החריפה שבהם:

הלאה מתאר מר אפשטיין את מצבו האומלל של הערבי, ומדבריו יש להוציא, שאנו אשמים בצרתו – כאלו אנו גזלנו, חמסנו את המסכן הזה, בעוד שגם מר אפשטיין יודע, שהממשלה היא היא הפושטת את עורו של הערבי, והיהודים רק תועלת הביאו לו תמיד: כי ישוב היהודים העשיר בערך את הארץ [– – –]. הכפרים הערבים נתחזקו, נתגדלו, הפלח מחליף את צריפו בבית־אבנים מכוסה רעפים, אחרי שהוא מרוויח הרבה במושבה היהודית, שהיא סמוכה לכפרו.

פחד אגרופו לעת־עתה עדיין הוא רחוק מאתנו, ואם יבוא יום, שתתעורר גם בערבי החיה הרעה ביחוסו אלינו, אז לא אופן רכישת־האדמה שלנו תהיה סיבת הדבר, אלא השנאה הנצחית לעם שגלה מעל אדמתו.

יצחק אפשטיין, ירושלים, אדר תרצ"א.

נחמה פוחצ’בסקי השתתפה פעם אחת ב’הפועל הצעיר'. היה זה בשנתו הראשונה, ברשימה שהיא על גבול ההווי והתיאור הדוקומונטרי “לילה ויום ברחבות. (מעין מכתב)” (תמוז – אב תרס"ח) [ט], ויתכן שיש לראות בה את הצעד הראשון אל הסיפורים, שלא להתחשב באותו סיפור־ילדים תמוה משנת תרנ"ג.

במרכז הרשימה מתוארת חתונה של “אחד הפועלים מפתח־תקווה עם בת אכר רחבותי” והתיאור עובר חליפות מקבוצה לקבוצה, תוך הבלטת טיפוסים מסויימים בכל אחת מהן: הריקוד המשותף של משתתפי החתונה באותו לילה; ביקור אצל “הזקן” למחרת, ביקור בסוכת הנוטר לפנות ערב, וביקור בבית אחת הפועלות המשמש מעין מועדון לוויכוחים".

זוהי הזדמנות לתאר לא רק את היחד, של איכרים ופועלים אלא גם את היחידים והמרכיבים מחנות אלה. אין ספק ששוקעו בתיאורים אלה אנשים ממש, שהקוראים בני־הדור לא התקשו לזהותם, אם כי לא פורשו שמותיהם אלא כינוייהם, מקצועם או האות הראשונה של שמם.

יש לשער ש“הסופר הרציני, אכר כבן שלושים ושלוש” הוא משה סמילנסקי; ש“הזקן המחשב קִצין והכותב ספר בעל כרכים רבים ע”ש שיבת ציון" “ומאמין כי ספרו יביא לידי ‘שינוי ערכין’ ביהדות הישנה ויועיל לשרש מתוך לבות האדוקים את הקנאות, שנגדה הוא נלחם גם בע”פ עם ‘אבות’ המושבה מראשית היווסדה" הוא ישראל הלוי טלר, וכי “הדוד הנוטר ג.” הוא אהרן דוד גורדון. דמותו תוארה בהרבה אהבה והערצה, והביאה את הבאים עמו במגע לבחון את עצמם ואת מעשיהם. תיאור זה של “הפועל הזקן־הצעיר” הוא מן התיאורים הראשונים בספרות העברית של דמותו, שבעקבותיו באו עשרות רבות של יצירות שבהן כיכבה דמותו של אד"ג כדמות אבהית, מופלאה ובעלת כוח משיכה והשפעה רבים.³¹

תגובתו הזועמת של אד"ג על “המנהג המכוער” של “הצלמנות הספרותית” שגם הוא היה קרבנה, מעידה עליו לא פחות משהיא מעידה על הסובבים אותו, והוקדש לה כאן פרק מיוחד.

עוד נזכרו ברשימה הסיפורית: הפועל ע.; הפועלת ל.; האורח הצעיר ט. וחברתה של המספרת ד. הסיום הביא את דברי הפועלת ל. שביתה הוא “נשמת הפועלים והצעירות ברחובות”, בית שבו מתווכחים על עניינים שונים “על תחית עם ישראל והשפה הלאומית, על מצב הפועל העברי ותעודתו, על הספרות העברית ועל סופריה ומשורריה”. פועלת זו מסתייגת במקצת מן המספרת, ולשאלתה “מדוע איננה מבקרת בבית קרובי, ומדוע לא חפצה לטייל אתנו לפנות ערב” ענתה ,קצת בהיתול וקצת ברצינות":

חיי אדם עוברים מהר, וכשיבוא יום ונסכם את פעולותינו, ייצר לנו, כשנמצא את הסך הכל כה קטן, בלתי חשוב, ולפיכך צריכים אנו לעבוד הרבה ולדאוג להרבה לסך־הכל הזה…

אין ספק שהכותבת הזדהתה בכל לבה עם דברים אלה.

באותה שנה פירסמה נחמה פוחצ’בסקי ב’העולם' סדרה בת ארבע רשימות־מסע בשם “משוט בארץ” (9.10.1908 –11.9.1908) [י], שבהן תיארה את המסע שערכה בחג הפסח ממושבתה לירושלים, ומשם לא כמקובל, דרך שכם לגליל, אלא חזרה ליפו כדי להגיע לחיפה באנייה ומשם לגליל התחתון, ולאחר־מכן דרך ים כנרת לגליל העליון. תיאורי הדרך, המראות, נקודות היישוב השונות היהודיות והכפרים הערביים, מלווים בהערות התרשמות מסוגים שונים, של המספרת שהגיבה על מראה־עיניים והלך־נפש. כגון: הגעגועים להרצל בשעת הביקור במוצא ליד הארז שנטע; ³² ההערה על מנזר לטרון, הנקרא בכתבה נטרון, שהוא “קן לקנאות שחורה”; העצב לנוכח משפחת יורדים והזלזול בשפה העברית בפי אחרים על האנייה; הקנאה לנוכח הניקיון והסדר במושבה הגרמנית בחיפה; הרושם הטוב שעשתה חבורת הפועלים בסג’רה; פירוט הרשמים מכל אחת ממושבות הגליל. המספרת המשיכה במסעה גם לסוריה (היום לבנון) ופירטה אחד לאחד את כל הכפרים שביקרה בהם והנופים היפים ששבו את עינה. ממארג’־עיון ועד ביירות והלאה, ולא נמנעה מלהעיר הערות ביקורתיות על היהודים, ובמיוחד על הנערות היהודיות שפגשה בביירות. תיאור הדרך חזרה באנייה, ובמיוחד החמסין שפגע בהם בחיפה, הטיפוסים השונים שבין נוסעי האנייה, כל אלה, לרבות תיאור האזכרה להרצל ביפו, והפגישה עם משורר עברי, מעידים על עין חדה וביקורתית ויכולת להביע בבהירות ובחדות את הרשמים. סדרה זו היא מקור נאמן להכרת המציאות בארץ ובלבנון באותה תקופה.

כחודש אחרי־כן (20.11.1908) פירסמה ב’העולם' דין־וחשבון של “האסיפה הכללית השניה של סינדיקט היין בא”י" [יא], ובו פרטי פרטים על העניינים שעמדו על הפרק, ודברי המנהל “האדון גלוסקין”, ובסיכומו המסקנה, שעל כל הכורמים להיכנס לאגודה כיוון ש“כוחנו באחדותנו, באחדות כל הכורמים לאגודה אחת, למטרה ושאיפה אחת”. גם רשימה זו חשובה לכל מחקר העוסק בתולדות האגודות החקלאיות בארץ בכלל ובאגודת הכורמים בפרט. דו"ח זה משקף את התפתחות ענף חקלאי זה על קשייו ובעיותיו.

בקיץ תרס“ט הספידה ב’העולם' (י“ט בסיוון תרס”ט) [יא 1] את האיכר בנימין פיין, מראשוני “ראשון לציון”, ש”נפל חלל בידי עצמו" “באמצע פרדס האתרוגים שלו”. (ראה להלן).

בשנים תר“ע – תרע”א הופיע בקושטא כתב־העת העברי ‘המבשר’, שעורכו הספרותי היה א“א קבק. “כתב עת זה ניסה להקדיש את עצמו ליהדות המזרח. ההנחה היתה, שעל יהודי תורכיה לתרום את תרומתם לפריחת הלאומים בממלכה העותמנית”. היה זה כתב־עת “רחוק ומוזר”, “שבו ניסתה קבוצת יהודים ממזרח־אירופה לקרב את האינטילגנציה היהודית של המזרח התיכון בתורקיה לתנועה הלאומית, שהתחדשה דווקא במזרח אירופה, כדי לחזור למזרח התיכון. המשתתפים הבולטים בכתב־עת זה היו דווקא סופרי העלייה הראשונה מא”י” [23]. בין המשתתפים היתה גם נחמה פוחצ’בסקי, בשני סיפורים בחתימה: נחמה (או נ.) בת־צבי. הראשון, “בנכר (רשימה מן החיים בארץ ישראל)” (י“ד בסיוון תר”ע) [יב], מתאר את זרותה של גריתה, אשת הד“ר למשפטים זוננפלד, לארץ־ישראל ולירושלים, ואת געגועיה העזים לגרמניה, ביותר משמץ של לגלוג והסתייגות. שיאה של הזרות ב”תקלה" שאירעה לאותה גברת, שהזמינה בתום־לב את ידידיה היהודים והנוצרים לנשף בביתה “לכבוד תחיית ישוע הקדוש”, וחשפה בכך את הרגשת הנכר שלה בארץ, בניגוד לבעלה, השקוע בעסקנות ציונית.

הסיפור השני הוא “משורר עלוב” (י“ב בתמוז תר”ע) [יג], “מעין סיפור־פליטון”, כפי שהגדירו גרשון שקד, “על בעיותיו ה’תימאטיות' של הסופר הארץ־ישראלי, ששומה עליו לראות לנגד עיניו את הקוראים בתפוצה. [– – –] עניינו, משורר שכותב שירים על א”י ודבריו אינם מתקבלים על לב עורכי העיתונות בארץ, משום שכתיבה על ארץ־ישראל בארץ־ישראל נראית להם מיותרת. וכשהוא מנסה להיענות לטעמם של יהודי התפוצה, שוב אין דבריו מתקבלים, משום ש’על חיי אחינו בארץ־ישראל כבר כתבו למכביר, ואין בזה משום חידוש בשביל הקורא העברי. ואם תוכל לספח את שיריך אל חיי התורקים או הערבים – נקבלם ברצון" [23]. דומה, שיש כאן הד למכתבו של י"ב לבנר אליה, שבו החזיר לה את סיפוריה ותבע ממנה לכתוב ברוח זו.

בשני סיפורים אלה אפשר לראות את סיום התקופה הראשונה לכתיבתה של נחמה פוחצ’בסקי, שנמשכה כעשרים שנה (תרמ“ט – תר”ע) ויבולה היה דל ביותר. היא התאפיינה בסוגי כתיבה שונים: מאמרים, תיאורי־מסע, סיפורי הווי, סיפור ילדים; בהעדר התמקדות בנושאים מסוימים או בצורת כתיבה מיוחדת. הדברים המעטים שנכתבו במרוצת שנים אלה, מתחלקים בין שנות “שתיקה” כמעט מוחלטת (תרנ“ד־תרס”ז) ובין שנים פוריות יותר (תרס“ח־תר”ע).

מאותה תקופה [אפריל 1911], נשארה עדות עקיפה של שמחתה לבואה של הסופרת דבורה בארון, וידה המושטת לארח אותה ולהנעים לה את ביקורה במושבתה. הייתה זו הבעת אהדה והבנה של אישה לאישה; סופרת לסופרת; ותיקה למי שמקרוב באה; בעלת משפחה ומשק למי שהיא בודדה וזה עתה עשתה את הצעד הנועז של המעבר מעולם לעולם.

מששמעה נחמה פוחצ’בסקי על תכניתה של דבורה בארון לנסוע לחגיגה ברחובות בחג הפסח, חגיגה שנעשתה ל“מאורע יישובי” שיגרה אליה הזמנה על ידי ידידם המשותף, הסופר א"ל אריאלי, שהיה ממשתתפי ‘הפועל הצעיר’ וכתב לדבורה בארון לעיתים קרובות מכתבים ללא תאריכים:³³

אני חושב לי לחובה למסור את בקשת הגברת נחמה פוחצ’בסקי, בהיותי ביום השבת בראשון לציון. היא אמרה לי כדברים האלה: “מסור לגברת דבורה ברון, שאני עורגת להתודע אליה ושלכן אני מבקשת אותה לבוא לראשון ולבוא ישר אל ביתי ולהשאר פה ימים אחדים מבלי הריח אפילו טעם של בית־מלון במושבתנו”. [– – –] כידוע לך בודאי, הג' הנ"ל היא סופרת, וכידוע לי, הנה אשה טובה ומצטיינת בסבר פנים ובהכנסת אורחים.

ו. ההפתעה – ‘קובץ ציורים’

בשנת תרע“א הפתיעה נחמה פוחצ’בסקי בספרה ‘ביהודה החדשה’ , שהופיע ביפו בדפוס א' אתין, ובו 74 עמודים ו־10 סיפורים [א]. הוצאתו לאור מומנה מכיס המחברת, כפי עדותה המוקדמת, במכתבה לאגודת “אחיעבר” בניו־יורק, שאליה פנתה לעזרה בהפצת ספריה ובמכירתם: “את הקובץ הזה – ‘ביהודה החדשה’ – הוצאתי על חשבוני וכל רצוני הוא רק לא להפסיד בו – קשה לאכרה הפסד ממון. רוצה אני לקוות, כי אחי העברים יבאו לי עזרה רוחנית למען שאוכל להמשיך את עבודתי הספרותית, המבצבצת מתוך עבודה חקלאית”.³⁴ וכן בעדותה המאוחרת במכתבה מיום כ”א באלול תרפ“ב לי”ל גולדברג: “כשהדפסתי את ספרי הראשון היו לי אמצעים לכך, ועתה בהתרושש הישוב, נתדלדלה קופתי לגמרי, לגמרי”.³⁵ הספר מתחלק לשני חלקים שווים; בכל חלק חמישה סיפורים המוקדשים לחיי האיכרים ולחיי התימנים. זהו, אולי, מהספרים הראשונים, אם לא הראשון, שבו מן החוץ". באו במרוכז סיפורים על התימנים. שכן, במפוזר, כבר נדפסו קודם סיפורים על עדות ישראל השונות, והתימנים בכללן. הייתה זו הפתעה, גם משום שהסיפורים לא נדפסו קודם־לכן בכתבי־העת, גם משום ההופעה המרוכזת של הסיפורים מחיי התימנים, וגם בגלל אווירת הנכאים המהלכת בו. יתכן שגם בעובדה שהסופרת היא איכרה, מראשון־לציון, הייתה משום הפתעה לאלה שלא הכירוה מקרוב וטיפחו תדמית מסוימת על האיכרים והאיכרות, שלא עלתה בקנה אחד עם מציאות זו.

זהו ספר עצוב מאוד, ששולטים בו הייאוש וחוסר התקווה. כל הגיבורים נמצאים במצבים קשים של מחלה, מוֹת אדם קרוב, קשיי פרנסה, חוסר אהבה, חוסר עבודה ועוד. כמעט כל קשת האסונות והצרות מיוצגות בהם, וגורלו של כל גיבור ממחיש צרה אחרת. בדרך־כלל “הצרות באות בצרורות”, והגיבור אינו מספיק להתאושש מאסון אחד וכבר פוקד אותו אסון חדש, שממנו אין לו תקומה. במיוחד קשה גורלן של הנשים – רווקות, אלמנות, נשואות או גרושות, עקרות או אמהות לילדים. במרכזם של רוב הסיפורים עומד גורלה של “אישה עברייה”, והרקע לכל הסיפורים הוא החיים בארץ־ישראל בראשית המאה, אם בירושלים ואם במושבה. אין נחת בשום מקום, בין שהמדובר בעבודת תפירה בירושלים ובין שהמדובר בעבודה חקלאית במושבה. החיים קשים שבעתיים כשמדובר בנשים, והם ללא־מוצא. החיים קשים במיוחד לאישה, לא רק משום שהיא חלשה יותר, פגיעה יותר, חסרת מגן ובודדה, אלא גם משום שהחוק אינו עומד לצדה.

הסיפורים נכתבו לפי מיטב המסורת של “משוּק החיים”, כשבמרכז עומדים גיבורים פשוטי־עם, אנשים של יום־יום ולבטיהם במלחמת הקיום הקשה. זוהי מסורת ספרותית הקרובה לאסכולה הנטוראליסטית, המציירת הכל בצבעים עזים, ישירים, שיסוד המלודרמה חזק בהם. החלק הנעים של החיים שייך תמיד לזיכרונות העבר.

גרשון שקד [22, 29] רואה בנחמה פוחצ’בסקי אחד משני המספרים הז’אנריים המובהקים של העלייה הראשונה (השני הוא משה סמילנסקי), בהסתמך על הבחנותיו של ברנר במאמרו המפורסם “הז’אנר הא”י ואביזריהו".³⁶ אם ההגדרה של “הז’אנר” כוונתה לסיפורים המתארים את המציאות הקרובה ומשקפים את ההווי, הרי אין ספק שסיפוריה של נחמה פוחצ’בסקי הולמים הגדרה זו; אולם אם הגדרה כוללת גם את המרכיב השני שלה – כלומר, הסיפורים הז’אנריים, שלפי ברנר, הם אלה המייפים את המציאות, ממַתקים אותה ומתארים אותה בצורה רומאנטית – הרי סיפוריה רחוקים מרחק רב מהגדרה זו. ואכן, כדבריו, “היא מעלה שורה ארוכה של מתיישבים, שאינם מוכנים לנטוש את מקומם, אף שכולם נרדפים בידי גורל אכזר וחסר־רחמים”, והאידיאולוגיה הציונית חדלה לשמש להם מקור ישועה ומקור תקווה: “…רבים המתיאשים כעת… הפקפוק אוכל את לבם… חדלה האמונה באפשרותה ובהצלחתה של שיבת ישראל ושל תחיתו בארצנו…” (עמ' 26).

מרבית הסיפורים, אם לא כולם, מבוססים על מעשים שהיו, על מאורעות שקרו, בסביבתה הקרובה של המספרת, לאנשים ולנשים שהכירה, ואולי גם מחייה הפרטיים. כך, למשל, מתאר הסיפור “חרטה” גיבורה שלא עמדה בניסיון. לא עמדו לה כוחותיה הנפשיים והפיסיים, והיא השיבה ריקם את הבקשה של אגודת “פיקוח חולים” ללון בבית שבו שכב ילד חולה מסוכן. הסיפור מתאר יום עבודה קשה, עמוס ומפרך של הגיבורה שרה־לאה במשקה החקלאי ובביתה, משעת בוקר מוקדמת ועד שעת לילה מאוחרת. אין ספק שסדר־יום כזה היה מוכר למספרת מחייה שלה, בצד פעילותה בחברת “לינת צדק” במושבה. היא בחרה לתאר מפעל אנושי וחשוב זה, לא מן הצד המצליח והנאה שבו, של השמח להיעזר והשמח לעזור, אלא דווקא מצדו העגום של מי שלא עמדה בניסיון, ונכשלה במשימה האנושית בשל העייפות הפיסית הקשה והסוחטת.

תמותת התינוקות הרבה ורמת הרפואה הנמוכה באותן שנים, מקבלות ממשות וחִיוּת ומתורגמות למצבים אנושיים קונקרטיים. בין שאר התלאות הפוקדות את הגיבורה בסיפור “התאבדות”, נזכר גם מות בנה ממחלה קשה, הגורם להתאבדותה של האם, ובסיפור “סימה רסקין” שוכלת הגיבורה את בתה התינוקת, שהרופאים אינם מצליחים להצילה, והאם קרובה לשיגעון. כאמור, השכול פקד גם את ביתה של המחברת.

בראש הסיפור “תחת האתרוג” נכתב “על קבר ב. פ.”, הוא בנימין פיין, שתולדות חייו זהות למסופר בו.³⁷ במרכז הסיפור ­– דמותו של שמעונוביץ, שהחקלאות אינה צולחת בידיו, פרדסו מתנוון, בעוד פרדסי השכנים מלבלבים. צרתו היא אשתו המשכילה והבזבזנית, שדחפה אותו לחיי מותרות ולרמת־חיים שמעבר ליכולתו וסיבכה אותו גם בהרפתקאות חקלאיות, כגון, נטיעה כושלת של פרדס אתרוגים. הוא היה מצליח להתגבר על כל החובות בזכות אהבתו לאישתו ולילדיו, אלא שאישתו מתה בשעת ניתוח, וכדי לשלם את חובותיו נשא אישה עשירה, תוקפנית וצעקנית, וחייו במחיצתה נעשו לבלי־נשוא, עד ששם קץ לחייו בירייה תחת עץ האתרוג בפרדסו. הרושם העז של המאורע הביא את נחמה פוחצ’בסקי להצבת “ציון” לזכרו במדור הכרוניקה של ‘העולם’ (י“ט בסיוון תרס”ט) [יא 1], שבו תיארה את כישלון יזמתו לגדל אתרוגים בארץ־ישראל, ואמרה עליו: “איש ישר וחרוץ, בעל מרץ ואינציאטיבה היה פיין, אך גם בעל הזיה”.

קשה לדעת אם גם הסיפור “הגוססת” מבוסס על דמות מציאותית. בכל אופן, יש לשער שזוהי המסוממת הראשונה שתוארה בספרות העברית ועל רקע ארץ־ישראל. דמויות הרפתקניות מסוגה, שנקלעו לארץ־ישראל באותן שנים, לא היו נדירות, אולם השפה העברית טרם הסתגלה למצבים ולמונחים הכרוכים במצב זה. וכך מתוארת תשוקתה של הגיבורה לסם:

באבריה מורגשת חלשה, אותה החלשה שהיא כה לא נעימה לה בעת שמחכה למן דהו. ביחוד אינה רוצה שהוא יראה אותה בכך. אינה רוצה – ומוטב שתעשה לה עוד הזיה!… אולם בין רגע היא חוזרת מדעתה: לא – אסור! הרי שש כבר עשתה היום וצריך להתאפק! (עמ' 29)

חמשת הסיפורים מהווי התימנים אינם שונים באופיים מחמשת הסיפורים מחיי האיכרים. גם בהם דמויות של נשים וגם בהם הרבה סבל, מחלות, מוות, עוני וחיים דלים ועלובים. יש ביקורת על חוקי הדת הנוקשים, המקפחים את גורלה של האישה. “פעמיים” הוא סיפור על גט שנפסל (השפעת “קוצו של יו”ד") ועל אי־גמישותם של הרבנים, שאסרו על האישה לחזור לבעלה, על אף פסילת הגט, מפני שהוא כוהן. הסיפור “גוי קדוש” מתאר את כישלון הנישואים המעורבים בין ספרדייה לתימני, בשל התערבות משפחותיהם. בסיפור “ג’לות” נערכה השוואה בין תימן לארץ־ישראל, ומסקנתה אינה לטובת הארץ. הגיבור חש בה כעבד, כשהיחס אליו הוא כאל בהמה, והוא בגלות. בסיפור זה נזכר (עמ' 51) השם טביב, הוא דודו של גיבור הסיפור מוסה הלוי, מחדן (צ"ל כנראה: חידאן), והוא, קרוב לוודאי, אביו של המספר, מרדכי טביב.

כאמור, הכירה נחמה פוחצ’בסקי מקרוב את משפחות התימנים שהתיישבו בראשון־לציון, וסייעה להן במסירות במשך שנים רבות. היא מתארת אותם בסיפוריה באותו אופן עצמו שבו היא מתארת את הדמויות “האשכנזיות” של האיכרים והאיכרות. היא מנסה לחדור לעולמם הפנימי ולהבין את הקושי הכפול שהיה מנת חלקם: העלייה מתימן לארץ, שחייבה את שינוי כל אורח־החיים, ותנאי החיים הקשים בארץ, ובמיוחד במושבות. רגישותה לסבלם של החלשים והמקפחים בכלל, הביאה אותה באופן טבעי לתיאור הקבוצה החלשה ביותר והמקופחת ביותר שנתקלה בה – התימנים, ובתוכם חלשה ומושפלת עוד יותר – האישה התימניה.

תימנים ליד הבַארַאקֶען [צריפים] ראשון־לציון.

דרכה של נחמה פוחצ’בסקי בשילוב חומרים מן המציאות בסיפוריה, בולטת גם בסיפור: “אסונה של אפיה” (תרפ"ה) שבו תוארה אישה תימניה שהזמינה, שלא כמקובל, רופא להריונה. “זהו מעשה שהיה” – כתבה לי נכדתה רות ארבל (מיום 24.2.1984) – “וארע בחצרה של נחמה פוחצ’בסקי, שבו גרו בדירת מרתף עדיה ובעלה הרב יעקב. עדיה היתה עקרה שנים רבות ולאחר שהרתה סוף סוף והתקשתה בלידתה הזמינה סבתא את ד”ר פוחובסקי מת“א ונולד תינוק בריא שחי עד היום. אבל – סיימה רות ארבל את מכתבה – סבתה כמנהגה בחרה לגמור גם סיפור זה בטרגדיה”.

יש בסיפוריה “מן ההזדהות האוהדת עם הסובל ועם הנחות”, מאפיינת יפה ברלוביץ את סיפוריה “התימניים” של נחמה פוחצ’בסקי [26], ונראה ש“מעמדו המושפל של התימני במרקם המושבתי מזה, וטיב מידותיו שובות־הלב מזה, מכשירים אותו לגלם את השגותיה הסוציאליות־רומנטיות”.

ז. התהודה

ללא מרחק: “אכזריות”. ה“אמת מארץ־ישראל” בספר ‘ביהודה החדשה’ הייתה מרה ואכזרית. המחברת העזה לומר מה שסופרים רבים לא העזו, ובכך מילאה את דרישתם של אנשי העלייה השנייה, בראשם ברנר, שלא לזייף את המציאות ושלא לייפותה. ואף־על־פי־כן, לא ראו בה אחת משלהם. עם הופעתו התקבל הספר בשתיקה כמעט מוחלטת ורק שתי ביקורות נכתבו עליו, שתיהן בעיתוני הארץ.

טפח מהרגשתה של נחמה פוחצ’בסקי אחר הופעת ספרה והשתיקה והזלזול שהיו מנת חלקו, מתגלה במכתבה ללוין־אפשטיין, מיום י' בתמוז תרע"ב,³⁸ ששהה אז בניו־יורק וניסה לסייע לה במכירתו ובהפצתו:

למר לוין־אפשטיין שלום וברכה מציון,

מכתבו מערב חג השבועות הגיעני. זולת אותה המלה הריקה של ארבע אותיות “תודה” – איני יכולה לתת לו כלום בשביל התעניינותו במכירת קבצי. האמת ניתנה להיאמר, שאני ביחד עם ספרי איני כדאית לשימת לב שכזו מצדו. כאן רק זכות ארץ האבות שעומדת לי לסיעה. [–––]

גם דניאל פרסקי ואגודת “אחיעבר” בניו־יורק ניסו לסייע לה במכירת ספרה באמריקה.³⁹ ממכתב התודה ששיגרה לדניאל פרסקי, לאחר שנתיים, מתברר שאכן הצליח למכור חלק מהם ושלח אליה המחאה, ואת הנותרים נדבה המחברת “לקופת חיזוק החנוך העברי” “הזקוקה כל כך להתאמצות כל כוחותינו”.⁴⁰

לכאורה, היה מקום לצפות, שהעובדה שהכותבת היא אישה איכרה מארץ־ישראל, תופעה שאינה מעשה שבכל יום, תסב את תשומת־הלב אליה ואל ספרה. וסביר היה להניח שברנר, שהגיב כמעט על כל תופעה ספרותית כמי שבוחן את הדופק של החולה, והספרות היא לו עדות אם יחלים או ימשיך בחוליו, יברך על ספר זה, אם לא על רמתו האמנותית הרי על האמת שבו, המתארת את המציאות ללא ייפוי והמתקה, ובמיוחד על הרגישות לסבלו של “השבט התימני” ושל הנשים המקופחות. ולא כך קרה. ברנר עבר בשתיקה על הספר, ולא הזכירו כלל. ולא עוד אלא שמ“חוגי בית מדרשו” נכתבה אחת משתי הביקורות שהיא חסרת־רגישות, מזלזלת בספר ובכותבת, ויש בה יותר משמץ של התאכזרות. גם כתבי־העת והעיתונות מחוץ לארץ־ישראל, שכרגיל היו קשובים לכל הנעשה בארץ, התעלמו מן הספר. אולי משום שנבהלו מן העובדה ש“הד התחייה הלאומית” איננו נשמע בו.

ב’האחדות‘, בטאונה של מפלגת “פועלי ציון” (כ“ו בחשון תרע”ב) [1], התפרסמה הביקורת הראשונה (עד כמה שידוע לי), בחתימת ל’, הוא יעקב זרובבל, שהיה מעורכי כתב־העת.⁴¹ הביקורת המבטלת חורצת משפט קשה על כישרונה או העדר כישרונה של הכותבת. הכותב מלגלג על שם הספר, ובמיוחד על התואר “חדשה”. לדעתו, חסר בו “כישרון”, והוא בנוי לפי תבנית מלאכותית: חמישה סיפורים אשכנזיים וחמישה סיפורים תימניים, וכל סיפור בנוי לפי אותה מתכונת, בדיוק “כאילו אפתה אותם המחברת בדפוסים עשויים לכך!” הביקורת מסתייעת בדימויים מתחום האפייה והמטבח, לרמוז על חוסר הכישרון הנשי. המבקר מתפלא על כך, ש“במקום שהקורא קווה לפגוש חיים הרבה, הרי הוא נתקל על כל צעד בפגרים מתים. כמעט כל הגיבורים גוססים וגוועים לעיניו. צער בעלי חיים!”, והוא אפילו סופר 13 אשכנזים מתים ו־4 תימנים, וקורא בלעג: “17 מתים אצל סופרת אחת ובקובץ קטן אחד – אלהי אברהם. הכלה אתה עושה בנו ב’יהודה החדשה'?!”

הכותב נקלע לסתירה הארץ־ישראלית הידועה: אילו כתבה על יופיים ואושרם של האיכרים, היה מאשים אותה בזיוף המציאות, ומכיוון שכתבה על תלאות הקיום, הרי הוא מאשים אותה בהגזמה. בסיכום דבריו הוא טוען, שאין כל קשר בין סיפורי הקובץ לבין “יהודה החדשה”, ואין שום ייחוד ארץ־ישראלי בהם: “תקופה חדשה בספרותנו היפה לא יביא הקובץ הלז של מרת פוחצ’בסקי”.

ברשימה אחרת שלו בחתימתו: “סגי נהור” ליגלג ב’האחדות' (כ“ו באב תרע”ב) [1א] על איתמר בן־אבי, על כתב־העת ‘קידרון’, שהיה בתכניתו להוציא לאור, ובמיוחד על המניפאסט שלו, שפורסם כמודעה בעיתונות. זהו מאניפסט “כנעני” קיצוני, המתיר השתתפות רק לילידי הארץ, או למי שכבר מחק מעליו “כל זיק של נכריות”. יעקב זרובבל עשה חשבון מי יוכל להתאים לתנאים אלה, והגיע למסקנה: “ובכן יוצא שתשתתפנה נחמה פוחצ’בסקי וחמדה בן־יהודה, באלו אנחנו בטוחים”, עוד קודם ליגלג על הכרזתו של העורך ש“הקבץ הזה יהיה הצעד הראשון לספרות ארץ־ישראל אמיתית” וטען כנגדו: “האיך זה הצעד הראשון? האמנם? רצה לומר, שכל העמל שעמלו סופרים ישנים וחדשים בארץ, כל היצירות של הגברות הנכבדות נחמה פוחצ’בסקי, חמדה בן־יהודה ואפילו של מר בן־אבי עצמו עד המודעה – כל זה כאין נחשב? היתכן?”

זוהי דוגמא מובהקת ל“ביקורת של חשבונות”, שנקודת־המוצא שלה היא, בראש־ובראשונה, שייכות המעמדית והחברתית של הכותב. חסרות כאן ההבנה והרגישות למצוקה שהולידה ספר כזה, לאמת החיים האכזרית הבוקעת ממנו, להעזה שבהשמעת אמת זו, ולרגישות המיוחדת לסבל הזולת, החלש והמקופח. נעדרים בה הסלחנות ורוחב־הלב לספר ביכורים של אישה, אם ואיכרה, שהם הכרחיים כדי לעודד מתחילים, ואף מלה טובה אין בפיו של המבקר. לא נעדרה כאן גם ההתנשאות הגברית על “אישה סופרת”!

הביקורת השנייה, של י. אביזהר⁴² [2], נתפרסמה ימים אחדים לאחר־מכן בשם “שכר סופרים” ב’האור' של בן־יהודה (כ“ט בחשון תרע”ב), ידידה הוותיק של משפחת פוחצ’בסקי, שנחמה השתתפה בו פעמים אחדות באותה שנה. גם לו טענות לא־מעטות נגד הספר, ונימת דבריו אינה שונה בהרבה מזו של קודמו, אולם הוא מנסה לגלות בספר גם מעלות. יש לשער שהכותב קרא את דברי קודמו. כמותו הוא פותח בעניין השם, ומצביע על הניגוד בין הציפיות של הקורא למצוא בספר הד ל“חיים החדשים המתרקמים בארץ” לבין תוכנו: “אין כל קשר ויחס בין הגיבורים וארץ ישראל”, והמאורעות שקורים לגיבורי הסיפורים יכלו לקרות בכל מקום אחר. גם הוא מתרעם על כך “שנושא המוות חביב על הגברת פוחצ’בסקי”, וטוען שזוהי “אכזריות” להמית סתם אנשים, לשכל אמהות ואבות, ליַתם בנים ובנות, להרוג נפשות בלי כל סיבה…" גם אם “מקרי־מוות אלה, הם מעשים שהיו”. הספר היה צריך להיקרא “בבית העלמין” ולא “ביהודה החדשה”. הוא טוען גם כנגד הסגנון הדורש עוד “תיקון רב”, ומביא דוגמאות לכך “שאין היא שולטת דיה בשפה”.

את מעלותיו של הספר רואה אביזהר בסיפורים מחיי התימנים: “באלה ידעה המספרת לתפוס רגעי־חיים יפים, לתת סיפורים כמעט שלמים, המענינים אותנו בחידוש שבהם, במהלך־מחשבותיהם המיוחד, בהשקפת־עולם שלהם, במאווייהם ותביעותיהם”. מבין הסיפורים “האשכנזיים” הוא משבח את הסיפור “חרטה”, ומצטער שהכותבת “לא הרבתה בכמו אלה: ציורים מחיי העבודה במושבות, חיי־הכרך חיי־השדה במנעמיהם ובמרוריהם, בסכסוכיהם ובטרדותיהם”. על אף כל הטענות הקשות היה בכך גם משום עידוד־מה להמשיך ולכתוב, שלא כמו אצל קודמו.

“אחרי מות”: “תוגה”. במשך שנים רבות לא נזכר ספר זה כלל, אולי גם משום שהיה נדיר ולא היה מצוי בבתים, בספריות ובחנויות הספרים. גם בשעה שחלה התעוררות־מה בביקורת עם הופעת ספרה השני ‘בכפר ובעבודה’ (תר"ץ) שהתקבל באהדה, לא חזרו לעיין בספרה הראשון, ורק פה ושם נזכר בשמו בלבד.

עם מותה של נחמה פוחצ’בסקי (ז' בסיוון תרצ"ד) נכתבו לזכרה נקרולוגים אחדים, המתארים את אישיותה, מזכירים את עובדת היותה סופרת, ומבליטים בעיקר את ספרה השני. דומה שרק בשניים מהם נזכר גם הספר ‘ביהודה החדשה’.

המשותף לשני הכותבים הוא, ששניהם לא חזרו וקראו את הספר, אלא כתבו את דבריהם על־סמך ציפיותיהם מסופרת בעלת ביוגראפיה כזו, ומספר בעם שם כזה היוצא בארץ־ישראל: האחד מגנה, ואילו השני מתפעל. יעקב רבינוביץ (בוסתנאי, 8.8.1934) [12], שהתפייס רק עם ספרה ‘בכפר ובעבודה’ אולם לא עם ‘ביהודה החדשה’, כתב:

הסופרת האיכרה הוציאה פעם קובץ סיפורים קטן, לפני שנים. לא עשה רושם. היה משהו ארץ־ישראלי של אז, מושבתי, בתוך כל זה, משהו משולהב בידים, ממותק, מותפעַל. הטבע הארץ־ישראלי הבריק בכל שלל צבעי־האקזוטיקה. ומעין זה היה השאר. עברנו עליו בשתיקה, וראוי היה לכך.

עקיבא בן־עזרא (ב’הדואר', ניו־יורק, י“ג באלול תרצ”ד) [13, 54], גם הוא התעלם מאופיו המיוסר והמיואש, וכתב עליו כמו שהיה מצפה שיהיה ספר מארץ־ישראל, ולא כפי שהוא באמת, אולי בגלל קהל־הקוראים שראה לנגד עיניו:

בקובץ הזה נשמעה לנו נימה חדשה שלא נוגנה עד כה. אנו מאזינים צלילי קול יהודה החדשה המתעוררת לתחיה, לבטי האשה החלוצה הבונה את ארצנו יחד עם הגברים ונוטלת את חלקה, חלק היסורים, שווה בשווה.

לא הנעדר גם המשפט הצפוי בכל רשימת ביקורת על ספר שנכתב בידי מספרת: “רק אשה היודעת את מכאובי בנות מינה יכולה למסור חוויות כאלה”. “האכזריות”, שהמבקרים הקודמים האשימו אותה בה, התחלפה כאן ב“תוגה”: “על כל סיפוריה מרחפת תוגה חרישית, תוגה של אם מסכנה המקבלת את יסוריה באהבה. ומכל סיפור וסיפור מתנוסס הנוף הארץ־ישראלי המתעורר משממתו בידי עברים, וריח הפרדס והשדה עולה מכל ציור”. הכותב הרגיש בראשוניותה של המספרת בתיאור “פינה חשוכה שעד כה היתה מכוסה בערפל, זוהי פינת חיי היהודים התימנים”, אולם גם כאן גוברת המליצה על האמת: “בציורי התימנים שלה אנו רואים את השבט הזה שסבל בארץ גלותו ושפלות ועבדות ועכשיו הוא משתחרר מכבליו, הוא נמצא בבחינת חציו עבד וחציו בן־חורין”.

ממרחק השנים – הבנה. מעטים מאוד הדברים שנכתבו עליה במרוצת השנים, זעיר פה זעיר שם. דומה שרק בשנים האחרונות ממש, עם ההתעניינות הגוברת והולכת ב“שורשים”, ב“ראשונים” ובתולדותיה של ארץ־ישראל בכלל, ומראשית תקופת העלייה הראשונה בפרט, חזרו לדון לגופו של עניין, ללא חשבונות, וממרחק הזמן המתאים, גם בתרומתה הצנועה של נחמה פוחצ’בסקי בספרה הראשון.

במלאות חמש שנים למותה, הזכיר ג' אלקושי (‘גליונות’ אייר־סיון תרצ"ט) [16] את ספרה ‘ביהודה החדשה’, שעל “ציוריו” “חוט של יסורים מתוח עליהם, יסורי חיים אכזריים, הנושאים בכל זאת בחובם את גרעיני החדש והיפה, את ארץ־ישראל החדשה”. הלגלוג והזלזול פינו את מקומם להבנה ולהערכה, בלי להסתיר את מגבלותיה של הכותבת: “אמצעי הסיפור והציור של פוחצ’בסקי פשוטים ומוגבלים ביותר. אך יש בהם חן, חן פשטות. כל משפט, חותם של חוויה עצמית טבוע עליו. [– – –] לא בין האילנות מקומה.. היה היתה מן השיחים הצנועים העושים פרי מפירות הארץ. אלה שקראו את סיפוריה ורשימותיה, החדורים אהבה ורחמים של לב אשה, זכור יזכרוה לברכה”.

אהוד בן עזר, במדורו “ספרי דורות קודמים” (‘הארץ’, 24.11.1972) [20] לא פסח על ספר זה. הוא מתאר את תוכנו ואת הביוגראפיה של המספרת, מבליט במובאות מסיפוריה ומדברי משה סמילנסקי עליה את “הסוד הכמוס אשר ליווה כצל את כל חייה”, ומסיים בנימה של הזדהות: “כמעט בכל סיפוריה יש איזה הד לאסון מוקדם, לגורל, המטלטל את גיבוריה ומכריעם תחתיו”.

במחקרים של חוקרי הספרות העברית שכבר נזכרו לעיל (ג' שקד, יפה ברלוביץ, כותבת שורות אלה ואחרים) [21, 29] המוקדשים לראשיתה כפי שהתפתחה בארץ־ישראל, תופס ספר זה את מקומו, בצד ספריהם של סופרי העלייה הראשונה האחרים, כחלק בלתי נפרד מתהליכי התפתחות הראשית, שהטביעו חותמם על ההמשך. תמונתה ותמונת ספר זה מעטרות את מחקרה של יפה ברלוביץ על “ספרות העלייה הראשונה” [27]. הכותבת רואה ביצירתה חלק מן המאמץ של סופרי העלייה הראשונה ליישם את האסכולה של “המהלך החדש” במסגרת היצירה הארץ־ישראלית החדשה בכלל, ואת סיפוריה “התימניים” כפותחים, יחד עם מעטים אחרים, את התהליך הארוך והממושך של ההיכרות של הסופר האשכנזי עם “שבט” זה, כחלק מ“שיתוף החיים היישוביים ההולכים ונרקמים כאן” [26].

בין ספר לספר

בעשרים השנים שעברו בין הופעת ‘ביהודה החדשה’ (תרע"א) להופעת ספרה השני והאחרון ‘בכפר ובעבודה’ (תר"ץ) פרסמה נחמה פוחצ’בסקי שבעה סיפורים וקטעי סיפורים ושתי רשימות. מעיין כתיבתה אמנם לא שפע, וגם עתה הקר טיפין טיפין, אולם, שלא כבעבר, לא התפזרה הפעם כתיבתה בנושאים ובז’אנרים שונים, אלא התרכזה בתחום הסיפורת בלבד, והמשיכה את שני הנושאים שבספרה הראשון – מחיי האיכרים ומחיי התימנים.

בתשובה לשאלתו של דניאל פרסקי במכתבו אליה (שלא הגיע לידי) על כתיבתה היא עונה: “אדוני שואל מדוע חדלתי לכתוב? אמנם בשנה זו, הייתי יותר אכרה מסופרת, בכל זאת פרסמתי אי־אלו דברים בעתוני ארצנו בהסתר שמי” (י“ב בשבט תרע”ד). וכך, יתכן מאוד, שלא כל מה שכתבה הגיע לידי.

דף פתיחה מהספר “בכפר ובעבודה”.

מתוך סיפורים אלה נכלל רק הסיפור “בדידות” בספרה השני. רובם נראים כטיוטות או כסקיצות הכנה ליריעה רחבה יותר. כך, למשל, הוא “ברדת יום”, ששובץ בשינויים רבים

בסיפור “בצל הקבוצה” שבספרה השני, או הסיפור “אסונה של אפיה”, שהוא אולי ניסיון של פיתוח אחת הדמויות שכבר נזכרה בסיפור “ג’לות” שפורסם בספרה הראשון.

הרשימה לזכרו של יוסף ויתקין, “על קבר רענן” (‘האור’, ט' בשבט תרע"ב) [יד], היא יוצאת־דופן, שכן זו אחת מרשימות הזיכרון הבודדות שכתבה ומכאן ואילך פרסמה סיפורים בלבד. יוסף ויתקין, שעלה לארץ בשנת 1898, עבד תחילה כפועל בראשון־לציון ולאחר־מכן כמורה בגדרה, והיה ממניחי היסוד לחינוך הכפרי בפרט ולחינוך העברי בארץ־ישראל בכלל. בשנת תרס“ב חזר להורות בראשון־לציון, ולאחר שנתיים עבר לכפר תבור וניהל את בית־הספר שם. ה”קול קורא" שלו (תרס"ה) היה אחד הגורמים לעלייה השנייה. בשנת 1906 חזר לראשון־לציון לעבודת ההוראה, חלה בסרטן ונסע לווינה להתרפא. משלא נמצא מרפא למחלתו, חזר לארץ כדי למות בה [54]. מותו השאיר רושם עז על מוקיריו ומעריציו, וביניהם נחמה פוחצ’בסקי המכנה אותו “רֵע ונביא”.⁴³ היא מצטטת ממכתבו האחרון, בשעה שכבר ידע שלא יחלים: “דעו שעד הרגע האחרון הנני נשאר אוהב החיים, העולם והאדם. מאמין אני שהעולם – הגן־עדן הזה, יהפך באמת לגן־עדן לבני האדם, ואתכם אברך להינות ממנו עד כמה שאפשר יותר, ותזכו לראות בהתקדמות גאולתנו…”. היא מתארת כיצד ראה בכל את סימני הגאולה:

באו צעירים מרוסיה לעבוד, או אחד מבני האיכרים התפתה ועבד בחריצות על אדמת אבותיו, נוצצות בשמחה עיני ויתקין הגדולות והעמוקות – “אתחלתא דגאולה!” באו תימנים מדרום, מיד הוא מתחיל הוזה בתנועה גדולה, בקיבוץ גלויות וכו'.

ב“קטעי הסיפור” “אורות וצללים” (‘האור’, כ“ט בסיון תרע”ב) [טו], עומדת במרכז גיבורה בשם ידידה, שהיא לפי השם תימנייה, אולם אין שום רמז אחר לכך. היא עובדת במטבח הפועלים, ולכן אין לה זמן לקחת חלק באסיפות ובוויכוחים. הם מדברים והיא עובדת ומטפלת בחולי הקדחת. תחילה ביפו, כנראה, שכן נזכרים גלי הים, ולאחר־מכן בגליל בהר כנען, מקום שהיא מקוששת עצים, ומביטה אחרי גלעדי החורֵש, ותמהה לדעת מה הוא מרגיש כלפיה. הרגשת האושר למראה הנוף היפה מסביב חותמת שרטוט קצר זה.

הסיפור “הפאה האבודה” התפרסם ב’האור' כחודש לאחר־מכן (כ“ו בתמוז תרע”ב) [טז], הוא “מחיי התימנים”. במרכזו – סעדיה, שקרהו מקרה רע: אחד הנערים חמד לצון וגזר את פיאתו הימנית, והוא מתבייש שיראוהו בקלונו. אגב עבודתו בניקוי המשרד מהרהר סעדיה באדון המלמד אותו חשבון וקריאה. הכרת הטובה לאדון מהולה בצער על שאין לאותו אדון אישה. והמחשבות עוברות אל בת־דודתו חממה, שהוא רוצה להתחתן עמה. בשעה שהוא שקוע במחשבות, נכנסים האדון ומזכירו, אולם אין הם מרגישים באבדתו הנוראה, ונותנים לו פקודות כרגיל.

בהשוואה למקרי החיים הנוראים והמבהילים שתוארו בסיפורי התימנים ב’יהודה החדשה'. אסונו של סעדיה בטל בשישים, ואולי בהשפעת הביקורת הקשה שנמתחה על “האכזריות” והמוות בסיפוריה, ריכזה כעת המספרת את המבט בעגמת־נפש שניתנת לתיקון.

הסיפור “בלעדיה” (‘השילוח’, שבט תרע"ג) [יז] יש בו המשך לסיפורי האיכרים ב’ביהודה החדשה'. במרכזו דמותו של האיכר יחזקאל וויינהולץ, שאשתו החולה, יהודית, נשלחה לווינה לריפוי, ואגב צפייה לבואה מטפל הוא בעבודות הבית במשק החקלאי ונזכר בסבל שעבר עליהם עם מחלתה. בחזרתו מיפו הוא נפגש עם שולמית כהן בת השמונה־עשרה, המזכירה לו את ערירותו, והוא נמשך אליה. מכתבו לאשתו בווינה עוזר לו להתגבר על סערת רגשותיו, ובצפותו לבוא אשתו לאחר הניתוח שהצליח, מתברר שהיא מתה. הסיפור מסתיים בהודעה בעיתון על מכירת “בית יפה עם גן וגנת ירק, כרם ושדה תבואה, שמביאים הכנסה הגונה, מפני שהוא עוזב את הארץ”, מחמת האסון שאירע לו.

חוסר הטעם שבחיים ללא אדם האהוב הוא המוטיב המרכזי של הסיפור “בלעדיה”, ששמו מעיד עליו. האסון מבליט את ההרגשה של “למה ובשביל מי הוא עמל ככה?” הדי התקופה נשמעים בסיפור, בכך שנזכרת עלייתה של קבוצת תימנים בחוף יפו ופגישתם הראשונה עם הארץ, וביחסים ההדדיים שבין האיכר לפועלים שבמושבתו: “אותו שאינו פועל, אין הפועלים מחבבים ביותר, כמובן. אבל הם נוטים אליו קצת חסד מפני שהם יודעים אותו בתור אכר חרוץ, העושה בעצמו גם עבודה קשה בשדה ובכרם”. “לבו כוסף, שיתקרבו אליו הצעירים, שיברא יחס של ידידות ביניהם”. ויתכן שבכך יש גם הד אישי להרגשתה של המספרת עצמה, שהייתה איכרה ולבה עם הפועלים, שלא ראו בה אחת משלהם.

במאבקו של יחזקאל וויינהולץ בין צרותיו הפרטיות (מחלת אשתו וערירותו) לבין הרגשת־מולדת (העבודה, המשק החקלאי והאידיאל), מכריע הצד האישי; ומסתבר שגאולת־הארץ, שביל־הרבים, אין בכוחה להכריע “אהבת־אשה ותשוקת־בנים”, שביל־היחיד.

סיפור הזיכרונות “בימים ההם” (‘התקופה’, טבת־אדר תרפ"ג) [יח] נכתב על רקע גירוש תל־אביב בימי מלחמת העולם הראשונה, מנקודת־ראותו של האיכר אברהם שחור, המהרהר ברעהו הטוב שנהרג במלחמה ובמשפחתו שנשארה ללא תומך. על רקע הגן הנאה סביב ביתו, מתחדדת השאלה: “למה כל זה, אם החיים הולכים והנהרסים וכל מה שנבנה במשך עשרות בשנים עומד להיעקר משורשו?” הוא נזכר במשפחות הפליטים שגורשו מבתיהם בעגלות, בעזרה שלא ניתנה להם: “באיזו רשות נשארנו אנחנו בבתינו היפים, עם שקי קמח וכל טוב באסמים, והם גורשו מקינם הדל ללכת באשר ילכו למות מרעב?” על רקע העבודה בגן הירקות והעובדה שהיום יום השנה העשרים לחתונתו, בולטים ההישגים והאושר הפרטי לנוכח סכנת החורבן המאיימת על המושבה ועל משקו. אולם, על־אף המחשבה שאולי כל זה עלול ליהרס בבת־אחת, הוא מוצא בעצמו “כוח יצירה” וממשיך להשקות את השתילים למרות הכל. הבניין נמשך בצל ההרס.

הסיפור “בבדידות” (‘התקופה’, תמוז־אלול תרפ"ג) [יט] הוא היחיד מסיפוריה שנכלל במלואו בספרה ב’כפר ובעבודה‘. נושאו הוא שמשך את תשומת־הלב אל המספרת וקירב אותה אל אנשי הספרות בארץ. לראשונה נכתב בו, במפורש ובמרוכז, בעד העבודה העצמית העברית ונגד העבודה הערבית המשחיתה את המידות: "נובלה זו ערוכה כיומנה של בת־האיכרים, צפורה דרורי, המספרת על המאבקים שבינה ובין אחיה עמרם על דבר העבודה העברית. צפורה מתאהבת בשומר עברי בשם שמואלי. אהבתה לשומר ונישואיו של האח גרמו לכך, שעזבה את הבית ו’קיבלה מישרת מבשלת במטבח־פועלים באחת החוות’“. מה שכעומד במרכז הסיפור אינו ‘מלודראמה’ זו, אלא המאבק על עבודה עברית, בעיית השמירה, ובעיות ‘ז’אנריות’ אחרות האופייניות לתקופה” [22]. על עיבודו למחזה, ראה בהמשך.

כשנה לפני שנדפס הסיפור כתבה נחמה פוחצ’בסקי לי"ל גולדברג (כ“א באלול תרפ”ב) וביקשה ממנו שימליץ לשטיבל להוציא את ספרה זה לאור. נראה שהתכוונה להוציא סיפור זה כספר עצמאי, אולם התכנית לא יצאה אל הפועל והסיפור הופיע תחילה ב’התקופה', ורק מקץ שמונה שנים שולב בספרה ‘בכפר ובעבודה’. במכתב מגוללת המספרת את תוכנו של סיפורה, כנראה לפי בקשתו של הנמען:

על יסוד הבטחתו להיות לי למליץ לפני מר שטיבל. אני עורכת את המכתב הנוכחי. הרשימה, שאני מבקשת להדפיס, תכיל כשישים דף בערך וכתובה בתור יומן. – בת איכרים שהתיתמה, מנהלת בכשרון את נחלת ההורים; יחד עם עבודת המשק. כל חייה נתונים בעוצר (?) לאח צעיר ממנה, שאליו היא מתמסרת באהבת אם רחמניה למרות כל הניגודים שבדעותיהם. – היא לאומית קיצונית, חולמת על בנין הארץ רק ע"י בני עמנו, בעצם ידיהם, והוא לועג לדעותיה ואת כל קדשיה מחלל בהבל פיו ובמעשי ידיו. [– – –]

הוא עצבני, מלא תהפוכות ומלא תמרורים את חיי האחות. סבלה מגיע לידי נקודת הגובה שלו, בעת שהאח רוצה להתחתן והאחות נעשתה בשבילו מיותרת בבית ובקש להפטר ממנה… בנפשה התחוללה אז מלחמה קשה ובדם לבבה נתקה מהר מכל היקר לה, מכל מה שיצרה וידיה טפלו בהם עשרות בשנים – ותלך לה,

*

במטבח פועלים מצאה עבודה ותשקיע בה שארית הכוחות הרצוצים.

אדוני! לכל הנ"ל אוכל להוסיף שמר פיכמן קרא את היומן ולפי דבריו הוא עשה עליו רושם חזק מאד ויחשבהו בתור חומר לאחד הדפים שבתולדות הישוב.

אקוה שבהשתדלות כבודו יסכים מר שטיבל לסיע לי להוציא ספרי זה לאור. כשהדפסתי את ספרי הראשון היו לי אמצעים לכך, ועתה בהתרושש הישוב, נתדלדלה קופתי לגמרי, לגמרי. [– – –]

בברכת בנין ועליה –

נחמה פוחצ’בסקי

להצעתי ליסד עתון על שם הגברת שטיבל המנוחה, עוד הסתדרות הנשים העבריות לשווי זכויות בא"י, לא הספיקה להתוות דרך. בכל אופן מענינת דעת מר שטיבל על זה.

הנ"ל

על הרושם שעשה סיפור זה בקירוב הלבבות אל המספרת, ובנכונות להוציא את ספרה השני באמצעות אחת ההוצאות המרכזיות של התקופה, העיד יעקב רבינוביץ, ברשימת הזיכרון שלו [12]:

ופתאום קראתי ב“התקופה” את ספורה “בבדידות”. הוא נגע עד לבבי, הרעידני. נפתחה לעיני תהום שהיתה מכוסה במסך. לא באמנות שבו נגע בי. האמנות לא היתה סגולתה של הכותבת. החרידתני האמת, הפשטות, ישרות הראיה והספור. [– – –] העירותי אז אחדים מידידי ומכרי הקרובים, סופרים וקוראים וגם קוראות, על ספור זה, וכשבאה לפנינו הסופרת בהצעה על הדפסת ספרה לא הפתענו לראות, כי גם יתר ספוריה, שאמנם חלשים הם מ“בבדידות”, יש בהם משהו מאחד עם הלך הרוח הקשה והעצוב של ספור זה.

לעומת עלייה זו שהייתה למספרת ב“בדידות” ממשיך הסיפור “אסונה של אפיה”(‘השילוח’, תשרי־אדר תרפ"ה) [כ] את סיפורי התימנים שכונסו ב’יהודה החדשה'. יש בו ריכוז של צרות וייסורים בגורלה של אשה אחת: “אמנה אהבה והבנה שורות בינה ובין בעלה, אולם היא חיה במתח מתמיד, גובר והולך, פן לפתע ישנה בעלה את טעמו ויקח אשה אחרת על פניה” [26]. לאחר שטבלה בים, כסגולה להריון, היא אכן מצליחה, אולם הריונה קשה; היא מקשה ללדת ומזמינה רופא בערב שבת, על אף איסורו של בעלה, אך מאמציה לשווא והיא יולדת ילד מת. בעלה כועס כפליים: על הילד המת ועל שהמרתה את פיו, והוא לוקח לו אישה נוספת. הביקורת היא נגד יחסם המתנשא של האשכנזים אל התימנים, ונגד ארץ־ישראל על אורח־החיים החדש שבה, שיש לו חלק באסונה של אישה זו. וראה לעיל על הקשר של סיפור זה עם המציאות ועל דרכה של המספרת בעיבוד מקורותיה.

‘בתוך הנקודה. רומן’

תולדות כתב־היד וגלגוליו. בשנת תרפ“ה השלימה נחמה פוחצ’בסקי כתב־יד של רומאן ראשון מפרי עטה, בשם: ‘בתוך הנקודה. רומן’. בשעה ששהתה עם בעלה, יחיאל מיכל פוחצ’בסקי בקבוצת קרית־ענבים.⁴⁴ בהערה בשולי השער כתבה: “כתוב על אדמת קרן הקיימת – תרפ”ה”.

כתב־היד בן 59 עמודים, כמעט ללא תיקונים ומחיקות, בכתב ברור וקריא, אם כי צורת הכתב מתחלפת ואינה ברמה אחידה. פה ושם יש תיקונים ומחיקות, פה ושם שגיאות כתיב (אצמה את עיניה בעמ' 5), אבל ניכר שזהו נוסח סופי ומוכן לדפוס.

כתב־היד נמצא בארכיון ראובן בריינין, בספרייה היהודית הציבורית במונטריאול שבקנדה, יחד עם שניים ממכתביה לראובן בריינין, המבהירים כיצד הגיע לידיו.⁴⁵ מסתבר מהם, שכתב־היד נמסר לראובן בריינין, בשעה שהשתתף בכנס הסופרים שהתקיים בשנת תרפ“ו בקרית־ענבים, אולי כדי לשמוע את חוות דעתו, אולי כדי לקבל את המלצתו וסיועו כדי לפרסמו. לאחר הקריאה, היה צריך להשאירו אצל “מר אושיסקין”. והנה, כפי שמסתבר מן המכתב הראשון שלה אליו מראשון־לציון לניו־יורק, מיום י”א באייר תרפ"ו, לא קיים את הבטחתו זו. במכתב פונה אליו נחמה פוחצ’בסקי בחיפוש אחר כתב־היד האבוד שלה: “יואל נא בטובו להודיעני – איכן אחפשהו עוד”?

מכיוון שבריינין, כדרכו, לא ענה, חזרה נחמה פוחצ’בסקי המודאגת לגורל כתב־היד שלה, וכתבה אליו כשלושה חדשים לאחר מכן בט' באב תרפ"ו: “שאלתי היא עכשיו – איכן אחפש את הכתב ההוא? הלא במצבי, מצב אכרה טרודה, שלא על נקלה הבאתיו לידי גמר והוא יקר לי מאוד”.

יש לשער, שגם הפעם לא נענתה, וכך נשאר כתב־היד בעיזבונו, יחד עם כתב־יד רבים אחרים.⁴⁶

קטע מתוך ‘בתוך הנקודה’ (תרפ"ה), בכתב ידה של נחמה פוחצ’בסקי.

לאחר שנפסקה הוצאתו של כתב־העת ‘התורן’ (תרפ"ה) ביקר ראובן בריינין בארץ־ישראל (סוף תרפ"ה) ואף השתתף, כאמור, בכנס הסופרים בקרית־ענבים. משם המשיך בדרכו לרוסיה (ראשית 1926). עם שובו “ניהל תעמולה רבתי למען התישבות יהודית ברוסיה ועורר על עצמו סערת רוחות בחוגי הציונות והתנועה העברית. הדברים הגיעו עד למשפט בינו לבין ביאליק (ברלין 1929)”.⁴⁷

בעקבות כל זאת, לא רק שהקשרים בין בריינין לבין היישוב העברי בארץ־ישראל ובין המחנות העבריים והלאומיים בעולם בכלל נותקו, אלא שהוא ממש נוּדה על ידי הכל. על רקע זה, יש לשער שנחמה פוחצ’בסקי התייאשה לא רק מלקבל תשובה ממנו, אלא גם מסיועו לפירסומו, ואולי שוב לא רצתה כל מגע עמו.

קטע מכתב־יד זה בשם “ברדת יום” פורסם כבר בשנת תרפ"ז בירחון ‘האשה’, שהופיע בשיתוף עם הסתדרות נשים ציוניות באמריקה, כשנה לאחר חליפת־המכתבים החד־סיטרית שלה עם ראובן בריינין, אבל בשלמותו, חזר ונדפס בשם “בצל הקבוצה” כסיפור הפותח את ספר סיפוריה השני ‘בכפר ובעבודה’ (תר"ץ).

בין נוסח לנוסח. בדרך כלל ההבדלים בין נוסח כתב־היד לבין נוסח הסיפור שנדפס אינם מרובים ואינם מהותיים.⁴⁸ רובם הם שינויי עריכה, קיצורים, החלפת הסדר בפיסקאות אחדות והשמטות פה ושם. השינויים הבולטים הם אלה שנעשו בשם הסיפור: מכותרת “ברנרית” מובהקת ואקטואלית לא־פחות⁴⁹ – “בתוך הנקודה” – לכותרת מיטאפורית דו־משמעית – “בצל הקבוצה”. שם הגיבורה בכתב־היד ובקטע הסיפור “ברדת יום” הוא: תמרה פינק, ואילו ב“בצל הקבוצה” – תמרה שביב. שינוי זה אולי קשור בהבדל היחיד המהותי בין כתב־היד לנוסח שנדפס, שחל בסיומו של הסיפור.

בעוד שבסיפור, הסיום מרוכך ומפוייס, אולי משום שנכתב ממרחק של שנים אחדות, הרי בכתב־היד הוא מרמז על שיאו של תהליך טראגי של ייאוש יחד עם התערערות המצב הנפשי של הגיבורה, אולי משום שנכתב ללא מרחק, תוך כדי ההתרחשויות עצמן. שם הגיבורה בסיפור – תמרה שביב – מורה, אולי, על כך שיש שביב־של־תקווה. בסיומו, אם כי לא ברור אם הפרה החולה תחיה או תמות, הרי ברור לגיבורה, שגורלה קשור בזה של הקבוצה, ודאגותיהם – דאגותיה:

ותמרה ידעה, כי גורלה שזור לעולם בגורל האנשים הטובים והטהורים האלה, ההולכים שחוח תחת נטל הדאגה המתחדשת עליהם בכל יום תמיד. (עמ' נח).

כפר הילדים – מאיר שפיה

ואילו כתב־היד מסתיים במותה של הפרה “לאחר שלושה ימים של יסורים קשים” והגיבורה מרגישה ש“כוס היגונים התמלאה ועברה על גדותיה”.

יתכן, כי סיום קשה זה, היה גם הוא אחד הגורמים, בצד הגורם החיצוני של חוסר הסיוע הכספי, לכך, שהמחברת נמנעה מלפרסם את הרומן, כמות שהוא, סמוך לזמן כתיבתו.

פירסומו היה עלול להיות כתב־אשמה חריף ביותר כנגד החברה הקיבוצית, ובדידותו של הפרט בתוכה, והיה מביא עליה את קצפם של הרבים, במיוחד כשהכותבת היא “אדם מן החוץ”. כל המתחים והמשקעים הקודמים מן העבר, בין אנשי העלייה השנייה לראשונה, היו קמים לתחייה ועוד ביתר תוקף, ולא היו עומדות לה כל זכויותיה האחרות, כמי שנלחמת בעד עבודה עברית בעד הלשון העברית, מנהלת משק חקלאי, ומזדהה בכל לבה עם ההתיישבות השיתופית. הסערה שקמה מקץ שנים, עם פירסומם של ‘ראשית’ לשלמה רייכנשטיין (תש"ג) ועוד יותר ‘מעגלות’ לדוד מלץ (תש"ה) – תוכיח מה רבה הייתה הרגישות של אנשי הקבוצות והקיבוצים לספרות המתארת אותם. בכל אופן, גם כפי שפורסם בשנת תר"ץ עם הסיום המרוכך, היתה בו העזה לא־מבוטלת, ואפשר לראות בו את אחד הנדבכים החשובים והראשונים של “ספרות הקיבוץ”, הרואה את היחיד בתוך היחד בהרגשת השותפות שלו, אבל גם בבדידותו הגדולה.

כתב היד, כמו גם הסיפור, משקפים לא רק את המציאות בקבוצת קרית־ענבים בשנים הראשונות להקמתה, אלא גם משהו מן המציאות בארץ כולה. זהו רומן מפתח שבו דמויות חברי הקבוצה, מעוצבות בצלמם של חברי הקבוצה במציאות, ואלה המכירים מציאות זו מקרוב לא יתקשו לזהותן. זו הייתה דרכה של נחמה פוחצ’בסקי בכל סיפוריה.

הגיבורה “הכפרית” תוך כדי ביקורה בתל־אביב, מתארת אותה ככרך גדול ורועש, ומשלבת את דמויות הסופרים החיים בעיר זו:

ערב. היא עוברת ברחוב הראשי; אור אלקטרי מעור את עיניה, והנה זקן הסופרים מעיר מולדתה עובר עם בנו שלובי זרוע. הבן העיף עין עליה כאילו הכיר אותה, אבל היא עברה על פניהם מהר. הנה כאן לא רחוק בית המשורר, ובקצה הרחוב ההוא גר אותו הסופר, [ביאליק?] שהיתה מבקרת אותו תדיר. היא החליטה לבקרו גם כאן. נכנסה לביתו ברטט חשאי, אבל לא מצאה אותו. ראתה את שלחן כתיבתו ואת מקלו ועיניה נצמדו אליהם, כלדברים שבקדושה. הנה לא רחוקים הימים שחיתה שם בקרב כל החבורה ההיא, אבל איזו תהום רובצת באמצע! את כולם עקרה הסערה והגלים הביאו אותם אל החוף, – הבטוח החוף..?.

(עמ' 2 בכתב־היד; עמ' ה' בסיפור, בשינויים).

תמרה וחברתה ירדנית, העובדות בעידור סלק־בהמות, משוחחות “על החיים והספרות”, ותמרה מבקרת את יחסם של ברקוביץ וברנר לדמויות הנשים בסיפוריהם ומעדיפה את הראשון על האחרון:

ברקוביץ וברנר, שאת יצירותיהם קראה שנית בזמן האחרון, הפליאו אותה ממש ביחסיהם השונים לסוג נשים אחד. שניהם לקחו טפוסים מעולם העניות והדחקות שבעירה קטנה. נשים העומלות ודואגות למחית משפחתן, – בשארית כוחותיהן הן חותרות בים של צרות למצא טרף לפי הטף. – יש שהאשה מפרנסת גם את בעלה בשביל שיעסוק בתורה יקרה מכל הון. מסביבה אחת שאבו שניהם, אבל איזה תהום מבדיל! – אצל ברנר כל הנשים רעות הן, רעות במדה כזו, עד שאם צעירה נעשית לרוצחת וממיתה את תינוקה…⁵⁰ האם תמצא אכזריות כזו באם עבריה, אשר אין כמותה למסירות בגדול בנים?

לעומת דעה מוזרה כזו ביחס לאם עבריה, אנו פוגשים אצל ברקוביץ נשים טובות ואמהות מצוינות ואף על פי שהן לפעמים רגזניות ופטפטניות יותר מדי. נפלאה היא האם הפשוטה בציורו “נכד”. בציורים כמו: “תלוש”, “ממרחקים”, “פרא אדם”, נותן לנו ברקוביץ נשים, שסובלות בחשאי את מצוקות החיים מבלי לקבול על גורלם המר.

(כתב־היד עמ' 13; בסיפור עמ' טו־טז).

קטע הסיפור “ברדת היום” (‘האשה’, תרפ"ז), [כב] הלקוח מכתב־היד של הרומאן, ושולב לימים בשינויים קלים ב“בצל הקבוצה” יש לו גם עמידה עצמאית. הוא נכתב על רקע חיי הקבוצה ובמרכזו הגיבורה תמרה פינק, שהרהוריה בעת חזרה מן העבודה בשדה הם עלילתו של הסיפור. הנחת ממעשי ידיה ומן החיים החדשים נפגמת על ידי עייפותה הרבה והקושי להסתגל אליהם. הסיפור מסתיים ספק בהרגשת גאווה, ספק באירוניה מרירה המבטלת אותה, ומכניסה את הנימה הביקורתית על הצורך של התבטלות היחיד בפני עריצות החברה. תמרה נאלצת, למרות עייפותה, לצאת במחול עם ילדי הקבוצה, שכן “הם – הקטנים הרי הכי חזקים הם ולהם מחויבים הגדולים להכנע, לציית, לצאת אתם במחול, כשהפעוטות רוצים בכך – הרי עמוד החיים הם, יסוד ההוויה”.

הרקע: החיים בקרית־ענבים. בארכיון המשפחה שמורה חליפת המכתבים המשפחתית המשתרעת בין השנים חשוון תרפ“ג – תשרי תרפ”ה, וכוללת מכתבים שכתב ימ"פ לרעייתו ולילדיו מן המקומות השונים שבהם שהה לצורך ריפוי (צפת, טבריה) וכמדריך חקלאי (קרית־ענבים, בית־אלפא); מכתבים שכתבה נחמה פוחצ’בסקי מראשון־לציון, ומקרית־ענבים, בתקופה שהצטרפה לבעלה, אל ילדיה ובמיוחד לבתה אפרת, שנישאה זה לא כבר וגרה בירושלים.⁵¹ חליפת מכתבים זו יש בה כדי לתת מושג מפורט מאוד, כמעט יום־יומי, לא רק על הכותבים וחייהם, עולמם הפנימי ויחסיהם ההדדיים, אלא גם על הנעשה במקומות שבהם חיו, ובמיוחד בראשון־לציון, בקרית־ענבים, אבל גם תמונת־מצב על המתרחש ביישוב בכלל.

המציאות העולה ממכתבים אלה היא של מלחמה בלתי־פוסקת במחלות, בתנאים של רפואה בלתי־מפותחת; נסיעות בלתי פוסקות לדרוש ברופאים, של בני משפחה ושכנים, הרבה מאוד מתחים ביחסים שבינו לבינה במשפחות השכנים והידידים; בצד רגעי שמחה על שידוכין מוצלחים, חתונות, לידות, גידול ילדים וכל שאר פכי החיים שהיו קשים ביותר. בכל אלה נותנת נחמה פוחצ’בסקי סיוע קבוע לנצרכים בשעת מחלה כבשעת שמחה; מבשלת, נוסעת; מקשיבה; מייעצת; מעודדת ועובדת קשה מאוד. והמחיר גם הוא כבד: לעצמה כמעט לא נשאר לה זמן פנוי.

מכתבים אלה, שבהם נזכרים לא רק הרבה בני־אדם ומאורעות, אלא מתגלה בהם עולמה הפנימי ודעותיה בעניינים שונים כגון: הזיקנה, עזרה לזולת, טעם החיים; יחסים בתוך המשפחה; אמונה בארץ־ישראל; מעמד האישה; התרבות העברית; הקנאות לשפה העברית – הם חומר־הגלם לסיפוריה ומקור מהימן להכרה קרובה של אישיותה והשקפת־עולמה.

באחד ממכתביה לבתה אפרת (ט“ז באלול תרפ”ג), בתגובה מתנצלת על ביקורתה של האחרונה על סגנון המכתבים אליה, הודתה כי תיכננה “כתיבת רשימה חדשה בצורת ‘מכתבים לילדה’, המבוססים על מכתביה לאפרת ולבעלה” והתוודתה: “אני חולמת על פנה שקטה לעבודה ולעבד את הדבר הזה בצורה אחרת”.

י.מ פוחצ’בסקי נקרא מדי פעם להדריך בנקודות ההתיישבות השונות ולייעץ להן בענף המטעים ובמיוחד בגידול גפנים, במשקי ההר. בתקופות אלה שהה זמן ממושך מחוץ לביתו, אל אף המחלות והכאבים שמהם סבל ברציפות. עובדה זו גרמה גם לוויכוחים לא מעטים בינו לבין רעייתו, שטענה שהוא מעביד את עצמו יותר מדי, ועוד במשקיהם של אחרים, ובכך פוגע בבריאותו ומחליש את כושר עבודתו. ואילו הוא טען כנגדה, שהעבודה הרבה מחוץ לבית וההכרה בתועלת שהוא מביא לצעירים הזקוקים לו, מחזקת אותו, וחוסר מעש הוא בשבילו עונש. הוא ראה, כפי שכתב במכתבו מבית־אלפא מיום י“א באייר תרפ”ו, את המטעים שניטעו בהדרכתו במקומות שונים בארץ כ“מצבת אל־מות בשבילי”.

שטר מתנה

ממכתביו באותה תקופה ניכר עד כמה היה גאה בעבודתו זו, ביכולתו לתרום מניסיונו לצעירים שזה מקרוב באו, ולתרום את תרומתו לבניית הארץ. החיים בתוך חבורות הצעירים הנלהבים, הזכירו לו את ימי נעוריו, והוא נדבק מהתלהבותם, אם כי לא התעלם גם מן הקשיים הרבים העומדים בפניהם, ולא פעם חשש שמא לא יוכלו להם.

חלום אחד היה, לראות את הבנים ממשיכים את קיום המשק החקלאי. עם ההחלטה להחכיר את המשק לבן למשך שנה, נוצרה האפשרות “לנוח שנה מעמלנו שהוא כבר לא לפי הכחות” (ח' בחשוון תרפ"ד) ולצאת יחד לשנה לקרית־ענבים, ובכך לממש חלום ישן.

על הרקע ליציאתו של ימ"פ לקרית־ענבים, העידה נכדתו רות ארבל:

שנים אחדות לאחר שהוקמה קרית־ענבים היה מצבה הכלכלי קשה, ענף המטעים לא עלה יפה והקבוצה פנתה לעזרת המוסדות. [– – –] המוסדות שלחו ועדת מומחים לבדק אם יש עתיד לישוב חקלאי בהר ואם יש טעם לתמוך בו [– –]. סבא היה אחד המומחים. לאחר בדיקה נמסרה חוות דעת ובה דעת רבים ודעת יחיד. בעוד הרוב קבע כי אין סיכוי להוציא לחם מן ההר ואין טעם בהשקעות נוספות, היתה דעת יחיד – דעתו של סבא – שכמו שהערבים מצליחים במטעים בהר גם היהודים יכולים ללמוד. יש רק למצוא את השיטות הנכונות. והוא לקח את סבתא ועבר לקרית־ענבים למספר חדשים ללמד את החברים טיפול בגפן.

(מכתבה אלי מיום 16.6.1980. על סמך עדותו של אחד מחברי קרית־ענבים שהשתתף בהלוויתו של ימ"פ).

רשמיה של נחמה פוחצ’בסקי מהחיים שהתגלו לה בקבוצה הצעירה קרית־ענבים הם, כדרכה, בהירים, חדי־מבט, מפוכחים. היא נהנית מן ההזדמנות הנדירה לנוח מעט, למעט פנאי בשביל עצמה, לשהייה בקרב הצעירים והצעירות, אבל אינה מתעלמת מן הקשיים החדשים: תנאי החיים הדלים עד לסכנה; פגעי מזג־האויר ובמיוחד סערות הגשמים, הבוץ ודרכי הגישה הקשות גורמים לבידודו של המקום מכל הבחינות. היא מתארת את הטיפול הרפואי; מתפעלת מן הנוף הנהדר, ומספרת על הטיולים בסביבה, ובמיוחד לכפר השכן אבו־גוש ולמנזריו, ואינה פוסחת על היחסים בין חברי הקבוצה לבין עצמם.

אבל בדרך כלל, על אף הקשיים מכל הסוגים, האווירה הכללית במכתבים אופטימית. ההתבוננות בחיים השיתופיים בקבוצה, מספקת לנחמה פוחצ’בסקי את “ניצחונה” במחלוקת הישנה בינה לבין בעלה על “העבודה העברית”, כפי שכתבה במכתבה לילדיה מקרית־ענבים מיום י“ח בשבט תרפ”ד:

בלילה העבר היתה סערה נוראה. חשבנו שהרוח [?] את הבנינים ויעקרם ממקומם. [– – –] בחדר של הצעירות לא היה כל כך נורא. בחדר של אבא היה יותר גרוע. שם אין תקרה והקירות אינם מטויחים. אבל עבר הכל בשלום.

מצב אבא בין הצעירים מפליא אותם. הוא כל כך עליז ושמח, כה טוב מרגיש עצמו ביניהם כאלו הזמין לו הקב“ה את הגן עדן בעולם הזה ובשבילי זה נצחון גמור, כי היו שנים שהוא לא האמין בכוחות אחינו הצעירים. חשב שהישוב מחויב להבנות ע”י זרים, והקול קול יעקב והידים שתהינה ידי עשו. זה גרם לי הרבה עינויים בחיים, וקשה היתה מלחמתי. וכעת אין די מלים בפי לתאר את חדוַת נצחוני, כשאבא רואה את עבודת “ידי יעקב” מאמין בעתידם ובכל שארית כחו ומרצו רוצה לסיע להם בהתבצרותם בפנת שממה זו בין הסלעים הנצחיים. כשאני מתהלכת ביניהם, רואה את החלקות הקטנות ככף איש הן, והן לבד המסגלות לחרישה לזריעה, לעבוד ורואה את החבה את [?] גודל יופים, יש שנדמה לי כי כוח אלהים מתהלך במקום הזה ולוחש משהו עתיק יומין ע“ד עברו וע”ד עתידו.

ובסיום:

על ההר לצד הרפת התישבה השבוע קבוצה חדשה מ“השומר הצעיר” 14 צעירים 7 צעירות – קרן הקימת נותנת להם עבודה ביעור כאן. אני ואבא עשינו להם לפנות ערב ביקור. איזה נוער נחמד, איזה עדינות, איזה יופי! רוח אצילית של ישראל סבא שורה עליהם, ישנס אלהים את מתניהם בעבודתם הקשה בבנין הארץ ובכבוש ההרים.

כאמור האווירה הכללית במכתבים אופטימיות ביותר על אף המצב האובייקטיבי הקשה. במכתב מכ“ט בשבט תרפ”ד, לאחר הסערה העזה “שבדילב אין זוכרים כמותה”:

אבל גשם, גשם בלתי פוסק וקר קר. אני לבושה כל בגדי החמים וקר לי. אבא בחדר האוכל עם הצעירים, שם שרים ורוקדים אלה שלא יכלו לצאת לשדה ועבודה אחת בשמק אין להם. אבא מתקן שם מכונת תפירה אחת שנתקלקלה.

בולט הניגוד, המאפיין את סיפוריה, בין האופטימיות השופעת מן המכתבים לבין המסגרת הפסימית של הסיפורים, הבנויים על אותם הרשמים עצמם ואף משובצים בהם קטעים כלשונם מן המכתבים. זהו אחד מסימני־ההיכר הבולטים בכתיבתה שיש בה פער בין מציאות של “חיים שלמים” מלאי הרגש סיפוק; לבין המציאות בסיפורים שהיא “הוויה פגומה”, חיים של סבל והרגשת קרבן.

בתוך עבודת ההדרכה הורע מצבו הבריאותי של ימ“פ והוא נאלץ לחזור לבית החולים בטבריה, אבל הנסיעה נדחתה מדי פעם בגלל הגשם השוטף שעשה את דרכי הגישה מסוכנות, וסיפק לו תירוצים להישאר, כפי שכתבה במכתבה לילדיה מקרית־ענבים מיום כ”ב בשבט תרפ"ד: “הוא לא יעזב את דילב [קרית־ענבים] כל כך מהר, הוא יטבע בעבודה”. “פה חוץ מהגשם טיט יון בחצר. אי אפשר להתנקות מהבוץ”.

עם עזיבתו נערכה לו מסיבת־הפתעה נרגשת – “בנקט” – שאותה תיארה במכתבה מדילב מיום כ“ט בשבט תרפ”ד, בפרטי פרטים:

היה נשף נהדר, שהוא באמת יכול לשלם לאבא עבור עמלו כאן. הכינו הכל בחשאי בשביל לעשות לנו הפתעה וזה באמת עלה יפה מאד. [– – –] תארו בנפשכם שבקבוצה באמצע השבוע – ארוחה ערב כזו. אחרי הארוחה התחילה סידרה של נאומים, דברו הרבה בשבח של אבא. [– – –] ואבא ענה להם דברים חמים וטובים. הוא אמר שלא נדב פה כלום, אלא סלק חוב ישן נושן להברון ששלח אותו בין יתר חבריו ללמוד [ב] ארץ־ישראל – וללמד אחר־כך אחרים. והוא שמח מאד שנזדמן לו לסלק את החוב הזה. הציע לרשום אותו בתור חבר הקבוצה ובכל זמן ועידן שיהיה להם איזה צרך – לפנות ישר אל החבר הזקן שלהם. אחר זה התחילו רקודים שנמשכו כל הלילה.

נרגש מאד לאחר “נשף פרידה” זה כתב ימ"פ במכתבו (ללא תאריך) לילדיו:

מה נעים להמצא יחד עם החלוצים שוב פעם ולטעום אותו הטעם שטעמתי בימי נעורי בארץ, בהיותי גם כן חלוץ להמחנה שבאה אחרי. כן ימצאו לפניהם הכל מסודר. לא לחנם אמרו עלי הנואמים בנשף הפרידה כי זקנתי לא בישה את התחלתי. מיום בואי לארץ הייתי מוכן לקרבנות ועד שיבה לא אסור ממנה. מאושר הייתי ביום שהמקרה הביא לידי להוציא אל הפועל את חשקי הגדול ולהוציא חוצה את ידיעותי שרכשתי לי והם כבר לא יכולים להביא יותר תועלת בשבילי. אך האמת נתנה להאמר כי השבע לא מאמין את הרעב. מעולם לא עלה על דעתי אם ידיעותי הם כל כך נחוצים להמתישבים החדשים. נדמה לי הכל כל כך פשוט אלימנטרי שאין בכלל מה לכתוב למשל “ביהודה” על דבר נטיעות גפנים הלא כל ערביה מבית דגון כבר בקיאה בכל אלה, והנה כעת אני רואה שדה נרחב לפנינו הזקנים זקני הישוב. [– – –] לא אגזים שבכל הימים ששהיתי פה לא עבר אף שעה אחת בלי להביא תועלת.

מכתבו של ימ“פ מיום כ”ו באדר [תרפ"ד] מבית החולים בצפת, מול הר כנען, לאחר ניתוח, ממשיך באותו קו של אדם שלם העושה את חשבון־נפשו נזכר בעברו ובחלומות נעוריו ומגיע למסקנה:

יש כאלה שתמיד מתחרטים על ימי הנוער [– – –] לא כן עמדי. נעים לי מאוד בהיותי בן ששים לעלעל את ספר זכרונות. אין לי שום חרטה. שמח אני בחלקי וגורלי שפרה עלי. אין כלל על מה להתלונן. חלמתי וגם לחמתי. עד היום מלאתי תפקיד בחיים ומקוה ללכת הלאה בדרכי זה. אני מסכם ברגע זה את כל ההתקדמות שבאו במשך הארבעים השנה שחלפו ויוצא סך הכל לא רע. מובן שחיי יום יום מלאים פגעים ויסורים, אך אל לנו לשכוח כי בשדה מערכה אנחנו נמצאים כל הזמן. אני מתאר לי עד כמה את תצחקי לפטפוטי זה, אך מה עלי לעשות? אין לי עבודה אחרת יותר נעימה.

לעומתו, אחד המכתבים האחרונים של נחמה פוחצ’בסקי מתקופה זו, מראשון־לציון, מיום ל' בתשרי תרפ"ה לידידים, גולדה ופסח יאפו, מבטא הלך־נפש קודר ומיואש:

חלמתי על נסיעה והיא לא יצאה אל הפועל, כמו שלא יוצא אצלי בכלל שום תכנית חיים, שאני שואפת אליה. הלא זהו גורלם של סוג בני האדם אשר נולדו בלי כוכב.

ובסיום:

אני עצמי “גִבורה” – ככה אומרים הבריות – עובדת ועובדת בלי הפסק. אם יארך ככה יהיה מצוין. אבל לעתים מתגנבת מחשבה על הסוף, – הלא הזִקנה כבר דפקת וצריכים לחשב על הסוף, ולמחשבה זו מצרפת מחשבה נוגה אחרת, הן תבא החולשה לפני הסוף ולא אוכל להיות לעזר לעצמי ולא לאחרים. שום דבר לא יכל להזיזני ממנוחתי כמו המחשבה על חולשה ועל אי־כשרון לעבודה. – –

*

אין־ספק שמרבית סיפוריה נכתבו מתוך הרגשת נכאים כזו.

‘בכפר ובעבודה’

הספר ‘בכפר ובעבודה’ הופיע בשנת תר“ץ בהוצאת “הדים” בתל־אביב. הוא כולל רי”ב עמודים ובו חמישה ספורים [ב]. בראשו הקדשה “לזכר אחי יחידי היקר באדם, יעקב ישראל פיינשטיין ז”ל, אחד מראשוני חובבי־ציון ומיסדי רחובות. נפטר ברחובות, כ“ז טבת תרפ”ט, בן ששים ושמונה".

העובדה שהספר הופיע בהוצאת “הדים” העידה על השינוי שחל בהכרה בה כסופרת, שכן, עורכי ההוצאה, אשר ברש ויעקב רבינוביץ, היו מנותני הטון הספרותיים במשך שנים רבות בארץ־ישראל.

בספר זה מתרחבת היריעה, והנשימה ארוכה יותר, אולם האווירה הפסימית, העצבות, הבדידות, הייסורים והכאב מוסיפים לשלוט גם בו. גם כאן מסופרים סיפוריהם של הבודדים וקשי־היום, שהגורל והחברה מתאכזרים להם. שינויי התקופה ניכרים גם בכך, שהרקע בחלק מן הסיפורים הוא החיים בקבוצה בצד החיים במושבה.

“בצל הקבוצה” הפותח את הספר, שעל כתב־היד שלו ועל הרקע לכתיבתו כבר דובר לעיל, הוא סיפור הבדידות בתוך “היחד” בקבוצה. הבחור האהוב נישא לאחרת, והאישה המאוכזבת מוסיפה לדאוג לכולם ולטפל בכולם, בחברים ובבעלי־החיים, אולם בסופו של דבר היא מרגישה ביתר־שאת את בדידותה. מצבי־רוחה משתנים מקיצוניות אחת לאחרת. הסיום מרוכך, כשהגיבורה שרויה באחד ממצבי־רוחה האופטימיים, תוך הרגשת שייכותה לכלל.

“המוצא” – בעל הכותרת הברנרית – הוא סיפור על אחד האיכרים המייסדים, שבנו וכלתו והדור הצעיר בכלל לועגים לו. הכרם, גן־הירק ושאר ענפי המשק שלו אינם מכניסים רווחים, על אף העבודה הקשה שהוא משקיע בהם. בנו וכלתו יורדים לאמריקה, ומחשבות התאבדות מתרוצצות בלבו. אולם הפעם יש מוצא: גלעדי, גיבור הסיפור, מוסר חצי מנחלתו לקרן־הקיימת, וחצי משאיר לזכות בנו עד שיחזור לארץ. באותו חצי שנתרם מתיישבת קבוצת צעירים, וגלעדי, המרגיש עצמו כאחד מהם, רוקד עמהם יחד. הפתרון הנרמז הוא בהתיישבות השיתופית, שעל אף מגרעותיה עדיפה היא מן ההתיישבות הפרטית, שלא עמדה במבחן. כאן “המוצא” הוא ממשי ואפשרי, שלא כמו בסיפורו של ברנר, באותו שֵם.

"שרה זרחי", גיבורת הסיפור הנקרא על שמה, עושה בעצמה את כל עבודות המשק. מתוך הכרה בערכה של העבודה “לתחיית העם”. בעלה, שנפצע במלחמה, אינו עוזר לה, ובדרך־כלל רוחו קשה ואי־אפשר לרצותו. שרה מזדהה עם גורלה של נורה במחזהו של איבסן, ומדי פעם נזכרת בטראגדיה שעברה עליה עם מות בתה התינוקת. שרה יחידה כמעט במושבה בעבודתה העצמית במשקה, שכן, כל האחרים חיים חיי תענוגות ומעבדים את אדמותיהם בידי ערבים. שרה הפילה, בשל העבודה הקשה שהיא עובדת בעצמה ללא עזרה (הרימה דליי מים לכביסה). גורל האישה המשועבדת לבעלה אינו נותן לה מנוח, והיא חשה כשפחה המשועבדת לבעלה ולביתה. בסופו של הסיפור מתה שרה לאחר ניתוח התוספתן, וצוואתה – לקבור אותה ליד בתה – לא נתמלאה, ויש לשער שגם המשק לא יישמר על־ידי בעלה.

נושא משותף לסיפור “המשק” ולסיפור “בבדידות”, והוא: נישולה של האישה מביתה וממשקה על־ידי אחותה ובעלה (“המשק”) או על־ידי אחיה ואישתו (“בבדידות”), אף שהמקום שייך גם לה, והיא שהשקיעה בו את כל נפשה ומאודה. יש רמז שמבחינה משפטית תהיה ידה על התחתונה, בשל חוקי הירושה המפלים לרעה את האישה, אולם העניין אינו מגיע לבית־המשפט, מפני שאינה נאבקת. זהבה, גיבורת הסיפור “במשק”, המגורשת מביתה על־ידי גיסה, מוצאת מסתור מן הגשם בביתה של סעדה, התימנייה הכובסת אצלה, כשם שצפורה דרורי, גיבורת “בבדידות” סולקה ממשקה על ידי אחיה שנשא אישה, והלכה להיות מבשלת במטבח־פועלים באחת החוות. כאמור, לשני סיפורים אלה יש רקע ביוגראפי ממשי.

סיפור זה, “בבדידות”, שימש בסיס למחזה בשם זה שנכתב על ידי מלכה וחיים מרין בשיתוף עם טלי עומר (קיץ תשמ"ה). שולבו בו גם יסודות מסיפוריה האחרים של נחמה פוחצ’בסקי. מחזה זה מבליט את היסודות המלודראמטיים המצויים בסיפוריה ומוציאם מן הכוח אל הפועל.⁵²

במקורו, כתוב הסיפור “בבדידות” כיומן, שמובא לדפוס על ידי מספרת, ומסגרת סיפורית זו מצטרפת ליתר היסודות ה“ברנריים” המצויים בסיפורי ‘בכפר ובעבודה’. גם העובדה שהיומן נכתב ממיטת־חוליה של המספרת, כשהיא במצב ריגוש־עצבים חזק, אפופת מחשבות על שגעון ומוות, מחזקת יסודות אלה.

השפעת הקריאה בספרות הסקאנדינבית, שרווחה בארץ־ישראל בראשית המאה, ניכרת, הן בסיפור “שרה זרחי” והן בסיפור “במשק”, שבו הגיבורה מזדהה עם דמויותיהם של ברנד ושל נורה, הידועות ממחזותיו של איבסן.⁵³

בסיפורים אלה נמתח משפט קשה על היחסים האישיים במשק הפרטי במושבה, ולעומת זה, מוענקים שבחים לקבוצה ולאורח־חייה, אף־על־פי שגם בה יכול האדם להיות בודד. מוטחת ביקורת קשה נגד העבודה הערבית, בעיקר מפני שיש לה חלק בהשחתת אופיו של האדם.

הקורא שאינו מכיר את הביוגראפיה של המספרת, יכול היה להיות בטוח שהיא נמנית עם חוגי הפועלים, שכן, הספר נותן ביטוי מובהק לדעותיהם בשאלות המרכזיות שהיו שנויות במחלוקת עם הצד שכנגד.

התהודה

הופעת הספר בהוצאת “הדים”, ועמדותיו הקרובות ברוחן לחוגי תנועות הפועלים, נתנה הפעם את אותותיה בביקורת. הספר זכה לתשומת־לב בעיתונות בארץ ובגולה ולגילויי אהדה, וביטויי ההסתייגות ממנו היו מאופקים למדי. בולט המרחק הניכר בין הזלזול וההתנכרות הקודמים לבין החום שנשב הפעם מרשימות הביקורת.

משה קליינמן (‘העולם’, 18.2.1930) [3] ראה בסיפורים “מסות פסיכולוגיות רבות ענין”, מכנה את תאוריה “מחיי הכפר העובד” “מרהיבים” ומוצא בה את חסרון “האריכות”. ב' חיים (‘גלים’, וילנה, י“ז בטבת תר”ץ) [4] ראה את החידוש בספר, בתיאור גורלה של “האשה הבא לא”י להשתחרר“, ושיבח את המספרת על “החוש ההסתכלותי האוביקטיבי” שבו היא מטפלת ב”טיפוס האישה הישראלית המוכנה בכל פעם למסור את עצמה קרבן על מזבח־המשפחה“.⁵⁴ הפגמים שמצא הכותב הם “מהצד האמנותי”, אולם לא פרט את כוונתו. בסקירתו על “הספרות היפה המולדתית” התעכב מ' רבינזון (‘הארץ’, 14.4.1933) [5] גם על ספרה זה של נחמה פוחצ’בסקי, שראה בו “כרוניקה צנועה ופשטנית”, “מעין יומן טבעי למציאות השטחית השוטפת, שאין בה לכאורה כלום מן המתרחש והמפתיע, ואעפ”כ הכל כאן. כל משאלות האשה העבריה החדשה וסבלותיה [– – –]. הדברים היום־יומיים קובלים בכנות סטגנורפית על עבדות האשה ואהבתה הנעלבת מצד גברים דבוקים במסורת הגברית”. בכך משתלב ספר זה ב“הישג החשוב ביותר של הספרות הבלטריסטית הצעירה”, שהוא יציאתו מתחום המיתולוגיה של ההסטוריה [– – –] אל הווי ריאלי ואנושי".

לאחר מותה חזר הספר ונזכר בכמה מרשימות הזיכרון וההערכה. הכותבים הבליטו את שתי הבעיות המרכזיות שהספר עוסק בהן: בעיית העבודה העברית ובעיית האישה. אחדים הדגישו גם את ההתלבטות של היחיד, גבר או אישה, בשעה שכל הערכים הגדולים, כמו מולדת, עבודה ומשק, חשיבותם מתנדפת, ללא אושרו הפרטי של האדם הקטן, כגון, האהבה לבעל, לאישה ולבנים. [10, 12, 13, 16].

מתמונותיה האחרונות של נחמה פוחצ’בסקי. כבת ששים.

‘במדרון’ – רומאן ארץ־ישראלי

יש לשער, שבארבע השנים שבין הופעת ‘בכפר ובעבודה’ (1930) ועד לפטירתה (1934), כתבה נחמה פוחצ’בסקי את ‘במדרון’, שהגדירה אותו כ“רומאן ארצישראלי”, והוא נשאר בעיזבונה [25] כתב־היד כולל 209 עמודים, בכתב־ידה היפה והמסולסל של המחברת, ובו תיקוני עריכה שונים, בצד רישולים סגנוניים, שגיאות מסוגים שונים, ואי־עקיבות בשמות הגיבורים ובפרטים אחדים. על העטיפה של כתב־היד נכתבה ההקדשה “לעובדת הגדולה הנרייטה סולד”. רומאן בלתי מושלם זה, הוא המשך לשני ספריה ולסיפוריה באווירה הקשה השלטת בו, בגיבורים הסובלים והנענים המתוארים בו, ובמיוחד בביקורת הקשה הנמתחת בו על המציאות בארץ־ישראל בכל פרט מפרטיה האפשריים.

הרומאן מתחלק לשלושה חלקים, בשני הראשונים חמישה פרקים בכל חלק, ובחלק האחרון – ארבעה פרקים. שלושת החלקים שווים פחות או יותר בגודלם. נטייתה של המחברת לסימטריה, שהתבטאה במבנה של ספרה ‘ביהודה החדשה’, בולטת גם כאן. הספר כתוב בעיקרו מנקודת־מבטו של גיבור מרכזי אחד, גבר, חיים זלצברג שמו, אם כי פרקים אחדים כתובים גם מזווית־הראייה של דמויות אחרות, כגון, מלכה פריש, שהיא בת אחיה של אישתו, וחיים זלצברג מאוהב בה, וכגון אישתו זהבה ודמויות משניות נוספות.

חיים זלצברג הוא דמות של מפסידן, אדם טוב ורגיש אולם חלש, שאישתו מושלת בו, וגם בחיים הציבוריים לא הצליח להגיע למעמד חשוב. אין מתחשבים בדעותיו, אין פועלים לפי עצותיו, ומעמדו העלוב נובע גם מאי־הצלחתו הכלכלית במשקו. הוא נכשל בכל אשר הוא שולח בו ידו. חיים זלצברג מכיר במעמדו הרופף בביתו ומחוצה לו, סובל מכך מאוד, ומנסה מדי פעם לשנותו, אולם אין הוא מצליח להוציא מן הכוח אל הפועל את תכניותיו הרבות המתרוצצות במוחו. מרבית העלילה מתרחשת בנפשו פנימה, והוא חוזר ומותח ביקורת כמעט על כל התופעות החברתיות שהוא נתקל בהן, ומגלגל בינו לבין עצמו תכניות לשינוי פני המציאות. נוצר מתח בין תכניותיו הגדולות לבין מעמדו העלוב במציאות, כשאישתו שולטת בו ובחברה אין מתחשבים בדעתו. הוא מסתבך גם בחיי הרגש שלו, כשהוא מתאהב בקרובתו הצעירה, מלכה פריש, המאוהבת באחר (שלום שץ) שאינו אוהב אותה. גם הדמויות האחרות הן דמויות נכנעות ורופסות משולי החיים, שהפער בין חייהן במציאות לבין עולם רגשותיהן הפנימי הוא גדול. אף אחת מהן אינה מצליחה בחייה, והן כולן נידונות להוסיף ולשרת אחרים, להוסיף ולמלא בדמיונן את מה שלא הצליחו להגשים בחיי היום־יום שלהן. הכישלון נרמז כבר בפתיחת הרומאן:

כשגברה מחלת העצבים של אשתו זהבה – בתחילת הקיץ עם בוא ה“חמסינים” – יעצו הרופאים לחיים זלצברג לשלח אותה לסנטוריום בחוץ לארץ. התחיל הוא להתלבט בחפושי כספים למטרה זו בתקוה להשיג הלואה במשכנתה, אבל פנה לפרטים, למוסדות, לידידים, השפיל את עצמו, “השחיר פניו”. היו לו כבר סיכויים להשיג את הסכום הדרוש – ולא עלה הדבר בידו.

מאליו מובן מה יהיו פניה של המציאות הארץ־ישראלית, כשהיא מתוארת בעיני אדם שנכשל כמעט בכל תחומי החיים – בחיי הרגש ובחיי המעשה, ביחסי המשפחה ובעסקי הציבור – ולא נשארה לו אלא מרירותו כלפי המתרחש ביישוב. זוהי דמות אופיינית מאוד המצטרפת לגיבוריה ולגיבורותיה האחרים של נחמה פוחצ’בסקי, ושבאמצעותן היא מתארת את סבלו של האדם הקטן ואת כובד החיים בארץ־ישראל.

הביקורת על המציאות הארץ־ישראלית היא כוחו וחולשתו של רומאן זה כאחד. כוחו בעצם פרישת היריעה הרחבה של פרטי החיים בארץ־ישראל, ההתייחסות למאורעות ציבוריים וכלליים ידועים, אולם בכך גם חולשתו. העלילה החיצונית רופפת ולמעשה נמוגה, בתוך שפע ההרהורים של הדמות. הדמות אינה מעוצבת בייחודה ובחד־פעמיותה, והיא משמשת עילה לתלות בה את הביקורת על המצב בארץ. הביקורת אינה נובעת ממצוקה אישית ממשית ואין בה ייחוד הראיה, אלא היא מופשטת וכוללנית ומזכירה מאמרים פובליציסטיים בעיתונות. יש הרבה מאוד חזרות ופירוט דברים מייגע וארכני, ולא פעם דומה התיאור להיסטוריה מסופרת מפי דובר, ללא התרחשות ממשית וללא חוויה אישית מהימנה. הקשר בין חלקי הרומאן רופף, כשם שרופפים הקשרים בין הדמויות השונות. מבחינה ספרותית, הניסיון לספר את סיפורו של האיש הקטן, הלא־מצליח, השלומיאל במקצת, החי בשולי החברה, הסובל מצרותיו הפרטיות ומצרות הכלל, ולשלבו בביקורת נוקבת על המציאות הארץ־ישראלית – לא עלה יפה. הביקורת נשארה מופשטת ובלתי־אישית, ועיצובו הקונקרטי של הגיבור, נבלע בים ההרהורים המופשטים שלו בבעיות הכלל והחברה:

לגאולה ולתחיה רחוקה היתה הדרך. – הישוב התנהל לאטו. לא היו אנשים ולא היו אמצעים להתישבות רחבה. העם שבגולה היה ברובו מחוסר הכרת התחיה, לא חש בכל הכובד והסכנה של כבלי הגלות ושאיפת השחרור ובניין מולדת רחוקה ממנו. אפילו אלה שנשאו ברמה אתדגל הציונות, לא זזו מעל סיר הבשר, רק התפארו בלבם, כי גדולות הם עושים לרעיון. אל הארץ עלו אחד מן העיר ושנים מן המשפחה.

אם הזדמן לו לזלצברג אחד התיירים הציונים, היה מעמיד ישר את השאלה על עליתו אל הארץ, ואם הלז תלה את סיבת אי התישבותו בארץ – באשתו, שהאשה אינה רוצה לסבול את קושי החיים שבכאן, היה זלצברג מוצא כל הגנה על האשה העבריה, שהיתה בימים ההם מחונכת על ברכי תרבות זרה. ובשעה שכל ילד מישראל למד באיזה אופן שהוא תורה או תלמוד וספג בדרכים אלה את רוח היהדות, מנעו מאת הנערה אפילו ידיעה קלושה על עמה ושפתה ולכן האשמה אינה באשה אלא במנהיגי העם ובמחנכיו! (עמ' 20)

הוא רואה את הפזרנות כאחת התולעות ההן הנוקבות את הגוף ומתפלסף על פי דרכו: – אם יביטו על רמת החיים של חלק מאוכלוסינו, הרי אפשר להחליט, שהעם הוא עשיר מאד, נטול עוני ולחץ ומלחמה תמידית לקיומו ולפת למו. גם אצל עמים אחרים בולטת למדי אי נורמליות זו של עוני וסבל מדכא מצד אחד ופזרנות שגעונית מצד שני. אבל אצלם מפזר זה, אשר יש לו מה לפזר, ואצלנו, – אצלנו אך התאמצות טפשות וחטאים! (עמ' 178)

ברומאן עצמו נזכרים מאורעות שונים שהתרחשו בסוף שנות העשרים, כגון מותו של אחד־העם בשנת 1927 (עמ' 127) ופרעות חברון בשנת 1929 (עמ' 147). מכאן, שהרומאן נכתב בראשית שנות השלושים, בשנותיה האחרונות של המחברת, שנפטרה בניסן תרצ"ד.

“אחרי מות”

מקרוב. תהליך ההתקרבות, האהדה וההבנה, שהחל עם הסיפור “בבדידות”, התגבר עם הופעת ‘בכפר ובעבודה’ והתחזק לאחר מותה. תהליך זה ניכר במיוחד ברשימות שהתפרסמו בעיתונות של מפלגות הפועלים ושל סופרים ומבקרים הקשורים בה, ובעיתונות “האזרחית” פרי עטם של סופרים ומבקרים מן המחנה האחר.

ההתחלה הייתה ב’דבר' (23.5.1934) [6]. ברשימה בעמוד הראשון ללא חתימה, שבה הבליט הכותב את ארבעת התחומים המרכזיים בחייה וביצירתה: סיפוריה מהווי המושבות; מלחמתה וכתיבתה על בעיות האישה; מחאתה נגד העבודה הערבית; ביתה הפתוח לסופרים, פועלים ולצורכי היישוב: “כאי בודד בים העבודה הזרה היה ביתה פתוח”.

המשיך אחריו אלשי"ך – ישראל כהן – ב’הפועל הצעיר' (25.5.1934) [7], שהקדיש לזכרה שורות אחדות והדגיש את שלושת התחומים של כתיבתה: ארץ־ישראל החדשה, שאלות האישה, ובמיוחד “נאבקה קשות עם הסביבה המתנכרת לעבודה עברית לעקרונות הציונות”.

בשורות לזכרה, שליוו את הסיפור מעיזבונה “רק פתקה…(מחיי ילדה תימניה)” (‘עתוננו’, כ“ה בסיון תרצ”ז) [כב], בוחרים להזכיר מכל פעילותה הענפה בעיקר זאת: בעשרות שנות שבתה בארץ נלחמה בכתב ובעל־פה לעבודה העברית במושבות ולא פסקה ממלחמתה זו עד יומה האחרון". הסיפור עצמו מתאר את דמותה של נערה תימנייה, עוזרת־בית המשתוקקת ללמוד, אולם מכיוון שעליה לפרנס את דודתה, אין באפשרותה להגשים חלומה זה.

בהעלאת זכרה, דמותה ופועלה הספרותי של נחמה פוחצ’בסקי, אך טבעי היה שבכתב־העת ‘בוסתנאי’ ימלא את התפקיד המרכזי, שכן, זה היה ביטאונם של התאחדות האיכרים ושל החוגים האזרחיים ביישוב. ואכן משה סמילנסקי מפרסם רשימה יסודית ומפורטת לזכרה (יחד עם חברתה אסתר מרגולין) (13.6.1934) [8] ומתאר את דמותה כפי שהצטיירה לו בפגישתם הראשונה, 44 שנים קודם־לכן, ומנסה למצוא את המפתח לנשמתה של נחמה פוחצ’בסקי בחייה וביצירתה הספרותית. הוא זה שרומז על האסון בחייה ועל הסוד שלקחה עמה אל קברה.⁵⁵

במלאות שלושים לפטירתה פירסם שמואל כהן מראשון־לציון רשימת זיכרון שגרתית למדי, ובה הזכיר נשכחות משנותיה הראשונות של המושבה (‘בוסתנאי’, 27.6.1934) [11]. אולם “גולת הכותרת” במאמצי כתב־העת להעלאת זכרה היה פרסום רשימתו של יעקב רבינוביץ (8.8.1934) [12] כביקורת על ספרה ‘בכפר ובעבודה’, שהיה לו חלק בהוצאתו. הכותב מתנצל על שלא כתב עליה בחייה, ומבליט את ההבדל בין “האשה שעבדה בכל כך הרבה מרץ, שמילאה תקווה, שאהבה להבליט את האופטימיות שלה” לבין העובדה ש“אשה זו בעצם היתה בתוך־תוכה עצובה מאד, וקריאת ספרה ממלאת אותך עצבות כבדה”. לאחר שהוא סוקר ביסודיות את סיפורי הספר אחד לאחד הוא מודה: “המספרת־האכרה נשארה מחוץ לרשויותינו, לא סופרת ותיקה ולא צעירה. ואך לקריאה ראויה היא. ללמוד ממנה אפשר תמיד דבר־מה”. הוא רואה בה סופרת פרובינציאלית, אך דורש תכונה זו לשבח ולא לגנאי, ומסיים בהשלמה מפויסת: “אל נדרוש ממנה יותר. אל נבוא בתביעות מן החוץ, נקבל את הניתן ונהנה ונתעצב יחד עמה באהבת־כל ובעצבות טובה”.

גם ‘דבר הפועלת’ עשה חסד־של־אמת עם נחמה פוחצ’בסקי, וביקש לתרום את חלקו ביישוב אותו חשבון ישן שבין תנועת הפועלים לבין האיכרים ואנשי העלייה הראשונה, שנחמה פוחצ’בסקי נקלעה לתוכו ללא כל בסיס ממשי. במלאת שלושים לפטירתה מוקדש לה מדור מיוחד בכתב־העת, ובו קטע מסיפורה “בבדידות”, הדן, כצפוי, בגנות העבודה הערבית, בעד העבודה העברית, ובעד זכות האישה להביע דעתה בשאלות ציבוריות; רשימת זיכרון קצרה של אישה מראשון־לציון, החותמת בת־שבע [9]; והעיקר – רשימתה של רחל כצנלסון־שזר [חתומה: ר. כ.]⁵⁶ העושה לסיפוחה ל“משלנו” ולהכרה בה, בסיפוריה ובאידיאולוגיה שנלחמה עליה, כ“אחת משלנו”. הכותבת מפרידה בין המושבה, שעמה “יש לנו חשבון ישן וחדש”, לבין אישיותה יוצאת־הדופן של המספרת. הרשימה מסתיימת במלות שבח נדירות ובהערכה אישית עמוקה המובעת בהן: “לא לחינם התאבלה מושבת ראשון לציון על כל שדרות הישוב שבה, על מותה. כה התאבלה לפנים עיירה יהודית על מות איש צדיק בקרבה”. עומדות לה, לנחמה פוחצ’בסקי, זכויות מאבקה לעבודה העצמית ולעבודה העברית, מלחמתה לזכויות הנשים וסיפוריה הנותנים ביטוי לנפש האשה ולגבורתה, שהמבקרת מתייחסת אליהם באמון למרות “הסנטימנטליות המפריעה”.

“גולת הכותרת” של התהליך ה“ריהביליטאציה” היא ההשוואה שנערכת בין סיפוריה לבין ברנר: “ויחד עם כל זאת יש באופייה משהו של הלקאה עצמית, של חיטוט פנימי – משהו משל ברנר ומשל כל איש אשר דקותו המוסרית עוברת את גבול הרגיל והמקובל”.

רשימת זיכרון אחרת, גם היא מחוגי מפלגות הפועלים, נכתבה על ידי דוד בדר, שעלה בתרס"ו ועבד במושבות כפועל חקלאי. הוא, שבעצמו עסק שנים רבות בקליטת עולים חדשים ובדאגה לזקנים ולאלמונים שנפטרו בלא כל ציון וזכר [14], הטעים במיוחד את מסירותה לצרכי הפועלים “המנוֹחה היתה כמה שנים איש עצתם וסודם של הפועלים; איך מסדרים מטבח וכיצד מקימים מאפיה וכו'. בעצמה עזרה לבישול ולאפיה. לא פעם סחבה מחדרה למטבח הפועלים שהיה מול ביתה, ערמה של זמורות גפן להסקה”. רשימות זיכרון נוספות עליה, שנזכרו לעיל, כתבו עקיבא בן־עזרא [13] ויהודית הררי [15].

במרחק השנים. מעטות היו הרשימות שנכתבו עליה או הזכירו את שמה וספריה לאחר מותה. פה ושם הזכיר מישהו את ספריה ואת אישיותה, כגון ג' אלקושי במלאות חמש שנים למותה (‘גליונות’, תרצ"ט) [16] המשווה אותה ל“שיח צנוע”; פה ושם נזכר שמה בסקירות על הסיפור הארץ־ישראלי, כגון אריה ליפשיץ (‘ילקוט ירושלמי’, תש"ב) [17] המונה אותה יחד עם נשים־סופרות אחרות “כל אחת בדרכה עמדה על צדדים מיוחדים וגילתה פינה חדשה בחיינו”. מעניין במיוחד ותמוה שרבוב שמה לוויכוח שערך ע' בן־אריה בכתב־העת ‘מאבק’ (30.1.1953) [18] עם דברים שנכתבו ב’ספר השנה של תלמידי המדרשה ללימודי היהדות' בשיקאגו על “דמות הדור הצעיר בארץ כפי שהיא משתקפת בספרות”. בן־אריה מביא את דברי עמי גופר, שלדעתו “חושפי דמותו של הדור הצעיר ה’צבר' הם נ. פוחצ’בסקי, מ. סמילנסקי, י.ד. ברקוביץ וא. מאירי”, והוא רואה בקבוצת סופרים זו “את מבטאיו של הדור הגדל בארץ”. לאחר שהוא מזכיר את סיפורה “ג’וי קדוש” ואת תוכנו: “חבלי קליטתו בחברה החדשה, מלחמתו להשגת שוויון”, הוא טוען נגדו: “האם לא השמיעו באזני תלמידי המדרשה הנ”ל את שמותיהם של יוצרים מן העדה התימנית? האם לא שמעו את שמעו של מ. טביב הסופר הצעיר בן העדה התימנית ואיש הפלמ“ח, המתאר את פרשת מאבקו של הנוער התימני לצאת מתוך הגיטו שאבותיו תיחמו לו?” לדעתו, מתעלמים הכותבים ומחנכיהם מן השינוי שחל בנוער התימני, וידיעותיהם “מושתתות על הבעיות שעמדו ברומו של עולם בימי שליחותו של יבניאלי לתימן”.

באותן סקירות מעטות של “ספרי דורות ראשונים” נזכר שמה מדי פעם, כגון, יוסף שהלבן (‘קטיף’, תשכ"ה) [19] ואהוד בן־עזר (‘הארץ’, 24.11.1972) [20].

לאחרונה עם התעוררות הכללית התוהה על השורשים ועל הראשונות והראשונים, גדל מספרם של המחקרים הדנים בעלייה הראשונה ובספרותה, ובתוכם גם בנחמה פוחצ’בסקי במשפחתה [40] ובסיפוריה. כגון: גרשון שקד, “הז’אנר ואביזריהו”, הדן ביצירתם של משה סמילנסקי ונחמה פוחצ’בסקי; יפה ברלוביץ במחקריה על ספרות העלייה הראשונה ועל דמות התימני באותם סיפורים; וכגון כותבת שורות אלה, במחקריה על השתקפותה של העלייה הראשונה בספרות העברית [29־21].

*

כל אחד מן הראשונים שילם מחיר יקר ומלא בעד ראשוניותו זו, וכל אחד מן הראשונים תרם את חלקו להתבססותו של המרכז הספרותי ולצמיחתה של הספרות העברית בארץ, ונחמה פוחצ’בסקי בתוכם כסופרת, אשה ואיכרה.

נספחים

נספח א'

רשימת ספריה וסיפוריה של נחמה פוחצ’בסקי

ספרים

‘ביהודה החדשה, קובץ ציורים’, יפו, א“י, דפוס א. אתין, ה' תרע”ה, 75 עמ'. הסיפורים: התאבדות, תחת האתרוג, סימה רסקין, גוססת, החרטה, רמה, ג’לות, פעמים, ג’וי קדוש, אחרי שמחה.

‘בכפר ובעבודה, ספורים’, הוצ' הדים, תל־אביב, תר“ץ, רי”ב עמ'. הסיפורים: בצל הקבוצה, המוצא, שרה זרחי, במשק, בבדידות.

‘סיפורי נשים בנות העליה הראשונה’, בעריכת יפה ברלוביץ, הוצ' ספריית תרמיל, תשרי תשמ"ה. הסיפורים: בלעדיה, סימה רסקין, החרטה, אסונה של אפיה.

סיפורים ורשימות (לפי זמן פירסומם)

“עוד ע"ד שאלת הבנות”. ‘המליץ’, שנה 29, גל' 23, ז' באדר א' תרמ"ט (27.1.1889), עמ' 3־2. החתימה: נחמה פיינשטיין.

“ראשון־לציון. י"ח אדר תר"ן. (העתקה ממכתב אחת מבנות ציון לאחיה, בשפת עבר)”. ‘המליץ’, שנה 30, גל' 72, כ' בניסן תר“ן (29.3.1890), עמ' 4־3. החתימה: נפ”ש.

“עולי ציון”. ‘המליץ’, שנה 30, גל' 88, י“ד באייר תר”ן (22.4.1890) עמ' 2־1. החתימה: נפ"ש.

“שלומית וקציעה”. ‘עולם קטון’, [הוספה ל’האור‘, שנה 9, גל’ כ“ט] עתון לתלמידים ולתלמידות (יוצא אחת לשבועיים) נערך על־ידי בן־יהודה, יהודה גרזובסקי ודוד יודילביץ בירושלים, שנה א‘, גל’ ג', אתתכ”ד לגלותנו [תרנ"ג – 1893].

מ“זכרונות אחת האכרות בא”י. (מוגש לא – י)“. ‘המליץ’, כ”ט בתשרי תרנ"ד (27.9.1893), עמ' 2.

“שאלות גלויות (לבעלי המאמר ‘שאלה נעלמה’)”. ‘השילוח’, כרך י“ח, תרס”ח, עמ' 69־67. (תגובה על מאמרו של יצחק אפשטיין “שאלה נעלמה”, ב’השילוח‘, כרך י“ז, תרס”ז, עמ’ 206־193].

“לילה ויום ברחבות. (מעין מכתב)”. ‘הפועל הצעיר’, שנה א‘, חוב’ 11־10, תמוז – אב תרס"ח, עמ' 13־12.

“משוט בארץ”. ‘העולם’, שנה ב‘. א. “מראשון לציון עד מרג' עיון”,
11.9.1908, עמ’ 471־469; 18.9.1908, עמ' 486־484; ב. “בסוריה”, 25.9.1908, עמ' 498־496; ג. “מחיפה עד ראשון לציון”, 9.10.1908, עמ' 519־516.

“ראשון לציון”, 9.10.1908’העולם‘, 20.11.1908, עמ’ 586. [על האספה הכללית השניה של סינדיקט היין בא"י]. החתימה: נ.פ.

1. . “בארץ ישראל”. ‘העולם’, שנה ג‘, גל’ כ‘, י“ט בסיוון תרס”ט (8.6.1909), עמ’ 15 [על התאבדותו של בנימין פיין]. החתימה: נ. פ.

“בנכר. (רשימה מן החיים בארץ־ישראל)”. ‘המבשר’ (קושטא), שנה א‘, גל’ כ“ד, י”ח בסיוון תר"ע, עמ' 375־374. החתימה: נ. בת־צבי.

“משורר עלוב”. ‘המבשר’ (קושטא), שנה א‘, גל’ כ“ח, י”ב בתמוז תר"ע, עמ' 438–440. החתימה: נחמה בת־צבי.

“יוסף ויתקין: על קבר רענן”. ‘האור’, גל' צ' (ס"ז), ט' בשבט אתתמ“ג לחורבן [תרע”ב], עמ' 2.

“אורות וצללים. (קטעי סיפור)”. ‘האור’, שנה 30 (3), גל' ר‘, כ“ט בסיוון אתתמ”ג לחורבן [תרע"ב], עמ’ 1.

“הפאה האבודה (מחיי התימנים)”. ‘האור’, 30 (3), גל' רכ“ג, כ”ו בתמוז אתתמ“ג לחורבן [תרע”ב], עמ' 3־2. החתימה: נחמה.

“בלעדיה. (רשימה)”. ‘השילוח’, כרך כ“ח, חוב' א', שבט תרע”ג, עמ' 50־43. חזר ונדפס ב’סיפורי נשים'.

“החרטה”. ‘העם’ (ניו יורק), גל' ג‘, ט’ בשבט תרע"ו (4.1.1916), עמ' 5־2. הדפסה חוזרת מתוך ב’יהודה החדשה‘. חזר ונדפס ב’סיפורי נשים’.

“בימים ההם. רשימה”. ‘התקופה’, כרך י“ח, טבת־אדר תרפ”ג, עמ' 99־96.

“בבדידות, א־ד”. ‘התקופה’, כרך כ' תמוז – אלול תרפ"ג, עמ' 148־117. כונס ב’בכפר ובעבודה'. עובד למחזה.

“אסונה של אפיה. (ציור)”. ‘השילוח’, כרך מ“ג, תשרי־אדר תרפ”ה, עמ' 227־233.. חזר ונדפס ב’סיפורי נשים'.

“ברדת יום. (קטע)”. ‘האשה – ירחון מוקדש לחייה ולעניניה של האשה בארץ־ישראל’, יו“ל ע”י הסתדרות נשים עבריות בארץ־ישראל והסתדרות הנשים הציוניות באמריקה “הדסה”, חוב' ו‘, תרפ"ז, עמ’ 28־27. נכלל בשינויים בסיפור “בצל הקבוצה”, בספר ‘בכפר ובעבודה’.

“רק פתקה… (מחיי ילדה תימניה)”. מעיזבונה. ‘עתוננו, עתון לילדים ולנוער’, שנה ג‘, גל’ ט“ז, כ”ה בסיוון תרצ"ד, עמ' 6. לסיפור נוספו הערות על חייה ויצירתה.

נספח ב'

רשימת מאמרי ביקורת על נחמה פוחצ’בסקי

(לפי זמן פירסומם)

בחייה

זרובבל, יעקב [חתום: ל.]. “ביהודה החדשה. נחמה פוחצ’בסקי (קובץ ציורים)”, ‘האחדות’, שנה ג‘, גל’ ה‘, כ“ו בחשוון תרע”ב, עמ’ 15־14.

1א. ברשימתו “קדרון” בחתימה “סגי נהור”, ב’התאחדות‘, שנה ג’, גל' 41־40, כ“ו באב תרע”ב, עמ' 27־26, הזכיר בלגלוג את שמה של נחמה פוחצ’בסקי.

2 אביזהר, י. “שכר סופרים”, ‘האור’, שנה שלישית (30), גל' ל“ג, כ”ט בחשוון אתתמ“ג לחורבן [תרע”ב], עמ' 2־1. במדור: ירכתוני־ביקורת. [על ‘ביהודה החדשה’].

3 קליינמן משה [חתום: קורא ותיק]. “ביבליוגראפיה (‘בכפר ובעבודה’)”, ‘העולם’, כרך י"ח, גל' ח‘, 18.2.1930, עמ’ 160.

4 חיים, ב. “בכפר ובעבודה (אגב קריאה”, ‘גלים’ (וילנה), שנה ב‘, גל’ 2, י“ז בטבת תר”ץ, עמ' 4.

5 רבינזון, מ. “הספרות היפה המולדתית. (רפרופים)”, ‘הארץ’, 14.4.1933.

לאחר פטירתה

[בלא חתימה]. " נחמה פוחצ’בסקי“, ‘דבר’, ט' בסיוון תרצ”ד (23.5.1934) עמ' 1.

כהן, ישראל [חתום: אלשי“ך]. “ו. נחמה פוחצ’בסקי – – –”. ‘הפועל הצעיר’, שנה כ”ז, כרך ה‘, גל’ 31, י“א בסיוון תרצ”ד (25.5.1934), עמ' 15.

סמילנסקי, משה. “אסתר מרגולין, נחמה פוחצ’בסקי”, ‘בוסתנאי’, שנה 6, גל' 9, ל' בסיוון תרצ“ד (13.6.1934), עמ' 17־15. חזר ונדפס בשינויים ב’משפחת האדמה‘, ספר ראשון, הוצ’ עם־עובד, תש”ג, עמ' 244־242, תחת הכותרת: “נפש”. רשימה זו חזרה ונדפסה ב’ספר ראשון לציון‘, עמ’ 523.

בת שבע. “לזכר אדם יקר”, ‘דבר הפועלת’, שנה א‘, חוב’ 4, י“ג בתמוז תרצ”ד (26.6.1934).

כצנלסון שזר, רחל [חתום: ר. כ.]. “נחמה פוחצ’בסקי”, ‘דבר הפועלת’ הנ"ל. באותו גליון פורסם גם קטע מסיפורה “בבדידות” תחת הכותרת “באסיפה”.

כהן, שמואל. “זכרונות. (במלאות שלושים ימי אבל אחרי מות נחמה פוחצ’בסקי ז"ל)”, ‘בוסתנאי’, שנה 6, גל' 11, י“ד בתמוז תרצ”ד (27.6.1934), עמ' 24.

רבינוביץ, יעקב. “בכפר ובעבודה”, ‘בוסתנאי’, שנה 6, גל' 17, כ“ז באב תרצ”ד (6.8.1934), עמ' 15־13.

בן־עזרא, עקיבא. “נחמה פוחצ’בסקי”, ‘הדואר’, שנה 13, גל' ל“ו, י”ג באלול תרצ“ד, עמ' 674־673. נכלל בספרו ‘דמויות (אישים ידועים ובלתי־ידועים)’, ת”א, תשל"ח, עמ' 141־139.

בדר, דוד. “על קברה של ‘אכרה’ אחת. (לנשמת נחמה פוחצ’בסקי)”, נכלל בספרו ‘ציונים עלי דרך’, ת“א, תשי”ד, עמ' 162.

הררי, יהודית. “הסופרת נחמה פוחצ’בסקי (נפ"ש) (אכרה בראשון לציון)”. נכלל בספרה ‘אשה ואם בישראל’, הוצ' מסדה, תשי"ט, עמ' 245.

מקץ שנים

אלקושי, ג. [חתום: ג.א.]. “נ. פוחצ’בסקי (5 שנים למותה)”, ‘גליונות’, כרך ט‘, תרצ“ט־ת”ש, עמ’ 79־78.

ליפשיץ, אריה. “הסיפור הארץ ישראלי (קצת סיכומים וסיכויים)”, ‘ילקוט ירושלמי’, ירושלים, תש"ב, עמ' 128־105. שמה של נחמה פוחצ’בסקי נזכר בעמ' 119.

בן־אריה, ע. “בעקבות ‘השגות’ על הדור הצעיר בספרות הישראלית”, ‘מאבק’, גל' 44, י“ד בשבט תשי”ג (10.1.1953), עמ' 7. על הסיפור “ג’וי קדוש”.

שה־לבן, יוסף. “דמויות ראשונים בספרות הארצישראלית”, ‘קטיף’, ג‘, תשכ"ה, עמ’ 137־127.

בן עזר, אהוד. “ביהודה החדשה לנחמה פוחצ’בסקי”, במדור: “ספרי דורות קודמים”. ‘הארץ’, 24.11.1972.

בשנים האחרונות

שקד, גרשון. “ז’אנר ואנטי־ז’אנר בארץ־ישראל”, ‘ספר דב סדן, קובץ מחקרים’, הוצ' הקיבוץ המאוחד תשל"ז, עמ' 387־383. [גם על השפעת ב. ביורנסון הסקאנדינבי על סיפורה “בבדידות”].

1. – – – –. “הז’אנר ואביזריהו. עיונים ביצירתם של משה סמילנסקי ונחמה פוחצ’בסקי”, על שירה וסיפורת. מחקרים בספרות העברית‘, הוצ’ מכון לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל־אביב, תשל"ז, עמ' 146־133.

2. – – – –. “התתגשמנה כל התקוות?”, ‘מאזנים. ספר היובל תרפ“ט־תשל”ט, ניסן־אייר תשל"ט (אפריל־מאי 1979), עמ’ 297־269. [על סיפוריה ב’המבשר‘, עמ’ 272־271].

גוברין, נורית. “הסופרת הארצישראלית הראשונה (על נחמה פוחצ’בסקי)”, ‘עת־מול. עתון לתולדות ארץ־ישראל ועם ישראל’, כרך ו‘, גל’ 2 (34), כסלו תשמ"א (נובמבר 1980), עמ' 5־3.

– – – – –. “במדרון (כתב־יד בלתי־ידוע של נחמה פוחצ’בסקי)”, ‘על המשמר’, מוסף ליום הזכרון וחג העצמאות הל“ג, ב' באייר תשמ”א (6.5.1981).

ברלוביץ, יפה. “דמות התימני בספרות העליות הראשונות, על רקע המפגש הבין־עדתי”, ‘פעמים’, מס' 10, תשמ"ב (1981), עמ' 108־76.

– – – – –. “הספרות העברית בימי העלייה הראשונה”, ‘ספר העלייה הראשונה’, כרך ראשון, הוצ' יד יצחק בן־צבי, תשמ"ב, עמ' 464־447.

גוברין, נורית. “האם לנגן את וגנר?”, עת־מול‘, כרך ז’, גל' 6 (44), אב תשמ"ב (יולי 1982), עמ' 15־14.

שקד, גרשון. ‘הסיפורת העברית 1980־1880, [ב] בארץ ובתפוצה’, הוצ' הקיבוץ המאוחד וכתר, 1983. לפי מפתח השמות.

שונות (לפי סדר א"ב)

אופק אוריאל. ‘ספרות הילדים העברית – ההתחלה’, הוצ' המכון לפואטיקה, אוניברסיטת תל־אביב, תשל“ט, עמ' 348 הערה 11. לראשונה: “צמיחתה של ספרות ילדים טבעית בארץ־ישראל”, ‘קתדרה’, 3, אדר תשל”ז, עמ' 109 הערה

1. חזר ונדפס בספרו: ‘ספרות הילדים העברית 1948־1900’, הוצ' דביר, תשמ"ח.

ביאליק, ח“נ. “מכתב לנחמה פוחצ’בסקי”, מיום י”ט באדר תרפ“ה (15.3.1925), ‘אגרות ביאליק’, כרך ג‘, עמ’ כ”ד, מס' תכ"ט.

בנימין, ר' [יהושע רדלר פלדמן]. ‘מזבורוב עד כנרת, סיפורי־זכרונות’, הוצ' אגודת הסופרים ליד דביר, ת“א, תש”י, עמ' 262־259. [על התישבות התימנים ברחובות ובראשון־לציון].

ברנר, י“ח. “אזכרה ליל”ג [תרע”ג], ‘כתבים’, תשכ“ז, כרך ג‘, עמ’ 28. [מזכיר את מכתבו של יל”ג אליה].

גוברין, נורית. “‘נוגע בדבר’ – מחאתו של א”ד גורדון“, ‘עתון 77’, שנה ז‘, גל’ 51, אדר ב' תשמ”ד (מרץ 1984), עמ' 32־31; 39. [על סיפורה: “לילה ויום ברחבות”]. נכלל בספר זה.

– – – – –. “‘חיפוש החוטם’ בסיפרות הא”י בראשיתה; המקרה: א“ד גורדון”, ‘נקודות תצפית – תרבות וחברה בא"י’, הוצ' האוניברסיטה הפתוחה, ת“א, תשמ”ח, עמ' 240־219.

גורדון, יהודה־ליב. “מכתב לנחמה פיינשטיין” מיום ט' בשבט תרמ“ו (3.1.1886), 'אגרות יל”ג‘, נאספו ונערכו ע“י יצחק יעקב ווייסבערג, כרך שני, חלק שלישי, וארשא, תרנ”ה, עמ’ 158־157, מס' 310.

גלעדי, דן. “ראשון לציון בחסות הבארון רוטשילד (1900־1882)”, ‘קתדרה’, 9, תשרי תשל"ט, עמ' 146. [על יחיאל מיכל פוחצ’בסקי].

גרא, גרשון. “ותקח האשה ותעש”, ‘כל ההתחלות’, הוצ' ספרית מעריב. 1984, עמ' 129־127. בצירוף תמונתה, תמונתו של ימ"פ וקטע ממכתבו אליה [1897?], שבו תיאור הקמת בית־העם בראשון לציון.

דרויאנוב, אלתר [עורך]. ‘כתבים לתולדות חיבת ציון’, חלק ראשון, אודסה, תרע“ט, עמ' 495 ואילך. מסמך מס' 264 ברוסית [על ימ”פ וחמשת חבריו]. ‘כתבים לתולדות חיבת ציון’, ההדירה וערכה מחדש שולמית לסקוב, כרך רביעי 1886; אוניברסיטת תל־אביב, הוצ' הקיבוץ מאוחד, תשמ"ז, מס' 768 עמ' 75־74 ועוד שם לפי מפתח השמות.

דרור, שיאונה. “ידי הזהב של סבתא אפרת”, ‘מעריב. סגנון’, ט“ו בשבט תשמ”ה (6.2.1985), עמ' 25. [על אפרת בן־כהן, בתה של נחמה פוחצ’בסקי].

הכהן, מרדכי בן־הלל. ‘מלחמת העמים. (יומן)’, ירושלים, תר“ץ, ספר חמישי, “ז' ניסן תרע”ח”, עמ' 25; 179. במהדורה החדשה, בעריכת שמעון רובינשטיין, בהוצ' יד יצחק בן־צבי, ירושלים, תשמ"ב, כרך שני, עמ' 808, 861.

זוסמן, א‘. “לתולדות המטעים בראשון לציון”, ‘ספר ראשון לציון’, עמ’ 263־256. [על ימ"פ].

יודלביץ, דוד [עורך]. ‘ספר ראשון לציון’, בעזרת “כרמל מזרחי”, ראשון לציון, תש"א. “הסתדרויות הנשים בראשון לציון”, עמ' 523־521. ועוד שם לפני מפתח השמות.

ליטני, יהודה. “השאלה לא נעלמה”, ‘מוסף הארץ’, 26.10.1984, עמ' 5־4. [על השתתפותה של נחמה פוחצ’בסקי בוויכוח עם יצחק אפשטיין].

לסקוב, שולמית. “אגדת ששה וארבעה”, ‘עת־מול’, כרך ג‘, גל’ 5, אייר תשל“ח (מאי 1978), עמ' 21־19. [על ימ”פ].

סמילנסקי, משה. “מיכל פוחצ’בסקי: האחרון מן ה’ששה'”, ‘הארץ’, 8.8.1947.

עזריהו, שרה. “עליתי ארצה”, ‘פרקי חיים’, הוצ' ניומן ת“א תשי”ז, עמ' 66־65.

פוחצ’בסקי, יחיאל מיכל. “מכתב מאה”ק“, ‘המליץ’, שנה 26, גל' 29, י”ח בניסן תרמ"ו, עמ' 452־451. חזר ונדפס ב’ספר העלייה הראשונה‘, כרך ב’ “תעודות”, עמ' 110־109.

– – – – –. “מכתב מאה”ק“, ‘המליץ’, שנה 26, גל' 31, כ”ח בניסן תרמ“ו, עמ' 478־475. בתוספת הערת המו”ל, ש“שני המכתבים הם אישיים וכותבם ודאי שלא חלם שיראו אור מעל דפי עיתון”.

– – – – –. “הראשונים (זכרונות)”, ‘בוסתנאי’, שנה א‘, תרפ"ט, 33 המשכים, מיום ה’ באייר תרפ“ט (15.5.1929) ועד י”ד בשבט תר"ץ (12.2.1930).

– – – – –. “לתולדות הגפן בראשון־לציון, נסיונותינו על פי יוזמת הברון אדמונד”, ‘ספר ראשון לציון’, עמ' 266־263. ועוד שם לפי מפתח השמות.

צמח, שלמה. ‘שנה ראשונה’ [תשי“ב], ‘סיפורים’, כרך שני, הוצ' ידידים, ירושלים תשכ”ו, עמ' 335־327.

קולר, א“מ. “מימים עברו (פרק חיים)”, ארבעים שנה – קובץ למלאות ארבעים שנה להופעת ‘הפועל הצעיר’, הוצ' מרכז מפא”י, ת“א, תש”ז, עמ' 220.

קרסל, ג. ‘לכסיכון הספרות העברית בדורות האחרונים’, הוצ' ספרית פועלים, 1965; 1967. ערך: “פוחצ’בסקי נחמה” ועוד.

תדהר, דוד. ‘אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו’, ערך “פוחצ’בסקי נחמה”, כרך ג‘, 1958, עמ’ 1247־1246; ערך “פוחצ’בסקי יחיאל מיכל”, שם, עמ' 1282־1281.

דבש מסלע / נורית גוברין [משימות ד, ה, ו]

א.ד. גורדון

א. מבשרו של “הז’אנר הארצישראלי ואביזריהו”

הקטרוג על הסיפורת הארץ־ישראלית, שהיא מייפה את המציאות, ימיו כימיה של סיפורת זו. אותה תכונה יסודית, שאיפיינה את הסיפורת הא"י מראשיתה. לתאר את הרצוי כמצוי, כדי לא “להוציא את דיבת הארץ רעה” עם כל ההבנה שעוררה, הביאה בעקבותיה התנגדות עקרונית חריפה של חלק מציבור הקוראים והמבקרים. התנגדות זו בלטה במיוחד בימי העלייה השנייה, שאנשיה הרגישו עצמם חזקים דיים, כדי להתמודד עם המציאות הקשה ועם הספרות המתארת אותה כמות שהיא.

לדרך זו של תיאור הרצוי כמצוי, התלוותה תופעת־משנה, כמעט קבועה. שאף היא קוממה חלק מן המבקרים והקוראים. מכיוון שהספרות החלה להתפתח בארץ ישראל, הייתה צמודה למציאות החדשה והמתהווה לה מתוכה. אנשים מסוימים כמודלים לדמויות הספרותיות שתיארה. ביישוב העברי הקטן והמצומצם של א"י שלפני מלחמת העולם הראשונה. שבו “כולם הכירו את כולם”. קל היה לזהות את האדם שמאחורי הדמות הספרותית. והדבר היה לשיחת היום. בין אם אותו אדם תואר באופן “חיובי” ועל אחת כמה וכמה, אם לא תואר כך.

ויכוח זה על דרכה של הספרות ותפקידיה, חרג מן התחום הספרותי ונעשה לוויכוח עקרוני על ה“אמת מארץ־ישראל” בתחומי העשייה השונים. הוא הגיע לשיאו, בתחום הספרות עם מאמרו הידוע של ברנר “הז’אנר הא”י ואביזריהו" (אב תרע"א).¹ אבל הדעות שהביא ברנר, כנגד ייפוי המציאות בספרות וזיופה, כבר היו מנסרות קודם באוויר. ומובן, הדיו של ויכוח אקטואלי זה נשמעים עד ימינו כידוע. העילה לכתיבת אותו מאמר של ברנר הייתה אישית: “הרעש” שקם בארץ עם קריאת אותם פרקי “מכאן ומכאן” המתארים את מערכת “המחרשה” ואנשיה. קהל הקוראים טען להיכרות עם המודלים במציאות ששימשו לעיצוב הדמויות הספרותיות. אנשי מערכת “הפועל הצעיר”, ידידיו הקרובים של ברנר, נפגעו מחמת שזיהו בהם את עצמם.

ביקורת זו ידועה בשם “ביקורת של חיפוש החוטם”² והיא העומדת מאחורי מאמרו זה של ברנר על שני חלקיו: העקרוני והאישי. דוגמא זו, והשניה שתוצג במאמר זה, שתיים מרבות, מאשרות את הכלל. שיש לו כמעט תוקף של חוק, שמאחורי מרבית הפולמוסים העקרוניים עומדת עילה אישית ממשית, של הכותב כנגד בעל־דבבו, שקיבלה לבוש עקרוני כללי. ונתנסחה על דרך ההכללה שכוחה יפה תמיד. נגיעה אישית זו, שהיא בדרך כלל מוסווית, נשכחת ברבות הימים, והקורא המרוחק, אין לפניו אלא התיאוריה הנצחית.³ מובן, שהרקע האישי אין לו קשר עם תקֵפותה של התיאוריה הכללית או חוסר־תקֵפותה, אבל יש לו חלק נכבד בהבנת מניעי הוויכוח ויסודו.

כשנתיים וחצי לפני פירסום מאמרו זה של ברנר (אב תרע"א), התפרסם מאמר אחר (אלול תרס"ח), שאפשר להגדירו, כמבשרו של מאמר זה. בדעותיו ובמבנהו. גם העילה לפירסומו היא אישית. וגם הוא נותן לתגובה האישית לבוש עקרוני. מאמר זה מחולק לשני חלקים: עקרוני־כללי ודוגמאות. הוא פותח בחלק הכללי. תוך רמזים לוויכוחים ספרותיים אקטואליים. ולאחריו מביא דוגמאות מסיפורים שונים, המאשרים את הנחותיו העקרוניות.

הוא דוחה את מה שנכתב בארץ־ישראל המייפה את המציאות ומזייף אותה, על חשבון האמת והאמנות כאחד. שני המאמרים קשורים ל’הפועל הצעיר', לא רק משום ששניהם התפרסמו בו, אלא משום שהראשון מתרעם על מה שפורסם בו עליו. והשני מתרעם על מה שלא פירסם עליו אבל אחרים ראוהו כך, כמכוון נגדם. בשני המקרים נתן העורך מקום בעיתונו למאמרי מחאה נגדו. וקיים במלואה את הזכות לחופש הבעת הדעה.

העילה האישית לתגובה, מתגלית בצורת החתימה של הכותב: “נוגע בדבר”, אבל רק מי שקרא את הסיפורים הנזכרים ב“הערותיו”. כדוגמאות לטענותיו העקרוניות, יכול לקשר בין אחד מהם, לבין הכותב. המסתתר מאורי חתימתו בשם־בדוי, למעשה, לפנינו חידה ספרותית: מי הכותב? באיזה סיפור מדובר? ומה העילה האישית לכתיבת מאמרו?

ב. הפועל הזקן־והצעיר

בגיליון האחרון (12) של השנה הראשונה להופעתו של ‘הפועל הצעיר’ (אלול תרס"ח). נתפרסמה רשימה תחת הכותרת: “הערות”, בחתימת: “נוגע בדבר”. ב“מפתח” של ג. קרסל ל’הפועל הצעיר' נשארה חתימה זו בלתי מפוענחת,⁴ אם כי הסוד נתגלה כבר לפני שנים. על ידי בתו של הכותב, לאחר מותו. מסתבר, שהכותב הוא אהרן דוד גורדון. ו“הערות” אלה היו הרשימה הראשונה שפירסם בכלל, בעברית ובא“י. כ”בבליוגראפיה של כתביו' מופיע פריט זה ומספרו 13. ללא הערה על צורת החתימה והפענוח.⁵ העילה האישית היא, זיהוי עצמו באחת הדמויות בסיפור: “לילה ויום ברחבות”, שפורסם בחוברת הקודמת של ‘הפועל הצעיר’ (10־11). תמוז־אב תרס"ח)

בהערות לכתביו של אביה ולמכתביו, כתבה בתו על גורדון, שאת הדחיפה לכתיבתה של רשימה ראשונה זו, “נתנה רשימה אחת של תיירה בשם “לילה ויום ברחבות” אשר בה היא ספרה בהתפעלות רבה על פגישתה עם אד”ג בכרם שהוא היה אז שומר בו"⁶. “תיירה” זאת היתה המספרת מאנשי העלייה הראשונה. נחמה פוחצ’יבסקי.

עד כמה לא הייתה נחמה פוחצ’יבסקי ידועה בציבור. במיוחד לחוגי מפלגות הפועלים, תעיד הערה זו הקוראת לה “תיירה”. בעוד, שהכותבת היא מאנשי העלייה הראשונה המובהקים. ממייסדי ראשון לציון. איכרה וסופרת ואשת־ציבור רבת־פעלים. בשעה שפורסם סיפורה ב’הפועל הצעיר', כבר הייתה ותיקה בארץ, מלאו אז כתשע־עשרה שנה לעלייתה (אלול תרמ"ט – אלול תרס''ח)⁷ ואילו א"ד גורדון, היה בה “עולה חדש”, פחות מחמש שנים ( עלה באדר תרס"ד).

רשימתה של נחמה פוחצ’בסקי⁸ היא על גבול סיפור־ההווי והתיאור הדוקומנטארי. ובמרכזה מתוארת חתונה של “אחד הפועלים מפתח־תקוה עם בת־אכר רחובותי”. התיאור עובר חליפות מקבוצה לקבוצה, תוך הבלטת טיפוסים מסוימים מכל אחת מהן, בין התמונות המתוארות: ריקוד משותף של אורחי החתונה באותו לילה. ביקור אצל “הזקן” למחרת. ביקור בסוכת הנוטר לפנות ערב וביקור בבית אחת הפועלות המשמש מעין מועדון לוויכוחים. זוהי הזדמנות לתאר לא רק את היחד, של איכרים ופועלים, אלא גם את היחידים המרכיבים מחנות אלה. ההשערה, שבתיאורים אלה שוּקעו אנשים של ממש, שהקוראים בני הדור לא התקשו לזהותם, מקבלת את חיזוקה. תגובתו זו של א“ד גורדון, שגם הוא היה בין “הנוגעים בדבר” יש לשער, ש”הסופר הרציני, אכר כבן שלושים ושלוש" הוא משה סמילנסקי, וכי “הזקן המחשב קצין והכותב ספר בעל כרכים רבים ע”ד שיבת־ציון“, “מאמין כי ספרו יביא לידי ‘שינוי ערכין’ ביהדות הישנה ויועיל לשָרֵש מתוך לִבּוֹת האדוקים את הקנאות שכנגדה הוא נלחם גם בע”פ עם ‘אבות’ המושבה מראשית היווסדה”. הוא ישראל הלוי טלר⁹.

מתגובתו של אד"ג, אפשר לשער בוודאות, שהוא היה בן־דמותו של “הדוד ג. זה הפועל הזקן־הצעיר. החביב כל־כך על צעירי המושבה”. דמותו מתוארת בהרבה אהבה והערצה. וגורמת לבאים עמו במגע לבחון את עצמם ואת מעשיהם.

ברשימתו “הערות: יוצא א”ד גורדון כנגד התופעה של “מנהג הצלמנות הספרותית” בכלל. גם בשעה ש“היא עולה יפה”.

וכך מתואר “הפועל־צעיר” הדוד ג." ברשימתה של נחמה פוחצ’בסקי:

המספרת מתלווית לחבורה של צעירים שהלכה לראות את שקיעת החמה מאחת הגבעות הקרובות למושבה".

אהרן דוד גורדון: נחום גוטמן

אֵחרנו מעט לבוא אל ראש הגבעה, אף כי רצנו בכל כוחותינו במעלה ההר. ובטפסנו על סוכת הדוד ג. הנוטר היפה. ראינו רק חצי עיגוּל אדום על אופק
השמיים [– – – ] ופה למטה על הכרם יושבת חברתנו העליזה עם הדוד ג. זה הפועל הזקן־הצעיר, החביב כל כך על צעירי המושבה. הוא יושב ומבשל לו תה לארוחת הערב בקומקום שחור מכוסה בספל עתיק. שובר הדוד זמורות. ושם מקל אחרי מקל על האח הבוער.

ןהחברה מתלוצצת אתו. מתפלספת ומברחת את דעתו.

אנכי עם הפועל ע. עודנו יושבים בסוכת הדוד ומרשים לנו לתבונן בספריו המפוזרים פה. מצאנו אצלו ספרי מדע וחקירה בחמש לשונות: עברית, ערבית, רוסית, צרפתית וגרמנית גם מילונים אחדים בשפות האלה וניָרות ומחברות כתובות מכל עברים מונחים פה על הרצפה. ולומד הדוד. ונוטר. וכותב כל הימים וכל הלילות.

מה קטנה ובורגנית הייתי בעיני, בראותי את הדוד הגדול יחף וקרוע בגדים על הארץ ומבשל לו את המים!

הדוד שותק ע"פ רוב, וכשהוא מדבר מדבר הוא בנחת ובעומק הבנתו את החיים. רק עיניו אז מתנוצצות. – מה משתקף בעיניים השחורות, העמוקות האלה?

דמותו של א“ד גורדון, שהיה בן 52, קסמה לאנשי העלייה השנייה הצעירים, והשאירה עליהם רושם בל ימחה. ההיכרות עמו, הייתה אחת מחוויות היסוד העמוקות ביותר שלהם. שאותה נשאו עמהם כל חייהם. דמותו הונצחה במספר גדול של סיפורים, רומנים ושירים, שרק חלקם, נרשם עד היום. ורובם עדיין לא ידוע.¹⁰ רשימה סיפורית זו של נחמה פוחצ’בסקי, היא מן הראשונות, שבה הונצחה אישיותו של א”ד גורדון, כדמות ביצירה ספרותית. הוטבעו בה סימני־היכר האופייניים שעתידים לחזור בכל היצירות האחרות: הזקן־הצעיר, הפשטות, העוני המעורר הפלאה. כוח המשיכה שבו לפועלים ולפועלות הצעירים המקיפים אותו תמיד ושוחרים לפתחו: העבודה החקלאית שדבק בה בכל מחיר. תיאורו על רקע הטבע והחקלאות, השילוב של עבודה והגות, הניגוד בין ההשכלה הרחבה לבין ההסתפקות במועט. השתיקה. השלווה, הנחת והשקט הנפשי המציינים אותו ומדביקים גם את הסובבים, השפעתו העצומה על הזולת, בתוקף הדוגמה האישית, הגורמת לאחרון להרהר בעצמו ובמעשיו עד כה.

ג. הצלמנות הספרותית

א“ד גורדון, יוצא במאמרו נגד, " המנהג” המכוער, ש“הולך וכובש לו מקום בספרותנו העתית”, הוא “מנהג הצלמנות הספרותיות”. כלומר, העברה פשוטה ישירה של דמות מן החיים אל הספרות, בדרך שנוהגת בצלום. או בפוטוגרפיה. המלה “צלום” על כל נטיותיה, שחודשה כנראה כבר על ידי יל"ג בעידודו של בן־יהודה, משמשת לסירוגין יחד עם המלה הלועזית פוטוגראפיה, כיוון שהשימוש בחידוש טרם נשתרש: “ובימינו גזרו משרש זה פעלים ושמות, כגון צֶלֶם במשמ' עשה ציור־אור” (אליעזר בן יהודה ‘מלון הלשון העברית הישנה והחדשה’ ערך צֶלֶם). השוואת סיפור לציור, הייתה מקובלת באותה תקופה, הן על ידי המבקרים, לגנאי ולשבח, והן על ידי המסַפרים עצמם. שהרבו לתת לסיפוריהם כותרת משנה: “ציור” או “תמונה”.

לדעתו של אד"ג לשם “צילום” של אדם בספרות, “אין צורך כלל להיות מסַפר ואפילו לא מבקר”, כיוון שזוהי מלאכה טכנית מעיקרה. צורת כתיבה זו מוליכה בהכרח לזיוף המציאות, ולייפויה: “אינך מקמץ בצבעים מאירים ואינך ממעט בליטוש כל מה שאינו מלוטש וביפוי כל מה שאינו יפה, עד שיוצאת לך תמונה נחמדה, ככל אשר שאלו עיניך ולבך, יפה, מגוהצה, מזהירה, ממש התמונה שעל גבי שלט יפה, מעשה ידי אמן במעשה השלטים”. בדרך זו, הופכת הספרות את המצוי לרצוי, וחוטאת חטא כפול: לאמת ולאמנות.

אבל הדבר פסול גם מצדו של האדם ש“צולם” באותה ספרות, בין אם נצטיירה דמותו יפה יותר מאשר במציאות, ובין אם נצטיירה כפי שהיא על פגמיה וחסרונותיה. המצולם גם לא נשאל על ידי הסופר, לרשות לקבוע את דמותו בסיפורו, ובכך נגרמות לו מבוכה ואי־נעימות רבות:

והמצולם המסכן, אותו שאינו רודף כלל אחר הכבוד להיות מודל לתמונה של שלט, או בכלל להיות מוצג לראווה – מצולם שכזה מביט – ואינו מכיר את עצמו בתמונתו, מביט – ותוהה על עצמו: האמנם עומד אני לפשוט את הרגל, שנמצאו שָמים את נכסי בפומבי?!

וכן:

אפילו אם היא [הצלמנות] עולה יפה, נפש נקיה ובעלת טעם סולדת בה, והמצולם, אם בעל נפש הוא, מתעלב בה ומרגיש איזה רגש תפל, שקשה לבארו. ובכלל יש בה בצלמנות זו חניפה גסה. חניפה סלונית תפלה כלפי המצולם. חטא כנגד אמת המציאותית וחטא כנגד האמנות.

על אף הניסוח העקרוני והמרוחק, בגוף שלישי, ניכרת הנגיעה האישית של הכותב, המביע בדברים אלה את תגובתו משראה את עצמו מוצג לראווה כ“שלט” בסיפורה של נחמה פוחצ’בסקי, שאכן התכוונה לטובה, ותיארה אותו כדמות מופת. בולטים הצער והעלבון, על שכך חשפו אותו, כנגד רצונו, ברבים, לקהל הרחב, ופגעו ברשות־היחיד האינטימית שלו.

למלאכה זו של צלמנות־ספרותית, יש כפי שמעיד הכותב, דרישה רבה “בספרותנו העתית” בעיקר בחוץ־לארץ, כיוון שהקורא שם, כּמֵהָ “לציורים מן החיים הארצישראליים”. ותובע דווקא סוג של ספרות: ציורים "שהם יתֵרים על המצויר ונעלים על המצויר, ואינו מעוניין באמת כמוֹת שהיא, קורא זה רואה לעיניו ארץ־ישראל־של־מעלה, שהכל בה טוב ויפה, ומצפה לאישור מתמיד של ראייתו זו:

ציור מארץ־ישראל מחויב להיות כולו מרוקם מניצוצות אור ישראל וטבוּל בטל של תחיה ופניו מכוונים כלפי שערי האורה והחיים. ואפילו צללים שבו לא יבואו אלא להבליט את האור.

אלה הם הכללים, על דרך הפארודיה, שנותן הכותב בסיפורים הרצויים לקורא כתבי־העת היושב בחוץ־לארץ אבל גם בארץ, והם מבשרים, את פתיחתו הפארודית של סיפורו של ברנר “עצבים”. על “ארצנו החמודה”. ואת “ההתנצלות” בפתח ‘מכאן ומכאן?’ על התביעה ל“מחזות פיוטיים מהדר הגאון הכרמל והשרון [– – –] מהחיים החדשים והרעננים”. שנכתבו זמן קצר לאחר מכן. קרוב לוודאי, שהביטוי “ריאליות פוטוגרפית” בסיומה של “ההתנצלות” בפתח ‘מכאן ומכאן’, מושפע ממאמרו של א"ד גורדון. אבל בעיקר מהדהדים בהם משפטי הפתיחה מתוך תכנית העומר':

להצלחה רבה נחשב לקבצנו שנוכל לפארו בסיפורים ושירים כאלו. שהד התחייה הלאומית יהא נשמע בהם. בייחוד אנו מבכרים לזכות את קובצנו ביצירות נאות שרוח א"י שורה עליהן. כלומר: תמונות חיות ופיוטיות ממראות הארץ וחיי יושביה בעבר ובהווה.

וכן נשמעים בהם תביעות שאיפיינו את הביקורת על סיפורים “פרי הארץ”¹¹ הכותב אינו חושׂך עקיצותיו מן הביקורת ומן המבקרים, ורומז לעניינים אקטואליים. שהיו אז על סדר היום והרבו להתווכּח עליהם. אם מעיזים לבקר את הנעשה בארץ־ישראל, הרי הדבר נעשה רק בפובליציסטיקה, וגם אז, רק בתנאי, שהמבוּקר אינו שייך להקלייזל של המבַקר“. אבל לא כך בתחום הספרות: “הנה בציורים אין הדבר כן. פה ממשלת האור והחיים”. לאחר עקיצה כללית זו, על “שמור לי ואשמור לך” ב”קרית־ספר שלנו“, באה העקיצה השנייה. המכוונת לאותו ויכוח בין “.הצעירים” ו”הזקנים", שהיה בשיאו באותה שנה, שבו שהיה שופמן מן המותקפים הראשיים. ויחד עמו ברנר, נומברג וסופרים צעירים אחרים. ושבמהלכו, פסל שופמן בפסקנות רבה, את זכותם של מי שאינם סופרים בעצמם, לבקר את יצירתם של אחרים.¹²

אינני מבקר ואינני לוקח לי רשות לבקר, בפרט אחרי שנתחדשה הלכה בבית מדרשם של גדולי מספרינו, כי אפילו למבקר אסור להרהר אחרי מדותיו של סופר יצירה. אם המבקר בעצמו איננו סופר־יוצר, אם אין נשמתו אצוּלה מהיכל הציור והספור.

ד. חיפוש־החוטם

מכיוון שהארץ קטנה, ומספר תושביה מועט, והכל מכירים בה את הכל, הרי משמתפרסם סיפור־צילום מסוג זה, מזהים הכל את המודל והוא נעשה לשיחת־היום. גם המודל מזהה את עצמו, ואין לו מקום להסתתר זו.

א"ד גורדון, מתאר דוגמא לתהליך זה של סיפור־צילום. וקריאתו בפני קהל שבו נמצא גם “המצולם” עצמו.

הדבר הגיע לידי כך, עד כי אפילו הילדוּת לא נצלה מיד המצלם. באחת המושבות נצטלם באופן כזה נער אחר, תלמיד בית הספר. נצטלם במלוא קומתו ובכל שרטוטיו ועם כל תנועותיו, נצטלם – והוצג לראוה. ואם זה מעט – הוצא הציור הזה בהוצאה מיוחדת בתור חוברת קריאה לילדים! ואולי גם זה מעט – ויקריא המצלם את הציור בגן הילדים של אותה מושבה בפני כל הקהל, שהיו בו גם ילדים וגם אותו הילד עצמו! הילדים, חבריו בבית הספר ובמשחקיו, כמובן, הכירוהו תכף. ויהיו הם המבקרים. כלומר הם בקרו לא את הציור, כי אם את המצויר, ויגלו בו את המומים, שהמצייר כפה עליהם. או גם מצאו בו מומים, שלא נמצאו בו.

הייתי שואל שאלה פשוטה: האמנם צריך להיות פדגוג בכדי להוציא משפט. אם נכון לעשות כן או לא?

חיים וילקומיץ

למעשה, כפי שגילה אוריאל אופק, אין זה סיפור אלא ''פרקי יומן'', “היומן הספרותי הראשון בספרות הילדים העברית”. פרי עטו של שמחה חיים וילקומיץ, מחלוצי החינוך בארץ ישראל. שחתם גם בשם: הררי. פרקי יומן אלה נדפסו תחילה בירחון המצויר “הנעורים”. שהופיע בווארשה (תרס"ד) בעריכת א“ל בן־אביגדור וש”ל גורדון. בשם: “מספר הזכרונות לתלמיד בית־ספר עברי בארץ־ישראל”. ולאחר מכן (תרס"ז), כספרון נפרד בהוצאת “תושיה”.

אחד הקטעים ביומן תיאר “משפט גלוי” שערך מורה בבית־הספר בראש־פינה, לאחד התלמידים בזמן טיול. שחטאו היה, שסירב להביא לו כוס מים.

ש“ח וילקומיץ, שהרבה להופיע בהרצאות לפני קהל, קרא את הדברים בדראמטיות רבה. גם בראש־פינה, במקום שהכל ידעו במי מדובר, ובכך עורר עליו את חמתו של אד”ג.¹³

הדוגמא השנייה, שאותה מנתח הכותב בהרחבה, גם היא אינה מזכירה במפורש את שם הסיפור ואת שם כותבו. אולם מזכירה את שם כתב־העת שבו פורסם. ונותנת סימנים בכותב. לכן, קל יותר לזהותה, ממרחק־השנים. זוהי דוגמא לא רק לציור־פוטוגראפי, אלא בעיקר לכך, עד כמה סופר־תייר־אורח יכול לטעות במראה עיניו. לשפוט שלא כהלכה. כיוון שבא־לרגע, הוא רואה קטע מן המציאות. ומתאר אותו כאמת גמורה. ומייד לאחר מכן, מציאות זו משתנה, טופחת על פניו, שמה את תיאוריו לאַל. אבל הסיפור כבר כתוב ואת הנעשה אין להשיב.

טענתו הראשונה של הכותב, היא כנגד האכסניה. ‘השילוח’, “שהיו ימים, אשר התייחסנו אליו בחיבה יתרה ובכבוד מיוחד”. אבל כעת, אפילו הוא 'לא נמנע מלהדפיס תמונה פוטוגרפית כזאת, ולא חס אפילו על הטורח לתרגמה מרוסית“. הסימנים שנותן ה”נוגע בדבר" בכותב הם: “היה פה סופר רוסי־יהודי, שנשלח הנה מטעם עתון רוסי [בטעות נכתב: רומי] בשביל יהודים לבקש מה שמבקשים שכמותם בארץ־ישראל – תמונות אור וגיבורים. בִּיקש – ומצא”.

וזה סיפור “הגיבור” שמצא אותו סופר, והנציחו בסיפורו הפוטוגראפי:

יש במושבה אכר אחד, שיודע להתעטף בטלית ערבית, לרכוב על סוס ערבי ולדבר ערבית. ומה לנו עוד? ובכן – “גבור”! ויחגור הסופר את מתניו בגבורה וישב ויציר, ויציר גבורות על גבורות – גבורות שאנחנו, היושבים פה, קצרי־הראות ואטומי־האזן, לא ראינו ולא שמענו.

אבל, במציאות היה המשך בלתי־נעים לאותה גבורה:

רק בזמן היותר אחרון נפקחו עינינו לראות באכר הזה עבודה נפלאה מיוחדת במינה: בעת החגיגה. שחגגו היהודים ביפו את חג החרות, הופיע “גבור” דנן על סוסו הערבי בתלבשתו הערבת ויתנפל על נושא דגלנו הלאומי ויאמר להכותו ולגרשו עם הדגל, לולא צעירינו, שלא נפל עליהם כל כך מהד גבורתו, שקמו עליו, על “הגבור” – ויגרשוהו.

אליעזר בן יוסף קורנמן (כרמן)

קרוב לוודאי שהכוונה לשני הסיפורים “ג’ידה” ו“לבני־ברק. שהתפרסמו ב’השילוח' (תרס"ח).¹⁴ בחתימת כַּרְמֶן. הוא הסופר העיתונאי מאודסה אליעזר בן־יוסף קורנמן: (1880 – 1920). שרשימותיו על ביקורו בארץ־ישראל בשנת 1907, התפרסמו בעיתון היהודי־רוסי: ‘נובי ווסחוד’ [”זריחה חדשה“],¹⁵ ובין סיפוריו בירחון ‘יברייסקי מיר’ [”העולם היהודי“] נכלל סיפור ארצישראלי, שסלוצקי מגדירו כ”קלוּש" בשם “חלומו של שומר”.¹⁶ עם הגיע השמועה לארץ־ישראל. על פטירתו בגיל ארבעים. הקדיש לו משה גליקסון רשימה נלבבת. שבה תיאר את עבודתו הספרותית. והדגיש את הרושם העז שעשה עליו ביקורו בארץ־ישראל.¹⁷ לדעתו, כוחו בתפיסת “תמונת־הרגע”, והוא מסתכל בעל עין בהירה ומהירה, אדם הסופג וקולט לפי דרכו את הדמות, את הנוף ואת ההווי", ואולי יש באיפיון זה, רמז לתשובה, על אותה ביקורת של “נוגע בדבר” על סיפורו ב’השילוח'.

על חוויית ביקורו בא“י, שנעשה בשבילו ל”מאורע־חיים" כתב מ. גליקסון:

כרמן דבק בארץ ובישוב הצעיר. במשך שבועות וחדשים הפקיר את נפשו לרשמים ולהשפעות של מראות הארץ ושל החיים החדשים הפורחים בה. ביחוד דבק בפועלים ובשומרים. נטפל להם וחי את אחייהם מיום ליום ומשבוע לשבוע. יחד אתם רעב למחצה והתענה בקדחת, יחד אתם אכל לחם נקודים ומלפפונים. שתה מין מן הבריכות ולן במלוּנותיהם בכרמים ובשדות.

גליקסון מספר על כתב־היד הגדול שעבד עליו שנים. שעניינו ''כל פרשת הדבר הגדול, שהולך ומתרחש בישראל ובארץ־ישראל“, ועמד בפני סיום כשבידו כבר כחמישה עשר גיליונות דפוס. אלא שאבד בשריפה שפרצה בבית העץ שישב בו, בכפר סמוך לפטרבורג, מחוסר רישיון ישיבה בעיר הבירה. לאחר מאורע זה “כאילו דבר־מה נקרע בנפשו”. רוחו סערה והוא עבר במהירות מאידאה לאידאה. ובין השאר היה ממעריציו של ז’בוטינסקי ו”קשר כתרים לו וללגיונות העברים בארץ־ישראל. מתלהב ורב את ריבו של ז' מידי ההסתדרות הציונית". הוא התכונן לצאת מאודסה באניה “רוסלן” עם ראשוני העולים לארץ לאחר המלחמה. אולם, נפטר לפני שזכה לכך, ונקבר בבית הקברות באודסה, בחלקת הסופרים.

'הסיפור ''ג’ידה" מעמיד במרכזו את דמותו של אברהם שפירא, השומר־הגיבור “המיתולוגי” מפתח־תקוה, שהונצח בכמה וכמה סיפורים. כיוון שדמותו השאירה רושם ניכר על הבריות. הוא מופיע בסיפור בשמו האמיתי. כגילום מושלם של דמות הגיבור העברי בן־הארץ, יורשם של שמשון, דוד ויתר גיבורי־ישראל הקדומים. מי שמעורה במנהגי הערבים, ומקיים עמהם יחסי ידידות קרובים. אבל גם אינו מהסס להשיב מלחמה שערה. להגן על הנפש ועל הרכוש.¹⁸

דומה, שזה התיאור, שעליו יצא קצפו של אד"ג:

אברהם מיכל הוא יותר ערבי משהוא יהודי. הדבור הערבי שגור על פיו. רוכב־אמן הוא וקולע אל השערה, מתרועע הוא עם שיכים ומכובד הוא בתוך הפלחים והבדואים. אין לך יום חג ומשתה בכפר הערבי הסמוך, כגון חתונה, ברית מילה או יום טוב סתם, שלא יזמינו אליו גם את אברהם מיכל בין שאר נכבדי הקרואים. ויש אשר דחו לכבודו חתונה אחת, מפני שחל באותו היום תשעה באב" – שאוני! – אמר להם – היום יום צום ואי אפשר לי.

עוטה הוא אבּיה שחורה, עַגַל כפול ושחור כרוך כנחש מסביב לראשו המכוסה כפיה לבנה. יציאתו מן המושבה באותה שעה היא ברוב פאר והדר. כל בני המושבה באים וסוכים בחביבם. – שפירא! שפירא הולך! שפירא רוכב!

בתולות צעירות תולות בו עינים מפיקות חבה; הפועלים מנופפים לו מצנפותיהם ומטפחותיהם. הוא הוא גאונם. גאון פתח־תקוה, גאון ישראל החסון והלוחם. שחדש את נעוריו על ארץ אבותיו.

המאורע שעליו מספר אד“ג, שהתרחש לאחר פירסום סיפוריו של כרמן ב’השילוח' אירע זמן קצר לפני פירסום רשימותיו, והיה טרי מאוד בזיכרון. היה זה בחגיגות החוּריה”. ה“חופש” לרגל מתן הקונסטיטוציה בתורכיה, עם מהפכת התורכִּים הצעירים, שנחוגה בהתלהבות רבה, בירושלים וביפו. על החגיגה ביפו שארכה שלושה לילות, דיווח העתון “השקפה' (י“ז באב תרס”ח) בקצרה, ואילו ‘הפועל הצעיר’ הקדיש לה שתי כתבות בגיליון שקדם לזה שבו פורסמה מחאתו של אד”ג (גל' 10–11, תמוז־אב תרס"ח). הראשונה, בחתימת חֶרֶב (חתימה שלא פוענחה ב’מפתח' של ג. קרסל) תחת הכותרת: “יפו”, מתארת גם המאורע שאליו רומז אד“ג, אם כי אינה מזכירה שמות. מה שאירע הוא, שבשעת התהלוכה של יהודים וערבים לכבוד החופש, “נמצאו אנשים שדחפו את נושאי הדגל מעל הבמה ובמקום המיטינג היהודי לא נתנו להעמיד את הדגל על הבמה – דבר שהביא לידי התרגשות וכמעט גם לידי מהלומות. המתחילים היו יהודים. עורך־דין ביפו ואכר אחד בפ”ת שהראה את גבורת ימינו בהכותו צעיר אחד במקלו על ידו”.

אותו מאורע מסופר גם בכתבה השנייה ב’הפועל הצעיר' “על דא ועל הא” בחתימת: מאן־דהו הוא ק"י סילמן; אבל מבלי להזכיר את חלקו של “האכּר מפתח־מפתח־תקוה” כלל. אלא רק את זה של “אחד מחשובי הספרדים ביפו”. ש“הואיל לנהוג מנהג בזיון בדגל העברי שהובא לתהלוכה”.

יש להעיר, שהרוחות סערו בארץ. ביחס להערכת מתן הקונסטיטוציה לצעדים שעל היישוב לנקוט בעתיד, לנוכח המשטר החדש.

כותב תולדותיו של אבהרם שפירא, יהודה אדלשטיין.¹⁹ אינו מכחיש שאותו “אכּר מפתח־תקוה” הוא אכן אברהם שפירא. אולם, נותן לכל המעשה אופי ופירוש שונים. לפי גרסתו הנפת הדגל העברי היתה מעשה שטרם זמנו, והיה עלול לגרום נזק, ונעשה לצרכי ראווה וגיוס כספים מחו"ל על ידי מי שהגיע לארץ זה מקרוב ועדיין אינו מכיר כהלכה את תנאיה, רק התערבותו של אברהם שפירא, שנעשתה בדרך שכנוע, מנעה אסון. על החלפת מהלומות אין מדובר כאן כלל:

פתאום הונף דגל תכלת־לבן ממעל קבוצת צעירים יהודים בתוך התהלוכה הכללית, המשותפת לעותומנים בני כל הדתות והעדות.

מעשיהם של ה“חלוצים” הצעירים מניפי הדגל היה מובן למדי. מארצות רחוקות באו [ – – – ] כל אחד תאר לעצמו, איזה רושם עצום תעשה בשורת הנפת הדגל על יהודי הגולה. והרי נחוץ רושם זה הן להגברת תמיכה ביהודי הארץ ובמפעליהם והן להיות לראוה בתודעת האחים והמכרים במולדת הישנה, למען ידעו כי לא לשוא היתה עליתם של ה“חלוצים”. לפי תיאורו, “הערבים לא הניפו דגל מיוחד, ואף לא חלמו על דגל משלהם”, ואילו הבחורים לא שמעו ולא הבינו את שיחות הערבים". אבל אברהם שפירא הבינן כהלכה וחשש להפרעה לא־נעימה בחגיגה ולהרעת יחס השלטונות כלפי היישוב העברי.

ניגש אברהם שפירא אל נושאי הדגל, הסביר להם, שלדאבוננו עוד לא הגיעה השעה להניף את הדגל העברי בחגיגה כזו ומוטב לקפלו בעוד מועד. בטרם יגרום נזק גדול לישוב העברי ולהתישבותו.

הבחורים הצטערו על אבדן ההזדמנות היפה להפגין בגלוי בדגל הלאומי העברי בחגיגה ממלכתית בארץ־ישראל, אבל קרבת בית הממשלה העמידתם על הבנת מצב הדברים בהוה, והם שמעו בקול שפירא וקפלו את הדגל העברי למשמרת לימים יבואו.

אכן, “היסטוריה” “משופרת ומשופצת”. המתנהלת על מי־מנוחות. דוגמא “קלאסית” למאורע כפי שהוא מתואר בעיתונות צמוד להתרחשותו, לבין אותו מאורע עצמו ממרחק הזמנים כשהוא מתואר במגמה ל“שיפור התדמית”. אותו מקור מתאר מאורע דומה, שנים מעטות לאחר מכן, לרגל ביקורו של הרב חיים אפנדי נחום בפתח־תקוה, אלא שהפעם הוא מתאר את המהומה שהתחוללה סביב הדרישה להורדת הדגל הלאומי, אם כי השימוש בכוח נעשה על ידי “אחד מאנשי המקום” ש“תפס את הדגל והורידו בכוח” ואילו אברהם שפירא, מילא תפקיד מפשר “ואחרי שידוליו הרבים של שפירא הבינו [”הבחורים“] את ההכרח שבדבר ולא הפריעו את שלום חגיגה”.

גם הפעם מחה א"ד גורדון נמרצות. כנגד מעשה זה.²⁰ לאחר שני מקרים אלה, שבהם, לפי דברי הכותב. מילא אברהם שפירא תפקיד ממתן ומרסן, קשה להבין את סיכומו: "בעקב שני המקרים האלה רשמו בחורים חמומי־מח בזכרונם את אברהם שפירא ‘כמתנגד לתחיה הלאומית’.

המשכו של “ג’ידה” הוא בסיפור “לבני־ברק” הנושא את כותרת המשנה: “מרשמי ארץ־ישראל”, אלא שהפעם הוא מסופר מפי המספר המתלווה לאברהם־מיכל בנסיעתו לבני־ברק. והאחרון שוב אינו בחור צעיר אלא כבן ארבעים שנה. ההבדל ביניהם מתבטא בכך שאברהם־מיכל רוכב על סוסה ואילו המספר על חמור – בריה ענותנית, אפורה ודומה לעגל בגדלה, בעלת צלעות נפולות ואזנים ארוכות וזקופות". המספר רואה אותו במשאו ומתנו עם הערבים ומהרהר:

מי יודע אם לא חלם הוא תחית עמנו? מי יודע אם לא תוצאות גדולות לזרע, שזרעו הבילויי’ם בשעתם. ושזורע ‘פועל הצעיר’ שבא אחריהם? אברהם זה – כלום אינו ה“מופת החותך” לכוחות החיים הטמונים בנפש העם?

אולם הפעם מסתיימת הרשימה, ביותר משמץ של הערת־לגלוג מבקרת ביחס להתנהגותו “המשוויצה” של אברהם־מיכל.

משך אברהם במוסרות סוסתו, דחפה דחיפה קלה במעקביו והיא טסה כלפי גבעה אחת כעוף הפורח. אם רצה אברהם לצאת הפעם מענוותנותו או אם באמת היה צריך לראות את הנטור, איני יודע. איך שהוא, הפעם הוכיח לי בעליל עד כמה אמן הוא ברכיבה.

יתכן שנימת בקורת זו נוספה, לאחר אותו מאורע, בחודש אב תרס“ח, שעליו מדבר אד”ג ב“הערותיו”, מורת הרוח שביטא אד“ג כנגד ‘השילוח’ המפרסם סיפורים כאלה, כוחה יפה גם ל’העומר', “ודומיהם”. ש”חובה" עליהם “לנעול דלתם בפני ציורים פוטוגרפיים של אנשים חיים”. אבל אין הכותב מביא דוגמא מתוך ‘העומר’ לסיפור־צילום כזה אולם בעיקר מכעיס אותו עיתונו “שלו” ‘הפועל הצעיר’.

אולם יותר מכל אני מוחה נגד המנהג הזה. כשאחז בו ‘הפועל הצעיר’, האורגן של הפועלים, שאינם נוהגים סלסול סלוני כלל לא בעצמם ולא בחבריהם, כשהוא נותן מקום לציורים פוטוגרפים.

שתי הדוגמאות שהוא מביא הן: הסיפור “שוחט־מלמד” והסיפור “לילה ויום ברחבות " “שיש בהם כל המעלות שמנו חכמים בשיחות סלוניות…” כאמור, הסיפור האחרון, הוא “הנוגע בדבר”, והוא העילה האישית למחאה הספרותית. וכבר דובר בו בפתיחה. שני הסיפורים התפרסמו באותה חוברת. של ‘הפועל הצעיר’. שקדמה לזו שבה פורסמה תגובתו של אד”ג (תמוז־אב תרס"ח).

משה סמילנסקי, בחתימתו: חוג’ה מוסה, הוא שכתב את “שוחט־מלמד”, כפרק ראשון בסדרה: “שרטוטים”.²¹ שלא היה לה המשך, אולי בגלל מחאתו הנמרצת של אד"ג.

הסיפור מתרחש על רקע העיר רמלה, בשעת המתנה לרכבת לירושלים. ובמרכזו דמות של שוחט שהוא גם מלמד. על רקע עוני קשה של הקהילה היהודית הקטנה בעיר זו. האיש מוצג כאידיאליסט, המלמד את הילדים בהתנדבות, כדי שלא יסתובבו ברחובות, שולח אל “המליצה” ידו. מתגעגע להיות “קולוניסט” ו“לעבוד את הקרקע”.

בדמותו של השוחט־מלמד מוצא המספר יחוד:

המלמד ממשיך את סלסולו, ומתוך קולו המסלסל את ההפטרה נשמע לנו איזה צלצול נפשי, צלצול יוצא מאיזה עומק של רגש. ויקנה בפעם אחת את לבנו. “נשמה יש בו…” חשבתי בלבי ואביט אליו בהתענינות חדשה, והפעם מצאתי, כי גם בפניו יש איזה דבר. על פניו הצנומים והדקים שפוך איזה רך. ומתוך עיניו, עיני התכלת, העמוקות, בצבץ רגש.

הסיפור כתוב בנוסח “ספרי־אגורה”. “משוֹק החיים”. בפשטות רבה, וניכר הכותב כעושה מאמצים כד לשוות הירואיות לדמות שאותה הוא מתאר. יש לשער, שהקוראים זיהו את המודל, גם משם ששוחט־מלמד ברמלה היה רק אחד, ויכלו בקלות להשוות את הסיפור עם “המקור”.

בספרו על רמלה, כתב זאב וילנאי:

בשנת תר"ן – 1890 היתה קיימת ברמלה קהילה קטנה של משפחות מעטות וחובבי ציון תמכו בשוחט ששימש גם מלמד.

ובערך “רמלה” באנציקלופדיה ‘אריאל’ כתב:

בשנים תרמ“ט – תר”ן (1889 – 1890) נסתדרה הקהלה. חברת ‘למען ציון’ דאגה לצרכיה הציבוריים. אף בנתה שלושה בתים למטרות צבוריות. בשנים ההן עלה מספר התושבים היהודים ל־30 בתי־אב בערך. 130 – 150 נפש רובם פועלים חקלאיים, אשר עבדו במושבות הסמוכות. אף היו חנוונים ובעלי־מלאכה. שלשים תינוקות של בית־רבן למדו תורה מפי שוחט.

שוחט־מלמד־שו"ב זה הוא ר' יוסף אייזיקמן, הנזכר בזיכרונותיו של יוסף ברסלבי בפרק: “יהודים ברמלה בשנת 1905”, שהיה באותה תקופה “כל־יכול ברמלה”, והשאיר רושם רב על כל מי שהכירו.²²

מגדל העיר רמלה

ה. בין צורך להכרח

מחאתו של א"ד גורדון לא עזרה. סיפורים־פוטוגרפיים המשיכו להכתב, וקהל הקוראים המשיך לקרוא בהתלהבות תיאורי מציאות מיוּפִּים של הנעשה בארץ־שראל. בעיקר לא הועילה מחאתו, לסלק מן הספרות. סיפורים המעמידים במרכזם מודל בשר־ודם הניתן לזיהוי בקלות. הוא גופו שימש כאב־טיפוס למספר ניכר של דמויות ספרותיות, עד כדי יצירת זאנר מיוחד של דמותו בספרות.²³ סיפורה זה של נחמה פוחצ’בסקי, הוא אחת החוליות הראשונות במסורת ארוכה, של הנצחת דמותו בספרות, כחלק מדמויות־המופת של העלייה השנייה שהקרינו מאורן על הבאים עמהם במגע. הללו עשו הכל כדי למסור תחושה זו לאחרים ולדורות.

גם מאמרו החריף של ברנר, אחריו, “הז’אנר הארץ־ישראל ואביזריהו”, שהייתה לו השפעה ממשית על הסופרים והספרות, לא העביר תופעה זו מן העולם, שכן, היא ניזונה, כנראה, מצורך עמוק של הכותבים והקוראים כאחד, לקרוא על המצוי כרצוי. וליפות את החיים, גם על חשבון האמת והאמנות שבדבר, ומן הרצון העז לקרוא על מציאות בהתהוותה, ללא־מרחק וללא עיבוד וסינון.²⁴

בין הצורך הדוקומנטארי־אקטואלי, לבין ההכרח האמנותי־ספרותי, נעה הספרות ומתפתחת.

ק"ל סילמן

א. מסכת־הליצן

ההתחלה היתה מבטיחה. בתחרות הספרותית הראשונה בתולדות הספרות העברית, שהכריז העיתון היומי ‘הצופה’ בשנה הראשונה לקיומו (תרס"ג, 1903), זכה סיפורו של ק“ל סילמן “אביגדור” להכרה, בין שנים־עשר הסיפורים החשובים, מתוך שלושים ושניים סיפורים שהשתתפו בתחרות.¹ אמנם הוא לא היה בין מקבלי הפרסים² הראשון והשלישי (השני לא חולק) – אלה היו י”ד ברקוביץ ושלמה הלל’ס – אבל הכרה זו מצד שלושת השופטים הנכבדים, י“ל פרץ, א”ל לוינסקי ויוסף קלוזנר, הייתה בעלת חשיבות רבה, למספר עצמו, ובעיקר למעמדו ספרותי בדעת הקהל. זה היה “”משפט השופטים" על הסיפור:

ראויים לדפוס, אך לא ראויים לפרס. הם גם שני הסיפורים: “אביגדור” (סימן: “והיה ביום ההוא אשפוך רוחי על כל בשר”) ו“על הסדן” (סימן: “מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה”). הראשון הוא אגדה עממית מלאה שירה. התוכן הוא מקורי ועמוק. זהו עוד נסיון אחד לצייר את חולמי־הגיטו הגדולים. שנפשם הכבירה מסיגה את גבול המציאות הדלת ומתרוממת עד לגובה הקדושה. ואולם דרך הרצאתו של תוכן עמוק זה לא עלתה בידי המחבר. אין בה התרכזות, קליעה אל מטרה ידועה, אל נקודה מרכזית. יש בה אריכות באילו מקומות, ובשאר מקומות אין בה הדרגה. סגנונו של ציור זה לא רע הוא והוא עשיר למדי; אך אין הוא פיוטי כל־צרכו בשביל אגדה ואין הוא ריאלי כל־צרכו בשביל סיפור מחיי־המציאות. בכל־אופן יש להעיר, שב“אביגדור” יש הרבה ניצוצות של כשרון על־כן הוא ראוי להידפס ב“הצופה”.

באותו זמן היה סילמן כבן עשרים ושלוש, ומכיוון שאת סיפורו הראשון “מעשה באיש מופת” כתב בהיותו בן ארבע־עשרה,³ היה מאחוריו בעת ההתחרות הספרותית. “עבר ספרותי” של תשע שנות כתיבה. מראשיתו היה סילמן יוצר פורה ומגוון, שהשתתף הרבה ובקביעות במרבית העיתונים של זמנו בסוגי כתיבה רבים ומגוונים: סיפורים, סיפורים לילדים, שירים, שירים לילדים, מסות, ביקורת, מחזות, פולמוסים, כתבות עיתונאיות, סאטירה, פארודיה והומור.

שפע זה לא עמד לו לבעליו. וכבר בחייו, במחצית השנייה של שנות העשרים, הרגיש עצמו זנוח ונשכח, הרגשה שנתגברה במיוחד בראשית שנות השלושים, ובאה לידי ביטוי ב“רשימות לעצמי” הכואבות, שבהן הספיד את עצמו בחייו.⁴

לפני זמן חלמתי על מותי ושבאו לקבל פני שלמה שילר, יוסף חיים ברנר ועוד. הם היו כל כך מטוהרים ומזוקקים ופניהם הביעו עליזות ושמחה, כאילו אמרו: הבל הבלים כל העולם התחתון לעומת מנעמי השמים!

אשריהם!?

ספר סיפוריו ‘סנסנים’ שהופיע בירושלים בשנת תרפ“ט, כמעט שלא זכה לתהודה, ואת הרגשתו הקשה בעקבות התעלמות זו, ביטא סילמן בחרוזי הקדשה שרשם על ספרו זה בשביל דוד שמעונוביץ (שמעוני) בג' בחשוון תרצ”ח: פְּרִי רוּחִי / מַדּוּחִי / הֶעָזוּב / הֶעָלוּב, / אֲשֶׁר אִישׁ לֹא קָרָא / לְךָ שִׁמְעוֹנוֹבִיץ, מַתָּנָה. / בִּידִידוּת נֶאֱמָנָה, / וּבְנֶפֶשׁ מָרָה⁵

דומה, שלפנינו דוגמה קלאסית של איש־ההומור העצוב, של האדם הרציני המתייסר, העוטף את כאבו במעטה של ליצנות ובדיחות־דעת. המוליכה לרגע שולל את המתבונן הנחפז. מספרם הגדול של עיתוני־הומור שערך סילמן, מספרם העצום של מאמריו ההומוריסטיים, הפארודיים והסאטיריים, שכתב בהתמדה ובקביעות במשך עשרות שנים, ולצדם, שיריו ופזמוניו המושרים ברבים כשירי־עם – כל אלה הם רק פַּן אחד של אישיותו. זהו הפַּן המואר, שחיוך נצחי, כביכול, נסוך על פניו. ואילו הפן האחר, האפל, הכואב, נמצא בעקרו בשנים־עשר סיפוריו, שכונסו כ’סנסנים'. אלה ואלה הם שני הצדדים של אותו מטבע. אלה ואלה יחד מבטאים, כל אחד בדרכו, את יוצרם המתייסר. אלא, שיש שכאב זה מתבטא באמצעות היפוכו: הצחוק, ויש שהוא מתבטא בפשטותו, ללא חציצה, בדרך ישירה וגלויה.

הריבוי המופלג של שמות העט שבהם חתם סילמן⁶ גם הוא חלק מאותה תופעה של מסכת־לצון. המסתירה דרך־קבע את הפנים המיוסרים שמאחוריה.

ב. מסכת השמות הבדויים.

בתשובה על שאלון שנשלח לסילמן על ידי הנהלת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, בעניין רשימת כינוייו הספרותיים, השיב סילמן (אדר תרצ"ד):

קשה לי יותר למלא את בקשתכם השניה בדבר הפסיבדונים שלי, כי לא אחד לי. כי אם כחמשים. את סוד החמשים האלה גילה לי פעם המנוח זכריה פישמן, ובארכיונו רשומים הם כמעט כולם. מטעם זה כמובן, קצר מצע הגלויה שלכם מהכיל, את שמותי, ואני עונה לכם במכתב מיוחד. ורק לפי זכרוני בשעה זו.

בהמשך מתגלה שמץ מהרגשתו הקשה של הכותב, על היותו נשכח בחייו. והסברו בדבר הקשר בין שיכחה זו לבין השימוש המרובה בשמות־עט:

בזמן האחרון, כמעט שאני נמנע מהשתמש בפסיבדונימים, מפני שאינני רואה בהם שום תועלת של הסתרה. אלה שאתה רוצה להסתיר מהם את שמך דווקא הם ידעוהו. ונמצא שאתה רק מחסיר את הפופולריות שלך מעיני הרבים

סילמן מעריך: “אין אני יודע, אם יש עוד סופר בספרותנו העברית, המשתמש בפסיבדונימים רבים כל כך, כמוני, במשך שלושים וחמש שנות כתיבתי בעתונות ובספרות”

התופעה המורכבת של עצם השימוש בשמות־עט והקשר בין אופי השם שאדם בוחר לחתום בו, לבין אופיו של האדם ואישיותו, וכן הקשר בין השמות הבדויים לבין אופי התקופה ואווירתה – טרם נחקרו ביסודיות. יש לשער, שמסקנותיו של מחקר זה, יצביעו על מידת ההתאמה הגבוהה בין האופי של הבוחר לבין השם או השמות שבחר לו להסתתר מאחוריהם, וכן על התאמה מסוימת בין אופי השם שנבחר לבין רוח התקופה או החברה שבתוכה פועל הכותב. אבל כל מחקר כזה, שבוודאי יפתיע במסקנותיו ביחס לאנשים ולתקופות מסוימים, צריך להיות מבוסס, בראש ובראשונה, על עבודת־שדה מדויקת, שתהיה המשך לאוספי השמות הבדויים שכבר קיימים, אבל גם תנתח אינפורמציה זו ותמיין אותה.

בהקשר כאן, אפשר רק להצביע על כמה מגמות המסתמנות מבחירת שמות־העט של סילמן, כפי שהן עולות מהרשימה שהמציא לבית הספרים הלאומי. א) שמות מורכבים מאותיות שמותיו הפרטיים ושם משפחתו. כגון: ס–ן; ק.ל. –מן; ק.ס.; קדיש; ר' יהודה; ס; ק.י.ס. ב) שמות מבוססים על שמות בני־משפחתו. כגון: “נכד שלמה” – על שם זקנו, אבי אביו; בן אש – על שם אביו אברהם שמעון; אשנב – משחק אותיות של בן אש; א. שמעוני – על שם אביו אברהם שמעון; אבו שולמית – על שם אמו שולה־שולמית ובתו שנקראה על שמה שולמית. ג) שמות המבטאים עמדה ומעמד, כגון: צדדי; קל מסובין; סימן קל; אחד העברים; מקשיב; אחד; אשנב; מאן דהו; סולימן אפנדי. ד) שמות שיש בהם איפיון־עצמי מתוך אירוניה עצמית. כגון: ק. מרניני; ק. לבבתיני; ק. מקסימי; מקסים; דגש קל; ומרבית השמות שנזכרו בסעיף הקודם. ה) שמות שצלילם ו/או משמעותם יש בהם אלמנטים קומיים. כגון: ר' קלונימוס; סמנבלוף; קל מסובין.

למותר להוסיף, שבמקרים רבים, מגמות אלה אינן נפרדות זו מזו, ולעתים קרובות הן מתאחדות. כגון, בשעה שבשם־העט יש מרכיבים מן השמות האמיתיים של החותם ו/או של בני משפחתו, אבל הצירוף הוא קומי. ומתאים למעמד, לתוכן, לזמן ולבמה כגון: קל מְסֻבִּין; סימן קל; ק.ל. סולמאי.

במקרים רבים קיימת התאמה בין צורת החתימה לבמה, לתוכן ולזמן שבו נדפס הדבר. כגון החתימה: ד.י. אברבנאל, תחת המאמרים כתב־העת הדתי “התור”. כשהאותיות ד' וי' הן אותיות השניות של קדיש וליב. או החתימה: הדוד, ב’הארץ לילדים'.

המגמה הבולטת העולה מן השמות המבטאים עמדה ומעמד היא של מי שרואה את מקומו כאדם צדדי, מקשיב, אחד מני רבים, ואינו לוקח את עצמו ברצינות יתר. אבל גם אין ספק, שלא פעם עמדה מוצהרת כזו היא ביטוי מהופך של העמדה המנוגדת, הרואה דווקא במעמד צדדי זה של מקשיב מן הצד מי שרואה את האמת לאמיתה.

ג. מסכַת ־היתול

להיתול צורות רבות, ולכולן נזקק סילמן: הפארודיה, הסאטירה, הקריקטורה, ההומור, בשירה ובפרוזה. זוהי תרומתו המרכזית והחשובה ביותר של סילמן לספרות העברית. בתחום זה שבו פעל רבות, כמייסד, כמבסס, כמחדש וכיוצר מרכזי, יש לרכז את המחקר עליו. במסגרת זו, אין אפשרות אלא להביא כמה דוגמאות, שהן במידה רבה מקריות. לפעילותו העשירה והמגוונת במשך שנים רבות כ“מצליף” הקבוע של הציבור בארץ־ישראל.

1. נאמן השפה העברית. ”ב’מלחמת השפות" שהתחוללה בארץ, ושנסתיימה בניצחונה המוחלט של השפה העברית בשנים תרע“ג – תרע”ד⁷ לקח סילמן חלק פעיל ביותר⁸ רגישותו לשפה העברית ליוותה אותו כל חייו. והוא נתן לה ביטוי ישיר ועקיף, בכתבי־העת שערך וברשימות שפירסם לסוגיהן השונים.

בכתב־העת ההומוריסטי הראשון בארץ ‘ליהודים’ שהופיע בעריכתו כמעט בקביעות, החל בפורים תרס"ט, בדרך כלל אחת לשנה בפורים. אבל מדי פעם גם לקראת חג הפסח, ניתן ביטוי נרחב לאהבתו את הלשון העברית שהיה בעצמו אחד ממחדשיה. הוא משתמש בחידושי־לשון של אליעזר בן־יהודה אבל אינו נמנע גם מללגלג עליהם.⁹ סילמן היה “אמן מופלא” בחיקויי לשון מכל שכבות הלשון ותקופותיה, ושל כל הסופרים בעלי הסגנון המובהק (שופמן, ברדיצ’בסקי; ר' בנינמין; יעקב רבינוביץ; י"ח ברנר; ש. בן־ציון ורבים אחרים). ב’ליהודים' ובכתבי־עת רבים שערך והשתתף בהם, כתב פארודיות רבות המחקות את סגנונות הכתיבה השונים. מתוך מטרה להבליט את הליקויים בדרכי השימוש בשפה העברית.

ר' בנימין [יהושע רדלר פלדמן]

חידושי הלשון של בן־יהודה וכתבותיהם של חמדה בן־יהודה ואיתמר בן אב“י שימשו מטרה קבועה לחציהם של כותבי הפארודיות והסאטירות. אבל דומה, שאלה של סילמן הן מוצלחות, חריפות ושנונות במיוחד. כך, למשל, ב’ליהודים' מס' 2 (י“ד אדר ב' תר”ע). שהמוטו שלו הוא פארודיה על המוטו של ‘המעורר’ של ברנר: “כי לדגדגך אני בא!”. מובאת פארודיה על “נאום של האדון בן־יהודה בטוזיק, שערך לכבוד הדף השמונה מאות של המלון” (עמ' 6). פארודיה זו מורכבת מן המספר הרב ביותר האפשרי של מילים שהן מחידושיו של בן־יהודה. בנטיות דיקדוקיות שונות, כדי עשיית ההבנה של הנאמר לבלתי אפשרית. ל”נאום" זה צורף “מילון” המסביר את פירוש המילים. ובכך מביא הכותב את חידושיו לידי אבסורד. לצדו של “נאום” זה, מובא ”מכתב גלוי" שנכתב כביכול, על ידי “הגננות המדופלמות אשר בארץ” המכוון לבא כחה של החברה “עזרה” בירושלים ולמרקז [כך!] אגודת המורים ביפו", המבטא את הצד השני של המטבע: את הבורות של הגננות בלשון העברית. הבאה לדי ביטוי בשגיאות הכתיב המרובות שלהן, ואת הדאגה העמוקה לדור הצעיר, שמחנכות כאלה מופקדות על חינוכו בצעדיו הראשונים.

2. אירוניה עצמת. אחד התנאים של איש הומור הוא היכולת שלו ללגלג על עצמו. לראות גם את מעשיו מן הצד, בהומור, באירוניה עצמית ובביקורת. על יכולת זו יעידו הכינויים השונים שכינה סילמן את עצמו. כחתימות למאמריו הרבים ומגוונים. כך, למשל, כשנכשל העיתון ‘חיינו’, שחשב להוציא דרך־קבע בירושלים, בראשית תרע“א,¹⁰ הספיד אותנו ב’ליהודים' (מס' 3, י“ד אדר תרע”א). ברמזו לשלושת הגליונות היחידים שהופיעו: “חיינו” – “עתון משולש שבק חיים לחנוטי ירושלים”. וכך גם בחוברת הראשונה של ‘העתון השבועי’ ‘אספקלריה’, שערך סילמן בירושלים (כ“ו חשוון תרפ”ג) הוא מתלוצץ בעצב על הגורל העגום הצפוי לעיתונו זה: “מה יהיה לעתיד לבוא? – מה יהיה לעתיד לבוא? – כל יהודי שבא”י יוציא עתון ויקרא בו בעצמו ולבדו, מראש ועד סוף”. ועל השער של ‘אספקלריה’ שבו נדפס שם העיתון בצבע אדום הוא פוסק את פסוקו: “אספקלריה. – רמז לחוברת א' של האספקלריה? – ויצא הראשון אדמוני…” (שנה א' חוב' ב‘, ד בכסלו תרפ"ג. עמ’ ראשון). על המכירה הדלה של ‘אספקלריה’: “למבקשים הרבים מן הארץ ומחו”ל לשלוח להם את ה’אספקלריה' חנם – תשובה אחת: אי אפשרי“. ‘אספקלריה’, שנה א‘, חוב’ ט”ז, כ“ח באדר תרפ”ג, עמ' יב').

3. על סופרים וספרות. סניף של האירוניה העצמית, אפשר לראות בפארודיות על ספרות וסופרים. עיתוני ההומור שבעריכתו של סילמן משופעים בהם. כך, למשל, מלגלג סילמן על יחסו של אחד־העם כעורך ‘השילוח’ לספרות היפה, ומזכיר את הוויכוח הסוער שפרץ סביב סיפורו של י"ח ברנר “בין מים למים”¹¹.

במדור “תלגרמים אחרונים”: “אודיסה־לונדון – אחד־העם גזר גזרה על הספרות היפה שב’השלח' והתיר רק את הספור של ברנר: “בין מים למים”. שאינו נכנס לסוג זה. ר' בנימין מעורר השתדלות לפני אחר־העם להשיג את הסכמתו גם עליו”. (‘ליהודים’, חוב' 2, י“ד אדר”ש עת“ר [”ד באדר ב' תר"ע]. עמ' 11). סילמן כואב על הירידה מן הארץ. ועל השליחים הרבים היוצאים מן הארץ לכל תפוצות הגולה ובמיוחד לארצות־הברית, לגייס כספים. חלקם אף נשארים שם. והוא שולח את חצי ביקורתו בתופעה זו על כל אגפיה, ולא נעדרים ממנה גם הסופרים העברים באמריקה:

[ – – ־] לכן גמרה הממשלה [האמריקנית] להגביל בכלל את הכניסה של יהודים לארצות הברית. ואולם לא עוד בנקל יצלח הדבר בידי הממשלה האמריקנית. לה תהיה מלחמה גם עם מר ראובין בריינין. אשר בא לאמריקה ויסד שמה עתון ‘הדרור’, והסופר הלוחם הזה ביחד עם המון עוזריו, אשר ביניהם נמנו כמובן, גם רוזבילט וטפט ויתר בעלי השפעה, ילחמו נגד כל הגבלות בנוגע להגירת היהודים לאמריקא. ראובן בריינין יוכיח, כי עתונו יתן פרנסה לכמה מיני יהודים, יהודים סופרים ויהודים בעלי־מלאכה. וע"כ לא יפלו למשא על האזרח האמריקני (‘ליהודים’ מס' 3, י“ד אדר תרע”א, עמ' 6).

4. המנדאט הבריטי. הרבה תקוות תלה היישוב העברי, וסילמן בתוכו, בממשלת אנגליה אחר הצהרת בלפור, שתסייע לו להתבסס בארץ־ישראל. סילמן בכלל היה מטבעו “אופטימיסט ללא־תקנה”. ומאוד “פרו בריטי” בהשקפותיו. לא פעם עוררו רשימותיו וסקירותיו, שפורסמו כמעט מדי שבוע בשבוע. ביקורת על האופטימיות היתרה שבהן.

על תקוות אלה יעיד שירו “אם יעזור לנו אלהינו” שנתפרסם לראשונה ביום אשור המנדט על א“י”:

לִקְרַאת מַנְדַט. גִּיל בֵּן, שִׁיר בַּת, וְעֹז יֵעור: /

בָּא גַד! מַזָּל טוֹב לָעַד! / תְקוּפַת זִיו הָאָבִיב וחַיֵּי אוֹר

וּדְרוֹר / בּוֹא תָבוֹא – בַּעֲבוֹדַת כָּל אֶחָד.

(‘לכו נרננה’, עמ' סא – סג).

העמוד הראשון לעתון השבועי "אספקלריה

משנכזבו חלק גדול מן התקוות הללו בגלל מדיניות “הספר הלבן” של ממשלת המנדאט ביטא גם סילמן את אכזבתו וכאבו על דרך הסאטירה וההומור, כמו גם באמצעות המאמר הפובליציסקי.

גם כאן, תיבחר דוגמא אחת, מקרית, להדגמת ביקורת מאוכזבת וכואבת זו: בחוברת ‘אספקלריה’, שהופיעה לחג הפסח (י“ד בניסן תרפ”ג), פירסם סילמן פארודיה סאטירית על ההגדה של פסח, לפי מיטב המסורת של ז’אנר זה, ובו שיבץ את העניינים האקטואליים העומדים על הפרק. בתכניות המוכרות היטב של ההגדה. את האכזבה של היישוב העברי ממדיניותה של אנגליה בארץ־ישראל, ומהתנהגותו של הנציב הבריטי. הוא מבטא במתכונת זו בלשון סגי־נהור:

ברוך המיניסטריון הבריטי שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא. שחשב את הקץ לעשות, לפעול דבר מה, כמו שאמר לוויצמנא בברית בין הבריטים. שנאמר ויאמר וויצמנא ידוע תדע כי בית לאומי יהיה לישראל בארץ להם תחת אשר ענו אותם אלפי שנה וגם את זכויות הגוי אשר בארץ שומר אנכי ואחרי כן יביאו רכוש גדול. (חוב' י"ז, עמ' ז).

על אכזבה גדולה זו תעיד גם אחת הקריקאטורות שפורסמו ב’אספקלריה' (שנה א‘, חוב’ ג‘, י“א בכסלו תרפ”ג, עמ’ י'). אבל, בדרך כלל, עדיין מנסה העורך בעיתונו זה ללמד זכות על אנגליה, לתת לה הזדמנות להגשים את הצהרת בלפור, למרות הכל.

מעמ' בעתון ‘אספקלריה’

ד. מסכת־הפזמון

הפזמון העממי, גם הוא אחת הצורות המקובלות של התמודדות עם מצב קיים קשה, בדרכי הומור והאירוניה העצמית. סילמן היה אכן, אמן מסוג ספרותי זה. שיריו ופזמוניו נפוצו ברבים, הושרו לפי מנגינות קיימות או שחוברו להם מנגינות מיוחדות. נעשו שירי־עם לכל דבר. לעתים קרובות, לא נודע כי סילמן הוא מחברם. ודומה שיש להם קיום עצמאי. בקובץ ‘לכו נרננה’ שהופיע בשנת תפר"ח, כינס סילמן “שבעים שירי־עם משירת הגולה וארץ־ישראל” בלוויית מנגינות. וכפי שהוא מעיד בדברי הקדמתו “בפעם הראשונה בעברית”.

סילמן מעיד על שירים אלה ש“הם נעשו עד מהרה לקנין העם, שרוּם בני אשכנז ובנות ספרד וילדי תימן, גם בימי מנוחה וגם בשעות העבודה, ומן הארץ עברה רנת השירים האלה גם לפאתי הגולה, שהביאו לשם הֵדי חיים עבריים חדשים”. ספר זה הוא תשובתו של מחבר ”על האמירה: ‘אין מה לשיר בלשון העברית’ ".

אך צפוי הוא, שבראש הקובץ, הציב סילמן את השיר “רק עברית”, החוזר כהשבעה פולחנית על הצווי: “רק עברית” בלווית מנגינה מותאמת.

תמונת הספר לכו נרננה

אחד המאפיינים המובהקים של שירי “מזמרת הארץ”, הוא ה“אמת מארץ־ישראל” המרה העולה מהם, מבלי להסתיר ולהעלים, מבלי ייפוי וקישוט. מי שעולה לארץ, יודע היטב מראש את הקשיים העומדים לפניו. ואת התנאים הקשים שמחכים לו שם. ואם הוא בכל זאת מחליט לעלות, הרי זה מתוך אמונה ותקווה שאפשר להתגבר עליהם ומוכרחים להתגבר עליהם. הקשיים הם ממשיים. נגדם ניצבת האהבה העזה לארץ. כך, בשיר: “נא הגידי ילדתי” הבנוי כדיאלוג בין אם לבתה, שבו האם שואלת: “איך תסעי לארץ־ישראל” ומפרטת פירוט קטלוגי את כל סדרת הקשיים המצופים לבתה בארץ: מידי אדם ומידי שמים, והבת עונה לה. בתשובות מתוך “,ציון הלא תשאלי” של ר' יהודה הלוי.

לדוגמא:

נָא הַגִּידִי, יַלְדָּתִיֻ / נָא הַגִּידִי, חֶמְדָּתִי,/ אֵיךְ תִּסְּעִי

לְאֶרֶץֹ יִשְׂרָאֵל? / אֵין שָׁם בַּיִת, רַק מִרְפֶּסֶת. / הִתְפַּלֵל –

אֵין שָׁם בֵּית כְּנֶסֶת. / אֵיךְ תִּסְעִי לְאֶרֶץֹ־יִשְׂרָאֵל? / – כָּל עוֹבֵד עוֹבֵד אֱלֹהִים הוּא. / שַׁחַק שָׁם בֵּית אֵל נָעִים הּוּא.

/ רַק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

(עמ' מה – מו)

או השיר המפורסם “עֲשָׂרָה ציוֹנִים” (עמ' מז). השם ללעג בכאב רב, את הפער הגדול בין הציונים הרבים שרק נאה דורשים ונשארים בגולה, לבין המעטים, שנאה דורשים וגם נאה מקיימים.

בלשון הומור שהוא עצוב מאוד; מתאר שיר המפורסם לא פחות “מִקוּסְטִינָה עַד רּאשׁ פִּנָּה” (עמ' נב) את המציאות הקשה בארץֹ־ישראל, שבה שליט חוסר־העבודה, חיי עבודה קשים מאוד במחצבהְ; אוכל דל; “מְעַט עֲנָבִים וּפַת לֶחֶם”; המגורים עלובים “יֵשׁ בַּלַּיְלָה מַצַּע תֶּבֶן”; המחלה היא אורחת מצויה. את מקום “היש” החסר, ממלאים חלום והתקווה.

ה. ‘סַנְסַנִּים’ – מאבק יסודות מנוגדים

שנים־עשר סיפורים כונסו ב’סנסנים', שהופיע מטעם “בית־מסחר והוצאת ספרים ‘תרבות’” בשנת תרפ“ט בירושלים ובתל־אביב. חמישה מהם נכתבו על רקע מזרח־אירופה ושבעה על רקע ארץ־ישראל. הסיפורים פורסמו בין השנים תרס”ד – תרפ"ז.¹²

אלה הם סיפורים עצובים שאווירה של דיכדוך שלטת בהם. מתוארת בהם מציאות יורדת ושוקעת; הגיבורים סובלים יסורים ומתגעגעים אל עולמות אבודים, שאין כל אפשרות לחזור אליהם. הגיבורים נמצאים במצב של משבר, או קרובים אליו. כתוצאה מן הפגישה הקשה בין מחוז־הכיסופים וקרקע המציאות. במרבית הסיפורים מתנגשים ביניהם שני יסודות מנוגדים בנפשו של אדם אחד, או בפיצולם לשתי דמויות מנוגדות.

“אביגדור” – הסיפור המוקדם ביותר שכונס בקובץ זה (כסלו תרס"ד), והוא גם שזכה להכרה בהתחרות הספרותית מטעם העיתון “הצופה”, מתאר את המאבק בין השטן לטהור, באמצעות התפצלות כוחות אלה לשתי דמויות מנוגדות. בסופו של המאבק. הם מתמזגים לדמות אחת ונשמתם יוצאת יחד: “ואולם נחמן אחוז היה בזרועות אביגדור, כמחובר אליו. פנים אל פנים, זרועות בזרועות, ורוח לא היתה בשניהם”.

תוכן הענינים של ‘סנסנים’

“איסטניס” – גם בסיפור זה שפורסם באותו זמן (סיון תרס"ד), עומד במרכז הפיצול בין שני יסודות: היפה והמכוער, הפעם הם מתחרים בדמות אחת של אישה מכוערת בעלת קול אלוהי. הגיבור האיסטניס, נמשך לקול וסולד מן הגוף,. ובמאבק המתחולל בתוכו מנצחת תחילה המשיכה אבל הסלידה גוברת עליה בסופו של הסיפור.¹³

המאבק בין יסודות מנוגדים המתנגשים ביניהם נמשך גם בסיפור “פרנקה” (תרס"ה), שגיבורו הוא בן לאב יהודי ולאם גויה. הוא נידחה על ידי הגויים ועל ידי היהודים כאחד, אבל נפשו יוצאת להיות יהודי.

הסיפור “נַגְנִי” (תרס"ח) הוא סיפור ציוני שנכתב על רקע פרעות ביהודים, כפי שהוא משתקף בחייה של אישה יהודייה עשירה, שבחרה לחיות הרחק מן הרחוב היהודי. בקרב הגויים, מתוך אשליה של אפשרות יצירת אי של שלווה ויופי, היא מגלה בדרך הקשה, שאין אפשרות לברוח מן הגורל היהודי. והנגינה בפסנתר של הבת, אין בכוחה לעצור את הפורעים.

הסיפור הוקדש “לזכר ידיד בלתי נשכח, יוסף חיים ברנר”. הקדשה זו, שלא הייתה ב’השילוח' נוספה בספר לאחר רצח ברנר.¹⁴

“דין תורה” (תרס"ז), הוא מסוג האנקדוטות החסידיות על כוחו של הצדיק – הסבא משפולה – להתערב בעולמות עליונים ולסייע בתחתונים.

הסיפורים הארץ־ישראליים. ברובם מעניינים ומורכבים יותר. אך גם ביניהם קיימים הבדלי רמה.

“Risa Grund” – הסיפור המסיים את הספר, הוא מעין מקבילו של “דין תורה” המסיים את סיפורי חו"ל, וגם הוא מעין אנקדוטה, שהייתה רווחת הרבה באותן שנים. על צעיר מארץ־ישראל הנוסע ברכבת עם נערה גרמניה יפהפייה, והם משוחחים על מאבקיהם של עמים לעצמאותם, למעט היהודים. הצעיר מלמד אותה עברית במסווה של ליטאית. ורק בסופו של הסיפור הם מתוודים זה באוזני זו על יהדותם. גם זה סיפור ציוני על “האנוסים” בדור החדש, והרקע הארץ־ישראלי שלו הוא עקיף.

“ציָלָנים” – הוא סיפור מהווי הנוצרים־הרוסים בירושלים. בנוסח שהיה שכיח למדי בכתיבה של אורח־מבחוץ על הווי זר זה. הוא מתאר את הכוהן שניסה לברוח מיצריו ממולדתו ברוסיה, אל מגרש־הרוסים בארץ־ישראל, אך הם רודפים ומשיגים אותו גם בה. ואותה עולת־רגל מתגלית כריבה שפיתה ביער לפני שנים. השניים חוזרים ומתאחדים בסערת יצרים, ונפרדים שוב. כנראה, לתמיד.¹⁵

" ‘והוא רחום’…" (תר"ף). אווירה אירוטית מצויה גם בסיפור זה המתרחש על רקע מאה־שערים, כשעל אהבתו של ר' וילוילי, הלמדן המופלג, מתחרים אשתו הצעירה והאבן ב“כותל” שבתוכה שקוע ראשו תמיד בשעת תפילתו:

ולר' וילוילי אבן קבועה ב“כותל” שעל ידה הוא מתפלל תמיד ואינו מחליפה באחרת. שחורה וסדוקה היא האבן והשקערורית גדולה בה עד כדי הכנסת ראשו של ר' וילוילי – וכשמתקרב ר' וילוילי בדרכו אל ה“כותל” – מיד נעשות פסיעותיו יותר מהירות וחטופות. שקערורית האבן כאילו קוראת לו בדממה מרחוק, והוא ממהר ומטיל עצמו אל תוך אותה אבן ומוסר לה את נשמתו. רגעים רבים עומד הוא דומם. ראשו שקוע בתוך האבן הגדולה ופיו מודבק אליה, כהצמד אוהב אל שפתי אהובתו. וקירות לבו הומים. בלי הגה אחר – מתחילות אנחותיו וגניחותיו. שמשתפכות זו אחר זו מתוך לבו אל תוך לב־האבן באין שומע…

כך דרכו. אלה הן החביקה והנשיקה היחידות, שר' וילוילי יודע.

האישה, שנחלה תבוסה במאבקה עם האבן, על לבו וחושיו של בעלה, נמשכת לתלמידו של בעלה, ובין השניים נוצרת אווירה דחוסה של קירבה ומשיכה. והסיום נשאר פתוח ונתון לפרשתנותו של הקורא.

שלושת הסיפורים הארצישראליים, המרכזיים – “חנניה”, “הגברת פינקל” ו”שעות" – פורסמו בשנת תרע“ג, בשלושה קבצים ספרותיים שונים: ‘יזרעאל’ בעריכתו של אז”ר, “בינתיים' בעריכתו של ר' בנימין שניהם בירושלים, ו”שעות" ב’רביבים' בעריכתו של י"ח ברנר ביפו. מביניהם, החשובים ביותר הם שני האחרונים. ולהם יוקדש פרק מיוחד.

“חנניה” – ניסיון של התחלה חדשה. על רקע הנוף והטבע הליליים במושבה בארץ־ישראל, שזיכרונות העבר מעיקים ומכבידים, הגיבור מתבונן בעולם ומנסה להתמזג עם הטבע, כתנאי ללידה מחודשת: “כאילו היה אחד הסלעים המונחים דוממים באדמת ההר”. ה“מעין־התגלות” שהוא זוכה לה. מוטבעת בחותם הנוף הטיפוסי המזרחי של ארץ־ישראל:

לאחר שעה קלה פקד אלהים את השמים וירעד המזרח ופניו הכסיפו. נולד השחר. מדרך הכרמים נשמע קול צלצול זוגיהם של הגמלים ההולכים באורחה כאילו באו לבשר את עלות היום.

באותה שנה, פורסמו יצירות נוספות של סילמן בכתבי־העת הא"י. ברנרף שהגיב דרך־קבע, על ספרות זו, עבר בדרך־כלל בשתיקה על סיפוריו של סילמן, אולי משום שלא רצה לפגוע, במי שהעריץ אותו מאוד. אבל הערת ביקורת קשה אחת, בכל זאת כתב (‘האחדות’ תרע"ד). בשעה שסקר את הקובץ ‘ירושלים’ בנעימת זלזול ולעג:¹⁶

ולא רק אגדות והגדות – גם פואימה שלמה בקובץ מאת ק.ל. סילמאן בשם “על הר המוריה”, שהכל טוב בה: גם שפה יפה ומדוקדקת (ברצינות אני אומר!). גם ניקוד מתוקן ואותיות בהירות. רעיונות הגונים ומידה ידועה של עצב ציוני אמיתי. ורק דבר אחד, אהה, חסר לה: קצת פואיזיה.

ו. “עצב אמיתי” (ברנר על סילמן)

משפט הקשה של ברנר על הפואמה של סילמן, כוחו יפה גם לסיפוריו האחרים, המשתלבים ברמה הכללית המקובלת של הסיפורים שהתפרסמו באותן שנים בארץ־ישראל, ש“הכל בהם בינוניות”, כהגדרתו של בררנר (ראה להלן).

סיפוריו של סילמן, במיוחד “הגברת פינקל” ו“שעות”. הם חלק מאותה אווירה ארץ־ישראלית. מלנכולית, גרוית־עצבים. רווית כיסופים חסרי־פשר, שגיבוריה בודדים ועצובים מהלכים ותועים בה ומחפשים רֵעות ואהבה.

במרכז הסיפור “שעות” עומד נפתלי, ששלוש נשים מחזרות אחריו, והוא אינו מסוגל להיענות אף לאחת מהן: “משפעת הכרה של ‘החיים’ לא יכול נפתלי לעמוד על רגליו”, את מקום הנשים הדופקות על דלת לבבו" תופסת תמונת אמו " הפנים הפטריארכליים, הצנועים, הקמוטים, החביבים" כשהיא “עטופה בתכריכין ונשאת על כתפי אנשים” אל קברה. זהו גיבור מבני־משפחתם של גיבורי ברדיצ’בסקי, ברנר, שופמן וגנסין, שאינו מסוגל לטעום משפע “החיים” המפכים סביבו, כיוון שהחולשה והרפיון טבועים בו כגורל. זהו גיבור שהוא עייף תמיד, עצביו מגורים. המחפש את “השלווה האמתית”,“שלווה זו, שאין בתוך תוכה כלום.”.

המיוחד בסיפור הוא הרקע הארץ־ישראלי והירושלמי, שעליו מתרחש הסיפור, שמסקנתו הולמת את זו העולה מסיפורי ברנר, אין ארץ־ישראל משמשת פתרון אוטומאטי לבעיית היחיד וגורלו, שכן, אין היא אלא החלפת מקום במקום. הגיבור שמאחוריו עבר חלוצי טיפוסי, אינו מצליח להיאחז בחיים. ולמצוא תיקון לנפשו השבורה ואף לא מוצא מבדידותו המוחלטת וניחומים לעצבותו התמידית. גיבור זה כבר עבד כפועל בחווה חקלאית בגליל, טיפל בסוסים ובזבל, עסק במלאכת הדיש והזרייה, התנגש עם ערבים, והיה נתון במרכזם של חיי היצירה. אבל, “הלב כל כך ריקן” וכל ההמולה הזו כאילו לא נגעה בו, אין בכוח התנאים החיצוניים – ואפילו הם חיי יצירה בארץ־ישראל המתחדשת – לשנות את הוויית התלישות שעמה נולד, והיא טבועה בו ללא אפשרות להשתחרר ממנה.

שלוש הנשים המקיפות את נפתלי ומחזרות אחריו מתוך כמיהת־בשרים מתפרצת. מייצגות שלושה טיפוסים שונים משלושה תחומים חברתיים שונים, שלכאורה אין ביניהם קשר ומגע, אבל המשותף להם הוא הרגשת ההחמצה של החיים, הרצון להשביע את היצרים המודחקים שלא באו על סיפוקם, לפני שיהיה מאוחר. כולן נאחזות נואשות במי, שנדמה לרגע, שהוא יכול להעניק את האהבה הנכספת, את המגע האנושי החם. את האהבה. האישה הראשונה, היא ערבייה, אשת בעל־הבית שבו שכר הגיבור חדר. היא, מתכסה רק בנוכחות בעלה. אולם כשהוא נעדר, היא מגלה את “פניה הצעירים, הרעננים והצחקניים…” והשלום העברי שלה, נשמע לגיבור כהזמנה מפתה של בנות ערב" שכולן “כל כך גמישות, כל כך מחוננות ומזוינות בנשיות, וחומן כל כך טבעי ובריא ה – – – –”

האישה השנייה היא אשת־הדיין, שבדירתו שכר נפתלי חדר, ובביתו מתדיינים בענייני אישות שונים, והבית הומה מדיבורים על הנעשה “בינו לבינה”. לכאורה חיי משפחה צנועים וחסודים, ברוח המסורת והאמונה. אבל הדיינית, הצעירה מבעלה, היא חסרת מנוחה, ושקט, עורגת על חיי נעוריה החולפים. מתרפקת עליהם, בשעה שהיא חוזרת ופותחת את ארגז העץ שלה, שבו טמונים אוצרותיה מן הנדוניה הראשונה שלה. היא מנסה לשתף בהם את נפתלי מאכילה אותו קציצות טעימות, כמטונימיה מרומזת לאוצרות נפשה וגופה שהיא מוכנה להעניקם לו. מבלי שיאמֵר דבר מפורש ביניהם. רק האווירה מחושמלת וטעונה מתחים אירוטיים. האישה השלישית, גם היא דיירת באותו בית, גרושה צעירה וחדשה. שאין עליה המגבלות של שתי הנשים האחרות. ולכאורה, אין מה שימנע את התרקמות היחסים בינה לבין נפלתי הרווק הצעיר. היא גם שייכת לדור החדש והמשכיל כמותו. השתלמה באוניברסיטאות באירופה, הייתה חברה במפלגות ציוניות, ולא־ציוניות, ועברה את המסלול המקובל של הצעירים שהגיעו לארץ־ישראל. גם יחסה לגברים ולמין הוא לכאורה טבעי ופשוט, אבל היא מכוערת. וכיעורה דוחה את נפתלי. יחד עם שפע הדיבורים הנרגשים שהיא מעתירה עליו. גם עצביה הגרויים, וקולה הצפצפני פועליו עליו לרעה, עד שהוא מגרש אותה מחדרו, בתקיפות חשודה.

בשיא הקירבה עם האישה הגרושה, הגברת זק, בשעה שהיא נשענת ומתרפקת עליו בלילה לאור הירח, והדיין עם הדיינית ישנים יחד “שנת צדיקים” בחדר־השינה שלהם; והבעל הערבי נמצא בביתו ומשגיח על אשתו. וכל התנאים לכאורה, בשלים להתקרבותם, חלה ההתרחקות הסופית ביניהם. כיוון שלא התנאים החיצוניים הם המעכבים מנפתלי לדבוק בזולתו, באישה הכמהה לקרבתו, אלא חוסר־היכולת טבוע עמוק באופיו, ואין אפשרות לשנותו. בעוד שהלילה בא אל “החבצלת הסמוכה לגדר שנפתח לבה” “ומזריע בה את סודו העמום” “חרש־חרש” ועושה את החבצת ל“מאושרת”. הפוכה ההתרחשות בין נפתלי לגברת זק. הוא מתוודה ש“אינני בגדר אוהב” ונשאר גבר אלם. נציב קרח" וגם היא מודה: “ואני לא אוכל להיות אהובה” היא מכירה בכך “שלא אדע אהבה לעולם” ויודעת “שאינה יכולה לעשות אחרת”. נגזר עליה לרדוף אחר האהבה ולא להשיגה לעולם. נפתלי אינו יודע איך לנהוג לנוכח וידוי זה. לרגע הוא מרחם עליה, ולרגע הוא מתרחק ממנה באדישות. בסופו של מאבק פנימי זה, הוא מנשק אותה ובכך ממית את עצמו כבן־דמותו בסיפור המוקדם “איסטניס”:

ורגע נבעה פרץ של רחמים בלב של נפתלי. הוא כבש את עצמו, ואת סערת הגועל דחה, ושפתיו – אלו השקרניות – כמעט בלי משים נפלו ונדבקו אל צמותיה. ונשקו נשיקות קרות, עזובות – נדבות.

ואז הרגיש כי המית את עצמו – בנשיקה.

בסופו של דבר הוא גורם לכך, שהיא תעזוב את הבית, אבל בכך “לא נִתַּרְצוּ ענייני החיים בכלל לפני נפתלי” עברוֹ בגולה בארץ־ישראל עובר לפניו בסיכום עגום. ההווה בבית־העם בירושלים, תפל וריקני עוד יותר. הסיום הוא במין פארודיה על “התחייה” ועל הצמיחה מבראשית, באמצעות שירו של ביאליק:

תֶּחְזַקְנָה רַגְלֵי אַחְיוֹתֵינו הַמְחוֹלְלוֹת…

בעוד שבסיפור “שעות” עומד במרכז הגיבור הגבר, ושלוש־הנשים, הסובבות אותו, על התייסרותן, מוצגת בזיקה אליו בלבד. הרי בסיפור “הגברת פינקל” הגיבורה, האישה, היא במרכז. וכל הדמויות האחרות סובבות סביבה ומוצגות, כשהן צמודות לתודעתה ולזווית־הראיה שלה. “זהו סיפור מהוויי הגננות בנווה־צדק בראשית המאה, הקרוב ברוחו לסיפורי יפו של עגנון. ראובני וקמחי”. כפי שמתארו אהוד בן־עזר, הגברת פינקל קרובה לדמותה של גברת זק. הצעירה הגרושה מן הסיפור “שעות”. הידידות בינה לבין זרחי, מחזרה הקבוע, איננה מתפתחת, והיא, מתוך סיבה בלתי־מוסברת ובלתי־הגיונית, אינה מעודדת את חיזוריו אחריה, אפילו דוחה אותו, בקבעה מפורשות: “אבל לאהוב אותך לא הייתי יכולה מעולם. לי יש דרישות אחרות מאיש”. וגם שזרחי חוזר ומציג לה את השאלה בצורה מפורשת, כהזדמנות אחרונה לשניהם, תשובתה היא שלילית. ובכך היא מנתקת במו ידיה את הקשר ביניהם. מחריבה את סיכוייה להינשא אולי לתמיד, ומאפשרת לו להתקשר עם אשה אחרת:

בכל אופן, גברתי – פנה זרחי והביט ישר אל עיני פינקל – את אינך יכולה לאהוב אותי? גם אין הדבר עולה על דעתך?

לא! – אמרה פינקל וצחקה בהבינה שאין זרחי שואל שאלה זו ברצינות.

לא – לא! – אמר זרחי בצאתו.

אין הגברת פינקל יכולה שלא לנהוג אחרת. כיוון שאינה מוכנה לחיות חיים בינוניים, הכרוכים אצלה במוסד הנישואין. כל חייה חיה למען הגשמת האידיאלים שעליהם חונכה. שימוש אישיותה והפוטנציאל החבוי בה. ונישואים לשם נישואים, רק כדי להימלט מן הבדידות, יהרסו את אישיותה ויסיטו אותה מן המטרה שלשמה עלתה לארץ־ישראל:

נישואין – היא נואשה מהם! זהו סוף סוף ענינם של בינונים, של אנשים מוגבלים. נישואים יוצרים רק ד' אמות. מעוף אידיאלי זר להם.

מן הצד האחר, היא נאבקת עם הכמיהה הטבעית להקים משפחה. לחיות עם גבר, לא להיות לבדה. ועם הלחץ החברתי להיות ככולם ולא להישאר רווקה.

במאבק זה, בין הרצון לשמור על אישיותה העצמאית, לבין הכמיהה לאהבה ולנישואים, נוצר איזון. כשבכל פעם גובר צד אחד על חברו. כמו בסיפוריו הקודמים, כן גם כאן. מתנגשים בנפשו של אדם אחד, שני יסודות מנוגדים, כשהמתח ביניהם נשאר ללא הכרעה. כשגובר הרצון לעצמאות, מצליחה הגברת פינקל לגייס את כל כוחות נפשה וכושר המעשה שלה, מנהלת את גן־הילדים במרץ רב, מתנהגת עם יריבתה־צרתה, הגננת הצעירה והמושכת, בחביבות רבה, ושולטת ברמה בעניינים. היא אף מוצאת את הכוח הנפשי להזמין לחדרה את מחזרה לשעבר וחברתו־מתחרתה, למעין מסיבת אירוסין כשהיא בתפקיד של מעין “מחותנת” במקום התפקיד של כלה שהועידה לעצמה קודם. אבל בכך היא ממצה את כוחותיה. וכשהם עוזבים, משתלטים עליה הייאוש והבדידות, וכובשת אותה ההרגשה שאין לה עתיד אלא עבר בלבד. הרגשה זו מומחשת בסיפור באמצעות שלושת החלונות בחדרה של הגברת פינקל: חלון העתיד – שממנו רואים את “בתי התימנים העניים, כל רפש השכונה ‘משכן שלום’, החנויות, הערבים, הדלות והדחקות היהודית”; וחלון העבר – שממנו “נראים שרידי עתיקות העיר, זכרונות מבצרים קדומים שלנו. [ – – – ] אילנות זקנים מרובי שרשים”. תמונת הסיום היא:

פינקל עמדה כך לפני חלון זה ודבּרה. ופתאום הרגישה, כי היא עומדת לבדה מוסבה אל חלון העבר, ושורץ וזרחי עומדים כלפי חלון העתיד. הוא נשען עליה כמעט וידו על כתפה.

סיבלה של האישה, הרווקה המזדקנת, ללא סיכוי למצוא בעל, בתקופת העלייה השנייה. היה מן הנושאים המקובלים של הסיפורת בעלייה השנייה. נושא זה איכלס את סיפורי ההווי של הסופרים לעת מצוא (אריה יפה) ואת סיפוריהם של הסופרים המובהקים (עגנון, ברנר) בדרך־כלל זוהי אישה בעלת הכרה מעמדית וציונית, שעלתה לארץ־ישראל מתוך אידיאולוגיה ציונית. יא בעלת מקצוע חפשי (גננת, מורה) או מקצוע אחר המפרנס את בעליו (מיילדת, תופרת), איננה יפה, בשערה נזרקת שיבה וקמטים מתחילים להופיע בפניה. אבל יותר משזוהי בדידות חברתית, בכורח הנסיבות החיצוניות, זוהי בדידות פנימית, מהותית, הטבועה עמוק בתוכה ובאופיה, כגזירת גורל, שאין אפשרות להפירה. בדידותה וכישלונה להתקשר אל זולתה, מבטאים גם את המציאות הארץ־ישראלית. שבתוכה מתהלכים האנשים כזרים מיואשים. ואינם מצליחים לקשור עמה קשרי מולדת. חלום המולדת וההתחברות אל החיים. שטופח בגולה, מתממש בהיפוכו במציאות של זרות, בדידות והרגשת ניכר המתעצמת על רקע “השְבָט הארצישראלי” עונה שבה הכל פורח בארץ ועל רקע גן־הילדים, שבו כולם “נקיים, עליזים ככרובם”, “צוחקים והוללים”.

הגברת פינקל וחברותיה, כמו גם נפתלי ובני מינו, לא מצאו את תיקונם בארץ־ישראל, אבל נרמז, שאולי הדור החדש, לה המתחנכים בגן־הילדים העברי, יהיה שונה.

ז. “עובדים צנועים, פוריים”

א"א קבק, אחד המבקרים הנחשבים של התקופה, בביקורתו על “רביבים”, דוקא האיר פנים לסיפורו “שעות”:¹⁷

יותר טוב [מסיפורו של א' ראובני “כוחות”] הוא סיפורו של מר ק"ל סילמן: “שעות”. סיפור כתוב בסגנון חי ומלא חן. בשפה גמישה ובטמפו שוטף ומהיר. מעשה בפועל ארצישראלי, בריא וחזק בטבעו, בגופו וכנראה בנשמתו שנתקשתה. הסביבה שלו: ערביה יפה שרק דרך גניבה זורקת לו מבטי־חן משום שבעל קנאי עויין אותה:

לאחר מסירת תוכנו של הסיפור מעיר המבקר;

לסיפור בכללו יש הרבה מומנטים מעניינים, יפים וריאליים. המספר עובר עליהם כלאחר־יד. ולמרות זה או משום זה הם עושים רושם על הקורא. יש לו למר סילמן כשרון הסתכלות.

וסיכומו:

יש להעיר על הרבה שגיאות סינטאקסיסיות וסתם לשוניות המצויות אצל המחבר, אולם הסיפור בכללו נקרא ברוב עניין ועשיר במומנטים מצויירים במכחול כאמן.

דברים מעודדים אלה, לא היה בהם כדי לשנות את התמונה הכללית העגומה.

הביקורת לא האירה פניה לסילמן. בדרך כלל עברה בשתיקה על סיפוריו. ולא התייחסה ברצינות לתחומי פעילותו האחרים כפובליציסט, כעורך, כהומוריסטן וכפזמונאי. בכל התחומים הללו, היה בעל־שפע גדול, משתתף קבוע ופורה בעיתונות הארצישראלית במשך שנים רבות. השפעתו בתחומים אלה, של הנחת היסודות לבניין המרכז הספרותי בארץ באגפיו השונים, ניכרת ומורגשת ביותר. ואף־על־פי־כן, טרם נחקרה במלואה תרומתו זו, לענפיה השונים. ולשורשה האחד. רבים עוברים בשתיקה, או מסתפקים בהזכרה חטופה של שמו.

חשיבותה של פעילותו הענפה והמגוונת של סילמן, היא, בין השאר, ביצירת אותה אטמוספירה, שרק בתוכה יכולה להתהוות העשייה התרבותית הממשית. ביצירת הקרקע הפורייה, שעליה ומתוכה יכולים לצמוח מפעלים ספרותיים ותרבותיים למערכותיהם השונות והמגוונות, שיהיה בהן כדי לספק את צרכיו של עם, וגם לעניין זה, יפים דבריו של ברנר, בביקורתו על הקבצים הארץ־ישראליים הספרותיים ‘יזרעאל’ ו’בינתים (רביבים‘. תרע"ג. ב’ עמ' 319). שעל סיפוריו של סילמן שנתפרסמו בהם. הוא עובר בשתיקה: “הכל בהן בינוניוּת – קובע ברנר ואף ''יש גם למטה” אבל:

יצירות גדולות לא בכל זמן נכתבות, ובטיפוח גידולי־הספרות צריך לעסוק תמיד, גם כשאין כאלה בעין; שאם לא כן, שאם לא תהיה הסביבה הספרותית הבינונית מוכנה מיד, מי יודע אם תיוצרנה היצירות הגדולות בזמן מן הזמנים. עכשיו אנו מבינים, שלכל דברי־הספרות הראויים למקרא, גם אם אינם עולים על הבינוניות, יש ערך תרבותי־אנושי הגון. בעוד שמהתפנקות של ‘מבינים’ מובהקים, שהכל הוא לא לפי טעמם, ומתורת 'שב ואל תעשה ' לא יצא כלום. [– – –] ובכדי להלך בגדולות – אל נא נבוז לקטנות. ליצירת אטמוספירה ספרותית עברית נחוץ, קודם כל, דעת־המצב, בריחה ממעשי־להטים ועובדים צנועים פוריים. יהיו בינוניים, אבל פועלים חרוצים ואוהבים עבודתם.

דומה, שלמותר הוא לומר, שעובד צנוע, פורה, חרוץ ואוהב־עבודתו כזה, היה ק“ל סילמן, והוא שאחראי, יחד עם אחרים כמותו, “ליצירת אטמוספירה ספרותית עברית”, שהיא תנאי הכרחי, ליצירת היצירות הגדולות”.

דוגמא צנועה אך מאלפת, לדרכו של סילמן בעידוד כישרונות צעירים, הביא תלמידו אורי קיסרי בספרו ‘זכרונות ליום מחר.’¹⁸ הוא מספר, כיצד הביא לסילמן לקריאה סיפורים, ו“הניתוחים שלו היו של מבקר שנון וחריף”. אך סילמן לא הסתפק בחוות־דעתו בלבד, אלא שלח אותם ליעקב פיכמן שנחשב “כמורם ורבם של סופרים לרוב”. ושניהם יחד חברו “לאמץ ולעודד את ידיו של הצעיר”.

בחשיבותו של ק"ל סילמן, כחלק מן המציאות הארצישראלית המתהוה, הרגיש גם עגנון, ובבואו לתאר ב’תמול שלשום' את הוויית היישוב החדש ביפו. שילב בתוכה גם את דמותו.¹⁹ עגנון הרגיש בַּייחוד שבדמותו והבליט אותו בתוך מערכות הניגודים הפועלות ברומאן, בתפקיד של דמות המנוגדת לדמותו של אהרנוביץ ושל הסופרים האחרים. בכך שבשעה שהם בוכים הוא צוחק, אבל בה בשעה מקורן של שתי התגובות אחד הוא.

הכאב:

ראה אותו [את יוסף אהרונוביץ] סילמן וסיפר לו שהוא מכין עתון לפורים. הביט בו אהרנוביץ בקצה עיניו וחייך בו. פתאום נעקר הלעג מעיניו וקמטי מצחו נתמלאו עצבות גדולה. אמר לו אהרנוביץ לסילמן, עיתון פורימי מבקש אתה להוציא. לעורר צחוק ולצון על ידי מהתלות שאתה בודה מלבך. אולם אם לעצתי תשמע, קח מן הנעשה בארץ, דברים כמות שהם, בלא תוספת נופך, ואני ערב לך, שאתה מביא בהם לידי צחוק יותר מכל הומוריסטן שבעולם. אם כי אוי לנו מצחוק זה. מיד הזכיר לו אהרונוביץ מעשים שנעשו ומעשים שעומדים ליעשות, וכל מעשה מגוחך מחברו. מגוחך מן המעשים עושיהם. שמשתבחים כאילו כל הישוב עומד עליהם.ואפילו כל הימים פורים ואתה מוציא כל יום עתון של ליצנות . אין אתה מספיק לספר כל הדברים, אולי אין כדאי לעתון של פורים ליטול מן המצוי, שהרי דברים שמגוחכים בעינינו עד לכאב, וכל בר־דעת בוכה עליהם. משמשים בגולה חומר לתעמולה. הביט סילמן על אהרונוביץ שפניו מלאות צער והתחיל צוחק, שהצחוק יפה מן הצער. הביט אליו אהרונוביץ והיה משתומם, שהרי מעשים הללו יפים לבכייה ולא לצחוק. (עמ' 110)

המחקר המקיף על כתיבתו הענפה והמגוונת של סילמן על סוגיה השונים, תהיה בו הארה רב־זוויתית של המציאות הארצישראלית על מאורעותיה הגדולים ופכיה הקטנים. מראשית המאה (תרס"ז) ובמשך עשות שנים (תרצ"ז).

נספח

מראי מקומות ראשונים לסיפורי ק"ל סילמן שכונסו ב’סנסנים' (לפי סדר הופעתם בספר).

א. “איסטניס” ‘הדור’ ב‘, גל’ י“ז, עמ' 24 – 27. כ”ד סיוון תרס"ד (7.6.1904).

ב. “אביגדור”. ‘הצופה’ (וארשה). שנה א‘. גל’ 263, י“א בכסלו תרס”ד; גל' 264, י“ב בכסלו תרס”ד. [זכה להכרה בתחרות הספרותית של העיתון].

ג. “פרנקה” ‘לוח אחיאסף’, י“ב תרס”ה. עמ' 11 – 12.

ד. “דין תורה”. ‘העולם’, כרך ט"ו, 1927, עמ' 162 –

1. וכן: ‘נתיבות’ (קובנה), שנה ב‘. חוב’ 4. 1.3.1927. עמ' 7. תחת הכותרת: “דין תורה הכביכול. (מסיפורי חסידים)”.

ה. “נגני”. ‘השילוח’, י“ח, תרס”ח. עמ' 33 – 39.

ו. “חנניה”. ‘יזרעאל, קובץ ספרותי’. בעריכת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. ירושלים תרע"ג, עמ' 37 – 40.

ז. “הגברת פינקל”. ‘בינתיים, קובץ ספרותי’, בעריכת יהושע פלדמן (ר' בנימין), ירושלים, תרע"ג. עמ' 30 – 47.

ח. “שעות”. ‘רביבים’, בעריכת י“ח ברנר. ג – ד. יפו, תרע”ג. עמ' 125 –136.

ט. “בין שתי אמהות”. (?).

י. “והוא רחום”… ‘השילוח’. כרך ל“ז, תר”ף, עמ' 51 – 55.

יא. “צַילָנִים”.(?)

RISA GRUNDhc/ [?] [סיפורו האחרון. נכתב בשנותיו האחרונות].

א. בין ‘החרות’ ל’חיינו'

בי“ב באלול אתתמ”ב לחרבן [תר"ע] (16.9.1910 ) הופיעה בעיתון ‘האור’, במדור: “ירושלים יום יום” הידיעה הבאה:

"מראש השנה יתחיל לצאת בירושלים עתון חדש בשם “חיינו”. העתון הזה יצא על־ידי המוציא לאור את “החרות”, ועורכו יהיה המורה הבצלאלי והסופר ההתולי היודע, האדון ק.ל. סילמן. לפי הידיעות שנמסרו לנו יצא העתון החדש, בתמונה גדולה, לעת עתה שלש פעמים לשבוע, ובקרוב יחליפוהו ויעשוהו לעתון יומי גדול. האדון סילמן השיג כבר – כך אומרים – את עזרתם הרוחנית של כל סופרי יפו וגם הגולה תתמך בו.

ככה שמענו, כי אם יצא העתון “חיינו” – איזה שם מוזר וסילמני באמת! – תחדל “החרות” לצאת לאור.

שבועיים לאחר מכן, בכ“ו באלול אתתמ”ב לחרבן [תר“ע] (30.9.1910), ממשיך ‘האור’ באותו מדור, ב”חרושת־השמועות" שלו ומודיע לקוראיו ש“מו”ל ‘החרות’ ה' משה עזריאל הגיש בקשה רשמית להממשלה על רשיון לעִתון בשם ‘חיינו’, בלשון עברית ג' פעמים בשבוע“. על כך באה מייד הכחשה בגיליון האחרון של “החרות” לשנת תר”ע מיום כ“ט באלול (עמ' 4) והובהר בה שהבקשה הוגשה להוצאת עיתון יומי ולא לשלוש פעמים בשבוע. והשמועה אכן נתאמתה. מייד לאחר ראש־השנה תרע”א, הופיע הגיליון הראשון של “חיינו” ביום שישי, ד' תשרי תרע"א, שכלל ארבעה עמודים בתבנית גדולה ומהודרת.

גם על כך מוסיף ‘האור’ ומדווח לקוראיו בגיליונו מיום ד' בתשרי אתתמ“ב לחרבן [תרע”א] (7.10.1910) בעמ' 3 במדורו הקבוע “ירושלים יום יום”: “היום יופיע הגליון הראשון של העיתון הירושלמי החדש ‘חיינו’, שאת דבר צאתו לאור בעריכת האדון סילמן הודיע ‘האור’ עוד לפני שלשה שבועות”. אלא שהופעה זו הייתה קצרת־ימים. העיתון החזיק מעמד שבוע ימים בלבד. בימים שבין כסה לעשור, ויצאו ממנו שלושה גיליונות. בערב יום־הכיפורים הופיע הגיליון האחרון, ולאחר מכן נפסקה הופעתו לפתע ללא הודעה מוקדמת. אדרבא, בגיליון שלישי ואחרון זה באה בעמוד הראשון הודעה “לקוראינו” על הוצאת העיתון וקריאה למנויים:

ממנויינו אנו מבקשים לשלם את המגיע מהם בעד העבר ולהודיענו ע"ד מנויים להבא. אם לא נקבל את הודעותיהם במשך החדש הזה נהיה מוכרחים להפסיק משלוח להם את העיתון. –

וכן באה בהמשך הודעה לקוראים:

אנו מבקשים מאת קוראינו בירושלם ובכל ערי ארצנו ומושבותיה להודיענו בכל מקרה ומארע חשוב בחיים הכלליים, בחיי הצבור העברי, במוסדות חנוך, השכלה, חסד וצדקה וכו', וכן גם מקרים פרטיים הראוים להזכר בעתוננו.

מאת ממציאי הידיעות אנו מבקשים דיוק ובהירות, בלי שום הגזמה – ידיעות נכונות כמו שהן".

עיתון החרות

בשבוע שבו הופיע ‘חיינו’ לא הופיע ‘החרות’. שהתחדש מייד עם הפסקתו, וגיליונו הראשון לשנת תרע“א הופיע בערב סוכות. בי”ד בתשרי תרע"א. הפסקה זו בהופעתו הסדירה של ‘החרות’ מעידה על הכוונה הרצינית שאכן הייתה לעורכיו להחליפו ב’חיינו'. אלא שמחשבתם זו לא יצאה אל הפועל בגלל סיבות טכניות ואולי גם אחרות.

על ההתחרות עם ‘החרות’ והרצון להוכיח, כי ‘חיינו’ מצליח טוב ממנו, תעיד ההודעה שנדפסה באותיות שמנות במיוחד. בשולי העמוד הראשון בגיליון השני של ‘חיינו’ (ז' בתשרי תרע"א): הגליון הראשון של “חיינו” נמכר במאתיים וחמישים אכסמפלרים יותר מגיליונות “החרות”.

על הקשר ההדוק שבין ‘החרות’ ל’חיינו' תעיד גם העובדה, כי בגיליון האחרון של ‘החרות’ לשנת תר“ע, מיום שני, כ”ט באלול תר"ע (3.10.1910), בעמוד הראשון, הופיעה, באותיות של “קידוש־לבנה” ההודעה על הופעת ‘חיינו’ בצירוף הפנייה “לקוראינו” ולאחריה “הצהרת הכוונות” של העיתון החדש.

העמוד הראשון של “חיינו”

בפנייה זו אל “קוראינו” לא נאמר במפורש שהעיתון החדש יבוא במקום הקודם שייפסק, אך יש בהחלט רמז לכך:

“שאיפתנו תמיד להיטיב ולשכלל את עתוננו בכל חלקיו. למען יוכל למלא לאט לאט את התעודה החשובה אשר לפניו: דאגתנו להוציא בארץ ישראל עתון הגון שיהא ראוי לשמו, שידון בבהירות הראויה על שאלות חיינו ויחפש את הדרכים לפתרוניהן; רצוננו הכביר להרים את מדרגת עתוננו שיהיה עד נאמן לחיינו אשר בארץ, הכלליים, המדיניים, לחיי עדותינו, שדרותינו ומפלגותינו; שיהא מעין מרכז לספורינו העברים אשר בארצנו. לעובדי עבודת התחיה וכל הוגי הדעות אשר בתוכנו, – כל אלה המריצונו להכניס אל המערכת שלנו כוחות ספרותיים חדשים. ומראשית שנת תרע”א אנו מתחילים להוציא את עתוננו החדש

“חיינו”

בעריכת ה' ק.ל. סילמן ובהשתתפות טובי הכוחות הספרותיים אשר בארצנו".

לעומת זהירות זו, בולטת הכרזתו הנמרצת של ‘האור’, העוקב באינטנסיביות רבה אחר מתחרהו החדש, בגיליונו מיום ו' בתשרי אתתמ“ב לחרבן [תרע”א] (9.10.1910), שבו באה גם ביקורת נוקבת על הגיליון הראשון:

מתה! – לרגלי לידתם של “חיינו” נפתרה (כך!) והלכה לעולמה “החרות”, שהיתה כעין דגל הספרדים הצעירים ושיסדה לפני שנה האדון אברהם אלמליח, אשר היה בלי ספק אחד מהספרדים הירושלמים היותר מצוינים.

התפקיד הנכבד שהוּעד ל’חיינו', הופעתו קצרת־הימים והסיבות להפסקתו, אופיניים ביותר למציאות הארצישראלית בתקופה שלפני מלחמת־העולם הראשונה (ואולי לא רק לה), וטיפוסיים לקשיים ולבעיות שהיו מנת־חלקם של העושים ותכניותיהם. “חיינו” מייצג בזעיר־אנפין, את המורכבות של הווייה זו ומעיד על אווירתה של התקופה.

בקיץ שנת תרס"ח (אוגוסט 1908), עם מהפכת “התורכים הצעירים” ושינוי המשטר בתורכיה, חלה פריחה רבה בעיתונות בארץ־ישראל, בשל ביטול הצורך ברישיון להוצאת עיתון בארץ, וההקלה בחוקי הצנזורה החמורים. צצו תכניות רבות להוצאת עיתונים וכתבי־עת, אחדות אף יצאו מן הכוח אל הפועל, אבל רובן לא האריכו ימים.¹)

העיתון ‘החרות’ עצמו, היה, במידה מסוימת, ממשיכו של העיתון הספרדי בלאדינו ‘איל ליביראל’, וכך, חשבו ש’חיינו' יחליף את ‘החרות’.²) מאחוריהם עומדים אותם האנשים: משה עזריאל, חיים בן־עטר, המחליפים את אברהם אלמליח ב’איל ליביראל' וב’החרות' וב’חיינו' מצטרף אליהם גם “האשכנזי” קדיש ליב (יהודה) סילמן. הצטרפות זו באה, כפי שנרמז גם בהודעה “לקוראינו”, להפקיעו מן החותם העדתי־ספרדי המובהק שלו, להרחיב את חוג קוראיו, להוציאו מן התחום הלוקאלי של עיתון ירושלמי ולקרבו גם לחוגי האינטליגנציה של היישוב החדש ביפו. המטרה הייתה, לעשותו לכתב־עת מרכזי לקוראים ולכותבים בארץ־ישראל ומחוצה לה, לחזק את יסוד ההגות והספרות שבו. כשנה וחצי לפני כן, נפסקה הופעתו של ‘העומר’ היפואי, שהחוברת האחרונה שלו הופיעה בניסן תרס“ט ובחדשי הקיץ של אותה שנה כבר היה ברור, שלא יהיה לו המשך ובאותה שנה עצמה, נעשתה הופעתו של ‘פועל הצעיר’ סדירה וקבועה. יתכן, ש’חיינו', בדרכו שלו, ניסה למלא את החלל הריק שהותיר אחריו ‘העומר’, ובה בשעה להיות מעין “תשובה שכנגד” – ירושלמית ו”אזרחית" – ל’הפועל הצעיר' היפואי והמפלגתי.

“הוצאת 'חיינו ' בתמיכת ‘החירות’, היתה חלק ממסכת רחבה של נסיונותיו של ‘החרות’ להיות מוכר כעיתון ישובי, ולהיחלץ מן התווית העדתית הירושלמית המגמדת. וכן אפשר לראות בנסיון זה חלק מן המאמץ של גורמים ישוביים שונים להוציא לאור עיתון אלטרנטיבי לעיתונות בן־יהודה מצד אחד ולעיתונות הפועלים מן הצד האחר. כל הנסיונות הללו לא הצליחו” (הערת יצחק בצלאל, במכתבו אלי, אוקטובר 1984).

אלא, שכאמור, היו ל’חיינו' חיים קצרים מאוד, של שלושה גיליונות בשבוע ימים. על־פי ההודעות הרשמיות והפומביות, נפסקה הופעתו בגלל עיכוב בקבלת הרישיון מן הממשלה התורכית להוצאתו. על־כך מודיעים, הן ‘האור’ בגיליונו מיום י“ג בתשרי אתתמ”ב לחרבן [תרע"א] (16.10.1910), ויום אחד לאחר מכן, גם ‘החרות’ שנתחדשה הופעתו בינתיים. הודעתו של ‘האור’ ארוכה ומפורטת, בהשוואה להודעתו הלאקונית של ‘החרות’.

" ‘האור’:

ירושלים יום יום – (מ.ק.) “חיינו” ו“החרות”. – הרשיון על העתון “חיינו” נתעכב בהממשלה, כי לפי החוקים החדשים על העתונים אין נותנים רשיון לחוסה בצל ממשלות אחרות טרם שהקונסול עצמו יהיה אחראי בפני הממשלה עבורו, ויען כי עורך העתון ה' ק.ל. סילמן הוא נתין רוסיה צריך, לפי החוקים, כי הקונסול הרוסי יכתוב להממשלה המקומית בענין זה. כפי הנראה לא ינתן הרשיון. אומרים כי בקרוב תשוב “החרות” לתחיה".

"‘החרות’:

לקוראינו בגלל עכוב הרשיון לעתוננו “חיינו”, הננו מוציאים לע“ע את עתוננו שוב בשם “החרות”.”

מההודעה הקצרצרה שהוסיף ק"ל סילמן, באותו גיליון של ‘החרות’, מייד לאחר־מכן, מסתבר שכנראה לא רק עיכוב הרישיון מאת הממשלה, היה הסיבה להפסקת ‘חיינו’, אלא קרוה לוודאי שגם חיכוכים בין השותפים־העורכים:

לקוראי “חיינו”

בעריכת "החרות' אין אני לוקח שום חלק.

ברגשי כבוד

ק.ל. סילמן"

בפיליטון “על דא ועל הא” שפירסם סילמן ב’הפועל הצעיר' מיום ח' בכסלו תרע"א (9.12.1920), בחתימתו “מאן דהו”, שבו הוא מגיב על עניינים שונים בארץ ישראל, הוא מאשים את ‘החרות’ בפרשיות שחיתות שונות, היכולות להיות ידועות רק לאדם־מן־הפנים, הבקי היטב בנעשה בחדרי־המערכת. כך, למשל, הוא מאשים את המערכת בכך, שהיא מקבלת כסף כדי להתקיף – את “אגדת נטעים” – ומקבלת כסף נוסף, כדי לא לפרסם את דברי התשובה על התקפה זו: “אנו יודעים שבמערכת הזאת מקבלים על הדרישה ומקבלים על הפרישה, ולית דין ולית דיין”. וכך הוא מאשים במפורש את משה א' עזריאל וח' בן־עטר “או איש אחר העומד מאחוריהם” שקשה לדעת מה הם רוצים במאמריהם הראשיים. “מפני שאין במאמרים ההם שום הרצאה ברורה על העניין, שום סגנון ספרותי” והם חוזרים ודשים בנושאים שבהם עסקו רבים קודם, ומעמידים פנים כמחדשים ויוזמים.

על כך באה מייד תגובתה של מערכת ‘החירות’ במסגרת מיוחדת תחת הכותרת “להמחרפים והמגדפים” מיום י“ח בכסלו תרע”א (19.12.1910), אלא שבינתיים נוסף עוד גורם שהחריף את המתח בין סילמן ל’החרות‘. הכוונה למאמרו של י"ח ברנר על תופעת “השמד” (שפורסם ב’הפועל הצעיר' כ“ב בחשון תרע”א), ש’החרות’ ראה בו “כפירה והסתה”, וקרא למלחמה נגדו.³) תגובתה של מערכת ‘החרות’ כורכת יחד את שני העניינים: את האשמותיו של סילמן נגדה, שהיא רואה בהם “נקמה” “על קיצור ימי ‘חיינו’” ואת הוויכוח עם ברנר, שתגובתו הראשונה להאשמותיו, נדפסה באותו גיליון של ‘הפועל הצעיר’:

"להמחרפים והמגדפים.

אין כבודנו להשיב לאנשים כמאן דהו (הפועל הצעיר גליום ד') שהוא הקלס⁴) הידוע, אשר מתנקם כעת על קיצור ימי חיינו שבעוונותיו לא נתארכו, ויטפל עלינו שקרים נתעבים שמר קוליקוב⁵) יכול להעיד למען האמת כי אף פרוטה אחת לא קבלנו ממנו עבור הדברים שנתפרסמו ע"ד “אגדת נטעים”, ואנחנו בעצמנו שמנו קץ להפולמוס מפני כבוד הישוב היקר לנו באמת.

גם אין אנו מוצאים לנכון להכנס בוכוח עם יוסף חבר (י.ח. ברנר) באותו הגליון של הפו"הצ, שאיננו משיב על האשמה כלום, כי אם מחרף ומגדף בדברי נבלה ושגעון.

הבית דין הלא יברר את הדברים, וגם אנחנו במאמרינו המיוחדים.

המערכת

בוויכוח הנוקב בין ‘החרות ו’הפועל הצעיר’ שהרעיש את העולם היהודי בארץ ובחו“ל, בעקבות מאמרו זה של ברנר, תמך סילמן בצורה בולטת במיוחד ב’הפועל הצעיר'. ב”אסיפת הסופרים" שהתקיימה ביפו בי“ג בשבט תרע”א, “בימי סופה וסערה ברד ושלג” כמחאה כנגד הפסקת התמיכה של הוועד האודיסאי ב’הפועל הצעיר‘, היה היחיד שבא במיוחד מירושלים, כדי לקחת חלק פעיל בה, ולא הסתפק, כאחרים, במשלוח דבריו בכתב. בדבריו באותה אסיפת־מחאה כפי שהובאו בפרוטוקול של ר’ בנימין ב’הפועל הצעיר' (כ“ב בשבט תע”א), נשמעת הדגשה מיוחדת על הצורך בספרות “מתפתחת חופשית, בלתי תלויה בחוקים צנזוריים מעיקים על הרוח”, ושבחים מופלגים על תועלתו של ‘הפועל הצעיר’ והשפעתו על “התפתחותה של דעת קהל בריאה, בלתי משוחדת, של ספרות נקיה והגונה”, ודומה ששבחים אלה לא פחות משהם כוּונו אל המשתתפים באספת־הסופרים, ואל אנשי הוועד של חובבי־ציון באודסה, כוּונו אל עורכי ‘החרות’ בירושלים: “מבין סיעות כל עובדי התחיה שלנו היה ‘הפועל הצעיר’ האורגן הספרותי ההגון הראשון בארץ־ישראל והנאספים לוקחים לחובה מוסרית להשתדל ככל האפשר שקיומו של ‘הפועל הצעיר’ לא ייפסק ושכבודו לא יפגם”.

הקריקטורה

‘החרות’ לא שתק, ובשעת הכושר הראשונה נפרע מסילמן. זו נזדמנה בפורים, בשעה שהמערכת הוציאה לאור את העיתון הסאטירי־היתולי 'אחשדרפן – עתון לזמן שכרותנו', ובו רשימה סאטירית תוקפנית ומעליבה במיוחד כנגד קלס ועיתונו, בלווית קאריקטורה שלו שהיא מאד בלתי מחמיאה:

רשימה זו חורגת בחריפותה מן הלגלוג הצפוי והמקובל בעיתונים ובהזדמנויות מסוג זה, להבליט מומים וחסרונות ולעשות אנשים, מעשים ותופעות לצחוק, בגלל החשבון האישי הנוקב המסתתר מאחוריה (ראה המשך בפרק על התהודה).

גם סילמן לא טמן ידו בצלחת, והשיב בחריפות ה לא פחות, לשותפיו לשעבר.

כחודש לאחר שהתפרסם הפרוטוקול של ר' בנימין מ“אסיפת־הסופרים” ביפו, ב’הפועל הצעיר‘, מתפרסם ב’הד הזמן’ (וילנה, כ' באדר תרע"א) פרוטוקול נוסף, השונה מקודמו, תחת הכותרת: “מכתב מיפו” ועליו חתום: שמעוני, הוא ק"ל סילמן, שהשתמש בשם אביו אברהם שמעון, כאחד משמות־העט המרובים שלו.

פתיחתו של הפרוטוקול בהתקפה חריפה מאוד על ‘החרות’ ועל עורכיו, שניכר בה כעסו של מי שהיה קודם בפנים וכעת הוא בחוץ, מכיר את הנעשה מקרוב, ומוציא לרשות הרבים מה שהצטבר אצלו בתקופת שיתוף־הפעולה בעבר. בהתאם למינוח שהיה רווח באותה תקופה, נקרא ‘החרות’ “רפש”, “רפש ירושלמי”, ועורכיו:

שני הדיוטים ספרדים, בורים גמורים בדברי אוריתא ובדברי סופרים, שמימיהם לא קראו אולי אף ספר עברי אחד שעשו להם עתון פאמפליטי בשם “החרות”. ואנחנו, הרגילים לסלסל בספרדים שלנו, כפרחי התחיה של המזרח, עומדים ומגדלים את הנחשים האלה בחיקנו. [ – – – ] פעם היה זה עתון לאומי עם מגיני דוד ו“ציון” בתוכם, ואח“כ עמד ומחק את אלה והתחיל ללקק עפר רגלי האורתודוקסיה, ואין לך שבוע שלא יתנפל העתון הספרדי הזה על הצעירים הרוסים ה”חזרים", החוליגאנים, וכו' [ – – – ] וכל הדברים האלו נעשים בלי שום נקיפות לב, בלי שום הרגשה של אחריות, כי אל אחד יש לבעלי “החרות”: המטבע. ולכבוד אלהים זה אין שואלים כלל אם מותר או אסור לזיף ולהשתמש בשקרי שקרים ולבדות עלילות דברים בלי סוף.

בהמשך מבקר הכותב גם את עיתונות בן־יהודה וקורא:

הרי הגיע הזמן לא רק להבין, כי אם גם לעשות דבר ביחס לעתון יומי בארץ־ישראל. הלא הישוב הולך ורב ושאלות חיינו פה הולכות ומסתבכות מיום ליום, והשעה הרת עולם לנו, והציונים שלנו – המוציאים לעתונים בכל העולם סכומים עצומים מאד לפי ערך קופתנו – אינם עושים מאומה בשביל עתון הגון באותה הארץ, אשר בשבילה הם עמלים.

מסטייה זו מנושא “המכתב” ניכרת הטרוניה של הכותב, על שלא התאפשר לו להמשיך בהוצאת ‘חיינו’ ולהגשים את שאיפתו להוצאת “עיתון הגון” בארץ־ישראל. אין ספק שפרשת ‘חיינו’ עומדת מאחורי פירסום פרוטוקול זה וסגנונו החריף במיוחד כנגד ‘החרות’ ועורכיו. ויש בכך גם דוגמא נוספת לחוקיות שלפיה מתנהלים הפולמוסים למיניהם, כאשר לתוך הוויכוח הענייני, משתרבבים דרך־קבע “חשבונות” אישיים שונים.

אין ספק שעמדתו זו, של מי שהיה קודם מקורב ל’החרות', ושיתף עם אנשיה פעולה, הכעיסה והרגיזה במיוחד.

ב. טעם ‘חיינו’

הצהרת־הכוונות הראשונה של העיתון החדש העומד להופיע, באה מעל דפי ‘החרות’, בגיליונו האחרון לשנת תר“ע, מיום כ”ט באלול, שהיה צריך להיות גם הגיליון האחרון בכלל, לפני שיפנה את מקומו מרצון למחליפו. ‘חיינו’, לאחר ההודעה ל“קוראינו”:

“חיינו” עם כל האמצעים המועטים שלו, עם כל המכשולים הרבים מונחים על דרך התפתחות עתון בא"י, יהיה ניסיון לבריאת אותו העתון הנחוץ כל־כך לכל שדרות עמנו, עתון שיהא מחנך את העם, שדעה בריאה תשמע בו, שישא ויתן בשאלותינו מתוך רצון לעבד לעם, לתקון חייו, להתפתחות רוחו, לעודדו ולהכשירו לקראת עתידו אשר לפנינו.

ודאי ש“חיינו” לא יהיה עוד אותו העתון האידיאלי אשר טובי עובדינו שבארץ שואפים אליו, אולם אם יעלה בידינו, בעזרת סופרינו, ש“חיינו” יהיה נסיון טוב וראוי לכך, שהוא יהיה אותו עתון־המעבר המאפשר לנו עתה – וידענו שעשינו דבר שהשעה צריכה לו.

ובוטחים אנו בטובי סופרינו שהבטיחונו את עזרתם הקבועה, שנענו לה ברצון מרובה – בהם ובטובי הקוראים מן העם שנוכחו כי כבר בגר למדי הצורך בעתון חדש בא"י.

“חיינו” יצא לע"ע שלש פעמים בשבוע בפורמט “החרות” על ניר יותר טוב, ועם האפשרות הראשונה נוציאו בכל יום, ונגדיל את כמותו.

הצהרת־כוונות זו, חזרה ונדפסה גם בעמוד הראשון של הגיליון השלישי של ‘חיינו’, מט' בתשרי תרע“א, ונוספה לה הבקשה מ”קוראינו וסוכנינו" “להפיץ את עיתוננו בין שדרות כל הצבור העברי בארצנו” ו“ממנויינו” לשלם את המגיע מהם. זה היה הגיליון האחרון.

ניתוח הדברים, אינו מגלה כיוון מיוחד ומסוים, אלא הדגשה על הכלליות “לכל שדרות העם”, הבטחה לחנך את העם “לעודדו ולהכשירו לקראת עתידו, והתנצלות מראש שבגלל “המכשולים” יש לראותו כ”נסיון" וכ“עיתון־המעבר”, במסגרת האפשרויות הקיימות.

אין ספק שהסתמיות, הכלליות והזהירות שלא להתחייב לשום כיוון ולשום צד, הן מכוונות, כדי להרחיב את מעגל הקוראים והמשתתפים, ולעשותו ראוי לכולם. אולם בה בשעה, ניתק עצמו מקהל תומכים פוטנציאלי מסוים (כגון: פועלים, ספרדים, שומרי־מסורת), שבלי תמיכתו הקבועה וחסרת־התנאים, דומה שקשה ואולי בלתי־אפשרי לפעול. המכנה המשותף הרחב ביותר, המוותר על הקשר עם מפלגה, השקפת־עולם, חוג חברתי או שיתוף אינטרסים מסויימים, ומשאיר רק את הבסיס הכללי והסתמי של “עבודת־התחיה” וחיפוש הדרכים לפתרון “שאלות חיינו”, מטשטש ניגודים במקום להחריפם ולהבליטם, יש בו ערובה, לפחות באותה תקופה, לאי־הצלחתו של עיתון. גם ההכרזה על “טובי סופרינו” שהבטיחו את עזרתם הקבועה, לא היה בה ממש. השאיפה לעיתון “הגון” בארץ־ישראל, שאינה נעדרת משום תכנית והכרזה, אינה בהכרח זהה עם עיתון חסר פרצוף ונעדר־זהות, ובלי לנקוט עמדה בשאלות העומדות על הפרק, ובלי לייצג ציבור קוראים מסוים שיראה בו את במתו, קשה, ואולי בלתי אפשרי להחזיק מעמד זמן רב.

יתכן שכבר בהתחלה נתגלעו חילוקי דעות בין ק“ל סילמן לבין שותפיו, ח' בן־עטר ומ' עזריאל, ביחס לדת ולמסורת, לפועלים ולמעבידים ולשאלות בוערות רבות שעמדו על הפרק. הפשרה לא נמצאה והשותפות חייבת הייתה להתפרק. בפתח הגיליון הראשון, מיום ששי, ד' בתשרי תרע”א, באה הצהרת־כוונות נוספת, הפעם כמכתב אל העורך, בחתימת כ' שאינני יודעת מי הוא. צורה ספרותית זו הייתה מקובלת ביותר בכתבי־העת העבריים. היא איפשרה לאדם ־מן־הצד להעיד על כתב־העת ולהביע את משאלותיו ביחס אליו, ושיחררה את העורך מן הצורך “להעיד על עיסתו”, ובכך ניתנה מעין מראית־עין של אובייקטיביות, של מי שאינו מעורב ישירות.⁶

חיים בן עטר ומשה א. עזריאל

"טוב בעיני השם “חיינו”.

יבוא העתון החדש ויאיר נתיבות חיינו בארצנו כמו שהם – החיים הבריאים, ההולכים ומתרקמים להם יום־יום, על אף היאוש המסתתר בקרבנו לאכל אותנו כעש, ולמרות הזעם השופך תמרוריו על סביבו.

והעם והארץ אשר להם העתיד, החיים אשר רבה אמונתם בעתידם לפניהם – למה יהיו כנואשים? על מה ולמה יזעמו אם החיים אינם זועמים?

ויבוא נא העתון החדש ויקרא נא בשם “חיינו”, ומעל הגבעה החדשה אשר שפך ידליק את כוכב התחיה, אשר למרות כל העננים הוא דורך והולך לו במסלתו לבטח.

הן אם יש שעת הפסקה, אם בעבודתנו נראים לפעמים רגעי בטלה, אבל בכללה התחיה אחור הן לא נסוגה!

הן במשך שלשים השנה האחרונות הלא חָיִינו, עשינו איזה דבר, הלא השגנו אי־אלו מטרות!

ועוד גם זאת.

לזרא כבר היו לנו החיים כלפי חוץ לארץ. להתבונן כל היום אל אשר יאמרו ואומרים הבריות. בא לנו מועד לחיות את חיינו אנו בשבילנו וכמו שאנו אוהבים, כמו שהמה מוצאים חן בעינינו. אל יאוש ואל זעם, אל התרפות ואל התרפס – מטרתנו לנגדנו: חיינו!"

כ.

זוהי הקריאה הטיפוסית החוזרת ונשנית לעיתונות חיובית, להבלטת היש, היפה והמוצלח שבחיים, להדגשת הבריאות, היופי והתקווה שבהם, בהסתמך על עצם העובדה ש“חיינו” במשך שלושים השנים האחרונות, ושבכל־זאת, הושגו “אי־אלו מטרות!” וכן נשמעת כאן התביעה שלא לשים לב לביקורת הבאה מבחוץ. מחוץ־לארץ או מ“הבריות” בכלל, שכן הגיע הזמן “לחיות את חיינו אנו בשבילנו כמו שאנו אוהבים. כמו שהמה מוצאים חן בעינינו”.

רצון זה לעיתונות חיובית ולהתעלמות מכל מה שיאמרו אחרים, צץ ועלה דרך־קבע אצל הקורא “התמים” שקצה נפשו בוויכוחים ובביקורת ובהבלטת המציאות כמות שהיא על כל פגמיה וקלקלותיה, אבל גם אצל “הקורא־שאינו־תמים”, המנסה לחיות בעולם של ניתוק ואשליה. למותר להוסיף, שדרישות אלה, מנוגדות למהותה של העיתונות, ועיתון השואף להגשימן גוזר על עצמו כליָה.

ג. העורכים והשותפים

שלושה שמות מופיעים בראש העיתון: העורך: ק“ל סילמן; חבר המערכת: ח' בן־עטר; בעל הפירמן: מ' עזריאל. וזאת בהקבלה לשמות המופיעים בראש ‘החרות’ בגיליון שקדם ל’חיינו‘: בעל הפירמן: משה א’ עזריאל; המנהלים והמו”ל: מ“ח בן־נאים ומ' עזריאל.⁷) כך עד סוף תר”ע. החל משנת תרע"א, שנזכר שמם של מ' עזריאל וח' בן־עטר בלבד.

בית־הדפוס של משה עזריאל הוקם בירושלים בשנת 1900, ונעשה לאחד מגדולי בתי־הדפוס העבריים בארץ. משה עזריאל, היה בן למשפחה ספרדית שהקימה מתוכה רבנים ידועים, וביקשה למזג משהו מן ההשכלה עם הדת והמסורת, באמצעות הוצאת ספרות, לוחות־עם ודברי ספרות אחרים בעיקר בלאדינו. לאחר מהפכת התורכים הצעירים ומתן חופש הביטוי, היה הגורם הישיר להופעת ‘החרות’ שעורכו הראשון היה אברהם אלמליח. חיים בן־עטר, שנולד במרוקו ועלה בשנת חייו הראשונה עם הוריו לארץ, עבד תחילה כשוליה בבית דפוס זה, המשיך בתרגום דברי ספרות שונים ללאדינו בשביל בית הדפוס, ונעשה לעורכו של ‘החרות’.⁸) ק“ל סילמן, יליד רוסיה, מחנך, מאנשי העלייה השנייה, תחילה ביפו ואח”כ בירושלים, התחיל בכתיבה בגיל צעיר, והשתתף באינטנסיביות במרבית כתבי־העת והעיתונים בחו"ל ובארץ, בסוגי כתיבה רבים ומגוונים. במיוחד נודע כאיש ההומור והסאטירה, עורך עיתונים היתוליים ומשתתף קבוע בהם. פירסם בשמות־עט רבים רשימות פארודיות וסאטיריות.

משה עזריאל וחיים בן־עטר, ממש מסרו את נפשם על קיום עיתונם, ‘החרות’, בתקופת מלחמת־העולם הראשונה. והוא היה, אולי, היחיד שהמשיך להופיע בארץ־ישראל בשנים קשות אלה. אך התנאים הקשים הכריעו את שניהם. משה עזריאל מת מטיפוס הבהרות בשנות המלחמה. חיים בן־עטר, שהמשיך להוציא את העיתון ואף תמך במשפחת שותפו שנתייתמה, נפטר אף הוא ממחלה, עם סיום המלחמה ולפני הכיבוש הבריטי, כשהוא בן שלושים ושלוש שנים בלבד (כ“ב בכסלו תרע”ט, 26.11.1918).

השותפות הזו, שבין שני הספרדים הוותיקים מזה, והאשכנזי העולה־החדש מזה, בעריכת כתב־העת המשותף, לא עלתה יפה, והתפרקה לאחר זמן קצר מאוד, כשם ששותפות קודמת מסוג זה, בין ש' בן־ציון ודוד ילין, בעריכת ‘העומר’, אף היא לא החזיקה מעמד, ונפסקה, גם בשל חילוקי דעות בענייני דת ומסורת.⁹

ד. המשתתפים

שלושה־עשר שמות וכינויים שונים מופיעים בשלושת הגיליונות של ‘חיינו’. חציים חתמו בשמם המלא, והאחרים בכינוי, או באות בלבד. קשה ואולי אף בלתי־אפשרי לגלות היום מי מסתתר מאחורי חלק מהם, וכן, כמה אנשים השתתפו בעיתון. אלה שחתמו בשמם הם (לפי סדר הופעתם): ד“ר יוסף לוריא; מרים שמחון; ד. שאלתיאל; ב. רפאל; שמואל בן־שבת; מנדל קרמר; א. רוזנטל. החתימה ע־ן, היא חתימתו של ש”י עגנון.¹⁰) שאר החתימות הן: כ.; בן־שרה; א.; בן־שמני (כלומר מבן־שמן). כתבות וידיעות אחדות אינן חתומות כלל. יש לשער, שמאחורי חלק מהכינויים הללו מסתתר סילמן עצמו ואולי גם חברי המערכת האחרים.

מבלי לפגוע בכבודו של איש מבין המשתתפים, אין ספק, שההגדרה “טובי סופרינו” איננה מתאימה לחבורת סופרים זו, כפי שהוגדרה בהצהרת־הכוונות של העיתון. חלק ניכר מביניהם, השתתף גם ב’החרות' (ד. שאלתיאל; שמואל בן־שבת; א. רוזנטל; ב. רפאל; מנדל קרמר). ש"י עגנון היה באותו זמן צעיר מתחיל ובלתי־ידוע, והסאטירה “כפרות”, שתרם לעיתון זה, איננה מן העידית של יצירתו ואולי נכתבה עוד לפני עלייתו לארץ.

החשוב והמפורסם מבין המשתתפים היה ד“ר יוסף לוריא, שלפני עלייתו לארץ ערך את ‘דער יוד’ (1899) שבו השתתפו גם ח”נ ביאליק וש. בן־ציון, ואת המוסף הספרותי של העיתון היומי ‘פריינד’ (1903) ו’דאס יודישע פאלק' (1906, וילנה). עם עלייתו (1907) השתתף ב’העומר‘, ותיכנן, יחד עם מרדכי בן־הלל הכהן, להוציא שבועון ועיתון יומי “הגון”. באלול תרע"א נבחר לראש מרכז הסתדרות המורים.¹¹) מאמרו ב’חיינו’ “לברור מצבנו ושאיפותינו” התפרסם בשלושה המשכים, בשלושת הגיליונות של העיתון, ובכך היה למשתתף הקבוע והיחיד שלו. דא עקא, שמאמר זה נדפס גם במקום אחר, כפי שמעידה הערת המערכת, והובא ב’חיינו' בהשמטות.

מתחת לקו, במקום המסורתי המיועד בעיתונות של אותה תקופה לפיליטון או לסיפור, נדפס בשני המשכים סיפורו של א. רוזנטל “ביום כיפור. סיפור”, המתאים לימים שבהם הופיע העיתון. בסיום החלק השני, נרשם: “לדפוס ע”י אבו־שולמית“. הכותב הוא אליעזר דוד רוזנטל, שהיה מורה בבסרביה, וסיפוריו ורשימותיו נדפסו בכתבי־העת של התקופה והמתרגם הוא נח שפירא, איש העלייה הראשונה.¹²) כאן השתמש לראשונה בשם־עט זה, ימים אחדים לאחר שנולדה בתו הבכורה שולמית. מכאן ואילך הייתה זו צורת החתימה הקבועה שלו במאמריו המקוריים ובתרגומיו מיידיש. נח שפירא המשיך לתרגם מסיפורי רוזנטל, כגון, “בית המדרש העתיק (מזכרונות הילדות והנוער)”, ב’החרות', י”ד בכסלו תרע"א (5.12.1910), בתרגום חפשי, כפי שנרשם בשוליו.

זהו סיפור המתאים לעשרת ימי תשובה, אבל איננו סיפור ארץ־ישראלי, וכמוהו גם סיפורו של עגנון.

באותו זמן פירסם רוזנטל גם בכרך הראשון של ‘מולדת’ (תרע"א) סיפור בשם “הסוכה”, בוודאי בהשפעת העורך, ש. בן־ציון, בן בסרביה.

בכל אופן, לסיפור “ביום הכיפורים” קרה מה שקרה למאמרו של ד"ר יוסף לוריא: הוא נדפס כבר קודם במקום אחר (‘לוח אחיאסף’ לשנת תרנ"ו),¹³) ושוב לא יכול היה למלא את התפקיד שנועד לו: “להרים את קרן הספרות היפה ב’חיינו'”. וזאת מבלי לדבר על רמתו הספרותית.

בשולי השיר היחיד שפורסם ב’חיינו' ללא שם, ליד שם המשוררת: מרים שמחון, נרשם בסוגריים (ספרדיה). אין ספק, שציון זה בא כדי להבליט את המאמץ להרחיב את מעגל המשתתפים ולהוסיף לו במיוחד – נשים. יש בכך משהו מן השמחה וההתפארות על שהצליחו לגייס גם אישה וגם ספרדיה, או בסדר הפוך.

מאמץ זה להרחיב את מעגל המשתתפים בתחום הספרות היפה, בלט, אם כי ללא תוצאות רשימות, כבר ב’העומר‘, ונמשך גם ב’הדים’ של אשר ברש ויעקב רבינוביץ. מכיוון ש’חיינו' היה צריך להיות מחליפו של ‘החרות’ הספרדי, אך טבעי הוא, שייעשה בו כל מאמץ לשתף סופרים ממוצא ספרדי, במיוחד בתחום הספרות היפה.

באותה שנה פירסמה מרים שמחון שיר גם ב’הפועל הצעיר': “נר נשמה(לזכר אבי)”, ושיר נוסף בחוברת הזיכרון ‘צוק העיתים’ (תרע"ט) בעריכת אז"ר בשם: “הכוכב”.

אינני יודעת מי הכותבת, ואני פונה לכל מי שיכול לזהותה, למסור לי פרטים נוספים עליה.¹⁴) דומה שזוהי האישה היחידה ב’חיינו', אם נניח שמאחורי החותמים באותיות לא מסתתרת אישה. גם העובדה שמדובר בשיר בודד, אופיינית לתקופה, שבה, סיבה שטרם זכתה להסבר מתאים, היה מועט מספר השירים שהגיעו למערכות כתבי־העת.

בן־שבת, השולח ידיעות מחיפה וחותם גם: ש., הוא שמואל בן־שבת,¹⁵) שנולד במרוקו (תרמ"ט) למשפחה עתיקה ומיוחדת ועלה עם הוריו בגיל חמש ארצה. התחנך בחיפה, למד בביירות ועסק כל חייו בהוראה, בעיקר בחיפה. היה בין פעילי “המזרחי” והעדה הספרדית. הוא היה בין המשתתפים הקבועים של ‘החרות’ בכתבות מחיפה.

מ. קרמר, הוא מנדל קרמר, “שהיה אישיות ידועה בתקופת השלטון התורכי, ובשנים האחרונות של תקופת המנדט, היו עליו כל מיני שמועות שהוא “מוסר” או מקורב לשלטון”.¹⁶) על חלקו בעיתונות הספרדית־ירושלמית של התקופה כתב מ"ד גאון:¹⁷)

בפרט עלה על במתו [של ‘החרות’] מנדל קרמר, שמכאן והלאה הפך לגיבור ירושלמי, במשך כל העת, ועיניו משוטטות ורואות בכל הנעשה בממלכה. הוא עומד על המשמר לטובת קהל אחיו ומודיע ע“ד נסיעת המורשים ממקום למקום, על חג הולדת שולטנים ווזירים יר”ה, מהמתרחש בעיריה ושאראיה [חצר מלכות] על עבודת הצבא הכללית הניזמי [הסדיר] והאחטיאט [המילואים], איך להשיג רשיון ליסוד אגודות, בקורי קצינים ופקידי השררה בקברי קדושים. וכו' וכו'. בקצרה חדשות נחוצות ושוות לכל נפש. תמה אני, אם נפל לידי מהעת ההיא ואילך גליון של “החרות”, “האור” ו“מוריה” שבו לא ראו אור ידיעותיו החלקלקות, שעל פי רוב נקראו בנשימה עצורה משום מה.

עם פטירתו, נתפרסם “ציוּן” לזכרו ב’הצופה‘, מיום כ"ו באדר א’ תרצ"ח (27.2.1938) במדור: “מן החיים בירושלים” בחתימת ב־ר[?]. הכותב מנסה לעשות “חסד־של־אמת” עם הנפטר, ובה בשעה לא להעלים מקוראיו את גנותו. הוא מספר לקוראיו, שהמנוח היה יליד ירושלים, שגדל ונתחנך בתלמוד־תורה ובישיבות. כל ימיו ישב במאה־שערים. ולמרות שלא סטה מעולם ממצוות הדת ניכרה בו מנעוריו “מרדות” כלפי הרבנים. ידע להתהלך עם פקידי השלטון התורכי, ונתמנה לאחד המוכתרים של העדה האשכנזית בירושלים. היה מן המומחים לשיחוד התורכים – כישרון שבא לידי ביטוי בשעה שהוטלה חובת־צבא על היהודים במלחמת־העולם (הראשונה). הוא ליווה את הרצל בביקורו בארץ, והרצל מזכיר אותו ביומניו. אחרי מלחמת־העולם (הראשונה), נתקבל כפקיד במשטרה הבריטית, ושימש כבלש ומבקר באסיפות פומביות ומתרגם מן העיתונות בשביל האנגלים. נפטר שכוּח, בזקנה מופלגת, בביתו במאה שערים. מנדל קרמר השתתף כמעט מדי יום ב’החירות' בכתבות ובידיעות מירושלים. “תפקידו כמלשין”, הוא, כמובן, מאוחר יותר.¹⁸)

השינוי שציפו לו ב’חיינו', שמשתתפיו יהיו “מטובי סופרינו” “וכל סופרי יפו” יתנו לו את “עזרתם הרוחנית” “וגם הגולה הגדולה תתמוך בו”, כמעט שאינו ניכר בשלושה גיליונות אלה.

ה. מִבנה העיתון ותוכנו

במאניפסט של “חיינו” הובטח:

“ויבוא נא העיתון החדש ויקרא נא בשם ‘חיינו’, ומעל הגבעה החדשה אשר שפך ידליק את כוכב התחייה, אשר למרות כל העננים הוא דורך והולך לו במסלתו לבטח”.

אין ספק, ש“כוכב התחייה”, תהיה משמעותו אשר תהיה, לא זרח עמל דפי ‘חיינו’, לא מסתמנת המגמה של מילוי אחד מחסרונותיו הבולטים של ‘חיינו’, בתחום הספרות היפה והפובליציסטיקה בעלת־הרמה, שאותה צריך היה העיתון החדש למלא. לכל היותר אפשר לדבר על מאמציו של העורך בתחום זה, מאמצים שלא נשאו פרי.

במדיניות העריכה של סילמן, ניכר הרצון לשמור על איזון מתאים בין הידיעות לבין הפובליציסטיקה, ובכך למזג בין שתי תפיסות שונות של עיתונות שרווחו באותה תקופה: זו המדגישה את הידיעות והחדשות, וזו הנותנת עדיפות לפובליציסטיקה ולספרות היפה בצדה.

שלושת הגיליונות שומרים על מתכונת אחידה, פחות או יותר, בצורה ובמבנה.

בכל גיליון ארבעה עמודים, וכל עמוד מחולק לשלושה טורים לאורך. שני העמודים האמצעיים בגיליונות ב' ו־ג‘, מחולקים ע“י קו־רוחב. המפריד בין השליש התחתון המיועד ל”ירכתון" לבין חלקו העליון של הגיליון. חלק מטורי האורך, מחולקים בתוכם, בצורה בלתי סימטרית, באמצעות קו, המפריד בין נושאים שונים, מודעות, הודעות וכו’. בדרך זו, נוצר רושם של גיוון ונמנע הדף המונוטוני האחיד, המקשה לקריאה ואינו מושך את העין.

את חלק הארי של כל גיליון תופסות הידיעות המקומיות, ממקומות שונים בארץ: יפו, חיפה, בן־שמן, וכמובן, ידיעות מקומיות מירושלים; ידיעות מן “הממלכה”, כלומר, מרחבי האימפריה התורכית; ידיעות מתפוצות ישראל “מחיינו בגולה” במזרח־אירופה, ובמיוחד מסלוניקי ומקושטא. טור מיוחד מוקדש ל“תלגרמי רייטר” ולציטוט מן העיתונות הערבית.

רבות מן המודעות המסחריות והפרטיות ב’חיינו', התופסות שטח של למעלה מרבע מכל גיליון, אם כי דומה שהן פוחתות מגיליון לגיליון. מובן, שקשה להסיק מסקנות על סמך שלושה גיליונות בלבד.

בצד חומר אינפורמטיבי ושוטף זה, ניכר הרצון, לכלול בכל גיליון מאמר פובליציסטי. תפקיד זה ממלא מאמרו של ד"ר יוסף לוריא, שנדפס בשלושה המשכים; וכן בספרות יפה: סיפור בשני המשכים של א' רוזנטל, שיר של מרים שמחון; סאטירה של עגנון; תגובות על עניינים שונים ברצינות – “קווים” בחתימת בן־שרה בשני המשכים; ועל דרך ההומור – “שיחות בין חילק ובילק” (ללא חתימה), כראוי לעיתון שעורכו הוא מומחה בתחום זה.

ניכר המאמץ להגיש לקורא עיתון הוגן וסולידי אבל מעניין, המכיל אינפורמציה שוטפת, על הנעשה בארץ ובגולה, בתחום היהודי והכללי, מכל הנוגע והמשפיע על חיי היושבים בארץ, בצד מאמרים פובליציסטיים וחומר ספרותי. בשני התחומים האחרונים, נכשל העיתון לגמרי, במיוחד בתחום הספרותי, שבו לא הצליח לגייס סופרים של ממש, ואף בתחום הפובליציסטי, העמיד במרכז מאמר בשלושה המשכים, שכבר נדפס קודם במקום אחר ובשפה אחרת, ואילו יתר הדברים מסוגו היו בלתי־חשובים.

נביא דוגמאות אחדות מכל תחום, לפי סדר חשיבותם בעיתון: האינפורמציה, המודעות, הפובליציסטיקה והספרות. יש בכך, כמובן, פתח־הצצה מקרי, לשבוע בתשרי תרע"א.

התחום האינפורמטיבי. תחום זה מתחלק לשניים: הכללי – על הנעשה ברחבי האימפריה התורכית; ובעולם הגדול; היהודי – על הנעשה בערים שונות בארץ־ישראל; בקהילות ישראל בתורכיה ובקהילות ישראל במזרח־אירופה.

הידיעות הכלליות מנוסחות בקצרה, ונבחרו רק אלה שיש בהן עניין מיוחד לקורא בארץ־ישראל, אבל גם בהן אין ביקורת כנגד הממשלה בתורכיה, וניכר שעברו את הצנזורה. הן עוסקות במגפת החולירע ובמספרי המתים המקומות שונים ברחבי האימפריה; במינויים ממשלתיים שונים; בעבודות ציבוריות שונות שהחליטו עליהן עיריות שונות בתורכיה; במהפכה בפורטוגל; באי־שקט במקומות שונים ובאמצעים שננקטו נגדם ובנעשה בחילות שונים של הצבא התורכי. כגון: בצי – “וזרת חיל הים נתקשרה עם החברה מרקוני ליסד תלגרם בלי חוטים בכל אניות המלחמה העותומנית” (גל' ג‘, ט’ בתשרי תרע"א).

הידיעות על הנעשה בעולם היהודי, ידיעות מקושטא ממציא ב. רפאל, ומסלוניקי – ד. שאלתיאל.¹⁹ מקום מרכזי תופסת הידיעה שהעסיקה ביותר את העיתונות בארץ ובתורכיה על אפשרות נסיעתו של הרב יעקב מאיר מקושטא, לקבל על עצמו את מישרת הראשון־לציון בירושלים (גל' א') שלא יצאה לבסוף אל הפועל מחמת סכנת פילוג בעדה בסלוניקי (גל' ג').

הציפייה לבואו של ר' יעקב מאיר, הייתה רבה, ומצאה את ביטויה בעמוד הראשון של הגילון השני, בטור אמצעי, כמאורע המרכזי שלקראתו “העיניים נשואות והלב הומה”. ראו בו את מי שעתיד לתקן את כל הקלקלות, ולחדש את החיים בירושלים, וכתבו עליו בסגנון של ציפייה למשיח, שעם בואו “נשמת ירושלים התועה תמצא כך את תקונה” וזה יהיה “יום האושר” שלה. תקוות אלה לבואו שנוסחו בלשון גבוהה, נדפסו ללא חתימה, ואילו החלטתו של הרב להישאר עם קהילתו, הוצנעו, במדור הידיעות מסלוניקי.

הידיעות על “מחיינו בגולה” אינן חתומות. הן עוסקות בחלקם של היהודים בבחירות באודסה, בקשיי קבלתם של סטודנטים יהודים לאוניברסיטאות, במספרי ההגירה של היהודים ברוסיה ובתוצאות הפוגרומים של שנת 1905 ברוסיה במספרים בנפש וברכוש.

“ידיעות מקומיות”, כלומר מירושלים, ממציא מ[נדל] קרמר, בעיקר על גזירות ואיסורים שונים, כמי שמעביר אינפורמציה מטעם השלטון לתושבים היהודיים, וכמי שעושה הכל כדי להדגיש שהיהודים הם נאמנים לשלטון, והשלטון דואג להם ואחראי לבטחונם. כך, למשל, הוא מספר על “הממשלה שתאחז בודאי את כל האמצעים הקשים נגד המתנפלים גם על כרמי השקדים ברחובות”, מאידך, על הצעירים היהודים – אשכנזים וספרדים – בני “כ”א שנים" המתגייסים לצבא התורכי וכי “פַחַת הצבא” “מרוצה מן החילים החדשים ששלחו היהודים”. ­­­­­­[שמואל] בן־שבת מדווח מחיפה על תכניות לבניית נמל; על צעירים יהודים בצבא התורכי; על ערבי אנטישמי המשבח עבודת־האדמה על ידי יהודים בזכרון־יעקב, שבגללה הוטב גם מצבם של השכנים הערבים; על אחד המורים בחיפה שערבי התנפל עליו ודקרו בסכין בגבו, והתוקף לא נתפס; ומעיר, שאין זה המקרה היחידי ותובע “ובכן, לא קשה ביותר הוא לאחוז באמצעים הראויים למצא את הפושע”.

לעומת ידיעות אלה, בולט ההבדל בידיעות הבאות מיפו, בחתימת: א., שרובן עוסק באירועים תרבותיים: פתיחת בית ספר לזימרה ונגון על ידי הגברת רופין; חנוכת בניין הגימנסיה “הרצליה” החדש; הצגת המחזה “חסיה היתומה” מאת גורדון בתרגום מ. קרישבסקי על ידי חברי סניף “הפועל הצעיר” בהשתתפות “חובבי הבמה העברית”. הכותב אינו שוכח לציין: “מבין המשחקים הצטיינה הגברת ל. ורון”.²⁰) בגליון השלישי, מודעים, כי לאחר הצלחת ההצגה היא תוצג שנית ביפו, ואח“כ אולי גם בירושלים. וכן מודיעים שם על ההכנות לבניין הנמל! ועל הנעשה במוסדות ביפו של ועד חובבי ציון באודסה. וכן מודיעים על פעילות “קהלת” של הסתדרות המורים, ושל מפלגות “הפועל הצעיר” ו”פועלי ציון".

הידיעות מבן־שמן, מספרות על התקדמות התכנית לבניית מושבת התימנים מטעם “בצלאל”. על־כך, ששני בתים כבר נגמרו והם “יפים וטובים למושב. [ו]מעל הגג אפשר להשקיף על פני הים”. הכותב מספר על שרידים ארכיאולוגיים שנתגלו בזמן הבנייה. ומביע את ביטחונו “שישובנו כאן יגדל לאטו יותר ויותר”.²¹)

המודעות. על אף המקריות שבפירסום מודעות מסחריות ואישיות, יש בהן תמיד שיקוף חיי היום־יום, ועדוּת־לפי־תוּמה על האווירה.

המודעות המסחריות עוסקות בעיקר במכירת אדמות, בתים, חצרות ובהשכרתם, וכן בהשכרת חדרים. ולצדן אזהרות שונות מפני שכירה או קנייה של אדמות ובתים, שיש עליהם חזקה לאחרים.

מודעות אחרות קשורות לחגים ולפתיחת שנת הלימודים: קישוט הסוכות; כובעים לחגים ולחורף; אתרוגים; פתיחת שנת הלימודים בחדרים; חיפוש מורות לבית ספר לבנות בפתח־תקוה; הדפסת כרטיסי־ביקור ועוד. לא נעדרה גם המודעה הקבועה של א. לודוויפול, כסוכן־הביטוח של חברת “גֶרְשַׁם”;²²) מודעה על הוצאת ספר־קטן כקמע, ומודעות ברכה לשנה החדשה, בעיקר של העורך.

בין המודעות האישיות, הודעה מטעם בית־דין צדק של הספרדים על כך שעלמה מסוימת היא פנויה (גל' א') וכנגדה הודעה שכנגד מיפו, שבין החותמים עליה גם הר' אברהם יצחק הכהן קוק, שעלמה זו אינה פנוּיה, וכדי להינשא עליה לקבל גט (גל' ב'). גם מחלוקת זו היא ביטוי למתח שבין ירושלים ליפו.

בין “השונות”, יש לציין את דו"ח האליאנס לשנת 1909; ציטטות מן העיתונות הערבית שעיקרן בוויכוח אם קיימת או שאינה קיימת המילה “פנאשלמיסמוס” ואם יש מקום לפחד ממנה, ומובאות, מתוך העיתונות האנטי־ציונית ‘טיימפו’ ו’אורור' של דוד פריסקו, המתקיפים את הציונות.

בכך מצטרף ‘חיינו’ לעיתונות התקופה, שהייתה מלאה דברי השמצה וגידופים ביחס לדוד פריסקו, בעיקר בשל עמדתו האנטי־ציונית. ובשל פרשת הלשנה לשלטונות התורכים, שהיה מעורב בה עם עיתונו ‘איל טיימפו’. מ"ד גאון ²³) דן אותו לכף זכות, אם כי אינו מסתיר את התנגדותו הנמרצת לדעותיו האנטי־ציוניות:

נודע כלוחם תרבותי אמיץ, ועתונאי רב יתרונות וכשרונות… קנאי בלאומיותו התורכית, ואהבתו הנפרזת לארץ מולדתו, ממלכת התוגר רחבת הידים לפנים, הטתה אותו ממסלולו ומהגיונו, עד כדי להתכחש לכחה ולצדקת יסודותיה של התנועה הציונית [ – – –]. את התנגדותו להרצל בזמן ביקורו בקושטא בירת תוגרמא, ולהתאמצותו בהשגת הטשרטר לא חשש להביע בשער בת רבים, עצם ימי התקוות והחלומות, ואין פלא אם יחסו המוזר לעמו הנדכה והחלכה הכה גלים, ועורר אליו משטמה מכל עבר.

ומוסיף מ"ד גאון בנימה אישית: “הכרתיו פנים, והוא בעל גוף גבוה וגא, רענן ושלאנן תמיד, ומאז שמעתי עליו לראשונה, החילותי לשנאו ולהעריצו”

החלק הפובליציסטי. כאמור, השתתף בו הד"ר יוסף לוריא, ולצדו מי שחתם בן־שרה, במדור: “קוים” שפורסם בשני המשכים; והקטע ההומורי מענייני דיומא, ללא חתימה, שהוא, קרוב לוודאי, של סילמן עצמו.

כבר ב’העומר' עסק ד“ר יוסף לוריא, העיתונאי בעל־המוניטין, שזה אך עלה לארץ, בשאלות אקטואליות שעמדו על הפרק, עם הכרזת הקונסטיטוציה בתורכיה, והטיף להתעתמנות, כדי לקחת חלק בחיים הפוליטיים לפי כוחם הממשי של היהודים בארץ. וכן צפה את הגדלת כוחה של התנועה הלאומית הערבית. מאמרו הביא בעקבותיו גל של תגובות בעיתונות העברית בארץ ובחו”ל.²⁴)

יוסף לוריא, שנעשה לימים (1925) לאחד מפעילי אגודת “ברית־שלום”, שמטרתה הייתה לסלול דרך להבנה בין יהודי לערבים, מגלה קו מחשבה עקבי ורצוף, מאותו מאמר ב’העומר‘, דרך מאמר זה ב’חיינו’ ואחרים. זהו מאמר המפליא לצפות למרחוק את ההתפתחות העתידה של התנועה הלאומית היהודית ושל התנועה הלאומית הערבית בארץ־ישראל, ודומה שחלק ניכר ממה שהוא קובע שעתיד להתרחש, אכן התרחש, במהלכים הכלליים. כמעט שאפשר לראות בדבריו אוטופיה או דיסטופיה ציונית, בהתאם להשקפת־עולמו של הקורא את הדברים ממרחק־הזמנים. המאמר הנושא את הכותרת “לברור מצבנו ושאיפותינו” מתאר, בצורה בהירה וחדה, את מהלך ההתפתחות העתיד של שתי התנועות הלאומיות, ומברר את האפשרי ואת הבלתי־אפשרי להשגה של התנועה הלאומית העברית, כשמלת המפתח היא: יחד. הוא מפריד בין הרצון – “לחיים מדיניים עצמיים” – לבין היכולת – להיות ל“רוב עברי גדול” בארץ, ומנתח את פירושה ואת הדרך להגשמתה של מטרה זו, הן מבחינה דמוגרפית: קצב העלייה והריבוי הטבעי של היהודים וקצב הריבוי הטבעי והיציאה מן הארץ והנהירה אליה, של האוכלוסייה הערבית. והן מבחינה כלכלית: הוא מנתח את מצב החקלאות והתעשייה בארץ, ומגיע למסקנה, שיש מקום ליישוב היהודי בארץ, רק ב“קולטורה גבוהה” שבה יוכל לעבד חלקות אדמה שאינן מעובדות עכשיו, ולהגדיל את “פרי התוצאות של האדמה”, אבל מצד שני, גם האוכלוסייה הערבית תלמד מהיהודים שיטות־עבודה משובחות יותר, וגם היא תתחזק ותתעשר לצד היהודים. לכן, מסקנתו:

שאין שום מקום לשלטון עברי בפלשתינה אפילו בעתיד היותר רחוק. [ – – – ] העברים אינם יכולים להיות השליט בפלשתינה, העליונים על העם שאינו עברי. העברים בפלשתינה יכולים רק לחיות חיים לאומיים יחד עם אחרים, הם יכולים להתהוות לכח לאומי בארץ ולהתפתח יחד עם אחרים. העברים בפלשתינה אינם יכולים לישב את כל הארץ אבל יכולים הם לישב חלקים מיוחדים ולברא להם גלילות לאומיים מיוחדים, באשר שם יהיו הרוב ובאשר הכל יוכל להימצא בידי העברים: האכרות, המסחר, האינדוסטריה, בתי הספר, המוסדות וההנהגה.

במובן מדיני בתור עם וממלכה לא היינו מעולם חזקים וכן לא נהיה גם בעתיד. מטרת ההתפתחות של עם היא בשאיפה לחיות וחיו אחרים עמו. אין אנו יכולים לשלוט באחרים, אבל אנו יכולים לחיות יחד עם אחרים, לחיות חיים לאומיים חפשים בהכרת כחנו שלנו וביחס של כבוד להתפתחות כחותיהם של אחרים.

כל האומר, שבראשית ההתיישבות בארץ־ישראל התעלמו מן הבעיה הערבית, ילך אצל מאמר זה, שלא היה יחיד, ויקרא בו, ויגלה כי ההפך הוא הנכון, וכי בין ראשי המדברים היו שראו בבהירות ובמדויק את ההתפתחות העתידה של שתי התנועות הלאומיות וכיוונה מראשיתה, וניסו כל אחד בדרכו, בהתאם להשקפת עולמו לתת פתרונות להתפתחות זו.

מהערת המערכת, לאחד הרעיונות במאמר זה, מסתבר, שלא הייתה תמימת דעים עמו, אבל בכל זאת ניתן לו מקום כדי ש“יעורר את המחשבה של סופרינו ועסקנינו, מורי דרך התחיה”.

לצד מאמר מרכזי זה, מתפרסמות תגובות שונות של אישים, מעשים ותופעות בתנועה הציונית, במדור “קוִים” בחתימת: בן־שרה. זוהי ביקורת הבוחנת את התופעות השונות כשהמודד הוא “כבוד־היהדות”: בעד “היהדות הצרפתית” כשהיא תובעת את עלבון היהדות מאת “היהדות הגרמנית”; נגד ד“ר פרץ אופנהיימר, כשהוא מתבטא בצורה פוגעת בכבוד הציונות (גל' א'); ונגד חברי האגודות הציוניות בגאליציה, המתערבות ממקומן בנעשה בארץ ישראל, ותובעות את כבוד העברית ממקומן בגולה, מד”ר כהן־ברנשטיין ומד"ר מוסינזון ביפו (גל' ב').

תרומתו המיוחדת של העורך כסאטיריקון וכהומוריסטן היא דלה ביותר וביטויה החד־פעמי הוא במעין בדיחה אקטואלית מרה על המציאות תחת הכותרת: “שיחות בין חילָק ובילָק”, שכותרת המשנה שלו: “חידוּדים מקוריים ומעובדים”. “חילָק ובילָק” הם שמותיהם של שני דיינים בסדום שהיו מפורסמים לרוע (סנהדרין צ“ח ע”ב), ופשט השימוש בשמות אלה שמות סתם־בני־אדם בני־בלי־שם. ביאליק, חתם פעם ב’הצופה' (היומי): “חילק בילק”. יתכן, שסילמן חשב לקיים מדור קבוע זה, אבל בשל הפסקתו של ‘חיינו’, הגשים תכניתו זו בכתב־העת ‘אספקלריה’ (תרפ"ג) שבעריכתו. בדיחה אקטואלית מרה זו, עוסקת בבעיית ההתנצרות של צעירי ישראל שעמדה אז על הפרק, שהייתה הרגשה שהיא מתפשטת כמגפה:²⁵)

חילק: הרי שמעת כי בני הנעורים ברוסיה בשאפם להתקבל אל בתי המדרש העליונים הולכי ומתנצרים?

בילק: שמעתי.

חילק: ויודע אתה כי המנוצרים האלה לא הועילו כלום, כי נמלכה הממשלה הרוסית ואינה מכניסה לאוניברסיטה גם אותם. אם כן איזו תפלה צריכים להתפלל המנוצרים האלה ביום הכיפורים?

בילק: דומה אני, שבכלל תפלתם קצרה היא: אלהי, עד שלא נוצרתי (התנצרתי) אינני כדאי, ועכשיו כשנוצרתי כאלו לא נוצרתי …²⁶

אלה הן כל התגובות הפובליציסטיות החתומות.

היקפו של “מדור הספרות היפה” ורמתו, מרשימים עוד פחות. השיר והסאטירה, אף אחד מהם אינו מעוגן בהוויה הארץ־ישראלית ורמתם למטה מבינונית. השיר והסאטירה קשורים למועד הופעת העיתון – ליום הכיפורים.

שירה, ללא שם, של מרים שמחון הספרדייה, הוא שיר אופטימי, הקורא לחיפוש “אור חֹפש” בכל מקום בעולם, ומכריז בסיום כל אחד משני בתיו: “לא כל כֹחינו אבד במלחמה”.

במרכז סיפורו של א"ד רוזנטל “יום הכיפורים”, שתורגם מיידיש בידי אבו־שולמית, הוא נח שפירא, עומד ברל, שבשעת חולשה גנב מחברו שטר בן מאה רובל, וביום הכיפורים אינו מוצא לו מנוח מחמת גנבה זו, שאין יום־הכיפורים מכפר עליה. בסופו של היום, הוא מוצא בקרבו את הכוחות הדרושים להודות על מעשהו זה מפני האדם ממנו גנב, ומוכן לקבל עליו כל עונש. הסיפור מסתיים בכי טוב. הנגנב מכריז על הגנבה כעל הלוואה, והכל בא על מקומו בשלום: “אתה יהודי, ואני – גם כן יהודי”.

רשימתו הסאטירית של עגנון,²⁷) אף היא אינה ארץ־ישראלית, אם כי מוסר־ההשכל שלה הולם גם את המציאות הזו. שכן היא יוצאת כנגד התמיכות והנדבות בכלל, הן מצד הנותנים והן מצד המקבלים, ומבליטה, על דרך הסאטירה הבוטה את קלקלתה של השיטה.

סקירה זו על תוכנו של העיתון, מגלה את יתרונו של החלק האינפורמטיבי על החלק הפובליציסטי והספרותי, ואת חוסר האיזון ביניהם. החלק הראשון מעוגן כולו בזמן ובמקום, ואילו השני – מנותק מהם ונראה כנטע זר. הנופך המיוחד שהיה ק"ל סילמן צריך להוסיף לעיתון זה, בחומר ובאנשים, לא בא לידי ביטוי בשלושה גיליונות אלה.

ו. התהודה

התהודה הייתה, כצפוי, מעטה וחלשה, וזמן קצר לאחר הופעתו הקצרה, נשכח העיתון והיה לא היה. אפילו העורך עצמו והמשתתפים עצמם לא זכרו אפיזודה זו כלל, ולא הזכירוה ברשימותיהם ובזיכרונותיהם. וכך קרה, שסיפורו של עגנון נעלם מעיניהם של חוקרי־ספרות, ורישומו של העיתון נעדר כמעט מרוב רשימות העיתונות, להוציא את רשימתו של דוד יודילוביץ שבה אמנם נזכר, אלא שהתאריך שובש, ורק לאחרונה חזר ונזכר ברשימתו היסודית והמדויקת של גדעון פוקס.²⁸)

אחת התגובות היחידות, אם לא היחידה, על הופעת הגיליון הראשון של ‘חיינו’, היא ב’האור‘, מיום ו’ בתשרי אתתמ“ב לחרבן [תרע”א] (9.10.1910) מייד לאחר הופעת הגיליון הראשון של ‘חיינו’. הביקורת היא קשה ונוקבת: “הרֹשם הראשון הוא, שהעיתון החדש ריק לגמרה”, והכותב, שלא חתם את שמו, מפרט אחד לאחד את ה“יש” וה“אין” בגילון החדש, גם השבח – על הצורה הנאה – נהפך בפיו ללגלוג, וכנהוג, אין הוא נמנע בלברך את “חברנו החדש” בברכת “הצלחה רבה”, שאינה משכנעת בכנותה. כעיתון בעל ותק וניסיון, הוא מצליח “לתפוס” את “חברו החדש” בטעות, באחת הטלגרמות שהביא מסוכנות רויטר.²⁹) בשל ייחודה ונדירותה, נביא תגובה זו במלואה:

ירושלים יום יום.

“חיינו” – יצא הגליון הראשון של העיתון הירושלמי החדש “חיינו” בעריכתם של האדונים סילמן ובן־עטר, וצריך להודות כי התקוות שתלו בו אנשים ידועים בחברה היפואית והירושלמית לא נתמלאו כל עיקר. הרשם הראשון הוא, שהעתון החדש ריק לגמרה, מאמרו של העורך תפל ואינו מגיד כלום. המאמר של דר' לוריה כבר בא במקום אחר ואין מקומו בעתון ירושלמי, על פי הודאת העורך עצמו. מאמרו השני של העורך קלוש אף הוא מאד.³⁰) מה נשאר? הידיעות מהממלכה, כתבות קטנות ותלגרמי רויטר! זהו איפוא ה“גליון ההגון שבא כבר זמנו בירושלים ושלו חכה הקהל כל כך…”

אכן, הגליון הנכחי הוא רק הראשון, ועוד אחרים, אולי טובים ומבריקים ממנו, יבואו אחריו רק חבל שהעורך הנכבד לא השגיח ושכח כי רוזבילט – ראה חיינו בתלגרמי רויטר – לא יכול היה להבחר להיות מחדש נשיאה של כל אמריקה (של כל אמריקה וַדַי כי לא!). אדוני סילמן, היות והאדון תפה [הכוונה לטאפט] “ימלך” עוד שלוש שנים לפני שיציע רוזבילט את עצמו בתור נשיא. קצת נחמה היא אמנם, שהדפוס יפה מאד, הניר גם הוא נאה והקריאה קלה מאד.

בכל אופן מברכים אנו את חברנו החדש בברכה והצלחה רבה.

זכרו של ‘חיינו’ נשאר גם בשלושת העיתונים ההיתוליים, שהופיעו בארץ בפורים תרע"א. ביניהם זה של העורך עצמו. כשם שהגיבו בעיתונים אלה על כל התופעות, האישים והמעשים של אותו זמן, כך הגיבו גם על חייו הקצרים של ‘חיינו’, ומה גם שעורכו היה עצמו הומוריסטן וסאטיריקון ידוע, שאך “מיצווה” היא ללגלג גם עליו, עם ההזדמנות הראשונה. וכאמור, האורך עצמו, ניחן באותה סגולה של הומור עצמו, שגם הוא בעיתונו ההיתולי, לגלג על כך.

בכך חוזרת ומודגשת חשיבותם של עיתוני ההומור, להיכרות מלאה ויסודית עם הפכים הקטנים והגדולים של המציאות שאותה הם משקפים בראי עקום, ולא פעם, כמו במקרה זה, הם מצילים מעשים ותופעות מתהום הנשייה.

שלושה עיתוני־ההיתול שהופיעו בארץ־ישראל בפורים תרע“א היו: ‘ליהודים’ בעריכת ק”ל סילמן; ‘ויזתא’, “יוצא ע”י צעירים מרחבות", בעריכת דוד יודלוביץ וטוביה פאדובה, ו’אחשדרפן', בעריכת חיים בן־עטר.³¹)

על ‘חיינו’ כתב סילמן ב’ליהודים‘: “עיתון משלוש שבק חיים לחנוטי ירושלים” – רמז לשלושת הגיליונות שהופיעו. וכנגדו על מתחריו: ‘ההוֹר’ – הוא ה’אור’: “עתון עמוני ומואב”י [רמז לאליעזר בן־יהודה ולבנו איתמר כאחד] יוצא בכל יום בירושלם, מלבד בימות החמה ובימות השלג“. קינטור על הופעתו הלא־סדירה של העיתון. ‘הבורות’ – היא ‘החירות’ – “יוצאת בכל יום שני, רביעי וששי לשבוע, לכלביות, לכפירה, להסתה ולמלשינות”. רמז לוויכוח שהגיע לשיאו באותו חודש סביב מאמרו של ברנר. ועל משקל שם המדור הקבוע של העיתון ל”מאורע ברנר“: “כפירה או הסתה?” גם העיתונים האחרים, זוכים לשבט לשונו של הכותב. ‘ויזתא’ מזכיר את פרשת ‘חיינו’ בידיעה על הקמת אוניברסיטה בירושלים, ועל תכנית ההרצאות – “הקריאות” בלשונו, שנקבעו “לעונה הראשונה” וביניהן כמה מכינוייו של ק”ל סילמן:

הפרופיסור de Hou – Man – תולדות העתון ‘חיינו’ ואֹרך

פוֹן קַל מסֻבִּין ימיו בזמן עריכתו ע“י הד”ר סילמן. (עמ' 16)

כצפוי, את המקום הרב ביותר ל’חיינו' הקדיש “אחשדרפן”, שהופיע מטעם “החרות” בעריכת בן־עטר, ובו לא הסתפקו בלגלוג על כישלונו של ‘חיינו’, אלא התקיפו באופן אישי ובחריפות רבה גם את סילמן, שנקט עמדה מפורשת המזדהה עם ‘הפועל הצעיר’ וברנר כנגד 'החרות ועורכיו.

שמו של סילמן נזכר הרבה יחד עם שמות בנו־הפלוגתא האחרים, כגון, ש“מושׂלמנים” זהו “שם נרדף לסילמן”. אבל עיקר המלחמה כנגדו מרוכזת ברשימה מיוחדת “כדור הקלס”, שקריקאטורה ארסית של סילמן והעיתון ‘חיינו’ נמצאת במרכזה, בחתימת ישקנ"י. הוא ישעיה קרניאל, מן ההומוריסטים הפוריים ביותר בארץ.³²) הסאטירה, בנויה על אחד משמות־העט המרובים של סילמן: קלס, ועל צורתו החיצונית, ומכוונת כנגד הקשרים שיש לו עם יפו וירושלים כאחד, וכנגד “ירכתוניו” ועיתונו “ליהודים”, המואשם בכך שהוא נדפס בבית הדפוס של המסיתים ומצוי בקשרים עם המומר שלמה פיינגולד.³³) בקריקאטורה אחרת,³⁴) מתואר סילמן כשבידו ‘חיינו’, בחברתם של ברנר, כשבידו “הברית החדשה” ואיתמר בן־אבי, כשבידו ה’אור', ודמות עם קלשון בעל שלוש שיניים (השטן?) למולם, והכותרת: “כפירה או הסתה?”

ברשימה היתולית אחרת: “לקוטים ממסכת בספרות ארצי־ישראלית. (בעקבות בעל השחר)”, נכתב בין השאר:

שאלו הסופרים את קל"ס הסלמני מדוע לא הארכת ימים על הארץ? אמר להם: כל ימי הייתי מתכבד בקלון חברי, קללת סופרי עלתה על מטתי, ותרן בחרפות וגדופים הייתי, וצעדתי בפני מי שגדל ממני בחכמה ובידיעות העולם, ששתי בחלקת דברי וקראתי לחברי בחנונתי לקיים מה שאמרו::מום שבך תאמר לחברך.

פרשנדתא

ויש גם “מכתב להמערכת” במדור: “קורוספונדנציות”, שנכתב, כביכול, על ידי אישתו של סילמן, ששינה את שמו לקל"ס, והיא מבקשת שיקראו את שמה “קלסה”.

גם במדור “משלוח מנות” המיועד “לעורכינו” ו“לעיתוננו” לא נעדר שמו של סילמן ומוענק לו “שירות בקרקס” ולעיתונו: “לחיינו: נר לעילוי נשמתו”.

נסיון קצר־ימים זה, מצטרף לתכניות ולניסיונות אחרים להוציא עיתונים וכתבי־עת, שגם הם לא יצאו אל הפועל או כשלו בראשיתם. אבל בדרכם שלהם סללו את הדרך להצלחתם של אחרים ולאריכות ימיהם. כישלון זה לא ריפה את ידיו של סילמן ולא השאיר בו משקעים מרים. עד מהרה נתפייס עם בעלי ‘החרות’³⁵) ומעל דפיו נלחם עמהם יחד את “מלחמת השפות”. הוא המשיך לערוך דרך־קבע את עיתוני־ההיתול שלו במשך שנים רבות, היה שותף לעריכת ‘הארץ בימיו הראשונים, ו’הארץ לילדים’. דומה, שפרשת ‘חיינו’ שנשכחה מלבו ומלב הקוראים כאחד, משמשת נדבך נוסף במאמצים לבנות מרכז ספרותי־תרבותי בארץ ישראל שלפני מלחמת העולם הראשונה בכלל, ולאחד בין עולמה של ירושלים ויפו, ובעיקר בין ספרדים לאשכנזים.

א. ‘חיינו’ בהומור ובסאטירה

בקריקאטורה בעיתון ההיתולי לפורים תרע“א מטעם מערכת העיתון היומי הירושלמי ‘החרות’, ‘אחשדרפן – עתון לזמן שכרותנו’, בעריכת חיים בן־עטר תחת הכותרת “כפירה או הסתה?” (עמ' 7) מצוירות ארבע דמויות: ק”ל סילמן; י“ח ברנר; איתמר בן־אבי; ומולם דמות רביעית המחזיקה בידה קלשון בעל שלוש שיניים. כל אחת משלוש הדמויות הראשונות, ששמותיהם כתובים מעל לראשם מחזיקה נייר כתוב בידה: ק”ל סילמן מחזיק את העיתון 'חיינו“; י”ח ברנר, עטוף בטלית – את ‘הברית החדשה’ ואיתמר בן־אבי – את ‘האור’. ניכר שבשולי בגדה של הדמות בעלת הקלשון נכתב משהו שטושטש בגלופה, וייתכן שהמלים היו: “הנביא מענתות”.

קריקאטורה זו מכוונת ל“מאורע ברנר”, הוא הוויכוח העז שפרץ באותה שנה, כנגד מה שכתב ברנר ב’הפועל הצעיר' (חשון תרע"א) על התנ"ך ועל הברית החדשה.¹) אפשר, אם כן, שהדמות בעלת־הקלשון היא הנביא ירמיהו, היוצא, כביכול, לתקוף את ברנר בשל מה שכתב עליו, וההשוואה שהשווה אותו לישו; אפשרות אחרת: זהו מנחם אוסישקין, יושב־הראש הנמרץ של ועד חובבי ציון באודסה. שהחליט, בהשפעת אחד־העם, על ביטול התמיכה ב’הפועל הצעיר', כתוצאה ממאמרו זה של ברנר, שהוא מוצג כמי שבא לקצץ בתקציבים, “לזרוֹת ולהָבר”. כותרת הקריקאטורה, היא הכותרת הקבועה, שהשתמש בה עיתון ‘החרות’ במדורו המיוחד, שנוצר כדי להילחם כנגד ברנר ותומכיו.

קריקטורה

בקריקאטורה אחרת באותו עיתון סאטירי (עמ' 5) מתוארת דמות קטנה ועגולה, בתוך כדור, ובידה עיתון בשם ‘חיינו’, ואין ספק, שגם זו היא דמותו של ק“ל סילמן. קריקאטורה זו, היא איור לרשימה סאטירית־־מעליבה תחת הכותרת “כדור הקלס” המתקיפה את קלס בעל־כתב־העת הסאטירי ‘ליהודים’. קלס – ראשי תיבות: קדיש ליב (יהודה) סילמן.²) מרשימה זו ניכר הכעס הרב של הכותב, החותם ישקנ”י, לבין מושא התקפתו קלס, פיליטוניו ועיתוניו. התקפות נוספות כנגד קלס מפוזרות גם במקומות נוספים (עמ' 9, 12, 13, 14). כתוספת לחתימה זו נכתב בסוגריים: “(המדגדג)”, רמז למוטו של ק"ל סילמן בעיתונו הסאטירי ‘ליהודים’: "כי לדגדגך אני בא!' “, שהוא עצמו פארודיה על המוטו של ‘המעורר’ של י”ח ברנר.

בשעה שהופיע ‘אחשדרפן’ כבר פסק העיתון ‘חיינו’ מלצאת, ועל כן אפשר היה לכתוב עליו במדור “משלוח מנות”: “לק.ל. סילמן (…) לחיינו: נר לעילוי נשמתו” (עמ' 12), כך גם בעיתון ההיתולי הפורימי המתחרה ‘ויזתא’, שקדם לו בימים אחדים, והיה קרוב ברוחו ל’הפועל הצעיר‘, הופיע ברחובות ונערך בידי יוסף יודילוביץ וטוביה פאודבה, אפשר היה רק להספיד את ‘חיינו’. בעמודו האחרון במדור: “בשורה טובה תדשן עצם” המודיע על כך שעומדת להיווסד “אוניברסיטה (מכללה בלע"ז)” בין תכנית "הקריאות ש’הוּקבעו’ לעונה הראשונה“, במובן ההרצאות שתוכננו לסמסטר הראשון, נכתב: “הפרופסור Man־de Hou פון קל מִסֻּבִּין – תולדות העיתון ‘חיינו’ וארך ימיו בזמן עריכתו ע”י הד”ר סילמן".

גם “מאן דהו” היה אחד מכינוייו הרבים מאד של ק"ל סילמן, במיוחד ב’הפועל הצעיר' בשנתו הראשונה, וכך גם השם: “קל מסובין”, שחתם בו ב’גן שעשועים' בעריכת א.מ. פיורקא, ובעיקר בחוברת הסאטירית ‘מגילת שמיטה’ שנלחם בה עם רבני ירושלים, בשנת השמיטה, על ענבי המושבות.

ק“ל סילמן עצמו, בעיתונו הפורימי ‘ליהודים’ (חוב' 3, אדר תרע"א), מזכיר בהומור את “פטירתו” של עיתון זה: ‘חיינו’ עיתון משולש שבק חיים לחנוטי ירושלים” (עמ' 2), ובכך רומז לשלושת הגיליונות היחידים של עיתון זה, שהצליחו לצאת לאור, כשם שגם דברי הלצון ב’ויזתא' מכוונים כנגד קוצר־ימיו המופלג.

השותפות בין סילמן לבין משה עזריאל וחיים בן־עטר התפרקה ברוגז. העדות הגלויה לכך, היא בהבדל שבין ההתייחסות ההומוריסטית של ‘ויזתא’ לעיתון זה ולעורכו, לבין הכעס והתוקפנות המבצבצים מכל מלה ב’אחשדרפן' ב’כדור הקלס' ובקריקאטורה המלווה אותו. שמן למדורת המתח האישי בין השותפים לעריכת ‘חיינו’, הוסיפה, בלי ספק, גם התלהטות הרוחות עקב “מאורע ברנר”, זמן קצר לאחר מכן, שגרמה לקיטוב רב בין המחנות: מחנה ‘חרות’ מצד אחד; ומחנה ‘הפועל הצעיר’, שסילמן, מעריצו של ברנר³), היה מקורב אליו מן העבר האחר. ויכוח זה שהגיע לשיאו באדר תרע"א מסביר את הסיבה לפרץ הכעס על סילמן ב’אחשדרפן'.

דומה ש’חיינו' הוא אחד מאותם כתבי־עת קצרי־מועד, שזכרם כמעט אבד ושמם נעדר ממרבית הרשימות של כתבי־העת העבריים, לרבות זו של סילמן עצמו. וכך, צדקה עשו שלושת עיתוני ההומור שהופיעו בא“י בפורים תרע”א⁴) – ‘ליהודים’; ויזתא'; ‘אחשדרפן’ – ש“נטפלו” אליו, ובכך הנציחו אץ זכרו וגרמו לכך שלא יאבד כליל.

ב. “כפרות (מעש)”. חתום: ע־ן

כיאות לעיתון העושה את צעדיו הראשונים (והאחרונים) בעשרת ימי תשובה, ולגיליון המופיע בערב יום הכיפורים, מתפרסמים סיפורים ההולמים את מועד ההופעה: סיפור בשני המשכים מאת א. רוזנטל, “ביום כפור” ורשימה סאטירית המוגדרת כ“מעשה” בשם “כפרות” בחתימת ע־ן. והנה, מסתבר שמאחורי חתימה זו מסתתר, לא פחות ולא יותר מאשר ש"י עגנון בכבודו ובעצמו,⁵) וכי רשימה זו נעלמה מעיניהם של חוקרי עגנון, ולא נכללה באף אחת מן הביבליוגראפיות של יצירותיו. ואין תימה בדבר, כי כשם שזכרו של העיתון כמעט נכחד, כך גם עלול היה להיות גורלו של כל מה שפורסם בו.

בחתימה זו חתם עגנון גם על סיפורים אחרים שלו שפורסמו באותה תקופה, כגון, “משפתיים” ו“פרקי דרך”.⁶) אולם, אם צורת החתימה, אופיינית לכמה מסיפוריו באותה תקופה, לא כך נושא הרשימה הסיפורית־סאטירית הזו. עגנון אינו עוסק כאן בכוויה ארצישראלית ממשית, ונושאו סיפורו, יש בו המשך לסיפוריו שנכתבו לפני עלייתו לארץ, שמרובה בהם הביקורת החברתית והאירוניה השוללת הכל.⁷) המשך יש לראות גם בצורת הסאטירה הבלתי־מעודנת המאפיינת סיפור זה.

עם זאת, מתאים הסיפור לאווירה הארצישראלית הכללית של קבלת תמיכות ו“שנור” מכל מקור אפשרי, והוויכוחים הבלתי־פוסקים על הצורך וההכרח שבכך. אין לפסול גם את האפשרות שהסיפור נכתב עוד בבוצ’אץ', ועגנון הביאו עמו ארצה. ומכיוון שהתאים למציאות הא“י, פירסמו באחת ההזדמנויות הראשונות שבאה לידו, אם כי אין זה הסיפור היחיד מאותה תקופה שנושאו אינו א”י, כגון “משפתיים” שפורסם חדשים אחדים לפניו.⁸)

יתכן, שמאחורי סאטירה זו, מסתתר מאורע שאירע במציאות, בגולה או בארץ, והיא מכוונת כנגד אנשים ומעשים מסוימים, שהיו ידועים לקוראים בני הזמן. אולי יתעורר מי מן הקוראים היום, הבקי בפרטי אותה תקופה, ויוכל לזהות את נושאי הביקורת, הלעג ומוסר־ההשכל, כפי שהיו ואירעו במציאות של אותה תקופה. ללא קשר לפיענוח היסטורי זה, כתוב “המעשה” בלשונו המיוחדת של עגנון, ששבח ואירוניה משמשים בה ערבוביה, אם כי האירוניה כאן אינה דקה ומעודנת, והאמצעים הספרותיים פשוטים ואף גסים למדי. במרכזו, מתנה שזוכה בה עני, מפסולתו של עשיר, שבמקום לזרקה, הוא מעניקה לו. העני ובני ביתו יוצאים מגדרם כדי להראות לעשיר, שאכן הם ראויים לכך, ומגיעים לפתרונות אבסורדיים בנוסח “חכמי־חלם”. בסופו של דבר, לא רק שאינם נהנים מפסולת־נדבה זו, אלא שהם גם לוקים בעטיה. ומוסר־ההשכל הוא: “ושוב דבר: כבד זה שבא מכפרתו של עשיר הרבה חטאים ננעצו בו, והיה מלא עוונות כרמון – נכנסו אלה אל לב האוכלים וירדו אל חדרי בטנם”. וכוונתו: כל שאינו מוחל על כבודו, ונהנה מדבר הבא בחטא, סופו שהחטא דבק גם בו, והוא נעשה חלק ממנו.

שמו של העני, ר' ישראל סבא, אינו מניח מקום לספק, ביחס לכוונותיו מרחיקות הלכת של הכותב ב“מעשה” זה שלו, כשם שגם העובדה שלעשיר אין שם פרטי, והוא נקרא “עשיר” סתם, מחזקת אותן. יש לשער שעגנון יוצא כנגד תמיכה כספית שבאה ממקור מסוים, והוענקה לגוף או למוסד או למפעל מסוימים. וכנגד הדרך המעליבה שבה ניתנה תמיכה זו והדרך המשפילה שבה התקבלה, ומזהיר כנגד התוצאות הרות־האסון של המקבלים. מכיוון שמתן תמיכות וקבלתן היו מעשה שבכל יום, וכך גם סרח־העודף הקבוע המעליב של הנותן, והחנפני של המקבל, שנלווה אליהם, קשה לזהות בדיוק את המאורע המסוים העומד מאחורי ביקורת זו. אבל ביסודה, יש בה אזהרה קיימת ועומדת; כנגד הנותן שלא בעין יפה, ובעיקר כנגד המקבל, שלא מתוך כבוד.

“כפרות” כתוב במטרה מכוונת,לעורר גועל ושאט נפש, כנגד הנותן והמקבלים כאחד. נעשה הכל כדי לבזות את המתנה: זוהי מתנת בשר־ודם ופשוטו כמשמעו, מתנת בשר־ודם במשמעות הקונקרטית של הניב. אולם בשר זה, הוא, למעשה, פסולתו של בשר, שכן המדובר באברים פנימיים, שחלקם אינם ראויים כלל למאכל אדם, ובדרך כלל זורקים אותם. הפעם, כדי שלא ללכלך את גג הבית החדש, מעניק אותם העשיר לעני, לר' ישראל סבא. זוהי מעין מצווה הבאה מתוך מצווה אחרת, שכן מקורו של הבשר הוא ב“כפרות” של אותו עשיר בערב יום הכפורים, אולם ברור לגמרי, שכפרתו אינה כפרה ומתנתו אינה מתנה. וכך, זוהי עבירה הבאה בעבירה. ולא עוד אלא שלחטאיו יש כוח מדביק, והם מדביקים את הבאים עמו במגע, וכאן – כיוון שאכלו ממתנתו, שמקורה בחטא, נכנסו חטאיו אל גופם של האוכלים.

כדי להגביר עוד יותר את הרגשת הגועל, הרי הכבד, אותו החלק היחיד הראוי למאכל אדם, שהמקבלים מתווכחים ביניהם באיזו צורה יש לאכלו, “כמו שהוא” או “בתערובות”, מתקלקל, “נסרח”, בלשונו של הסיפור. וכך, לא די שאותה מתנה היא מידי אדם חוטא, וניתנת בדרך משפילה ומבזה, היא גם מקולקלת ומביאה נגע על הנהנים ממנה.

“המתנה” ו“הנהנים” ממנה, נעשים בחיפזון מביש, בערב יום הכיפורים, כדי שבכל זאת אפשר יהיה לאכול את הכבד, לפני “יום הדין הממשמש ובא”. גם סמיכות פרשיות זו, בין הטהור – יום הכיפורים – לטמא, מגבירה את יסוד הגועל ומגדילה את הביקורת, וידועה גם מסיפוריו המאוחרים של עגנון. בדיון על אופן אכילת הכבד, בלהיטות לאוכלו, ובדרך התאוותנית שבה נחטף ונאכל, יש יותר משמץ של השפעתו של הסיפור “פרה אדומה” למיכה יוסף ברדיצ’בסקי. וכך גם בעיצוב הקשר בין ערב יום הכיפורים לבין מעשי הפרט המנוגדים לו ועומדים בסתירה אליו, עגנון הוא תלמידו המובהק של מי"ב.

קיום מצוות “הכפרות” אינה עוזרת לטהר את העשיר. אדרבא, הביקורת עליו בכך מחריפה ובוטה יותר, שכן קיום המצווה חיצוני בלבד, בעוד שהוא עצמו “מלא עוונות כרימון”.

הרגשתם של העני ובני ביתו, מקבלי הנדבה, שעליהם לעשות כל מאמץ כדי להראות לעשיר “שבאמת” הם “כדאים” לנדבתו, מתוארת על דרך הסאטירה החריפה בהדרגתיות עולה, והיא, שיאה של הביקורת הסארקסטית. ודומה שיותר משמכוונת הביקורת כנגד הנותן, היא מכוונת כנגד המקבלים. כאמור, פתרונותיהם להראות שהם כדאים למתנתו, הם ברוח חכמי־חלם: כל פתרון, טפשותו גדולה מקודמו, כולם אבסורדים, ומביאים את עליבותם והשפלתם של “הנהנים” לידי קיצוניות. הדברים מתוארים כפארודיה על דרך הפלפול התלמודי, כשכל אחד מן המשתתפים, מציע פתרון יותר אבסורדי ויותר מגוחך מחברו: ההצעה הראשונה, ההגיונית ביותר, לקחת את חלקי הבשר שאינם ראויים לאכילת אדם ו“להטילם לפני הכלב” נדחית בנימוק: “היתכן להשליך נדבתו של נגיד לפני הכלבים?”; ההצעה השנייה כבר גובלת באבסורד מגוחך: “– נותנים כליות ובני מעים לפני הבהמה, וכשתתן חלבה יביאוהו אל הנגיד”, וכאן מתעורר פלפול אם זה מאכל בהמה, בסגנון “ירצו יאכלו”, מישהו מציע להביא את חלבה של הבהמה לביתו של העשיר בכל מקרה, ושוב מתעורר פלפול אם הבהמה עלולה למות ממאכל זה, והתשובה, שאם תמות יפשטו את עורה והגביר כבר ידע מה לעשות בו. וכש“נפתרה” גם שאלה זו, מתעורר ויכוח חדש איך לאכול את הכבד. בדרך זו, נהפכת נדבתו של העשיר לרעל לאוכליה: את הפרה היא עלולה להמית ואת בני־האדם היא מדביקה בחטא. בין כה וכה אוי לנדבן ואוי למקבלי נדבתו. הוויכוח על התמיכה או על “השנור”, כפי שנקראה בלשון גנאי, ימיו כימי ההתיישבות בארץ ומעולם לא ירד מעל סדר היום הציבורי. ב“מעשה” זה, הביע עגנון את דעתו הנחרצת אם לא כנגד התמיכה בכלל, הרי כנגד אותה תמיכה הניתנת שלא כהוגן ובדרך משפילה, וכנגד המקבלים המתבזים ואף יוצאים ניזוקים בצלמם המוסרי.

יחסו העוין של עגנון לעשירים צייקנים, המתנשאים על אלה הזקוקים לעזרתם ולתמיכתם, בא לידי ביטוי נוקב ברבים מסיפוריו. פחות שכיח הוא תיאורם של אלה המקבלים את נדבתו ומבזים את עצמם. אין ספק ש“מעשה” זה, יש בו חולייה חשובה להתחקות אחר התעצבות השקפת עולמו, ובמיוחד אחר התפתחות הסאטירה בה.

שמואל יוסף עגנון

ג. סאטירה עגנונית

מה יש ב“מעשה” מוקדם זה מן היסוד העגנוני? הז’אנר הסאטירי, כתב יהודה פרידלנדר, מחוקריו המובהקים של ז’אנר זה, הוא “אחת הסוגות הספרותיות המובהקות, אם לא המובהקת שבהן, שהתהוותה והתפתחותה מותנות בתהליכים חברתיים, רוחניים־כלליים ודתיים, בקהילה היהודית ומחוצה לה, והיא מהווה אספקלריה מיוחדת במינה למאתים שנות ‘מלחמת־תרבות’ בעם היהודי”.⁹) בכך ממשיך עגנון, באחת הדרכים הכבושות ביותר בספרות העברית לביקורת החברה והאדם.

כוחו הסאטירי של עגנון הוא מן המפורסמות. יש שהוא מוצנע ויש שהוא גלוי, יש שהוא אחד ממרכיבי הסיפור ויש שהוא מפרנסו היחיד. בכל אופן, דומה שרשימה סיפורית־סאטירית זו, הִנה אחד הגילויים המרוכזים הראשונים לכך.

זוהי סאטירה שכיוונה חברתי, אבל גם אנושי־כללי, ואם כי קרוב לוודאי, שהיא מכוונת כנגד מאורע ואנשים מסוימים בני־הזמן, הרי עצם הביקורת יש לה תוקף בר־קיימא, אף במנותק מהאקטואליה של זמנה. המשכה המובהק של נטייה סאטירית זו ביצירתו, הוא בסיפור הסאטירי הבולט ביותר “בנערינו ובזקנינו” אם כי, “אינו מרבה ביצירות סאטיריות ‘טהורות’ מעין אלה”.¹⁰) “כפרות” הוא, איפוא אחת מאותן יצירות סאטיריות “טהורות” מעטות, שמהן התפתחה לאחר מכן הסאטירה המורכבת יותר של עגנון, ובכך הוא שייך לניסויים הספרותיים בסגנונות הכתיבה השונים בתקופה הראשונה, שבהן נעשו הצעדים הראשונים. סאטירה זו משתמשת באחד האמצעים הסאטיריים המקובלים ביותר בז’אנר זה, בעולם האכילה, שהוא מביא אותו לא רק לידי קיצוניות, אלא גם למרכיביו הנמוכים והמגעילים ביותר, כדי לחדד את הביקורת ולהחריפה.

סאטירה מוקדמת זו, כליה האסתטיים עדיין לא־מהוקצעים, לשונה ישירה ופשטנית, כולה גלויה ללא עמקים וטרם נתגלה בה יכולתו הלשונית המורכבת ורבת־הפנים של מחברה, ועמידתו בשני עולמות בעת ובעונה אחת.

עם זאת יש בה רמזים לכוח הלשוני העתיד להתגלות בהמשך. הדבר בא לידי ביטוי, בעיקר במימוש המטאפורה “בשר ודם” על כל אפשרויותיה, ועל דרך ההיפוך. ביסודה האזהרה הידועה “ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם… שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה (ירוש' ברכות ד' ב') וכל הוואריאציות שלה, וכן כל צירופי הלשון הקשורים לבשר שנשחת על דרך המטאפורה ועל הדרך הקונקרטיות. וכן מצטרפת אליה האזהרה: “פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות” (פסחים קי"ג). ציוויים מטאפוריים אלה, מקבלים כאן את מימושם הקונקרטי, שכן, המדובר בבשר “נבלות” ממש, שהעשיר נותן לעניים, כיוון שחבל לו ללכלך בהם את גג ביתו החדש ולזורקם עליו כמנהגו תמיד; והעניים, שאינם שׁוֹעִים לאזהרה “פשוט נבלה ואל” וגו', ונהנים מ”נבלתו" של העשיר, מאבדים את צלם האדם שבהם ונדבקים מחטאיו, באכלם מן הבשר ש“נסרח” שנדב להם. “נבלה” זו, שיש לפשוט את עורה, נזכרת עוד, וגם הפעם על דרך ההיפוך, בשעה שאחת ההצעות “המחוכמות” בשאלה, כיצד להודות לעשיר על נדבתו, היא לפשוט את עור הבהמה שאולי תמות מאכילת פסולת הבשר ולמוסרו לידי הגביר ש“חזקה עליו שידע מה שיעשה בו”.

הכבד המכפר – אף הוא יש בו משחק מלים המבוסס גם על האמונה, שכל אבר בגוף אחראי על אחד הרגשות: מוסר כליות רגשות הלב. ובכבד, כמו בלב, שוכנים הרגשות ובמיוחד הרגשת הכעס.

ההגזמה הקיצונית והשימוש בחמרים הנמוכים והבלתי מעודנים ביותר, יוצרים אפקט ישיר ומיידי, פשטני וגס, שאינו בורר באמצעים כדי להילחם ולהוקיע.

לימים, תהיה מלחמתו של עגנון, באמצעות הסאטירה, פחות ישירה וגלויה, ויותר מעודנת ומתוחכמת, והשימוש במוטיב “האכילה” על כל עושר אפשרויותיו, יתפוס מקום מרכזי ביצירתו.¹¹ ) יתכן, שאפשר לתלות ב“כפרות” גם בקורת בתחום הדת, שכן, ביסודו האמונה, שיום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, ומנהג הכפרות שנוהג אותו עשיר, לא רק שאינו ממעיט את חטאיו, אלא אף מרבה אותם, כיוון שבאמצעות פסולת הכפרות הוא מנגע את האחרים בחטאיו ומדביקם בהם. בכך, אולי, חיזוק לכלל שכבר קבע דב סדן, בסקרו את שירי הנעורים של עגנון: “הוא מערער(…) את עצם כלי ההרמוניה ההיא – יום החג, החשוב כיום האחדות ויום ביטול הניגודים דווקא, הוא מתואר כיום שברונה של האחדות ההיא”.¹²) וכאן המדובר בערב יום הכיפורים, שעל משמעותו המיוחדת ביצירתו של עגנון כבר עמדו רבים.

ויתכן, שגם צורת השקלא וטריא הפארודית של בני ביתו של העני, בסוגיה, כיצד יודו לעשיר ויוכיחו לו שאכן הם ראויים למתנתו, יש בה יותר משמץ של לעג, למודל שאותו היא מחקה.

סאטירה זו, המכוונת גם לשמירה על כבוד האדם לבל יתבזה, במיוחד כשהוא עני ונצרך, אפשר שיש לה המשך ישיר, למשל, באותו מעמד קומי־מזעזע ב’תמול שלשום' “בשוק הפועלים”, כשפטמה סוסתו של ויקטור, המעביד השמן, צוהלת למראה עליבותם של הפועלים העבריים שאין להם דורש. ואפשר שגם סלידתו הקשה של עגנון מהעסקנים וממנהגם היהיר במי שצריכים להם, נמשך ממנה.

ד. בין ש“י עגנון לק”ל סילמן

על יחסי הידידות ביניהם מספר עגנון כבדרך אגב, בזיכרונותיו “יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו”;¹³) בשעה ש“גמרתי את עסקי ביפו ונפטרתי מכל שלוש המשרות כאחת ועליתי לירושלים. בדעתי היה ללכת מיד אצל ברנר, שאמרו לי שהוא ממתין לי, אלא שהלכתי תחילה עם ק”ל סילמן ועם אחרים לבקש לי חדר, כדי שלא יטריח עלי ברנר, שהיה ממציא עצמו לאוהביו לבקש להם דירה".¹⁴) סילמן נזכר בחטף גם ב’תמול שלשום' (כגון בעמ' 408 – 409).

מימין: קדיש יהודה סילמן משמאל: שמואל יוסף עגנון, 1924

הכרותם של סילמן ועגנון החלה בשעה שישבו שניהם ביפו, ונמשכה גם בשעה שסילמן התיישב בירושלים.¹⁵) המכתבים המעטים שנשמרו מתקופות מאוחרות יותר, מעידים על כך.

כך, למשל, מבקש עגנון, מנמען בלתי ידוע, למסור “לה' סילמן סיפור אחד מסיפורי פולין כגון ‘אור תורה’ או ‘מעגלי צדק’ או שניהם יחד, למען יפרסם אותם ב’מזרח' בתור ‘פוראנצייגע’ [הודעה מוקדמת]של ספרי היו”ל בהוצאת הדים“. המכתב מיום תשעה באב תרפ”ה.¹⁶)

וכך, בשעה שמזמין סילמן את עגנון לחתונת בתו ימימה, הוא כותב אליו: “הוי, הוי, ארוכה הדרך מאז התהלכנו על המדרכות הצרות והגבוהות של נוה־שלום ועד הילוכנו בין גנים וכרמים בתחומה של בית הכרם, של ירושלים שלנו הנבנית, בעזרת צור ישראל”.¹⁷) בשעה שנעשה סילמן לעורך בישראל, עמד לו עגנון בשעת דוחקו, והמציא לו את ה“מעשה” שלו, שהלם את אופי כתיבתו של העורך, את נטיותיו של הכותב, התאים למועד הפרסום ובעיקר – התריס כנגד המתרחש בחברה.

אריה יפה

א. בין מקום־ההולדת לארץ־המולדת

בודדים ועצובים הם החלוצים והחלוצות הצעירים, המתלבטים ומתחבטים בארץ־ישראל של ימי העלייה השניה, בסיפוריו של אריה יפה. כולם רכים וענוגים, ומתגעגעים ללא הפסק לבית אמא־אבא, שהשאירו מאחוריהם. לכאורה, לא טוב להם רק בארץ־ישראל, ואם יעזבו אותה ויחזרו לבית ההורים, יבוא הכל על מקומו בשלום כמקודם, אולם, למעשה, לא כך הדבר. גיבורים אלה נידונו לעצב ולבדידות ולכמיהה חסרת־פשר המכרסמת את הלב, בכל אשר יהיו. בכל מקום שבו הם נמצאים, הם מתגעגעים למקום אחר, שאליו הם רוצים להגיע, או שאליו הם רוצים לחזור, ואחת היא אם מקום זה הוא בית ההורים ברוסיה, עיר או מושבה בארץ־ישראל, או אחד מכרכי אירופה המערבית. נפשות רכות ונוגות אלה נושאות בקִרבן אידיאלים נעלים, חלומות גדולים, אם כי מטושטשים ובלתי ברורים, על אדם וְעַם ועולם, מצליחות למצוא בקִרבם את הכוחות הגדולים כדי לעשות את הצעד המכריע לעבר מימוש החלום, אולם ליותר מזה אין כוחן מספיק. המאמץ העצום שנדרש מן החלוצים לעבור מעולם לעולם, מבית ההורים המוגן, למחוז הכיסופים החשוף והתובעני, היה גדול מדי, והותירם נדהמים מעצם העזתם, וחסרי ישע להמשיך ולהאבק לא רק על המשך מימוש החלום, אלא על עצם הקיום בתנאים החדשים חסרי־הרחמים.

הגיבורים והגיבורות הצעירים מתוארים בשלבים שונים של חייהם, כשהמשותף לכולם הוא הבדידות והסבל בהווה, והתשוקה למשהו אחר, טוב יותר, שלם ויפה יותר בעבר או בעתיד. מי שעדיין לא עזב את קן־ההורים, חולם על עזיבתו לעולם יפה יותר, הנמצא בארץ ישראל (“תרצה”); מי שהעז ועשה את הצעד הראשון ונמצא באנייה, בדרכו לא“י, כבר מתגעגע למקום שעזב, עוד לפני שהספיק לממש אפילו את ראשיתו של חלומו בא”י (“תרצה”); מי שכבר נמצא בארץ־ישראל, סובל מאוד מן הבדידות והרגשת חוסר־התכלית בארץ, וכמֵהַ לבית ההורים החם ומעניק־החסות (“תרצה”; “ציוניה”; “כמלפנים”; “במקומות הקדושים”); מי שכבר החליט לעזוב את הארץ, ונמצא בדרכו חזרה אל בית הוריו או אל אחת מבירות אירופה, מרגיש בחסרונה של הארץ שעזב זה עתה, באותו רגע שהוא נמצא על סיפון האנייה בדרך בחזרה ממנה (“לאחר שתי שנים”; “אל הגולה”). והשלב האחרון: מי שכבר חזר אל בית הוריו ברוסיה, או הגיע לאחת מבירות אירופה, מתגעגע לחזור לארץ, שזה עתה עזבהּ ומתרפק על כל דבר שמזכיר אותה, ואף מציג את עצמו, בעיני עצמו ובעיני אחרים, כמי שעתיד לחזור בקרוב (“לאחר שתי שנים”; “מאנשי שלומנו”; “בנכר”); גם מי שנמצא, כביכול בעולם שאליו הוא שייך, מבחינה ביולוגית (“הספרדיה”) או מבחינה רוחנית (“החוטים האדומים”), אינו מוצא לעצמו מנוח ומתגעגע אל עולם אחר. רחל הספרדייה, נמשכת אחר בחור צעיר מעולי רוסיה, ואל עולמו שבו “החיים מלאים נשמה”, ואילו עולמו של החתן הספרדי המיועד לה, יורד ערכו בעיניה; וכמותה, פייגה־לאה, שעלתה עם בעלה הזקן לארץ־ישראל להשתטח על קברות הקדושים, ובמיוחד על קבר רחל אמנו, נפשה יוצאת אל נכדה, בן בִתה ברוסיה, היושב זה כשלושה חדשים בבית האסורים, ועתיד להישלח לגלות.

ב. אריה יפה הוא ליאו קניג

בן שבע עשרה היה אריה יפה כשעלה לארץ־ישראל כדי ללמוד אמנות ב“בצלאל”, בשנת 1906, כתלמידו של הצייר שמואל הירשנברג ושלוש שנים שהה בה. בשנת 1909 או 1910 עזבה, ונסע למינכן ולפאריס להמשיך את לימודיו בציור, ונעשה אחד המבקרים האמנותיים החשובים בכלל ואחד הראשונים ביידיש בפרט. לפני מלחמת העולם הראשונה עבר ללונדון ועסק בעיתונאות, שבה התמיד למעלה משישים שנה, בתחום הביקורת הספרותית והאמנותית, ונודע בשמו ליאו קניג.¹) את האווירה בחוגי הנוער באודסה, ואת המניעים לעלייתו לארץ־ישראל, תאר ליאו קניג בעצמו מקץ שנים:²)

מה הביאני לפני 40 שנה לפלסטינה, כפי שקראנו בימים ההם לא“י? [ – – – ] הייתי תלמידו של חיים טשרנוביץ (רב צעיר) וחבשתי כובע מיוחד של בית הספר לאמנות באודסה, והכינותי את עצמי להיות תלמיד באותו בית ספר. אך פתאום החלטתי שמוטב לי ללמוד אמנות ב”בצלאל" בירושלים. מנעורי לא הייתי מפלגתי ולא נמניתי עם שום “בורסה” [מועדון־נוער, קלוּבּ]. אולם היתה זאת תקופת הפריחה של “חיבת ציון” באודסה,שבה חיו ופעלו גדולי התחיה שלנו כלילינבלום, מנדלי, אחד־העם, דובנוב,³) ו“הצעירים” ביאליק, קלויזנר ואחרים. [ – – – ]

מורי "בצלאל ותלמידיו. שני מימין: נחום גוטמן. לימינו אריה יפה

בשבילי היה לא“י כוח־משיכה מיוחד. ואף על פי שי. ל. פרץ כבר הדפיס סיפור קצר ממני (שרבניצקי שלח לו), רציתי להיות אז בעיקר צייר ולא שבעתי מהתבונן בריפרודוקציות של התמונות היהודיות מאת ליליאן, הירשנבג, שץ, שהיו המורים הראשונים של בית הספר הראשון לאמנות בירושלים. “אקדמיה לאמנות בירושלים”, לצייר את הנוף התנכי ואת גיבורי המקרא בא”י גופא, וללמוד את מלאכת הציור אצל הירשנברג,⁴) [ – – – ] – מה יכול להיות יפה יותר וטוב יותר בשביל בחור יהודי אפוף חלומות באודסה של אותם הימים? ומכיוון שלא יכולתי להיכנס לבית הספר לאמנות באודסה מחמת שאבדה לי תעודת־הלידה, החלטתי לנסוע ל“בצלאל” בירושלים. כנראה, שהייתי אז בחור טוב, שכן ביאליק וד"ר ספיר נתנו בידי מכתבי־המלצה לסופר ז. בן ציון ולפרופ' שץ.

המניעים, כפי שעולה מעדות זו הם מעורבים: אידיאולוגיים ( “בשבילי היה לא”י כוח־משיכה רב") ומעשיים (“לא יכולתי להיכנס לבית הספר לאמנות אודסה”), ואילו בשביל האב האדוק, המניעים היו מעשיים בלבד, כפי שמתאר זאת בהומור, מקץ שנים, ליאו קניג, באותו פרק זיכרונות:

ואעפ“י שאבי, ככל האבות האדוקים, ראה את הציונים כאפיקורסים, שאינם טובים מן הסוציאליסטים, הסכים שבנו יסע לא”י. וטעמו של דבר הוא:

אעפ“י שלא זכיתי בימים ההם להאסר (מצב, שכל הבחורים בעלי ההכרה שאפו אליו), כבר ערכה המשטרה האודיסאית “ביקור” אצלי וחיפשה נשק. וקל לתאר את שמחתי, כשנודע לי אח”כ, שבאותו לילה נערכו “ביקורים” גם אצל אחד־העם, ביאליק, ז’בוטינסקי ואישים נכבדים אחרים. באותם הימים נוסדה ה“ההגנה העצמית”. רץ הייתי על הבאריקדות ולאסיפות חשאיות… הכל נשמו אויר פרעות וסכנה היתה צפויה ליהרג בידי אנשי המאה השחורה. מובן איפוא מפני מה הסכימו הורי שאסע לא"י.

וכך הגיע אריה יפה בן־17 לארץ־ישראל, כשמאחוריו, החל מגיל חמש־עשרה, “עבר ספרותי” המבשר המשך נכבד: ראשוני סיפוריו התפרסמו ביידיש בקבצים ספרותיים בעריכתם של י.ח. רבניצקי, י.ל. פרץ וקלמן מרמר. את תיאור ההפלגה מאודסה לארץ ישראל, את המסע בים, העלייה על החוף והפגישה עם יפו, במלון חיים־ברוך, הנסיעה לירושלים ומראות הדרך, חוויות טיפוסיות אלה, שהיו נחלתם של כל העולים באותן שנים, תיאר לימים באחד מפרקי זכרונותיו.⁵)

בזכרונותיו, סיפר ליאו קניג, כיצד התעניין ביאליק בהתקדמותו כסופר, עוד בימי אודסה, לאחר שהכירו באמצעות רבניצקי:⁶)

איך היה [ביאליק] עוצר אותי ברחוב בולשאיא או מאלאיא ארנאאוטסקיא, לא רחוק מבית מסחר הספרים של רבניצקי ומאלינקובסקי, והיה שואל: נו, כבר כתבת סיפור חדש? (י.ל. פרץ כבר פירסם סיפור קצר שלי, “האכסטרן”, שרבניצקי המציאו לו).

ולאחר ששמע שהוא נוסע לארץ־ישראל, נתן בידו מכתב המלצה לש' בן־ציון, ובכך גרם ש“במידת־מה ראיתי את עצמי כבן־חסות של ביאליק”. ביאליק לא שכח אותו, ובביקורו בארץ־ישראל בפסח תרס"ט “שאל את פרופ' שץ על התקדמותי בציור, ושץ שאל אותו על התקדמותי כסופר”. באותה פגישה בירושלים, התרשם ליאו קניג מעליצותו ושובבותו של ביאליק. בניגוד לכובד הראש ושאר גילויי הזיקנה שמצא בביאליק, בפגישתם בלונדון מקץ עשרים שנה.

שלוש שנים אלה שעשה בארץ, בתקופת התגבשותה של העלייה השנייה, השאירו את רישומן הספרותי, בדמותם של עשרה סיפורים שנדפסו מעל דפי ‘הפועל הצעיר’ בחמש השנים הראשונות להופעתו (תרס“ח־תרע”ב). חלקם נדפסו לאחר שכבר עזב את הארץ והדבר ניכר גם בנושאי הסיפורים.

יבול זה של עשרה סיפורים, “בימי העלייה השנייה, משל אנשי העלייה השנייה ועל אנשי העלייה השנייה”,⁷) יש בו תרומה נכבדה להכרת האווירה ששררה באותם ימים בקרב אנשיה, והלך הרוחות שהיה מנת חלקם של מי שהחזיק מעמד ושל מי שכשל כוחו ועזב.

אם כי אריה יפה השתתף ב’הפועל הצעיר' החל משנתו הראשונה, כמעט שלא נזכר שמו על ידי רושמי־הרשוּמוֹת, מסַפרי־הזיכרונות וכותבי־ההיסטוריה של כתב־עת זה. אליהו מונצ’יק ויצחק לופבן הסוקרים בפירוט רב את גיליונות השנה הראשונה, אינם מזכירים אותו,⁸) במונוגראפיה של יוסף שפירא על ‘הפועל הצעיר’ זכה למשפט אחד בלבד,⁹) ובספר ‘בצלאל’ נזכר שמו פעמיים בלבד, בתוך רשימת תלמידי המחזור הראשון של המוסד, בשנת 1906 בשמו: ליאו קאניג.¹⁰)

וכך, תרומה ספרותית מיוחדת זו, נשארה במשך שנים ידועה למעטים בלבד, וכמעט שנשכחה מלב, והייתה עלולה להצטרף לתרומתם של סופרים אלמונים נוספים, שפעלו בתקופה זו כבתקופות אחרות, וכמעט שאין היום מי שיודע לפענח את שמות־העט שבהם חתמו על יצירתם ולגלות את האדם שמאחורי הסיפור.

למעשה, דומה שרק עם פטירתו, בכ“ב באב תש”ל (24.8.1970)¹¹, הוסר ברבים הלוט מעל מי שחתם בשם אריה יפה על עשרת סיפוריו ב’הפועל הצעיר', נתגלה הכותב, וזוהה עם המבקר הידוע בספרות יידיש ליאו קניג, והושלם פרק עלוּם בביוגראפיה שלו, ובמיוחד בהיסטוריה של הסיפורת הארצישראלית של תקופת העלייה השנייה.

לאחר שחשף ג' קרסל ברבים את מה שהיה ידוע למעטים בלבד, שליאו קניג הוא אריה יפה, מחברם של הסיפורים הארצישראליים ב’הפועל הצעיר', נתפרסמה, כשלוש שנים לאחר מכן, רשימתו השנייה עליו,¹²) שבה הביא את עדותו החשובה של ידידו של אריה יפה, ראובן ליף, שגם הוא היה באנשי עלייה השנייה, ותלמיד “בצלאל” במשך שנים אחדות (הגיע לארץ בסוף ינואר 1906), וגם הוא פירסם סיפורים ודברי זכרונות ביידיש על ימי העלייה השנייה ועל ההווי של תלמידי “בצלאל” באותן שנים.¹³)

לפי מסורת המשפחה, שוּנה השם מאריה יפה לליאו קניג, בשעה שעשה את ההכנות לנסוע מאודסה לארץ־ישראל, והרגיש בטוח יותר בקבלת הפספורט ויתר סידורי היציאה מרוסיה תחת שם בעל צליל גרמני, ואילו ראובן ליף מספר גירסה שונה, כפי שמביא זאת ג' קרסל:

לפי עדות זו לא ידע אריה יפה עברית, ו“את ספוריו ב’הפועל הצעיר' תירגמו מיידיש: י”ח ברנר, המורה יש“י אדלר ובן־ציון גוטמן (ש' בן־ציון). ש' בן־ציון היה ידידו של אריה יפה, ואף סיפק לו חוברות וספרים על החסידות”.

על אחד הסיפורים, שבמרכזו עומדת דמות גיבורה, מעיד ראובן ליף, שהמודל היה דמות מציאותית, והוא אף מגנה את אריה יפה, על שלא התאים את הסיפור למודל האמיתי. קרסל, שאינו חושף את זהות המודל, ואף אינו מגלה באיזה סיפור מדובר, מביא מפיו ש“הסיפור האמיתי של בעל המכתב [ראובן ליף] הוא לא פחות דרמטי מזה שהסיפור המבוסס כביכול עליו. אבל [– – – ] הסיפור היה ‘ספרותי’ בעיני יוסף אהרונוביץ וראוי להידפס”.

ספק אם אפשר היום לזהות אלו מבין הסיפורים תורגמו על ידי כל אחד משלושת הסופרים הנזכרים, וספק אם אפשר להוסיפם לרשימת תרגומיהם של ברנר וש' בן־ציון. בהסתמך על הכרונולוגיה בלבד, ברור הוא, שברנר לא תירגם את הסיפורים שנדפסו לפני עלייתו לארץ (א – ד ברשימה). לעומת זה יש לשער, שאת הסיפור הראשון “תרצה”, תירגם ש' בן־ציון, שהיה העורך של המדור הספרותי של ‘הפועל הצעיר’ בשנתו הראשונה. אבל קשה לקבוע, כיצד נתחלקו תרגומי הסיפורים האחרים בין שלושת המתרגמים, אלא אם כן יתגלו עדויות חדשות, על סמך חומר ארכיוני שטרם פורסם. הרושם הוא, שהמתרגמים עשו הכל, כדי ליצור לשון עברית שתשמור על רוח המקור, והעלימו את סגנונם המקורי.

ש' בן־ציון ניסה לשתף את אריה יפה גם ב’העומר' בעריכתו, במאמציו להרחיב את מעגל המשתתפים ולהוסיף חומר ארץ־ישראלי. לשם כך היה מוכן אף להשקיע מאמצים בתרגום סיפוריו מיידיש לעברית, כפי שכתב אליו לירושלים במכתבו מיפו מיום כ' בתמוז תרס"ח:

שמעתי שאתה הולך ויוצר יצירות חדשות מחיי הארץ – ונזכרתי בהבטחתך, שהבטחת לי, כי תשלח את דבריך אלי, לבחור מהם את אשר יאות ל’העומר'. ובכן הואילה־נא ושלח ובאשר אבחר תמסור למתרגם. ואפשר שאמצא גם מתרגם חינם לדברים והיה שכרך כולו שלך.

לדעתו של רפי וייזר, מנהל ארכיון עגנון, יתכן שהמתרגם שעליו רומז ש' בן־ציון הוא עגנון, שהיה באותם ימים מזכיר המערכת. תכנית זו לא יצאה אל הפועל, ואריה יפה לא היה בין משתתפי ‘העומר’.¹⁴

יהודה בורלא, אלול תרפ"ד. (1924)

ג. “תודה לך, כי לא שכחתני” (ברנר לאריה יפה)

בין ידידיו הקרובים בארץ היו ש' בן־ציון, יהודה בורלא, זאב ברכות וי“ח ברנר.¹⁵) רישום נרחב, יחסית, נשתייר ליחסיו עם ברנר, בזיכרונותיו המאוחרים של ליאו קניג, ובאיגרת ששלח לו ברנר, לאחר שכבר עזב את הארץ ושהה במינכן שבגרמניה.¹⁶) המכתב, שנכתב מיפו ביום 14.11.1910 ביידיש, מגלה את היחס הקרוב והחברי בין השניים (לפני שעזב את הארץ, גר עם ברנר בבית אחד בתל־אביב).¹⁷) ברנר מתבדח בו, מצטט, מתוך הומור, קטעים ממכתבו של אריה יפה אליו, ומרגיש צורך להתנצל על אותו טון “קל־משעשע” זה שבמכתבו, המעיד “כי בזמן האחרון אין בי אותה מידה גדולה של מרה שחורה, שהיתה בי בשעה שעזבתני. ונהפוך הוא, אני כותב משהו, ובכלל – דא, הא, לכאן ולכאן, אחת הנה ואחת שמה… באמונה, בלי הגזמה, טוב יותר, הרבה יותר טוב”. ובעיקר הוא מודה ליפה על מכתבו: כי אגרת זו שלך – הן אתה חי בה, אתה, על כל תנועותיך וקמטיך, אתה, הספקני, הציני, והשדים יודעים עוד מה. בכל אופן תודה לך, כי לא שכחתני”.

בהערה מוסיף המלביה“ד שבאותו זמן כתב ברנר את “מכאן ומכאן”, כפי שהוא רומז בדבריו. ברנר כותב אליו כ”סבא זקן" הכותב לצעיר ממנו, מכנה אותו “ספקני וציני”, ומגיב על מה שכתב אליו, שהוא, אם ננקוט לשון־ימינו, “עושה חיים במינכן”: “מינכן – אפשר כאן לראות ימים בנעימים, כשישנה פרוטה בכיס”; וכן הוא מתפאר בפניו באירוניה קלילה כי “כבר ציירתי, ברוך השם, נשים ערומות”. על ציטוט זה מגיב ברנר: “ולא שכחת בשעת ציור, כי ערומות הן?…” אולם מיד לאחר החלפת דברי לשון קלילים אלה, נאמרים ביניהם, אם כי ברמז, גם דברים אחרים, אותו “עיקר” שבגללו כותבים לברנר, מכסים עליו בדברי לצון, ומקווים שהוא – יבין. והוא – אמנם מבין ומגיב:

אני הנני אולי תמים בעיניך… לא, לאסוני אין אני תמים… אלא שלעתים רוצה לבי משהו עילאי… גם זה ודאי מין התגנדרות… ואתה בעצמך הן ודאי רוצה גם אתה משהו לעתים… אין העיקר הנחוץ נאמר משום־מה.

לאחר החתימה מוסיף ברנר מעין התנצלות:

אפשר אומר אתה, יפה, כי התגנדרתי קצת לפניך בגלויה זו – טועה אתה. פשוט לא עלתה לי הכתיבה כפי שראוי היה. יהי כן!

מהערות המלביה"ד לגלויה, נראה, שהיה לברנר עוד מה לומר, והתחרט, כתב ומחק. יתכן, שהזכרת “הבחורות הערומות” בתוספת הערה “ברוך השם” יש בה גם רמז פרטי למעשה־קונדס של התגרות, שעשה אריה יפה, כפי שהוא מספר בזיכרונותיו מקץ שנים:¹⁸)

פנה אלי פעם פרופסור שץ (הייתי אז תלמיד ב“בצלאל”) ואמר לי: – רוצה אתה לראות טיפוס מעניין? (כבר כתבתי אז סיפורים קצרים ב’הפועל הצעיר' והוא רצה, כפי הנראה, לספק לי נושא מעניין). פה בירושלים יושב אדמו“ר רבן של חסידים, שלפי דבריו הוא גם אמן [ – – – ] וקבלתי ממנו מכתב ובו הוא מבקש ממני לשגר לו דוגמאות [ – – – ] קח אתך מונוגראפיות וראפרודוקציות אחדות וגש אליו.”

לאחר תיאור הביקור והשיחה עם האדמו“ר, מספר קניג, כיצד הראה לו “להכעיס” דווקא תמונת ונוס ערומה של טיציאן, ותגובתו התמימה־מיתממת של האדמו”ר: “ודאי היא כורעת ללדת…”

נראה שעניין “הבחורות הערומות” העסיק את אריה יפה למדי, שכן הקדיש לו סיפור מיוחד, “שולמית”, שנשאר בעיזבונו (בקיבוץ חצרים).

בזיכרון אחר הקשור בברנר,¹⁹) מימי לימודיו ב“בצלאל”, סיפר אריה יפה, כיצד גרמה הופעתו של כוכב שביט שהתקרב לכדור הארץ, חששות רבים, וכיצד צפה, יחד עם ברנר, בכוכב, וברנר, בניגוד לכל האחרים, היה שרוי בשמחה מיוחדת, ולגלג על כל החוששים.

בפרק זיכרונות נוסף,²⁰) תיאר ליאו קניג, כיצד הציג אותו יוסף אהרונוביץ בפני ברנר בכיתת הציור של “בצלאל”, ובמיוחד נחרת בזיכרונו המעמד, כיצד נערכה בבית העם בירושלים קבלת פנים לסופר היהודי־גרמני תיאודור זולוצ’יסטי, שנתקבל בכבוד ובהערצה, ואילו מברנר שעמד בפתח, התעלמו, ואיש לא שם לב אליו.

ד. “זמן הסתו הוא כשהנפש מתעטפת והלב דוי ולא בשעה שגשמים יורדים!”

בעשרה הסיפורים שפירסם אריה יפה ב’הפועל הצעיר' בשנים תרס“ח־תרע”ב,²¹) מנצנצת מפעם לפעם אישיותו של הכותב והחוויות שעברו עליו, מבעד לכתפיהם של גיבוריו, אם כי אין אלו סיפורים אוטוביוגראפיים ישירים, והם כתובים בגוף שלישי, ומסופרים מבעד לעיניהם של הגיבור או הגיבורה המתחלפים בהם. ברובם, הגיבור או הגיבורה נמצאים שלוש שנים בארץ, כמספר השנים ששהה בה המספר. כך, למשל, בסיפור “הספרדיה”, שכותרת המשנה מעידה עליו שהוא “פרק מרומן, שנכתב בירושלם”, מתוארת רחל, הנערה הספרדייה, כשהיא נמשכת לשכנה, “בחור צעיר מרוסיה” בשם טרכטמן, הלומד ב“בצלאל”. כדי להתקרב אליו, היא שותה “טשי” [תה] “מתוך כוס גדולה כדרך בני רוסיה”, במקום ה“קהוה” שנוהגים לשתות בביתם, “כבכל בתי ישראל המזרחיים”. כדוגמא לקשר ביניהם מתואר כיצד “הוא הראה לה תרשים שעשה בדמותה עוד לפני שהתודעו למדי זה לזו…” והיא נזכרת במה ששמעה מפיו על עצמו, כי “הוא יהיה אמן גדול”, ומהרהרת “מהיכן להם לרוסים אלו אמונה כבירה כזו בעצמם?” ומאליה עולה “שאלה חדשה במוחה”: “מדוע עין פה אמנים בתוך הספרדים?”

יש לשער שטרכטמן זה הוא בן־דמותו של הכותב, ולכך יש להוסיף אותה ציטטה ממכתבו שהביא ברנר: “ערבים ראיתי, ספרדים, כותל מערבי, מין התגנדרות”. איני יודעת אם אכן הושלם רומן זה, ש“הספרדיה” היה צריך להיות פרק בתוכו, בכל אופן יש בסיפור זה, נוסף לנופך האוטוביוגראפי, גם הד לפגישת העדות השונות בירושלים, מנקודת ראות “אשכנזית” טיפוסית.

גיבור אחר הלומד ציור בגרמניה, הוא קרנצדורף, בסיפור “בנכר” שהתרחק מעַמו, והתחבר עם חברים נוצרים:

ובגרמניה שכח לגמרי, כי יהודי הוא, בתור רוסי רשום הוא במעונו, וכרוסי הוא בעיני מכיריו; ואף בעיני מַרי אהובתו. בדעתה לא יעלה, כי יהודי הוא. אולם אשכנזיה זו הטהורה גרמה לו בימים האחרונים להרבות במחשבה על אודות היהודים."

שנאת אהובתו ליהודים, והכרזותיה כי “לעולם לא תוכל לאהוב יהודי”, גורמים לו להרהר בבית הוריו המתבולל, שבילדותו עוד שמרו בו על המסורת היהודית, וללכת לבית הכנסת שבעירו, בגרמניה, משנודע לו כי ראש השנה היום. בביתו נמצאת תמונה לא גמורה שלו, “מצב של צליבה”, שמוריו ונערתו מהללים אותה, ומריה עצמה שוכבת בין זרועותיו ב“מצב צליבה אמיתי”. הוא אינו מעז לספר על מה שמעסיק את מחשבותיו: שלושה יהודים עניים שראה בערב, “מוארה באור רמברנדי”, ביטוי לחוסר העזתו לגלות לנערתו הגרמניה את עובדת היותו יהודי, מחשש פן תעזוב אותו, ובמקום זה הוא בוכה בזרועותיה.

סיפור זה מבטא את המתרחש בנפשו פנימה של קרנצדורף, בן דמותו של המספר, ואף הוא מתאים לאותן שורות ממכתבו שציטט ברנר על הנשים שהוא מצייר, שכן הוא מתאר את מגעיו “המקצועיים” עמהן, בניגוד לאהבתו לנערתו מריה:

מלבד המודליות האשכנזיות לא בא עוד קרנצדורף עד מַרי בשום מגע עם אשה אשכנזית; והמודליות, כמו כל הנשים הסוחרות בגופן, אינטרנציונליות הן ולא אשכנזיות אמִתות. רושם עז לא יכלו לעשות עליו, ורק לפרקים רחוקים היה מתעלס עם אחת מהן.

השינוי שחל בו, בא לידי ביטוי באופן שבו הוא רואה את שלושת היהודים בבית הכנסת, הגורמים לו רצון לצייר אותם. הראייה הראשונה היא שלילית: “שלושת היהודים פולנים: שנוררים, כנראה. הם עומדים צפופים, איש באחיו, ומראה מיוחד להם לאור המנורה הקטנה שעל ראשיהם, השפוך על מגבעותיהם הבלות וכתפיהם הכפופות….”

ואילו הראייה האחרונה, לאחר שהוא מכיר ביהדותו, היא ראייה אוהדת: “הוא נזכר פתאום בשלושת היהודים העניים אשר ראה הערב בבית הכנסת; ויחפץ לספר למריה. זו היתה קבוצה נאה ומענינת, מוארה באור רמברנדי”.²²) ודומה שאין שבח גדול מזה בפי צייר.

ציור של ליאו קניג [אריה יפה]

יש לשער שגם הסיפור הנושא את הכותרת הצינית במקצת “מאנשי שלומנו”, משקף חוויה אוטוביוגראפית של הכותב, והפעם מפאריס. הסיפור מתרחש בשני מקומות, על “גבעת־החול” "בדרך המובילה ל’הרצליה' ",אותה גבעת חול שהוּנצחה בספרות העברית, על ידי סופרי ראשית המאה ובראשם עגנון, ובאחד מבתי הקפה בבולוואר ס’ן מישל בפאריס. בן־דמותו של המסַפר הוא הפעם עֵד למעשיו ולהתנהגותו של גיבור הסיפור זבלודובסקי, אם כי בעת ובעונה אחת גיבור זה מייצג גם אותו. בפרק הראשון הארץ־ישראלי, מוציא הגיבור זבלודובסקי את דיבת הארץ רעה, ובשכבו על גבעת־החול הוא שופך את כל “מרירות לבו” על הארץ:

את הכל גינה, את הכל רמס ברגליו; האכרים הם אנשים פחותים, ריקנים, גרופיות של שקמה (מלים לא היו חסרות לו); אפשר כאן לגוע ברעב, מבלי שיחוש יש בדבר; העם העברי מפרכס לצאת ביציאת נשמה… הארץ שוממה, אוכלת יושביה, ריקניות, מות, קפאון, אין תיאטראות, אין קונצרטים, אין עלמות, הנפש היפה טובעת בבץ של קטנות, אין מרחב, אין שאיפות, אין כלום!…

ואילו בפרק השני, הפריסאי, אותו גיבור מבקר את פאריס ומעדיף עליה את ארץ־ישראל:

יותר רע כאן מאשר בארץ ישראל. שם יש תוכן לריקניות ופה ריקניות בלי תוכן. שם יש לכל הפחות הרבה שמש, הרבה שמים, ופה – חסרים השמים קביעות ומשתנים הם תמיד כַּעוֹגְבוֹת הפַּרִזִיוֹת.

בעוד שקודם התאונן, ש“אין עלמות” בארץ, הרי כעת, למראה הנערות הנאות העוברות ברחוב, הוא טוען: כל היופי הזה הריהו מעושה, מזויף, אמנות תועלטית ותו לא…"

ובבית הקפה הפאריסאי, באוזני הסטודנטיות היהודיות, כטוב לבו ביין, משורר זבלודובסקי שירים עבריים מא"י, מכריח את הנערות לרקוד “אורה”, ומכריז בצרפתית: “יהיו היהודים! תחי ארץ־ישראל!”

ה. הכנפיים מקוצצות

אם החוויה האוטוביוגראפית הישירה, אך מבצבצת פה ושם בסיפוריו ב’הפועל הצעיר', הרי הלך נפשו הקודר המיואש של המספר בכל אשר ייצא, הוא השליט בכל סיפוריו והוא גיבורם המרכזי. למעשה, נכתבו סיפורי־היורדים שלו, עוד בהיותו בארץ־ישראל, ולפני שחזה מבשרו את כאב הפרידה ועזיבת הארץ, כבר חוו אותו גיבוריו, מרגע שעלו גיבוריו לארץ, כבר התחרטו על צעדם זה, כשם שמרגע שנמצאו על סיפון האנייה בדרך בחזרה, התחרטו גם על צעדם זה. חרטה תמידית זו, המאפיינת את כל גיבוריו, אין לה כמעט כל קשר למידת הצלחתו של הגיבור בהקלטותו בארץ היא משותפת לכולם, לאלה שהצליחו ולאלה שנותרו בבדידותם בארץ, הרגשת ההחמצה המתמדת רודפת את גיבוריו גם בערי אירופה הגדולות (מינכן, פאריס), שאליהן הגיעו, וגם כאן, ללא קשר למידת הצלחתם החיצונית והשתלבותם, כביכול, בחברה.²³)

כדי להרחיק עדות, וכדי שלא להיסחף יותר מדי בהתרחשויות הפנימיות שלו, שם אריה יפה את הלבטים והיסורים בפי גיבורים אחרים, בגוף שלישי, ובעיקר בפי גיבורות. בדרך זו, יכול היה לתת ביטוי למרירות המציאות, מבלי שהרגשות האישיים הדוחקים יקלקלו את מידת המהימנות. ומה גם, שאכן הנערות שבעלייה השנייה, סבלו לא פעם מבדידותן ומקשי חייהן, הרבה יותר מאשר הבחורים.

מתוך עשרת סיפוריו ב’הפועל הצעיר', שמונה מתרחשים בארץ או בדרך חזרה ממנה, ובחמישה מביניהם עומדת במרכז גיבורה (“תרצה”; הספרדיה"; “החוטים האדומים”; “ציוניה”; “במקומות הקדושים”). אולי לא מקרה הוא, ששניים מן הסיפורים הארץ־ישראליים שבמרכזם עומד גיבור, גבר, הם סיפורי “יורדים”, של נערים שכשל כוחם, וחזרו לבית הוריהם (“לאחר שתי שנים”; “אל הגולה”) ורק אחד מתאר גיבור הנמצא עדיין בארץ, ומנסה להיאבק עם המציאות המרה והמדכאה (“כלפנים”), וגם הישארותו בארץ אינה בטוחה כלל. לעומתם, חמשת סיפורי־הנשים, הם סיפורים על עצב ובדידות, געגועים וכמיהה, אולם הם מתרחשים בארץ, והגיבורות נאבקות בתוכה, אם כי גם הן מתגעגעות לבית שעזבו מאחוריהן. הרגשת חוסר התכלית היא נחלתו של צבי, גיבור הסיפור “כמלפנים”, הנמצא שלוש שנים בארץ, כמספר השנים שעשה בה המספר עצמו, וגם הוא מתגעגע בלי הרף לבית אמו, וזכרו עולה לפניו בכל אשר ילך. לכאורה, שפר חלקו בארץ, והוא מסודר, שכן יש לו עבודה כנוטר בכרמים, ואף נערה מבקרת בסוכתו בליליות ירח, אולם, לאחר עונת הבציר, הוא מרגיש ביתר שאת את הריקנות הצובטת בלב, ואת הרגשת חוסר התכלית:

בשכבו ככה על שפת החול ובהרהרו את הרהוריו בלווית המית הגלים, נבהל מכנופיות הצעירים המזמרים, ידמה לו שהוא שוכב בית אמו על דרגשו וחושב את מחשבותיו, בבית שאון והמולה… אבא־אמא סופרים ומונים את דמי הפדיון של היום; על הכירה רותחות ומתבעבעות הקדרות של ארוחת הערב, ובחוץ אחורי החלונות יורד גשם…

ודומה, גדול כוחה של הרגשת חוסר התכלית של צבי, מאלו של הגיבורים האחרים, שכן להרגשה זו אין סיבות חיצוניות, וכל כולה נובעת מחוסר סיפוק מהותי, נפשי עמוק. שכן, לכאורה, הוא עובד, נמצא בתוך חבורת צעירים, זוכה לאהבתה של אישה, אהוב ומקובל בחברה, אולם כל זה רק למראית עין. הוא “משוטט בחוצות בלב ריק ובמוסר כליות” ורואה את “האניות המפליגות מחוף יפו ונוטלות באותו זמן עמהן חלוצים יותר מכפי הרגיל”. אם צבי, שהצליח, הוא מועמד לירידה, מה יהיה על כל אלה שלא הצליחו?

ואכן, כאמור, סיפורי הגיבורים הגברים האחרים, גם הם סיפורי־ירידה, “לאחר שתי שנים” ו“אל הגולה”, בשניהם מתחרט הגיבור על עזיבתו את הארץ, כבר בעודו על סיפון האניה המחזירה אותו לבית הוריו, כשם שקודם התחרט על עלייתו, כבר בדרכו לארץ ועם המגע הראשן עמה:

ככל אשר התרחק מארץ־ישראל, כן רבה וגדלה אהבתו לאותה ארץ, שהספיק בה במשך עת קצרה לסבול, כמדומה, כל כך הרבה… וכל כמה שהתקרב לביתו הוריו, כן רפתה בו תשוקתו להתראות אתם [ – – – ]. לא פעם ולא שתים, כשהיה שמואל זורע בשדה באחת המושבות או כשהיה עובד עבודה באחד הפרדסים, בימי ארץ המזרח החמים והחרישיים, היה מתעורר בלבו חפץ להיות בביתו, ולראות את זה, את הלז, את אמא… [– – –] ועכשיו? עכשיו היה שב לא"י בכל לבו, לו רק היה הדבר אפשרי… (“לאחר שתי שנים”)

נמלאתי געגועים לדבר־מה, שיהודי צריך להתגעגע עליו. גם נסיעתי כשהיא לעצמה לבשה פתאום צורה טרגית. בחור יהודי עוזב את ארץ ישראל בתרועת־שמחה. רוסיה מולדתו אינה מושכתו עוד כלל והוא נוסע אל העולם הגדול… (“אל הגולה”)

שער הספר העולה שירד

גיבור הסיפור “אל הגולה” מיטיב לבטא את הלך־נפשם של כל הגיבורים בני סוגו, בסיפורי אריה יפה: "נמצאתי במצב כזה, שהאדם אינו רואה אלא את נשמתו הדוויה, ואינו רואה את הטוב והיפה שבעולמו של ה' ".

ו. “מה נאה ומה יאה השם צִיּוֹנִיה”

שלושת סיפורי־הנשים הארצישראליים (“תרצה”; “במקומות הקודשים”; “ציוניה”), הם שלושה שלבים בביוגראפיה המתמשכת של גיבורה אחת, שלה שמות שונים בכל סיפור וסיפור. בכולם זוהי נערה צעירה, אידיאליסטית, ציונית, שעזבה את בית הוריה ועלתה לארץ־ישראל מתוך הכרה אידיאולוגית. בכולם מתמודדים קשיי המציאות הארצישראלית, עם הגעגועים לבית ההורים, גם בשעה שהרצון להקים משפחה מתממש. ובכולם נשמר האיזון הטראגי בין הכוחות הנאבקים, כשהנערה נשארת בארץ, ולבה וחלומותיה נושאים אותה לבית הוריה.

סיפורו הראשון של אריה יפה, “תרצה”,²⁴) מכיל את כל היסודות האופייניים לסיפור על הצעיר, החלוץ העולה לארץ ישראל, בתוספת הנוסף הנשיי המיוחד: ההחלטה לעלות לארץ מתוך אידיאל, שכן “רק בציון אפשר לעבוד למען ציון”; הפרידה הקשה והנרגשת מן ההורים, שזיכרה מלווה את האדם בהמשך דרכו ומשפיע על כל מעשיו: “רק אז הרגישה בפעם הראשונה בכל חושיה, מה חזק הוא קשר המשפחה…”; הנסיעה באנייה והתקוות למה שמצפה לה בארץ: וכאוהב נלהב – נדמה לה, תקדם זו הארץ את פניה"; והתבדות ציפיות אלה מייד עם המגע הראשון עם הארץ: “ואיש לא בא אל החוף לקדם פניה…”. מכיון שבמרכזו של הסיפור עומדת הפעם גיבורה, הרי נוספים קשיים המאפיינים רק לאישה, כגון, שהנערה הנוסעת לבדה לארץ משמשת “מטרה לחצי התאוה השנונים היוצאים כברקים מעיני הגברים הטורקים שסביב לה…” וכן, שנסיעתה לארץ דומה לנסיעתה של נערה לפגוש את אהובה, ופגישתה הצפויה עמה, מתלבשת בדמיונה בדמות פגישה עם אהובה: “דומה כאילו נסעה הלכה לאהוב לבה, יחידה, מחמל, נפשה…”

תיאור בואה לארץ, וחייה בה, אף הם מורכבים מכל הפרטים הטיפוסיים הידועים גם מהמון הסיפורים האחרים המתעדים חוויה מיוחדת זו, שהיא בדרך כלל קשה ומרה. ומכיוון שידוע, מתולדות חייו של המספר, שלא החזיק מעמד, וחזר לאחר שלוש שנים, אפשר לומר שכבר בסיפור ראשון זה, מצויים ניצני ההתפתחות בהמשך, וכבר ראשיתו בישרה על המשכו: “בפנים נזעמים וזועפים קבלתה הארץ”. כבר בפסיעותיה הראשונות על אדמת הארץ, כשהיא ממהרת להשיג את הסבּל הערבי, שאינה מבינה שפתו, והמומה מבליל הצבעים והמראות הנגלים לעיניה, היא מרגישה את עלבונה. תחושת עלבון זו, היא תחושת יסוד בנפשה של תרצה, כבנפשם של גיבורי הסיפורים האחרים.

לאחר פרק הביניים של הפגישה הקשה עם הארץ, בא פרק ההתאקלמות וההסתגלות, שהוא קשה לא פחות. תרצה נעשית תופרת בירושלים, עובדת בלי הרף, וכאילו הסתגלה למקום. רק חלומותיה מגלים את הנעשה בנפשה, ובחלומותיה אלה, היא נמצאת “כמעט מדי לילה בלילה בבית אביה” ובחלומותיה “היא עוזבת את הארץ”.

כדי לאזן במקצת את המציאות הקשה, מתוארים גם רגעי נחת, ואלה קשורים תמיד בחברותא, בַּיַחַד: טיולים²⁵) וחגיגות. כדי להתאקלם היא לומדת “בשקידה את דברי ימי ישראל ואת השפה העברית. שתי מלים היא יודעת מכבר: ‘שלום’ ו’לעזאזל'…” סיומו של סיפור זה על שלביו הטיפוסיים, גם הוא אופייני לאותם סיפורים שניסו לתאר את האמת מארץ־ישראל, מבלי לזייפה; והאמת הייתה קשה ומרה במיוחד בשביל אישה: הסיפור מסתיים במחלתה של תרצה, כשהיא שוכבת בבית החולים בירושלים, חולה בקדחת והוזה: על אהבת הארץ המתמזגת באהבת גבר, על קבר רחל, האם שמתה בלדתה, על ההשוואה בין שם לכאן. הסיפור מסתיים בסוף פתוח, מבלי להכריע אם אכן מתה מיתת נשיקה, ומגלה את מוקד כיסופיה האמיתי: “ולפתע אחזהּ רעד… שוב הקדחת… החום תקפה… ונדמה לה, כי איש יפה תואר מדאד ורציני כארץ ישראל עצמה ישח אליה ונשיקותיו חמות, חמות…”

רחל, גיבורת הסיפור “במקומות הקדושים”, יש בה, כאמור, מעין המשך ל“תרצה”, והיא נמצאת שלב אחד מאוחר יותר ממנה. זה שלוש שנים שהיא נמצאת בארץ־ישראל, תחילה במושבות, יחד עם בחורות אחרות, ולאחר מכן, זה כמישה חדשים, לבדה, בירושלים. כל מחשבותיה מרוכזות סביב רצונה להקים בית, להינשא, ללדת ילדים ולהיות בעלת משפחה, וכל מה שהיא עושה, ורואה סביבה, מושפע על ידי רצונה זה. אולם אין היא מצליחה למצוא בן־זוג מתאים. הספרדי שמחזר אחריה, “חשה ויודעת, כי הוא אינו אוהב אותה… אש זרה בו…”, ואילו המחזר האחר שלה, ברמזון, “הוא בעצמו אמר לה לא פעם, כי אין בדעתו לישא אשה…” המשפחות הספרדיות שבתוכן היא גרה,מגבירות את כמיהתה לחיי משפחה מסודרים משלה, וזיכרונותיה על אמהּ ואביה בערב שבת בביתם שברוסיה, עוד מעצימים את הרגשת בדידותה, המתמשכת, ללא תכלית.

הרגשה זו של השנים העוברות לבטלה, כשהיא “הולכת וקרובה לאיזה דבר־אימה… המועד יאוחר, יאוחר המועד!… תכלית, תכלית!…” אינה רק נחלתה של הגיבורה האישה, אלא גם של הגיבור הגבר, אולם אצל האישה, היא חזקה יותר, וממוקדת סביב שאיפה מוחשית ומעשית: להינשא ולהקים משפחה.

דומה, שהאומללה מכולן היא דווקא זו, שהצליחה להגשים את חלומן של הגיבורות הקודמות, להינשא ולהיות אם לתינוקת. דווקא היא – גיבורת הסיפור “ציוניה” – מבליטה ביתר שאת את הגעגועים הלוחצים לבית ההורים ולאם, את הרגשת האשמה, על עזיבת ההורים ועל הסטייה מדרך החיים המסורתית שלהם, ואת כאב הניתוק, שתנאי ארץ־ישראל הקשים, רק מחריפים אותו. גם שמה, שרה, כשם אחת האמהות, מבליט את הקושי של ההתחלה החדשה בארץ־ישראל, ואת חוסר הביטחון בעצם המעשה, וגם היא נמצאת בארץ זה כשלוש שנים.

התלבטותה וספקותיה מתגלעים דווקא בסיטואציה אידילית והרמונית מאין כמוה, בשעה שהיא יושבת ומיניקה את בתה התינוקת. בכך היא ממשיכה את מעשי אמה ונזכרת באחותה שם, ומרגישה ביתר תוקף את בדידותה כאן ואת חוסר ניסיונה:

ותשוקה עזה מתעוררת בלב שרה – שאמה תהיה עמה עכשיו – אוי, אלמלא היתה אמה בצדה, ככה יושבת ומסתכלת, כיצד היא מיניקה… כמדומה, שזה היה משביע אותה… אֵם כשהיא יושבת ורואה את בתה חולצת שד לנכדתה – איזו משאת נפש!

לגעגועים אלה לאם ולמשפחה, בשעה שהיא עצמה נעשתה לאם, מתווספת ההשוואה בין ילדיה הרבים של אחותה שם, ובמיוחד בין בנה השמנמן, לבין בתה, הנראית לה רזה ממנו בהרבה. הרהוריה מגלים את המלחמה הקשה שנלחמה בהוריה עם עלייתה לארץ, מלחמה שהיו בה הרבה מורדות ומעט מעלות, וגם נישואיה לא הועילו לקרב את הלבבות אל הבת שעזבה. הפוגה במאבק זה השתררה רק עם היוודע למשפחה על הריונה, אולם הוא ניטש שוב, סביב השם לתינוקת שנולדה. שם זה מרכז את תמצית המאבק בין כאן לשם: המשפחה דורשת לקרוא שֵם בהתאם למסורת המשפחה:

אם בן יוָלד יקרא שמו בישראל לזכר אביה זקנה, שזה שנים רבות הלך למנוחות, ואם בת, אם ירצה השם – תשא עליה שם את זקנת אמה, שלפני חצי שנה שבקה חיים לכל חי.

ואילו הבת, מודעיה להורים מארץ־ישראל, שבתה נקראת “ציוניה”. שרה מעלה בדמיונה את הרושם שעשה שֵם זה שָם, אבל הצרה היא, שהיא עצמה אינה בטוחה בשֵם, ובהחלטתה לבחור בו. ומסתבר, שהשם נבחר על ידי “כל הפועלים” ש“גמרו אומר פה אחד: הידד! ציוניה! תחי החלוצה החדשה!… ציוניה!…” ולאחר הידיעה על השם, שוב השתנה היחס אל הבת שבארץ, ונעשה קריר ורוגז, ושרה, “מרגישה את עצמה גלמודה, עזובה, נכלמת, וגם אשמה פורתא כלפי ציוניה’לע…”

הוויכוח על השם של “דור ההמשך” בין ההורים לבין המשפחה הגדולה, שאהרון מגד נתן לו ביטוי חריף בסיפורו הידוע “יד ושם” (‘משא’, ‘למרחב’ 9.9.1955 ), ימיו כימי היישוב המתחדש בארץ, והוא ממקד בתוכו את כל הבעייתיות של ההמשך וההתחלה המחודשת של העם בארצו. ואולי זו הפעם הראשונה שניתן לו ביטוי בוטה בסיפור.²⁶)

גם סיפור זה מסתיים בסוף פתוח, כדוגמת הסיפור “תרצה”, וגם בו, אולי כצפוי, חולה התינוקת ציוניה, והאם יושבת חרדה כל הלילה ליד מיטתה ומאזינה לגניחותיה, ובבוקר אין לדעת, אם הילדה השתתקה משום שהוקל לה, או משום שהבריאה. הסיום, אף הוא, כדוגמת סיום “תרצה”, בחלום, שהוא ספק סיוט ספק חלום טוב, שבו מתמזגים יחד הפחדים והגעגועים, רגש האשמה והרגשת השליחות:

ובחלומה: נחשים ירוקים המתפתלים על גב חזה בכוונה להרעיל את חלב שדיה… ואמה, בדמות הערביה הזקנה הדומה למכשפה, המביאה לה בבוקר, בבוקר ירקות למכירה, עומדת ממרחק בחדרה, שמשום מה השתרע ונשתנה מאד, ורומזת לה: הנה אני רואה בך, רואה בך.. ככה טוב, טוב, מצוה… התשובי לנסוע לארץ ישראל תשובי? –

הגשמתו של החלום הציוני עדיין תלויה על בלימה, הבחורים־החלוצים אינם אוצרים כוח וחוזרים, הנשים־החלוצות עדיין מחפשות את דרכן בארץ, והאדם “אינו רואה אלא את נשמתו הדוויה”, ונמצא בכל מקום במצב של אי־נחת וכמיהה מתמדת.

כנגד היישוב הישן

מלחמתו של היישוב החדש בארץ־ישראל ביישוב הישן, ובמיוחד של אנשי העלייה השנייה, היא מן המפורסמות. יישוב זה הצטייר בעיניהם כדוגמא השלילית המובהקת ביותר של חיי ניוון, טפילות, בטלנות, שחיתות, צביעות וכיעור. בכל הזדמנות מתחו עליו ביקורת ועשו הכל כדי להיבדל ממנו, כדי שלא להידבק במחלות הקשות שהוא חולה בהם, וראו בו את המשך הגלות על כל תחלואיה, בארץ־ישראל.

הסתייגות קשה זו באה לידי ביטוי בעיקר בפובליציסטיקה, אך גם בספרות היפה. הדימוי השלילי של היישוב הישן היה מוחלט, והספרות מצדה, ברובה הגדול, סייעה כדי לחזקו ולהשרישו, במשך תקופות ארוכות.

בדרך כלל, היו אלה תיאורים של אנשים מבחוץ, שהכירו את ההווי של היישוב הישן, היכרות שטחית, חיצונית, אפיזודית וחטופה. אולם, אם אין רבותא בכך, שסופרי העלייה השנייה, חילוניים וסוציאליסטים, מתארים בשלילה גמורה יישוב זה, שונה הוא הדבר, כשהמתאר הוא אדם דתי, מאמין, שעולם התורה ולומדיה קרוב ללבו והוא חלק ממנו. ביקורת נוקבת, כשהיא באה מפיו של אדם מבפנים, היא קשה ומרה הרבה יותר ובעלת תוקף רב. כוחה – במהימנותה: ההיכרות הקרובה והאינטימית של הכותב עם המציאות, שאותה הוא מבקר, וההרגשה של הכאב האישי המלווה ביקורת זו. זוהי עמדה של מי שבא להיות חלק מעולם זה, ומוצא עצמו כמתנגדו החריף ביותר.

בגלל אופיו של יישוב זה ואנשיו, מעטים מאוד הם הביטויים הספרותיים, שמקורם במי שקשור, על פי השקפת עולמו ואורח חייו, לעולם זה. אם כי קשר זה, הוא רק לכאורה, חיצוני ושטחי בלבד, מעיניו של המסתכל הבלתי־מעורב. על כן, יש עניין מיוחד, להתבונן באחת הדוגמאות הבודדות, המתארת מקרוב את עולמו של היישוב הישן בירושלים, מעיניו של מי שהכיר מבפנים עולם זה וחי בתוכו, עד שגורש ממנו, גירוש, שהוציא, למעשה, מן הכוח אל הפועל את נטיות לבו.

דומה, שזהו אחד מכתבי־האשמה החמורים ביותר כנגד קלקלות היישוב הישן בירושלים, שיצא מעטה של אחת הדמויות הנאצלות והרגישות, משורר עדין־נפש ומאמין אמיתי, שהציץ לתוך עולם זה – ונזדעזע.

חשיפה אמיצה

אז שהיו מדברים על דבר הספרות הארצישראלית, ואז היה אביגדור מתלהב ואומר: – “עיתונינו מלאים אך תמיד שירות ותשבחות, על שלא היה ולא נברא עוד בארץ. והסופרים יושבים והוזים וכותבים טיולים ובוראים תמונות ממה שאין עוד, בשביל למצוא חן בעיני העורכים, החפצים להרעיש את קהל הקוראים. הם בונים מגדל פורח באויר, ואחרי כן – מעצמו יפול המגדל – וכלום לא יהיה!”

“אבל אם היו כותבים הכל כמו שהוא, אז ידענו תמיד, מה יש לנו כבר ומה חסר לנו עוד”.

“הסופרים מתאוננים” היה אומר אביגדור, “שקשה עדיין לכתוב בא”י הכל כמו שהוא, בשביל שהחיים עוד צעירים, ואינם עשירי גונים כמו החיים בארצות אחרות, אולם לדעתי, אפשר פה למצוא עכשיו יותר ענין בשביל הספרות, יען שהחיים הולכים ומתהוים, וכל שיצירת החיים לא נגמרה, רק מתרקמת, היא נותנת חומר לסופרים מקוריים לברא ספרות מקורית, מה שידלו מאין סופה של ההתרקמות, ואלו היו הסופרים כותבים באופן כזה, היו מעלים את הישוב ולא מורידים אותו, כמו שהם עושים עכשיו, כי הנפש היפה תקוץ בשירותיהם ותשבחותיהם הבדויות".

(“במבואות ירושלים”)

ביקורת זו, ברוחו של י“ח ברנר, דומה, שהיא המוטו לסיפור “במבואות ירושלים”, שבא לתאר את המציאות בארץ־ישראל כמות שהיא, כדי לדעת מה יש לנו כבר ומה חסר לנו עוד” ובכך למלא את ייעודה של הספרות. ואכן, מילא סיפור זה את שליחותו בכל מאודו, ולא נרתע מלחשוף את הכיעור, באומץ־לב המעורר השתאות גם כיום. הערכת עוז־נפש זה מתחזקת שבעתיים לנוכח אישיותו המופלאה של המספר ותולדות חייו המיוחדים במינם.

בן עשרים היה יוסף צבי רימון, שעלה לארץ, כשנה לאחר עלייתו של אביו בשנת תרס"ט. על תקופתו הראשונה בארץ, מעיד בנו דוד רמון:

תחילה שהה ביפו, נתקרב אל הסופר אז"ר ובעיקר אל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה אז רבה של יפו. היה לומד בישיבתו של הרב קוק; בכתבי הרב הנערץ מצא מקור עיוני לחזותו הפיוטית. השפעת כתביו ניכרת בראשית שירתו. עבד זמן־מה כלבלר ובכולל וארשה בירושלים, חי בעוני ובדחקות, והיו ימים שהוא ומשפחתו סבלו רעב ממש. לאושרו, היתה אמי, אסתר לבית שכטין, שנישאה לו עוד לפני עלותו לארץ, מחזקת את ידו תמיד בעת צרה. השתתף בעתוני הפועלים ‘האחדות’ ו’הפועל הצעיר' בשם הבדוי “יוסף הנודד”, וכאשר נודעה לממונים על הכולל פעילותו הספרותית, הרחיקוהו. אולם הוא עצמו הרגיש שעבודתו כלבלר של כולל וארשה כולאת אותו במסגרת צרה, ונפשו שאפה למרחב.¹

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, ב' בתמוז תרפ"ד

הד עגום ומזעזע לתקופת עבודתו ב“כולל וארשה” בירושלים, נשמע בסיפורו “במבואות ירושלים”. סיפור זה נתפרסם ב’האחדות' בארבעה המשכים בחדשי כסלו־טבת שנת תרע“ג.² כתב־העת ‘האחדות’, היה כתב־עת סוציאליסטי מובהק, אולי “העיתון הסוציאליסטי העברי הראשון בארץ”,³ שהופיע החל מתמוז תר”ע ועד טבת תרע"ה, בשישה כרכים, ונפסק בגלל מלחמת העולם הראשונה. היה זה במידה רבה, ביטאונם של אנשי “פועלי־ציון”. בין העורכים והמשתתפים הקבועים היו: רחל ינאית בן־צבי, יצחק בן־צבי, דוד בן־גוריון, יוסף חיים ברנר, יעקב זרובבל, אלכסנדר חשין ואהרן ראובני.⁴ חבורה זו, קירבה אליה את יוסף צבי רימון, וברנר פרסם את יצירותיו, כמעט בכל כתבי־העת שהייתה לו בהם השפעה.

מקורות הסיפור

הסיפור “במבואות ירושלים”, מתעד במידה רבה את התקופה הקשה והמזעזעת שעברה על כותבו בירושלים, והוא צמוד לקורותיו שם. עם זאת, על אף התשתית האוטוביוגראפית המשוקעת ביסודו, הוא מסתייע גם בתבניות ספרותיות ידועות ומקובלות, שמצא לפניו מן המוכן. החומרים הביוגראפיים בסיפור, מותכים מחדש, והכותב יוצק אותם לקונוונציות הספרותיות הקיימות. בנוסף לשני רבדים אלה, ניכרים בו היטב עקבות השפעתם של סופרי התקופה ובראשם ברנר.

ייחודו של הסיפור בכך, שהכותב הוא אדם מבפנים, החווה את המאורעות שאותם הוא מתאר, וחוזה אותם מבשרו. הוא קרוב בהלך־נפשו ובתפיסתו לחוגים שאותם הוא מתאר, וחי את ההווי שהוא פורש בסיפוריו. כתלמידו של הרב קוק, כבעל נפש פיוטית ורגישה, וכאדם דתי ובעל הרגשה רליגיוזית עמוקה, הוא נקלע לסתירה נפשית קשה. העולם, המתקרא דתי, שאליו הוא קרוב בכל הווייתו, מתגלה לו בכל מערומיו וקלקלותיו, זיופו ומיאוסו, ואילו העולם החילוני, שהוא איננו שייך אליו לפי אורח חייו והרגשתו, לא רק שמאיר לו פנים ומקרב אותו, אלא מתגלה לו באהבת האדם שבו, ובחתירתו לאמת וליופי.

חלפן יהודי בירושלים

סיפור זה הוא כתב־אשמה חריף ביותר, כנגד עולמו של היישוב הישן, מוסדותיו, והאנשים המשמשים בו בכהונות השונות. אנשים אלה, שהגיבור נפגש בהם בנדודיו ממקום למקום וממוסד למוסד, כדי למצוא מקור פרנסה, עולם הערכים שלהם מעוות, מסולף ומשחית. אין ביניהם אף אחד המתעלה מעל למציאות המכוערת המאפיינת עולם זה, כדי להיאחז בו, ולהצדיק בעבורו את הרבים החוטאים. גם השניים הנראים בתחילה כיוצאי דופן – מכזיבים: האחד, יוצא מדעתו, בהשפעתה המזיקה של כת חסידי ברצלב שהתחבר אליה, והשני, מת, “כי דכאוהו החיים הרעים שלא היה רגיל בהם”. במרכז עולמם עומד הכסף, ועל פיו יקום ויפול דבר. כל מי שיש לו – מתקבל בברכה, וכל מי שאין לו – מגורש בחרפה. כל האמצעים כשרים כדי להתעשר. התלמידים, הנזקקים, המתפללים, האורחים, המתים והחיים, כולם הם רק מקור להכנסות נוספות, והם נוצרו בשביל המוסדות ומנהליהם, כדי להעשירם ולהרבות באמצעותם את הכספים המתקבלים מחו"ל:

ובכולל יש הרבה דרכים לממונים להתעשר מן הכולל, ואיש לא ידע מזה. למשל: אנשים שמתו, הנשיא בחו“ל שולח בשבילם כמו תמיד את ה”חלוקה" שלהם, ואת הידיעה אודות המתים, אפשר לעכב הרבה זמן. או אנשים שבאו מחדש, והם צריכים לקבל את ה“חלוקה” שלהם תיכף למלאת שנה לבואם של אלו, אפשר לספר להם שעדיין לא נתקבל בשבילם כלום… או, כמו שהממונים עושים לרוב, מוציאים שטרות על חשבון הכולל, עד כמה שאפשר, שהדבר לא יהא ניכר, ומוכרים אותם, ועד שהדבר יוודע לקהל – הם מפליגים למדינות הים… [– – –] ועוד הרבה דברים כאלו, שאי אפשר לפרט את כולם.

אין ספק, כי בסיפור משוקעים לא רק פרטים מחייו של המספר, אלא גם תיאורי אנשים, מוסדות ומעשים שהיו בירושלים של אותה תקופה. יש לשער, שהקורא בן־הזמן, לא התקשה לזהות במי ובמה המדובר. וגם אפשרות זו של זיהוי, מגלה את מידת אומץ־הלב שהייתה דרושה למספר הצעיר לפרסם סיפור־ביקורת נוקב זה.

תבנית סיפור־המסע

כאמור, מסתייע הסיפור גם בתבניות ספרותיות ידועות ומקובלות, ובראש ובראשונה בתבנית סיפור המסע הפיקרסקי, אבל במהופך. שכן, בסיפור הפיקרסקי הקלאסי, הגיבור הוא הנוכל הערום, והוא אינו בוחל בשום אמצעים כדי להערים על החברה ולהתעלל בעשיריה; ואילו כאן, הגיבור הוא תם־עני, והחברה שהוא נפגש עמה, היא המרמה את החלשים ואותו בתוכם. כמו בסיפור הפיקרסקי הקלאסי, כך גם כאן, אישיותו של הגיבור היא המקשרת בין האפיזודות השונות, המצטרפות יחד לפסיפס חברתי, ובנוסף לכך, בסיפור זה, משמשת ירושלים, גורם מאחד נוסף. כל המוסדות, האנשים והמעשים מתרחשים בתחומה, והגיבור נודד ממוסד למוסד בטווח גיאוגראפי מצומצם אבל מאוכלס בצפיפות רבה.

הטכניקה של סיפור־מסע, מאפשרת לגיבור לעבור ממקום למקום, להיפגש עם אנשים ומוסדות, ובדרך זו להאיר, הארה פנוראמית, את פניה הרבות והלא־יפות של ירושלים של היישוב הישן. זהו כתב־אשמה מצטבר, כשכל פגישה עם אדם ומוסד, מוסיפה על קודמתה ומגלה את העולם המבהיל שאליו נקלע הגיבור ובתוכו הוא נע. הגיבור, הנודד, הוא העני והחלש, הנרדף והמעונה, “בן־אוני”, המחפש לא רק את פרנסתו, אלא גם את האדם הטוב ואת הצדק. חיפוש זה נעשה בתוך תוכו של המִמסד המובהק של היישוב הישן, עולם ‘הכוללים’, אותו עולם הבנוי, כביכול, על עזרה לזולת, לנזקק ולאיש־הרוח, ומסתיים בלא־כלום, בייאוש מוחלט.

כתב־יד של י“צ רימון, צפת, תרצ”ה

תבנית ספרותית נוספת, הקיימת במרומז בתשתיתו של סיפור זה, היא תבנית הביקור בתופת, הידועה בעיקר מספרות העולם (דנטה), אבל גם מן הספרות העברית (משה זכות). שכן, היישוב הישן בירושלים, על אנשיו ומוסדותיו, מצטייר כמין שאוֹל, שבתוכו עורך הגיבור את מסעו האיום, תוך חישוף פרצופו האמיתי של גיהנום זה. אלא שבקונוונציות המקובלות של סיפורי־המסע בשאול, יודע הנוסע, בדרך כלל, שהוא נמצא בשאול, וציפיותיו למה שיפגוש בדרכו הן בהתאם, ואילו כאן, חושב הגיבור תחילה שהוא נמצא במקום המובטח והנכסף, ורק אז מתגלה לו שההיפך הוא הנכון. ולכן, כגודל ציפיותיו, כן גדולה אכזבתו. המסע נערך מן החוץ אל הפנים. הגיבור, בן־אוני, חודר יותר ויותר לתוככי החיים בירושלים, ונעשה בקי מקרוב בפרטי הפרטים של המעשים והעושים. וככל שהוא מתקרב יותר, כן נעשים המראות והמעשים המתגלים לו מבהילים ונוראים יותר ויותר.

בין המוסדות הנזכרים בירושלים אפשר למנות את:“בית־הכנסת־האורחים” בשכונת מאה־שערים, המתאפיין במהומה המתחוללת בו, והמפקח המתעלל באורחים, ומגרש את מי שידו אינה משגת לשלם; בית הכנסת של כולל.N, שחלק גדול מן התיאורים מתרכז סביבו וסביב האנשים המנהלים אותו והמעשים הנוראים שהם עושים; הכותל המערבי, על קבצניו הנטפלים ומתפלליו העושים מסחר בצלו; הישיבה ולומדיה וחייהם המרים, ומשגיחיה רודפי הבצע; בית התבשיל ומאכליו המזוהמים; המוסדות הירושלמיים הבנויים על “שנורר” מזויף, שמטרתו להעשיר את מנהליו; בית־התפילה של חסידי ז… על ששת חסידיו המחולקים ביניהם ובתוכם אחד “חוזר בתשובה” שנעשה “אדוק בדת יותר מן המהדרים שבמהדרים”; בית־החולים, שבו העובדים “מחסירים מן המנות שהם צריכים ליתן לחולים”. אין מקום היוצא נקי משבט ביקורתו של המספר, וניכר שהוא בקי בפרטי הפרטים של דרכי המירמה שסיגלו לעצמם מנהלי המוסדות:

המוסד הזה נוסד ע“י גבאיו, אנשים פרטיים, שעשו זאת לשם עסק, כמו בעלי המוסדים האחרים. גם המוסד הזה, כמו כל המוסדים הירושלמיים, אחרי שאינם נוסדים ע”י ציבור, השתדל לאסוף אליו איזה מספר של נערים יתומים או יתומות לחנכם, עד כמה שנחוץ היה לו בשביל השלט, למען שיוכל לתבוע כסף מאת נדיבי עם אלהי אברהם.

לא חסרה גם דמותו של ר' צדוק, הממונה על כולל.N, שהוא השחיתות בהתגלמותה, וששמו הוא ההיפך מהתנהגותו, ועוזרו הנאמן ר' שמחה’לה, שאוטם לבו לנצרכים, ובמקום למלא לבם שמחה, כשמו, הוא גורם להם סבל, ומראהו החיצוני היפה, מסתיר מאחוריו איש מושחת ושקרן.

וכך מתוארת בחירת ועד־מבקר, אשר יפקח על ענייני “הכולל” המנוהלים בידי אנשים, שאין לתת בהם אמון, אבל הם הממונים על בחירת הוועד:

בחירת ה“ועד” היתה באופן כזה: הכולל הדפיס פתקאות, שעליהן היו רשומים שמות הקנדידטים, וכל אחד מבני הכולל, היה עושה קו על הפתקא שנמסרה לו, אצל הקנדידט שהוא חפץ בו; כל אחד השליך את הפתקא שלו אל תיבת־גז, שהיתה חתומה בחותם הכולל, ומן אותו החור, שדרך בו השליכו בני הכולל את הפתקאות, הוציאו ר' שמחה’לה והירשקוביץ [נוכל מדופלם אחר – נ.ג.] את הפתקאות, והוסיפו קוים אצל הקנדידטים, שהם חפצו בהם – ואלה אמנם נבחרו.

השפעת ברנר

כאמור, ניכרת בסיפור גם השפעתם של סופרי התקופה, כגון ש' בן־ציון, בסיפוריו “איש הקהל” ו“משי”, אולם בעיקר בולטת השפעת סיפוריו של ברנר.

“במבואות ירושלים” מסופר כסיפור־מסגרת שבתוכו נתון סיפור פנימי, האחרון מסופר כווידוי מפיו של מספר השומע את קורותיו של בן־אוני, שאותו פגש באנייה בדרכו לארץ־ישראל. סיפור המסגרת יוצר ריחוק בין הדברים המסופרים והקורא, והרגשה של גיבור־מספר בלתי־מהימן, מוזר ויוצא דופן, אך בעת ובעונה אחת, הדברים המסופרים בלשונו הם איומים ונוראים, ויש הכרח לספרם: “איזה משא כבד העיק על לבו, כי שמח לספר מאורעותיו האחרונים, שחשבם לדבר היותר נורא בתבל”.

גם הסיום הוא סיום “ברנרי”, ולמעשה, יש בסיפור שני סיומים: לסיפור הפנימי ולסיפור המסגרת. בסיום הסיפור הפנימי המחלה של בן־אוני היא “המוצא”. הוא מחכה לכסף כדי לנסוע לווינה, ספק לפי מצוות הרופא, ספק כדי לעזוב את ירושלים ואנשיה המגונים. וכך הסיפור מתחיל בכניסה לארץ, כשבלב “הרהורים לא נעימים”, ומסתיים בתקווה לנסוע לווינה כשיהיה הכסף בידו. ואילו סיום הסיפור החיצוני, הוא סיום מפויס למראית־עין, וסיום אירוני לאמיתו של דבר. צורה זו משרתת את מגמת האיזון, ומסייעת לנטרל במשהו את הדברים הקשים והמרים שתוארו בסיפור הפנימי. ר' שמחה, שאינו ממלא את תפקידו לעזור לאנשים, הוא עצמו זקוק, כביכול, לעזרה, בגלל הלחץ שלוחצים אותו מרי הנפש.

סיפור זה מבטא את עצמת הזעזוע של הפגישה עם עולמו של היישוב הישן בירושלים, שלפני מלחמת העולם הראשונה, זעזוע שהביא את המשורר הרגיש ועדין־הנפש, לבטא באומץ את סלידתו מהווי חיים מכוער זה שנתגלה לנגד עיניו.

ש. בן־ציון

הנשכח מדעת

ביום כ“ז באייר תרצ”ב ( 2.6.1932 ) נפטר בתל־אביב בגיל 62, ממחלה קשה ורבת־יסורים, הסופר שמחה־אלתר גוטמן, הידוע ביותר בשמו הספרותי: ש' בן־ציון. עם מותו הקדישו כל כתבי־העת הספרותיים מדורים שלמים לזכרו ובהם רשימות הערכה וזיכרון. הנימה השלטת במרבית דברי הכותבים היא הטראגיות שהייתה מנת חלקו במשך כל חייו ובמיוחד בשנותיו האחרונות. בטראגיות זו התכוונו להיותו נשכח בחייו, לבדידותו הפרטית והציבורית ולמעמדו הספרותי המזולזל. התהוֹם בינו לבין חוגי מעמד הפועלים, נותני הטון בתרבות ובחיים הציבוריים, העמיקה, והיחסים היו מחודדים. לכך נצטרפה מערכת שלמה של יריבויות, טינות ועוינוּת בנושאים פרטיים וציבוריים, שהתפתחו מדי פעם, התפרצו ושככו, אבל השאירו משקעים עמוקים ומרים שהצטברו ונערמו.

בדברי הספדוֹ, במלאות שלושים לפטירתו, רמז ביאליק למספר הדל של המאמרים, שנכתבו על ש' בן־ציון, ולכך ש“עד היום אינני זוכר מאמר אחד של ביקורת שלמה ומקיפה, שתסביר לנו עצמנו ולקהל העברי הרחב את ערכו ואת משקלו של הסופר האמן הגדול הזה”.¹ דומה, שעד היום לא תוקן המעוּות. הדברים שאמר על קברו מבטאים את ההרגשה שרווחה בציבור על שנותיו הרעות של ש' בן־ציון בארץ־ישראל, ורבים החרו־החזיקו אחריו בדברי ההספד וההערכה עליו לאחר מותו:

כשבאתי בפעם השניה מצאתיו כבר מנותק מן החיים הארץ־ישראליים, מדוכא, מלא מרירות.

[…] תמהתי לראות את ההשפעה ההפוכה של א"י על רוחו, כשרונו ותכונתו. איני יודע את הסיבה. שמש ארץ־ישראל הובישה הרבה מלשדו. אוויר ארץ־ישראל הישרה עליו מרירות רבה. היה לי הרושם, כי בטרם נתגלה בו הסרטן הממאיר שהביאו למות, כבר היה מכרסם בו סרטן אחר, שמילא רוחו רעל. אחרי כל עבודותיו הגדולות כאן, גם כאזרח, גם כמורה וסופר, נשאר על סף ימי הזקנה בודד, בלי חברים ורעים, מנותק ממקורות החיים. […]

אילו מצא פה אווירה אחרת מצד החברים והציבור, מי יודע אם לא היה מאריך עוד ימים ומעשיר אותנו ביצירות חשובות.

ביאליק מסיים את דבריו בהבעת תקווה, ש“את חטאי הדור הזה יתקן הדור הבא. והדור הבא יזכור הרבה מיצירותיו של בן־ציון כנכסי צאן ברזל וכאבני יסוד של ספרותנו”.² למותר להוסיף, שגם תקוותו זו לא נתקיימה, ומאז ועד היום מוסיף ש' בן־ציון להיות נשכח, ויצירתו איננה מפרנסת את תודעתו הספרותית והתרבותית של הדור.

כאמור, ביאליק נתן את הטון, וכמעט הכל הלכו בעקבותיו וכאילו התחרו ביניהם, מי יגדיל לתאר את הסבל והבדידות שהיו מנת חלקו של ש' בן־ציון בחייו, ומי ירבה להכות על חטא שחטא הציבור כנגדו. נביא דוגמאות אחדות בלבד למקהלה זו של “אחרי מות קדושים אמור”.

משה סמילנסקי, שסייע לו בעריכת ‘העומר’ בראשיתו, כתב: “טראגיים היו חייו וטראגי היה סופו. יחיד, גלמוד, עזוב, עני […] ונשכח מן הלב”. הוא רואה בכינוי “נפש רצוצה” לא רק שם סיפור, אלא הגדרת מצבו של יוצרו. כמוהו גם משה גליקסון: “דומה שגזֵרה טראגית נגזרה עליו, שלא יֵדע שלווה ומנוחה לעולם, שכל ימיו יהיו רוגז, מכאובים, לבטים ומלחמה קשה”.³ ויעקב צוזמר, ידידו של ש' בן־ציון עוד מעיירת מולדתו טלנשט: “בודד בעלבונו הטמיר, צל עובר בסבל מכאובו, אכול סרטן ואכול קנאת חברים”.⁴

התחושה, שש. בן־ציון נשכח כבר בחייו, באה לידי ביטוי לא רק לאחר מותו, אלא עוד בחייו, ומדי פעם היה קם מישהו, לרגל מאורע מסוים בחייו (יום־הולדת, הופעת ספר) ומתריע על כך, מביע את תקוותו שעוד נכונו לו ימים טובים מאלה. אולם המצב לא רק שלא נשתנה בעקבות קריאות אלה, אלא אף הלך והִדרדר.

כבר בציוּן יובל החמישים שלו (כסלו תרפ"א) נשמעו הרמזים הראשונים לשיכחה: “תמהני, שספרות־הגולה עברה בשתיקה על חג זה”, כתב שלום שטרייט; ⁵ יעקב שטיינברג, מוקירו של ש' בן־ציון, רמז על הקושי שבהערכתו, ויוסף קלוזנר, שתיאר את הצלחותיו הגדולות בעבר, הודה בפה מלא, שבהווה, בארץ־ישראל, לא הצליח ש' בן־ציון “לתת ביטוי למאורעות הגדולים, לצער הלאומי הגדול ולשמחה הגדולה”, אם כי עצם הניסיון “הוא לו זכות גדולה”.⁶ כמותו מודה בכך דב קמחי ומקווה ש“יחדש עוד נעוריו ויתן אידיליות מארץ־ישראל”.⁷

בשנת תרפ"ד מכתיר זלמן שניאור את מאמרו על ש' בן־ציון בכותרת: “הנשכח מדעת”,⁸ ומפַתח בו את תורת “שלושת הנסיונות” שלו, לפיה, “בשלושה נסיונות מתנסה כל סופר וכל משורר אשר רוח בו, אחרי היכנסו לפרדס הספרות. הכשרונות האיתנים עומדים בהם, והרופפים, ואלה שנכנסו במקרה, הולכים וכלים”. הניסיון הראשון הוא: התהילות, החנופה והפרשנות המוגזמת של יצירתו; השני – ההסתה שהייתה כאן טעות, וכתוצאה מכך בא תור הדקירות והעקיצות והנשיכות. ואילו הניסיון השלישי “הנורא מכל אלה שקדמוהו. ושמו: השתיקה. השתיקה בכוונה”. לדעתו של שניאור, עומד ש' בן־ציון עתה בניסיון שלישי זה, “ואולם מעז יצא מתוק. יש אותות מוכיחים, כי יתגבר ש. בן־ציון גם על נסיון שלישי זה”.

גם הפעם לא נתקיימה תקוותו זו והשתיקה נמשכה, ואם הופרה, היה זה בעיקר לצורך ביקורת בלתי־מחמיאה, אם לנקוט לשון המעטה. בוויכוחים הלא־מעטים, שהתנהלו עמו מעל דפי כתבי־העת, לא שמרו על כבודו והשתמשו כנגדו לא־אחת בביטויים מעליבים. כך, למשל, קרא לו יצחק גור־אריה: “המתבודד באהלו” והאשימוֹ בכך שהוא נזיר בפינתו, רחוק משדה המערכה ואינו מבין את המתרחש במציאות הספרותית;⁹ ואילו א"ז בן־ישי מלגלג עליו בטענה שהסיחו את הדעת ממנו זה מכבר וכעת “היו צריכים לחוג כבר את ה’יובל' של יובלו הבלתי־מיובל”, ולמעשה הוא טוען שדבר זה אפילו מגיע לו: “כי לא תמיד אין חולקים אצלנו כבוד למי שאיננו ראוי לו”.¹⁰

ש' בן־ציון עצמו, שחש בבדידות ההולכת וסוגרת עליו ובהערכה הממעטת ההולכת ומתפשטת ברבים, נזהר מלהביע דעתו על כך בפומבי, ותגובותיו הבודדות היו בעיקרן עקיפות. אחת מהן היא, למשל, על דרך השיר. בקבוצת השירים “כסלו”, שפירסם ליובל החמישים שלו,¹¹ עשה את חשבון הנפש העגום בעבר וחזה את עתידו העגום לא פחות. הדובר בשירים אלה מכיר בערך עצמו, אולם נאלץ לחיות בסביבה מגַמדת וכפוית טובה. בקבוצת השירים הנושאת את הכותרת: “י”ג כסלו", תאריך הולדתו, הוא משווה את עצמו לעץ אלון עתיק, הנשאר בבדידותו, ומכל אונו שפוזר לכל עבר לא נשאר דבר: " – שנים מאות און צברתי אף פזרתי / לכל הפאות, ובעמלי / מה ומה־לי? / והוא איו? – "

ביטוי עקיף אחר למצבו נמצא ברשימתו: “על ‘בצלאל־שץ’”.¹² בוריס שץ היה ידידו הקרוב של ש' בן־ציון, והמוסד “בצלאל” היה קרוב ללבו מראשיתו, גם כהגשמת תורת המרכז הרוחני של אחד־העם, גם כפרי מפעלו של ידידו, וגם כמקום שבו למד בנו הצייר, נחום גוטמן. הוא כאב את כאב סגירתו של מוסד זה, שאזלו התקציבים להחזקתו, מתאר את ראשיתו, פריחתו והצלחתו ומסיים בכאב:

מחוץ למחנה נשאר גם לאחר המלחמה… כי משעמד שץ להקים את בצלאל כבראשונה, לא עמדו עמו מאנשינו אלא בכדי – להפריע… איכה היתה כזאת? ארוך ומרגיז ומכלים יהיה הסיפור. כי על־כן נקצר… ארוך הוא הסיפור, הואיל ומעשוֹ הותחל עוד מלפני המלחמה – מעשה תחרות וקנאה של ‘אמרכלי’ הישוב, שנִתמַנו על ‘התחיה’ כולה, וממילא גם על תרבות ואמנות.

ש' בן־ציון ובוריס שץ, 1907

קשה להימנע מן ההרגשה, שלא רק על בוריס שץ מדבר ש' בן־ציון, אלא על עצמו, על הדרך שהתנהגו עמו, ועל כך שנשאר מחוץ למחנה “עזוב ומוטל במדרון על עברי פי פחת”.

מחיר הראשונוּת

מדוע הגיעו הדברים לידי כך? כיצד הגיע ש' בן־ציון למצב, שבו הכל מכים על חטא שחטאו בחוסר־הערכה, בהתעלמות, בשיכחה, כפי שמוכיחים דברי ההספד עליו? ובעיקר: מדוע נתמעטה דמות יצירתו בארץ־ישראל, זו שהבטיחה רבות כל־כך בתקופה שקדמה לה? – על כך אין תשובה אחת, מפני שגרמה לכך מערכת מורכבת של סיבות, שעל מקצתן ננסה לרמוז כאן, בקצרה בלבד.

העוקב אחר מסכת חייו יגלה, כי היא נחלקת באופן חד וחותך לשתיים: עד העלייה לארץ־ישראל (1870 – 1905), ולאחריה (1905 – 1932). אמנם גם בתקופה הראשונה ידע אכזבות וקשיים (ראה בנספח), אולם המהלך המרכזי היה בסימן עלייה והצלחה כסופר, כמורה, כאחד מעמודי התווך של הספרות העברית החדשה. ואילו בתקופה השנייה, על אף הישגים, פה ושם, והערכות מאופקות המתבססות בעיקרן על נכסיו בעבר, רצופה הדרך כישלונות ואכזבות רבות. לאחר כל כישלון הוא אוזר את כוחותיו לצעד הנועז הבא, וחוזר חלילה. “איש רוח היה” – אמר עליו בהספדו יעקב הורביץ ־ “מְחַדש היה ונמשך אל המחדשים. שואף ונכסף, נכשל ונופל וקם על רגליו להתחיל שוב מחדש”.¹³ בארץ הוא מאבד בזה אחר זה את יקרתו כסופר, כעורך, כבעל סמכות בענייני ספרות וסגנון, ושומר בקושי על מעמדו כמחנך, כמחבר ספרי־לימוד וכסופר לנוער (ראה בנספח).

ש' בן־ציון שילם את המחיר הכבד תמורת הראשונוּת. הוא סלל את הדרך לאחרים בתחומים רבים, אולם מנת חלקו היו רק הקשיים של המתחילים, המעיזים והמתנסים. אחריו כבר היה קל יותר, שכן, למדו משגיאותיו ומכישלונותיו, אולם הוא היה זה ששילם את מחיר שכר הלימוד ביצירתו ואף בחייו ממש. והתחלותיו היו רבות ואף נועזות, וכל אחת יש בה כדי לפרנס מחקר מיוחד, שהוא פרק חשוב בתולדות היישוב. כאן, נִמנה מקצתן, בקצרה בלבד.

1. עלייתו עליית־יחיד, כבן שלושים וחמש שנים ומטופל באישה ובחמישה ילדים, לארץ־ישראל של ראשית המאה, כשמרבית העולים היו נערים ובחורים בודדים וללא עול משפחה. הוא היה ציוני, וחסיד אחד־העם, נאה דרש ונאה קִיים, ובא לארץ־ישראל כדי לייסד בה מרכז ספרותי ברוח תורתו של אחד־העם, וכן שאף להיות מורה ומחנך, לאחר שחזה באודסה את חוסר התכלית של החינוך היהודי והעברי בגולה. הוא בא מן המרכז באודסה כשהוא מפורסם, מצליח ואמיד, לעתיד בלתי־ברור, שאכן נתגלה מייד כהיפוכו של המצב שממנו בא, ללא חבורה וללא סביבה וללא אווירה המעודדת יצירה. חבריו הסופרים ברובם באו אחריו רק לאחר שנים לא־מעטות, כשכבר נסללה הדרך.

התמונה היחידה של ש' בן־ציון עם אחד מילדיו

2. הוא חלם על שינוי פני הספרות העברית בנושאים ובסגנון, עם העלייה לארץ־ישראל, ואכן שינה בראש וראשונה את כתיבתו־שלו, בניסיון לתת ביטוי לחדש המתרקם בארץ־ישראל. אולם השינוי היה לו לרועץ, והכל ביקרו אותו קשות על שהלך בדרכים לא־לו. אחרים, שבאו אחריו, הצליחו “לכבוש” את הנוף הישראלי ביצירתם, הרחיבו את מעגל הנושאים של הספרות העברית וגיוונו את צורות כתיבתם.

3. חזונו להקים בארץ־ישראל “מרכז ספרותי” התמצה באופן מעשי בייסודו של כתב־עת הגון ורציני, מעֵין ‘השילוח’ שבאודסה, אולם ארץ־ישראלי באופיו. את כל אונו הקדיש לכתב־העת הזה, ‘העומר’, שהצליח להוציא ארבע חוברות שלו בלבד (1907; 1909), ולאחר שלא זכה לתמיכה הראויה מצד ציבור הקוראים בארץ, ציבור התומכים בחו"ל וחוגי הסופרים בשני המקומות, נואש והפסיק את הופעתו.¹⁴ אולם הוא שימש יסוד לבאים אחריו, לא רק בהצבעה על עצם האפשרות להוציא בארץ־ישראל כתב־עת ספרותי בעל רמה גבוהה, אלא גם בדוגמא לעריכה נקייה, קפדנית ועשירת־תוכן.

4. הוא היה בין מייסדי כתב־העת לנוער ‘מולדת’ ועורכו הראשון (תרע"א), אולם החוברות הראשונות שערך לא נשאו חן בעיני מי שהיו מופקדים על התקציב ועל המפעל, והוא הודח, בצורה ברוטאלית ממש, מעריכת כתב־עת זה, שהשקיע בו לא מעט. במקומו באו עורכים אחרים, וכתב־העת ‘מולדת’ הוסיף להופיע במשך שנים רבות, ואף נעשה דוגמא לכתבי־עת לנוער (ראה במפורט בפרק הבא).

ציור השער: אירה יאן

5. כתב־העת ‘האזרח’ (1919־1920), מראשוני העיתונות של היישוב האזרחי, בר־פלוגתא של מפלגות הפועלים, שימש דוגמא לעיתונים אחרים של מחנה זה, שנוסדו לאחר מכן. אולם יצירת במה זו הגדילה את הקרע בין ש' בן־ציון לחוגי מפלגות הפועלים, ומצד שני גם לא חיבבה אותו על אנשי מפלגת ‘האזרח’.

אישיותו ואופיו

כל ימיו חתר ש' בן־ציון אל השלֵמות, בקנאוּת וללא פשרות, ומידות אלה דרש מאחרים, כשם שדרש מעצמו. קפדן ומחמיר היה בסגנון כתיבתו, כשאידאל של סגנון צרוף עמד לנגד עיניו. וכשם שהרבה לערוך, לתקן וללטֵש את דברי עצמו, כך נהג גם בדברי אחרים שנמסרו לו לעריכה. מובן מאליו, שעריכה נמרצת זו, שערך את כתביהם של סופרים אחרים, עוררה את חמתם, ורבים מהם לא סלחו לו זאת כל ימיהם. רבות הן העדויות על מנהגו זה כעורך־משַכתב, ועל הכעס שהכעיס בכך את אלה ששלח ידו בכתביהם (שלמה צמח, דב קמחי, י“ח ברנר, ח”א זוטא ורבים אחרים),¹⁵ שבשל כך ניתקו כל מגע עמו. אמנם, לא מעטים היו כתבי־היד, שמגע ידו של ש' בן־ציון השביח אותם, שינה פניהם לטובה והעלה אותם למדרגת ספרות (יצחק שמי, מאיר וילקנסקי, צבי כהן, פנחס כהן־ירדני ואחרים)¹⁶ והידוע ומפורסם מכולם ש"י עגנון, שאת סיפורו הראשון בארץ־ישראל, “עגונות”, כתב בהיותו במחיצתו של ש' בן־ציון כמזכיר מערכת ‘העומר’, ופירסמו, לאחר שבן־ציון ערך אותו, בכתב־עת זה, ובכך משך אליו את תשומת לבהּ של הביקורת.¹⁷ אולם גם זה לא סייע לתקן את “שמו הרע” של ש' בן־ציון כעורך.

רבות הן העדויות כיצד עבד ש' בן־ציון בפרך, ללטֵשׁ את סגנונו שלו ואת סגנונם של האחרים, וכיצד היה מתוח ונרגש במלאכתו זו ומצטער בצערהּ של הלשון העברית, שאין בכוחה להביע את כל הדקויות. נביא דוגמא אחת לכך:

מי שלא ראה את ש. בן־ציון בשעות־עריכה לא ראה יסורי נפש מימיו ואין לו מושג מן ההנחה: מרבה נכסים מרבה דאגה… במקומה של כל מלה בלתי מוצלחת של המחבר הריהו יכול לתת עשר מלים מוצלחות… ואם יתן רק אחת מה יעשה לתשע הנשארות?¹⁸

קפדנותו ודקדקנותו באו לידי ביטוי גם בהליכות ביתו וגם בצורתו החיצונית. תמיד הקפיד להופיע בלבוש נקי ומצוחצח, ורואיו העידו עליו שהוא דומה תמיד ל“חתן היוצא מחופתו” והוא הדור בלבושו, זקוף ויפה, רענן ומצוחצח תמיד, ועבודתו המייגעת וטרדותיו אינן ניכרות על פניו.¹⁹ על רקע “היחפנות לתיאבון”, שאיפיינה את חלוצי העלייה השנייה, בלט גם בכך החַיץ, כביכול, בינו לבינם, וחידד את ההרגשה, שסופר זה איננו יכול להיות “משלנו” ואיננו יכול להיות לנו לפֶה. אם כי באותן שנים שלפני מלחמת העולם הראשונה היה ש' בן־ציון קרוב לחוגי הפועלים, ואף נתבקש לערוך את המדור הספרותי בגיליונות הראשונים של ה’פועל הצעיר' שאך זה החל להופיע (1907).

בשל אישיותו ואופיו לא הצליח ש' בן־ציון ליצור לו “חצר” משלו, ואף לא יכול היה להיספח אל “חצרו” של אחר. אם באודסה יכול היה בקלות וברצון לקבל עליו את מרותם של אחד־העם ומנדלי, הרי בארץ־ישראל היה הוא הסופר הבכיר, והוא שצריך היה להיות הסמכות המרכזית. וכך, נשאר בודד, ללא סביבה שתכיר בחשיבותו ותקבל עליה את סמכותו, והוא ראה עצמו גדול בין קטנים ממנו, שבוי בסביבה מגַמדת, כפוף לרצונם של פחותים ממנו וללא השפעה של ממש, ומרירותו ואכזבתו גדלו והלכו. לכך נצטרפו סיבות כלכליות שונות, שגרמו לו להיות תלוי בפרנסתו בהוראה, ולא להיות עצמאי כאחד מבעלי הוצאת“מוריה”, כפי שתכנן לפני עלייתו. גם החיכוך עם חבריו המורים בבתי־הספר השונים שבהם לימד, הוסיף סבל על סבלו, ושעות ההוראה המרובות, שעשה לפרנסת בני־ביתו, גזלו ממנו את מרבית שעות הפנאי שחשב להקדישן ליצירתו. “איש רוח היה”, כתב לאחר מותו יעקב הורוביץ, “איש החופש היה”, ולכן “לא נכנע בעיוורון לצו מפלגה”, ולכן היה “שנוא על הימין ועל השמאל גם יחד”.

עומדים: ש' בן־ציון, פסח אוירבך, ח"נ ביאליק, גב' אוירבך.

יושבים: י"ח רבניצקי, רבקה גוטמן (אשת ש' בן־ציון) ולידה בנם הצעיר עוזר.

נווה ־צדק, תרס"ט

מקומו במפת־הספרות

למחיר הראשונוּת, ולסיבות הנעוצות באופיו ובאישיותו, נוספו סיבות הקשורות ב“מפה הספרותית” של התקופה. ידועה התופעה בחיים הספרותיים, שעצם מציאותו של סופר גדול, מאפילה על סופרים אחרים הפועלים באותה עת עצמה, הנחשבים לנחותים ממנו ולבינוניים. כל אחד מביניהם יש בו ייחוד וחשיבות לעצמו, אולם בצלו של האחר הגדול, קומתו מתגמדת, בעיקר בעיני בני הדור, ולא פעם גם בעיניו־שלו, ולעתים גם בעיני בני הדורות הבאים, כתוצאה מן ההשוואה הבלתי נמנעת עם הגדול האחד, היחיד בדורו.

איתרע מזלו של ש' בן־ציון והוא פעל בצִלם של כמה יוצרים ענקיים וההשוואה המתמדת עימהם לא היטיבה עמו והשאירה אותו בצִלם. חמישה סופרים יש להזכיר בסוגיה זו. שניים בני־דור שקדם לו, אחד בן־דורו ושניים בני־דור שאחריו. אחד־העם ומנדלי, שהם אבותיו הרוחניים; ביאליק, שהוא בן־דורו, וברנר ועגנון שהם בני־הדור שאחריו.

סוגיה זו, של השפעה והשפעה הדדית – מורכבת ומסובכת, ואפשר במסגרת זו לרמוז עליה בלבד.

אחד־העם וש' בן־ציון. ש' בן־ציון היה מעריצו הנלהב של אחד־העם עוד משחר נעוריו, ואחד מתלמידיו המובהקים ביותר:

אחד־העם – כמה כלתה נפשי לראותו! כחטא שאין לו כפרה חשבתי לי, שאני שזכיתי לחיות בדורו של זה – לא אראהו! הדבר נעשה לי כדרישה חזקה, כנטיה עצומה לנסוע לאודיסא ולראותו.²⁰

כתלמידו המובהק של אחד־העם קיבל על עצמו, הלכה למעשה, להוציא את תורתו אל הפועל ועלה לארץ־ישראל כדי להגשים את רעיון המרכז הרוחני בשלבו הראשון – “המרכז הספרותי”. אולם, כתלמידו של אחד־העם ממילא נחשב כמי שאינו מקורי, אלא עומד בצלו של המורה וממשיך ומבצע את תכניתו בלבד. הכל נזקף לזכותו של המורה ולא של התלמיד. ולא זו בלבד, אלא שקרנו של אחד־העם באותן שנים, ובמיוחד בארץ־ישראל, לא הייתה רמה וקמו לו מתנגדים רבים, החולקים על תורתו, במיוחד בקרב ראשי העושים והפעילים בארץ־ישראל (ברנר, יוסף אהרונוביץ, שלמה צמח ורבים אחרים), ולהיות תלמידו של אחד־העם באווירה כזו לא היה מוסיף שבח לאדם ואף נחשב לחיסרון.

יש להעיר, שאחד־העם עצמו לא גמל לו ביחס מעודד ואבהי, ועמלו של ש' בן־ציון לרצותו ולהשביע את רצונו עלה בתוהו לעתים קרובות.

מנדלי וש' בן־ציון. בכל מאמרי הביקורת וההערכה על ש' בן־ציון הוא נחשב לתלמידו המובהק של מנדלי, לממשיכו ולמי ששרוי כולו בתחום השפעתו. יש הדורשים זאת לגנאי וטוענים כנגדו, שלא הצליח להיחלץ מהשפעתו זו, שהייתה בעוכריו וחנקה אותו: “וברצותו להימלט מחרבוני ההווי והקפאון שבו, הוּדבּר הוא תחתיו”,²¹ ואילו אחרים, והם הרבים, מנסים לבדוק את השינוי, ששינה מדרכו של מנדלי, ואת הפינה המיוחדת שלו, שמצא לו בביתו של מנדלי, ואת חידושו לאחר מנדלי. אולם הכל מודים, שכל יצירתו שרויה בצִלו של מנדלי, והישגיו – יחסיים בלבד.²² אלה המחשיבים אותו, מודדים את חשיבותו ביחס למנדלי: “במובן רב־הערך הזה [שהמעשים אשר תיאר נעשים ל’עלילות אדם'], נעשה ש. בן־ציון לתלמידו של מנדלי. [– – –] ש. בן־ציון גאל רק את צורת המעשים אשר ליהודי. בזה כוחו יפה לפעמים יותר מאשר כוחו של מנדלי”.²³ האחרים, והם הרוב, סוברים ש“ש. בן־ציון לא חידש הרבה באמנות הסיפור. הוא המשיך בעצם את המסורת של מנדלי בתוכן ובכיוון”.²⁴

עומדים: ח“נ ביאליק, ש' בן־ציון. יושבים: א”ל לוינסקי, מנדלי, י"ח רבניצקי

יש להעיר, שש' בן־ציון עצמו, שהעריך מאוד את מנדלי, לא ראה את עצמו כתלמידו, כשם שכן ראה עצמו כתלמידו המובהק של אחד־העם, אלא שהתנגדותו לשיוך זה נעשתה בדרך־כלל בשתיקה. בתשובה לשאלה על ההשפעות שהיו עליו בנערותו, לא הזכיר את שמו של מנדלי כלל, לעומת זה הזכיר את שמם של י“ל פרץ, י”ל גורדון ואחרים.²⁵ בכתב־יד בארכיונו ב“גנזים” נמצאו רשימות שרשם על מנדלי, ובין השאר נאמר בהן:

בכל אומנותו סופר טנדנציוזי היה, ואצלו אין ‘מעשה’ בלי מחשבה תחילה ואין שירה נכנסת לחופתה אלא עם בן זוגה הרעיון עמה, [־־־] ותורתו של מנדלי מה היא? – שלילת הגלות. [־־־] ותורתו של מנדלי רובה שלילה היתה.

מנדלי תיאר את “העבדים היינו”, ואילו “אנחנו באנו לכתוב על לוחות ההיסטוריה את ההמשך שלה שב’ויוציאני'” ובכך מעמיד ש' בן־ציון את ההבדל האידיאולוגי ביניהם.²⁶

ביאליק וש' בן־ציון. זוהי מסכת היחסים המורכבת והמסובכת מכולם. ביאליק היה האחד הגדול, “נקודת־הרוֹם”, כביטויו של שלמה צמח,²⁷ שכנגדה מדדו את האחרים; או בדימוי אחר, הוא היה השֶּׁמש, כשהאחרים הם קבוצת כוכבי־הלכת ה“פּלֵיאָדָה” המקיפים אותו.²⁸ הדור כולו נקרא על־שמו: “דורו של ביאליק”,²⁹ וכך גם התקופה כולה: “התקופה הביאליקאית”, כשייחודו וסימני־ההיכר של כל סופר בדור זה מִטשטשים ונבלעים ל“אורו” של ביאליק.

גם ש' בן־ציון נתעמעם משִּׁמשו של ביאליק, ואולי הרבה יותר מן האחרים. את ההשוואה המתמדת למנדלי קיבל ש' בן־ציון בהשלמה, ואולי אף ראה בכך מחמאה לעצמו, אם כי לא הסכים לה. לא כן היו פני הדברים ביחס לביאליק. שניהם היו כמעט בני גיל אחד ועבדו יחד באודסה ב“חדר המתוקן” של חברת “החינוך”, בהוצאת “מוריה”, בחיבור ספרי לימוד, בהתקנת ספרי התנ"ך לילדים ועוד. כמעט בכל המקומות הללו היה ש' בן־ציון המצליח והמפורסם, וביאליק הוא שהיה הנבוך והמתלבט, המהסֵס ובעל מצבי הרוח, וש' בן־ציון עשה הכל כדי לעודדו ולקרבו. הפרוזה של ש' בן־ציון היא ששימשה לביאליק מופת ומקור השפעה באותן שנים יחד באודסה (1900־1905), והיחסים ביניהם (כפי שמתגלה מחליפת המכתבים שלהם) היו בתחומים רבים, ראה זה פלא, של מורה (ש' בן־ציון) ותלמידו (ביאליק). בשנים אלה גילה ש' בן־ציון יחס “אבהי”, חיזק את ביאליק ועודדו, עזר לו ועמד לצדו בשעה שביאליק נזקק לכך.³⁰

מצב זה נמשך זמן קצר בלבד, ועד מהרה התהפך הגלגל. מעמדו של ביאליק הלך ונתחזק, הצלחתו ופרסומו המוצדקים והמובנים הלכו וגברו, וההיפך מזה אֵירע אצל ש' בן־ציון. קיטוב זה במעמדם נתבלט ונתחדד ביותר לאחר עלייתו של ש' בן־ציון לארץ־ישראל, ונעשה מצב של קבע.

ש' בן־ציון וח"נ ביאליק

כשפירסם ש' בן־ציון את “רחל” ו“הלויים” שלו בחוברות ‘העומר’, התאחדה הביקורת בעמדתה השוללת כנגד שתי יצירות אלה ורמזה, אם במפורש ואם במובלע, שש' בן־ציון ביקש לחקות את “מגילת האש” לביאליק, וכי שתי יצירות אלה נופלות בהרבה מיצירתו זו של ביאליק, וגם אין הן ממיטב יצירתו של ש' בן־ציון, שעיקר כוחו בפרוזה ולא בשירה.³¹ אין צורך להדגיש עד כמה הכאיבה לש' בן־ציון השוואה זו, שבצדה המעטת ערכן של יצירותיו אלה, שהיו חשובות לו מאוד, בתוספת פרסומו הגובר והולך של ביאליק ומעמדו הבלתי־מעורער כסמכות המרכזית של הדור. עם זאת הכיר ש' בן־ציון בערכו הספרותי המוחלט של ביאליק והמשיך את ידידותו האישית עמו, על אף שביאליק עמד מנגד ולא השתתף ב’העומר', ועל אף חשבונות “מוריה” שנסתבכו מאוד.

הרגשת התגמדותו בצל ביאליק לא הרפתה ממנו כל חייו, וביאליק, שהרגיש, כמובן, בכך, רמז על זה בהספד שנשא על קברו, אם כי, לא עשה הרבה במשך חייו, גם בתקופה שכבר ישבו יחד בארץ, לעודדו ולחלצו מהרגשת בדידותו ועלבונו.³²

ברנר וש' בן־ציון: כשעלה ש' בן־ציון לארץ־ישראל (אוקטובר 1905), במטרה מוצהרת להקים בה את “המרכז הספרותי” ובכך להעביר אותו מאודסה לארץ־ישראל, או לפחות לברוא בארץ־ישראל כמתכונתו, ראה את עצמו ראש וראשון במרכז זה, סמכות מרכזית, שעל פיה יִשק כל דבר. אם באודסה היה אחד מבני החבורה, אחד מראשי המדברים, קיווה, שבארץ־ישראל יהיה אחד ויחיד. ואכן, היה לכאורה, לחלום זה על מה להתבסס. ש' בן־ציון היה באותה תקופה הסופר המובהק היחיד בארץ־ישראל, והאחרים היו פחות ידועים ופחות חשובים ממנו, והעיקר, לא זרחה עליהם הילת המרכז הספרותי באודסה וחבורת הסופרים המפוארת שבו, שש' בן־ציון היה חלק אורגאני ממנה ועקר עצמו מתוכה מרצון.

ואמנם, עם בואו, נראה היה לו, כפי שמתברר ממכתביו,³³ שאכן חזונו זה מתגשם. הוא היה משופע בתכניות, יזמות ופעולות, ולא היה דבר, בתחום חיי התרבות והספרות, שייעשה בלעדיו, בלי לשאול בעצתו ובלי שישותף במעט או בהרבה. אולם עד מהרה השתבשו הדברים, אם כתוצאה מאופיו ומחוסר־גמישותו במגעו עם אנשים, אם כתוצאה מהתקפחות עצמאותו הכלכלית, אולם בעיקר כתוצאה מן העובדה, שלא השתלב במערך הכוחות שהתגבש בארץ. לא עמד מאחוריו כל גוף ולא נעשה לדבּרהּ או למייצגהּ של אף קבוצה, גם לא בצורה רופפת ביותר (ראה לעיל, בסעיף ג', בדברי יעקב הורוביץ).

את הצורך בסמכות ספרותית, שתבטא ותרכז את המציאות החדשה שנוצרה בארץ, ושאליה אפשר לפנות בתחום חיי הרוח בכלל, מילא יוסף חיים ברנר, שהגיע לארץ בראשית 1909. מייד עם בואו נעשה ברנר, הצעיר ממנו, ולא ש' בן־ציון, ה“תֵּל”, שאליו פונים כל “הפיות”, והכל מצפים למוצא פיו,³⁴ וש' בן־ציון נדחק שוב לשוליים, כשהוא כבר לאחר הפסקת ‘העומר’ ולאחר הביקורות העוינות על “רחל” ו“הלויים”, פגוע וממורמר יותר ויותר.

היחסים האישיים בין ברנר לש' בן־ציון לא היו לבביים. השניים קורצו מחומר שונה, ואם כי ברנר העריך את מסירותו של ש' בן־ציון להוצאת ‘העומר’ וקרא לציבור "לטַכֵּס עצה ולחשוב, איך לקדם את פני הרעה ולגול מעלינו חרפת הפסקת ‘העומר’ העתידה אולי לבוא…³⁵ הרי לא התלהב מחוברות ‘העומר’ עצמן, ואף לא ממרבית יצירותיו של ש' בן־ציון, ובעיקר לא מאישיותו.

גם ש' בן־ציון לא גרס את יצירתו של ברנר, ובעיקר היה בעיניו לצנינים סגנונו, והיה מוכן תמיד לשלוף את עטו ולערכו כלבבו. ב’העומר' אף נתן מקום למשפט מזלזל בברנר,³⁶ ובחיי יום־יום “נתקלו” לא אחת זה בזה.

מכתבו של ש' בן־ציון לי“ח ברנר. בשולי המכתב – תוספת של ש”י עגנון

על יחסם מעידים עדי הראייה בני הדור, ביניהם: ש"י עגנון,³⁷ דב קמחי,³⁸ והבן נחום גוטמן.³⁹ נביא דוגמא אחת מדברי דב קמחי, המתאר את הניגוד החיצוני שהיה בין שני

סופרים אלה בעיני בני הדור, ניגוד שהעיד על המרחק הפנימי ביניהם. מתיאור זה ברור לקורא במי בחרו בני הדור לדבוק ולהעריץ:

ואף אמנם לא היה אז בעינינו ניגוד גדול יותר מאשר שני סופרים אלה בארץ: הוא, הג’נטלמן המצוחצח, המהדר בלבושו, הצועד נכבדות, כשואף להגביה עוד יותר את קומתו משכמו ומעלה, והלה, הצדיק־הנזיר, המשרך צעדיו לצדי דרכים אבלות ומשקיע מבטו בקרקע, שלא לדחוק, חלילה, רגלי שום שכינה. ואנחנו היינו מרוחקים קצת ממנו. פחדנו קרבתו.

וההיפך הוא ביחס לברנר: “לפנים, כשהתהלך איתנו בארץ ברנר ז”ל, היינו הוגים בו בשעת כתיבה ואומרים: הנה הוא, ברנר, יקרא את השורות הללו; הוא יעיין בהן – ומה יאמר?" ⁴⁰

אין ספק שה’פיחוּת' שחל במעמדו של ש' בן־ציון, עם בואו של ברנר לארץ־ישראל, הורגש אצלו היטב והכאיב לו מאוד, כיון ששוב חזרה על עצמה הסיטואציה הקודמת: הוא, שהיה הראשון, החשוב, שזכה לביקורות מהללות, וסלל בגופו וברוחו את הדרך, סבל והקריב את עצמו “על מזבח הספרות”, מסולק הצדה, ואת מקומו תופס אחר, שבא אחריו, ובמידה רבה בא אל המוכן, ממשיך את מפעלו ונהנה מתמיכה ציבורית רחבה. בעיקר כאב את כאב השפה העברית והסגנון הספרותי, שמסר את נפשו עליהם כל ימיו ודאג להשבחתם ולנויָם בהתאם לאידיאל הספרותי שעמד לפניו, ושראה אותם משתבשים ומתקלקלים, כשהקהל מריע לתכונות אלה. שמץ מהרגשתו זו מתגלה באותו נאום על מנדלי בכתב־יד, שהוזכר לעיל, שבו הסביר, שהספרות נעשתה משועבדת למפלגות ולמוסדות ושוב אינה טהורה וחופשית:

ולספרות טהורה, ספרות כמו שהיא, דומני, עדיין לא הגיעה השעה בא"י שיסתכלו בה. הספרות אצלנו עדיין איננה כדאית לנו כשהיא לעצמה, יוצאת היא בהינומה של מפלגה, מתכסית היא בטלית שאוּלה של מוסדות, טלית של חקלאות, טלית של חינוך, טלית של תמיכה […] ובכן, אחשוך דברי על הצורה עד שהספרות תראה בתוכנו כשהיא ניצבת על במה יותר חפשית.

ברנר, ובעיקר אלה ההולכים בעקבותיו ומחקים אותו, סימלו בשבילו את הדרך הנלוזה שבה הולכת הספרות, הן בסגנון והן בהשתעבדותה למפלגות. ולא פחות משכאב את כאב אי־היעשותו לסמכות ספרותית, כאב את כאב השחתת הסגנון העברי.

עגנון וש' בן־ציון. פרשת היחסים בין עגנון וש' בן־ציון מקבילה בקווים אחדים לזו של ביאליק וש' בן־ציון ומכאיבה לא פחות. כשעלה עגנון לארץ, והוא צעיר ובלתי־ידוע ובלתי־נחשב, היה ש' בן־ציון הסופר המובהק הראשון שעגנון שהה במחיצתו, וללא מליצה אפשר לומר, שעגנון יצק מים על ידיו. הוא שימש כמזכיר המערכת של ‘העומר’ וכמזכירו של ש' בן־ציון, והייתה לו הזדמנות חשובה מאֵין כמוה להסתופף בתחומהּ של ספרות וסופר מובהקים. באותה תקופה (1908) הרבה עגנון לכתוב, ואת סיפורו הראשון בארץ, “עגונות”, מסר לש' בן־ציון, שפרסמו ב’העומר‘, חתם עליו בכינוי “עגנון”, ומייד לאחר הופעתו משך אליו את תשומת לבה של הביקורת. אין ספק, שש’ בן־ציון עבר על כתב־היד של עגנון בקולמוסו, כדרך שנהג לעשות בכל כתבי־היד שהגיעו לידיו, ומה גם כשהמדובר בצעיר מתחיל. וקרוב לוודאי, שיש לו חלק בלתי־מבוטל בהצלחתו של סיפור זה, שהעמיד את מחברו על ייחודו ועל סוד כוחו.⁴¹ ואכן, עגנון הרגיש עצמו בשנים הראשונות כמי שחב תודה עמוקה לעורכו הראשון וביטא עמדה זו של חובת תלמיד לרבו, ואף הערצת תלמיד לרבו, ברשימה שפרסם על ש' בן־ציון (תר"ע) ובעיקר במכתביו אליו מתקופה זו:

לא יתואר כמה שׂשׂ אנכי על עשותך בכתביך. באמת כבר הגיעה השעה שתתפרסם יצירתך ברבים, ואף אני אעשה ואעשה בזה ואחרי אשר תבוא בדפוס אכתוב הערכה מפורטת למען ידעו את כל הטוב הצפוּן בהם.⁴²

הערכה מפורטת זו, שהבטיח עגנון לכתוב, לא נכתבה. לעומת זאת, “נתבקש עגנון לכתוב הקדמה לכל כתבי ש' בן־ציון שיצאו בשנת תש”ט בהוצאת דביר, אולם הדברים לא הניחו את דעתם של המביאים לבית הדפוס“.⁴³ הקדמה זו, שנתפרסמה לראשונה לאחר פטירתו של עגנון, מעידה על השינוי שחל ביחסו של עגנון לש' בן־ציון, ועל המרחק במעמדם: עגנון הוא הסופר החשוב והמפורסם, וש' בן־ציון הוא הנשכח והבלתי־נחשב. בהקדמתו ניסה עגנון להסביר את הפיחות שחל במעמדו של ש' בן־ציון לאחר עלייתו לארץ־ישראל בכך ש”נתן את כוחו לדברים שאינם מגוף כשרונו", אולם תוך כדי הסבר זה הוא כותב עליו משפטים שהם בהחלט מעליבים, במיוחד כשהכותב אותם יצק בעבר מים על ידיו, ובהווה, כשמעמדו הוא בשיאו, אינו מרגיש את עצמו אפילו מחויב בכבודו ובהכרת־תודה:

אם מצאנו בו קודם את המספר של חיינו ועמלנו, עשה עצמו פתאום לחוזה חזון ימים ולמקונן קינת מרום על שכינת אֵלם ועל כל היום ובוראו. כל מלאכי השיר מקצה השמים ועד קצותם קיהל כאן, אבל כינורותיהם לא הביאו עמהם. או אולי אני טועה. מתוך שאיני טועם טעם בדברים כגון אלו ואפילו שהם מלאים צירופי מלים נשגבות איני מבין למזמוטי רמזיו.⁴⁴

נחום גוטמן, שחיבב מאוד את עגנון,⁴⁵ מספר כיצד נמנע עגנון מלעזור לאביו בסוף שנות העשרים להוציא את כתביו בהוצאת שוקן במתכונת שרצה, על אף לחצו של ביאליק עליו, ובסופו של דבר בוטל החוזה עם ההוצאה.⁴⁶

וכך, פעם נוספת, נשאר ש' בן־ציון הרחק מאחור, ביחס לסופר שסייע לו בראשית דרכו ועזר לו לעמוד על ייחודו ולפרסם את שמו ברבים. ולא זו בלבד שהוא הלך ונשכח ויצירתו לא זכתה להערכה, בעוד שאותו סופר הלך והתפרסם ויצירתו זכתה לשבחי־שבחים, אלא שגם הסופר עצמו נספח אל ההערכה המקובלת על הדור, הביט עליו מגבוה ולא זכר לו חסדו הראשון עמו.

במעבר בין דורות ונופים

שלושת הגורמים הללו, מחיר הראשונוּת, אופיו ואישיותו ו“המפה הספרותית” של זמנו, הביאו לידי כך, שכישרונו של ש' בן־ציון, שהתפתח בתקופה שלפני עלייתו לארץ־ישראל ובישר על ההמשך המבטיח, נקטע, ואחריתו לא השיגה את מעלת־ראשיתו. ההתחלה הייתה גדולה, אולם ההמשך המצופה לא בא, ולשיאו באודסה לא חזר עוד. סיפורים כגון “נפש רצוצה”, “זקנים”, “מעבר לחיים”, לא היה להם המשך, ולכל היותר ההמשך היה חזרה על עצמו ופיתוח של גרעיני סיפור שכבר נכתבו קודם (“הטבקנים” = “חיים של פרנסה”; “יהודית” = “מעשה הנזירה”). החידושים בצורה ובנושאים לא היו בתחום שבהם היה כוחו גדול (“רחל”, “הלויים”; מחזורי שירים כגון, “כסלו”), ויצירתו פנתה לאפיקים צדדיים: ספרות לנוער, תרגומים, סיפורים היסטוריים, מאמרים, ספרי־לימוד, עיבוד והתקנה.

האווירה שמסביבו לא רק שלא הביאה את כוחותיו לידי פיתוח ומיצוי, אלא שסייעה לדכא את אפשרויותיו ולגרום לו לאבֵּד את האֵמון בעצמו וביצירתו.

בניגוד לרבים מן הסופרים, שכישרונם התפתח והשתכלל לאחר עלייתם לארץ־ישראל, כמש ש' בן־ציון לאחר עלייתו כמישה ארוכה, ממושכת ורבת־ייסורים.

מחקר זה איננו בא לערער את ההערכה הספרותית הקיימת בדבר חשיבותם המרכזית של ביאליק, ברנר ועגנון, ולהעדיף את ש' בן־ציון על פניהם. אף אין הוא מתכוון להעמיד ספקולאציה בנוסח, אילו היה ש' בן־ציון מוקף אווירה חמה ואוהדת, היה כישרונו יכול לפרוח ולהביא לתוצאות ברוכות יותר, כגון מה שאמר עליו בהספדו יעקב הורוביץ: “חמימות היתה דרושה כבאר מים חיים לנפשו הלוהטת, נפש ילד תמים גם בזקנותו. [־־־] ולא זכה לה, כפי שלא זכו רבים. לכן גם לא הרנין כנורו כפי יכולתו”.⁴⁷ אין כל אפשרות להוכיח או להפריך השערת “אילו” מסוג זה, והחוקר אין לפניו אלא מה שעיניו רואות.

ההערכה הספרותית ההיסטורית היא ביסודה נכונה, וש' בן־ציון ייזכר תמיד בעיקר כמי שמילא תפקיד היסטורי חשוב כחוליית־מעבר בין דורות, סגנונות ונושאים, במעבר מתקופה לתקופה, ובעיקר מן הגולה לארץ־ישראל.

ממרחק הזמנים בולט תפקידו כחולייה מקשרת בין מנדלי לבאים אחריו, שופמן, ברנר, גנסין, במעבר מן ההוויה הקיבוצית הכללית לרשות היחיד, וקרש־קפיצה לתיאורי המציאוּת הארץ־ישראלית ביישוב הישן והחדש. סיפורו “הגט”, למשל, יש בו חולייה מקשרת בתיאורי המציאות הארץ־ישראלית בשביל סופרים כאהרן ראובני, דב קמחי וש"י עגנון.⁴⁸ כתבי־העת שערך, אם כי הופיעו בעריכתו תקופה קצרה, שימשו מופת לבאים אחריהם והיו נדבך ראשון בהקמתו של המרכז הספרותי בארץ־ישראל (‘העומר’; "מולדת'; ‘שי של ספרות’; ‘האזרח’; ‘בוסתנאי’), וכיוצא בזה פעילותו הענֵפה בתחומים האחרים.

בזכות תפקידו זה, שאותו מילא ביצירותיו החשובות מן התקופה שלפני עלייתו, וביצירתו המגששת בתקופה שלאחר עלייתו, הוא ראוי שיגאלוהו מן השיכחה, ההתעלמות והזלזול, ויבליטו את עמידתו המיוחדת בהיסטוריה של התפתחות הספרות העברית החדשה, בדרכה מן הגולה לארץ־ישראל.

שיר שנכתב ביום הולדתו ה־51 של ש' בן־ציון לשניים מבניו, יצחק ורחל, שחיו באותו זמן בניו־יורק. יש בשיר ביטוי לאכזבה מרה וצער על הרגשת הזיקנה ועם זאת ניסיון להתייחס בהומור למציאות זו.

ראשי פרקים למונוגראפיה שטרם נכתבה

תולדות חייו של ש' בן־ציון ידועות בקוויהן הכלליים, אולם מכיוון שטרם נכתבה מונוגראפיה מפורטת על חייו ויצירתו, מהלכם המפורט עדיין בלתי־ידוע בעיקרו. פה ושם מתגלה קטע מסוים מחייו, אגב מחקר זה או זה, אולם רבים מאוד הם הפרטים הנשכחים מחייו, החבויים בדפי העיתונות ובארכיונו ב“גנזים”. במיוחד רב המכוסה על הידוע בכל מה שקשור בפעילותו בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בשעה שבדידותו הלכה וגברה ויחסיו עם מפלגות הפועלים הלכו והתחדדו. הוא המשיך לעבוד בפינתו, כשהוא לוקח מדי פעם חלק בוויכוח זה או זה, ועיקר מִרצו מוקדש לעיבוד, לעריכה, לכתיבה לנוער, ומעט מאוד ליצירת פרוזה סיפורית.

נביא כאן בקצרה רשימה נבחרת של אכזבות ותקלות שהיו מנת חלקו ביצירתו הספרותית ובפעילותו הציבורית בתקופה שלפני עלייתו ובשנות ישיבתו בארץ. כל מאורע כזה יש בו כדי מחקר מיוחד, השופך אור לא רק על חייו של ש' בן־ציון, אלא גם על האווירה הספרותית והתרבותית שבתוכה התרחש. רשימה זו היא מעֵין תקציר למונוגראפיה מפורטת על חייו ויצירתו, המחכה עדיין לפירסומה.

עד העלייה לארץ־ישראל

1. הסיפור “נפש רצוצה” ועריכתו של אחד־העם (1902):

כשהדפיס אחד־העם את הפרקים הראשונים של סיפור זה ב’השילוח' (1902) נדהם ש' בן־ציון למראה התיקונים שהכניס בו העורך וכתב לו בעניין זה דברים קשים. תגובתו של אחד־העם, שהייתה חריפה לא־פחות, הביאה לידי כך, שש' בן־ציון לא הוסיף לפרסם את הסיפור ב’השילוח', והוא פורסם לראשונה במלואו רק במהדורת כתביו משנת תרע"ד.⁴⁹

2. כישלון בתחרות ספרותית (1903):

בתחרות הספרותית הראשונה בעברית מטעם העיתון היומי ‘הצופה’ הוגשו 32 סיפורים, ולאחר ניפוי ראשון נותרו 12. ביניהם לא נכלל שמו וסיפורו של ש' בן־ציון, שנפסל כבר בקריאה הראשונה. הזוכה היה, הסופר הצעיר והמתחיל י"ד ברקוביץ, בעד סיפורו “משקה’לי־חזיר”.⁵⁰

3. ביקורת כנגד מחברי ספרי־לימוד (1905):

ביקורת קשה כנגד ספרי־לימוד ומחבריהם פירסם פ"ד גוג ב’הזמן' (1905). אמנם, אין הכותב מזכיר שֵמות, אולם ש' בן־ציון פירשהּ כמכוּונת אליו, כיוון שראה את הסימנים, שנתן במחברי ספרי הלימוד, כמאפיינים אותו. הוא ראה בכתוב פגיעה ביושרו הספרותי והפדאגוגי.⁵¹

4. ביקורת מסתייגת מהסיפור “מעבר לחיים” (1905):

לדעת המבקר ב’הזמן‘, החותם מ"ל (כנראה מ' לזרסון, הוא משה בן־אליעזר), הוציא ש’ בן־ציון מתחת ידו “דבר שאינו מתוקן”; “צלל במים אדירים של הפסיכולוגיה והעלה חרס בידו”.⁵²

5. הכרה בחוסר העתיד של החינוך היהודי בגולה.⁵³

6. הכרה בחוסר הביטחון ובשלילת עתידם של חיי היהודים ברוסיה:

הכרה זו התבססה בעיקרה על הפוגרומים בקישינֶב (אפריל 1903) שזעזעו את תחום המושב היהודי בכלל, ואת ש' בן־ציון כבן־בּסֶראבּיה בפרט, ומצאו את ביטויים הנרחב ביצירתו לאורך כל חייו.⁵⁴

בארץ־ישראל

7. אווירה בלתי־מעודדת בבית הספר לבָנוֹת ביפו (סוף 1905):

חברי הוועד המנהל של בית הספר חייבו את כל המורים להיות בקיאים בכל המקצועות הנלמדים בבית הספר ו“להכין את עצמם בלימודים האמורים במשך שנתיים־שלוש”. ש' בן־ציון, ששמע על גזֵירה זו, התפטר מייד ממִשׂרתו בבית־הספר, ורק לאחר התערבותו של אחד המורים הוחלט לפטור אותו “במקצת” מהלימודים, אולם לקבלו למִשׂרה חלקית בלבד, בנימוק “כי איש בעל סגנון כגוטמן סוף־סוף עלול להביא תועלת רבה לביה”ס בהוראת לימודים שהוא מומחה להם".⁵⁵

8. חשבונות הוצאת הספרים “מוריה”:

ש' בן־ציון קיווה, שהכנסותיו מהוצאת “מוריה” יאפשרו לו לעבוד בהוראה במשרה חלקית, ואת הזמן הפנוי יוכל להקדיש לספרות מתוך “מנוחת נפש”, הכספים מ“מוריה” לא הגיעו, וחשבונותיו עמה הסתבכו. הוא נאלץ לחיות ממשכורתו כמורה “בלחץ ובדוחק ובחובות”, ולהיות תלוי בפרנסתו באנשי המקום, ולא נשאר לו פנאי ליצירה ולביצוע תכניותיו הספרותיות האחרות: “רק בחשבון ‘מוריה’ טעיתי טעות גדולה. אני נעשה בעל־חוב בגללה”.⁵⁶

9. ‘העומר’ ויצירתו בארץ־ישראל (1907 ־ 1909):

פרשת תלאות ‘העומר’ והאכזבה מהתקבלותו ומיחס הסופרים והקהל אליו, וכן הביקורת הקשה על שתי הפואמות בפרוזה שלו “רחל” ו“הלויים”, תוארה בהרחבה בספרי: ‘העומר – תנופתו של כתב־עת ואחריתו’ (תש"ם).

10. הדחה מעריכת ‘מולדת’ (ינואר 1912).⁵⁷

11. היחסים עם הוצאת שטיבל והתרגום הכפול (1919־1922):

בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שיא פעילותו של אברהם שטיבל כמו“ל וכמצנאט, התנהל מו”מ עם ש' בן־ציון על תרגומיו לשירי היינה, על ‘הרמן ודורותיאה’ לגיתה, על ‘וילהלם טל’ לשילר, על סיפוריו המקראיים של ג“מ אברס ועל הוצאת כתביו. אולם קרה, שבעת ובעונה אחת התחיל גם ביאליק לתרגם את ‘וילהלם טל’, ומשוררים אחרים (פרישמן, פיכמן, יצחק קצנלסון ויעקב כהן) תירגמו משירי היינה. הוצאת שטיבל טענה ש”אין אנו עשירים כל־כך, שנוכל להרשות לעצמנו מותרות כאלו, אשר הוצאת ספרים אחת תוציא שני תרגומים משל סופר אחד בעת ובעונה אחת“. ההוצאה הציעה שש' בן־ציון יבחר אותם תרגומי שירים, שטרם תורגמו על־ידי אחרים. ש' בן־ציון, בחליפת מכתבים ארוכה ונסערת, ניסה להסביר את עמדתו, “שיש זכות פרסום גם לתרגומי־משנה שלי, ולא רק לאלו שלא נתרגמו עדיין על־ידי אחרים”. ההוצאה לא קיבלה את דעתו, באמצעות יעקב פיכמן וי”ל גולדברג נציגיה, וסופו של דבר, שתרגומיו הופיעו בהוצאות אחרות (“מוריה”, “מוריה־דביר”. “אמנות”, “דבר”) במשך שנים ארוכות, ולא בהוצאת שטיבל, וכתביו המכונסים לילדים בלבד הופיעו בהוצאת “אמנות” (1924) – אבל בחמישה כרכים ולא בעשרה, כפי שתוכנן תחילה.⁵⁸ הפרשה כולה גרמה לו “הפסד רב וחרפה גדולה”, ולא במעט גם בשל כך, שהעדיפו את תרגומיהם של האחרים, ובמיוחד את תרגומו של ביאליק, על שלו.⁵⁹

12. ש' בן־ציון הוא שהתערב כבורר וכמפשר בסכסוך הממושך שבין א"א קבק לבין יעקב פיכמן בעניין ‘מעברות’, והביא לפשרה ביניהם (תרפ“א־תרפ”ב).⁶⁰

13. ויכוח על הנהגת חוקי “השולחן־הערוך” בחיי יום־יום בארץ־ישראל (1922):

בוועידת בתי־משפט השלום העבריים, שהתכנסה בראשית 1922, נאם גם ש' בן־ציון, ובה הביע דעתו ש“אילו התיישבנו באיזה אי ורצינו להישען על דין ה’שולחן־ערוך' לא יכולנו לחיות”. דבריו אלה התפרסמו ב’הארץ' ועליהם באה תגובה חריפה ב’דאר היום' מאת י"ל פנחס (רב צעיר), ועל כך באה שוב תשובתו של ש' בן־ציון, אף היא בלשון חריפה ובוטה.⁶¹

14. ביקורת קשה על תרגום שירי היינה (1925):

בשנת 1923 הופיע הספר ‘צלילים’ – “משירי היינה המתורגמים על־ידי ש. בן־ציון”, בתוספת הערות לשירים ודברים עליהם מאת המתרגם (הוצ' מוריה ודביר ברלין־ירושלים). קבלת הפנים לא הייתה אוהדת. במאמר ארוך ועוין, ב’השילוח' (1925), בעריכת יוסף קלוזנר, פירט הכותב, א“ל מינץ, בהרחבה את מגרעות התרגום: “הוא לא תפס את הטון הנכון של היינה, את הצליל הדק והאמיתי שלו”; ה’צלילים' הם רק בבחינת ‘במקום שירי־היינה’, כלומר: הם אינם מה שהם צריכים להיות”. כצפוי, נפגע ש' בן־ציון מאוד, וענה ב“מכתב למערכת” שפורסם באותו כרך, שבו פסל את מהימנותו של המבקר והאשימו בשימוש באמצעים לא־כשרים, ובכך שהתעלם מדעת מן העובדה שהספר נועד לבני־הנעורים.⁶²

15. ראיון עם ש' בן־ציון מטעם מערכת ‘כתובים’ (1926):

ישראל זמורה [בחתימת י. זה] קיים ראיון עם ש' בן־ציון מטעם מערכת “כתובים”,⁶³ ובו נשאל שאלות המקובלות בראיונות מסוג זה. ה“שיחות” פורסמו ב’כתובים' ובין השאר הובעה שם דעתו על השירה העברית החדשה: “איני מודה בהחלט בכל חידוש בספרותנו. הכל, הכל חיקוי הוא, חיקוי מן החוץ”, ועל “ניצני הספרות החדשה בארץ־ישראל”: “בדרכים האלה שבהם הולכים הסופרים ואגודת הסופרים בארץ לא תקום לנו ספרות בריאה שלה קווינו”. הוא דיבר על ה“קליקות” ועל המפלגתיוּת בספרות, והרים על נס את הסופר מ“ז וולפובסקי בלבד. לראיון זה נוספה הערת המערכת המסתייגת מדעותיו של המרואיין שאינם “אלא פרי חששות מופרזים של מתבודד באהלו”. על ראיון זה, כפי שפורסם, ועל הערת המערכת באה תגובתו הנזעמת של ש' בן־ציון בחוברת הבאה של ‘כתובים’, שבה הוא מברר בהרחבה את דעותיו, שלא נמסרו כהלכה באותו ראיון, מתוך עמדה של נעלב העומד “מחוץ” להתרחשויות.⁶⁴ כצפוי, עוררו דברים אלה תגובות נוספות. האחת, מעֵטו של יצחק למדן, במדורו “מכתב לחבר”, שבו שיבח את סיפוריו של ש' בן־ציון מן התקופה הקודמת, אבל דחה את דבריו “ממעיטי־הדמות” “על החיקוי ועל הכינוף”, ש”טוב שישכחום".⁶⁵

תגובה אחרת, של יצחק גור־אריה, מצטרפת לעמדתו של ש. בן־ציון, כביכול, אולם, למעשה, הוא מביע את דעתו כנגד ספרות אינדיבידואלית ליחידים, הרחוקה מן העם ואינה נעשית “קנינם הרוחני של ההמונים”.⁶⁶

בראיון נוסף עם ש' בן־ציון, בצורת תשובות לארבע שאלות שהציגה מערכת ‘כתובים’ לפני “אחדים מנושאי התרבות שבא”י", חזר ש' בן־ציון על דעותיו כנגד “הכִּתתיות” “המקדיחה” “את כל העשוי פה באש זרה מימין ומשמאל יחד”, כנגד העסקנים, ובעד הסופר האינדיבידואלי, שרק הנאמנות לעצמו היא הערובה ליצירה אמיתית.⁶⁷

16. תכנית לשהות ממושכת בארצות־הברית (סוף 1926):

מצבו הקשה של ש' בן־ציון, והרגשת הניתוק והבדידות שלו גברו בתקופה זו, וכפתרון ביניים להקלת הלחץ הנפשי שבו היה שרוי תיכנן לנסוע לארה"ב לתקופה של שנתיים לפחות. בארץ זו נמצאו אותה שעה בנו ובתו. אירוניה טראגית היא, שהאיש שתרם כה רבות להקמתו של המרכז הספרותי העברי בארץ־ישראל, נאלץ בשלב מאוחר זה של חייו לחשוב על עזיבת ארצו, וביאליק צריך היה להמליץ עליו בפני הוועד של ההסתדרות העברית באמריקה כדי שיעזרו לו ויעסיקו אותו: “אל נא תחמיצו את ההזדמנות שבאה לידכם. מי יודע, אולי יהי הוא הבונה את המרכז הספרותי העברי בתוככם”.⁶⁸ בסופו של דבר לא יצאה תכנית זו אל הפועל.

17. הוויכוח עם תנועת־הפועלים (1928):

בשנת 1928 הופיעה בסִדרה “לנוער” של ספריית ארץ־ישראל של הקרן־הקיימת־לישראל החוברת על “נס ציונה” מאת ש' בן־ציון. על חוברת זו נמתחה ביקורת קשה מאוד ב’דבר' בעריכתו של ברל כצנלסון, שנכתבה בידי ק' ברלב, המאשים את ש' בן־ציון “בכוונה להוריד מעט את הדמות של האמת ההיסטורית” ובכך שהוא “עושה בהיסטוריה ככל העולה על רוחו וללא מעצור”, וכן בכך, שתנועת הפועלים בשבילו היא “מין מפלצת להפחיד בה את הקורא”.⁶⁹

על כך נחלץ ש' בן־ציון לענות, כנגד רצונו, כיוון ששתיקתו התפרשה שלא כהלכה על־ידי הקוראים. אין הוא עונה לגופו של עניין, אלא רואה את עצמו כסופר מן “החיצוניים” “שמחוץ למחנה”, שאינם קשורים למפלגה, ועל כן הכל מותר ביחס אליו, כיוון ש“רוח רעה מפעמת זה כמה בכל פינות ספרותנו”. לתשובה נזעמת ונעלבת זו נוספה, כבעבר, הערת המערכת, המעידה ש“הקורא העברי” “לא שכח את חסד־נעוריו ל’נפש רצוצה'”, אולם מחזקת את הטענה כנגד סילוף ההיסטוריה של תנועת הפועלים הקיים בחוברת זו על “נס ציונה”.⁷⁰

18. “קרבן־העם” (1931):

בכמה מרשימותיו משנות חייו האחרונות, נתן ש' בן־ציון ביטוי עקיף ומכוסה להרגשתו ועשה את חשבון נפשו העגום. ברשימה “יונה” הוא מזדהה עם דמותו של יונה הנביא, שכמותו ירד גם הוא באנייה, ובשעה שהים סער מסביב, התנדב שיטילו אותו אל הים, אם כי ידע “אשר לא בשלי הסער היה ולא בשלי ישתוק”, “אבל היות קרבן לעם בעת צרתו הן מאז חפצתי”. אולם הטראגי שבדבר היה, שהקרבן לא נרצה והיה “קרבן שווא”, שלא טבע אלא צף “על גלי הקצף” ונפשו קוראת להצלה או לטביעה אבל “אין קולה נשמע…”.⁷¹

הערה ביבליוגרפית

*בימת החוקר, ביה“ס למדעי היהדות אוניברסיטת תל־אביב, הרצאת פתיחה בסדרה: “מהפכות, מהפכנים ופורצי דרך ביהדות לדורותיה”, ט”ז באדר א' תש"ס (22.2.2000).

חוות החיות כמשל

“מקום המעשה שלנו – חוה רוסית שביזרעאל הוא” – כך מוגדר המקום באלגוריה “בן־הנשר” מאת ש' בן־ציון, שפורסמה ב‘הפועל הצעיר’ , בט' בטבת תרע“ג (19.12.1912)¹. בחווה רוסית זו המוקפת גדר גבוהה מכל הגדרות, מתהלכים בעלי־חיים רבים: “בהמה, עוף וחי”, שכולם בני חורין בתוכה, ואחרים דואגים לכל צורכיהם. אל תוך חצר זו הובא “בעודנו גוזל ורך, צהוב־חרטום וחסר־הבחנה” “בן־נשר”, ש”חיבה יתרה נודעת לו בתוך חצר זו“, והוא איננו זוכר ואיננו מכיר שום מקום אחר, חוץ ממנה. בן־נשר זה מקנא בתרנגול שבחצר, המסוגל להתעופף קצת, לפרוש כנפיו, לעמוד על הגדר ולקרוא קוּקוּריקוּ בגאווה. בבן־נשר זה מטפלים באופן מיוחד, ו”אותה הזקנה המכלכלת בטובה את כל בני החצר, מביאה פעם בשבת קוּלית שמנה של שׂה, ולו, לבן־הנשר לבדו, היא מגישה מנה יפה זו". ובן־הנשר אכן מסתער על עצם זו, ואוכלה לתיאבון, אבל “כטוב לבו בסעודה”, הוא מפקיר את עצמו לידיה “הנדיבות, של אותה זקנה צנומה”. ומסתבר, כי בשעה שהוא אוכל לתיאבון, היא גוזרת במספריים את נוצותיו הקשות הגדלות פרא, “עד שהוא יוצא לו הדור נאה ומפואר”.

זוהי הפתיחה של “בן־־הנשר”, כשהקורא התמים עדיין אינו יודע מה לפניו, והוא עלול ללכת שולל אחר סיפור המעשה, ולחשוב לרגע, שאכן סיפור נאה על בן־נשר שגדל בלול תרנגולות לפניו. אולם כיוון שמרבית הקוראים אינם תמימים, יש לשער שכבר בפתיחה, ובוודאי בהמשך, יחשדו שאין לפניהם סיפור תמים, אלא משל שנמשל בצדו, בין משל אנושי כללי, שמוסר ההשכל שלו כוחו יפה תמיד, ונמשלוֹ – בני האדם והתנהגותם; בין משל פרטי, המכוּון למאורע שהיה ולאנשים מסוּימים שלקחו בו חלק.

לאחר טיפולה של הזקנה בנוצותיו, מסוגל בן־הנשר להתרומם ולשבת על המוט שמתחת לסככה, ולחוש שהוא “יושב בתוך עמו ובתוך מולדתו”, אבל הוא מרגיש שהוא “משתעמם – משתעמם ואינו יודע מה?…”.

בהמשך מתוארת “החברה המהוגנת” שבחצר, וכאן נחשפת האירוניה בכל חריפותה, ולמעשה יוצא המרצע מן השק, ומתברר לכל קורא שהמדובר באלגוריה, המכוּונת למאורע ולאנשים מסוּימים ביותר. “חברה הגונה” זו דומה ל“משפחה”, החל ב“אב”, “וכלה בחזירים שלו, להבדיל שקולטורא חדשה הם כאן, וחדוש גדול הם בכל העמק”. “אב” זה שהוא “בעל־הבית” מתואר בפרטי פרטים, בתוך רמזים עבים ביותר לזהותו הממשית, עד כדי הזכרה מפורשת של שמו, כדי שלא יהיה איש שלא יזהה אותו, גם אם אינו בקי בפרטים: “בעל־הבית – כרס כבודה לו מלפניו וקרחת כבודה לו בגלגלתו. וכידוע, מי שכרסו נפוחה כדוּד ושגלגלתו חלקה כאבטיח, מראהו – מראה כהן ו’אב‘. ובאמת כהן הוא זה ו’אב’ לכל הקהילה, קהילת הקדש שבחוה”.

לפני שנחשוף את זהותו של ה“אב” וה“כהן”, נתאר את יתר שוכני החווה, ואת קורותיו של “בן־־הנשר”.

החמור. בהמה ענָוה ומרושלה, לכאורה, המצדדת לה תמיד אל הגדרות ואינה רוצה חלילה לתפוס מקום ברבים; אך כיון שהכהן מתישב עליה, סוטרה על אזניה ודוקרה אחורי זנבה – מיד היא נחפזה בכל כח רגליה הקטנות ורצה כחפץ קונהּ נותן אבוּסה. עד לצור וצידון הגיע כבר חמור זה, בין כנעני־ארץ בא והובא – וכבר נעשה בקי ומלומד בארץ.

הכלב. מלומד וחכם הוא בעניניו גם הכלב. כלב פחדן ושפוי, לכאורה, גָבֵחַ וכחוש המצטמצם מתוך חשש, פוסע לאטו על רגליו הארוכות ומסתכל לצדדין – שמא מקל; ואעפ“כ, כמה יודע הוא כלב זה לעשות בחכמה ובמדע! יודע הוא לשאת ולגנוב מכל מטבח בשתיקה, וגם לשוך הוא יודע בשתיקה, ו”בחלקלקות" הוא יודע… אדם – ומיד הוא מריח בו מרחוק, מכשכש זנב כנגדו ונראה כאוהבו; זה לדרכו הולך – והרי פסיעה לו מאחור ונשיכה מאחור – והגבח כלא היה! – אפילו נביחה קלה שלו אינה נשמעת…

החזירים, אמנם בריות שאינן נקיות הם, אבל, כל הרואה אותם נוברים פעם בצבור זה ופעם בצבור זה, יבין כמה חשובים הם העסקנים הללו לעניני החצר; אלה – בכל פנה שבחצר, דריסת־הרגל שלהם ניכרת, ואין מקום נסתר ומוצנע מפניהם – בכל הם נוברים ומהכל הם נהנים, כל החצר לטובתם ולהנאתם היא עומדת. ומכיון שהחצר כלה לטעמם של החזירים היא, האין זה סימן לאלו שבעלי־טוב טעם ודעת הם?

ועוד בחצר: התרנגולות ש“די להן באשפה שבחצר ובתרנגול ההולך לפניהן קוממיות וצעדיו צעדי־און”; הברווזים – ה“עוסקים כל היום בחנוך הדור הצעיר שלרגליהם – משיטים הם את האפרוחים בתוך מקוה זה המשותף להם ולהחזירים, בלי כל להבדיל, משתכשכים בו וצווחים כל היום: ים! זה הים הגדול לנו הוא!” ועוד רואה בן־הנשר, לפעמים: “‘עדת יונים’ או ‘עדת עורבים’ המתעופפים ועוברים על חצר מולדתו”. הוא אינו מקנא, רק משתעמם. הוא אינו מקנא אלא בתרנגול, המסוגל להתרומם על הגדר ולהכריז “אנכי הגבר – ומי בנשרים ידמה לי!?” והוא מקנא גם ב“סערה”.

עד כאן הצגת שוכני החווה. והמשכו של סיפור המעשה: יום אחד פסקה הזקנה לבוא, ובמקומה טרח הכוהן בעצמו בכלכלת העופות, אבל שכח לתקן לבן־הנשר בכנפיו. וכשנזכר בדבר והביא את המספריים, כבר היה מאוחר מדי: בן־הנשר פרח ועמד על הגג, שהוא גבוה אפילו מן הגדר. עדיין לא היה ער לכוחו ופחד, ועדיין היה זקוק לעצם שהיו זורקים לו בחצר, ולא העז לעזבה. אבל בעלי־החיים שבחווה כבר הרגישו בכוחו החדש וניסו להחזירו אל החצר: הכלב נבח עליו; התרנגול קרא לו בוגד, והתרנגולות והברווזים חיזרו אחריו, והחתול, העסוק כל ימיו בהתחבבות על הבריות, גילה לו שאכן מוחרם ומנודה הוא. בינתיים, הכוהן מנסה להחזיר את בן־הנשר “בתשובה אל מוטו” והוא מתחכם לו: מביא עצם שמנה, קושר אותה אל המוט, כדי לתפוס את בן־הנשר בשעת אוכלו, אבל בן־הנשר זריז וחזק ממנו, חובט בו בכנפיו ומפילו על פניו, ומסתבר, “כי כתובת קעקע עמוקה לו בקרחתו הכבודה”, וכידוע, היא פוסלת את הכוהן מלכהן בקודש. בן־הנשר אינו מוותר על העצם, וכשהוא יורד לתופסה, והתרנגול מעז פניו נגדו, תופס אותו בן־הנשר, ונושא אותו עמו למרומים, וסופו שנשארו ממנו רק “שתים שלוש נוצות רכות” העפות ברוח לתוך החצר, להודיע על קצו. ואז הומה כל החצר: הכוהן מביא את “שני נעריו” ובידם נשקו של הכוהן, והם יורים בו ברובה הישן, אבל רובה זה “מפוצץ דיבורים בקול רם, אך מימיו לא קלע עדיין למטרה”. בן־הנשר פורש כנפיו, מתעופף סביב “חצר מולדתו” ועוזבה לצמיתות למרחקים: "הרחק מכל חמור, מכל כלב ומכל קולטורא חזירית… אבדה החצר ואבדה החוה – והוא אל ההרים, אל ההרים ישא נפשו – – – ".

כאן מסתיים הפרק השני, פרק ההתנגשות בין בן־הנשר שגילה את זהותו ובין יושבי החווה. הפרק השלישי והאחרון מתאר את בן־הנשר, שהגיע אל ארץ זרה ורחוקה, שוממה מאדם, ואינו יודע לאן יפנה. והנה מתגלית לעיניו “נשרה” צעירה ויפה, והוא עף אחריה אל מולדת הנשרים, אך היא עוזבת אותו ושוב הוא נשאר בודד בעולם שהוא קר ומושלג: “בלב־הלילה, בלב־השלג ובלב־השמים עמד בן־הנשר, והוא בודד, יחידי ויתום כשהיה – ועיף הוא ויגע הוא וקר לו…” הוא חולם על החווה, על העצם, על הכלב והתרנגול, ועל המספריים, ואחר־כך מתעורר והנה השמש שולח “אברות־אש”. והוא מתעופף ואין יודעים לאן: “רם ומתנשא בשחקים, [– – –] הבודד במרומים!!”

ב. החוקיות הקבועה

זוהי דוגמא לפרשה שהכוחות הנאבקים בה אינם שווים, יש צד חלש וצד חזק. הצד החלש אין בכוחו לשנות את המעשים, ולכן הוא מתגונן באמצעים היחידים העומדים לרשותו – באמצעות המלים, בכוחה של הלשון, שחיים ומוות בידה. זוהי דוגמא מובהקת למלחמתו של יחיד במִמסד, ומַהלכה מאשֵר פעם נוספת את החוקיות הקבועה בפרשות מסוג זה: לטווח קצר ניצח החזק את החלש; באותו דור התגבר הממסד על היחיד; אבל לדורות, בזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי ניצח החלש דווקא, שמלחמתו באמצעות המלים גברה על המלחמה באמצעות המעשים. זכרם של האחרים המעורבים בפרשה, שהיו החזקים בזמנם, נשכח כמעט, ואילו זכרו של היחיד, איש הרוח שהודח – נשאר, אם כי אין לתאר כמובן מחלוקת זו במונחים של שחור־לבן, ולא של צד שכולו זכאי לעומת צד שכולו חייב. הלקח מפרשה זו, הוא: אבוי לחלשים המחכים למשפט ההיסטוריה הצודק; אבל הידד למשפט ההיסטוריה שצֶדק משפטו.

שחזור הפרשה² יהיה בו כדי להעיד לא רק על העניין המסוים שמדובר בו, אלא גם על הדרך שנעשו בה כל מיני דברים בארץ־ישראל מייד עם הנחת היסודות; על האווירה הציבורית והתרבותית בארץ־ישראל. יהיה זה פרק בתולדות כתבי־העת העבריים; בתולדות החינוך־העברי; בספרות העברית; בביקורת, ובעיקר בכוחה של אווירה ציבורית. זוהי עדות לכוחה של דעת הקהל והביקורת, שברצונה מורידה ומצמיתה, וברצונה מעלה ומחייה; וכשהיא שופטת לחומרה, יש בכוחה להחניק ולהרוס את המעשים והעושים בעודם באִבּם, מבלי שיתנו להם סיכוי, ובלא מידת החסד הדרושה תמיד, ובייחוד להתחלות ולמתחילים. ואחר־־כך, לאחר שעוללה מה שעוללה, והרגישה שהגדישה את הסאה, יש שהכול מתהפך, והיא מגיבה במידת החסד על אותן תופעות עצמן שקודם יצאה כנגדן בשצף קצף; ומאירה פנים – לאחרים, שעושים כמעשה הראשונים, שנדונו קודם לכף חובה, אבל הראשונים כבר שילמו את מחיר הראשונוּת הכבד.

ג. “ואלמלי הירחון חשבתי כבר, כי עלי יהיה לצאת את הארץ” (ש' בן־ציון)

כנגד מי וכנגד מה מכוּונים הדברים? מי ומה פגע פגיעה כה חמורה בש' בן־ציון, הסופר המקפיד על כבודו וחרד לכבודה של הספרות, עד שיצא מגדרו והוציא כעסו לרשות הרבים? מדוע נזקק לנשק האליגוריה במלחמתו במי שפגע בכבודו, במעמדו ובסמכותו?

ש' בן־ציון עלה לארץ־ישראל בב' בחשוון תרס"ו (18.10.1905) במטרה ברורה להקים בה מרכז ספרותי עברי ברוח רעיון המרכז הרוחני של אחד־העם. ביטויו המובהק של מרכז זה היה בייסודו של כתב העת ‘העומר’,³ בחיבור ספרי לימוד בעברית כבסיס לפיתוחו ולקידומו של החינוך העברי, בעיבוד ותרגום ספרים מסוגים שונים לילדים ועוד כיוצא באלו.

התכניות להוציא כתב־עת לילדים ולנוער ניסרו בחלל העולם היהודי עוד במאה הקודמת, והתגברו בשנים הראשונות של המאה העשרים. ובארץ־ישראל התחזקו במיוחד לאחר שנת תרס“ט, שנת מהפכת “התורכים הצעירים” והכרזת הקונסטיטוציה, שבעקבותיה הוקלו במקצת חוקי הצנזורה והורחב חופש העיתונות. כך, למשל, מסביר ביאליק במכתבו לש' טשרנוביץ מיום כ' בשבט תרע”א (5.2.1911), על דרך ההומור והביקורת, כי הוצאת “מוריה” חוזרת בה מתכניתה להוציא שבועון לילדים, בשל ריבוי כתבי־העת מסוג זה שצצו באותו זמן בארצות השונות ובארץ־ישראל^.4.

מרדכי בן הלל הכהן ויוסף לוריא

עוד בוועידת המורים שנתכנסה בסג’רה בשנת תרס“ז הוחלט, בין השאר, להוציא עיתון לבני הנעורים. כשנה לאחר מכן, בי”א בתמוז תרס“ח שלח ש' בן־ציון את ה”הצעה" המגובשת והמפורטת שלו “לפני מרכז ההסתדרות של מורי א”י ע“ד הוצאת ירחון לבני הנעורים”, שעדיין לא נזכר בה שם הירחון. ההצעה כללה את הסעיפים הבאים: “המגמה”; קהל היעד – “התוֹעָדָה” –; החלוקה למדורים –“העניינים וכמוּתם” –; התקציב – “הבודג’יט” –; “ההכנסה”.⁵

בסעיף “המגמה” נאמר: “התפתחות שכלית והשתלמות רוחנית בכלל, חִבה הבאה מתוך ידיעה והכרה, לעם ישראל, לארצו ולספרותו בפרט – זאת היא מגמת הירחון”. ההכנות המעשיות להוצאתו לא החלו אלא בקיץ תרע“א, והללו לֻווּ בגל של שמועות משמועות שונות.⁶ הרעיון היה של ש' בן־ציון, שאך זה התאושש מהפסקת הוצאתו של ‘העומר’, ויזם את חידוש סדרת “בן־עמי” שלו, ספרי הלימוד המותאמים לבתי־הספר בארץ־ישראל, ועמם גם הוצאת כתב־עת לבני הנעורים.⁷ בכ”ט באייר תר“ע, פורסמה ב’הפועל הצעיר' הודעה על ייסודה של החברה “ברקאי” – “הנסיון הראשון של עבודה ספרותית קבועה ומסודרת ולברא עם זה מרכז ספרותי קיים בארץ־ישראל”. זו הייתה חברת מניות, ששָׂמה לה למטרה “לכנוס, לאצור וליצור ספרות עברית שלימה שתפרנס את נשמות האבות והבנים יחד”. על הודעה זו, שחותם סגנונו המיוחד של ש' בן־ציון טבוע עליה, חתמו, בשם “ועד ההנהלה של הח' ברקאי”: מרדכי בן הלל הכהן, ש' בן־ציון וד”ר יוסף לוריא.⁸

מרדכי בן הלל הכהן מספר בזיכרונותיו,⁹ שהישיבה הראשונה שדנה בהוצאת ‘מולדת’, ושהשתתפו בה 26 אנשים, התקיימה בביתו של אליהו ברלין, בט“ז בסיוון תר”ע, והוא היה מי שנתן לירחון את שמו. את הרישיון להוצאת כתב־העת השיג ד“ר יצחק לוי, מנהל סניף בנק אפ”ק בירושלים, שהיה בקי בסדרי השלטון התורכי.

ואולם דומה, שיש להקדים גם תאריך זה. בעיתון ההיתולי לפורים ‘ליהודים’ בעריכתו של ק"ל סילמן (חוברת 2, י“ד באדר ב' תר”ע, עמ' 12), כבר מלגלגים על ירחון זה, הנזכר בשמו, בנוסח האופייני לעיתון זה:

פרויקטים לאלפים, תכניות והצעות של התפעלות לרבבות מעובדות למחצה לשליש ולרביע בכל עניני הוצ' ספרים עתונים וירחונים לקטנים ולגדולים, וכן לעניני שבוח הדפוס, נמצאים בשפע רב לכל חובבי הספרות!!!

הכתבת: ש. בן־ציון, יפו, אחוזת בית.

מילדת מנוסה

מתבקשת להוצאת “המולדת”.

לפנות אל הוועד: מרדכי בן־הלל, ש. בן־ציון וד"ר לוריא. יפו.

מארכיונו של ש' בן־ציון ומארכיונים אחרים מסתבר, שההכנות המעשיות להוצאת כתב־העת לנוער החלו בכסלו תרע“א (דצמבר 1910), והן חושפות למן ההתחלה עירוב של ייאוש ותקווה, אכזבה וציפיות. מכּתבה מכינה ב’העולם' (ללא חתימה), ו' באדר תרע”א (9.3.1911), מסתבר, שהתכנית להוצאת ירחון לבני הנעורים ששמו ‘מולדת’ בעריכתו של ש' בן־ציון, מטעם אגודת המורים בארץ־ישראל ובהשתתפות חברת “קוהלת”, הייתה צריכה לצאת אל הפועל עוד בחודש ניסן תר"ע. מראשיתה לוּותה תכנית זו בספקנות ובאי־אמון, בגלל ריבוי ההכרזות על הוצאות עיתונים וכתבי עת חדשות לבקרים, “שיצאו לבטלה ועקבותיהם לא נודעו”.

דוגמא לחוסר ההתלהבות של העסקנים להוצאת ‘מולדת’, נמצאת במכתבו של מנחם אוסישקין הנמרץ והתקיף, ראש ועד “חובבי ציון” באודסה לחברי הוועד להוצאת ‘מולדת’ מיום י“ג באדר תרע”א (“גנזים” 29590):

ואולם מוצא אני לחובה לי להודיע לכם יחד עם זה את ספקותי בנוגע להצלחת המפעל. קשה לקוות, שאורגן היוצא בא"י, יתפשט הרבה בארצות הגולה, ביחוד ברוסיא. [– – –] ביחוד קשה יהיה עתה לירחון לבני הנעורים להתפשט ברוסיא, בשעה שיש לנו פה כבר שלשה עתונים ממין זה (הירדן, השחר והפרחים). [– – –] כמובן, חפץ אני בכל לב שאתבדה פעם זו, ושחפצכם יעלה בידיהם באופן היותר רצוי.

אפילו דניאל פרסקי, התומך הנלהב בכל מפעל ספרותי עברי בכלל, ובזה הבא מארץ־ישראל בפרט, מרגיש הכרח להעיר בפקפוק, במכתבו אל ש' בן־ציון מיום חהמ“פ תרע”א (“גנזים” 30045): “וכי צרך יש להרבות דברים שכל אלה ההבטחות שאינן מתמלאות והבנינים שאינם מתקיימים גורמים נזק רב מאד לספרותנו?” ובענין ‘מולדת’, שה“פרוספקט” שלו הגיע אליו, הוא מייעץ לעשות כל מאמץ ולנקד את כולו, לנהוג “כתיב אחד מדיק”, מבקש תחשיב לעלוּת הוצאת כל חוברת בניקוד מלא ומבטיח את עזרתו.

הכנות אלה החלו משהובטח קיומו הכספי של הירחון באמצעות חברת “קוהלת” – היא חברת המניות של אגודת המורים, שנוסדה בשנת תרס“ה במטרה להפיץ ספרי לימוד וקריאה בלשון העברית לבתי הספר בארץ־ישראל (‘הד הזמן’, פטרבורג, גל' 237, י“ט בחשוון תרס”ט, ועוד). נוסד ועד להוצאת ‘מולדת’, שחבריו היו: א' ברלין, ז”ד לבונטין, מב“ה הכהן, בצלאל יפה, מ' שיינקין; פ' אוירבך – נציג מרכז המורים; מ' דיזנגוף – נציג חברת “קוהלת”. עריכת הירחון נמסרה “לחברנו מר ש' בן־ציון” (‘החינוך’, תרע"א) ונבחרה ועדה ספרותית בהשתתפות: ד”ר יוסף לוריא – נציג “קוהלת”; מרדכי בן הלל הכהן – נציג הוועד להוצאת ‘מולדת’; י' אוזרקובסקי – נציג מרכז המורים.

להקצבה של חברת “קוהלת” (1000 פראנקים) נוספה הקצבתו של מרכז הסתדרות המורים (1700 פראנקים) ותרומתם של ציוני מוסקבה יחד עם הנדבן – “הלא־ידוע”, כפי שמכנה אותו גרשון גרא¹⁰ – י"ל גולדברג בווילנה (1500 פראנקים).¹¹ גם הוועד האודסאי, על אף הסתייגותו של אוסישקין, “קצב 30 פר' בעד כל גליון נדפס”.¹²

ההכנות המעשיות של ש' בן־ציון היו בשני כיוונים: לצורך גיוס כספים, ובעיקר להשגת חומר ספרותי מתאים. כשהוא כותב לתומכים, הנעימה היא של ייאוש ואכזבה מן היחס של המוסדות והעסקנים למפעלי הסתדרות המורים ו“ברקאי” בתוכם, ומחוסר ההיענות של הגולה לסיוע למפעלים בארץ־ישראל; ואילו כשהוא כותב אל הסופרים, הנעימה היא אופטימית ואף נלהבת, כדי לעודדם להשתתף. כך, למשל, במכתבו לי“ל גולדברג, מיום ז' בכסלו תרע”א:¹³

כן, יש “מרחק” בין א“י ופעולתנו הלאומית. [– – –] – על שיוך אחד מכל חלומותי עדיין רוצה אני לקוות שאפשר ייצא לפעולה בזמן קריב – והוא, דבר הוצאת הירחון לבני הנעורים בא”י (שכבר דיברתי אתך בנדון זה). הצעתי עכשיו הדבר לפני “קוהלת” ונתקבל בהחלטה חיובית, כמו שתראה מדו“ח האספה שנשלח לך. “רוצה אני לקוות” – אבל עדיין לבי מהסס אם אפשר לקוות גם על זה שיהא נעשה כאן ובזמנו. והרי אפשר מאד כי עד שתבא “התעוררות” ועד שתבוא זו לידי אפשרות, יתחילו להוציא בינתיים ירחון כזה בחו”ל – ואנחנו נראה את עצמנו כחותרים תחת יסודותיו של זה!…

ממכתב זה נראה, שהוצאת הירחון היא אכן פרי יוזמתו של ש' בן־ציון, שנתקבלה אצל חברת “קוהלת”. גם מטעם זה, וגם משום שש' בן־ציון היה הסופר הבולט ביותר בארץ־ישראל של אותן שנים, ומי שנחשב בר־סמכא בענייני חינוך, וכבעל ניסיון בעריכה, הייתה בחירתו לעורך טבעית ומתבקשת מאליה (על סיבות אישיות מובהקות לבחירתו כעורך, ראה להלן במכתבו לביאליק ולרבניצקי, מיום כ“ג בטבת תרע”א).

הדף הראשון של העתון “מולדת”. האיור מאת אירה יאן

בסוף חודש טבת תרע“א כבר היה המאניפסט של ‘מולדת’ מוכן, שוגר לאנשים שונים, ובתוכם גם לאחד־העם “רבו” של ש' בן־ציון, ולמערכת ‘האור’, שפירסמוֹ כחודש לאחר מכן (כ“ה בשבט תרע”א, 26.2.1911). נוסף ל”פרוספקט" של ‘מולדת’, שיגר ש' בן־ציון בראש חודש שבט מכתב לאחד־העם,¹⁴ ובו סיפר לו על ‘מולדת’ ועל הרגשתו וציפה לעידודו ולברכתו:

ובזה אני נגש לעבודה שהיא הרבה יותר קשה ויותר אחראית מעבודת “העומר” לא רק מצד התוכן, אלא גם מן הצד הטכני – מדי חודש בחדשו חוברת עם ציורים בא"י, זהו דבר קשה מאד;

בהמשך מספר ש' בן־ציון לאחד העם על מדיניות הפניות שלו לסופרים שישתתפו בכתב־עת זה, ולפיה, בכוונתו לפנות לסופרים החשובים שלנו, גם משום “עצם התועלת שבדבריהם לעצמם” וגם משום שבכך “ישמשו מופת לשאר חבריהם” “צעירי הצאן”. והנימוק העקרוני הוא: “כי בכלל סופר בעל הגיון ובעל סגנון יכול לדבר לבני הנעורים כשהוא רוצה”. בנימוק זה טורח ש' בן־ציון לשכנע את אחד העם שיראה “חובה” לעצמו להשתתף בכתב־עת זה “כי אלו ישמעו לך וגם יאמינו בך!” ולדעתו “את הסגנון וההרצאה אינך צריך חלילה לשנות בשביל אלו”. הוא מפציר בו "שאתה תפתח לנו שער ה’מולדת‘, כדרך שעשה ב’העומר’, ומתייעץ עמו כעורך, בנוגע לתוכנו של כתב העת, לתרגומים שצריכים להיכלל בו, ולעניינים הראויים להידון בו.

בסיום המכתב, באותיות קטנות, נוספה שורה המראה כי ש' בן־ציון נאחז בעריכת ‘מולדת’ כבעוגן הצלה, להצדקת המטרה שלשמה עלה לארץ־ישראל, לאחר הייאוש והאכזבה הקשים שנחל בעריכת ‘העומר’: “ואלמלי הירחון חשבתי כבר, כי עלי יהיה לצאת את הארץ…”

תשובתו של אחד־העם, מלונדון, מיום כ“ח בשבט תרע”א (26.2.1911)¹⁵ היא קרירה ומסתייגת ואינה נעדרת עקיצה ונזיפה כלפי ש' בן־ציון: “אבל חלילה לי לרפות ידיך במלאכת שמים; אדרבא, רוצה הייתי לעזור לך אלא שלצערי, עדיין איני יודע במה אעזרך”. אין הוא בטוח שסגנונו מתאים לבני הנעורים, והראיָה, שבכל ספרי הלימוד ‘בן־עמי’ של ש' בן־ציון, “אין אף עמוד אחד משלי. ורואה אני בזה הסכמה כללית מצד הפדגוגים שלנו, שאין דברי מסוגלים – אם מצד סגנונם או תכנם – להיות מקרא לנערים”. וכן “ואני לא ידעתי, מה טיבם של בני הנעורים בא”י עתה ומה הוא הרוח השולט בעולם קטן זה" ולכן “מוצא אני לנחוץ לכבוש דברי עד שיצאו החוברות הראשונות”.

גם א. דרויאנוב, שהיה עורך ‘העולם’ באותה עת, לא נענה להזמנה להשתתף, אולם נתן מקום בעיתונו לרשימה המבשרת את התכנית להופעת ‘מולדת’ (ט' באדר תרע"א, 9.3.1911). אלא שזוהי רשימה בלתי־מתלהבת, המסתייגת מן האפשרות שהתכנית תצא מן הכוח אל הפועל, לאחר כל־כך הרבה תכניות שקרסו. דרויאנוב יודע שש' בן־ציון לא ישבע נחת מרשימה זו, ובמכתבו אל ש' בן־ ציון מווילנה, מיום י' באדר תרע"א (“גנזים” 29794), יום אחד לאחר הופעתה בדפוס, ובתשובה על מכתבו של ש' בן־ציון אליו (שלא הגיע לידי) “להודיע ב’העולם' את דבר יסוד ה’מולדת' ולהסב אליה את הלבבות”, הוא כותב בגילוי־לב:

אל נא תכעס על הדברים שהקדמתי ברשימתי לגוף הענין: אמרתי את אשר עם לבבי. הרבה יותר מדי הבטחתם לנו, אתם סופרי ארץ־ישראל, בשנים האחרונות, ולא קיימתם, וראויים אתם לתוכחה. – כשתצא החוברת הראשונה של ה’מולדת' ותשלחה לי ודאי לא אחמיצה בידי מבלי לשוב ולדבר דברים אחדים על אודות מפעלכם החדש הזה.

על הבקשה להשתתף, שנשלחה אליו בנוסח: “כל בעל כשרון בלי שום יוצא מן הכלל יכול לכתוב לגיל זה” ענה ביותר משמץ מרירות: “להוי ידוע לך, שמעולם לא הייתי בעל כשרון. שום כשרון סופרים אין לי; אין לי גם שום כשרון אחר בעולם. לי יש רק כשרון אחד – לעבוד כל היום וכל הלילה, לעבוד עד כדי הקאה, עד כדי פגיעת המרה, ותו לא”. עזרתו של דרויאנוב נתבטאה גם בכך ששלח לו “י”ד אדריסות", והעביר את המכתבים שהמציא לו ש' בן־ציון לנמעניהם.

בין מי שפנה אליהם להבטיח את השתתפותם בכתב העת היו: י“ח ברנר; דבורה בארון; אשר ביילין (בלונדון); ביאליק ורבניצקי (באודסה); אחד־העם (בלונדון); א' סמיאטיצקי (בוורשה); יהודה גרזובסקי (בבֵירות); דוד שמעונוביץ (בברלין), שמכתביו אליהם או מכתבי תשובתם אליו נשתמרו בארכיונו ב”גנזים". וכמובן לרבים אחרים, שלא נשתמרו המכתבים אליהם ושהפנייה אליהם נעשתה בעל־פה.

על מצב־רוחו הטוב של ש' בן־ציון בשעה שעשה את ההכנות להוצאת ‘מולדת’ ושיגר מכתבים לכל ידידיו ומיועדיו לקחת חלק בירחון זה שבעריכתו, יעיד מכתבו לביאליק ולרבניצקי, מיום כ“ג בטבת תרע”א.¹⁶ המכתב הכתוב בנעימה בלתי־שגרתית אצלו שהומור ואירוניה עצמית משמשים בה בערבוביה, מודיע להם על בחירתו כעורך ומזמין אותם להשתתף ולשתף אחרים בו:

גם הפעם אני כותב לשניכם (ולא ע"י ה' אוסישקין!) בכדי שלא תתנו מנוח זה לזה, ויהא מלאך אחד מכה את השני ואומר לו: “תן!” – ותתנו.

כמתעתע אהיה בעיניכם אחרי מכתבי הקודם, כשאבשר לכם הפעם על הגאולה ועל התמורה, כי נשאר אני לישב בא“י ולעסוק דוקא ב”מרכז ספרותי“!… אולם חייכם שאיני משקר לכם הפעם כשם שלא שקרתי גם במכתבי הקודם. וזה הדבר: שמעה ציון כי בן־ציון עומד לצאת ותרגז ותחל ת”ק על ת“ק. “ציון”, כלומר סוד רעים שלנו ביפו. ונאספו שלא מדעתי והחליטו לעשות דבר, שלא יכלתי לפעל עליהם לעשותו זה ג' שנים, – היינו ליסד ירחון מצויר לבוגרים (הערה בלשנית – אם בוגרת מפני מה לא בוגר?) “קהלת” ו”אגדת המורים" נותנות שלשה אלפים פר' להפסד, וועדה־כספית של בעלי כיס משלנו (ואפילו “שר הכספים” ליבונטין עצמו עם זקנו בתוכה) מקבלת עליה לשאת את שאר ההפסד, אם יהיה, מכיסה של כנסת ישראל – אחת היא, אלא שהם ערבים לדבר. (הדבר נעשה ביום ששלחתי לכם את האגרת, בערב). ובכן מה הדבר חסר? רק חמר ספרותי בלבד. נעורו המוחין דקטנות שלי, וכנראה לא יחסר גם חמר. מתרגמים וקומפילאטורים יש לי ביפו גופא די והותר, גם קצת מסַפְרים יש כאן; ואני בתוכם, אלא… הזמן קצר: מוכרחים היינו להחליט שהחוברת הראשונה תצא בניסן מכמה וכמה טעמים גלויים ונסתרים – ובכל עמדו לי בשעת צרה!

וביחוד, עומד אני בסכנה גדולה להוציא את החוברת הראשונה בלי שיר – כי שירה אין בציון, כל שירתנו היא רק על אדמת נכר ־ ואתם מבינים מה זה ירחון לבני־הנעורים חוברת ראשונה בלי שיר! זה יהיה החסרון האחד (כי מבטיח אני לכם שהחוברת תהא דוקא יפה) השקול כנגד כל החסרונות – סקנדל ולא ירחון יהא זה!

ובכן, עכשיו, מה יאמר שר השירה שלנו ע"ז? בכל מקום אתה מוצאהו; אורח יקר, אבל בכל מקום הוא מזדמן, רק לא“י לא בא אלא לקבל כבוד בחנם ולא שלם לה ולילדיה ששמח עליהם אפילו בשיר אחד! ובטוח אני שרק אני החייב בדבר. כי אילו היה שופמן למשל מוציא את “העמר” ודאי שלא היה פורש ממנו בלא כלום. אבל עכשיו, אעפ”י שאיני ולא הייתי מעולם “צעיר”, מקוה אני סוף סוף שזכות צעירי א"י תעמד לי, ואם אתה רבניצקי לא תתן לו מנוח – כתב וכתב שיר ושיר (ודוקא לא שיר ילדותי, ויכול אני להתיר לו גם לא ארצישראלי) ויפתח הוא את החוברת! כי כלום יש מקום בעוה“ז ששֵם ביאליק נשא כ”כ על שפתי בוגרים ובוגרות כמו כאן? הגמנסיה כלה שואלת את בנַי הלומדים שם, אם יש כבר שיר של ביאליק בשביל ירחונם. התבישני, ביאליק, נגד כל העם הזה, הקטנים והגדולים? בלי תירוץ – תכף שב וכתב, תכף ומיד, כי השעה דחוקה! חנני! רחמני! הצילני! מצא אתה כל מלה של בקשה שאי אפשר לעמוד כנגדה ובקש וחנן את עצמך בה – ועשה עמי אות לטובה! הלא תעשה זאת הפעם!

ח“נ ביאליק, י”ח רבניצקי וש' בן־ציון

המשך המכתב נרגש לא פחות, ובו הוא מפציר ברבניצקי שיכתוב “מאמר על הבדיחות היהודיות, שאתה עוסק בהן עכשיו” ומדגיש “כי לא לילדים אלא לבחורים אתה מדבר, [– – –] וגם לעם”, ו“עם קורא עברית יש בא”י", ובשניהם הוא מפציר ללכת אל מנדלי “ולפעול עליו, שיתן גם הוא איזה דבר, ואפילו יהיה זה מתולדות הטבע שלו”. וכדי לשכנעו הוא מספר להם כמה יפה חגגו בארץ את חג יובלו. בסיום קריאה נרגשת זו לסייע לו הוא מוסיף:

כך! מתוך בקשה רבה שכחתי, לומר לכם שם הירחון – שמו בישראל: “מולדת” – ולכו קראו גם אתם כך לירחון, לא תוכלו! הפרוגרמא מובנה: ספרות ומדע ולבסוף מקצת דברים בטלים, אבל מבטיח אני לכם שלא תבושו באכסניה זו! עיקר שלא תשכחו, כי לא לילדים קטנים אתם נקראים הפעם אלא לבחורי ישראל כמעט מגילה “OΓAPKИ” [רוסית. פירושה: אודים, פסולת־שריפה] שלכם, אבל אלה לא אודים עשנים הם, אלא עצים רעננים על אדמת מטעם, בחורים נחמדים, אני אומר לכם – מסוג זה שהביאו פרחים לביאליק. זכור זאת ביאליק והשב להם הפעם לפחות פרח אחד!

הרגשת הביטחון והעליצות של ש' בן־ציון גדולה כל כך, עד שהוא מרשה לעצמו “לעשות כבתוך שלו” בכתבי־יד שקיבל בשביל ספר אחד, ולהעבירם ל’מולדת‘, כנגד רצונו המפורש של המתרגם. המדובר בתרגום סיפורו של בן־עמי “החסידות” בידי יחיאלי, שנועד לספר הלימוד שלו ‘בן־עמי’: “אעפ”י שיחיאלי אינו רוצה, אבל איני שומע לו. כשהשעה דחוקה שַאני. ואתם הן לא תבכו הרבה לאבדה זו שהיא אצלי ‘מציאה’ גדולה לפי שעה“. אין ספק ש”נימוסי עריכה" מסוג זה לא הרבו לש’ בן־ציון ידידים, והגבירו את הרגשת הטינה כנגדו. ועוד הוסיף בשולי מכתבו: “עשו סופרים באודסה ל’מולדת'. מכל מי שיש תקוה – הזמינו אותו !” פנייה נרגשת זו וגם האחרת שבאה בעקבותיה (ראה בהמשך) לא נשאו פרי. ביאליק לא השתתף ב’מולדת' בעריכתו, כשם שלא השתתף בעבר ב’העומר' שלו.¹⁷ ואילו רבניצקי, שנענה ושלח כתב־יד, איחר את המועד, כיוון שבינתיים התפטר ש' בן־ציון מן העריכה והחזיר לו את כתב־היד (ראה בהמשך, מכתבו אליו מיום כ“א בטבת תרע”ב).

גם הנעימה במכתב לברנר מאותו יום (כ“ג בטבת תרע”א; “גנזים” 18356) מעודדת, מבוּדחת ומלאת ביטחון:

ובכן – אל תאמר איני יכול. סופר בעל כשרון וטעם צריך שיהא יכול. כלום לא היית נער, כלום אינך רואה נערים? ועתה, הצג נא לפניך נער בן 14 או 15 וספר לו מה שאתה רוצה ומוצא שכדאי הוא לו לשמע דבר זה. לצורה אל תדאג; אינך צריך כלל לשנות טבעך בשביל זה, כי לא לקטנים אתה דובר. מובן, כי צריך להשתדל לדבר עד כמה שאפשר בתמונה, במעשה ולא בדרך ההפשטה, ואת זה הרי תבין מעצמך.

בשולי המכתב נוספה ברכתו של עגנון לברנר. ברנר אמנם לא השתתף ב’מולדת‘, אבל ראה את עצמו כשותף בהוצאתו, כפי שכתב לדניאל פרסקי ביום 24.3.1911, בתשובה על תמיהתו, מה טעם יש להוציא כתב־עת נוסף לנוער, בשעה שקיימים כתבי־עת כאלה במקומות אחרים.¹⁸ לאחר זמן יצא ברנר להגנתו של כתב־עת זה ולהגנת עורכו, כנגד המתנכלים להם (על כך בהמשך). לאשר ביילין כתב ש’ בן־ציון: “סיפורים איני דורש דווקא שיהיו מחיי הילדים וענייני ילדות, כי ה’מולדת' נועדה לבני הבגרות”. (בלא תאריך. “גנזים” 11994).

ש' בן־ציון, שנודע ברבים כעורך העושה בכתבי אחרים כבתוך שלו, גרם לכך שמקצת הסופרים לא הסכימו לשתף עמו פעולה, ביניהם מי שנכוו בעבר, ואחרים הזהירו אותו, שלא יתקן ולא ישנה את דבריהם. כך, למשל, כתב אליו יהודה גרזובסקי, במכתבו מיום י' בשבט תרע“א (8.2.1911, “גנזים” 29770) בלשון רכה: “ואגב, מכיוון שנגעתי בסגנון, אגיד לך את אשר עם לבבי, כי לדעתי לא טוב תעשה אם תחפץ לתקן הכל כי יהיה לפי סגנונך. [– – –] בכל אופן, בירחון צריכים לבוא כל הסגנונים, ומה גם בנוגע לסופרים שיש להם כבר סגנון ידוע, ואם תבוא לתקנו הרי אתה מקלקלו על כרחך”. אבל במכתבו האחר אליו מיום כ”א בשבט תרע"א, 19.2.1911 (“גנזים” 29771) כנראה כתשובה על תגובתו הנזעמת של ש' בן־ציון למכתבו זה, הוא ממהר לסגת בו מביקורתו זו: “ובדבר הסגנון, ידוע לך ידידי כי אינני מהקפדנים, ואינני קובע מסמרות להגיד כי אסור לשנות מה שכתבתי, להפך, אני אסיר תודה אם אתה מתקן איזו מלה או איזה מאמר או איזה מבטא”.

גם דוד שמעונוביץ, במכתבו מברלין מיום י“ב בשבט תרע”א (“גנזים” 30200) מזהיר את ש' בן־ציון באותו עניין עצמו. אזהרתו הנעשית על דרך ההומור, מעידה על החשש האמיתי מתיקוני עריכתו של ש' בן־ציון, ועל השם “הרע” שקנה לו בתחום זה. שמעונוביץ שולח אליו שיר שנכתב לפני שנתיים, ושלפי דעתו “יְאַכְּלו אותו גם בני הנעורים”, והוא מרשה לש' בן־ציון לזרוק אותו אל הסל אם לא ימצא חן בעיניו, אבל אם יחליט להדפיסו, אינו מסכים בשום אופן שיעשה בו שינויים:

טלטלהו אל הסל טלטלה גבר וצנף תצנפהו צנפה כדור (עיין ישעיהו כ"ב), כי יש לי ברוך השם קופיה משיר זה. אגב אורחא: הכבר רכשת לך סל רדקציוני? סל – זהו ראשית חכמה. אין סל – אין מערכת. [– – –] אולם אם ייטב בעיניך ותחליט להדפיסהו אז בבקשה ממך ל“הצטרמן”¹⁹ אתי ולבלי לעשות בו שום שנוי. חזקה אצלי: קשים שנויים, הנעשים לא בידי המחבר עצמו לשיר כאיזמל בבשר החי, ויש אומרים כספרות היפה לאחד העם, ונוסחא אחרונה כ“שאלת היהדות” לש“י איש הורויץ או כ”מינות ואפיקורסות" ל“מבקש האלהים” שלנו, להד“ר קלוזנר שלי”טא. הקראת את מאמרו של אותו ד"ר על דבר אפיקורסותו של ברנר?²⁰

אין ספק, שהיו בין המשתתפים כאלה שאכן ערך ש' בן־ציון את כתבי היד שלהם עריכה נמרצת, והם נפגעו מכך, ונטרו לו. גם זה לא הוסיף ליחס האמון אליו, והגביר את ההתנגדות לעבודתו כעורך ואת הביקורת על החוברות שערך.

בכ“ג באדר תרע”א נשא ש' בן־ציון לאישה את בת־שבע יוניס, שהייתה מראשוני הרופאים בארץ־ישראל. במכתבו מיום כ“ט באדר תרע”א²¹ לשותפיו ב“מוריה” בהמשך לדין ודברים המסוכסך והנרגש ביניהם בענייני כספים ושותפות, הוא מניח לנושאים הפינאנסיים העומדים על הפרק ופונה אל ביאליק, כידידו הקרוב והאינטימי. הוא שופך לפניו את לבו ומספר לו על השינוי לטובה שחל בחייו, אבל גם על הרכילות העוינת שהייתה מנת חלקו ביפו לפני שפגש באישה זו: “והעיר יפו הומיה ושולחת בנו לשונות מלאות זוהמה… מפני מה ולמה?” על השנה הקשה שהייתה מנת חלקו הוא מספר לו: “חיל ורעדה אחזוני, אחי, בזכרי מה היתה השנה הזאת לי. כמשחק הייתי בידי האלוקים והשטן יחד, מות, יאוש גמור מן החיים הרס והתמוטטות סך־הכל מר ומעליב על כל העבר שלי ועתיד קר ואפל מבלי שום תקוה”. באותו מכתב הוא פונה שוב לביאליק שישתתף ב’מולדת':

בתור אח ורֵע אני קורא לך שוב: עזור ל“מולדת”! הנה על ידי רבניצקי הבטחת לשלוח ועדיין לא שלחת. ואני מחכה ומצפה לעזרתכם. מחכה ומצפה אני, כי תקחו גם דבר מאת הסבא ותשלחו לי. למה לא ייקר בעיניכם הדבר הזה? ועד מתי אצפה? בשבילכם ובשביל שכמותכם שהבטיחו לי (גם “אחד העם” בתוכם) החלטתי לדחות הוצאת חוברת ראשונה ואוציא באייר חוברת כפולה. והנה אחרים כבר התחילו לקיים הבטחתם – ומדוע תהיו אתם האחרונים בשעה שחשבתיכם לראשונים? האמינו שלא תתביישו חלילה ב“מולדת”. תנו לי יד להוציא חוברת ראשונה כפולה זו שתהא יכולה לשמש מופת, ותראו איזה ירחון יפה זה!… אנא הושיעו נא, אנא הצליחו נא.

ד. המלכוד הביקורתי

החל מן החוברת הראשונה לא הייתה קבלת הפנים מעודדת, אם לנקוט לשון המעטה, לא בעיתונות ואף לא במכתבים הפרטיים שקיבל ש' בן־ציון מידידיו. כל חוברת וחוברת לוותה בביקורת ש“קטלה” על ימין ועל שמאל, ששום פרט לא מצא חן בעיניה, ואף לא הקונצפציה הכללית. ולא עוד אלא שמה שכבר הואיל למצוא חן בעיני מבקר אחד, נחשב למגרעת בעיני חברו. אם הדרישה היא לארץ־ישראליות מצד אחד, הרי משמתמלא תנאי זה, קובע האחר, שהדבר מעיד על מלאכותיות וזיוף; ואם האחד תוהה על הקונצפציה הכללית ועל קהל היעד שאליו מכוונים הדברים, בא האחר ומתרעם על שהעורך ממלא בנאמנות את כל סעיפי התכנית שהכריז עליהם ב“פרוספקט” שלו. החריג, אולי היחיד, באווירה כללית בלתי־אוהדת זו הוּא ‘הצפירה’, בעריכתו של נחום סוקולוב, שבו פורסמו שלוש רשימות ביקורות אוהדות, בלתי־חתומות, על החוברות בעריכתו של ש' בן־ציון.

בפורים תרע"א, עוד לפני שהופיעה החוברת הראשונה, ובשעה שהיו ההכנות להוצאתה בעיצומן, שימשו הירחון ועורכו כאחת המטרות הקבועות לשניים מעיתוני ההומור והסאטירה שהופיעו בארץ־ישראל באותה שנה,²² יחד עם יתר הפעולות, האנשים והמאורעות שבארץ־ישראל ובעולם היהודי באותו זמן.

ק"ל סילמן, בעיתונו ‘ליהודים’ (גל' 3, י“ד באדר תרע”א), שכבר הזכיר את ‘מולדת’ בגיליונו הקודם מלפני שנה, ממשיך באותו קו, ויוצר לשון נופל על לשון בין שמו ‘מולדת’ ובין פעולת המיילדוּת, ובעקבותיו הולכים גם האחרים.

ליהודים‘, עמ’ 2, במדור “שעה אחרונה”: “המילדת הג' יצחקי נקראה מירושלים להוצאת ה’מולדת' ביפו”.

עמ' 12, במדור “ידיעות ספרותיות”:

– בקרוב יתחיל לצאת ביפו ירחון מצויר בשם “יהיה יוצא”. הוא נועד לבני הנעורים מהגילים האלה: מן 9 שנים עד 10, מן 11 עד 12, מן 13 עד 14, מן 15 עד 16, מן 17 עד 18 ומן 19 עד 20, העורך מבטיח, כי המאמרים כתובים בסגנון רצוי לכל מיני קוראים. וכדי להקל את הקריאה תהיה ההרצאה של המאמרים באפן כזה, שיוכלו הקוראים לקרא אותם ישר והפוך מסוף המאמרים לתחלתם, ובכל זאת התכן יהיה שמור ומתאם, אל ההגיון. בסגנון זה, מצהיר העורך, יש גם משום תחית הסגנון הקלאסי של היצירות הספרותיות הקדמוניות, כמו: “תפל עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן, כאבן ידמו זרועך בגדול ופחד אימתה עליהם תפל”.

מקום מיוחד מוקדש לפארודיה על אחד הפרקים מספרו של ש' בן־ציון בן־עמי‘, העושה לצחוק את הפרק על תפוח האדמה – “הקרתופל” – ומגיבה בכך בעיקר על הוויכוח במרכז אגודת המורים בדבר הצורך בבחינות של המורים מטעם המרכז, שעמד אז על הפרק, ובו נקט ש’ בן־ציון עמדה שלילית נחרצת כלפי הרעיון (ראה בפרק הקודם).

‘ויזתא’ – קובץ שנתי (יוצא ע"י צעירים מרחבות) [אדר תרע"א], במדור “משלוח מנות”:

ל“מולדת” מילדת

“פליטון. א) פרקי שירה”: “מולדת” מה אומרת? באתי עד משבר וכח אין ללידה.

במדור “ידיעות אחרונות”, חלומו של ש' בן־ציון:

בחלומו, והנה קמה “המולדת” וגם נצבה, ו“הירדן” ו“השחר” משתחוים לעמתה ואומרים:

“עכשיו שנוצרנו כאילו לא נוצרנו” ויקץ – והנה חלום!

‘האור’ קידם תחילה את תכנית הירחון בברכה, ופירסם במלואו כמעט את “הפרוספקט” או בלשונו את “התסכית”, שהיה מונח במערכת כחודש ימים, והעיד עליו: “קבלנו תסכית מעניינת מאד הן בסגנונה והן בבאור מטרתה, ולא מצאנו אופן יותר טוב להגות לחברנו החדש את אהדתנו האמתית מאשר לפרסם גם עבור קוראינו את התסכית הזאת” (“הירחון החדש ‘מולדת’”, ‘האור’, כ“ה בשבט תרע”א, 26.2.1911).

‘האור’ גם פירסם, ללא חתימה, את הביקורת הראשונה על החוברת הראשונה, שנתאחרה לצאת “מסיבות טכניות” והופיעה בסוף חודש אייר במקום בחודש ניסן כמובטח (מודעה ב’הפועל הצעיר' כ“ח באייר תרע”א, 26.5.1911, ובעיתונים אחרים), למעלה משנה לאחר המועד שתוכנן תחילה. בביקורת אנונימית ראשונה זו (‘האור’, כ' בסיוון תרע"א, 18.6.1911) מתאמץ הכותב לעודד ירחון זה שמטרתו “היא בודאי רצויה וטובה, ועתידה היא להביא ברכה רבה לחנוך הדור העברי החדש בארצנו ולקדמת הלשון העברית בתור לשון החנוך” ומשבח גם את הצורה החיצונית של החוברת “רבת הכמות וטובת מראה”. אבל “בנוגע לפנימיותה” הוא נאלץ “לגמגם” ומודה “כי קצת קשה היה למצוא את התכונה הראויה למפעל ספרותי זה”. לדעתו, הוא רציני מדי לבני הנעורים שבשבילם נועד, ומתאים יותר למי שכבר עבר גיל זה. אבל עיקר חציו מכוונים כנגד העובדה שאין הוא מוצא בו “ספור חי ורענן מהחיים החדשים” כיאה לירחון “שנועד להדור החי הרענן של ארץ התחדשותנו הרוחנית”. ובמקום זה, הסיפור הראשון הוא “עוד פעם מחיי הגלות, מהחיים הנוגים, המכאיבים של הגלות!” והדחייה היא מוחלטת: “רבונו של עולם, אימתי יבוא הסוף להספורים האלה? כבר שבענו מהם! ולמה הם לבני הנעורים שלנו פה, בארץ החיים החדשים שלנו?” גם אם הסיפור יפה מבחינת האמנות שבו, המסקנה הנחרצת היא: “החיים הגלותיים – לא!”

כאן, אולי, שורשיה הראשונים של דחיית הגלות הטוטאלית, כבסיס לחינוך הדור החדש בארץ־ישראל. ביקורת זו הכאיבה במיוחד, משום שהמדובר היה בסיפורו של ש' בן־ציון עצמו “גנזי מולדת”, ולמעשה גם בסיפור השני “באיזה עולם” פרי עטה של דבורה בארון, שאך זה עלתה לארץ, והיה זה סיפורה הראשון בארץ ישראל. שני הסיפורים הם אמנם “גלותיים” במה שנוגע לדור הצעיר בארץ־ישראל, אולם הם סיפורים “ציוניים” מובהקים, המבליטים את הסבל שבהמשך הישיבה בגלות, את חוסר התכלית שבכך, ומטיפים לעלייה לארץ־ישראל. סיפורו של ש' בן־ציון עושה זאת בצורה מזעזעת למדי, ואינו חוסך מן הקורא הצעיר את הפרטים המזעזעים של הפוגרומים, כהוכחה ניצחת למה שעלול לקרות לכל מי שנשאר לשבת בגולה. שני הסיפורים לא כונסו בידי מחבריהם בכתביהם המכונסים^.23

ש' בן־ציון אכן נשמע לביקורת, ובראש החוברת השנייה (אייר תרע"א) העמיד את סיפורו של ז' ברכות²⁴ “גלותי את החרפה!”, שהוא סיפור ארץ־ישראלי למהדרין, על קורותיו של צייד. ואכן, בביקורת השנייה ב’האור', אף היא ללא חתימה (ו' בתמוז תרע"ב. 2.7.1911), קבלת הפנים מעודדת יותר:

והיא עושה רשם טוב יותר מהראשונה. המאמר הראשון שבה, מזכרונות צייד יהודי, נאה ויאה ל“מולדת” ארץ־ישראלית. רוח של תחיה, של טבע נודף ממנו, ומייד בהשקפה ראשונה אתה אומר: מארץ ישראל בא לנו זה! בכלל, יש בה במחברת זו יותר חיים טבעיים מהמחברת הראשונה, וזה נותן תקוה, כי ה“מולדת” תלך ותתקדם ותהיה המפעל הספרותי שנתכוונו לו המיסדים.

לכאורה, היה העורך צריך להיות מרוצה, שכן היחס הוא בבחינת “אל הסיפור הזה התפללנו”, סיפור מובהק מהווי החיים המתחדשים בארץ־ישראל, שדורשת הביקורת ודורש קהל הקוראים. אולם מייד נמצא מי שמאזן את התמונה, ורוחו אינה נוחה מסיפור זה, והוא מתייחס אליו בחשד עמוק. הכוונה לביקורתו של ז. דוד, הוא דוד זוכוביצקי־זכאי (‘הפועל הצעיר’, כ“ז באלול תרע”א, 20.9.1911). ביקורת זו נתפרסמה חודש ימים בלבד לאחר מאמרו המפורסם של ברנר “הזשנר הארצי־ישראלי ואביזרייהו” (‘הפועל הצעיר’, ט“ז באב תרע”א, 10.8.1911), והיא “מיישמת” אותו מייד מלה במלה על ה’מולדת' המסכנה, ועל סיפורו של ז. ברכות: “ואנחנו הלא יודעים כמה מההתנפחות ומהזיוף יש בספורים של ‘תחיה’ מעין אלה, הרי לך צַיָד וצַיִד משלנו ממש, כאילו היה באמת הדבר אצלנו בחיים והוא תובע את ביטויו בספר לדורות”. השפעתו של ברנר במאמרו זה הייתה חזקה כל־כך, עד שגם העובדה שהכותב, ז. ברכות, אכן היה צייד, וסיפר על חוויותיו והרפתקותיו, לא עמדה לו, והוא הואשם ב“התנפחות ובזיוף”.

דרישה זו לסיפורים שיבטאו את החיים החדשים בארץ־ישראל, והדחייה שדוחה הביקורת סיפורים אלה בכל פעם שהם מתפרסמים, בטענה של זיוף ומלאכותיות, הן המלכוד הארץ־ישראלי הקבוע, שנקלע לתוכו כמעט כל מי שניסה לפעול בארץ־ישראל בתחומי הספרות, אבל לא בהם בלבד.

‘מולדת’, כרך א', ניסן תרע"א.

טענות אחרות שהושמעו כנגד ‘מולדת’ וליוו את הירחון מראשיתו היו ש“גם התכן וגם הסגנון הוא קשה לבני הנעורים” [בלא חתימה, ‘השחר – שבועון מצויר לבני הנעורים’, ורשה, י“ט באלול תרע”א, 30.8.1911].²⁵ הטענה, שקהל היעד של הירחון אינו ברור הושמעה בחריפות בפי יעקב זרבבל, מעורכי ‘האחדות’, שחתם בכינוי ל. במאמרו בכתב־עת זה ביום כ“ב באלול תרע”א, והאשים בו את העורך ש“רוצה הוא להתאים את ירחונו לשני חוגים (ואולי יותר) של קוראים בבת אחת. מחד גיסא למשוך את לבו ומחו של הקורא הצעיר, המבקש בעיקר מעוף הדמיון, רכות בתיאורים ושטחיות ידועה בטפול השאלות השונות; באותה שעה רוצה העורך לרכוש בשביל הירחון גם את קהל הקוראים הרחב. [– – –] החוברות שהופיעו עד עתה מראות באפן בולט כמה קשה להשיג את המטרות שהירחון שואף אליהן. אחד הצדדים מוכרח לסבול תמיד”. הכותב מתעכב גם על צורת העריכה של ש' בן־ציון ש“השפעתו” ניכרת בכול, ועל־ידי כך “נמחקת צורתם האישית” של המשתתפים, ומסיים בהבעת התקווה הצפויה “שבמשך הזמן לא נמצא עוד שם את החסרונות שמנינו לעיל, וארץ–ישראל תרכוש לה משלה ירחון ספרותי הגון, שיספק צרכי חוג ידוע של קוראינו הצעירים”.

קרירות רבה נושבת גם מהביקורת שנתפרסמה ב’החינוך' (סיוון או תמוז תרע"א) בעריכת ניסן טורוב, בחתימת: א.א.ק., שהוא אולי א“א קבק. זוהי ביקורת “מבית”, בירחון אחר של הסתדרות המורים, שהיה מקום לצפות ממנו שיתמוך, יסייע ויעשה נפשות לכתב־עת חדש זה המופיע כזרוע אחרת שלו. הכותב חוזר על הטענה ש”כנראה רוצה האדון בן־ציון דוקא שספרי ה’מולדת' ישמשו לא רק לבני הנעורים, אלא שיהיו מצויים גם בחוג־המשפחה, בכל בית מישראל" ודורשה לגנאי. וכן אין הוא משבח את סיפורו של העורך “גנזי מולדת” בגלל ה“פבולה הגלותית” שבו, וגם לא את סיפורה של דבורה בארון “הלקוי” “מצדו הטכני”, אבל משבח את סיפורו של ז. ברכות ש“אנו חושבים שאם הספור הזה יהיה נושא חן בעיני בנינו בארץ, על בנינו בגולה הוא צריך לעשות רשם חזק”. הסיכום אינו מעודד, ונאמר בשפה רפה ובלשון נכאה: “אלו באנו לבקר את כל מה שחסר בשתי החוברות הראשונות של הירחון, אפשר שהיינו מונים בו הרבה הרבה חסרונות”, ומסתיים בהבעת התקווה השגורה “ומצפים אנו להתפתחותו ולהצלחתו של הירחון הזה לעתיד לבוא”.

“חסרון” אחר שמונה המבקר העוין ז. דוד (‘הפועל הצעיר’, כ“ז באלול תרע”א, 20.9.1911) בחוברות ‘מולדת’, הוא שהעורך העז לקיים את כל ההבטחות שהבטיח בתכנית שהתווה לכתב־עת זה ושבאה לידי ביטוי ב“פרוספקט” שלה שהופץ ברבים:

נכר הדבר שהעורך רואה חובה לעצמו למלא כל חוברת וחוברת דוקא ע“פ הסעיפים שבתכנית ה”מולדת" הכללית, א' ב' ג' ד' וכו' מבלי חסר מקצע [– – –] הפעם חבל שהעורך חפץ להיות דוקא עומד בדבורו!

אכן, כשהעמדה הראשונית עוינת, גם מעלה – למגרעת תיחשב!

עמוד של “השחר”

לעומת זאת, בשלוש הרשימות ב’הצפירה' מרובים השבחים על החוברות בכלל, כשהמילים “עושר” ו“תועלת” חוזרות בהן הרבה. הכותב נכנס גם לפרטים ומתאר אותם ברוח אוהדת אחד לאחד. כך, למשל, כתב על סיפורו של ש' בן־ציון “גנזי מולדת” (י“א בתמוז תרע”א 7.71911): “הספור לוקח שבי את בני הנעורים וגם את הבאים בימים, בסגנונו היפה והמלבב ועושה רושם עמוק בתכנו המלא געגועים על העבר, הספוג יגון נורא של ההווה ושואף אל העתיד”. על הסיפורים והשירים בחוברות ג' ו־ד' כתב (ג' בכסלו תרע"ב 24.111911): “כל הסיפורים והציורים האלה, בין המקוריים ובין המתורגמים, נכתבו בשפה חיה ועשירה ותכנם מושך את הלב”.

ומסקנתו ברשימתו על החוברת הכפולה ה' ־ ו' (ז' בטבת תרע"ב 28.121911):

ואף כי עיקרה של “המולדת” מכוון אל הבנים שהגיעו לגבול הבחרות, אולם כל דברי ספרות נאים וטובים ומאמרי מדע מוסברים הם גם “מקרא נאות לקהל הרחב, לעם”, ובאמת ראוי הוא ירחון זה לבית העברי בכלל, לאבות ולבנים יחד.

ה. בין פיטורים להתפטרות

אווירת החשד וחוסר האמון בין חברי הוועד להוצאת ‘מולדת’ ובין העורך ש' בן־ציון נוצרה מייד עם הצעדים הראשונים, עוד בטרם הופיעה החוברת הראשונה, והיא הלכה והתגברה עם הופעת כל חוברת וחוברת. אווירה זו הגיעה לשיאה עם סיום השנה הראשונה, בסוף תשרי תרע“ב, בשעה ש־6 החוברות הראשונות בעריכתו של ש' בן־ציון כבר הגיעו אל קהל הקוראים. חוברת אלול תרע”א הכפולה ה’־ו' הופיעה בסוף חודש תשרי תרע"ב.²⁶

כך, למשל, מודיע בצלאל יפה במכתב לש' בן־ציון מיום ז' באייר תרע"א (“גנזים” 29869), כי “באסיפת הועד להוצאת ‘מולדת’ הוחלט להדפיס את המולדת מהחוברת השניה אך במספר 1500 אקז' במקום 2000”, וכן הוא מודיע לו “שקופתנו ריקה”, וכי הוחלט למסור לכורך לכריכה “אך חלק האקז' הנדפסים” 700 עותקים בלבד מן החוברת הראשונה, ואלה תספקנה “לזמן הראשון” ורק “במשך החדשים השנים” אפשר יהיה למסור לכריכה את “האקז' הנשארים”.

ואולם, בחודשים ניסן תרע“א – תשרי תרע”ב, בשעה שמלאכת העריכה הייתה בעיצומה, והחוברות יצאו כסדרן כמעט, על אף הביקורת הלא מחמיאה, עדיין היו כל אלה בגדר מכשולים נסבלים, המופיעים דרך קבע במפעלים מסוג זה, שאפשר להתמודד עמם.

על המאמצים הרבים שהשקיע העורך במעשה העריכה שלו, ועל נחישות החלטתו להצליח ויהי מה, יעיד מכתבו לאחד־העם מיום י“ח בתמוז תרע”א, בשעה שסיים את החוברת השלישית.²⁷

מסופרים ממש יש לי רק הבטחות טובות. ולע“ע – הרי רואה אתה, שאני מוכרח עפ”יר – לעשות סופרים – והעבודה רבה ומיגעת מאד. הוסף ע“ז תנאי ההדפסה בא”י – ועדיין לא הגעת לסוף דבר! כי בכלל עובד אני בתנאים כאלו, שאלמלי היה ירחון זה משא־נפשי, ואחת ממטרותי שהצגתי לי בצאתי לא“י, ואלמלי השתדלותי כ”כ בדבר עד שזכיתי להתחלה זו – כי אז הייתי כבר ממלט את נפשי ממנו… אבל עתה – אחת החלטתי: לעמוד על הדבר ולהעמידו עד ליכלת האחרונה שבאחרונות – ויהיו נא לע"ע סופרים ממש בעזרתי ואוכל עמוד יותר, ואפשר גם להעמיד את הירחון במצב שיש בו קיום.

ועוד בר“ח אלול תרע”א, משגר ש' בן־ציון מכתב לדניאל פרסקי בניו־יורק (“גנזים” 432373), ובו הוא מתאר את מגבלותיו כאיש מכירות, שכן כוחו ביצירה ובעריכה בלבד, ומבקש מפרסקי שיקבל עליו את מלאכת ההפצה: “לאו כל אדם יכול לעבוד שתי רשויות – ורשות יצירה לחוד ורשות מכירה לחוד”.

בתחילת חודש תשרי תרע“ב, הגיע אחד־העם לביקור בארץ־ישראל, וש' בן־ציון ממהר לשגר לו מכתב ברכה, מיום ד' בתשרי תרע”ב (ארכיון אחד העם, בסל"א), מבשר לו על החוברת הכפולה של ‘מולדת’ (ה’־ו') העומדת להופיע בסוף תשרי ומפציר בו:

ואף כי קשה מאד עלי לבא אליך כטרחן בשעת בואך לא“י – בכל זאת הנני מחציף בשביל ה”מולדת" לומר לך, כי כדאי והגון מאד היה שתאמר “עליכם שלום” לא“י ע”י המולדת ואפילו במאמר קטן שבקטנים.

הוא מנסה “לפתותו” להשתתף בכך שדברו יתפרסם “כיָאוּת בראש של הכרך”.

באותו זמן הוא משגר עוד מכתב (שלא הגיע לידי) לא' דרויאנוב, עורך ‘העולם’, ומתשובתו אליו, מיום ט“ו בחשוון תרע”ב (“גנזים” 30319), מסתבר, שש' בן־ציון האשימו בכך שהמרכז בווילנה אינו עושה כלום לשם הפצת ‘מולדת’; ש’העולם' אינו נותן אפילו רצנזיה עליו; בעוד “ווילנא הרי היא מקום סופרים, ניר ובתי דפוס מתוקנים”. על טענותיו אלה עונה לו דרויאנוב אחת לאחת. על טענת “המרכז” – “וכי אינך יודע ש’ווילנא' חרבה? וכי אינך יודע, שאין עוד בווילנא לא ועד מרכזי, לא חברי הועד הפועל (חוץ מאחד והוא בוריס גולדברג) ולא כלום?”; על טענת ה“רצנזיה” ב’העולם' – “אדרבא, הגידה נא, היכן אקח רצנזיה זו? [– – –] היכן אקח לא רק רצנזיות, כי אם מאמרים, שירים, ספורים, פיליטונים, קורוספונדנציות, מאמרי מדע וכו' וכו'”. והוא מציע לו, שישלח רצנזיה של אחד מסופרי ארץ־ישראל, כיוון ש“אצלנו אין רצנזטים ואין מאמריסטים ואין מספרים ואין משוררים ואין פיליטוניסטים ואין קורספונדנטים ואין ניר ואין דפוסים ואין קוראים – ואין כלום”.

זו הייתה ה“עזרה” שקיבל ש' בן־ציון מחבריו, ומן המרכזים הציוניים שמחוץ לארץ־ישראל. ובכך עבד יחיד כמעט, ללא תמיכה של ממש, לא בארץ־ישראל ולא מחוצה לה; לא בהפצה, לא בפרסום ואף לא בחומר ספרותי ראוי לשמו.

עם סיום השנה הראשונה של ‘מולדת’ נעשית האווירה סביב עריכתו של ש' בן־ציון עכורה, מעיקה וקודרת, ואי־הנחת מחוברות ‘מולדת’ ומעריכתו הולכת וגוברת, ומביאה לידי מעשים. בדין וחשבון שנמסר באספה הכללית השביעית של אגודת המורים בארץ־ישראל שנתכנסה בב' באלול תרע“א באולם הגימנסיה העברית ביפו, נזכר הירחון ‘מולדת’ בפי ראש המרכז אוזרקובסקי, בין שאר המפעלים של מרכז המורים שיש להתברך בהם. בוויכוח הכללי תקף ש' בן־ציון את תכנית מרכז המורים להשתלמות בחריפות רבה, כדרכו, במגמה לצמצם את סמכויותיו, וכן האשים את האגודה בכך שלא נקפה אצבע לסייע ל’מולדת', והירחון הופיע “רק משום שנטפל איש אחד אל המרכז ויצא הדבר לפעולה”. וכן הטיח שלהוצאת “לעם” יש כסף, אבל אין לה ספרים, ועוד האשמות בוטות מסוג זה, שבוודאי לא הגבירו את האהדה אליו, ולא הביאו לו תומכים, בייחוד בקרב חברי המרכז, שכנגדם כוונה ביקורתו.²⁸ האספה הכללית החליטה לקבל את הדו”ח “בהבעת רצון ומחסרון פנאי” ו“לא להתוכח עליו ואף לא על ‘המולדת’”. לאחר הדיון ב’החינוך' וההחלטה “פה אחד” להביע תודה למערכת החינוך, מודיע היושב־ראש אוזרקובסקי “שנתקבלה הצעה להביע תודה גם לעורך ‘המולדת’. הוא חושב את זה לדבר מובן”. ובסוגריים נרשם: “(מחיאות כפים)”.

השותפים בפרשת ‘מולדת’

נבחר מרכז חדש: ראש המרכז – ד“ר יוסף לוריא; סגן הראש – ד”ר ב' מוסינזון; גזבר – יש“י אדלר; מזכיר – י' יחיאלי, חבר – א' פפר; מעמד – ד”ר ח' בוגרשוב. באי כוח האגודה בוועד “קוהלת”: חיים הררי, מרדכי קרישבסקי, פסח אוירבך.

השמועות הראשונות על משהו שמתחולל סביב ‘מולדת’ הגיעו לש' בן־ציון בסוף חודש חשוון ובהתחלת כסלו תרע"ב, אם כי כנראה לא שיער באותה עת עד כמה גדולה עצמת ההתנגדות אליו, ובתחילה חשב שיוכל לשכנע את הנוגעים בדבר בטיב עבודתו, ובכך שאין לו תחליף כעורך.

במכתבו אל חברי מרכז המורים, מיום ג' בכסלו תרע“ב (“גנזים” 30285), הוא מנסה למנוע את כינוס “אספת הבקרת ע”א [על אודות] תכנית ‘המולדת’ וצורתה”, משום שהיא “עדיין מוקדמת”, וזאת “משני טעמים”:

א. כידוע לכם, אין חברי ועד ההוצאה מבטיחים עדיין להוציא את הירחון כהתחיבותם עד סוף שנתו, ואני מצדי, איני יכול להתחיל עבודתי בכרך ב' עד שלא אהיה בטוח שאוכל להביאו לידי גמר בערך במועד הקבוע.

ב. הצעתי לפני ראש המרכז להקדיש ישיבה אחת ע"א הבטחת קיומו של ירחוננו – וקבל, אולם עדיין לא נעשה גם דבר זה.

נמצא שלע"ע אין אספת הבקרת נקראת אלא לשם פלפולי “תיאוריה” בעלמא, וכמדומני, שלדבר כזה בלבד אין לחברינו שעות פנויות ביותר.

מובן, כי אם יבוסס קדם קיום “המולדת” עד סוף שנתה לפחות – נכון אני לעמוד לרצונכם ולהעמיד את “המולדת” לדיון לפני כל אספת בקרת שתקראו. [כתוב ומחוק: אבל בלאו הכי המעט לנו הלאות אנשים לחינם וללא דבר?]

עדיין השלה ש' בן־ציון את עצמו, שבכוחו להעמיד תנאים ולמנוע החלטות, שלמעשה כבר “התבשלו” בקרב הנוגעים בדבר, ולא חיפשו אלא שעת כושר לתת להם גושפנקה רשמית וחוקית.

ואכן, חמישה ימים לאחר מכתבו זה קרא מרכז המורים לאספה “אחדים מחשובי המורים ביפו”, “לשפט ולבקר את חוברות הירחון ‘מולדת’ [– – –] כדי לשמוע חות דעתם עד כמה הירחון ממלא את התעודה שהציבה אגדת המורים לפני ועדת ההוצאה, ומה שיש לתקן בהוצאת הכרך השני של חצי השנה הבאה”. ‘האור’ המוסר פרטים אלה (י“ג בכסלו תרע”ב), מביא גם את שלוש ההחלטות שנתקבלו באספה זו שהתקיימה בח' בכסלו תרע"ב, שמהן משתמעת הבעת אי־אמון מוחלטת בעורך ואי־נחת מהחוברות, וכל זה עדיין באיצטלה של טובת כתב־העת ופעולות לגופו של עניין בלבד.

הבעת אי־הנחת מהחוברות התבטאה בהחלטה:

ב. על העורך להשתדל להתאים ביותר את פרקי המאמרים וכל החומר המובא בחוברות “המולדת” אל הגיל של בני הנעורים, שיהיה הירחון גם עפ"י תכנו ופנימיותו ראוי באמת להקרא בשם “ירחון לבני הנעורים”.

הבעת אי־האמון בעורך התבטאה בהחלטה:

ג. להושיב במערכת שני עוזרים שיעבדו את שאר חלקי הירחון; שמלבד הספרות היפה שמר בן־ציון מומחה לה, נחוצים מאד עוזרים לחלקים של המדע, הטבע ודברי הימים – ושכל החלקים האלה יהיו ערוכים ג"כ לפי רוחם והבנתם של בני הנעורים.

בהמשך מביעה האספה את דעתה על “המצב החמרי של העתון” ורואה את הסיבה העיקרית לכך ב“אדישות הגדולה של הלאומיים שלנו בחו”ל לספרות הארץ־ישראלית“. מספרי התפוצה שנמסרו הם: הירחון מופיע ב־1500 עותקים; מספר חותמיו: 500־600; מהם כשליש “מבני ארץ־ישראל עצמם”, ו”השאר נצבר ומונח ת“י [תחת ידי] ועד ההוצאה”. האשמה מוטחת על כך “שטובי הלאומיים והעסקנים בשפה ובתרבות כזלטופולסקי, צ’לינוב, ניידיטש ועוד, לא מצאו לנכון גם לענות על המכתבים שנשלחו אליהם מאת ועדת ההוצאה של ‘מולדת’”. ורק י"ל גולדברג וועד “חובבי ציון” באודסה, שלחו תמיכה שאיננה מכסה את ההוצאות.

מכתב

קל לשער את הרגשתו הקשה של ש' בן־ציון לנוכח החלטות אלה, שפגעו ביקר לו ועירערו את מעמדו וסמכותו בכל התחומים, ובייחוד לנוכח “המומחים” שנבחרו, כביכול, “לעזור” לו. ממכתב אל מערכת ‘החינוך’ ללא תאריך, שנראה כי הוא מאוחר קצת יותר [טבת (?) תרע“ב] (“גנזים” 30278) מסתבר, שתחילה הסכים ש' בן־ציון לקבל עליו גם תנאים משפילים אלה, כדי “שלא לעזוב את המערכת עד היכֹלת האחרונה”. אולם לפי דבריו לא הסתפק “ועד ההוצאה” בהם, והחליט “בהסכמת ראש מרכז המורים הד”ר לוריא, כי יוציאו לע”ע רק חוברת אחת של תשרי ‘לנסות בה את המזל’ [– – –] ורק אם תתרבה החתימה בסכום הגון, יקיימו את ה’מולדת‘, ועל ‘חוברת נסיון’ יחידה זו עוד נועזו להציע לפני מיני תנאים המחפירים ומעליבים לכל אדם המכבד את פעולתו ושומר שמו". איני יודעת מה הם תנאים “מחפירים ומעליבים” אלה. לפי דברי ש’ בן־ציון באותו מכתב, שנועד לפרסום ברבים, “בכך הכריחוני סוף סוף לצאת בעל־כורחי מ’המולדת'”, מכתב זה לא פורסם מעל דפי ‘החינוך’.

אבל בכך לא הסתיים העניין. התחילה “פרשה” חדשה, על הדרך שבה יוצג העניין לציבור. “ועד ההוצאה” היה מעוניין להודיע, שש' בן־ציון התפטר מרצונו מן העריכה; ואילו ש' בן־ציון דרש להודיע ברבים שהוא פוּטר שלא מרצונו. מחלוקת זו מצאה את ביטויּהּ ב“מכתבים” ובידיעות שנדפסו בעיתונות, וכן במכתבים פרטיים.

באותו מכתב אל מערכת ‘החינוך’, שביקש ש' בן־ציון להדפיס ברבים, ובו תיאור הפרשה מנקודת ראותו שלו, הוא מוסיף ומספר, כי בשעה שראו חברי “ועד ההוצאה” שאין הוא מסכים להכריז על התפטרותו מרצון, ושהציבור ידע שפוטר מאונס, החליטו “שהם מפסיקים את המולדת”, הודיעו על חתימה חדשה, וקבעו עורכים חדשים: “האחד, או ה’מיוחד' שבהם הוא ה' מרדכי בן הלל הכהן, המשמש, כמובן, ב’ועד ההוצאה', ולשנים האחרים שהזמינו מחוץ הודיעו כאלו אני מרצוני הטוב התפטרתי”.

ב“מכתב־חוזר נומר ב'” מאת “מרכז אגדת המורים בא”י" (‘החינוך’, כסלו תרע"ב), נמסרו ההחלטות שהתקבלו בעניין ‘מולדת’ וביניהן: “במקום עורך יחידי צריך שתהיה מערכת של שלשה אנשים, הנבחרים בהסכמת העורך הראשי יחד עם הועד המו”ל" וכן “בכל אופן אין להפסיק את הוצאת העתון עד שתסֻדַר המערכת החדשה”. אבל בהמשכו של אותו “מכתב חוזר” עצמו, במדור: “ידיעות שונות” נכתב:

ה' גוטמן פסק מהיות עורכה של “המולדת” ומהחוברת ז' ואילך תערך ע“י העורכים ה”ה: מרדכי בן הלל הכהן, ח. הררי ולודויפול.

בסיומו של “מכתב חוזר” זה נדפסה קריאה נרגשת “אל החברים!” שיעשו הכול כדי להביא את הירחון “אל בית כל תלמיד ותלמידה”, ואין בו כל רמז לשינויים שנעשו במערכת.

את “ערפל הקרב” מפזר, כדרכו, ‘האור’, ו“קורא לילד בשמו” (ל' בכסלו תרע"ב) במדור “שעה אחרונה”:

באחד מגליונותינו הקודמים הודענו כי עתידים לבוא שנויים במערכת ‘המולדת’ ואחד השנויים העקריים יהיה שהסופר ש. בן ציון יוסר ממשרתו – משרת העורך – ועל מקומו יבואו אחרים. והנה לפני ימים אחדים נהיה השנוי הזה. ש. בן ציון יצא מאת המערכת אחרי שועד הוצאת ה“מולדת” פטרה אותו. על מקומו נכנסו האדונים: הררי, לודויפול ובן הלל הכהן.

אך עדיין לא היו “המפטרים” מוכנים להודות, שהם שפיטרו את ש' בן־ציון, ופירסמו “הערה” לידיעה זו ב’האור' (ה' בטבת תרע"ב):

הידיעה שבאה בגליון ס' ע"ד שנויים במערכת “המולדת” אינה נכונה. איש לא פטר את הא' ש' בן־ציון ואיש לא הסירהו ממשרתו. בשביל שנויי דעות עם חבריו המורים והסופרים בעניני העריכה חשב הא' ש. בן ציון לאי־אפשר להמשיך את עבודתו – ויצא מן המערכת.

ממכתבו של ש' בן־ציון ל“ועד ההוצאה של הירחון ‘מולדת’” מיום י“א בטבת תרע”ב (“גנזים” 30255) מסתבר, שהיה איזה בסיס לטענתם של חברי הוועד, שש' בן־ציון עזב מרצונו את העריכה ולא פוטר. אלא שעל־פי הסברו של ש' בן־ציון, אם נאמין לו, ואין כל סיבה שלא להאמין לו, בסיס זה היה רעוע ביותר, ולמעשה, נוצל בצורה צינית ניסיונו להיות הגון וחינוכי ביחסו לקוראי ‘מולדת’ הצעירים. “כדי שלא לתת מקום לזלזול ספרותי כזה בפני קוראי הצעירים”, כיוון שחברי ועד ההוצאה “מוכשרים להודיע על פטורי מן המערכת רק כמו על חלוף אדריסא”, כתב ש' בן־ציון “מכתב־פרידה בשביל הקוראים והסופרים של ‘המולדת’”, ו“רק בשבילם” ביקש, שידפיסוהו בירחון, “ומובן, כי מתוך יחס של טהרה אל בני־הנעורים, הייתי נזהר מאד שלא לחלל את ירחונם בפניהם, ולכן לא פרשתי שם את העוֶל והנבלה הספרותית שנעשתה בו ‘מאחורי הפרגוד’ – והשתמשתי עד כמה שאפשר בלשון נקיה”. ומה שקרה הוא:

והנה נודע לי, שאתם משתמשים במכתבי זה למטרה אחרת לגמרי, ונעשה בידכם “תעודה”, להטעות בה תמימים ולתת פתחון־פה למִתּממים, לומר, שאני נתתי לכם מכתב פטורין…

כיוון שמכתב זה “נעשה בידכם נשק לכַחֵש”, דרש ש' בן־ציון להחזיר לו את מכתבו זה, ואסר להדפיסו ב’מולדת‘. “מכתב” זה אכן לא נדפס ב’מולדת’, ובמקומו כתב ש' בן־ציון מכתב אחר, שפורסם ב’הפועל הצעיר' (י“ט בטבת תרע”ב, 9.1.1912) ובו תיאר את הפרשה בהרחבה מנקודת ראותו^.29

עוד לפני כן, באותו יום שכתב בו “לועד להוצאה של הירחון ‘מולדת’” (י“א בטבת תרע”ב, “גנזים” 30254) כתב גם אל מאיר דיזנגוף שהיה היושב־ראש של חברת “קוהלת”, וידידו האישי. במכתב זה הודיע על התפטרותו מוועד “קוהלת”, “ומסיר מעלי כל האחריות על מעשיו להבא”, כיוון ש“קוהלת” ממשיכה לתת את שמה להוצאת ‘מולדת’, “היוצאת בתנאים מחפירים”, והוא אינו יכול לתת את ידו למעשה זה.

בינתיים, עוד לפני שפורסם “המכתב הגלוי” שלו ב’הפועל הצעיר‘, פירסם י"ח ברנר ב’האחדות’ (י“ב בטבת תרע”ב) את ביקורתו על ה’מולדת‘, ונגע גם בפיטוריו של ש’ בן־ ציון ובמינוי חברי המערכת החדשים.³⁰

בפה מלא כמעט יוצא ברנר להגנתו של ש' בן־ציון, ומלמד סניגוריה על עריכתו ועל חוברות ‘מולדת’, על אף הליקויים, שאין הוא מתעלם מהם. זהו כתב סניגוריה, של מי שעצם קיומו של “מפעל חשוב” זה קרוב ללבו, והוא מעיד על “יש” שנברא “מאיִן”, ויודע, עד כמה קל לבטל ולהפסיק, ועד כמה בלתי־אפשרי כמעט להחזיק מעמד. וזהו גם כתב סניגוריה של סופר על סופר מפני עסקני התרבות המשתלטים. אין ברנר מתעלם מן הטענות כנגד “שיטת־העריכה” של ש' בן־ציון, אבל מוצא בה גם צד זכות, בשעה שהוא משווה את סיפורי “הסופר המתחיל ברכות” בכתבי־עת אחרים ביידיש, לעומת הצורה הנאה ששיווה ש' בן־ציון העורך לסיפורו “המטמון” ב’מולדת‘. הייתה מידה לא מבוטלת של אומץ לב בדברי ברנר בהתייצבו להגנתו של ש’ בן־ציון הסופר והעורך, ובהבליטו את כישרונו הספרותי, טעמו הלשוני ועבודתו “בזיעת־אפיים” “על שדה הספרות העברית”, בשעה שהכול התאוננו כנגדו.

בכאב רב כותב ברנר על “הידיעות השונות” בעניין “השינויים במערכת”, שהוא לומד מהם על “היחוסים המגוּנים” “השוררים בחוגי עושי־התרבות שלנו ביפו”, “ואינו מהסס להאשים את עושי התרבות [– – –] כי אין איש מהם, מלבד שנים־שלושה בודדים ויוצאים מן הכלל, יודע כל עיקר לכבד את חברו ואת עבודת חברו”. אלא שהדוגמא שהוא מביא להגנתו, כביכול, של ש' בן־ציון, היא לפי העיקרון של “מידה כנגד מידה”: ש' בן־ציון ביטל את פעולתה של הוצאת “לעם”, וכעת באים אחרים ומבטלים את פעולתו שלו: “כאשר עשה עורך ה’מולדת' בדרך אגב להוצאה הנ”ל, כן נעשה גם לו בכוונת מכוון“. ואולם, לאחר שנפרע ברנר מביקורת זו של ש' בן־ציון על “לעם” הוא חוזר ומגן עליו בנאמנות כנגד מבקריו ומדיחיו: אין העורך אשם שאין חותמים רבים, והעיקר “בירחון לבני הנעורים לא פרקי־המדע, שמקומם בספרי לימוד, עיקר, כי אם שירת־החיים”. על מחליפיו כותב ברנר ביותר משמץ של אירוניה: “כולם, אמנם, אנשים נכבדים, קרואי־מועד – בזה לית מאן דפליג” ומפרט את פועלם בתור סופרים פירוט עוֹין, שדרכו מובעת הסתייגות מתרומתם הממשית, ומוסיף: “ברם, דא עקא, בעולמות הספרות במובנה השירתי, וביחוד בספרות־השירה לבני־הנעורים, כמדומה, שלא נפגשו האנשים האלה עד כה כלל וכלל… והאם לא תמוה הוא, שלידם נמסר המפתח ללב־בני־הנעורים שלנו, הואיל ומחברו של ‘בן־עמי’ לא ידע להשתמש בו?” והסיום: “משונים הם הדברים הנעשים בעתונותנו”. הגנתו זו של ברנר על ש' בן־ציון מרשימה ונוגעת אל הלב במיוחד, לא רק בשל מעמדו כסמכות המרכזית של הדור, אלא גם משום שהיה ידוע שאין יחסיהם האישיים לבביים ביותר. ואם נחלץ ברנר לעמוד לצדו, אות הוא כי אכן נעשה לו עוול של ממש. עוול זה, כפי שמעיד ברנר, הוא בין השאר גם בכך, שלאחר שהחליטו ש”צריך להעמיד עורכים על גבו, אנשי־מדע, עורכים בתור ‘עוזרים’" לא הסכימו לבקשתו, שהייתה מעוגנת בהחלטת הוועד, “שלכל הפחות ימנו לו עוזרים־עורכים כאשר עם לבבו”.

למחרת התפרסמה ב’האור' (י“ג בטבת תרע”ב) עוד רשימה בפרשה תחת הכותרת הבוטה: “‘ונוסף גם הוא…’” בחתימת כ“ג (שאיני יודעת מי הוא), המדברת על “חללי ספרותנו”. הכותב משווה את ‘מולדת’ לילד היוצא מרחם אמו, ומתאר על דרך הלגלוג את התקוות הנשגבות שתלו בו; וכיצד נקבר, בטרם הוציא את שנתו, כשהכול עומדים על קברו ומצדיקים עליהם את הדין, ומתנערים אחריות למותו. הכול, כלומר: העורך, הסופרים, העסקנים ו”ההיסטוריה". רק “אנחנו אנשי הווה” עצובים.

גם רשימה זו מלמדת, בסופו של דבר, זכות על ש' בן־ציון ומטילה את האחריות על העסקנים, בכך, שבשעה שמסרו לו את העריכה, הכירו אותו היטב וידעו את כל “מגרעותיו הגדולות והקטנות”, וכי “הוא מקריב לפעמים את התכן על מזבח הסגנון”. וכי ציפו שלא ינהג על־פי טבעו? וכן טוען הכותב, שאין העורך אשם ב“עניות הסיפורים” שהרי אין הוא מפרסם אלא מה שהוא מקבל, “מה שהכניס הוציא” ואילו טענות אפשר להטיח נגדו? גם אין העורך מחויב להשיג חותמים, שכן זהו תפקידם של העסקנים; וגם הסופרים אשמים בהסתייגם מעריכתו של ש' בן־ציון, ובעומדם מנגד, מחשש שמא ישנה מלה מדבריהם, ועל כך מלגלג עליהם הכותב בחריפות רבה. מסקנתו:

בכם – עסקנים נכבדים, חברי הועד, בכם, סופרים עברים, בכם הקולר תלוי על הפסקת ה“מולדת”. התחלתם במצוה גדולה, ולא רק שחסרה לכם הסבלנות לגמר אותה, כי התחרטתם תיכף על מחשבתכם הטובה ושמתם מפריעים ומכשולים כדי שלא לגמר את המצוה. בכם האשם תלוי.

ימים אחדים לאחר מכן פירסם ש' בן־ציון את גרסתו שלו בפרשה, ב“מכתב אל המערכת”, תחת הכותרת: “לסדר היצירה בא”י" (‘הפועל הצעיר’, י“ט בטבת תרע”ב, 9.1.1912), ובה הסביר באריכות את השתלשלותה של הפרשה מנקודת ראותו. בייחוד הוא מתעכב על הניסוח שבא ב’החינוך' ובמקומות אחרים: “ה' גוטמן פסק מהיות עורכה של ‘המולדת’”. הוא מראה כיצד ניסוח מעורפל זה מקורו בהתלבטות: האם לגלות את האמת, ולהודות ברבים שפוטר, כדרישתו, ואז להסתכן בביקורת ציבורית כהערכתו; או להמשיך לטייח, להעלים את האמת ולדבוק בגרסה שהתפטר מרצונו, ואז לצאת “נקיים” כביכול, בעיני הציבור ובעיני העורכים המחליפים.

בהסברו זה נקלע ש' בן־ציון עצמו בין “גאוותו הפצועה, שמנעה ממנו להיכנס לפרטי הדברים”, ובין עלבונו המר שדחף אותו להוקיע ברבים את מעליביו ואת האינטריגות שנרקמו נגדו.³¹ וכך יצא מסמך מבולבל למדי, הכתוב בלהט רב ובמרירות עצומה, ושבו העובדות אינן ברורות לקורא מן הצד: “לגֹעל נפש הוא לי לפרט כאן את כל החתירות שנעשו תחת ‘המולדת’ מפנים ומחוץ ואת מעשי העול שעשו ובקשו לעשות עוד בנוגע אלי ובנוגע לסופרים שעזרו על ידי”; “האינטריגה נצחה”; “ואני יחיד מה אענה?”

באותו גיליון מגיבים גם חברי “ועד ההוצאה: אליהו ברלין, בצלאל יפה, מאיר דיזנגוף”, וכן א' לודויפול, אחד משלושת העורכים־המחליפים. תגובת שלושת הראשונים היא בנוסח: “על האשמות כאלה חושבים אנו לפחיתות הכבוד להשיב”. תגובתו של א' לודויפול על האשמותיו של ש' בן־ציון היא בנוסח "שאין כאן שום ענין של משרד ואפילו צל של ענין דומה לזה שכן “שלשת האנשים שקבלו עליהם את עריכת הירחון ‘מולדת’ העמיסו על עצמם משא כבד”.

בשעה שש' בן־ציון הגן על כבודו האבוד וניסה להשיב מלחמה שערה, הגיע כתב־היד המיוחל של י“ח רבניצקי, שכבר איחר את המועד והוא נאלץ להחזירו אליו, כפי שהוא מספר לו במכתבו מיום כ”א בטבת תרע"ב:³²

לאחר שהוכרחתי להתפטר ממערכת ה’מולדת'. מעט מהרבה יבאר לך ע“י מכתבי בהפוע”הצ ותבין באי אלו תנאים עבדתי עד שנתפטרתי, או עד שפטרוני, בכדי להחליפני בטובים ממני.

ובהמשך הוא מסביר:

וכמובן שחשבתי לי לאיסור למסור את כת“יך למערכת זו החדשה, שכמדומני, שכל מי שמכבד א”ע ומכבד את ספרות בני הנעורים צריך להתרחק מן הכיעור הזה ש“מוטקע שיגץ” עומד עליו בראש ויוצר ספרות לבנה“נ. יודע אני כי מקרה כזה בספרות אחרת לא היו עוברים עליו בשתיקה, אבל אצלנו ובפרט לאחר שנעשה בא”י – מי ישים לב לזה? ואם ישימו – מי יערב לבו להטיל צל על יוצרי הקולטורא שבא"י?

ימים אחדים לאחר מכן הביא ‘האור’ קטעים נרחבים ממכתבו הגלוי הזה של ש' בן־ציון (כ“ב בטבת תרע”ב) בתוספת הערת המערכת: “ומוצאים אנו לחובה לנו לתת לקוראינו קטעים רבים ממכתב זה, מפני שקצת מהבקרת נגד ה’מולדת' באה גם ב’האור'”.

על כל זה באה תגובתם המשותפת של חיים הררי וא' לודויפול ב’האור' (כ“ו בטבת תרע”ב, 16.1.1912) תחת הכותרת: “ענין ה’מולדת'. (מכתב אל המערכת)”. השניים חוזרים על כמה מהאשמותיו של ש' בן־ציון כנגדם ודוחים אותן אחת לאחת ומוסיפים בעקיצה פוגעת:

ד. בנוגע ל“מומחיות”, הרשות, כמובן, להא' ש. בן ציון לחשוב את עצמו ל“יחיד בדורו”. [– – –] ישנם אנשים שהסיסמא שלהם בחיים היא: “אם אין אני כאן, מי כאן?” ישנם, להפך, אנשים שהסיסמא שלהם בחיים היא: “אין אני בן חורין להבטל ממנה”. אין חלקנו עם הראשונים. לא חשבנו שעם יציאתו של הא' ש. בן ציון מן המערכת של הירחון “מולדת” צריך זה להיות נידון ביציאת־נשמה. לא חשבנו את עצמנו בני חורין להבטל מן העבודה הזאת.

חיים הררי

במכתב (ללא תאריך, “גנזים” 30261) עושה ש' בן־ציון ניסיון נואש למנוע את א' לודויפול מהסגת גבולו, ומקבלת העריכה, ומספר לו שלא פנה אליו עד כה להזהירו “שלא תכָּנס לתוך נבלה ספרותית ואונאה אישית”, “מפני שחשבתי כי רגש החברות יגיד לך שתפנה אלי קודם שתקבל הצעת האנשים המדברים בשם ה’מולדת'”.

ולאחר שראיתי שקבלת הצעה זו מבלי שאלת את פי על הדבר, סבור הייתי ששוב אינו כדאי לי עוד לפנות אליך. עתה נודע לי מפי חברך לעריכה [הכוונה לחיים הררי. נ“ג] שכִּחשו לכם, ואתם הואלתם להיות תמימים באותה שעה ולהאמין לכל דבריהם של אותם האנשים, ובזה הוריתם לכם היתר לקבל את הצעתם. ולכן, בכדי שלא לתת לך לומר ‘לא ידעתי’ – הריני מודיע לך הפעם, כי ע”פ הנמוס הספרותי והחברותי אסור לך לגשת לעריכת ‘המולדת’ בעוד שלא שמעת מפי את באור הענין, כי יש דברים בגו. והנה הזהרתיך לבל תבא בעצימת עינים אל תוך רפש מזוהם זה, שיוצרי “הקולטורא” שביפו יצרוהו והטביעו בה את יליד רוחי ה’מולדת'.

יש לשער, ש“כַּחַש” זה שש' בן־ציון רומז אליו הוא בכך, שחברי הוועד מסרו לשני העורכים המחליפים שהוא התפטר מרצונו, ולא שפוטר, והסתמכו על אותו מכתב שרצה לפרסם ב’מולדת' ולהיפרד בו בצורה מכובדת מקוראיו הצעירים. פרטים אלה ואחרים הוא שוטח במכתבו (בלא תאריך, “גנזים” 30278) אל מערכת ‘החינוך’, המיועד לפרסום ברבים. אלא שהמערכת לא נענתה לבקשתו, והמכתב לא התפרסם. באותו מכתב, בין שאר פרטים על המעשים הלא נאותים שנעשו לו, הוא מספר, כי משנוסדה המערכת החדשה, שהייתה צריכה “לתקן את הירחון שיהא נאות יותר לבני הנעורים (באמתלא של הוועד)” ומרדכי בן הלל הכהן בראשה, הנה “אותו ‘הכהן הגדול מאחיו’ שהרעיש עלי את ‘יפו הקולטורית’ בשביל מאמרים ידועים שנדפסו במולדת ושלפי דעתו הפדגוגית הם לא לאותם בני הגיל שלהם נועד הירחון – אותם המאמרים שעליהם בא אחד התנאים העולבים שאפסיק הדפסת המשכם בחוברת הניסיונית, הכהן הזה בא לביתי ודרש ממני את המשכם של אותם המאמרים ממש ובפירוש בכדי להדפיסם בחוברת זו ממש שהוא עתיד לערכה…”

בינתיים הסתבכה קצת הפרשה, כיוון שמרדכי בן הלל הכהן פירסם מאמר חריף ב’הצפירה' (ג' בטבת תרע“ב, 24.12.1911; ד' בטבת תרע”ב, 25.12.1911) תחת הכותרת “באין פתרון”, ובו האשים את הפועלים שהם “אוכלים ואינם עושים”. מאמרו עורר קטרוג גדול וגרם להחרפת המתחים בין הפועלים ל“בעלי־בתים”, והסניף הירושלמי של אגודת המורים תבע לפטר אותו מעריכת ‘מולדת’.³³ ‘האור’ שדיווח על כך באובייקטיביות (י“ב בשבט תרע”ב, 31.1.1912) במדורו: “ירושלם יום יום”, לא יכול להימנע מעקיצה כנגד המורים־תומכי־הפועלים:

נגד בן הלל – שמענו, כי בשבוע העבר, בליל יום החמשי, היתה בבית הספרים אספה כללית של חברי אגדת המורים סניף ירושלים. היו נוכחים באספה זו כשנים עשר חברים שהרב מהם היה מהמורים הצעירים.

האדון זוטא העמיד על הפרק את הענין בדבר “המולדת” ועורכיה החדשים. דברו אחדים מהמורים בעד בן הלל וכנגדו ולבסוף נתקבלה החלטה שכזו:

“אגדת המורים סניף ירושלים מוחאת נגד הועד להוצאת ‘המולדת’, על כי מסר את עריכת הירחון לידי מר בן־הלל, שזלזל בכבודם של הפועלים”. ההחלטה נתקבלה כמעט פה אחד, יוצא שלשה מורים שהתנגדו.

אחד המורים שהשתתף באספה זו ספר לנו, כי אחרי ההחלטה נגש חד מן החבריה, אל המורים הצעירים, וישאלם: הקראתם את מאמרו של בן הלל? ויענו: לא! “אם כן – מעיר המורה – איך יכולים מורים שכמותם למחא נגד דבר שלא קראו ולא ידעו, לבד הגחוך שבדבר, שבאים צעירים אחדים שיכולים עוד להיות תלמידיו של בן הלל ומוחאים נגדו”.

על דיווּח זה בא תיקון מטעם “ועד הסניף הירושלמי – של אגֻדת המורים בא”י – " (‘האור’, ט“ו בשבט תרע”ב, 4.2.1912), הכולל חמישה סעיפים. הראשון מעמיד את מספר המשתתפים על דיוקו: 20 איש, שהם יותר משני שלישים של כל חברי הסניף, ומונה אותם בשמותיהם; השני מבהיר, שלא האדון זוטא הוא שהעמיד את הנושא על הפרק, אלא באה דרישה בכתב מאת אחדים מחברי הסניף; השלישי מדייק בניסוח המחאה כנגד מרדכי בן הלל הכהן שהעליב “את רגשותינו הלאומיים”, ומוסר את ההחלטה לתמוך ב’מולדת' ובהפצתו; הרביעי מגלה, שק“ל סילמן וישראל איתן היו בין המתנגדים למחאה ומוסר את נוסח ההצעה שלהם: הם ראו במאמרו של מרדכי בן הלל עלבון לרגשות הלאומיים, אבל לא מצאו לנכון “להתערב בענין עריכת המולדת”.³⁴ בסעיף האחרון מחזק הוועד את “רשותו המוסרית למחות” בהסתמכו על מאמרו של ק”ל סילמן ב’האור' “המצדיק את מעשי מבה”כ…".³⁵

בפלייֶטון, או ליתר דיוק, בלשונו של בן־יהודה ב“ירכתון קטן” ששמו “חרם יהיה!” מלגלג אותו החותם “לא ד”ץ ולא מ“ץ ולא פועל צעיר” [ואולי גם הוא ק“ל סילמן] (‘האור’, י“ב בשבט תרע”ב, 31.1.1912) על הוויכוח בין יוסף אהרנוביץ ובין מרדכי בן הלל, בעקבות מאמרו זה של האחרון, ובעיקר על קריאתו של יוסף אהרנוביץ להחרים את מרדכי בן הלל הכהן.³⁶ הכותב כורך יחד את כל “הפרשיות” והוויכוחים שעמדו על הפרק באותו זמן, ומביא רשימה שלמה של “מוחרמים”, המשקפת את מרבית העושים והמעשים בארץ־ישראל, וביניהם נזכרת גם פרשת ‘מולדת’: “להחרים [– – –] את ירחון ה’מולדת' – על שהמוחרם [כלומר, מרדכי בן הלל הכהן. נ”ג] הוא אחד מעורכיו”. ובהמשך: “להחרים את א. גוטמן (הוא הוא ש' בן־ציון) על שפסק מהיות עורכה של ה’מולדת‘. להחרים את ועד ההוצאה של המולדת על שפטר, שקבל את פטוריו, שנפטר, שפסק מהיות מוציא את המולדת בעריכתו של ש’ בן־ציון (הוא א. גוטמן) ולא הפסיק את הוצאת ה’מולדת'”. וכן: “להחרים (עפ“י בקשתו של ה' א. גוטמן הוא ש' בן־ציון הנ”ל שהשתתף בישיבה) את הנקודה שנפלה מסבה בלתי ידועה אל תוך הודעת המרכז במכתבו החוזר השלשי ש”ז שפרסם ע“ד שנוי המערכת של המולדת. הערה א. היו גם דעות להחרים יחד עם הנקודה גם את בית הדפוס עם הבחור הזצר שבו, אבל נגד זה נמצאו עדי ראיה שהזבוב שהיה אז בחדר המרכז הוא האשם”. ועוד “מוחרמים” ברשימה באותה רוח.

כנהוג בפרשיות מסוג זה נוסף גם דין ודברים בענייני כספים. במכתבו לגזבר וחבר ועד ההוצאה בצלאל יפה (ה' בשבט תרע"ב, “גנזים” 30260), טען ש' בן־ציון שמגיעים לו כספים. בצלאל יפה, כמסתבר ממכתב זה, טען שש' בן־ציון הוא הצריך להחזיר כספים. גם מכתב זה נכתב בהתרגשות רבה: “הוצאותי שלי בירושלים עלו הרבה יותר, [– – –] ואז עדיין היתה ‘המולדת’ כדאית בעיני שתעלה לי גם בכסף מלבד דמים, ולא היה זה נחשב בעיני ‘כזורק אבן למרקוליס’”. והוא מסיים בכך שהוא ממשיך “להתעקש” “כדרכו” “ובשום אפן לא אוותר על תביעתי הצודקת בכל אפן”.

ו. בבדידות עגומה

תקוותו של ש' בן־ציון, כי מכתבו הגלוי ב’הפועל הצעיר' יעורר את דעת־הקהל בכלל ואת ידידיו בארץ ובייחוד באודסה, לריב את ריבו ולתבוע את עלבונו, לא נתמלאה. כתב על כך ישראל חנני:³⁷

הסניגוריה על ש. בן ציון לא נתקבלה על לבו של ציבור; נוח יותר היה לקבל את הגירסה של מרכז המורים וועד ההוצאה, שהעמידו פני “קוזק נגזל” ותלו את הקולר בצוארו של ש. בן ציון, שמחמת קפריזה ועקשנות פרש מן העריכה והפקיר את העתון לגורלו.

אבל יותר משהתאכזב מתגובתו של הציבור בארץ, התאכזב מתגובתם של ידידיו באודסה. מן המכתבים שנשארו בארכיונו (י"ח רבניצקי, יוסף קלוזנר) מסתבר, שהם הצטערו בצערו, אבל לא עמדו מאחוריו באופן חד־משמעי, כיוון שהכירו את אופיו ועקשנותו המקשים על עבודה בצוותא עמו. ומה גם שבאותה שעה היה להם גם דין ודברים קשה עמו בענייני הוצאת הספרים “מוריה”, וחזו מבשרם את הקושי לעבוד עמו.³⁸ יש לשער כי מכתביהם אלה ביטאו את דעת החבורה האודסאית כולה, שכן, אין ספק שהמאורע היה לשיחה.

האכזבה מן הידידים הייתה גדולה במיוחד, כיוון שש' בן־ציון לא הסתפק ב“מכתב הגלוי” ב’הפועל הצעיר', אלא הפנה את תשומת־לבם אליו במכתבים פרטיים אליהם, ורמז להם בהם שהוא מצפה להתערבותם. כך, למשל, כתב ליוסף קלוזנר גם בלשון רבים [חותמת הדואר: 18.1.1912], כאל נציגה של החבורה כולה:³⁹

השׂמת לבך ל“שנויים שנעשו במערכת” ה“מולדת”? איני בוש ומבקשך לעיין בכל ה“מכתבים” שבאו בהפועה“צ 7 N [י”ג בטבת תרע“ב, 9.1.1912]. ותבין מקצת מן המקצת, איך אפשר לעבוד בא”י, ובאיזה תנאים עבדתי עד עכשיו. יודע אני, כי תתמהו למקרא מכתבי; תאמרו כי לא יפה הוא לי. אולם זכר תזכר, כי אם יצאתי מגדרי – סימן שיש נבלה גדולה בדבר, נבלה אופיית ליפו ולכנופיותיה שלקחו גם את הספרות בידיהם. אני לא רק כתיבת המכתב הגלוי היה קשה עלי, אלא גם לכתוב ע"ז במכתב פרטי איני יכול מפני געל נפש, וכאב לב בראותי כיצד “יורקים על המזבח שאִשך תוקד עליו”… מובטחני כי בספרות אחרת לא היו עוברים על מקרה כזה בשתיקה – אבל אצלנו גם זה אפשרי.

יוסף קלוזנר

אמנם ב“האחדות” וב“האור” דברו על זה ודוקא מתנגדי הנוטרים לי בלבם. אבל מי יקרא גם דברים אלו שבאו בעתונים ירושלמיים.

מסופקני אם תתן הערה נאותה ע“ז ב”השלוח“. – וגם לבקש ע”ז איני רוצה; כי לא יאות לך עכשיו בשעה שאתה מתכונן לבא לא"י. אך על זה אעירך, עיין במכתבים שהשיבו על דברי – ותראה עד כמה השקר והצביעות והחוצפה מוכחים מתוך דבריהם הם.

תגובתו של י"ח רבניצקי מאודסה (י“ד בשבט תרע”ב, “גנזים” 30162), לאחר שקרא את “המכתב הגלוי” ב’הפועל הצעיר', היא אופיינית לבני החבורה:

בדבר “המולדת” מצטער אני ביחד עם כל חובבי ספרות א“י על הסכסוך שנפל בינך ובין שאר בעלי “המולדת”. מכתבך הגדול בהפוה”צ עשה עלי רושם מעציב מאד. ואת האמת אגיד לך שאחרי כל דבריך החריפים תם אני ולא אדע את עצם הדבר כהויתו. אתה מאריך יותר מדאי ומרבה ברמזים והעיקר חסר מן הספר. ועדיין צריך אני למודעי לבירור הענין לאמתו. מרגיש אני שנעשה לך עול שלא בצדק, אבל לא הוברר לי מה טיבו ומי האשמים בעיקר הדבר.

איך שהוא, צר לי על הענין הרע הזה ועל השנוי ב“מולדת” שלא יוכל להיות לברכה. רבש“ע, וכי באמת אי־אפשר בא”י שלנו בלא אינטריגות וסכסוכים אישיים?

על מכתבו זה ענה לו ש' בן־ציון רק ביום ד' בניסן תרע“ב⁴⁰ “מפני שלא הוברר לי ע”ד נסיעתי אליכם עד עכשיו”. נסיעה זו, שיצאה אל הפועל רק בחודשי אדר־נסן תרע"ד, הייתה צריכה ליישר את כל ההדורים בענייני “מוריה” שהסתבכו והלכו, ושהביאו לחליפת מכתבים ארוכה ומסוכסכת בין השותפים, והוסיפו מלח על פצעיו הפתוחים והכואבים של ש' בן־ציון. בסיום מכתבו זה, המוקדש כולו לעניני “מוריה”, הוסיף:

במה שנוגע לענין “מולדת” – הנח לי, אחי, שלא לדבר עוד בענין זה; הרבה למדתי מתוך ענין זה. והעיקר, שאין קדוש ואין כבוד במחנינו לשום דבר; רק אינטיריגא אישית מנסרת בכל, ואין גם מי שיתעורר על הדבר; התרחק מן הכנופיות ותתרחק מן הכיעור. כך ביפו וכך כנראה נהוג במקצת גם באודיסא. לא כך?

באותה רוח כתב לו גם יוסף קלוזנר ממערכת ‘השילוח’ באודסה (כ' בשבט תרע"ב, “גנזים” 30106), בתגובה על מכתבו הפרטי אליו, ועל כל מה שנכתב בעיתונות בעניין זה:

קראתי כל מה שנכתב על ענין “המולדת” ב“האור” וב“האחדות” וב“הפועל הצעיר”, ולפי הנראה, הצדק על צדך. אבל מכתבך ב“הפועל הצעיר” עושה רושם משונה. יש בו רק רמזים ועקיצות ואין דברים ברורים. אם “יש נבלה גדולה בדבר” (כדבריך במכתבך אלי) איני יודע עתה, אחרי שקראתי את מכתבך בהפועה"צ פעמַיִם. אם אפשר, הודיעני דברים פשוטים וברורים.

קלוזנר מתעלם מבקשתו של ש' בן־ציון לתת “הערה נאותה” על העניין ב’השילוח'.

ברוח נכאים גדלה והולכת, בתוך ענייני “מוריה” המסוכסכים, מוסיף ש' בן־ציון דברים כואבים במכתב לי"ח רבניצקי מיום 10 באוגוסט [בלא ציון שנה, כנראה 1912] (ארכיון רבניצקי, בסל"א):

ואתם בעטו בי עוד בעיטה אחרונה וגמרתם מה שהתחילו “טובי” א“י לעשות בי! הכח בידיכם וברגליכם לעשות – נפל תורא! ואני מבטיח לכם כי, למשל, מרדכי בן־הלל הכהן וכנוַתהו יעידו ויגידו כי אתם הצדיקים – וצדקתם כנגד ה”בעל־חוב" שלכם. וגמלתם לי ככל הרעה וההפסד שגרמתי עד היום למוריה “שלכם”.

כשנה תמימה טרח ש' בן־ציון והתייגע בעריכת ‘מולדת’, ושש חוברות הופיעו בעריכתו. לאחר הדחתו מן העריכה, ומינוי המערכת החדשה בת שלושת החברים, חל עיכוב בהופעת הירחון, כפי שנרשם במודעות שבישרו את הופעת החוברת השביעית: “עוד מעט תצא החוברת השביעית, שנתאחרה מפני השנויים שנעשו במערכת”. גם זה ניסוח סתמי, הנמנע מלומר במפורש ברבים אם המדובר בפיטורים או בהתפטרות העורך הקודם. במודעה זו, כמו במודעה על הופעת החוברת השמינית, לא נזכר שם העורך כלל, אלא שם המו“ל בלבד, שהוא “אגדת המורים בא”י ו’קהלת'”. (המודעות ב’החינוך‘, שנה ב’, ועוד).

הביקורות על החוברות בעריכת המערכת החדשה, לא זו בלבד שלא היו שונות מהביקורות שנכתבו על הכרך הראשון בעריכתו של ש' בן־ציון, אלא אדרבה, היו שליליות הרבה יותר. כך, למשל, בביקורתו של ק"ל סילמן (בשני המשכים) “רשימות ספרותיות” בהזמן (תשרי תרע"ג) המבקר את שני הכרכים כאחד בחריפות רבה, הוא כותב על הכרך השני: “בעריכה הראשונה [של ש' בן־ציון] הרגשנו סגנון כבוש, מעט מלים ורוב רמזים, השתדלות למסור במועט את המרובה, והעורכים של הכרך השני לא נברכו במעלה זו. בכלל נדמה שהעורכים האלה לא חששו לאריכות כלל וכלל…” “עריכה מבוהלת” הוא קורא למלאכת העריכה של חוברות אלה, על משקל מאמרו הנודע של מרדכי בן הלל הכהן “נחלה מבוהלת” (‘לוח אחיאסף’ לשנת תרס“ב ולשנת תרס”ד) ⁴¹ שביקר את המסחר הפרוע בקרקעות. דברים קשים כותב סילמן על מסתו של חיים הררי על משה: “ובקראנו רוב דברים אלה, יש שאנו רוצים לשאל את מר הררי ברחמים: הכלה אתה עושה לנייר?…”

וכן הוא משווה את סיפורי ז' ברכות “העמוד התיכון שהביליטריסטיקה של ה’מולדת' נשענת עליו” בכרך א' ובכרך ב' ומוצא יתרון גדול לסיפוריו בראשון, כיוון שידו המבורכת של העורך היטיבה עמהם, מה שלא נעשה בסיפוריו בכרך השני שבהם “גבוב דברים ומעשים בלי קשר ובלי נשמה”. והמסקנה:

לדעתנו, גם המערכת הראשונה וגם השניה לא משכו אליה את טובי הסופרים ולא כל החמר שפרסמו מכוון הוא וטוב לבני הנעורים, ושבכלל חסרה היתה התאמה בענינים ובפרקים, וגם חותמה של מערכת היודעת בבירור את אשר לפניה היה לקוי.

גם ברוך קרופניק [לימים: קרוא] מבקר ב’השילוח' (כרך כו', תמוז תרע"ב) את שני הכרכים כאחד, ומוצא בשניהם אותן מעלות ואותן מגרעות כמעט, בתוספת ההערה: “בעוד שיש להצטער על שנעדרה בכרך השני יד־העורך הלוטשת והבוחנת שבכרך הראשון”.

על מצב־רוחו של ש' בן־ציון באותו זמן, יעידו הדברים הכואבים שכתב ליוסף קלוזנר, עורך ‘השילוח’ [חותמת הדואר, כנראה 1.11.1912].⁴² שעה שחיפש אחר מבקר שיכתוב על ספר הלימוד שלו "מקראות בן־עמי' שהופיע באותה עת ובתשובה על הזמנתו של קלוזנר שיהיה “אורח יותר תדיר בספרות היפה”:

אין חסרוני מורגש בשוק הספרות – ויהא לו היריד בלי “זשיד” אחד שכמותי! מעולם לא דחקתי את עצמי למו“ל ולא הטלתי א”ע על הקהל, וגם לא נעניתי לכל מו“ל ומו”ל שאמר לי: “עלה”; ולא משום עניוות יתרה, או מתוך גאוה יתרה עשיתי זאת – אלא, שונא אני הנסיעה לירידים.

בסופו של המכתב הוא מברך אותו מנהמת לבו: “היה שלום ועבוד, ו’קול מחצצים' לא יבהלוך, כשם שלא נבהלת עד עכשיו מפני האבק והקש”.

אבל ש' בן־ציון לא הצליח להתאושש מעלבון הדחתו, ומן ההרגשה שנעשה לו עוול נורא, וכי הוא עומד בדד במערכה, ואיש, לרבות חבריו הקרובים, אינו נחלץ לעזרתו. ומה שקשה אף יותר, אין הם בטוחים בצדקתו; והעיקר: ‘מולדת’ ממשיך להתקיים ומוסיף להופיע – בלעדיו.

זאת ועוד, בינתיים תר מרכז המורים אחר עורך של קבע ל’מולדת', עורך ראוי לשמו, שלא יהיה שנוי במחלוקת. הפור נפל על יעקב פיכמן, שאכן נענה להזמנה בהתרגשות, עלה לארץ באב תרע“ב, ונעשה לעורכו של הירחון במשך כשנתיים, עד צאתו לחו”ל בשנת תרע“ד, שם “נתקע” עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשביל יעקב פיכמן הייתה זו, כפי שסיפר לימים במסותיו “בשורת העליה” ו”הסתו הראשון במולדת“,⁴³ ההזדמנות שציפה לה לעלות לארץ. במסתו “בשורת העליה” מגדיר פיכמן את ההזמנה שקיבל לבוא ולערוך את ‘מולדת’, כמעשה־נס”, “כאות־חסד הגדול ביותר מצד הגורל”, ומתאר כיצד נפלה ההחלטה בין יוסף אהרנוביץ ובין יוסף לוריא, בדיליז’אנס ליפו:

והשיחה ביניהם נסבה על “מולדת”, ירחון זה שהורע מזלו לגבי עורכים, ולאחר שש' בן ציון משך את ידו מעריכתו נתפטרה גם המערכת השניה, שהיתה מלכתחלה זמנית – “מערכת־ביניים”. כל החליפות האלה ארעו במשך שנה אחת.

קשה לדעת מה היה יחסו של ש' בן־ציון ל“יורשו” בן ארצו יעקב פיכמן, שהיה ידיד נעוריו, ואף נעזר בו בצעדיו הראשונים בספרות. יעקב פיכמן, בזיכרונותיו, לא זו בלבד שעובר בשתיקה על פרשה זו, אלא אף מצייר תמונה אידילית של יחסיו עם ש' בן־ציון, שאירח אותו בביתו עם עלייתו לארץ, והקל עליו את הסתגלותו.⁴⁴ על עריכת ‘מולדת’ הוא כותב “שנפסקה זמן מה לפני כן” ואינו מזכיר אף ברמז את הסיבות לכך. לחוברת הראשונה בעריכתו הוא קורא “חוברת א'”⁴⁵ ומעיר “שהניחה את הדעת” של הקוראים והמבקרים.⁴⁶ בשילובו של ש' בן־ציון בזיכרונותיו הראשונים של יעקב פיכמן מארץ־ישראל, “בכל מחיר”, יש אולי רמז ל“רגשי האשמה” שלו על שבא תחתיו, ורצון להעיד לדורות, שלא זו בלבד שהוא “חף מכל חטא”, אלא שש' בן־ציון עצמו הוא שקידמו בברכה. והוא מתאר זאת כמין טקס: “כשעלינו על החוף לקח ש. בן־ציון, שירד עמי אל הנמל, את התינקת מידי האם – ושוב אי אפשר היה להוציא אותה מידו…” (“הסתו הראשון במולדת”).

יעקב פיכמן

ניכר שש' בן־ציון התאמץ מאוד להפריד בין הטינה המקצועית שחש אל “יורשו” ובין מאור הפנים האישי שקיבל בו את ידידו מנוער עם בואו לארץ, והסיוע הרב שהגיש לו כדי שיתאקלם בה בקלות ובמהירות. אולם אין ספק, שהיה בלבו על יעקב פיכמן ש“ירש” אותו, כשם שהיה בלבו על “כל העולם”.

טפח מתרעומת זו על “יורשו” נחשף במכתבו של פיכמן לביאליק, מיום 12.12.1912:⁴⁷

עובד אני עכשיו כמעט רק בעד “מולדת”. העבודה רבה ואין עזרה. לא דרשתי ממך הרבה וגם לא אדרוש עכשיו. אך זכרני נא, בודד אני, ואין למי לפנות, ו“המולדת” – ירחון נחוץ ואם לא מצאתי עוד את הדרך הנכונה, הן עוד אמצאנה, אם לא אפול מחוסר סעד.

ע“ד חיי בארץ־ישראל וע”ד רשמי הסביבה – יש לי הרבה לכתוב. [– – –] אך בדרך כלל הסביבה פה צרה והאנשים כלבבי מעטים (כשם שהם מעטים אמנם בכל מקום. עם גוטמן אני חי בידידות – אף כי הוא אומר בגלוי שחפץ הוא בהפסקת ה“מולדת”…

שמץ ממתח זה חוזר ונחשף גם לאחר שנים במכתב שכתב פיכמן לש' בן־ציון ביום כ' בתשרי תרפ"ז (28.9.1926, “גנזים” 3005),⁴⁸ כשקיבל עליו פיכמן לחדש את הוצאת ‘מולדת’ שנפסקה:

לא נעניתי על מכתב־ההזמנה שלי כשנגשתי לעריכת “השלח” – זה היה טעם מספיק שלא לפנות אליך עוד הפעם, בקשתי לחדש את הוצאת “מולדת”. אבל, יודע אלהים, אני מביט על כל הסְבָך שבינינו עד היום כעל אי־הבנה, שהגיע שעתה לעבור ולהבטל, ואני כותב אליך, ידיד נעורי ומעודדי הראשון, עוד פעם. אין לי על מה לבקש סליחה – אני, על פי דרכי, חפצתי להיטיב אז עמך, ואתה חשדת בי חנם: הגיעה השעה לשכח את זאת! כי דורש טובתך אני עד עתה. יעקב פיכמן

וכך, לא רק ש’מולדת' ממשיך להופיע בלעדיו, אלא שכעורך תחתיו נבחר ידיד נעוריו ובן ארצו, שהיה ברור לו שיצליח ויהפוך את הירחון לבימת קבע מצליחה לנוער. אין ספק, שבואו של פיכמן לארץ באב תרע"ב הגביר את תחושת העלבון והמרירות שבתוכו. הוא לא היה מסוגל לכבוש את עלבונו בתוכו פנימה, ואף לא היה מסוגל שלא לעשות כלום, ושאף לנקמה. אבל איזו נקמה יש בידיו של החלש? מה יכול לעשות אדם יחיד, בודד, שאין מאחוריו לא גוף ולא חברים תומכים ולא קבוצת אנשים שיעמדו לצדו ויילחמו את מלחמתו? – הוא בחר בנשק היחיד שעמד לרשותו והוא שלט בו – נשק המלים והפירסום ברבים. נקמת החלש, המאמין שחיים ומוות ביד הלשון.

ואולם, כיוון שהיה בראש ובראשונה סופר מובהק, שביטויו מסוגנן, הרי גם צעקתו־האשמתו עברה את כור ההיתוך האמנותי, ופורסמה ברבים כשהיא מסוגננת ומוסווית ועטופה בלבוש האלגוריה. באלול תרע“ב כתב את האלגוריה “בן־הנשר” ורק בט' בטבת תרע”ג (19.12.1912) התפרסמה ב’הפועל הצעיר' לאחר התלבטויות לא מעטות של המערכת.

בכ“ז באלול תרע”ב כתב יוסף אהרנוביץ, עורך ‘הפועל הצעיר’, לי“ח ברנר על “בן־הנשר”, המיועד לגיליון הרביעי של ‘הפועל הצעיר’ [האלגוריה פורסמה רק בגיליון 12־13], והמונח זה כבר במערכת “שמפני סבות שונות נדחה, אף על פי שהדבר נמצא כבר ברשותנו”,⁴⁹ המערכת, שידעה היטב את הרקע לאלגוריה זו, התלבטה אם לתת מקום לש' בן־ציון הנפגע ללחום את מלחמתו, ובכך להסתכן בכעסם של הנפגעים, שהם מראשי העסקנים, או לוותר על כל העניין. בסופו של דבר פרסמה את “בן־הנשר”, גם משום כבודו של ש' בן־ציון, גם משום העיקרון של חופש הביטוי וגם משום שרצתה לנגח את מרדכי בן הלל הכהן, שהיחסים עמו היו מתוחים מאוד באותה שעה. גם הצורה הספרותית שנתן ש' בן־ציון לאלגוריה שלו איפשרה למערכת להיתמם ולהעמיד פנים ש”בן־הנשר" איננו כתב פלסתר כנגד אנשים מסוימים, אלא “יצירה בלטריסטית חשובה” פרי עטו של סופר עברי מפורסם.

ז. “בן־הנשר” בלול התרנגולות

לאלגוריה “בן־הנשר” שלושה פרקים. בפרק הראשון מתואר בן־הנשר בלול התרנגולות, כשעדיין אין הוא מכיר בכוחותיו, מניח לזקנה שתסרסו וסובל משעמום; הפרק השני הוא פרק ההתנגשות בין “בן־הנשר” לסביבתו, בעלי החיים שבחווה, לאחר שחזר אליו כוח המעוף שלו, כיוון שהזקנה פסקה לבוא. בסופו של פרק זה נמלט בן־הנשר ועף אל ההרים. בפרק השלישי נמצא בן־הנשר בבדידות מזהירה בארץ שוממה מאדם, קרה מאוד וחמה מאוד לסירוגין, ונוכח במחירה הכבד של הבדידות במרומים.

מה שקרה בתהליך הכתיבה הוא, שהמספר גבר על האדם, והאלגוריה שכוונה במודע לפגוע באנשים מסוימים, להתריע על העוול שנעשה לו ולהאדיר את שמו, ניתקה בסופו של דבר מקרקע המציאות, נסחפה אחר ההיגיון הפנימי האמנותי שלה, שהיא עצמה יצרה אותו בתוקף המשל שנזקקה לו, וזנחה את ההתייחסות הישירה לנמשל. ניצחה הספרות את המציאות; ניצחה האמנות את הכוונה. בדרך זו נחלשה מידת האפקטיביות של המלחמה האישית של ש' בן־ציון באנשים מסוימים, ניטשטשו הרמזים האקטואליים שהיו מובנים למי שהיו מכוונים נגדם. לעומת זאת, נתעשרה הספרות העברית במסמך ספרותי מיוחד במינו, שהסופר ואיש הרוח מבטא בו את יחס הבוז שלו לאנשים הקטנים הסובבים אותו והמתנכלים לו, לסביבה המגמדת שהוא שקוע בתוכה, ומביע את הרגשת עליונותו עליהם. זוהי עדות של מעין אדם עליון רוחני, הבז להמונים הקטנים שאינם מגיעים לקרסוליו ושכל מאמציהם מכוונים להחלישו, להשתיקו ולכובלו. אבל בסופו של דבר אינם מצליחים, והוא מממש את טבעו האמיתי “הנשרי”, ומצליח להגיע למרומים, למקום שהוא שייך אליו, ולהשאיר את כל מתנגדיו בלול התרנגולים, כלואים בחצר נרפשת וניזונים ממה שזקנה משליכה להם, ותלויים בה במזונותיהם דרך קבע.

ואולם, באותה עת עצמה למד לדעת את מחירה הכבד של הבדידות במרומים. שכן באותם מרומים שוממים מאדם, שוררים קור וחום עזים חליפות, וסכנת הקיפאון או החריכה הצורבת נשקפת בתמידות.

וכך, שעה שבשני הפרקים הראשונים שמסופר בהם סיפור המעשה, האלגוריה גוברת, הנמשל מבצבץ עם כל משפט, וקל לזהות את הדמות המרכזית שהיא מכוונת נגדה, ומקצת דמויות המשנה, הרי לא כך בפרק השלישי. כאן גובר המשל, הנמשל נדחק הצדה, הכוונות החוץ־ספרותיות מיטשטשות ומשתלטת הספרותיות הטהורה, פועל ההיגיון האמנותי הפנימי ונשכחת המציאות העגומה, ונזנחות כוונות הניגוח והנקמה. בן־הנשר לא השיג את מבוקשו. הוא אמנם נמלט מן החווה והוכיח לכל בעלי החיים שבתוכה את כוחו ואת יתרונו עליהם, אבל את השמחה וההנאה לא מצא, והוא נידון לחיות בבדידות מרה כל ימיו.

את מקום האירועים החיצוניים שבמציאות, שהכתיבו את מהלכי סיפור המעשה בשני הפרקים הראשונים, תופסות ההשפעות הספרותיות הטהורות. בייחוד ניכרות השפעות “מגילת האש” ו“מתי מדבר” לביאליק; ו“רחל” ו“הלוויים” של ש' בן־ציון עצמו.

בן־הנשר שנהפך לנשר, הוא גם גלגולו של “הברווזון המכוער”, שגילה את זהותו האמיתית. אבל שעה שאצל הברווזון המכוער החברה היא שהכירה בטעותה, נוכחת שלפניה ברבור יפהפה, ומשנה את התנהגותה והערכתה אליו בהתאם, הרי כאן החברה אינה נוכחת שלפניה נשר, ורק הוא עצמו מרגיש בזרותו וחש בטבעו האמיתי. התחושה של היותו נעלה ובלתי־שייך היא נחלתו בלבד, בלא שהחברה משנה את יחסה כלפיו. לכן, הסיום כאן הוא סיום עגום ומיואש.

בפרק האחרון, יותר משמתואר בן־הנשר מתוארת צורת מעופו הנאדרה, ומתוארת הארץ שהוא בא אליה במעופו: מושכת ומפחידה, שוממה מאדם וחופשית, אבל גם חשופה לכל הסכנות שבעולם, ללא מזון בטוח אבל גם ללא שעבוד, ובסופו של דבר, זהו עולם מסוכן לא פחות:

צרה אחר צרה רוממתהו מעל אל על, רודף אחר רודף חיזק את כח כנפיו – ויעף ויבא ויעמד בגובה אשר לא שיער. ועתה – אך ארץ זרה ונכריה לעיניו…

צור הסלע, שהוא עומד עליו, נטוי הוא על תהום עמוקה ואפלה. כיפים קודרים וסלעי מגור נצבים מסביב לו – ולא חצר ולא גדר, ולא בית ולא גג, לא סככה ולא מוט ולא חברת חי ועוף – הוא גורש מכל אלה לבלי שוב עוד.

לא היה צורך בהתמצאות מיוחדת, כדי לזהות ב“בעל הבית” את מרדכי בן הלל הכהן, שבו רואה ש' בן־ציון את האשם העיקרי במה שעשו לו, וממנו הוא נפרע יותר מכול. את זהותם של האחרים הוא מטשטש בכוונה, ואילו את זהותו הוא חושף בכוונה. שכן לא זו בלבד שהוא משרטט את דמות דיוקנו החיצוני, אלא שהוא גם דואג להזכיר את שמו, כדי שידעו הכול במי המדובר:

בעל הבית – כרס כבודה לו מלפניו וקרחת כבודה לו בגלגלתו. וכידוע, מי שכרסו נפוחה כדוד ושגלגלתו חלקה כאבטיח, מראהו – מראה כהן ו“אב”. ובאמת כהן הוא זה ו“אב” לכל הקהלה, קהלת הקודש שבחוה.

בן־הנשר הוא, כמובן, ש' בן־ציון עצמו, שהיה תחילה שבוי, הניח שידלדלו את כוחו ויפגעו בכושר טיסתו, אך גילה את עצמו ואת כוחותיו, התחמק משביו ומשוביו ופרח למרומים. שם נשאר בבדידותו המזהרת, כשהוא משלם את מחירה הכבד.

אברהם לודוויפול

שני נעריו של הכהן, היוצאים בפקודתו לירות בבן־הנשר המתעופף, ובידם נשקו – הרובה הישן “המפוצץ דבורים בקול רם אך מימיו לא קלע עדיין למטרה” – הם, קרוב לוודאי, שני חברי המערכת האחרים: חיים הררי ואברהם לודויפול.

ה“חמור” הוא קרוב לוודאי ד“ר יוסף לוריא, שהיה ראש מרכז המורים בארץ־ישראל. הוא מתואר כעושה דברו של מרדכי בן הלל הכהן, אבל סימן ההיכר המובהק שנתן בו ש' בן־ציון, כדי להקל את זיהויו היו נסיעותיו לצור ולצידון.⁵⁰ ואכן, אחד הפרקים בספרו ‘ארץ־ישראל – קובץ מאמרים, ציורי־מסע, רשימות’ (ורשה, תרע"ד), נקרא “לחוף הים הכנעני” ובו סעיפים על המסע “מעכו לצור” (עמ' 41 ־ 46), “צור” (עמ' 46 – 53) ו”צידון" (עמ' 54 ־ 62). הפרק “לחוף הים הכנעני” פורסם בחתימת י.ל. ב’העולם' (30.4.1912 ־ 22.10.1912; בחמישה המשכים), זמן קצר לפני כתיבת “בן־הנשר”, ולכן אין פלא, שאחד־העם וי“ח רבניצקי זיהו אותו בקלות (ראה בהמשך). יש לשער, שכעסו של ש' בן־ציון על יוסף לוריא היה גדול במיוחד, משום שמייד עם עלייתו לארץ הוא שקירב אותו, ונתן לו מקום מכובד ביותר בכתב העת שלו ‘העומר’, ולאחר מכן, כש”עלה לגדולה“, לא זכר לו חסד זה ו”בעט" במיטיבו.

גם בכלב נתן ש' בן־ציון סימנים חיצוניים מזהים “גבח וכחוש יודע [– – –] לעשות בחכמה ובמדע”, וכנראה הכוונה לד“ר ניסן טורוב, עורך ‘החינוך’, מנהל בית־הספר לבנות ביפו ואחר־כך מנהל סמינר לווינסקי (ראשית תרע"ג) ובעל תואר ד”ר בחינוך ובפסיכולוגיה.⁵¹ לעומת זאת, לא ברור מי הוא התרנגול, שלבן־הנשר יש עמו חשבון מיוחד, עד שבסופו של דבר הוא הורגו; וכן מי הוא החתול הבוגדני. סימניהם טושטשו, כדי למנוע זיהוי קל.

ניסן טורוב.

שמות המעורבים בפרשה הם: פ' אוירבך, אליהו ברלין, מאיר דיזנגוף, בצלאל יפה, ז“ד לבונטין, י' עוזרקובסקי, ח”א זוטא. אבל דומה, שאין בעל־חיים מסוים המייצג אותם “אישית”. קבוצות בעלי־החיים האחרות, החזירים, התרנגולות, הברווזים, היונים והעורבים מייצגות את המורים, העסקנים ויתר הבוחשים בפרשה, מנקודת ראותו של הכותב.

בשל טשטוש מכוּון זה, ובעיקר משום שבסופו של דבר גבר ההיגיון האמנותי הפנימי על המגמות האלגוריות והסאטיריות החוץ־ספרותיות, יש ל“בן־הנשר” כוח עמידה בזכות עצמו, בייחוד ממרחק הזמנים, בשעה שפרטי המאורע ששימשו עילה לכתיבה כבר נשכחו, ואינם ידועים ברבים. ממכתבו של ש' בן־ציון לאחד־העם (ראה בהמשך) מסתבר, שטשטוש זה נעשה במודע ובמכוון, כדי שיגבר הערך הספרותי על המטרה האקטואלית.

הקורא בן ימינו, שכבר קרא את ‘חוות־החיות’ של ג’ורג' אורוול שנכתב בחודשים נובמבר 1943 – פברואר 1944,⁵² חש שלפניו משל מורחב על התנהגותם של בני־אדם, שאת נמשלו יש לחפש באירועי אותה תקופה. לשימוש בבעלי־חיים כמשל להתנהגותם של בני האדם, היסטוריה ארוכה, וכבר במקרא נפוץ מאוד אמצעי ספרותי זה, על דרך האלגוריה הספרותית המורחבת, כגון המשל בספר יחזקאל פרק י"ז, שבו “הנשר הגדול” הוא מלך בבל והגפן הסורחת היא ממלכת יהודה. כל הז’אנר הענֵף של “המשל” הבינלאומי, מבוסס על העיקרון של בעלי החיים כמייצגים תכונות אנושיות והתנהגות אנושית, והוא אחד האמצעים הנפוצים והשגורים ביותר בספרות העולם. החידוש בכל פעם הוא במידת ההתאמה שבין המשל לנמשל, ובהיגיון הפנימי השולט במשל, וכן בדרך עיצובו כיצירה עצמאית בעלת חוקיות אמנותית פנימית, גם ללא קשר לנמשל, כשהנמשל המצוי ברקע אינו אלא מחדד את המתואר.

פועלת כאן חוקיות דומה, ולכן משעה שנבחרה תמונת היסוד של בעלי־חיים כמייצגים את עולם האדם, צפויים תיאורים דומים וקרובים קרבה רבה מאוד ביצירות שונות, שנכתבו בזמנים ובמקומות שונים, ללא מגע ביניהם. בהשוואה בין “בן־הנשר” ל’חוות החיות', ולאלגוריות אחרות הכתובות באותה מתכונת, ייחשפו במשלים קווים משותפים רבים, ואילו הנמשלים המכוונים בכל פעם למציאות שונה, יהיו שונים.

ממרחק הזמנים מתגלה “בן־הנשר” כאלגוריה שכוחה יפה תמיד כנגד החברה המגמדת את היחיד, הענק, איש הרוח שבתוכה, מדלדלת את כוחו ומנסה לשחד אותו במחיר עצמות שמנות על חשבון שלילת חירותו, עצמאותו וחופש התבטאותו. בכך היא מונעת אותו מלגלות את מלוא עצמתם של כוחותיו ומסתירה ממנו את זהותו האמיתית. ומן הצד האחר הוא מגלה שיש מחיר לחופש ולעצמאות, מחיר כבד של בדידות, חוסר ביטחון כלכלי, חום שורף וקור מקפיא.

ח. “הבודד במרומים”

1. בשעתו – נזיפה פומבית. כצפוי, לא היה חששה של המערכת מן התגובות הנזעמות של מי שראו עצמם נפגעים חשש שווא, ובלחצם ראתה עצמה מחויבת לפרסם בגיליון הבא (כ“א בטבת תרע”ג, 31.12.1912) “הודעת המערכת” שיש בה, כמובן, מידה רבה של היתממות, שיש לה, עם זאת, אחיזה במידת הספרותיות המרובה של האלגוריה, בייחוד בפרק השלישי שלה:

מעירים אותנו על רשימתו של מר ש. בן ציון “בן הנשר” שנדפסה בגליון 12־13.No של “הפועל הצעיר”, כי יש קוראים המוצאים, שאפשר לגלות בה רמזים מעליבים בנוגע לאנשים ועסקנים ידועים.

הננו רואים חובה לעצמנו להודיע, כי קבלנו את הרשימה הנ"ל וגם הדפסנוה רק בתור יצירה בלטריסטית חשובה, שמחברה כמובן אחראי בעד תכנה וצורתה. אמנם ידוע היה לנו, כי יש ברשימה זו גם יסוד סאטירי, אך לא עמדנו על פרטים לדרש בה כונות ורמזים.

על יסוד האמור אין לנו איפוא על מה להצטדק, ואנו רק מודיעים בזה, שבשום פנים לא היתה להמערכת כונה, בהדפיסה את הרשימה הזו, להעליב את מי שהוא.

יש רמזים לכך, שאהרנוביץ הגן ככל יכולתו על כבודו של ש' בן־ציון, ולא הסכים לפרסם תגובות מעליבות ופוגעות שהגיעו למערכת ‘הפועל הצעיר’, הוא אף נוזף בברנר, על שהתחבר עם מי שכתב תגובה מסוג זה. מכתב זה, מיום ט“ו באדר ב' תרע”ג⁵³ פורסם לאחר שעבר צנזורה והושמטו ממנו השמות והביטויים המעליבים, ולכן קשה לדעת במי ובמה בדיוק מדובר:

האפרוח שב – – הוא גס, גס וגס. סוף־סוף אי אפשר לכתוב על ש. בן ציון כמו על איזה – –, הוא הלא בספרותנו אחד הסופרים הגדולים. אדם קטנטן מאד הוא – – שלך – ומצטער אני מאד כשאני רואה אותך חתום יחד אתו על ברכות – זווג לא מתאים ביותר.⁵⁴

לאחר החתימה מוסיף אהרנוביץ כמה מלים, המתארות את מצבו הקשה של ש' בן־ציון לאחר פירסום “בן הנשר”:

גוטמן נמצא ביפו במצב של מנודה – קשה לו מאד. – – – אמש נכנסנו אליו, אני ודבורה.⁵⁵ בשעה שבכל השכונה היה שמחה וששון – [חג הפורים. נ.ג.] ישבו הם, הגוטמנים, בביתם כאבלים. כשנכנסנו קדמו את פנינו בשמחה כאלו ראו פני המשיח. השתתפתי מאד בצערו, כשהוא צריך למצוא ספוק בבקורים שלי. כתוב לו איזה מכתב, אם יש לך על מה. תנחמהו – כי הוא מדוכא.

לא נמצא במכתבי ברנר מכתב ניחומים לש' בן־ציון, אבל יש ניסיון לשתפו ב’רביבים', ניסיון שלא עלה יפה.

הרגשתו הקשה של ש' בן־ציון מקורה גם בביקורת הקשה שמתחו על “בן־הנשר” “ידידיו” מעבר לים, בייחוד באודסה, שהפעם, עוד יותר מבעבר, הסתייגו מתגובתו זו, ואף גערו בו בפה מלא על שהתבזה ברבים ופגע באחרים. ואם מידידיו כך, ממי שלא היו ידידיו על אחת כמה וכמה. כך, למשל, י“ח רבניצקי, במכתב מיום י”ד בשבט תרע“ג (”גנזים":(30166

קראתי את “בן הנשר” שלך בפוה“צ. לא אוכל ידידי לעצור במלים מלהביע לפניך את תמהוני הגדול על מעשה זה. את האמת אגיד לך, במחשבתי הראשונה היתה להציע לפני חבורת הסופרים בעירנו שיגערו בך בנזיפה פומבית, אבל חזרתי בי מפני שחס אני על כבודך. אולם איך לא חסת בעצמך על כבודך ומסרת לדפוס את “בן הנשר” בצורה כזו? וכי זוהי הדרך הנאה לגמר חשבונות פרטיים? אין אני יודע עד עכשיו את פרטי הדברים שהכריחוך לצאת מה”מולדת“. אפשר שבאמת נעשו בך מעשים אשר לא יעשו, מעשים מגונים “צועקים ויורדים עד תהום נפשך” וכו'. אולם איזה שטן השיאך להנקם נקמת כבודך המחולל ע”י מעשה־ספרות ולפגוע באופן מכוער כל כך בכבוד אנשים חשובים כהד“ר טורוב, לוריא וכו'? האמנם “אוירא דא”י” פעל עליך כ“כ שאבד לך החוש להבחין בין הנאות ואינו־נאות? רוצה אני בכ”ז להאמין שמתחרט אתה על מעשך זה ותהי חרטתך כפרתך.

ידידך השרוי בצער על העלבון שגרמת לעצמך

י"ח רבניצקי

ובמכתב מיום 22.3.1913:

מרוב טרדותי מוכרח אני הפעם לקצר ומטעם זה אין אני יכול להשיבך דבר על “בן־הנשר” שלך, אבל אי אפשר לי להתאפק מהגיד לך. ששחוק עשית לי בדבריך “בקשו מוכיח לי ומצאו”. צא וראה עד היכן רוח חשדנותך מגיעה! האמינה לי, שלא פנה אלי שום בן־אדם מהתם בדבר הזה, אלא שראיתי חובה לעצמי להביע לפניך את אשר בלבבי, וגם עתה אחרי דברי מכתבך אלי לא זזתי מדעתי שעשית ב“בן הנשר” מעשה שאינו מהוגן, ובטוח אני שתכניס את בן־הנשר לתוך כתביך בהשמטת ההקדמה הארוכה המלאה רמזים לא יפים על אנשים פרטיים.

ידידך דו"ש [דורש שלומך]

י"ח רבניצקי

ותשובתו של ש' בן־ציון לרבניצקי, מיום ז' באדר ב' תרע"ג,⁵⁶ כתוספת למכתבו בענייני “מוריה”:

.P. S

ועתה ידידי רבניצקי בדבר תוכחתך על “בן הנשר” שתי תשובות: 1) אל תדון – עד שתגיע – 2) הדבר הוא לגמרי ספרותי כשאר סיפורי שכתבתי עד היום, שגם בתוכם יש אנשים שעשו עלי רושם ידוע בחיים. ומה הצעקה? כלום פני אנשים וסימני גופם צירתי, או אם גם מעשים שעשו כמו שהם צירתי? מדות ידועות של מעין חברה צירתי – והרוצה מכיר בעצמו מדות בדומה לאלו. כמעט כל אגדות אנדרסן כך היו וכך כל המשלים של כל מושלי משל. האנשים “חשובים” הם לפי דעתך, אבל גם נפוליון וביסמרק חשובים היו.⁵⁷ ואתה, אגב ראה, שיד ה“אנשים החשובים” מגיע לסכסך עלי גם באודיסא… בקשו מוכיח לי – ומצאו…

תאמר, עשיתי לעצמי רעה. ודאי כך! אבל דבר אחד השגתי, את הצביעות נטלתי מידם ומעכשיו אינם יכולים להשתמש כנגדי אלא בציניזם. ומי שאינו יודע לשחק בוחר תמיד בקלפים גלויים – ויהא הכל עפ“י מזל ולא ע”פ ערמת נחשים וצניעות חתולים.

בין כך וכך הם ישָכחו, ו“בן הנשר” – גם מי שלא שמע שמע כל הניזוקים הנעלבים הללו, יהא נקרא כדבר ספרותי המובן לעצמו, שכונתו כונה שלמה וכדאית לספרות – וזה הכשֵר! הכשר גמור! ואגב, ידידי, שאלה לי אליך: בשעה שרמסו את כבודי לעיני כל העולם הספרותי גם רעיוני וגם את פרנסתי והתעללו בספרות – אמור נא, התעוררת גם אז לתבוע את העלבון? או מי מידידי וידידי הספרות באודיסא עשה זאת? אני, אמנם, לא עוררתיכם לכך. אבל עכשיו כשבאו ועוררוכם – בכונה טובה – כמובן – כיצד לא נתעוררתם על הענין מתחילתו? האמינה, ידידי, שטעית בהאדריסה של תוכחתך!

כצפוי, ענה רבניצקי על תוכחתו זו של ש' בן־ציון, במכתבו מאודסה מיום י“ד באדר תרע”ג בשולי מכתבו בענייני “מוריה”:

.P. S

על “בן הנשר” שלך כבר קראתי תגר במכתבי הקודם. חבל על שלא היית כובש את כעסך ובאת לכלל הקדחת תבשילך ברבים. חבל!

העדות המפורשת והגלויה ביותר על מצב־רוחו של ש' בן־ציון לאחר פירסום “בן־הנשר”, נמצאת במכתבו הווידויי אל אחד־העם, מיום כ“ב באדר ב' תרע”ג,⁵⁸ שנכתב לאחר שתיקה ארוכה:

והנה, לאחר הפסקה ארוכה, אפשר רוצה היית לדעת מה אתי כאן. אקצר ואומר: ידוע לך, שהיה בדעתי לצאת מן הארץ, ואתה יעצתני שלא למהר בהחלטה זו. וכשהמתנתי, ראיתי כי עדיין אפשר לי לגור פה וגם מכרח אני לכך מצד ידוע. כנגד הארץ, כמובן, אין לי כלום. אלא מאי, כנגד ה“חברה” – והנה עשיתי מעין נסיעה בכדי להפליג א“ע מן הכנופיא, והתרחקתי. כונָתי ל”בן־הנשר" שגם אתה, כידוע לי, עמדת עליו תמה. בדיעבד – איני מתחרט על דבר זה. ולכתחלה, דנתי על הדבר, אם ערכו ערך ספרותי, ואינו תלוי בתכנו ובצורתו דוקא באישיות זו או באחרת שעשתה עלי רושם כזה. וכיון שמצאתיו כהרבה משאר ספורי שכתבתים מן החיים, לא דנתיו בגניזה, מטעם שהאנשים הללו יותר ידועים הם משאר אנשים שבשוק בתור עסקנים. אדרבא, העסקן, כמדומני, הרשות לבקר את אופן עסקנותו כשם שהרשות, או החובה לבקר כתבי סופר. רק באחת נזהרתי, שלא לתאר אלא מדות ידועות בלבד ובלי “סימנים מיוחדים”. ואם נכָּרים הם אנשים על־פי מדותיהם – “הראי” מה חטא? וגם עתה לאחר מעשה, סבורני שלכהפ“ח, רשאי הייתי לעשות כך, ואיני רואה בי חטא הספרות. וכלפי האנשים? הריני מבטיחך ששלהם יכריע… אבל כאן אני מפסיק. איני רוצה לספר במעשיהם כנגדי. בכל אופן יכול אני לומר לך שעד עכשיו לא גרמתי במעשה זה רעה ל”ישוב" – אלא יסוּד עתון חדש ביפו… והרבה מה שלא עלה בידי לעורר ולהביא כאן אל הפועל בהסכמה עמדי, נעשה עכשיו בהתעוררות מרובה בלעדי, ושלא בלי כונה ל“הכעיס”… אני מבטיח לך, שאיני אומר זה כגוזמא.

מתשובתו של אחד העם, מיום י“ג באייר תרע”ג 20.5.1913 (“גנזים” 29642) [לא נכללה באיגרותיו] מסתבר, שווידוי נרגש זה לא עשה עליו את הרושם המקווה, והוא רק התחזק בעמדתו שפירסום “בן־הנשר” היה שגיאה ותו לא. כדרכו אין הוא חושׂך ביקורתו מש' בן־ציון הפגוע, ללא כל ריכוך והבנה למצבו:

מודה אני, ששתיקתך זו הייתי מיחס לטינא שבלבך עלי, מסבה שאינה ברורה לי ושבודאי יש לה איזה קשר עם מצבך המשונה ביפו. ועל זה הייתי מצטער, ולא רק מצד עצם הדבר, אלא עוד יותר מצד היותו סימן רע על מצב נפשך, על עצבך ורגזך, שמביאך לראות שונאים ו“רודפים” גם מעבר לגבול האפשרות… ואינני רוצה לכסות ממך, שסימן עוד רע מזה ראיתי באמת ב“בן הנשר”. אמרו לך (כדבריך במכתבך), כי “עמדתי עליו תמה”. אך “התמהון”, אינו מצייר היטב מה שהרגשתי בשעת הקריאה, צער עמוק גרמה לי קריאה זו וכמעט לא האמנתי למראה עיני, שידך היא שכתבה זאת. אתה אומר במכתבך: “רק באחת נזהרתי, שלא לתאר אלא מדות ידועות בלבד ובלי סימנים מיוחדים”. סלח נא, ידידי, אם אומר לך, כי לא מצאתי עקבות הזהירות הזאת. אדרבא, בכל מקום שיכלת לתת “סימנים מיוחדים”, לא נמנעת לעשות כן. אפילו סימני הגוף, הנהוגים בפספורט רוסי, לא שכחת, ואפילו נסיעה מקרית לצור וצידון הזכרת, כדי להקל על הקוראים הכרת הפרצוף המתואר. ובינינו לבין עצמנו אודה ולא אבוש, כי רק על פי “הסימנים המיוחדים” הכרתי אני עצמי את אלו שהכרתי, ואלו שלא נתת בהם סימנים כאלה באמת לא הכרתי ועד עתה איני יודע בבירור למי נתכונת. כי תיאור המדות נעשה בצבעים “שחורים” כל כך, עד שאי אפשר להכיר את המתואר.

ולא הייתי כותב לך כל זה – מה בצע בצעקה על לשעבר? – לולא נראה מתוך מכתבך, שעדיין אינך מרגיש את הכיעור שבאותו דבר. לא, ידידי, אינך צריך להצדיק מעשה זה. ודאי עשית זאת בשעה של “סלוק שכינה” (ומי מאתנו לא ידע בחייו שעות כאלה?), ובטוח אני שכשתוציא “כל כתביך”, לא תכניס את זה לתוכם, אע"פ שחושב אתה אותו “כהרבה משאר ספוריך”.

[– – –]

ועל הבדידות אל נא תתאונן לפני כי בכל בדידותך אין לך אף מושג מן הבדידות המוחלטת שאני שרוי בה בכרך גדול זה [לונדון. נ.ג.]. אתה יש לך, לפחות, “מתנגדים”, שהם מתעמרים בך ואתה בם, ואני אין לי כאן כלום, לא אוהבים ולא שונאים, כאילו הייתי חי באי בודד בלב ים. –

יש לזכור שמרדכי בן הלל הכהן ואברהם לודויפול היו ידידיו ואנשי סודו של אחד העם,⁵⁹ והוא העדיף אותם ובחר להגן עליהם מפני ש' בן־ציון. בסופו של דבר אכן נשמע ש' בן־ציון לעצתו, ולא כלל את “בן־הנשר” ב“כל כתביו” שהופיעו זמן קצר לאחר מכן, ואף יורשיו לא כללו אותו במהדורת כתביו שהופיעה לאחר מותו.

יש לשער, שש' בן־ציון נפגע ונעלב מאוד ממכתבו זה של אחד־העם, ולא ענה לו. על שתיקתו הרועמת הזו הגיב אחד העם רק משקיבל את שני הכרכים הראשונים של כל כתביו, במכתבו מלונדון מיום ט“ז בסיוון תרע”ד, 10.4.1914 (“גנזים” 29643) [לא נכלל באיגרותיו]. לאחר שהוא מברך אותו, כמקובל, על הופעתם הוא מוסיף ביותר משמץ של כעס, בתוך הצגת עצמו כמי שנפגע, אך בלא להודות בזכותו של הזולת להיפגע: “יותר אין לי מה לכתוב לך מפנתי הבודדה, ומה גם שמכתבי הקודם, כנראה, לא היה לרצון לך. לולא כן ודאי לא היית שותק מאז ועד עתה. ואני חשבתי שאפשר להגיד לך את האמת בפניך ללא כחל וללא שרק”.

על כך באה התנצלותו של ש' בן־ציון, שלא היה מסוגל לשאת את כעסו של אחד־העם עליו, במכתבו מיפו מיום ה' בתמוז תרע"ד,⁶⁰ והוא קרוב לוודאי מכתבו האחרון לפני פרוץ מלחמת־העולם הראשונה:

חס לך לומר, כי מכתבך הקודם לא היה לי לרצון, ושאיני מוכשר לשמוע הערה מפיך – אל נא תראה בי עוון אשר כזה! אני לא כתבתי אליך מטעם אחר לגמרי. בראשונה – מפני שלא רציתי לגעת שוב באותו ענין שאיני רוצה לדבר בו ושאיני יכול לשתוק עליו בשעה שנוגעים בו; ואח"כ דומני, שלא נזדמן לפני ענין שיהא כדאי לכתוב עליו אליך.

אף־על־פי־כן, אין הוא יכול להתאפק, והריהו חוזר ומפרט לפני אחד־העם, רבו, את מצבו בארץ־ישראל ואת הדרך שבה נעשים בה מעשים. ודומה שאי אפשר שלא לחוש, ממרחק הזמנים כיום, באקטואליות הרבה של התיאור, ובתחושה שהרבה לא השתנה מאז ועד עתה:

אמנם ה“קולטור־קאמפף”⁶¹ הוציא אותי בתחלה מד' אמותי לבוא (אעפ"י שלא קראו לי) ולעמוד שוב בשורה עם האנשים אשר בחלתי בהם ובהמונם; אבל מיד לאחר ההתלהבות הראשונה, ראיתי כי גם הדבר הגדול הזה נוטה לנפול ב“קטנות מוחין” שב“ראשים” שלנו פה, וכל הענין מוכרח להעשות רק עניין של חו“ל, וכאן, בארץ – למקור של פניות וחשבונות פרטיים ואינטריגי־אינטריגות נמִבזות. ושוב התרחקתי מן החבריא ואביזראה בגועל נפש… כנראה, “הכרח היסטורי” יש, שיעָשו כאן כל הדברים באופן כזה, אבל מתחיל אני להבין את השנאה הגדולה של הנביאים למקדש בשעתו עם תרועת הנקמה המרה שבפיהם בנבאם לחרבנו… צריך שיהיו הענינים נעשים פחות חשובים, פחות יקרים בעיניך, בשביל שתוכל לראות בעושיהם ובעשייתם. אבל כל זמן שהקדשים קדשים הם בעיניך – מוטב שלא תראה איך הם נעשים על הסיאבון. הו, מי יתנני בין יהודים סתם! מי יתנני בין חנונים, בין עמי־ארצות ולא בין עושי הקולטורא ויוצרי ההיסטוריה שבא”י! “מלח הארץ” זה – רב הוא, רב מהכול, וסוף סוף נראית כל הארץ בעיניך – כארץ מלחה! מארת אלהים: מתבונן אתה – וכמעט כל אחד כשהוא לעצמו הריהו לכאורה אדם הגון, אדם עם משאת־נפש ואלהים בלבבו, אם גדול אם קטן, והנה אך יתחברו אלה יחדו – וישמרנו ה' מן הדור הזה! – יותר משני חדשים (אדר ניסן) הייתי עם אשתי בחו“ל (באתי לברלין מיד לאחר צאתך משם) וכמובן הרגשתי א”ע שם “בארץ לא להם” ובחיים שאינם אלא מראה עינים ולא חיי נפשי – ואעפ"כ, אודה ולא אבוש, לא נתגעגעתי כלל “הביתה”… וזה אות!.. מה שאחרים מחבירי הבינו זאת מראש, עמדתי אני על כך רק לאחר נסיון של תשע שנים –, אפשר להיות חובב את הארץ וחביב בארץ רק – מרחוק… אבל אל נא אחטא בשפתי – הן לא על הארץ תלונתי.

– “עסקי” אינם רעים, וכמובן היו יותר טובים אילו היו נעשים במקום “היניקה” שלהם – ברוסיא, ואעפ“כ, הן לא תעלה על הדעת שאשוב מצרימה. כנראה, צריך לכך עוד תשע שנים של נסיון, ולאחר תשע שנים – כלום יש לך מושב זקנים יותר טוב מאה”ק? – כן, הרי זה יכול אני לומר בלשון הד"ר קלוזנר: “כנפי הזקנה מרחפות כבר עלי” (הוא, שלי"טא, אומר: “כנפי הבינה”…)

– “המולדת” שבכאן שוב נתעגנה. עורכה עזבה. וה“בעלים” מבקשים שוב לאסוף חרפתה והרי הם הולכים שוב לנוע על משוררים שונים שמעולם לא היה ולא יהיה להם ענין עם “קַטנוּת” כחינוך, כשם ש“לבעלים” אין כבר ענין שיהא הירחון “שלהם” ראוי לתעודתו, אלא שהאוטוריטט של “המרכז” לא יפול חלילה. ושוב אני מתבונן מה בין יחיד לרבים. אני היחיד חטא חטאתי לאחר מעשה, שפרסמתי דבר ספרותי, שהבקי ב“מסתרי־תל־אביב” יכול היה להכיר בו אז פני אנשים ידועים – והנה כמה וכמה הערות העירו לי על זה. וכאן עשו מעשה, שנהגו בשם “אורגניזציה” חלול־ספרותי, אונאה וגזלה כמשמעם ונתנו יד למיני רכילות ברמה ובאופן היותר צִיני ונידוי ושמתא בחשאי עלי ועל ספרַי – עד כמה שהיה באפשרותם – והאנשים, עדיין הם “אנשים נכבדים” ודוגלים בשם הירחון “שלהם”, ומי יאמר להם: חזרו בכם, או סוף־סוף אספו ידיכם, כי לא תעשו [מלה מטושטשת] אלא צחוק וקלון בלבד? –

וסלח נא, רבי! גם אני לא הייתי צריך לומר את זה, אפילו לפניך בלבד; אלא מוטב שלא יהא הדבר בלבי, ואטהר נא מן הנטירה – באמירה. וסלח לי על כל המכתב הזה, ממנו תראה מפני מה לא כתבתי ושאע"פי שלא כתבתי הריני שלך.

ש“י עגנון, שישב באותן שנים בגרמניה, משקיבל את שני כרכי הכתבים ששלח אליו ש' בן־ציון, שיגר לו מכתב תודה וברכה (מיום 23.5.1913),⁶² והוסיף כמה מלות עידוד בשפה רפה, המביעות צער על שהוא, עגנון, אינו עמו ביפו, כדי לעזור לו: “הרבה אני מצטער שאין אני עתה בא”י למען היות לך לגזלשאפט [לחברה] תחת חבר בריוני יפו וגם להיות לעזר לך בהעתקת כתביך לדפוס”. יש לשער, שהיו עוד דוגמאות אולם די בכך להעיד כיצד נתקבל “בן־הנשר” בחוגי ידידיו של ש' בן־ציון באודסה, ועל אחת כמה וכמה בחוגי מי שלא היו מלכתחילה מידידיו.

ש' בן־ציון חזר והשתתף ב’מולדת' שלוש פעמים; פעמיים בחוברות בעריכתו של יעקב פיכמן ופעם אחת בעריכתו של דב קמחי.⁶³ יתכן, שהשתתפותו זו תחת עריכתו של פיכמן, איננה “לפי תומו”, ועדיין קשורה בפרשת הדחתו מן העריכה.

בשנות הרעה של מלחמת־העולם הראשונה עסק ש' בן־ציון בתרגום שירי היינה לעברית, כדי להפיג את מתח התלאות שהיו מנת חלקו, ואחד השירים האלה “צי העבדים” פורסם ב’מולדת' (תמוז תרע"ט). יתכן שפירסומו של שיר זה בירחון זה דווקא איננו מקרי, אלא יש בו רמז ליודעי ח“ן, אם כי אפשר גם לשער שהצרות האחרונות השכיחו את הראשונות, ושלש' בן־ציון היה עניין מיוחד לפרסם דווקא אצל פיכמן בגלל קשריו עם הוצאת “שטיבל”. זהו שיר שתוכנו אכזרי במיוחד, והיחס אל העבדים הכושים שבו הוא כאל “בקר” ואף פחות מזה. כוונות אלגוריות בולטות יותר יש, קרוב לוודאי, ברשימה “אחדוּת ורֵעוּת בבעלי־חיים” (‘מולדת’, טבת תר"פ). לכאורה, היא מסוג הרשימות לבני הנעורים על חייהם של בעלי־חיים שונים, שהיו רווחות ב’מולדת' ובעיתונות הנוער, שמטרתן ללמד ולהרבות דעת. היא מתארת בעלי חיים שונים, כגון נמלים, סרטני־ים, אנקורים, סנוניות, עורבים, חסידות, שהמשותף לכולם הוא, שהם עוזרים “איש את אחיו”, ולא זו בלבד, אלא יש שיתחברו גם בני מינים שונים, ומין בשאינו מינו יֵעָזֵר”.

ההרגשה שיש כאן כוונות אלגוריות, מתחזקת לנוכח הפתיחה, בהצהרה: “יתרון הרֵעות על הבדידות” והמובאות מספר קוהלת, וההקדמה המבליטה את התועלת שבאחדות וברעות שבין בעלי־החיים: “כדי שיוכלו לעמוד על נפשם בשעת הסכנה”; “בשביל הפרנסה”; “לשם גמילת חסדים [– – –] היום עוזר זה לחברה בשעת צרה, מחר יעמוד חברו לו בשעת דחקו” “ורביעית, כי סוף סוף גם נעימה היא החברה, שעשועים וענג בה לכל אחד – ו’חם להם' יחד”.

בייחוד בולטת המגמה האלגורית בתיאור יחסי העורבים עם הנשר הגדול, כשברקע נוכחותה של האלגוריה המוצהרת “בן־הנשר”:

ויש שגם עופות גדולים מאלו נקבצים בקהל להפרע מאויביהם. כן יעשו, למשל גם העורבים. ובעיר אחת בצרפת היו עדי־ ראייה למאורע זה: נשר אחד גדול, שבא ונתישב שם ביער הקרוב. היה משחית הרבה בעורבים. קמה מהומה וצוחה בימים ההם בקרב העורבים אשר מסביב, חבורות־חבורות נאספו השחורים ויצעקו חמס, ולבסוף, נאספו יום אחד כחמש מאות עורבים ביחד להתנפל על הנשר. אבל זה התעופף עליהם בגבורתו, חבטם בכנפיו וישסע בהם במקורו ויפץ את כל המחנה מפניו ולא נשארו בשדה הקרב אך המתים והפצועים בלבד. לא עברו כשלש שעות, והנה ענן כבד בא, חשרת־עב גדולה וכבדה הקדירה שמים – אלפי עורבים באו יחד ויחלקו חמשה ראשים, ויתנפלו שנית על הנשר. לשוא התחבט האדיר ויך ימין ושמאל ויפל חללים, העורבים לא הרפו עוד ממנו ולא נסוגו אחור. הם הכוהו, מרטוהו, הריעו עליו מסביב, הממוהו ולא נתנוהו להמריא במרום ולהמלט על נפשו, נקרוהו, פצעוהו – עד נפלו ארצה פרוע ומתבוסס בדמו – והוא מת.

לכאורה, זוהי דוגמא לשותפות של עופות כנגד אויב משותף; אבל כש“בן־הנשר” ברקע, הדוגמא מתהפכת, והנשר המובס הוא הנציג היחיד מול הרבים המאוחדים הקמים עליו להורגו.

עלבונו של ש' בן־ציון לא נתן לו מנוח, והוא המשיך לפעפע במיסתרים וחדר לכל התחומים על דרך ההסוואה, עד כדי פקפוק בעצם קיומה של תשתית אלגורית.

ראיה לכך, שאכן מצבו שהיה בכי רע נמשך גם בשנים שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, בעטיים של אותם חברי “ועד החינוך”, נמצאת ברשימה “שדה הפקר” (מעין הערה), בחתימת: איקס, ב’דפים' בעריכת דב קמחי (ירושלים, תמוז תרפ"ב).⁶⁴ רשימה זו פותחת בהתרעה על שספרות הילדים בארץ ובייחוד הספרות לתינוקות היא “שדה הפקר לגמרי, שכל החפץ פורץ לתוכה”, אבל בעיקרה היא מוקדשת ל“ספרי הקריאה העברים לבתי־הספר”. הכותב (שהוא אולי דב קמחי, העורך) מזכיר את חלקו של ש' בן־ציון ש“הוא היה הראשון [– – – ש]יצר את ספר הקריאה העברי”, אבל “ועד החינוך” “גרש את ספריו של ש' בן־ציון (ואף גם אלה של פיכמן [– – –] מבית־הספר העברי, שלא בצדק – ודומני גם שלא ברשות”, ובמקומם הכניסו את “ספרנו”, ספר הלימוד של מורי יפו מאת “האדונים יחיאלי, אדלר וכו'”. לדעתו “חבור ספר קריאה אינו נתון בשום פנים ביכלתו של המורה העברי, אלא בידיו של היוצר־המשורר העברי. וזהו ההבדל. לש. בן־ציון וליעקב פיכמן ולח.נ. ביאליק מותר לחבר ספרי למוד, ולהאדונים יחיאלי, אדלר וכו' אסור”. בסיום הרשימה רומז הכותב, שיש בכך גם “קפוח־פרנסה פשוט”, אבל אינו רוצה להאריך בכך.

הירחון ‘מולדת’ הופיע בהפסקות אחדות בין השנים תרע“א־תרפ”ט (1911־1929) ושנה אחת בתש"ז (ראה בנספח) תחת עריכתם של עורכים אחדים. גם במקרה זה, כמו במקרים אחרים, ש' בן־ציון הוא שהניח את היסודות, סלל את הדרך, התווה את הכיוון, אבל אחרים הלכו בה והגשימו אותה, ואילו הוא שילם את המחיר הכבד של הראשונוּת.

2. ממרחק השנים – התעלמות והעלמה. תיאורו של “בן־הנשר” כ“בודד במרומים”, נעשה לשם נרדף לש' בן־ציון עוד בחייו, ועוד יותר עם מותו וממרחק השנים.⁶⁵

בזיכרונותיהם של מי שלקחו חלק בעשייה התרבותית והציבורית בארץ־ישראל שלפני מלחמת־העולם הראשונה, ניכרת מגמה של המעטת חלקם של האחרים והבלטת חלקו של הכותב בפעילות זו. אם בכלל נזכר בהם שמו של ש' בן־ציון, הרי ההזכרה חטופה ואגבית, וחלקו הרב בתכניות ובייחוד בביצוען והוצאתן מן הכוח אל הפועל טושטש. בייחוד בולט הדבר כשהמדובר בזיכרונותיהם של הנוגעים בדבר ב“פרשת המולדת”, שהייתה מן הפרשיות הפחות נעימות למי שלקח חלק בהדחתו, ובראש כולם מרדכי בן הלל הכהן. ניכר אצלם הרצון להוציא את עצמם נקיים מן הפרשה, ואף להעלימה ולעבור עליה בשתיקה, אם אפשר, ולהמעיט ככל האפשר את חלקו של ש' בן־ציון בעשייה^.66

בספר זיכרונותיו "עולמי‘, שהופיע עוד בחייו של ש’ בן־ציון, מספר מרדכי בן הלל הכהן גם על הוצאת הירחון לנוער ‘מולדת’, אך לא רק שאינו מדייק בתאריכים ובעובדות, אלא שהוא אף עובר בשתיקה על חלקו של ש' בן־ציון בו, ומעמיד את עצמו במרכז, ולא עוד אלא שהוא מייחס לעצמו מעשים שלא עשאם, ומקצתם מעשים שש' בן־ציון מסר את נפשו עליהם. את השפעת מתן הקונסטיטוציה בתורכיה על הפעילות הלאומית העברית בארץ־ישראל הוא כורך גם בייסוד ‘מולדת’:⁶⁷

נסינו את כח השפעתנו גם בנקודות אחרות. הירחון “מולדת” הוא גם כן מעשי ידנו. בביתו של החבר ברלין החלטנו על הדבר הזה, ובעל הבית גם קרא שמו של הירחון לבני הנעורים. מובן, שלא הסתפקנו בזה. היה לנו רעיון ליסד בארץ־ישראל את המרכז לספרות העברית. גם בענין זה היה לנו משא ומתן עם אחד־ העם [– – –] וכל ההתעוררות הזו באה לרגלי הכרזת הקונסטיטוציה, שעל פי הסדר החדש חדל להיות הרשיון להוציא עתון ענין של קונצסיה, זכיון מיוחד הניתן רק בקושטא. עכשיו באתי בחליפת מכתבים עם הד“ר יצחק לוי, מנהל סניף האפ”ק בירושלים, היודע תורכית, והוא קבל על נקלה את הרשיון בשביל “המולדת”, כמו שהדבר נהוג בכל העולם התרבותי. לא היינו חסרים כחות צבוריים וגם ספרותיים. שמורה אצלי רשימת האנשים וחתימותיהם בצדם שהוזמנו והשתתפו באספה לשם זה ביום ט“ז סיון תר”ע. הנה היא לפי סדר א“ב: פ. אוירבוך, א. גוטמן, מ. דיזנגוף, ח. הררי, א. וילקנסקי, מ. וילקנסקי, ד”ר חיסין, ד“ר טהון, ד”ר טורוב, אני הכותב, ד“ר לוריא, ז.ד. ליבונתין, א. לודויפול, א. מונציק, ד”ר מטמן, ד“ר מוסינזוהן, ד”ר מילנר, א. ספיר, ק. סילמן, י.ד. פריאר, א. פפר, מ. קריטשבסקי, א.ז. רבינוביץ, ד"ר רוזינשטין, מ. שיינקין, י. שרתוק. ושמורים אצלי גם מכתבים מאת אנשי ירושלים, עורכים ומדפיסים, שבאו אלינו בהצעותיהם השונות, ואשר חפצו בכל לב גם הם להעביר את טובם ליפו העיר, שהכתה כבר אז המון גלים של חיי צבור ולאום חדשים.

בהמשך, בפרק “שבת אחים ורֵעים” על ההווי של תל־אביב בראשיתה, אין מרדכי בן הלל הכהן מזכיר אפילו פעם אחת את ש' בן־ציון, אף־על־פי שהוא מונה שמות רבים מאוד של אנשים, ומציג את האווירה כחיי “משפחה” שיש בהם “הרמוניה צבורית יפה ומלאה ענין ורעננות”. דומה, שכמעט אין צורך לומר, שתיאור אידילי זה אינו מתאשר ממקורות אחרים, החושפים ציבור מפולג ומסוכסך, והפרשה הקשורה ב’מולדת' תוכיח.

בכרך החמישי של סדרת זיכרונות זו, חוזר מרדכי בן הלל הכהן לפרשת ‘מולדת’,⁶⁸ ומביא פרטים רבים יותר על כל הקשור בהוצאתו, בעיקר במימונו, אולם גם הפעם מעמיד את עצמו במרכז, וגם הפעם אינו מדייק בעובדות. לפרשת הדחתו של ש' בן־ציון מעריכת ‘מולדת’ מקדיש הכותב משפט אחד בלבד: “אנכי הייתי גם חבר ועד ההוצאה, גם אחד העורכים לאחר שהוצאנו את הירחון מידי ש. בן ציון” [ההדגשה שלי נ.ג.].

דוגמא למגמת ייפוי המציאות תוך כדי התעלמות מן העובדות ישמש תיאורו את הביקורת על "מולדת':

הבקרת הללה את החוברות שהוצאנו, את הירחון “מולדת”. מצא חן גם התוכן גם הצורה החיצונית. תהלות ותשבחות – עד בלי די.

אם כי הוא מודה במיעוט החותמים: “ביותר ממאה ערים [בחו”ל] נמצא רק חותם אחד בכל אחת מהנה".

שיר של יעקב כהן ב’מולדת'. איירה אירה יאן

הכותרת שנתן חיים הררי לרשימת הזיכרון שכתב לאחר פטירתו של ש' בן־ציון, הייתה: “הבודד במרומים”, אותו אקורד סיום של “בן־הנשר”, המשלם את מחיר הבדידות הכבד,⁶⁹ קשה שלא לתמוה על בחירתו של שם זה דווקא, ובידי מי שהיה לא רק “מדיח” אלא גם “יורש”.

חיים הררי מקדיש את כל רשימת הזיכרון שלו לפרשת ‘מולדת’:

רבים הכאיבוהו בחייו. אך את כל מכאוב כאב כפלים, בכל צער סבל שבעתים. גם אני גרמתי לו צער וכאב, ו“כמזכיר עוון” אהיה לי הפעם. עוון? לא לשם וידוי ובקשת מחילה כותב אני את דברי אלה. אין אני מחבב את אלה המבקשים מחילה לאחר מות הנעלב. הצטערתי תמיד ומצטער גם עכשיו על הכאב שגרמתי לו אז. והרבה פעמים דיברתי עם ש. בן ציון בחייו על העניין הזה, ותמיד הודה שבעצם הדבר לא ראה יחס בלתי־הוגן, והמעשה בזמנו, היה, מצדי, ישר ונחוץ.

עוד מספר חיים הררי, כי משפנו אליו ועד ההוצאה ו“קוהלת” ומרכז המורים “כדי להציל את הירחון, להכנס אל חבר־המערכת ולהמשיך את קיום המפעל החדש”, לא נתן תשובה מיידית, אלא שוחח ארוכות עם ש' בן־ציון ורק לאחר שהבטיחני שאין לו כל טינא בלבו עלי" ורק לאחר ש“חזרתי אליו יחד עם לודויפול וכמה פעמים הפכנו והפכנו יחד אתו בשאלות העריכה ולא הביע שום התנגדות, קבלנו איפוא עלינו לטפל בעריכת הכרך השני של ‘מולדת’, עד שיבוא העורך בה' הידיעה, העורך המתאים והרצוי”.

בהמשך מתאר הררי כיצד “כל נטל העבודה נפל בעיקר עלי”, חוזר ומתאר את ביקורתו של ברנר על “הדחתו” של ש' בן־ציון, אבל להצדקתו, מביא גם את דברי הביקורת של ברנר על החוברות בעריכתו של ש' בן־ציון, מתאר את האווירה המעיקה שנוצרה סביב ‘מולדת’, ומביא קטעים ממכתבו הגלוי ב’הפועל הצעיר' מיום י“ט בטבת תרע”ב. הוא חוזר וטוען ש“ש. בן ציון ידע היטב, שאנחנו השנים, לא נכנסנו למערכת אלא בהסכמתו הגמורה, לאחר שנטלנו רשות ממנו, לאחר שמצא שטובת ‘מולדת’ מחייבת אותנו לקבל את העבודה, ובלבד שלא יפסק הירחון”. חיים הררי מודה, כי “עכשיו, לאחר עשרים שנה, מהרהר אני בכל העניין הזה, שהיה בו הרבה רוגז וכאב”, ובא לידי מסקנה ש“אם היה בי עוון, שסייעתי לחברי בעריכת ‘מולדת’, וגרמתי מתוך כך צער רב לש. בן ציון, מלאתי את חובתי”.

מקובלת עלי מסקנתו של ישראל חנני,⁷⁰ שמאמרו של חיים הררי

יותר משהוא מתכוון להעמיד את פרטי הפרשה על אמיתותם בא להבליט את נקיון כפיו. באלגנטיות יתירה מתחמק הררי מפרשת היחסים שבין ש. בן ציון וועד ההוצאה. אפשר היו אי אלו חיכוכים אישיים בין חברים מן הועד וש. בן ציון. על כל פנים, אין לדבר על אינטריגה, שלא היתה ושלא נבראה. [– – –]

למרות כל מאמציו, אין הררי משכנע שאמנם נהגו כלפי ש' בן־ציון במידת הדין והיושר. נעימה זו של הבעת צער, הרגשת אשמה והתנערות ממנה, שנקט חיים הררי, חזרה בדברי מרבית המספידים והכותבים.⁷¹ הכול חזרו וסיפרו על היותו נשכח בחייו, על בדידותו הפרטית והציבורית ועל מעמדו הספרותי המזולזל. י"ח רבניצקי, בפרק “ש. בן ציון” בספר זיכרונותיו ‘דור וסופריו’, שהופיע לאחר מותו של ש' בן־ציון (תרצ"ח),⁷² נזהר מלנקוט עמדה ומלהביע את דעתו בפרשת ‘מולדת’, מציג את הדברים באופן אובייקטיבי, ויוצא ידי חובת ידידותו עם ש' בן־ציון בכך שהוא מצטט ממכתביו אליו.

אולם גם “נסיון” זה [עריכת “מולדת”] לא עלה בידו: רק הכרך הראשון של “מולדת [– – –] ואחר כך – מפני חלוקי דעות וסכסוכים שונים – מוכרח היה להסתלק מירחון זה. הוכרחתי – כך כתב לי בחורף תרע”ב – להתפטר מ’מולדת' או שפטרוני בכדי להחליפני בטובים ממני“. מתוך המכתב ההוא, כמו מכמה מכתביו שנתקבלו ממנו מא”י, היה נודף במדה לא מעטה ריח של מרירות כלפי אנשי ריבו וגורלו בחיים (עמ' קי"ב).

בהמשך הוא מסביר, ולמעשה מצדיק, את מתנגדיו של ש' בן־ציון מבין המורים והסופרים, שגררמו למרירותו ולהתרחקותו מהם.

פרשת ‘מולדת’ הייתה אך חולייה בשרשרת האכזבות המרות, שהיו מנת חלקו של ש' בן־ציון בארץ־ישראל. דברי ההספד של ביאליק,⁷³ יש בהם כדי לסכם את פרשת חייו הכואבת של איש רוח בארץ־ישראל:

משא כבד מנשוא הוטל בדורנו על האמן העברי: יחידים, מתי מספר, צריכים לתת את מיטב כחם לא רק לגלוי רוחם, אלא ליצירת הכלים. מלאכה שצריכה להעשות על־ידי העם כלו ממילא, נעשית באין ברירה על־ידי יחידים בכונה. רוב הכח מתבזבז בעבודת פרך, ובינתיים נחלים בסרטן, מזקינים ומתים. מעטים הם הזוכים להגיע אל נפשם הם, להערותה עד תחתיתה. ש. בן־ציון לא היה בין המעטים המאושרים.

דף ראשון של קוהלת

נספח

חוברות ‘מולדת’ כסדרן

‘מולדת’, ירחון לבני הנעורים.

מוצא ע“י אגודת המורים בא”י, בהשתתפות “קוהלת”. יפו, דפוס א. אתין.

שנה ראשונה

בעריכת ש. בן־ציון

כרך א:

חוב' א', ניסן תרע"א

חוב' ב', אייר תרע"א

חוב' ג', סיוון תרע"א

חוב' ד', תמוז תרע"א

חוב' ה’־ו', אב־אלול תרע"א

שנה ראשונה,

חברי המערכת:

מרדכי בן הלל הכהן, א. לודויפול, חיים הררי

כרך ב:

חוב' א' (ז), תשרי תרע"ב

חוב' ב' (ח), חשוון תרע"ב

חוב' ג’־ד' (ט־י), כסלו־טבת תרע"ב

חוב' ה’־ו' (יא־יב), שבט־אדר תרע"ב

שנה שנייה,

בעריכת יעקב פיכמן

כרך ג:

חוב' א' (יג), תשרי תרע"ג

חוב' ב' (יד), חשוון תרע"ג

חוב' ג' (טו), כסלו תרע"ג

חוב' ד' (טז), טבת תרע"ג

חוב' ה' (יז), שבט תרע"ג

חוב' ו' (יח), אדר א־ב תרע"ג

כרך ד:

חוב' א' (יט), ניסן תרע"ג

חוב' ב' (כ), אייר תרע"ג

חוב' ג’־ד' (כא־כב), סיוון תמוז תרע"ג

חוב' ה' (כג), אב תרע"ג

חוב' ו' (כד), אלול תרע"ג

שנה שלישית,

בעריכת יעקב פיכמן

כרך ה:

חוב' א' (כה), תשרי תרע"ד

חוב' ב' ג' (כו־כז), חשוון כסלו תרע"ד

חוב' ד' (כח), טבת תרע"ד

חוב' ה’־ו' (כט־ל), שבט־אדר תרע"ד

כרך ו:

חוב' א' (לא), ניסן תרע"ד

חוב' ב' ג' (לב־לג), אייר־סיוון תרע"ד

חוב' ד' (לד), תמוז תרע"ד

חוב' ה’־ו' (לה־לו), אב־אלול תרע"ד

שנה רביעית,

בעריכת יעקב פיכמן

שינוי בכותרת המשנה: יוצא לאור ע“י הסתדרות המורים בא”י

כרך ז:

חוב' א' (לז), תמוז תרע"ט

חוב' ב' (לח), אב תרע"ט

חוב' ג’־ד' (לט־מ), תשרי־חשוון תר"פ

חוב' ה' (מא), כסלו תר"פ

חוב' ו' (מב), טבת תר"פ

כרך ח:

תוספת לכותרת המשנה:

בסיועו של ועד חו"צ

חוב' א', תר"פ

חוב' ב', תר"פ

חוב' ג', תר"פ

[בלא ציון חודשים]

כרך ט: ירושלים, יוצא לאור ע"י “קוהלת”

בעריכת ש. בס בהשתתפות “המדפיס”

חוב' א', תרפ"ז

חוב' ב', תרפ"ז

חוב' ג', תרפ"ז

חוב' ד', תרפ"ז

חוב' ה', תרפ"ז

[בלא ציון חודשים]

[בלא ציון שנה], בעריכת יעקב פיכמן

בראש הכרך הערה:

החוברות ג' ד' ה' נערכו ע"י ד. קמחי ירושלים,

יוצא לאור ע“י “קוהלת” בע”מ

כרך י:

חוב' א', תרפ"ז

חוב' ב', תרפ"ז

חוב' ג', תרפ"ח

חוב' ד', תרפ"ח

חוב' ה', תרפ"ח

[בלא ציון חודשים]

בעריכת ד. קמחי

כרך י"א:

חוב' א', תרפ"ח

חוב' ב', תרפ"ח

חוב' ג', תרפ"ח

חוב' ד', תרפ"ט

חוב' ה', תרפ"ט

[בלא ציון חודשים]

בעריכת ש. בס

יוצא לאור ע"י “קוהלת”

שעל־יד הסתדרות המורים העברים בא"י

בהוצאת מרדכי ניומן, תל־אביב

כרך י"ב:

חוב' א', תש"ז

חוב' ב', תש"ז

חוב' ג', תש"ז

חוב' ד', תש"ז

חוב' ה', תש"ז

חוב' ו', תש"ז

[בלא ציון חודשים]

נחום גוטמן דיוקן עצמי; ש. בן־ציון, צייר נחום גוטמן

א. בקו המרידה וההתנגדות

ספרי ‘העומר – תנופתו של כתב־עת ואחריותו’ וספרם של נחום גוטמן ז“ל ואהוד בן־עזר ‘בין חולות וכחול שמים’, הופיעו כמעט בעת ובעונה אחת.¹ סיפור הוצאת כתב־העת ‘העומר’ (תרס“ז; תרס”ט) הוא בראש ובראשונה סיפורו העצוב של ש' בן־ציון עצמו, והוא מבצבץ ועולה מכל דף בספר, מכל מכתב, מכל מעשה ומכל מאורע המתוארים בו. זהו סיפורו של אדם, שהֵעז והגשים הלכה למעשה, חזון שנתחנך עליו ושהאמין בו; קודם לכל, עלייה לארץ־ישראל, מתוך הכרה חותכת, שאין עתיד לחינוך העברי מחוץ לארץ־ישראל. כשם שאין עתיד לעם־ישראל מחוץ לארץ־ישראל. ובארץ־ישראל עצמה, נשא את החזון לעשותה ל”מרכז רוחני" ברוחו של אחד־העם, או בניסוחו המתון יותר של ש' בן־ציון עצמו ל“מרכז ספרותי”. לשם־כך עלה לארץ־ישראל, כשהוא מפורסם, מצליח, חשוב, מכובד, מבוסס. השאיר כל זאת מאחוריו, ועלה עם אישה וחמישה ילדים, כשהוא בן 35. “זקן” מאוד לפי מושגי העלייה השנייה. הייתה זו עליית־יחיד, שכוונתה להוכיח במיוחד לסופרים, שאפשר לחיות בארץ־ישראל מן היצירה הספרותית ומן הפעילות התרבותית.

האכזבות שנחל בזו אחר זו, במיוחד במה שקשור לתמיכה הציבורית הרחבה בהוצאת ‘העומר’, מתוארות בהרחבה בספר זה. סיפורו של נחום גוטמן, כפי שסופר לאהוד בן עזר ונרשם על ידו בספר זה, הוא לא רק סיפורו של נחום גוטמן אלא גם סיפור הראשית: ראשיתה של תל־אביב, ראשיתו של ציור הנוף הארץ־ישראלי; ראשית ההתווַדעותו של חניך הארץ למזרח, לערבים ולצמיחת התרבות העברית. ראשית צמיחתה של ספרות הילדים בארץ־ישראל ועוד כיוצא בזה התחלות רבות.

שני ספרים אלה, שגיבוריהם הם אב ובנו, מבטאים את הדרך המובהקת, שבה צמחה והתפתחה התרבות העברית בארץ ישראל. “קפיצתו”² הנועזת של האב, וחזונו התופס מרובה, איפשרו את ההמשכיות של הבן, ואת עמידתו בהתחלותיהם של מעשים ומפעלים רבים.

אולם המשכיות זו לא נעשתה מאליה באופן חלק ושוטף ועל מי־מנוחות, אלא מתוך התנגדות נמרצת לדרכו של האב והתמרדות נגדו.

שנים רבות נאבק נחום גוטמן עם אביו ועם דרכו כסופר, כעורך, כמורה, כפעיל בענייני תרבות, ספרות וציבור. וחיפש לו אבות אחרים. בילדותו, היה מאבק זה בלתי מודע, אולם בהמשך, ידע בבירור, מה מרתיע אותו בדמותו של אביו. מאבק זה, שביצבץ מדי פעם בראיונות שהתפרסמו עם נחום גוטמן בעיתונות במרוצת השנים, ובשיחות שקיימתי עימו בשנת תש“ל, בשעה שכתבתי את עבודת הד”ר שלי, ששימשה בסיס לספרי “העומר”, התבלט והתחדד ונחשף, עם הופעת “בין חולות וכחול שמים”, כשסיפורו של נחום גוטמן מרוכז ומכונס ופרוס כולו לפני הקורא.

יחסו של נַחום גוטמן לאביו ש' בן־ציון, כפי שהוא מצטייר מזיכרונותיו, מצטרף לכל אותה מסכת עגומה של יחסי ש' בן־ציון עם סופרים ואנשים, שנסתבכו על רקע תפקידו כעורך, כיוצר וכאיש ציבור, וכמובן, כתוצאה מאישיותו ומאופיו. ש' בן־ציון לא היה אדם קל. מקפיד היה עם עצמו ועם אחרים, מסור בקנאות לכל תפקיד שנטל עליו. כיוון שראה בו שליחות, גם אם נעשה הדבר על חשבון משפחתו ויצירתו. הבאים עמו במגע אישי, נטרו לו לעיתים קרובות, על קנאותו ומסירותו וחוסר פשרנותו, ולא קל היה לעבוד עמו ובמחיצתו. וזוהי אולי טראגדיה בתוך טראגדיה. טראגדיה של אדם, שחייו נסתבכו ביחסיו עם הזולת. אולם גם בביתו, בתוך משפחתו, בין בניו, לא זכה לתמיכה ולעידוד. אדרבא, לפחות לפי עדותו של נחום גוטמן, נספח גם הוא אל הדעה המקובלת ברבים, אימץ אותה, ולא יצא נגדה, ולא נעשה פאטריוט של אביו, לפחות לא בחייו. כעת מִשֶׁתם מעגל־חייו של נחום גוטמן, מסתמן הקו השלם ביחסו של נחום גוטמן לאביו. זהו קו של מרידה והתנגדות. מרידת בן באביו, שביטוּיה בהסתייגות ואף בעוֹינות כנגד מלאכותיו של אביו, ובהתחברות ובהאחזות ב“אבות” אחרים, סופרים, שלא פעם היו יחסי מתח בינם לבין אביו, ודווקא בהם דבק נחום גוטמן. אולם סופה של מרידה זו, כסופן של מרידות רבות אחרות, בהבנה לנפשו של האב. בהערכה עמוקה לגודל המעשים שעשה בתנאים הקשים ביותר, וכנגד מכשולים עצומים. אולם לא רק הבנה והערכה הושגו בשלבים המאוחרים של הבגרות הנפשית אלא המשכיות. תחילתו של נחום גוטמן הייתה, בהצהרות על כך, שהוא לא יהיה סופר כאביו; המשכו היה במציאת תחליף למילים, בציור, ולאחר מכן השלב הבא, שתחילתו מהוססת, בהוספת מלים לתמונות, עד לשלב האחרון של שילוב שתי האמנויות יחד: זו של הצייר וזו של הסופר, ושיאה של המשכיות זו, בהבנה לכוחה של המלה כמשחררת וכמבטאת מציאות, ובהסתפחות אל משפחת הסופרים, כסופר מובהק, בנו של סופר.

זוהי דוגמא מובהקת להמשך מתוך מרידה ומהפכה, המתרחשים בתוך המשפחה בין בן לאביו, ומטביעים את חותמם על התפתחות היצירה העברית.

ב. ביאליק

בן שבע היה נחום גוטמן כשהועלה לארץ־ישראל, עם בני משפחתו, אולם זכרונותיו מתחילים עוד קודם לכן, בטלנשט אשר בבסרביה. בשעה שאביו היה מחוץ לבית, לימד בכפרים הסמוכים, ובני המשפחה נשארו בבית סבתא ועליה היה גידולם וחינוכם. גם כשעברו לאודסה, והמשפחה חזרה לחיות יחד, בדירה בת ארבעה חדרים, לא שינה המעבר את הרגשת הבדידות של הילד נחום בן השש. כיוון שכל המורים, ואביו בתוכם היו כל הזמן עסוקים במלאכת ההוראה ובמלאכת ההוראה בעברית, ושעותיו של האב היו מוקדשות לתלמידיו ולהוראתו, ובמיוחד לאתגר של לימוד “עברית בעברית”. בתוך מהומת ההוראה והיצירה שמתאר נחום גוטמן, רק ביאליק, היה היחיד שנתן את דעתו עליו. לא עליו באופן אישי, אלא עליו כילד.(14)

ח"נ ביאליק. צייר נחום גוטמן

כמוּת התיאורים שנחום גוטמן מקדיש לביאליק, עולה בהרבה על אלה שהוא מקדיש לאביו. אם נדבר בלשון של כמויות בלבד. וההשוואה המתמדת שנעשית בין ביאליק לבין אביו, היא תמיד לטובת הראשון: “אהבתי אותו [את ביאליק] מאד בגלל צחוקו החזק והפרוע, שהיה בניגוד גמור לצחוקו של אבא, שהיה אדם סגור וצחוקו אטום”. (15). גם את כשרון הציור שבו, גילה, לפי סיפור זה ביאליק ולא אביו: “אבא ראה שאני מצייר, אבל לא שם ליבו לכך” (16) ואילו ביאליק – תיאור מפורט מוקדש למעמד, כיצד עמד ביאליק מאחורי גבו של הילד המצייר. לבסוף, לא התאפק, חטף את הציור, “וכדרכו בצעקות־התלהבות – בן־ציון! בן־ציון! בוא וראה מה צייר הבן!” (17). ורק לאחר זה, החל אביו שומר על ציוריו לבל ילכו לאיבוד, ואם כי לא עודד אותו בדרכו, הרי גם לא בלם אותה. סיפור זה, על ביאליק המייחס חשיבות לציורי הילד, בניגוד לאב, שלא ייחס להם חשיבות (אם כי שמר אותם לבל ילכו לאיבוד) חוזר כמה פעמים. (19).

העדפה זו של ביאליק על אביו, היא הרבה יותר מורכבת מכפי שהיא נראית בקריאה ראשונה. היחסים בין ביאליק לבין ש' בן־ציון היו מורכבים ומסובכים. ההגדרה “ידידות מתוחה”³ הולמת אותם ביותר, שכן, ש' בן־ציון היה בהתחלה זה, שהיה חשוב ומכובד מביאליק, בטוח בעצמו ובמעמדו, ורק לאחר מכן התהפך הגלגל. כל ימיו היה תוהה על פשר הדבר, ומעמדו העלוב הכאיב לו מאוד, ובמיוחד לנוכח מעמדו הרם והנישא של ביאליק, וכל זאת, מתוך הערכה עמוקה וכנה ליצירתו ולאישיותו. וכך, נוקט נחום גוטמן מקץ שנים. עמדה מפורשת, שאינה “לטובת אביו”, שאינה בלתי־מושפעת מן הדעה הכללית הרווחת בציבור על מקומו של ביאליק ביחס למקומו של ש' בן־ציון בספרות העברית.

ג. חיפוש “אבות” אחרים

ההרגשה של “מיותר” חוזרת פעמים אחדות בזיכרונות של נחום גוטמן מתקופה זו. על רקע הפעלתנות החינוכית מסביב, ונוספה לכך אישיותה של האם שהייתה “דמות שתקנית, מוחבאת ומרוסנת” “ועיקר עבודתה במטבח”. קראה רק רוסית ו“נשארה צמודה לעולמה בעיירה הקטנה בבסרביה” (23) – כל אלו לא הוסיפו להרגשת הילדות המאושרת של המספר.

המעבר לארץ־ישראל מנקודת מבטו של הילד בן־השבע, גם היא לא תרמה להרגשתו הטובה בקרב בני־משפחתו. לאחר הדירה המרווחת באודסה, הייתה הדירה ביפו, נוחה הרבה פחות, ונעימה הרבה פחות. וההכרח ללמוד בבית־ספר לבנות, כבנו של אחד המורים, עוד הגביר את הלחץ. המעבר לדירה חדשה ומרווחת בנווה־צדק ולבית־הספר לבנים “עזרה”, גם הוא קשור בזיכרון רע, במתח בין “דתיים וחילוניים” (41).

גם על תקופת ‘העומר’ מספר נחום גוטמן בזיכרונותיו, ואם כי לעיתים קרובות, אין העובדות מדוּיקות וסדר הזמנים משובש, הרי האווירה, שאותה הוא מתאר, משקפת את הרגשתו, כפי ששיחזרה מקץ שנים. משפט כגון: "לא אני אהיה האיש אשר יתן את הערכת ‘העומר’ " (41), הוא יותר ממשפט מסוּיג, כשהוא יוצא מפי בנו של העורך, שממש מסר את נפשו על כתב־עת זה. גם עדוּתו, בין היא מדוּיקת ובין לא, “שהבית נעשה למרכז לאישי־הציבור, לסופרים ולמתעתדים להיות סופרים” (41), אינה נאמרת אך ורק מתוך הרגשת גאווה, אלא יש בה גם שמץ של טינה לבית שנפרץ לכל, ונעשה רשות הרבים. וכמתואר, היו הרבה ויכוחים, מריבות והתרגזוּיוֹת על רקע עריכת ‘העומר’. עבודתו של ש' בן־ציון כמורה, ועניינים ציבוריים ותרבותיים אחרים שלקח חלק פעיל בהם. יתכן, שבשעת ויכוחים אלה, בשעה שהיו מתלהטות הרוחות, היה נחום קם ויוצא, ומשוטט לו בחולות, שאותם הוא מתאר בכל כך הרבה אהבה, ואיש לא שם לב אליו.

ש. בן־ציון כותב בביתו בנווה־צדק. בחזית: מצבות ה’עומר' ו’מולדת'. צייר נחום גוטמן

הכמיהה לתשומת־הלב, אשר לפי הרגשתו של הילד לא הוענקה לו על ידי אביו, נמשכה, ועברה כעת, בארץ־ישראל, מביאליק, לעגנון, לאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ ולברנר. לכל אחד מהם, מוקדש פרק מיוחד ויותר מפרק, הכתוב מתוך אהבה והערצה, כשבולט ההבדל בטון וביחס, כשמתוארת דמותו של האב ש' בן־ציון. וגם כאן יש לזכור, שהדברים נכתבו מקץ שנים, כשכבר התקבלה בציבור ההירארכיה בדבר מקומם של עגנון, ברנר וש' בן־ציון במַפת הספרות העברית. ולא זו בלבד, אלא שבין ברנר לש' בן־ציון, לא שררו יחסי הבנה ורעות. שניהם קורצו מחומר שונה, ו“שמרו מרחק” ביניהם. וגם יחסו של עגנון לש' בן־ציון, שהיה לא רק מזכירו אלא גם תלמידו בדרכי הספרות העברית החדשה – התהפך, מיחס של הערצה והכרת תודה בהתחלה, ליחס של הסתכלות מגבוה במרוצת השנים. ושני מאמריו של ש' בן־ציון, האחד משנת תר“ע, והשני משנת תש”ז, שבו בא לידי ביטוי יחסוֹ הביקורתי והממעיט – יוכיחו.⁴ גם כאן, כמו בסוגיית ביאליק, אימץ נחום גוטמן את הדעה המקובלת וביכר את האחרים על פני אביו. ואין המדובר בהערכה ספרותית של יצירתם בלבד, אלא גם באישיותם ובהתנהגותם.

ד. עגנון

כמו בתיאור ביאליק, כך גם בתיאור עגנון, זוכה עגנון בחיבתו של הנער נחום, בשל כך, שהוא שם לב לציוריו (44), משוחח עמו עליהם, ומזמין אותו לביקור בחדרו, כדי להראות לו אלבומי תמונות. ומעיד נחום גוטמן: “נפתח לפני חלון לעולם האמנות, בין גבעות החול השוממות, הודות לעגנון ולתשומת־לבוֹ” (45). “תשומת־לב” היא מִלת־המפתח, ומי שהעניקה, אימץ אותו הנער כאביו, וזו ההרגשה הנוצרת בלב הקורא את הדברים. אפילו “חוש ההתמקחות” של עגנון, לעומת העדרו של חוש זה אצל ש' בן־ציון, גם הוא נזקף כולו לזכותו של הראשון ולא להיפך, כפי שאפשר היה לחשוב. ולא זו בלבד, אלא שגם הסיפור הראשון של עגנון “עגוּנות”, שהסב את תשומת־הלב אל מחברו הצעיר עלום־השם עד כה, לא נשא חן בעיני הקורא נחום גוטמן, משום שהרגיש בו את ידו העורכת של אביו. לכן הוא כתב עליו: “הרגשתי שהסיפור מסולסל ומתובל מדי, גלותי. ולא המשכתי” (47). בעוד שדעת המחקר היא, שעריכתו של ש' בן־ציון, הייתה לברכה רבה לסופר הצעיר והמתחיל, ושבעזרתו עמד לראשונה על סוד כוחו וייחודו.

התיאור החם מאוד של עגנון מוסבר גם בכך, שעגנון הוא שטיפל באמו בשעה שחלתה, ודאג למצֵבה על קברה. אולם ניכר שיש כאן הרבה יותר מזה. אחד משבחי עגנון בפי נחום גוטמן הוא: “הרצון לראות, להבין ולא להיות שותף לנעשה. אף פעם לא רצה להשפיע” (51). ובעקיפין, נשמעת כאן ביקורת כנגד אביו, שנהג בדיוק בדרך ההפוכה, ותמיד רצה להיות שותף ולהשפיע. אולם, בסופו של הספר, מתאר נחום גוטמן, כיצד לא עזר עגנון לאביו בשעה שביקש ממנו, יחד עם ביאליק, להשתדל אצל שוקן, בעניין הדפסת כתביו (223).

אין נחום גוטמן נמנע מלהשמיע גם ביקורת ספרותית על אביו, ואומר “אני לא סבור שאבא היה סופר שוטף”, והוא פוסל, למעשה, את כל מה שכתב בארץ, ומזכיר לטובה רק את ‘נפש רצוצה’. וסיכומו: “אולי לכן הרגשתי יותר בסיסיות בכתיבה של מאיר וילקנסקי, או בכתיבתו של ברנר, בהם ראיתי את ההווה, את החיים התוססים”. מובן, שלא נחפש כאן ביקורת ספרותית, אולם אמת של הרגשת בן ביחס לאביו הסופר, בוודאי ובוודאי יש כאן.

ה. אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. צייר נחום גוטמן

גם דמותו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ משמשת מעין דמות־שכנגד לדמותו של אביו. במיוחד בכך, שלא חשש להיראות מגוחך ובלתי מכובד לפני הילדים תלמידיו, ועמד לפניהם בתחתוניו, כשרצה ללמד אותם לשחות. בעוד שאביו, שמר תמיד על דמותו המכופתרת והמסודרת, ולא הרשה לעצמו אף פעם לחרוג ממנה “ולהשתטות”. ולא מקרה הוא, שמייד לאחר הסיפור על אז“ר, המלמד את הילדים לשחות, בא הסיפור על האב, המשחק עם תלמידיו ב”תופסת", במסגרת תפקידו כמורה להתעמלות לעת־מצוא. הבן מתבונן באביו ומסכם לעצמו:

“הרגשתי כאילו בלעתי תפוח־אדמה שלם וקר. ירדה עלי עצבות. אבא לא שר איתנו בבית. לא היה לו פנאי לכך. גם לא רץ ולא השתתף במשחקיי. בבית לא האירו עיניו כך. בבית היה עוסק בכתיבת ספר ללימוד הקריאה, או שהיה מחפש מלים שאנו חסרים בשפתנו, או שהיה בודק אם המלים המצויות, מתאימות לנו, ועורך את ‘העומר’. אבא היה שב עייף מבית בספר”. (56־57).

וכדי לרכך את רושם התיאור המאשים של הבן את אביו, מסתים התיאור במשפט המכליל: “לא רק אבא היה כזה, כל המורים אז היו כאלה” (57).

ובמקום אחר הוא פוסק: “גם לאבא היה חסר המגע היום־יומי עם החיים בארץ”. “הוא בא לכאן עם עולם משלו מוכן, מכוּוָן ומסוגר” (74־75) וכמסקנה כללית: “אורח־החיים של סופרים, שהייתי קרוב אצלו בימי ילדותי ונערותי, דחה אותי”; “כשראיתי את ייסורי־הכתיבה שהיו לאבא ולסופרים בני דורו, [– – –] הטיל עלי המראה פחד להחזיק בעט כותבים”; “אבא ואני, עולמות נפרדים לגמרי בספרות” (76). ודומה, שלא רק בספרות.

ו. ברנר

י"ח ברנר. “זכות הצעקה”. צייר: נחום גוטמן

גם בברנר דבק, כאמור, נחום גוטמן, והייתה בכך אפילו מעין הפגנה, שכן היחסים הנוקשים בין אביו לבין ברנר היו ידועים ומפורסמים, ואף בפרק המתאר את ברנר, הם בולטים במלוא חריפותם. יש בהם התרסה מופגנת של הילד כנגד אביו, ושל המבוגר, מקץ שנים, הממשיך ומחזק ומאשר נקיטת עמדה זו. “ביחסיו עם אבא היה ברנר סגור ומסוגר, ואבא לא מצא דרך אליו” (87); “כשהיה ברנר בא לבית אבא, היה מתיישב בקצה הכסא, לא ישיבה נוחה, אלא כאדם שמוכן בכל רגע לקום, ומרגיש את עצמו שלא במקומו” (88). לעומת זה, על דרך הניגוד, מתוארים יחסי נחום עם ברנר גם בהדגשת הקירבה הפיסית ביניהם: “הידידות שלנו התבטאה בכך, שכאשר היה הולך, הייתי מצטרף אליו והולך על־ידו, ועוזב אפילו את החברות שלי, כדי לצעוד לידו, בלילות ירח, על המדרכות” (90). רק פעם אחת, כמדומה, נוקט נחום גוטמן עמדה מבינה לצד אביו, וכנגד ברנר, וזאת, בשעה שברנר גילה בספריית ש' בן־ציון עותק של ‘השילוח’ ובו סיפור שלו, עם תיקונים בכתב־ידו של ש' בן־ציון, כדרך שנהג לתקן בשעת קריאה, כמעט כל דבר ספרות שקרא בו. ברנר יצא בכעס גדול עם עגנון מן הבית. ונחום גוטמן מעיר: “ואני חשבתי: כיצד אבא שלי חיפש תמיד את השלימות, וגם באחרים ולא מצא. וברנר לא הבין וראה בכך עלבון” (91). ודומה, שזו אחת הפעמים הנדירות, שמנסה נחום גוטמן להבין ללבּוֹ של אביו.

ז. ושוב ביאליק

לביקורו של ביאליק בארץ־ישראל, בניסן תרס“ט, התלוותה פרשה של אי־הבנה הקשורה בש' בן־ציון, שבה נקט נחום גוטמן עמדה האוהדת לאביו, וכנגד ביאליק. פרשה זו נשמטה מספרם של נחום גוטמן ואהוד בן־עזר, או, ליתר דיוק, סוּפּרה רק בחלקה, ללא אי־ההבנה והביקורת עליה. איני יודעת מדוע נשמטה, ושמא לא רצה נחום גוטמן למתוח ביקורת על ביאליק, או משום סיבות אחרות. אילו נכללה, היתה תורמת במשהו לאזן את עמדתו של נחום גוטמן בין אביו ל”אבותיו" האחרים.

ומעשה שהיה, כך היה. בניסן תרס“ט, התארחו ביאליק ורבניצקי בבית משפחת ש' בן־ציון. כדי לקבלם כהלכה, מכרה אמו של נחום גוטמן את הפרוות ומעילי החורף של המשפחה, שהביאה עמה מרוסיה, ושאליהם היתה קשורה מאוד, “ובמכירתם כאילו חתכה באופן סופי את הקשר עם העבר, אין דרך חזרה” (59). בתמורה קנתה מפה חדשה, עם מערכת מפיות וכלי שולחן “והיה לשולחן ולחדר הגדול פאר רב, אשר לא ראיתי כמוהו לפנים” (59). מה קרה למפה החדשה, כשביאליק התלהב, והפך את כד היין עליה, זהו סיפור בפני עצמו. אולם את רשמיו מביקור זה כתב ביאליק במכתבו לאשתו מאניה, מיום כ”ד בניסן תרס"ט;⁵

“גוטמן לעבּט ווי אַ קיסר. ער האָט פאַר זיך שכל. ער האָט זיך געקענט שען אוסטרו־ יען אוּן זיך גוט שטעלען. אונזערע איבּעריגע באַקאַנטע (דיזנהויפען, שיינקינען א.ז.וו.) לעבט זיך דאָ אויך ניט שלעכט. וואָהנונגען (איז) [זענען] דאָ גוטע און באקַוועמע. פיל ליכט און לופט און זעהר ביליג. די איבעריגע לעבענסמיטעל זענען דאָ טייערער ווי אין אָדעססאַ”

“גוטמן חי כקיסר, שִׂכלו עומד לו לטובתו. הוא ידע להסתדר ולכונן לו מצב טוב. גם שאר מכרינו (דיזנגוף שיינקין ואחרים) חייהם כאן לא־רעים. הדירות כאן טובות ונוחות, מלאות אור ואוויר וזולות מאוד. שאר צרכי־החיים יקרים כאן יותר מאשר באודסה”.

בקטע מזיכרונותיו, שהתפרסם לפני שנים אחדות⁶, סיפר נחום גוטמן מאורע זה, וציטט את ביאליק (ציטוט לא מדויק) שכתב לאשתו מאניה: “בן־ציון לעבּט אין ארץ־ישראל ווי גאָט אין אודעסה!” [בן־ציון חי בארץ־ישראל, כאלהים באודסה] והמשיך: “הוא כמובן לא ידע, שאמא החליפה את בגדי החורף תמורת המפה הלבנה”. ובשיחה עמי (בשנת תש"ל), כשחזר וסיפר באזני את סיפור מכירתם של בגדי החורף והפרוות, כדי לקבל את פני ביאליק ורבניצקי יפה, ולכסות על העניות ועל חוסר ההדר שבבית, הוסיף בכאב: “ביאליק לא הבין זאת. הוא לא היטיב לראות את הדברים לאמיתם, ונתפס לחיצוניות: למפה החדשה, לכלים החדשים ולהליכות הבית, ולא הבין שזוהי הצגה לכבודו, ואין זו המציאות לאמיתה, ולכן כתב למאניה אשתו מה שכתב, וכך גם סיפר לכל חבריו הסופרים באודסה, על החיים הטובים והמרווחים שיש לש' בן־ציון בארץ ישראל”.

כאן נקט נחום גוטמן עמדה, כנגד אטימותו של ביאליק ובעד משפחתו, אולם ליתר דיוק, הזדהה כאן עם אמו יותר מאשר עם אביו, וחבל שפיסקה זו נשמטה בספר.

ח. סופר בן סופר

דומה שדי בדוגמאות אלה, להצביע על טיב־היחסים המורכבים שבין נחום גוטמן לאביו, הסופר ש' בן־ציון, ולהבליט את הקשיים שעמדו לפני ש' בן־ציון מחוץ ומבית, בדרכו הבלתי־מתפשרת, למלא את הייעוד שנטל על עצמו, בהקמת המרכז הספרותי בארץ־ישראל שלפני מלחמת העולם הראשונה. העובדה, שעל אף הסתייגותו של נחום גוטמן מאביו וממלאכת הסופר, והרגשתו, שעולמה של הספרות אינו עולמו “כי הייתי עֵד ליסורי הכתיבה שהיו לאבא ולבני דורו; כשהיה יושב ימים ולילות לאור מנורת הנפט, יושב וכותב ומתחבט, וזה היה מראה שהטיל עלי פחד” (98) – על אף הסתייגותו זו, נעשה בעצמו סופר. מעידה על כך, שבסופו של חשבון, המשיך נחום גוטמן את מלאכתו של אביו, ונעשה סופר בנו של סופר.

הבן שמרד באביו, חזר והמשיך את דרכו, וזהו סופו האמיתי של החשבון, סופן של המרידה וההתנגדות. בהמשכיות, וחזרה אל אביו, לאחר שניסה לאמץ לו אבות אחרים: “מעולם לא חשבתי שאהיה סופר. פחדתי מן הכתיבה […] אילו היה ביאליק בחיים, לא הייתי מעז לקחת עט־סופרים בידי”. אבל מייד לאחר מכן: “אל הכתיבה הגעתי במקרה” (226). וסיכומו: “כאשר יש בי הרגשה של שפע, של טעם החיים – אני כותב או מצייר” (225). ובכך נסגר המעגל.

ללא קפיצתו הנחשונית הנועזת של ש' בן־ציון, ששילם את המחיר הכבד, לא היו נחום גוטמן ובני דורו יכולים להיות הראשונים, ולהגיע למקום שהגיעו.

¹

1. מבוא: “עצים ויער” [מתפרסם כאן לראשונה בדפוס].

2. “מיכה יוסף ברדיצ’בסקי וארץ־ישראל”, “עלי־שיח”, מס' 16 – 17 אייר תשמ“ג (אפריל 1983). עמ' 85 – 96. ראשיתו של מחקר זה בהרצאה ביום־עיון של החוגים לספרות של ברית התנועה הקיבוצית, ביום 10.6.1979 נוסח ראשון שלו פורסם ב”עלי־שיח" מס' 17 – 18, תשמ"ג (1983). עמ' 35 – 96.

3. “זאב יעבץ – תיאור הרצוי כמצוי”. [המאמר מתפרסם כאן לראשונה בדפוס]

4. “למצוא את בני־ריכב – על חמדה בן יהודה”. “עתון 77‘, שנה ז’, גל' 43, אב תשמ”ג (יולי 1983), עמ' 48 – 49.

5. “על שלושה ועל רביעי: “ארבעה שומרים” מאת מנחם אוסישקין”. “עתון 77”, שנה ח' גל' 56, אלול תשמ"ד (ספטמבר 1984), עמ’36; 39; 53.

6.“יעקב מלכוב: קנאי, זועם, אוהב”, “קתדרה”. מס' 47. ניסן תשמ"ח (מרס 1988), עמ' 79 – 117.

1. “נפ”ש מראשון לציון הומיה. נחמה פוחצ’בסקי מספרת ארץ־ישראלית“. “מלאת, מחקרים בתולדות ישראל ובתרבותו”. א. תשמ”ג, הוצ' האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 273 – 309.

2. “”נוגע בדבר" – מחאתו של א“ד גורדון”, “עתון 77”, שנה ז‘, גל’ 51, אדר ב' תשמ"ד (מרץ 1984), עמ' 31 – 33; 39.

3. “”עצב ציוני אמיתי" – על סיפוריו הארץ־ישראליים של ק“ל סילמן”; “עתון 77”. שנה י‘, גל’ 82 – 83. כסלו – טבת תשמ"ז (נובמבר – דצמבר 1986), עמ' 26 – 29..

4. “חייו הקצרים של “חיינו” בעריכת ק”ל סילמן“, “עתון 77” שנה ט‘, א) גל’ 63, אייר תשמ”ה (אפריל 1985), עמ' 32 – 34; ב) גל' 64 – 65, סיוון – תמוז תשמ"ה (מאי – יוני 1985). עמ' 30 – 31.

5. “מתנת־בשר. “כפרות” – סיפור לא־ידוע של ש”י עגנון“, “עתון 77”, שנה ח‘, גל’ 58, חשוון תשמ”ה (נובמבר 1984), עמ' 11 – 13.

6. “”ציוניה (מחיי החלוצים)" – על סיפוריו הארץ־ישראליים של אריה יפה“, “עתון 77”, שנה ז‘, גל’ 47 – 48, כסלו – טבת תשמ”ד (נובמבר – דצמבר 1983), עמ' 42 – 45.

7. "יוסף הנודד: “במבואות ירושלים” “. “עתון 77”. שנה ז‘. גל’ 42, סיוון תשמ”ג (יוני 1983). עמ' 35 – 36.

8. “נפתולי יצירה. חמישים שנה לפטירתו של ש. בן־ציון”, “סימן־קריאה”. מס' 16 – 17, אפריל 1983, עמ' 578 – 592.

9. “חוות החיות שבארץ־ישראל, האליגוריה כנשק במלחמתו של החלש בחזקים ממנו: ש' בן ציון ופרשת “מולדת” “. “מעגלי קריאה”, חוב' 13 – 14, תשרי תשמ”ו (ספטמבר 1985), הוצ' אוניברסיטת חיפה, עמ' 5 – 34. תמצית המחקר הושמעה ביום עיון לזכרו של ד”ר אורי שוהם ז“ל, בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב, ביום י”ז בטבת תשמ“ה ( 10.1.1985), השימוש במושג אלגוריה כאן איננו לפי הפירוש הרחב שנתן למושג זה ד”ר אורי שוהם ז"ל בספרו “המשמעות האחרת”. הוצאת מכון כץ, אוניברסיטת תל־אביב, 1982.

10. “”פחד להחזיק בעט־כותבים" – בין נחום גוטמן לאביו ש. בן־ציון“, “עתון 77”, שנה ה‘, גל’ 25. שבט – אדר א' תשמ”א (ינואר – פברואר 1981), עמ' 20 – 21.

11. אירה יאן. א) “”מיומונה² של ירושלמית“: הציירת אירה יאן כמספרת ארצישראלית”, “עתון 77” שנה ז‘, גל’ 46, חשוון תשמ“ד (אוקטובר 1983), עמ' 44 – 47. ב) “הספרות והחיים: אמת מארץ־ישראל. עוד על אירה יאן כמספרת ארץ־ישראלית”, “על המשמר”. ערב סוכות, י”ד בתשרי תשמ"ה (10.10.1984).

12. “מבוא כהצהרת אהבה מוסווית. המבוא של אירה יאן לתרגומה לרוסית את “מתי מדבר” ו”מגילת האש" מאת ח“נ ביאליק”, “מאזנים”. כרך ס“א, גל' 3, תמוז תשמ”ז (יולי 1987), עמ' 16 – 22, בצירוף תרגום המבוא מרוסית מאת: לִילה הולצמן.

רשימת הארכיונים

דב בן־יעקב – מכון “גנזים”.

רפי וייזר – מחלקת כתבי־יד בבית הספרים הלאומי בירושלים.

עמנואל בן־גריון ז"ל ואבנר הולצמן – “גנזי מיכה יוסף” בחולון.

רחל גיסין– המוזיאון לתולדות ראשון לציון.

ד"ר מיכאל היימן – הארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

ברוך תור־רז – ארכיון מפלגת העבודה בבית ברל.

ד"ר אילנה קדמי – ספריית בית התפוצות.

שמעון רובינשטיין – ארכיון יד יצחק בן־צבי.

נאוה איזין – הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה ע"ש אביעזר ילין, בית הספר לחינוך אוניברסיטת תל־אביב.

נעמי קרוזו – ארכיון ראובן בריינין בספרייה היהודית הציבורית במונטריאול, קנדה.

ד“ר חגית הלפרין – מחלקת הארכיונים במכון כ”ץ. אוניברסיטת תל־אביב.

ביאליק. ציירה: אירה יאן. דיוקן עצמי

בקיץ 1905 נפגשו אירה יאן וביאליק בפעם השנייה באודסה. כהמשך לידידות שפרחה ביניהם, עם היכרותם הראשונה בקיץ 1903 בקישינב. בשעה שביאליק ביקר בעיר זו כחבר המשלחת לחקירת הפרעות ביהודי עיר זו, שזעזעו את העולם היהודי¹.

בשנים אלה של התרקמות הקשר ביניהם, כתב ביאליק כמה וכמה שירים, ואין ספק, שיש צורך לחזור ולבחון אותם מחדש. על רקע ידידותו עם אירה יאן.

וכבר העיר משה שמיר² הערות חשובות ומאלפות על הקשר של “מגילת האש” (קיץ תרס"ה) אל שירי האהבה של ביאליק, שנכתבו בשנים תרס“ד – תרס”ז, ועל פרשת יחסיו עם אירה יאן. את “מגילת־האש” כינה כ“מעשה ההסוואה הכביר ביותר בשירתנו” ופירשה בהקשר זה של פרשת אהבתו לאירה יאן³.

באותן שנים. סיים ביאליק את “מגילת האש” והיה מעוניין מאד שתתורגם לרוסית, יחד עם שירים אחרים שלו, בידי אירה יאן, אולי גם משום שדמותה ופרשת היחסים שביניהם שימשו מקור השראה ליצירה זו, הוא סבר שהיא תיטיב לעשות זאת מאחרים על אף מגבלותיה. שכן, אירה יאן לא ידעה עברית, ולא יכלה לקרוא את יצירותיו של ביאליק במקורן. היה צורך למצוא דרך להתגבר על כך, מבלי לוותר עליה כמתרגמת.

התכנית הייתה של תרגום בשלבים: השירים יתורגמו בשלב ראשון על ידי מתרגם אחד או שניים, בחרוזים או בפרוזה; תרגום זה ישלח לאירה יאן. והיא תתן לו את עצובו השירי הסופי.

אבל תכנית זו לא יצאה אל הפועל, אם משום הקושי במציאת מתרגמים שיוכלו לבצע את המלאכה ושדעתו של ביאליק תהיה נוחה מהם – “אחד ממתורגמני נמלט מאודיסה והשני הסתלק מן העבודה מחמת קשיה” – כתב ביאליק לאירה יאן,⁴ אם משום שביאליק רצה את אירה יאן במחיצתו והשתמש בהזדמנות זו, כדי ליצור את המסגרת המתאימה לפגישותיהם.

במכתביו אליה, הוא חוזר ומפציר בה לבוא לאודסה. ומתאר לה את שיטת עבודתם המשותפת. בדבריו יש תאור “טכני” ענייני “כשר למהדרין”, אבל בעת ובעונה אחת הוא מזמין קריאה אישית־אינטימית מבין שורותיו:

אין לי אלא לחכות לבואך, ואז אקרא באזניך את השירים בתרגום גרוע שבעל פה, ובסיוע הפנים והידים אשיג בכל זאת תוצאות כל שהן⁵.

“שירים” הוצאת “חובבי השירה העברית”, קרקא, תרס"ח, איירה: אירה יאן

כדי לזרזה לבוא, הוא מביע בפניה את ביקורתו הקשה ואת התמרמרותו על תרגומי שיריו לרוסית בכתב־העת “ייברייסקאייה ז’זן”:

ומה שנוגע לתרגומים שפורסמו ב“ייבריסקאיה ז’יזן” [החיים היהודיים] – אלהים עמהם, עם תרגומים אלה. הם מעוררים התמרמרות. משלי לא נותר שם כמעט כלום. שום דמות לא נשתמרה. הכל יצא מסורס ומסולף או שלא יצא כלל. – – –] על ידי המון השמטות ואי־הבנת הכתוב על ידי המתרגם יצאה מן אנדרלמוסיה ללא קשר⁶.

שיטות אחרות היו: שביאליק עצמו יתרגם תרגום מילולי את שיריו בצירוף דברי הסבר על תוכנם ועל כוונותיו; וכן, שאירה יאן היא שתשיג “ידען טוב ברוסית ובעברית ויתרגם נא לך בעל־פה”⁷. אבל דעתו של ביאליק הייתה מאוד לא נוחה משיטה זו:

את כתב־היד שלי כמובן קבלת? מה הוא? קראו אותו לפניך? מוצא חן בעיניך? חבל שלא אני אלא אחר יקרא אותו באזניך. אני לבדי, אני ולא אחר, צריך היה לקרוא אותו לפניך.⁸

שיטות אלה פעלו בחלקן בלבד, בשל “התעצלותו” של ביאליק, ורצונו להיפגש עמה ולתרגם לפניה בעל־פה: “אבל אני מתעצל. חם. ואין חשק לכתוב [– – –] פשוט. אינני יכול לתרגם. כשתבואי אתרגם לך בעל פה”⁹.

הסברים נוספים לכוונותיו בשיריו שלח אליה ביאליק. כרקע לציוריה שעיטרו אותם.¹⁰

עדויות אלה, מביאות למסקנה, שתרגומיה של אירה יאן ל“מתי מדבר” ובעיקר ל“מגילת האש” הם, למעשה, תרגום משותף של ביאליק ושלה. כיוון שלא ידעה עברית ולא יכלה לקרוא אותן במקור, הרי תרגומה נעשה באמצעותו, כפי שהוא פירש לפניה את כוונותיו, את תוכנן, את מה שרצה שישמעו ויראו קוראיהם. וכך, בתרגומים אלה, נשמע קולו של ביאליק, בתיווכה של אירה יאן.

שני התרגומים שומרים על נאמנות מירבית למקור, תוך סטיות קלות ממנו,¹¹ וכתובים בפרוזה פיוטית.,

יש לשער, שגם המבוא, מוסר את הסבריו של ביאליק לידידתו. למה התכוון ומה רצה להביע, וכיצד יש לפרש ולקרוא את יצירותיו, כמו גם ביקורתו כנגד מבקריו, שיטותיהם ודעותיהם. אירה יאן לא יכלה לקרוא דברים אלה במקורם בעצמה. וכל ידיעותיה עליהם באו לה במישרין מפיו של המשורר. ולכן, יש לשמוע גם במבוא, ולפחות בחלקים נכבדים שלו. את קולו־של־ביאליק. הדובר אל הקורא בתיווכה של המתרגמת, עם זאת, יש בו, במיוחד בסופו, פרשנות כזו, שדומה, שיותר משהיא מבוססת על הסבריו של ביאליק, היא מגלה את הדרך האישית והאינטימית מאד, שבה קראה הכותבת יצירה זו.

ההשוואה בין המבוא של אירה יאן ל“מגילת האש” לבין פרשנותו של ביאליק עצמו ליצירתו זו היא מאלפת ביותר. ובמסגרת זו אפשר רק לרמוז עליה. כשנה לפני פטירתו (פברואר תרצ"ג) בהרצאתו “בסניף הסתדרות המורים בת”א" על “משהו על מגילת האש”¹² המשיך ביאליק במלאכת מחשבת זו של “גילוי וכיסוי”, לא פחות משהוא טורח לפרש ולהסביר את כוונותיו. הוא מתאמץ “להחיות בתוך זכרוני את מהלך העבודה, את המסבה שלה, את התרקמותה” (עמ' כב). כבר בפתח דבריו הוא מדגיש במיוחד, הדגשה שהיא המפתח להבנת “מגילת האש”:

סוף סוף, הדברים שבין אדם ליצירת רוחו – הם בבחינת דברים “שבינו לבינה”.

והוא רומז לקהלו שהוא “עומד על המשמר” שהשיחה בקהל רב כזה, לא תוליך למקום שאינו חפץ.

בתוך הסבריו ופרשנותו נמצאים משפטים כאלה: “וכשהגעתי לכתוב מתוך אוקטבה עליונה, נפלתי לאזור אחר לגמרי” (עמ' כה). הוא חוזר ומזכיר את המודל של “רות”, אולי מתוך האסוציאציה האישית של רות־אירה יאן, שהמשותף לשתיהן, שעזבו את עולמן הקודם – רות המואבית את עמה ומולדתה ואירה יאן את בעלה ואת חוג היהודים המתבוללים – ודבקו ביהדות. בדבריו (עמ' כו) הוא מזכיר סיבה פנימית וסיבה חיצונית לכתיבה ב“טון אחר לגמרי” מזה שנתכוון אליו, ובעוד שהוא מפרט את הסיבה החיצונית – ימי מרד “פוטיומקין”־ הוא מטשטש את הסיבה הפנימית: “אני אומר: היה זה אולי לא הגורם העיקרי, אבל גם זה גרם”. ומהו “הגורם העיקרי”–? סַתם ולא פירש, אלא ברמז: “ובעקבות סערת־הנפש נכּרים שם”. (עמ' כז). הוא חוזר ומדגיש ש“מהלך־הדברים והתפתחות הצרופים שונים בהחלט ממה שעלה במחשבה”;

שער “מגילת האש”. ציירה: אירה יאן

וכי “באמצע בא ודוי של הבחור הזה, מן אבטוביוגראפיה שלו, דברים שהם צריכים לבאר” (עמ' כז) את ה“שבר” שלו. “איזה כשלון” – אבל אינו מסביר. ורומז “איני יודע, לי לא ברור הדבר”.

מכאן הוא עובר אל מדרש שיר השירים. כאלגוריה וכשיר אהבה. אבל בעוד שההקבלה המשתמעת מדבריו היא ברורה, הרי התחמקותו מלפרש ברבים את כוונתו בולטת במיוחד: “אומר לכם את האמת. אינני יכול לעמוד על הדבר הזה, אינני זוכר עכשיו” (עמ' כט).

לאחר כל דברי הפרשנות וההתפתלות סביב הרצון לגלות “משהו” אבל להשאיר מכוסה את העיקר הוא אומר, ביותר משמץ של אירוניה “עגנונית”:

בכל זאת אל תאמינו לי, בכל זאת אפשר ואפשר שאז גם התכוונתי לכך. ובכוונה גם נתתי מומנטים ידועים מחיי היהודים בזמן ההוא. אפשר, לא אכחיש את זה, אבל אסור לפרש אותו, אסור להעמיד את הדגש. שדוקא זוהי הכוונה. (עמ' כט – ל)

במשחק זה של “גילוי וכיסוי” הוא מעיד במפורש שהייתה לו “סיבה להסתיר” שהוא מונה אותה בנשימה אחת עם סיבות רבות “הגיוניות”:

אם יש איזו סבה להסתיר – סבה של פחד, סבה של צנזורה, או שאין אני רוצה שזה העומד יבין – אני בוחר בלשון ערומים, בלשון רמזים, או בלשון מותנית (עמ' לא).

ועוד “גילוי”: “זהו הודוי של בחור בהיר־העיניים. המומנט הזה היה מומנט אישי ביותר, אבטוביוגרפיה”; שמייד אחריו “כיסוי”: “אבל אבטוביוגרפיה של בחור מישראל, שהיו עוד אלפים ורבבות כמוהו”.

הפְנייה נוספת אל “העלם בהיר־ העיניים”: “דוקא הודוי הזה של בהיר־העיניים מענין מאד, אבל כאן הייתי צריך לקרוא ולהגיע לידי פירוש, ממש לפרש פרטים בודדים” (עמ' לב).

לקראת הסיום, הוא חוזר ומשחזר את ההכרח שבסגנון כתיבתו, במונחים אירוטיים:

מתיחות המיתר דרשה ריתמוס כזה וצורת בנין פסוקים כאלה[– – –] השתמשתי, אמנם בזהירות, גם בביטוי ביבלי ולפעמים גם בבטוי תלמודי, אבל גם הוא נצטרף, נזדוג אל הטון, אל הריתמוס הכללי. וגם זה נמתח ביחד על היתר (עמ' לב)

בסיום, רמז ברור, מגרה, שנשאר פתוח באוויר: “כמו שאמרתי, יש שם עוד יסוד אחד, חזק מאד: יסוד האבטוביוגרפיה” (עמ' לג).

דרכי ההסוואה והעקיפין שהוכרח ביאליק לנקוט במכתביו אליה, בשל המצב הרגשי העדין והסבוך שנקלע אליו, מחייבים לקרוא בין השיטין של מכתביו אליה, כדרך שאכן נקט משה שמיר, ולהסיק מהם על המתח העצום שהיה נתון בו: רצונו העז להיפגש עמה, וחששו הרב לעשות זאת, מבלי לפגוע ובמיוחד במעמדו כ“משורר לאומי”.

דוגמה לדרכי הסוואה אלה, היא הזמנתו הממריצה לפגישה עמה בלשון רבים, ההופכת אותה לביקור־משפחתי: “ויתר הדברים בפעם אחרת. ובכן, כעבור שבועיים תהיי אצלנו”.¹³

הפגישות בין המשורר למתרגמת שלו, סיפקו את המסגרת ההולמת לצאת ידי חובת “כל הצדדים”.

רק יחסו המיוחד אליה יש בכוחו להסביר מדוע נבחרה על ידו דווקא המתרגמת שכישוריה הם הפחות מתאימים לתרגום שירתו, כיוון שחסרה לה התכונה הבסיסית הדרושה לכל מתרגם: ידיעת שפת־המקור.

ביאליק העדיף את יחסו האישי המיוחד אליה על כישוריה המקצועיים, וסבר שמערכת היחסים המיוחדת וקירבת־הלבבות שהתפתחה ותתפתח ביניהם, תשמש פיצוי ותחליף לחיסרון המרכזי של ידיעת־השפה, וכי יוכל להשלים אותו בהסבריו, והיא – באהבתה ובהערצתה הגדולות אליו. ואולי, הרצון והצורך להיפגש עמה, היו העיקר, ומלאכת התרגום טפל, כעילה וככיסוי לפגישות בלבד.

יש לזכור שכל אלה הן השערות בלבד, והאמת, אולי לא תתגלה לעולם. אלא אם כן תימצא חליפת המכתבים המלאה ביניהם, שיהיה בה כדי להעמיד על דיוקה את פרשת היחסים ביניהם.

בכל אופן, קריאת המבוא של אירה יאן לשירי ביאליק בתרגומה לרוסית, מתוך תפיסה משוערת זו, מחייבת את הקורא לשים לב להדגשיה המיוחדים. זהו, אולי גם ההסבר לכך, שהמבוא אינו דן ב“מתי מדבר” אלא ב“מגילת האש” בלבד. שהיא ראתה בו, ככל הנראה, בצדק או לא בצדק, על סמך הסבריו של ביאליק לפניה, או על סמך הרהורי־לבה בלבד. דגם ליחסיה עם המשורר ובהתאם לכך פירשה אותו.

אם ניתנה הרשות להעז ולהמשיך בכיוון זה, אפשר להרחיק עוד קצת בכך, ולשער, שיתכן שתרגום “מתי מדבר” שימש כתוספת הסוואה לעיקר: תרגום “מגילת־האש” סמוך לסיומה. כשהכל עוד “טרי”. בידי מי ששימשה לה השראה, במעין מחוות־מתנה לה.

המבוא, מבליט במיוחד את הפן הארוטי של “מגילת־האש” ומחזק את הזיהוי הכמעט מוחלט בין ביאליק לבין "בהיר העיניים, המכונה בו “כפילו בן־זמננו”. יש הרגשה, שהמבוא משקף את הצהרת האהבה העקיפה של המשורר למתרגמת. והיא מצדה מבינה את “מגילת־האש” כביטוי למערכת היחסים ההדדיים בינה לבינו. שעיקרה הוא, המאבק הניצחי בין רגש האהבה הטהור לבין המחשבה המחללת אותו, ועירוב התחומים בין הטהור לטמא ובין היפה למכוער.

יתכן, שבהסבריו של ביאליק על כוונותיו ביצירתו זו. שנאמרו לאירה יאן בפגישות פא"פ ביניהם, היו רמזים שאיפשרו לה לאמץ פרשנות אישית זו. ויתכן, כמובן, שראתה מהירהורי לבה בלבד.

יתכן, כדעת משה שמיר, שלא היתה הדדיות ביחסיהם. ו“מה שהיה דומינאנטי ביצירה – לא היה דומינאנט ביחסים”. ו“אירה יאן הפכה, כנראה, את הידידות להערצה תובענית ולהתמכרות גמורה”.

השתקפות זו נעשית בצורה מרומזת ובדרכי הסוואה באופן, שתמיד אפשר לפרשן פירוש לא־אישי:

יהודי צעיר נודד בדמדומי הבוקר, לבו החם מבקש חיים ואהבה – אהבה שלמה, יופי מושלם באהבה, כיוון שאהבה זו, המפגישה את שני המינים בדרכים שנקבעו על־ידי ה“תהום” והמקודשות על־ידי ה“דמדומים” – הרי זהו התהום עצמו.

תמונת האשה, החקוקה באש מלובנת בעמקי נשמתו. תמונה אליה הוא מתגעגע, אליה הוא נמשך ללא הרף “כמו תינוק אל אמו”, מקודשת לו: הכוכב הטהור ביותר מאיר את האישה, אבל בשחר נעוריו מחנכו הוא זקן קפדן [– – –] והכל מתערבב: כל הטהור והמקודש מתמלא חטא ושנאה לאלוהים. הטהור והמקודש מסתאב. הצניעות נעשית כיעור חולני.

יתכן לראות קשר בין “התהום” ועלם בהיר־העיניים, המתלבט בינה לבין השמים במבוא. לבין התאבדותה של דינה דינר גיבורת הסיפור הקרוי על שמה (תרע"ג), המתלבטת באהבתו של המשורר ווילר. הנמשכת לשמים וקופצת אל התהום:

היא נמשכה אל השמים כמו שנמשכה אליהם ירושלים עם כל מקדשיה. בעיניה הנחשכות התחילו מתנוססות האבנים הלבנות והארוכות כגופות־מתים נמתחים…

איירה: אירה יאן

הנה הוא – הוא ווילר! [– – –] הוא נפרד מן הלוע השחור והמרובע של הדלת. [– – –] הוא קרב אליה בחפזון… דינה מנערת את ידיה… וכי אבדה את שווי־המשקל, או?… זועקת זעקה איומה עפה היא ממרום שלש קומות למטה.

במבוא היא משאירה פתוחה את התשובה על השאלה: “היכן עבורי,אידיאליסט בן־אלמוות, נגמר החלום ומתחילה המציאות?” תחילתו של המונולוג המסיים את המבוא כתובה בלשון נקבה, ובשלב מסוים נהפך הדובר ל“עלם בהיר העיניים”. נקודת־המעבר מנקבה לזכר אינה ברורה לגמרי, ואולי אפשר לדבר כאן על מונולוג משולב של זכר ונקבה, לפחות בקטע המעבר, שבו לא ברור מי הדובר: הפואמה או “בהיר העיניים”. בסיום המבוא ממש, כתוב בלשון זכר¹⁴:

נצחית היא ההמתנה שלי, וחזקה היא נבואת לבי. שאי־שם במרחבי היקום הכוכב הטהור הזה שומר עלי ומוביל אותי אל ההתגשמות המלאה של חלומי: תהיה בידי אש אלוהים, יקיץ הקץ על “דמדומי השחר”. מאור אדיר יזרח על העולם, וכל יפי החיים יהיה לי ורק לי.

הדברים מעורפלים במתכוון, אך אין מנוס גם הפעם מן ההרגשה, שיש כאן הצהרת אהבה עקיפה, של כותבת־המבוא אל מחבר־השירה.

המבוא, במיוחד חלקו הראשון, מכוון אל הקורא הרוסי, ומשתדל לקרב את היצירות ואת מחברן ללבו: דברים בשבח הלשון העברית בכלל, בשבחו של “המשורר הגאון” ש“ניצל את כל כשפי השפה העברית” והודאה מראש באזלת היד של המתרגם. בחלק זה, שבמרכזו “הנופך הרוסי”, חזק במיוחד קולה של המתרגמת האובייקטיבית בהמשך, הולך ומתחזק קולו של ביאליק, במיוחד באותו מקום שבו נמסרת הביקורת על מבקריו:

לא אגע בחוויותיו האישיות של המשורר, משום שחדירה מעין זו – הנקוטה, אגב, על־ידי מבקרים מסויימים – היא בבחינת חוסר טאקט וגם אינה מביאה כל תועלת: הרי המחבר, (שאמנם בין החיים הוא), לא יטרח להתווכח איתם. גם אם טעו…

חלקו האחרון של המבוא מביא את פרשנותה הפסיכולוגית של הכותבת לפואמה כשהמשורר עצמו ניצב מאחוריה ומכוון את ידה של הכותבת, לקראת סופו, היא משתחררת מאחיזתו זו, ומביעה רגשותיה כלפיו ואת תקוותה – תחת המסווה הכבד של פרשנות היצירה – כי תמתין לו לנצח וכי בסופו של דבר תבוא “ההתגשמות המלאה של חלומי”, “וכל יפי החיים יהיה לי ורק לי”.

אם “מגילת האש” יש בה, בין יתר הדברים, “גילוי” של ביאליק על התחבטותו באהבתו לאירה יאן, הניתן תחת “כיסוי” עבה ביותר; הרי המבוא של אירה יאן, במיוחד בסופו, הוא “התשובה” לכך. הוא “הגילוי” שלה, את אהבתה אליו, ובו לא הפואמה, המשמשת כ“כיסוי”, היא הדוברת, אלא הכותבת. יש בכך מעין דיאלוג סמוי ביניהם, המובן להם בלבד, או שמא זהו רק מונולוג? המונולוג שלה?

ח"נ ביאליק, “מגילת האש”, “מתי מדבר” – תרגום ומבוא: אירה יאן

הוצאת “מחשבה בת־זמננו”, סט. פטרבורג [חש"ד]

מבוא ל“מגילת האש”

“מגילת האש” – כך נקרא סבך הנפש האנושית אשר פּוּתַח על־ידי המשורר וסוּפַּר על־ידו בשפת הנביאים. בקווים וציורים קסומים פרי דמיון לוהט, סָפוּג ברוחה של הישיבה, על יריעה של אגדות עבריות. לפנינו אפותיאוזה של אהבה וחיים. אמרתי “רוח הישיבה”, אף כי הנפשות הפועלות בפואמה הן דמויות אלגוריות. מפוסלות בפלסטיות יוונית, אך לא בשיש – אלא בקרני אור עדינות וזוהרות. ומוזר הדבר: דמותו הבהירה של הגיבור הראשי אינה ניצבת לפניך מעורטלת, אדירה וחזקה נוסח יוון, כפי שמתאר אותה המשורר, אלא בתוכה, ואולי מבעדה, נשקף בחור־ישיבה חיוור וחלוש. לבוש קפוטה ארוכה וטלית־קטן. המתכופף החוצה מחלון ישיבתו ונושא אל השמיים הכחולים את פניו נטולוּת הדם.

המחאה הסוערת של ניטשה נגד הסגפנות הנוצרית נחשבה בעיני מספר מבקרים כמפגרת. ויימצאו מבקרים, אשר גם במחאות נגד הישיבות שקמו לתחייה ימצאו מידה לא מבוטלת של “פיגור”. אך אם לשפוט, לא מצד היריעה הרחבה של הפואמה (ז"א לפי רוחה הלאומית העמוקה, שבה בעצם מתמצית מקוריותה הבלתי מוסברת, ולפי עצם תהליך היצירה האמנותית), כי אם מנקודת הראות של ההקבלה בין יהדות והלניזם, שהוצבה לראשונה על־ידי היינה, אזי השאלה אינה פרטית עוד (ז"א חורגת מהמסגרת הלאומית). היא הופכת למרבה הצער אפילו מודרנית, כלומר: מושפלת וכמעט מוכפשת. רק כוח הגניוס היהודי המיוחד במינו וכן היופי והצניעות החבויים במשך מאות שנים בנבכי הישיבות – היו מסוגלים להפוך את הפיגור, הַדַחֲקוּת וההשפלה לתופעה רעננה, חדשה ומקורית.

השפה הציורית ורבת העצמה של ביאליק היא כלי הממזג צלילים ותמונות מקסימים, אשר נולדים אתו ובתוכו, לא בִּכְדִי חזקה השפה העברית משפות כל נביאי העולם. מקור עצמתה בתמציתיותה הנדירה בד בבד עם רבגוניותה שאינה ניתנת לתרגום לשום שפה אירופית – ז"א כשרון להביע במילה קצרה אחת מגוון תמונות – תכונה שלא תסולא בפז בשירה. גם בשפות החדשות ישנם הומונימים, אך לא במספר רב כמו בעברית, ומכך בעצם נובע הקושי בתרגום מעברית, כמעט משימה בלתי אפשרית.

המשורר הגאון ניצל את כל כשפי השפה העברית, חידש והעשיר אותה. המתרגם אינו יכול שלא להודות באזלת ידו. אך בבואי להציג את תרגומי אקווה בכל זאת שאיני חוטאת יתר על המידה לאמנות, כי בעבודתי זו אני רואה ניסיון לתת לקורא המתעניין בספרות העברית רק מושג מסוים על תופעה המעוררת ויכוחים רבים. ואשר בעצמתה הסגנונית הנדירה מהווה מקור גאווה ותקווה לספרות האירופית בת־זמננו. בסגנונה המיוחד ובקונטרסט בין חלקיה השונים, מזכירה לנו הפואמה של ביאליק סימפוניה, אשר עם כל מורכבותה שלטת ומשתפכת בה מנגינה אחת ויחידה, הדת הישנה, עזת־הצבע, המוגמרת בתבניתה, נהרסה; הרוח העברית החדשה, המתגלמת ב“בחורים ובחורות”, מושלכת אל מדבר החיים, אל אותה “גלות” שבה היא מוטלת לרגלי “אויבים”, ואשר בה שולט רעל הסכולסטיקה והדוֹגְמָה (ה“ניצנים” לכך מופיעים כבר בתקופת ההתפוררות של הממלכתיות האירופית). באווירה הצחיחה של הגלות, לדעתו של המשורר, מתקיימים זה בצד זה שני הלכי רוח קיצוניים: מצד אחד, פסימי, זעם של עם מושפל שאינו סולח לאויבו על כליונם של “לבבות שנהפכו לאודים”, אשר בייאוש של גסיסה קוראים לנקמה על השפלתם והַכְרָתָתָם; מצד שני, אופטימי, אמונה בכך שהרוח היהודית צעירה לנצח. אדירה ובת אלמוות: כפי שמתגלמת בדמותו של “בהיר העיניים”, נושא אותו האידיאל של העם היהודי, אשר בגמר התפתחותו מתמזג עם האידיאל הכלל־אנושי.

את הפרקים הראשונים של הפואמה. המציירים את תמונת המצב הכללי והלך הרוח של העם, הייתי מכנה בשם פְּרֶלוּד, כיוון שבהמשך מתפתחים אותם פרקים בתחום החוויות האינדיבידואליות של היהודי האידיאליסט (אשר משמר את כל הפיזיונומיה הלאומית שלו) מן העידן היהודי־נוצרי שלנו. האידיאליזם של יהודי כזה מתבטא במאבק לתחייה לאומית של עמו. ברוח האידיאלים של התקופה. אבל אידיאלים שליטים אלה ינחלו, בסופו של דבר תבוסה בשם אידיאל חדש, דת חדשה, ואתה תקופה חדשה, אשר תירש את הנוכחית. לעומתה יחווירו האידיאלים שלנו כשם ש“דמדומי השחר” ו“איילת השחר” מחווירים לעומת הבוקר העולה ו“ארי האש המנער את רעמתו עד קצווי ההרים הרחוקים”. טעות גסה טועה מי שיחפש בפואמה זו מגמה לאומית. ביאליק – יהודי עד לשד עצמותיו, ממש כמחבר שיר השירים – ויצירתו לאומית מעצם טיבה, כשם שכל הכישרונות הטבעיים נושאים בלא מודעות את אוצרות הרוח הלאומית. יבכה ביאליק או ישמח. ישנא או יאהב – כל זה יתלבש בתמונות יהודיות. בצלילים יהודיים. בכך מקוריותו הנדירה עבור תקופתנו וִיקַר־ערכו האמנותי. היסוד הלאומי המתבטא כך אינו סותר את האוניברסאלי ולא את האינדיבידואלי. האינדיבידואלי שבביאליק מתמזג עם הכלל־אנושי שבו. “כוכב השחר” ו“דמדומי השחר” מאירים לכל הנודדים ה“מפלסים דרכם אל פסגות ההרים”. לכל “בחירי האדמה הזאת. יתומי עולם גדולים ובודדים”: “בנקודה הבהירה של נשמתם הטהורה, בכל אשר יהיו היא מאחדת”.

בכל זאת, מה מקור חיותו של חולם־אידיאליסט בן תקופתינו? מה דוחף אותו קדימה ואל־על אחרי אבדן אמונתו? נשמתו בת האלמוות של בהיר העיניים שמורה על־ידי “איילת השחר” ותועה מדור לדור בחיפוש אחר הגשמת חלומותיה. במאבק על הגשמתם הוא עולה ויורד לסירוגין. מתחשל, מתחזק וגדל. ואף על פי שהדת הרוסה, שֶלַהבְתָה האיתנה (“רעמת האריה” המפוארת שדלקה בגאון על מזבח המקדש) הוחלפה בלהבונת מהבהבת חלושות ומסתתרת אי־שם בגבהי המדבר – בהיר העיניים בכל זאת נמשך לאש זו, שהרי זהו השביב היחיד של אש האלוהים – כמצוות “מאור חייו”, “כוכב השחר” – והוא כובש אותה ומשתלט עליה. הוא חוגג את ניצחונו, ניצחון היהודי החזק ויפה הנפש, שנולד מתוך האידיאליזם הסגפני של העידן היהודי־נוצרי.

הלהבה המהבהבת של אש האלוהים בידיו – אך אבוי, כמה עלובה וחלושה היא לעומת הקרבנות שהיה עליו להקריב למענה. הרי למען השגתה ויתר על כל תענוגות החיים. ואלה, ברגע הניצחון שוב הופיעו בפניו כחלום. כשאיפה שאין בכוחו לממש. בתאווה אדירה הוא נופל אל זרועותיהם המתגלות כאשליה. כי היופי האמיתי של החיים, כפי שחלם עליהם, עדיין אינו יכול להתקיים בתקופת “דמדומי השחר”. וכך, שוב אין מאומה, והוא בתהום, יחד עם הלפיד החיוור, העלוב, המהבהב, שרימה אותו באכזריות כזו. יתכן שהיה גווע כך, לולא הופיע לפתע לפניו “חלום” חדש. הזיה על מאור חדש. “אריה” שקם לתחייה – לא על המזבח של מקדש יהודי אחד, אלא על המזבח הכלל־עולמי, מזבח הרקיע. משם יחלוש על העולם כולו ויפזר להבות מרעמתו האדירה עד ההרים הרחוקים ביותר. בעודו שרוי בחלום זה, שאיננו מובן לו דיו, אודות העידן החדש, מרחף הנער ומופיע מתוך האינסוף. זוהי, בקווים כללים, כוונתה הבסיסית של הפואמה; הַיֶתר, רק פסיכולוגיה של המאבק לאידיאל הנפש, והדרישה לסיפוק משאת הלב – מוצגים בפלסטיות ובשפה יפה להפליא.

לא אגע בחוויותיו האישיות של המשורר, משום שחדירה מעין זו – הנקוטה, אגב, על־ידי מבקרים מסוימים – היא בבחינת חוסר טאקט וגם אינה מביאה כל תועלת: הרי המחבר (שאמנם בין החיים הוא), לא יטרח להתווכח אִתם, גם אם טעו… אנסה, בקווים כלליים, להראות כיצד מתפתחת פסיכולוגיה זו בתמונות ובסמלים של הפואמה.

כוח פנימי גועש בנפש הגיבור; מחשבתו מזינה אותו; אך חיים כאלה הם גזירה אכזרית, וכדברי היופי בטבע האדם – כל זה מתחלק ב“דמדומי השחר” לכוחות עוינים זה לזה. הנידונים למאבק נצחי ביניהם.

יהודי צעיר נודד בדמדומי הבוקר. לבו החם מבקש חיים ואהבה – אהבה שלמה, יופי מושלם באהבה, כיוון שאהבה זו, המפגישה את שני המינים בדרכים שנקבעו על־ידי ה“תהום” והמקודשות על־ידי ה“דמדומים” – הרי זהו התהום עצמו.

תמונת האישה, החקוקה באש מלובנת בעמקי נשמתו, תמונה אליה הו מתגעגע, אליה הוא נמשך ללא הרף “כמו תינוק אל אמו”, מקודשת לו: הכוכב הטהור ביותר מאיר את האישה. אבל בשחר נעוריו מחנכו הוא זקן קפדן, המסתיר אותו בדאגה “בצל זקנו”. דרך הזקן הלבן חודרים אל הנער חלקיקי אור מקרניו של “כוכב השחר”, והכל מתערבב: כל הטהור והמקודש מתמלא חטא ושנאה לאלוהים. הטהור והמקודש מסתאב. הצניעות נעשית כיעור חולני. זו, שבחלומותיו משכה אותו אל השמים – עכשיו גוררת אותו אל התהום… הנער מאבד את עשתונותיו, תומתו נאבקת בכוחות האופל המושכים אותו אל הנפילה, ותמונתה של “בת האלוהים”, “המלכה” של דמיונו ורגשותיו מולכת בשמיים ובתהום כאחד, קוראת לו משני העברים, יפה להפליא גם פה וגם שם – והנער אינו יודע היכן עובר הגבול בין השמים והתהום. נורא הוא מאבקו הפנימי, אבל “סבך זקנו של האיש הזקן” הסוכך עליו, משמש לו כמקלט, ומציל אותו בדרכו שלו. כאן ידוע לבטח מה משביע את רצון האל ומה לא. כל הרצוי לו קשור בשמים, והבלתי רצוי – בתהום. אמיתות אלה כרוחות בהעדר תועלתיות. העדר קדושה, אשר עשויים להקסים – אמיתות אחרות לא יתכנו ב“דמדומי השחר”… ומשום שאין אחרות – הוא מאמין להן, מה גם שעליו לחתוך את הקשר הגורדי של ההתרוצצות הפנימית ולנתק אחת ולתמיד את השמיים מן התהום. לפי עצת הזקן הוא שם פעמיו לירושלים. מוקסם מן התפילה החגיגית, מוותר הנער פעם נוספת על תשוקותיו וחלומותיו. את קווצות שערו, סמל הכוח והנעורים, הוא שורף על המזבח, כי “ריח ניחוח לאלוהים” עולה מן הנעורים הנשרפים. בוודאי, הנער לא היה נשאר בלתי נכנע, מלא חיות וכוחות אלמותיים – לולא גנב תלתל אחד קטן והצפין אותו בחיקו…

הניסיונות הרבים לא הפחיתו את חיוניותו התוססת וכאשר אחרי שריפת המקדש הישן שוב מופיעה לפניו היא במדבר הצחיח, אשר האמונה עצמה כמעט הפכה בו לעפר, הוא נמשך אליה בתאווה כפולה ומכופלת. הוא מוכן לתת לה את המקדש השרוף וכל מתנות השמיים תמורת האושר “להיות כלב” לרגליה, או נמר הנושא אותה אל מאורתו. הוא מוכן למגר את האלוהים הישן, ליצור שמים חדשים ולהשליט רק אותה עליהם.

אך לא. זו שמעל ראשה זוהר “כוכב הבוקר”, אותו כוכב השומר את ניצוץ האלוהים עלי אדמות, לא ניחנה במתת־שמים כזה. בעצה אחת עם “כוכב הבוקר” פועלת היא, “בת אלוהים” הצנועה, כדי לסיים את המשימה שהטיל אלוהים – עליו, כנציג מחצית המין האנושי. וכן במידה שווה גם עליה, נציגת המחצית השנייה – הנבדלת מהראשונה בכוח הגורל העומד ביניהם (תהום האבדון). היא מבינה כי תחילה יש להשתלט על “ניצוץ האלוהים” שאותו הציל המלאך בשביל בני־האדם. יש לרכז את השאיפות העמוקות ביותר, את כל להט הנפש למען השגת הלהבה הקדושה, החיה עדיין במדבר, שמורה על־ידי כוכב הבוקר. לכאורה, האשה נעלמת – אך לאמיתו של דבר, משתלטת עליו בכוח: בבואתה משתקפת במים, ובשמים מתרחש דבר־מה סתום ומסובך: “עב קל, מלאך או אשה” מסיטים את מבטו אל “כוכב השחר”… העלמותה מעוררת את רגשותיו עד לשיא; האש שאחזה בנשמתו עלולה הייתה לכלות אותו – לולא ברכת “כוכב השחר” המפייס. מבטו נעוץ בשמים – נפעם. והאהבה לאידיאל קמה לתחיה בכוחות מחודשים; הוא כאילו שוכח את “מלכת המחשבות”. אבל – וכאן דק מאוד הקו שמשרטט המשורר – תמונתה כאילו נשכחת, בלתי נתפסת במבטו המרוחק אל־על, השתקפותה במצולות עוד הולכת לפניו, ובמקום השמיים גם “המלאך או היא” מפתים אותו לצעוד קדימה… ונדמה כי הוא שרוי עדיין תחת השפעתו של “כוכב השחר”; אך לא, לא נגוז כל חלומו – הוא רק דָהָה בחלקו האחד כדי להתחזק במשנהו.

לפתע הוא מבחין ב“תלתל האריה” ומזהה בו את אש האלוהים. זעקת שמחה פורצת מחזהו, האם זה, איפה, תפקידו הקדוש עלי אדמות? הוא מודע לתפקיד זה, מקבל אותו, מתפרץ אל הסלע, כובש את ניצוץ האמת הקדוש, האדיר והנהדר. נשגב בנצחונו שהושג במחיר הוויתור על החיים; הוא מוכן כבר לחגוג – – – —

לחגוג בחלום שלא הושלם?

לא!

ומבטו שוב נצמד אל האינסוף. בו משתקפת בבואתה. ביופיה הנדיר היא קוראת לו אליה, באהבה “אשר נותנת ומקבלת”, ושוב הוא משליך את עצמו בחזקה, ללא היסוסים, ללא פקפוקים אל הזרועות הפתוחות של החיים והאהבה.

ההיתה זו אשליה?

הוא נפל אל התהום, הלהבה שלו כבתה – מדוע?

וברגע זה הפציע יום – מדוע?

הוא אינו יודע.

אבל בכל זאת מתחולל בו משבר: הוא אינו מביט עוד לא אל השמים ולא לאדמה – הוא מישיר את עיניו קדימה, מבטו מלא־הגעגועים מבקש מענה לחידת החיים. אבל “איש לא עמד בפני מבטו הישר”, שאלתו הישירה. אנשים מבכרים לשאת עיניהם השמימה או להשפילן ארצה – ובכך להימנע מעימות איתו.

האם נותנת הפואמה של ביאליק תשובה לכפילו בן־זמננו של בהיר העיניים? האם אין בה כעין בריחה? –לא. היא אינה מנידה עפעף. ואומרת, כמו הד: אינני יודעת, בי חיה רק תחושה; אני השיר של “דמדומי השחר”, רק של דמדומי השחר. “האריה” עז־הצבע של היום הפציע כאשר אנוכי השלמתי את מעגלי וטבעתי – האם במקום תקופת האידיאליזם תבוא תקופה חדשה? אינני יודע זאת, אני חש כי חוויתי את החווייה הזאת – בחלום או בהקיץ? היכן עבורי, אידיאליסט בן־אלמוות, נגמר החלום ומתחילה המציאות?

כן – מימי קדם חלמתי על אש אלוהים ואני נושא אותה בלבי; חלמתי על אור יום מְסַמֵּא ואני נושא אותו בלבי; האם העובדה שהאור המסנוור הזה, היום הזה, נגלה לי להרף עין, לא היא שנתנה לי כוח להימלט מהתהום?

החלום הזה הבלתי־מציאותי שולט בי, באידיאליסט בהיר העיניים. הוא הופך אותי לבודד “יתום” בעולם, המכיר רק בקיים, בריאלי; בעבורי ההזיות האלה על העתיד המרוחק – הן הן המציאות שלי. הן שורפות אותי על שפתו הצחיחה של התהום. הן מחשלות אותי. הזיות שתלטניות אלה, כאשר אני, מלא הגעגועים, מפנה את מבטי אל “כוכב השחר”. מגדלור יחיד זה בעידן של דמדומי השחר.

נצחית היא ההמתנה שלי, וחזקה היא נבואת לבי, שאי־שם במרחבי היקום הכוכב הטהור הזה שומר עלי ומוביל אותי אל ההתגשמות המלאה של חלומי: תהיה בידי אש אלוהים, יקיץ הקץ על “דמדומי השחר”, מאור אדיר יזרח על העולם, וכל יְפִי החיים יהיה לי ורק לי.

אירה יאן תרגום: לילה הולצמן

מתי מדבר. איירה: אירה יאן

א.“שיחק לי מזלי ונפגשתי עם ביאליק”

אישיותה ופועלה של הציירת אירה יאן, זכו להתעניינות המחקר בעיקר בשל קשריה עם ח“נ ביאליק, וההרגשה, כי הנסתר ביחסיהם רב וחשוב, והנגלה, שהגיע לפרסום, הוא אך “קצה הקרחון” שאולי לא יתגלה לעולם. דמותה ריתקה גם את הסופרים שהזכירוה בזיכרונותיהם, שילבו אותה בסיפוריהם וכתבו שירים בהשראתה (י"ח ברנר, ראובן בריינין, נחום גוטמן, אהוד בן־עזר, יאירה גינוסר) (ראה בהמשך). מה שהתפרסם עד עתה, הוא חמש איגרות של ביאליק אליה, שנכתבו במקורן ברוסית ותורגמו על־ידי ברוך קרוא,¹ ואילו מכתביה אל ביאליק ואל ידידיו מנדלי ואחרים לא פורסמו, ואף לא פורסמו כל מכתביו של ביאליק אליה, אם משום שלא נשתמרו, אם משום שנגנזו ב”בית ביאליק", והרי הם מונחים שם עד היום.²

מקובל במחקר שההיכרות עמה, שימשה “אינספירציה לשני שיריו הנעלים של ביאליק ‘לנתיבך הנעלם’ ו’הולכת את מעמי'”³, ואולי גם לשירי אהבה אחרים, כפי שמשער משה שמיר, שהתחקה בעדינות וברגישות אחר הרמזים החבויים מאחורי המכתבים, השירים והעדויות על אישיותה ועל היחסים ביניהם⁴

אירה יאן עצמה תרגמה לרוסית את שירו של ביאליק “הולכת את מעמי”, שפורסם בירחון היהודי בעל הגוון הטריטוריאליסטי ‘יברייסקי מיר’ [העולם היהודי] (1909).⁵

אירה יאן (או ין) נולדה בקישינב, בסרביה, בשנת 1869 ונפטרה בת“א בשנת 1919. שמה המלא היה אסתר סליפיאן. על עבודותיה בציור ובספרות חתמה בשם המקוצר: אירה יאן. היא קיבלה חינוך כללי רוסי. אביה, עורך־הדין יוסילביץ, היה ידוע באודסה, ומעורב בציבור הרוסי, ובביתו היו נפגשים מהפכנים רוסיים. שם נפגשה, כפי שכותבת תמר מרוז, עם בעלה, “ענק מזוקן ורחב כתפיים” ד”ר סליפיאן, שלחם לזכויות האיכרים ואף היה חבר ה“אס־אר”, מפלגת המהפכנים הסוציאליסטיים. זמן קצר לאחר מכן נולדה להם בת, לנה, “שדמתה לאב: גדולת־קומה ומוצקת אברים”.⁶

אירה יאן היא שציירה את האיורים לספר שיריו של ביאליק שהופיע בשנת 1908, לאחר שקודם (1905), איירה את קובץ סיפוריו של י"ל פרץ, בתרגומם לגרמנית בידי מתתיהו אחר [נתן בירנבוים]⁷

אירה יאן תירגמה לרוסית את הפואמות “מתי־מדבר” ו“מגילת האש”, והוציאה אותן לאור בספר מיוחד עם מבוא גדול על ביאליק המשורר, בצירוף איוריה.⁸ מבוא זה, יש בו עניין לא רק לגופו, אלא גם ביטוי ליחסה של הכותבת למשורר ולשירתו ואולי הוא משקף גם שמץ מיחסו של ביאליק אליה ואל יצירתו.⁹

“בשעה שהוציא ועד־יובל השישים את כל כתבי ביאליק בכרך אחד בשנת תרצ”ג" – העיד אונגרפלד – “עמד ביאליק על כך, שדמות דיוקנו, מעשה ידי אירה יאן, תובא בשער הספר”.¹⁰ ויש לשער, שבמלים “עמד ביאליק על כך”, רמז הכותב להתנגדותם של חברים ומבינים, אם מסיבות אמנותיות ואם מטעמים אישיים. ואכן, משה שמיר מבליט את חרדתו של ביאליק מכך שאין היא וציוריה מוצאים חן בעיני ידידיו.

אונגרפלד, כדרכו “להחליק”, להסתיר ולטשטש, כל מה שאינו יאה, לפי תפיסתו, “למשורר לאומי”, הבליע גם במקרה זה, את כל פרשת היחסים בין ביאליק לאירה יאן, ותאר בחטף את הדראמה האישית שהייתה מנת חלקה לאחר היכרותה עם ביאליק, כמאורע מבורך חד־ממדי וחד משמעי, ללא ההתלבטות וההיסוסים שהיו מנת חלקה:

אירה יאן זכרה לביאליק את החסד שעשה עמה בהוציאו אותה מחוגי הטמיעה שבבית אביה, עורך־הדין יוסילביץ, ומהשפעת בעלה המתבולל, המהפכן הסוציאליסטי ד“ר סליפיאן, ובקרבו אותה אל הלאומיות העברית ואל הציונות. מאז התוודעותה אליו בקיץ תרס”ג, בעת ביקורו בקישינוב לאחר הפרעות שם. עמדה כל חייה תחת השפעת שירתו, עד שהחליטה לקיים אותה בנפשה. ובשנת תרס"ו קמה ועלתה עם בתה הקטנה לירושלים.¹¹

למעשה, כבר רחל ינאית בן־צבי, שהכירה מקרוב את אירה יאן בירושלים, וכתבה, את המבוא המקיף לאלבום ציוריה, שהופיע בשנת 1956 בהוצאת ניומן. מביאה מפיה דברים ברוח זו, כשהיא מתארת את המפנה שחל בחייה בימי הפוגרום בקישינב בשנת 1903 ופגישתה עם ביאליק: "מאושרת הייתי למגע עם משוררנו הדגול – הוא שהשיבני לעמי. הוא שהחזירני לעצמי.¹²

אולם, הלא מאחורי כל זה מסתתרת דרמה שלמה. פרשת חיים מלאה ייסורים ולבטים של אישה, שחייה לאחר ההיכרות עם ביאליק שוב לא היו כמקודם, ונשתנו מן הקצה אל הקצה. היא עשתה את כל המעברים האפשריים מכל העולמות: מן העולם המתבולל אל העולם הלאומי; מן התרבות הרוסית אל התרבות העברית ואל הציונות; ממעמד של אישה נשואה (אם כי כנראה אינה מאושרת בנישואיה) ואם לבת, למעמד של אישה שעזבה את בעלה עם בתה; מן החיים הבטוחים והמסודרים, אל חיי נדודים. תחילה בשווייץ ולאחר מכן בארץ ישראל של תקופת העלייה השנייה, שאליה הגיעה בראשית שנת תרס"ח, לאחר שהתגרשה מבעלה.

על גג בצלאל (1908 בקירוב) יושבים מימין יצחק בן־צבי. משמאל אירה יאן. עומדים: מימין רחל ינאית בן־צבי, במרכז בוריס שץ

ומן הצד השני, העולם שאליו רצתה להיספח, לא האיר לה פנים. יש בסיס להרגשה, שידידיו של ביאליק לא קיבלוה בעין יפה, לא התלהבו מציוריה ודעתם על הרומאן הזה, שנסתבך בו ביאליק, לא הייתה נוחה כלל ועיקר. וביאליק עצמו, שכבר היה, כדבריו הקולעים של משה שמיר “פיגורה לאומית, מוסד”, לא יכול היה להרשות לעצמו אהבה־אסורה זו שמן הצד, ואולי גם נבהל מעצמו מהעזתו מחג־גיסא, ומן הידידות שנהפכה להערצה תובענית ולהתמכרות גמורה, מאידך־גיסא. ואולי, כהשערתו של אונגרפלד, שמביאה תמר מרוז: “מהמכתבים משתמע שאירה היתה כנראה האוהבת, והוא הנאהב, וכל הזמן משתדל להרגיע ולהרחיק אותה”.

ב. פגישות

קשה לדעת כמה פעמים נפגשו ביאליק ואירה יאן. מכל העדויות מתקבלת התמונה הבאה: בפעם הראשונה נפגשו במקרה; בפעם השניה – לצורך תרגום יצירתו על ידיה לרוסית; בפעם השלישית בפגישה יזומה ומתוכננת, וכנראה שכך היה גם בפעם הרביעית.

בפעם הראשונה, בקיץ תרס“ג, בקישינב, בשעה שביאליק ביקר בעיר כחבר המשלחת לחקירת הפרעות ביהודי העיר. הייתה זו אהבה בצל האימה, ידידות שפרחה על רקע הפרעות, זיקה עמוקה בין משורר ומעריצה, בין גבר לאישה, בין שני אמנים. בפעם השנייה, באודסה, בקיץ 1905, לצורך תרגום יצירתו. ומכיוון שלא ידעה עברית, היה מספר לפניה ברוסית את תוכן השירות וקורא באוזניה את הנוסח העברי בהטעמה, כדי שתקלוט את משקל השירים. חמשת המכתבים של ביאליק אליה שפורסמו על־ידי אונגרפלד, הם מתקופה זו. דומה, שהפגישה השלישית הייתה מתוכננת על ידי שניהם, כיוון שנתקיימה בעת הקונגרס הציוני השמיני בהאג, באלול תרס”ז. יש לשער שנדברו להיפגש, או שהייתה זו יוזמתה, שנענתה בחיוב על־ידי ביאליק.

ביאליק בביקורו בארץ־ישראל התרס“ט עם ניסן טורוב וי”ח רבניצקי

מתקופה זו נשארה עדותו של ראובן בריינין בזיכרונותיו. בריינין, שהיה בעצמו גבר נאה ושהחשיב מאוד את החיצוניות, התוודע אל ביאליק לראשונה, ולא הסתיר את אכזבתו;¹³

בחודש אוגוסט שנת 1907 בהאאג, בימי הקונגרס הציוני השמיני, הכרתיו פנים אל פנים לראשונה. [– – – ]

יהודי קטן (בן שלושים ושתים, לפי דבריו), קרח, בעל שפם קשה וצהוב, ובעל עינים עקולות מעט. פניו אינם אומרים כלום, עיניו אינן אומרות שירה. ביאליק, גם אם הוא מפאר את הכל – הוא בעצמו – איננו מפואר כלל. (עמ' 148)

בריינין הוזמן על ידי ביאליק לאחת הפגישות בינו לבין אירה יאן, אולי כדי ליצור “אליבי” לפגישותיהם “העיסקיות”. אולי כדי לבחון אותה מעיניו של מי שנחשב כבעל־ניסיון ו“כמומחה” בענייני נשים ואהבה. אבל בריינין בזיכרונותיו מתעלם ממנה במודגש, ומתאר, לא בלי שמץ של לגלוג, את דברי ביאליק הבאים להסתיר ולכסות על מבוכתו והתרגשותו, במעמד מתוח זה:

פעם אחת קראני להציירת (שגם היא היתה אז בהאאג) העושה את הציורים “לכל שיריו” הנדפסים. כל עת שבתי במעונה שמתי לב רק לביאליק: תהיתי על קנקנו. והוא, כפי הנראה, הרגיש בזה, על כן היה בפעם זו כמעט אי טבעי. דברנו על אודות האהבה, והנה הוא קופץ ממקומו וקורא ברגש: “יקחני אפל, מאד הייתי חפץ להתאהב. נו – אתאהב באיזו יפה־פיה, ואהבתי תהיה חזקה, עזה, נשגבה.” ברגע ההוא עורר בי ביאליק חמלה רבה. מטבעו איש קר הוא. בעל הגיון ובעל חשבון בחייו. איש יבש וצנום הוא, אך מאד היה חפץ להתאהב במי שתהיה, באיזו יפה־פיה. להתאהב למען היות גם בחיים משורר, למען הראות בעיניו הוא ובעיני הבריות כפייטן. (עמ' 150־151)

לפי דברי גבריאל טלפיר, מטרת ביקורה בקונגרס הציוני בהאג הייתה “כדי לצייר את דיוקנאותיהם של סופרים עבריים וביאליק הוא שהציג אותה לפני אנשי שם”.¹⁴

כדי להיפגש לעיתים קרובות יותר עם ביאליק, תיכננה אירה יאן להשתקע באודסה, מקום מושבו, ועל תכניתה זו הגיב בשמחה (במכתבו אליה) אולם, לאחר מכן, מששמעה (במכתבו אליה) שהוא מתכוון לנסוע לארץ־ישראל, גמלה ההחלטה בלבה לנסוע גם היא לשם.¹⁵ וסופו של דבר היה, שעלתה והשתקעה בה בראשית תרס“ח (סוף 1907),¹⁶ ואילו ביאליק רק ביקר בה בניסן תרס”ט. קרוב לוודאי, שבביקורו זה נפגשו השניים בפעם הרביעית, ובוודאי גם הפעם, עוד יותר מן הפעם הקודמת, נאלצו לעשות זאת בתנאי הסוואה “במחתרת”. בארץ־ישראל הקטנה והדחוסה, היה ביאליק נתון למעקב ולהשגחה וללווי מתמידים מצד מעריציו, שלא הניחו אותו לבדו אף לרגע (על “הלחישות” שהיו מנת חלקם, ראה בהמשך).

השערה בדבר הפגישה הרביעית שלהם, בשעת ביקורו של ביאליק בא"י, מסתמכת בעיקרה על סיפור שפירסמה אירה יאן ב’השילוח' בעריכתו של יוסף קלוזנר (שבט – סיוון תרע"ג), בשם “דינה דינר”, שבו מתוארת פגישה נסערת מאוד של אישה מעריצה עם משורר אהוב, שסופה פטאלי, שכן היא מתאבדת בקפיצה מגג הבית.

סצינה זו של הפגישה בין האישה למשורר, ידועה, וצוטטה לא אחת. בכל פעם שנדונה פרשת היחסים בין ביאליק לאירה יאן. מה שידוע פחות הוא, שאירה יאן שתירגמה לרוסית את שתי הפואמות של ביאליק, ושירים אחרים שלו, היתה גם מספרת ומשוררת בזכות עצמה שיצירותיה פורסמו לא רק בעיתונות הרוסית.¹⁷ אלא גם בעיתונות הארץ־ישראלית (‘הפועל הצעיר’; ‘האחדות’; ‘האור’). מכיוון שלא ידעה היטב עברית, יש לשער שסיפוריה תורגמו מרוסית לעברית על־ידי חבריה בחבורה אליה נסתפחה עם עלייתה. תרומה צנועה זו שלה לסיפורת הארץ־ישראלית בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, ראויה לתשומת לב, בעיקר, כמובן, בזכות קשריה עם ביאליק והיותה ציירת, אולם לא פחות גם בזכות עצמה.

ג. “אגדת ההיכל”

עם עלייתה לארץ עם בתה, התיישבה אירה יאן בירושלים, התקרבה לחוג הידידים של “ירושלים החדשה” (כפי שמתארים זאת רחל ינאית וגבריאל טלפיר) והתיידדה בעיקר עם משפחות יהושע אייזנשטאדט־ברזילי, בוריס שץ, ד“ר נפתלי וחנה וייץ, ד”ר יעקב טהון, יצחק בן־צבי ורחל ינאית בו־צבי, וכן עם חמדה בן־יהודה. בהשפעת חוג זה התקרבה למפלגות הפועלים ולעיתונות הארץ־ישראלית בכלל, ובכך יש להסביר את השתתפותה בכתבי־העת של התקופה.

רחל ינאית ואירה יאן גרו יחד בבית שהעמיד לרשות החבורה בוריס שץ, וכך למדה להכירה. היא מעידה, שאירה יאן “לא פסקה מלדבר על ביאליק” “ואת ביאליק אהבה”. חבורה זו הניחה את היסוד לגימנסיה העברית בירושלים בסוף קיץ 1908. בראשית שנת הלימודים תרס“ט החלה אירה יאן ללמד ציור ושרטוט במוסד זה, שבו למדה גם בתה.¹⁸ זיכרונותיה של חברתה ללימודים, הגב' לאה וייץ־כהן, בתם של זוג הרופאים ד”ר נפתלי וחנה וייץ, מובאים אצל תמר מרוז.

מתקופה זו נשמרו (בארכיון יד יצחק בן־צבי) שלושה ממכתביה ברוסית, לרחל ינאית בן־צבי ששהתה אז ביפו, והתרחצה בים בפקודת הרופאים. תרופה זו מקובלת ביותר באותן שנים.¹⁹ מכתביה, שיש בהם עירוב של ליריות ומעשיות, עצבות נוגה וזעם, מעידים על השתלבותה בחיים הציבוריים בארץ בכלל ובירושלים בפרט. על איכפתיותה ומעורבותה בנעשה, ונכונות להילחם על מה שנראה לה צודק וכנגד מה שנראה לה שגוי, שפל ומעוות. על אף אהבתה לים ולרחצה בו, היא מעדיפה את ירושלים על פני יפו ומבטאת את אהבתה לעיר זו:

את קוראת לי ליפו, ויפו משום מה, כל כך מעט. כל כך מעט מושכת אותי, כמו, נגיד, נו, איזה שהוא קישינב. בעצמי אינני יודעת מדוע יש לי דעה קדומה כנגד יפו! שמא גורלי יהיה לחיות בה.

בירושלים אני מרגישה את עצמי טוב ורוחי בכלל לא נופלת. אינני מודאגת. [– – –] עכשיו לילה – לילה ירושלמי. את יודעת, לילה ירושלמי – יש רצון לחיות כאשר ישנם לילות כאלה. וכאשר יש רצון לחיות – הכל נהדר, לא כן? הים שלכם מפתה לפעמים – אני רואה מרחב כחול, רך, קריר וסוער – והייתי טובלת בו יד ביד אתך – אבל מיד עולה משהו אחר: אבק, חום, לכלוך – ה“רוח” ההיא אשר משום מה, נדמה לי משפיעה נגד יפה. [– – –]

ביום (עד השעה 2) אני מציירת. זה כבר ציור אחר, לא זה שאת ראית. כך חולף היום, בלי להרגיש. מגיע ערב קסום ולילה נהדר. הערבים הם נפלאים: הכל כאילו כבה, הירח כבר הופיע בשמים – והבתים, העצים כאילו צבועים עדיין בגוון זהבהב, ורוד־חם ממש אגדי! [– – –] לא, לא עצוב בירושלים! אני לא יכולה לעזוב אותה וגם לא רוצה. [– – –] ²⁰

במכתבים חוזרים ונזכרים, מלבד לימודיה של בתה לנה – “לנוצ’קה” בלשונה – ענייני הגימנסיה העברית בירושלים ו“בצלאל”, נושאים שעליהם כתבה גם בסיפוריה־רשימותיה. וכן נזכר בהם הרבה בוריס שץ, ואישים שונים בני חוגה כגון, יהושע אייזנשטדט, חמדה בן־יהודה, ד“ר וייץ, א”א קבק.

הדבר הראשון פרי עטה שפורסם בארץ, הוא קרוב לוודאי "אגדת ההיכל" שכותרת המשנה שלו: “(מוקדש למוסד אחד בירושלים)” ב’הפועל הצעיר' (תמוז תרס"ח).²¹ יתכן ש“אגדה” זו תורגמה לעברית בידי ש' בן־ציון, ידידם של בוריס שץ ושל ביאליק. שכן סגנונה המרומם הולם את שלו, ובאותן שנים פירסם מעל דפי ‘העומר’ שבעריכתו (אלול תרס“ז – תשרי תרס”ח) את מאמרו של משה סמילנסקי " הציונות המעשית ופעולותיה בארץ ישראל“, שהפרק השישי שלו מוקדש ל”בצלאל“.²² אולם, יש לשער, ללא כל אחיזה של ממש, שרשימותיה האחרות ב’הפועל הצעיר' תורגמו בידי אחרים. קשה גם לדעת לאיזה “מוסד” בירושלים התכוונה ב”אגדה" זו. משתי האפשרויות – “בצלאל” והגימנסיה העברית – נראית יותר ההשערה שהכוונה ל“בצלאל”, המוסד הקיים ולא המוסד המוקם. גם שלושת מכתביה לרחל, עוסקים הרבה בו, ובמיוחד במי שמינויה למנהלת אדמיניסטרטיבית שלו הכעיס אותה מאוד.²³ כשם שהם מבטאים גם את התפעמותה מיופיה של ירושלים.

בכל אופן, האגדה מתארת “עיר מלאה גלי קברות” וסביבה ים מת בלי דגים, ואנשי העיר, אין לדעת אם חיים הם או מתים. ו“כל עשתונותיהם היו על זהב העולם”; “שקר היה להם החן והבל – היופי; ואת אזניהם אטמו משמע קול רננת היקום מסביב; ויהי היפי שפוך על כל, ואיש לא שם לב אליו; הדר הטבע קסם כל זר, ורק אנשי העיר המתה לא הרגישוהו, כי אל הזהב היו עיניהם נשואות”. במקום־מוות זה, “צמח בן־לילה” היכל, אבל אנשי העיר, משלא שמעו מתוכו את “צלצול הזהב”, עמדו וירקו את “ריר פיהם המרעל על קירות ההיכל” וההיכל עמד פתוח ומחכה. יש בכך תגובת ביקורת חריפה על אנשי ירושלים ויחסם אל עירם ואל המוסדות שיפיחו חיים בה. על שנאתם לכל מה שאין רווח כספי בצידו, ועל אטימותם ליופי ולטבע.

ד. “מיומונה של ירושלמית”

כארבעה חדשים לאחר מכן, פירסמה אירה יאן, בשלושה המשכים ב’הפועל הצעיר', סדרת רשימות בשם: “מיומונה של ירושלמית” כשכותרת המשנה בראשונה שבהן היא: “(פיליטון קטן)”; בשניה – “פיליטון”; ובשלישית, נוספת הערה בשולי העמוד: “תרגום מכ”י".²⁴ שספק היא הערה בעלת אופי ספרותי להגברת אמינותן של הרשימות, ספק היא הערה אינפורמטיבית, ממשית, אבל בלא ציון שם המתרגם.

הרשימה הראשונה, היא ביקורת על השיעמום השורר בבית־העם בירושלים, לשם באים האנשים “בלי כל מטרה ברורה, בעיקר רק להתראות איש את חברו ולבדר קצת את נפשם”. כדי להפיג את השיעמום, מתחילים לנאום, אבל השיעמום מתגבר. מישהו מתחיל לקרוא סיפור של “שלום עליכם”, וזו ההזדמנות של הכותבת לספר אנקדוטה ארסית כנגד שלום־עליכם ובעד ביאליק, משמו של מנדלי:

אגב אורחא בנוגע לשלום עליכם: זקננו החביב מנדלי, בישבו בין מכירים, בשיחה פרטית, העביר קו בין יצירתו של ביליק [הכוונה לביאליק] ושלום עליכם, והשתמש במשל כגון זה: “כשיודע לנו, מוקירי שירתו של ביאליק שהאחרון מתכונן ליצירה, אז תוקף אותנו רגש של כליוֹן־עינים, כמו בבית יולדות אנו צועדים על ראשי הבהונות ולוחשים חד לרעהו: טס… טס… הנה איש יולד! ולפתע באותו הרגע הנשגב מתגנבה תרנגולת לחדר, עוברת ומטילה ביצה”. ביצה זו היא בעיני מנדלי יצירותיו של שלום־עליכם.

לדעתה של הכותבת, כל הנאומים באותו ערב בבית־העם בירושלים, כולל סיפורו של שלום־עליכם, דומים לאותה ביצת־תרנגולת, והקהל בולע בתיאבון שווה הכל “ולכל אחד אנו סופקים כף. – – –”.

יש להעיר, שביקורות על “חיי התרבות” בירושלים ועל ההווי בבית־העם, הרבו להעסיק את הספרות ואת הפובליציסטיקה, ותיאורים ביקורתיים מסוג זה, נכללו בסיפורים וברשימות לא מעטים שהתפרסמו באותן שנים. סמוך מאוד למועד סיום פירסומה של הרשימה השלישית בסדרה (טבת תרס"ט) הגיע ברנר לארץ ישראל, וכבר בסיפורו הראשון, לאחר עלייתו, “בין מים למים”, שהיה מוכן לדפוס כבר ב־9 במאי 1909, בשעה שביקר, בין יתר התופעות שמצא בארץ, גם את ירושלים ותאר את האווירה שבה, שילב בתוכו את דמותה של אירה יאן, כחלק מן המאמץ להתמודד עם המציאות הארץ־ישראלית החדשה;²⁵

ב“בית־העם” הספידו את השומר מ“יזרעאל” [– – –], ומסביב־סביב על הספסלים המסודרים ישב הקהל – הקהל הקטן, המצומצם בירושלים, המבקר בקביעות את “בית־העם”. זה היה קהל אמיגראנטי, עירוני, עני ורגיל, מקוּלטר לשליש ולרביע, הנפגש בכל גיטו יהודי; זו היתה שארית־הפליטה של הרוח המשכילי, האידיאלי, השאיפתי, מן הגיטו הקטן אשר בבירת פלשתינה. [– – –]

בין האריסטוקראטיה שבתוך הנאספים – רופא ואשתו, שני פקידים ציבוריים ונשותיהם. מנהל מוסד ידוע אחד ושתי בנותיו. חובב ציון אחד זקן ואמיד ואשה בת־ארבעים אחת, סופרת־ציירת, שהיתה מתבוללת עד אשתקד.

(פרק שני, סעיף ז) [ההדגשה שלי. נ.ג.]

הרשימה השנייה נכתבה על רקע מתן הקונסטיטוציה בתורכיה, כשהמסגרת הסיפורית היא מחלת המלריה של הכותבת, הגורמת לאובדן “הכישרון להבחין ולהבדיל בין עולם־הדמיון לעולם־המציאות”. ההשוואה למסגרת הסיפור “עצבים” של ברנר שהוא מאוחר יותר (נכתב בחודשים אוקטובר־דצמבר 1909.²⁶ ופורסם רק בשנת 1911 ב’שלכת' בעריכת ג' שופמן²⁷ עולה מאליה. ההשוואה ביניהם בולטת במיוחד בשעה שהמספרת מזכירה את “ההתעוררות הפתאומית של שטת־העצבים, שבמצב כזה הנה שכיחה בה במידה לרקום דמיונות מבהילים” וגו'. גם הראייה הקודרת והפסימית של היישוב בכלל ושל ירושלים במיוחד, והביקורת הקשה על הנעשה בהם, כמעט ללא כל צד זכות, המאפיינות את רשימותיה וסיפוריה, משותפות לה ולברנר.

יש ברשימה זו הד לוויכוחים על דרכו של היישוב לאחר מתן הקונסטיטוציה, ובמיוחד לשאלת הנציגות בפרלמנט התורכי, וחובת השירות בצבא התורכי. לדעתה של הכותבת, ייפתחו אפשרויות רבות בפני היישוב אם ישתלב בתוך האימפריה התורכית, וזאת, בניגוד לדעתם של רבים שראו בכך אסון.

מן הצד האחר, מצויה התגובה הנלהבת של “היהודים הספרדים בתרגילי ההתעמלות כמו לו נשתמרה בקרבם תפארת הגבורה שבתנועות אבותיהם הגיבורים”, המייצגים את החלום; לעומת חלום הבלהות, המתגלה בתגובתם של הציונים, אכולי החשבונות הפעוטים, ש“לא השיגה ידם לשלוח אל הפרלמנט העותמאני הראשון מורשה עברי”. בשבילם, “הסעיף היותר רע ומר בכתב הקונסטיטוציה לזרע המכבים הוא אותו של חובת עבודת הצבא הכללית” וכתוצאה מסעיף זה, כותבת אירה יאן, ברחו לאפריקה הדרומית “שלושים וחמש איש בחור שולף חרב, שנדהמו מפני הסעיף הזה”, בעזרת הכסף שנאסף על ידי אחיהם היהודים.

היא משווה את מצב העם לספינקס בעל גוף של כלב:

כחוש, רזה ופצוע, כלב מרוסק־האֵברים, שרבּוֹת הנחילוהו מכות ומהלומות, רובץ סרוח על פני הארץ", אשר “נקל לחשוב את היצור המוזר הזה לנבלה ולפגר מובס, לולא זנבו, המכשכש כפעם בפעם על ברכיו, כשבט מוסר מפקפק ומוג־לב. לולא בת־צחוקו הנכנעת אשר על פניו האסיים־האירופיים, המעידה כי עוד חי הנהו”.

או תמונה אחרת, לפיה דומה היישוב לעץ עתיק־יומין, ששורשיו מרקיבים, אבל פה ושם מתגלים כמה ניצנים המתחננים לחיים, אך הגננים, אינם באים להחיות את העץ, והם משקים צמחים זרים בארצות רחוקות.

ביער. ציירה: אירה יאן

גם הרשימה השלישית מן היומן, מרירה ומיוּאשת, ונותנת ביטוי לתרדמה שירושלים שקועה בה, ולעובדה שלא קורה בה דבר. על אף הקונסטיטוציה ומאורעות אחרים המתרחשים בה, כגון, שביתת פועלי־הדפוס. רשימה זו כתובה ברמזים, שהיו בוודאי ידועים היטב לקוראים בני־הדור. נזכרים בה הניגודים בין עולמה של ירושלים לעולמה של יפו, והניסיונות הפוליטיים השונים לגישושי התקרבות בין אידיאולוגיות שונות נרמזים בה, ומתוארים על דרך האבסורד, כולל מאבקי הפועלים על תנאי עבודתם והניסיונות לדחותם בקש ולרמותם.

הדברים כתובים מעטו של מי שהשקפת עולמו היא סוציאליסטית מעיקרה. הוא בקי היטב בפרטי העשייה השונים, מעורב בהם מעורבות רגשית עמוקה, כאדם־מן־הפנים, המוכן להיאבק על דעותיו ועל השינויים הנחוצים. יש לשער, שעמדה כזו, שהביאה עמה הכותבת מעולמה הקודם, נתחזקה עד מאוד בהשפעתה של רחל ינאית ובני חוגה.²⁸ סיום הרשימה קשה מריר ומיואש:

הוי, שקעי איפא את, השמש, ואל תוסיפי לעלות ואל תוסיפי לזרח ולהאיר לארץ. לעמק הבכא והקלון הלזה, לעמק הקלון והחרפה הנצחית של כלל־ישראל!

ה. “האחווה”

הדבר האחרון שכתבה אירה יאן ב’הפועל הצעיר', אף הוא אגדה, בשם “האחווה”. ²⁹ גם זו אגדה אליגורית, כקודמתה, אלא שהפעם הנמשל שלה מעורפל וקשה לדעת כנגד מי וכנגד מה הוא מופנה, אם הוא כללי או מכוון למאורע אקטואלי מסויים.

אגדה זו מספרת על שני שודדים ביער, שודד חזק ושודד חלש. האחרון מטפח בקרבו מעין חזון אחרית־הימים על אחוות השודדים, “כל השודדים אחים”, כדי לחפות על פחדו מפני חברו השודד החזק. וסופו, ספק בחלום ספק במציאות, שאחיו, השודד החזק, קם עליו להורגו, כדי לרשת את שללו. יש רמזים לכך, שהשודד החזק, מייצג את הנצרות, שכן הוא מאמין כי “שלושה אלים – ואולי גם יותר – הגנו עליו” ואילו השודד החלש – את היהדות, שנאמר עליו “כי חסה רק בצל אל אחד, ואף גם הוא חשוך־גשם ותבנית”. כמו כן השניים אהבו לשוחח על דא ועל הא “ואפילו על האלהים, על האל היחיד ועל המשולש ביחידותו”.

ישו ופֵאון. ציירה: אירה יאן

ואולי הנמשל באגדה זו הוא, שלא תיתכן אחווה גם בין שודדים, ותמיד יקום החזק על החלש להורגו, ועל כן אסור לחלש להשלות את עצמו, ואסור לו לבטוח בחברו לפשע, ועליו לעמוד תמיד על משמר־חייו. אגדה זו התפרסמה ב’הפועל הצעיר' בסיוון תרס"ט, כלומר, לאחר שביאליק הגיע לארץ לביקור (ניסן תרס"ט). אולם דומה, שאין לה קשר עם ביקורו, וייתכן שהייתה מונחת במערכת עוד קודם לכן.

ו. דרך האמת

שתי רשימות פירסמה אירה יאן ב’האוֹר' של משפחת בן־יהודה יום אחר יום: האחת, אליגורית־פיוטית “הדממיה” (י“ח באב תר”ע)³⁰ והשנייה בעלת אופי פובליציסטי “שתיקה” (י“ט; כ”א באב תר"ע).³¹ במדור “ירכתון”, מתחת לקו, הוא המקום הקבוע שהיה שמור לפיליטון בעיתונות העברית של התקופה.³² בסוגריים נרשם "(תרגום"), ללא שם המתרגם.

אין ספק, שסמיכות־הזמנים מעידה גם על סמיכות־העניינים ביניהן, על אף סגנונן המנוגד מן הקצה אל הקצה. קשר מהותי זה בא לידי ביטוי גם באמצעות כותרותיהן: “הדממיה” ו“שתיקה” שתיהן מתריעות כנגד התופעות השליליות בירושלים, שעוברים עליהן בשתיקה, מסתירים את האמת, במקום להוקיען בקול בראש חוצות.

הראשונה, הכתובה כאגדה – בדרך הביטוי העקיף; השנייה, שאמירתה מפורשת – בדרך הביטוי הישיר. בשתיהן מובעת אהבה רבה לירושלים, וביטחון בכוחו של העם ובעתידו, אם ילך בדרך הנכונה, דרך האמת.

מכתבה הארוך והנרגש ברוסית לאחד־העם מירושלים מיום 6.7.1910³³ שופך אור על הרקע המסוים לשתי רשימות אלה, ומעיד על רגישותה למה שנראה בעיניה כעוול משווע לחבר, ועל נכונותה להתערב ולפעול למענו. מבין השיטין בולטת ההזדהות האישית כמי שהייתה בעצמה קרבן ל“רכילות” מצמיתה (ראה בהמשך).

המדובר בפרשת פיטוריו של יהושע אייזנשטדט־ברזילי בקיץ 1910 מבנק אפ"ק, על־ידי מנהלו התקיף ורב ההשפעה זלמן דוד לבונטין.³⁴ אירה יאן לא הכירה אישית את אחד־העם, אך ראתה בו אישיות נעלה שסמכותה המוסרית מקובלת על הכול, והוא היחיד שבכוחו להשפיע. היא נחלצה לעזרתו של יהושע ברזילי, משום שהיה ידידה, ומשום שבמכתבו של אחד־העם לברזילי, הוטחו “כמה טרוניות קשות לכיוון הידידים שלו, ובגלל זה, אני חושבת, יש לי הרשות לכתוב לך. לא הייתי כותבת אילולא רחשתי לך הערכה ואמון עמוק”. מטרתה במכתבה זה “להחזיר את אמונך שהתערער בו”.

מכתבה זה בא לענות על השאלה שזרק אחד־העם במכתבו לברזילי, “מה עשו הידידים?” היא מפריכה בו אחת לאחת את ההאשמות נגד ברזילי ואת הנימוקים כנגד הזכות שיש ללבונטין לפטרו, שהביא אחד־העם באותו מכתב:

מכתבה של אירה יאן לאחד־העם (ברוסית), ירושלים 6.7.1910

ואם אתה שואל מה עשו הידידים, אז תוכיח מה חייבים לעשות ידידים, הרי הכבוד של ידידך נרמס. אתה שיש לך כוח השפעה והמסוגל לצאת כנגד כולם, אתה יכול לעשות זאת! אבל מה אנחנו יכולים, אנחנו, ידידיו, ללא משענת של אישיות אחת לפחות משיעור קומתך? מה יכולה אני, אשה חלשה, לעשות? האם זוהמת הרכילות לא תושלך כעת על ראשה של אשה? הרי כל כך קל להקיף אדם ברכילות, ואשה בפרט. וכאן, פרובינציה אסיאתית, עם מר אחד־העם בראש, וכן צומחים כל העשבים השוטים, בפרובינציה הרחוקה הזאת.

ובכל זאת אני יכולה להגיד, שמשהו עשיתי: נתתי תמיכה מוסרית לאדם, הקרוב להתאבדות, בנקודת השקיעה של חייו. [– – –] יחד עם המחאה הוכיחו ידידיו, לאדם שנתן לאנשים את הכל, כי לא כולם כפויי טובה ומשוללי אנושיות!

מכיוון שמכתבו הראשון של אחד־העם הוא מיום 24.7.1910, ניתן לשער כי גם למכתבה של אירה יאן אליו היה חלק נכבד בכך שהוא הטיל את מלוא כובד־משקלו המוסרי לטובה ברזילי, בעוד שקודם נטה להאמין ל“רכילויות” ול“שקרים” שלבונטין הפיץ עליו. היא מדרבנת אותו לפעול בכל כוחה: “בהופעה ראשונה של יחיד נגד רבים תמיד יש יופי גדול, מר אחד העם!” ומצפה ממנו לנהוג “לפי הדוגמה שניתנה על־ידי המורים הגדולים של הצדק זולא ופיקאר, וכמוהן לא תעדיף את הפוליטיקה על־פני האידיאה שהיא למעלה מן אמת. [– – –] שקר ורכילות אינם יכולים להיות מגיני הציונות בשום פנים ואופן!”.

אירה יאן קוראת לצאת למאבק – “שטוקמניאדה” בלשונה – על שם ד"ר שטוקמן גיבורו של איבסן, שנעשה שם־דבר למלחמת יחיד בתקיפים ממנו. השוואות אלה חוזרות גם ברשימותיה־סיפוריה שפורסמו ברבים על דרך הסוואה או בביטוי ישיר.

איבסן היה בגדר נוכחות קבועה בארץ־ישראל שלפני מלחמת העולם הראשונה. כך, למשל, אחד המחזות הראשונים שהעלו “חובבי הבמה העברית ביפו” בשנת תרע“א היה: “עוכר העם”, שזכה להערכה נרחבה. גם “הקשר” בין אירה יאן לד”ר שטוקמן היה לשם דבר. ויעיד על כך הקטע בעיתון ההיתולי ‘ליהודים’ בעריכתו של ק“ל סילמן, בי”ד באדר ב' תר"ע (חוברת 2) במדור: “יום יום” (עמ' 9) פורסמה “הידיעה” הבאה:

בבית העם. היום ינאם ה' ברזילי בבית־העם. נושא הנאום: האדון הגל והאדון בר־בר חנא והשפעתם על הד"ר שטוקמן. הנאום יהיה בוודאי מענין מאד. בין השומעים המבינים תשתתף גם הגברת אירה יאן.

ז. פרח האמת

“הדממיה” היא אגדה אלגורית, בסגנון אגדותיה שהתפרסמו בעבר (‘הפועל הצעיר’; ‘האחדות’). זוהי אלגוריה על ירושלים המרבה קברים בתוכה, ו“עוד בטרם תגוע גויתך יכוֹלה נפשך להקבר” ושָׂמה קץ לכל הרעיונות והאידיאלים היפים. “כי נדיבת־קברים היא עיר הנצח, עיר הקברות ירושלים הקדושה”. ירושלים קוברת את הידידות, את האהבה, את האמת ואת הגבורה, שכן “כמספר פרחי־נפשך יהיו מספר קבריך”. ולא זו בלבד, אלא שעל קברים אלה לא צומחים פרחים, אלא קוצים, רפש, “להקות זבובים ויתושים” ו“כל רמש וכל שרץ ידלגו בשמחה” על גל האבנים המכסה על “פרחי־נפש” אלה.

היחיד המצליח להינצל מכל אלה המכסים על הקברים, הוא “פרח אחד” “כאש פלדות מראהו” והוא “חיה יחיה מדור דור ואימת קברנים לא תבעתמו כי אך יתאמצו להצמיתו”. פרח זה שהוא “בן־אל־מוות” וצומח בכל מקום, מפחיד את האנשים בירושלים: “על כן יגורו מפניו ילדי־ירושלים וישישיה יאמרו עליו כי מעור הוא את העינים”. אבל הכותבת מצווה על “בנה” וקוראת: “נשא תשא בני, פרח זה לנצח. נתן תתן לו לפרח בקרבך ואל תגור מפני איש”.

בית העלמין. ציירה: אירה יאן

שפתה של אלגוריה זו מתנהלת בכבדות, ולשונה עמוסה ובלולה, וקשה לרדת לסוף דעתה של הכותבת. אין לדעת אם האשמה בה או בתרגום. היא כתובה בהתרגשות רבה, בסגנון פאתטי, בגוף שני, אל “בני” שאליו מדבר הכותב, מגלה לו רזים ונותן לו הוראות.

מן המשאל שערכתי בקרב חשובי חוקרים הצמחים והפולקלור של ארץ ישראל, עלה, שככל הנראה הכוונה בפרח “דממיה” היא לכלנית. אם כי כמה פרחים אדומים נוספים הלמו את התיאור.³⁵ הקושי בזיהוי נובע, בין השאר, גם מכך, שהשם “דממיה” אינו ידוע מן הפולקלור הערבי, ונראה, לפי השערתו של אליהו הכהן “כמוצר לשוני של איתמר בן אב”י ו/או של חמדה בן־יהודה", שהרי יתכן שאגדה זו שפורסמה בעיתון המשפחה, תורגמה על ידי אחד מהם. תרגום שם הפרח נעשה באופן, שמשמעותו וצלצולו יהיה בהם מיזוג של דם ודממה, ויהלום את מגמותיה של הכותבת, ומלחמתה כנגד “השתיקה”, בעצה אחת עם חוג ידידי ברזילי בירושלים.

הנימוק המכריע, כפי שציין אליהו הכהן, לטובת זיהוי “הדממיה” עם הכלנית, הוא הזמן שבו פורח פרח זה: “אך חודש העשירי יגיע, יציץ הוא מכל הקברים”, והכוונה לחודש טבת, מועד פריחת הכלנית. גם התיאור החיצוני של “הדממיה” מאשש זיהוי זה.

כלנית

אשר לקשר בין הפרח לעיוורון, נראה לי, שיש לקבל את השערתו של עזריה אלון,³⁶ שבגלל מחלות העיניים הרבות שרווחו בארץ בראשית המאה, “האשימו” בכך פרחים רבים שצבעם עז (צהוב, אדום) ואין לחפש בהכרח קשר־של־ממש בין הפרח לעיוורון.³⁷ וכשם שהקברים שבאגדה, הנערמים על “הפרחים החיים בנפש”, הם הביטוי המטאפורי, למדיניות השתיקה. העיוורון גם הוא מטאפורי ומתבסס על אמונות עם רווחות.

אין ספק שאגדה זו מכוונת במיוחד כנגד פיטוריו של יהושע ברזילי, שהסעירו את הרוחות, ויחד עם זה יש בה גם ביקורת כנגד קלקלות נוספות בירושלים, שאותן היא מפרטת ברשימתה האחרת “שתיקה”, שפורסמה למחרת.

אגדה זו פותחת במוטו, מתוך “הגדות העם”,³⁸ המסבירות את צבעו האדום כדם של הפרח, שמקורו “מאדמת ציון הרויה מדמי גבוריה”, ובה בשעה מזהירות את “הבן”: “אל תגע בה כי כהה תכהה את עיניך”. אזהרה זו מתפרשת אף היא על דרך האלגוריה, בכך שמחנכים את הדור להיות עיוור. ומזהירים אותו שלא יגע באמת הכואבת: בפרח שצמח מדם הגיבורים.

האגדה עצמה היא ניגודו של המוטו. בעוד שבמוטו מוזהר “הבן” שלא יגע בפרח, פן תכהינה עיניו, הרי בגוף האגדה הוא מוזמן לשאת את הפרח עמו, ולא לפחד מפני איש. אם הפרח מסמל את האמת, הרי יש לאמצה, ולהימצא במחיצתה תמיד, ולא להתרחק או לפחד ממנה.

אגדה זו מוקדשת “להגברת מוזר”, היא פלורנץ לבית כהן, רעייתו של הנדבן יעקב מוזר, שתרם מכספו להקמת הגימנסיה העברית “הרצליה” , בעצה אחת עם רעייתו. באותו זמן, עמדו בהכנות האחרונות לסיום הבניין, שנשלם באלול תר"ע, וזמן מה קודם לכן (אדר תר"ע) נחנכה קומתו הראשונה בנוכחות יעקב מוזר ורעיתו.³⁹ יתכן, שהקדשה זו כרוכה בניסיון להפעילה כדי שתשפיע על בעלה, לתמוך בברזילי,⁴⁰ ואולי לרתמה לתמוֹך גם בגמנסיה העברית בירושלים, שאירה יאן הייתה שותפה לייסודה.

ח. "שתיקה " ותפקיד העיתונות

זהו כתב־אשמה חריף ביותר כנגד מנהיגי הציונות, או כפי שהם מכונים בפיה באירוניה: “חכמינו ונבונינו, שומרי הציונות”. הכותבת מאשימה אותם ב“משרדיות” ומכנה את החברה הנוצרת בארץ “משרדית”.

זהו כתב־אשמה קשה כנגד העושים וכנגד המעשים בארץ־ישראל בכלל, ובירושלים במיוחד. בסדרת שאלות רטוריות מונה הכותבת, אחת לאחת, שפע של קלקלות מקלקלות שונות: כנגד הגימנסיה העברית ביפו, בנימוק “שאין העם העברי יכול לכלכל שני בתי־ספר בינונים [כמובן: תיכוניים] בארץ ישראל”; בעיות בהספקת המים בירושלים; יוקר המחייה; חוסר דאגה להספקת פירות וירקות מגידול עצמי בחוות מסביב לירושלים; השממה והעזובה מסביב לירושלים; ריבוי העוזבים; הכספים המוצאים שלא לצרכים האמיתיים וחוסר הפיקוח עליהם. ועוד כיוצא בזה טענות קשות ומרות, מאז ועד היום.

עיקר מלחמתה הוא כנגד מדיניות “השתיקה” שאותה מנסים המנהיגים לכפות על הציבור בנימוק: אף־על־פי שמתגלות בציונות תופעות שליליות הרי מכיוון שהאויבים מסביב רבים, “עת לשתוק עתה, שעה זו שתיקה יפה לה!” אירה יאן יוצאת חוצץ כנגד מדיניות־שתיקה וקוראת בקול גדול שלא לשתוק אלא לזעוק ולגלות את האמת, “כי יצירה יכולה להיות פוריה רק לאור האמת האמיתית”.

כדוגמא לנזק שבשתיקה “בדבר לאומי רחב” מביאה הכותבת את משפט דרייפוס (ובכך היא רומזת לפרשת פיטוריו של ברזילי). שבו לא נמנע העם הצרפתי “מלעשות את הפשעים היותר מגוּנים רק כדי לכסות על האמת” ומי שהציל את כבודה של צרפת היה קולו הזועק של אמיל זולה (ובכך היא רומזת לאחד־העם).

ההכרח לזעוק ולגלות את האמת, וההתנגדות העקרונית לשתיקה, להעלמה, לכיסוי, מקבלים ביטוי חריף וציורי, שיֵש בו, אולי, כדי לגלות את התשתית הנפשית הפנימית שלה, שמימנה נבעו דברים אלה:

“עכשיו צריך לשתוק” אומרים הרקחים והמלצרים של הציונות. עתה! אולם פצע־עם איננו צרעת על חוטמה של הכלה שהיא מכסה אותו באבקת רוכל, או קרחת שהיא מסתירה בפאה נכרית בשעה־הראיון עם החתן, ושסוף סוף יראה אישה תיכף לאחר החתונה.

תנועת עם איננו שדוך שנגמר במשך שבועות או חדשים אחדים. תנועת־לאום נמשכת עשרות שנים ורק קצר ראיה שאין לו כל תקוה יכול לראות את עצמו ולחשב: כי תנועה שכל עקרה נזונית מאידאלות גדולה יכולה לסגר פי עצמה; ולהגיד לאנשיה היותר טובים, הבוחרים במות מאשר לשתוק ולראות חרפה ושפלה־רוחנית מקרב ולב של האידיאל שלה.

במסגרת קריאה זו לגלות ולחשוף את האמת, גם כשהיא מרה וכואבת, מזכירה אירה יאן את פרשת התאבדותה של נערה אחת מבלי להזכיר את שמה (וגם בכך רמז לפרשת פיטורי ברזילי, שהיה קרוב להתאבדות):

לפני ירחים אחדים, כאשר השליכה את עצמה עלמה צעירה פורחת במצולות ים, ביפו, בשביל – מה שנראה מפתקת הבוגדת בהאדונים המשתיקים – שעליה נגזר על חף יפו, ביפו היפה. להכיר איך אי־אפשריים, גסים החיים שנראו לה מרחוק יפים.

וכאשר עוד יותר ברור ממה שהגידה לידידיה, כי בשום אופן היא איננה יכולה להתפשר עם האויר המחניק והמרקיב אשר אודותו לא יכלה גם לחלֹם טרם שבאה הנה. ומה? הלה מזה אף לא נתקמטו המחנכים היקרים ושומרי הציונות היושבים ביפו, וביתר הארץ.

מאורע טראגי זה משמש לה לניגוח המנהיגות הציונית הוותיקה בשמם של הצעירים הבאים מארצות הגולה:

אתם העסקנים, הסופרים והפדגוגים שאינם יודעים להבדיל בין ענין כללי ופרטי, ואתם שאינם יראים משפט בני דורכם ומשפט ההיסטוריה. אתם מסממים בנשימתכם את האויר שבו עולה וצומח הדור הצעיר ואף כי מתחנק הוא בהאויר המסומם שלכם, ינקם הוא, בזמנו, בעד כבוד האומה, שאתם בהצדיקכם עולה ואלמות ע"י שתיקתכם, שהנכם שותקים בעצמכם ומיעצים אותה שתיקה גם לאחרים. לא! אנחנו הבלתי יראים את האמת לא נשתק.

המסקנה היא נחרצת ובלתי מתפשרת: טובה אמת מרה ככל שתהיה על חוסר־ידיעה ואשליה מתוקה:

אנחנו וכל אלה הבלתי פוחדים מהאמת, המביטים בגֹעָל נֶפֶש על השתקנים. אנחנו, קוראים לכם אחים בכל המקומות שהנכם, אחים בדעה, אחים אמיצים! אנחנו מודיעים לכם מראש: הרבה רע, הרבה שפלות תראו פה, אך יותר טוב לדעת זאת מראש כדי שהיאוש לא יפחידכם ושלא תמהרו – כאותה העלמה שהשליכה עצמה בגלי יפו – לבא לידי יאוש.

אירה יאן לשיטתה, רואה בהתאבדותה של הנערה תוצאה עקיפה של השתיקה המכסה על ה“אמת מארץ־ישראל”, שהיא פרי המדיניות של המנהיגים והגורמת לכך, שהצעירים באים לארץ בלתי־מוכנים, עם ציפיות גבוהות, ולכן עוזבים בהמוניהם או נשברים. אם תשתנה מדיניות־שתיקה זו, יבואו האנשים מוכנים, ועל כן גם חזקים יותר להתמודדות עם קשיי החיים בארץ־ישראל.

את תפקיד הסרת “קשר השתיקה” מועידה אירה יאן לעיתונות. בסוף רשימת “החטאים” שהיא מונה היא שואלת את השאלה הבלתי נמנעת: “מה אמרה על דבר כזה העתונות”? ומשיבה:

העתונות – לפעמים היא אומרת גלוי ופתאם נשתתקה מפני שכּנראה סכנה גדולה בדבר להכריז את המתנגדים היכולים לבַטְלָה לגַרְמָה…

העתונות – נותנת פעם איזה דבור “בעד” ופעם איזה דבור “נגד” בלי לצאת ידי כל הדעות והשואלים הבאים וחוזרים ומוסיפים עוד לוח של שאלות חדשות.

העיתונות, לפי דעתה של אירה יאן, אינה ממלאת את תפקידה לזעוק ולהתריע בקול, או שהיא עושה זאת בשפה רפה ובקול ענות חלושה, והיא משרתת את המנהיגים, החפצים לנהוג שתיקה ולהסתיר את האמת. סיום המאמר בקריאה גדולה, של הטובים, הזועקים את האמת המרה בראש חוצות, כנגד הרעים, הנְבָלים החפצים להסתירה ולהשתיקה. הראשונים הם הנלחמים את מלחמת “העם הישראלי הגדול” שהוא “בן־אלמות” ואת מלחמת הציונות ש“היא בת־אל־מות”:

ואתם התגרנים אל תמיתו את האמונה והתקוה. אתם תגרני הציונות אל תשליכו כל ישר בתהום השחור שלכם או יותר טוב עשו לכם את עבודתכם המאוסה. התנכלו והתעקמו והתפתלו, עקמו בצחוקכם הממית את שפתותיכם הטמאות, בשעה שאתם שומעים דבר יושר. סממו כל מה שאתם נוגעים בידיכם המלוכלכות.

הציונות האמתית מכילה בתוכה הרבה כחות שאדותם אינכם אפילו חולמים אדונים המצטינים. דעו כי כל מה שיותר רע, לפעמים זה יותר טוב, הציונות היא פלא, וכאותו הפלא, האמונה וכ"ש [וכל שכן] התקוה לא הומתה על ידיכם!

חינוכה הסוציאליסטי־מהפכני הקודם ניכר בטרמינולוגיה זו, כשהוא משולב באידיאולוגיה הציונית, ובתשתית הלירית־הנפשית של הכותבת. ביטויו של היסוד האחרון, כיסוד עצמאי נפרד, ניתן יום קודם ב“הדממיה”.

ט. החיים יפים ממרחק

אירה יאן שקשרה את התאבדותה של הנערה במדיניות השתיקה של המנהיגים והעיתונות, לא הזכירה את שמה. אבל אין ספק, שהקוראים בני הדור, ידעו היטב במי מדובר.

ההתאבדויות בקרב צעירים מן העלייה השנייה והשלישית לא היו נדירות, והסעירו בכל פעם מחדש את הציבור בארץ, ובמיוחד כשמדובר בנערות. טרם נכתב הרומאן, המתאר את דרכה של נערה כזו מבית הוריה שבגולה לארץ־ישראל של ימי העלייה השנייה והשלישית, והתנאים שהביאו אותה למאוס בחיים ולשים קץ להם. גם המחקר המדעי טרם הביא את העובדות, המניעים, פרטי־החיים ומספרם של המתאבדים. ידיעות אלה נמסרו מפה לאוזן, והעובדות מבצבצות פה ושם בזיכרונותיהם, במכתביהם וביומניהם של בני־הדור, שחלקם נכתבו במגמה בלתי־ מוסתרת, להעלים עובדות מרות אלה, לעבור עליהם בשתיקה ולא להתמודד עמהם. אבל בעיתונות התקופה, נשאר רישומן הקשה.⁴¹

פרט מתוך איור לראשי עמודים ב’מולדת', תרע"א

המדובר ברחל מיזל שהידיעה על התאבדותה הופיעה במסגרת שחורה ב’הפועל־הצעיר' (ד' באדר ב' תר"ע ־ 15.3.1910:⁴²

ביום החמישי העבר, כ“ט אדר־א', בשעה שמנה בבקר, יצאה העלמה רחל מיזל (ילידת גרודנה אשר ברוסיה) ממעונה ולא שבה. על השולחן נמצאה פתקה בשפת רוסיה לאמר: סלחו לי כל הקרובים. באין אלהים אין לעשות אף צעד אחד. החיים יפים ממרחק. אבל לי אבד המרחק; מקרוב החיים גסים ולא יפים. ואני הולכת לי. אני שלוה וטוב לי. שלום. רחל”. היום היה סגריר והים סער מאד. משערים כי את מותה מצאה בגלי הים. גויתה לא נמצאה עדין.

יפו, ד' אדר ב'.

מייד לאחר ידיעה זו, נתפרסמה רשימת־זיכרון “על אבדן חברה!” בחתימת: “חבר”, שהיה בה יותר מאשר הספד. נעשה בה לא רק ניסיון להבין לנפש האדם המגיע למצב כזה, אלא יש בה גם הרגשת אשמה משותפת, על כך שהאנשים שהקיפו את הנערה, הביאו אותה בהתנהגותם ובמעשיהם לדרך שאין ממנה חזרה:

מי יודע את סוד נשמתה של עלמה צעירה המאבדת את עצמה לדעת, את הסוד הזה היא שומרת לקברה! אולם רחל מיזל גִלתה את סוד נשמתה בעיניה התוֹעוֹת ומבקשות תמיד ובצחוק שרִחֵף תדיר על פניה. העינים הללו והצחוק הזה כאילו צעקו: נשמה עשירה לי – נשמה, שהרבה מזון דרוש למען השביעה וגוף בריא לי ולחיים אני רעבה ואותם איני מוצאת!

ומה שבקשה נפשה קותה רחל מיזל, כנראה, למצוא בא"י, אך בבואה הנה אבדה גם את זה שהיה לה – את התקוה לחיים. [־ ־ ־]

רחל מיזל כְּרוֹב בני ובנות גילה, שבאו הנה, נעקרה פתאום מקרקעה וקרקע אַחֵר לעמוד עליו לא מצאה. מכל האידיאלים, שבָּהם השתעשעה טרם בואה הנה, לא נשאר לה פֹּה אלא הצֹרֶך להִלָחֵם בעד הקיום ואי היכֹלֶת למלאוֹת את הצֹרֶך הזה. הקרובים והרֵעים, שאִתם היא בִּלתה את מיטב נעוריה, שאִתָם סבלה ושמחה יחד, נאבדו ממנה פּתאֹם ע"י מרחק המקום, ואחרים במקומם לא מצאה פה. הבדידות והרעב, רעב לחיים בכל המובנים, רעב לעבודה שלא מצאה אותה, רעב לאידיאלים – הבדידות והרעב, שני אלה לִווּ אותה למנוחתה העולמית. רחל מיזל החיה לא מצאה לה רֵעים וידידים, שיעמדו לה בעת צרה, שיתמכוּ ברוחה הנוֹפל ויצילו אותה מאבדון. רחל מיזל גם לא בִּקשה רֵעים כאלה, כי הנשמה העדינה הזאת הרגישה היטב את כל גסות הרוח וטמטום הלב שהאנשים מחוֹננים בהם: היא ידעה, שאֵלֶה מסוגלים רק לשתוק על רגשותיה אך לא לעזור לה.

חברה טובה! לפני מותך בקשת סליחה מאת מכיריך. אומללה! פחדת פן יפל ערכך בעיני אלה, שבהם האמנת. אולם הללו מעטים מאֹד היו, והם, המעטים האלה, הבינוך, הוקירוך ויכבדוּך בחייך והם גם יוֹקירוּ ויכבדו את זכרך אחרי מותך!

י. הספרות והחיים

אין ספק, שאירה יאן לא התקשתה להזדהות עם רחל מיזל ועם הסיבות שהביאו אותה למעשה הנמהר. מן הרמזים המעורפלים בפתק שהשאירה אחריה, אפשר היה להבין, שהייתה כרוכה בכך גם אהבה נכזבת, רכילות מרושעת, ניצול רגשותיה ואולי גם גופה, בצד בדידות ורעב. “רעב לחיים בכל המובנים”, כפי שכתב ה“חבר”. אירה יאן עצמה הייתה קרבן ל“זוהמת רכילות”, כפי שכתבה במכתבה לאחד העם מיום 6.7.1910. לימים הדגים זאת א“ר מלאכי בהביאו דברים מפי ק”ל סילמן:⁴³ "מפי סילמאן שמעתי שהחרוזים: “הוא צייר/ והיא סופרת/ לו מכחול ולה שפופרת; שנדפסו ב’ליהודים' ובהם רמז לצייר ידוע וסופרת מפורסמת, שנישאו ימים רבים ־ בפי רבים, הם – של פינס”.

יתכן שמאורע זה גם השפיע על סיום סיפורה של “דינה דינר” שפורסם כשלוש שנים לאחר מכן (‘השילוח’, שבט־סיוון תרע"ג), בהשפעת ביקורו של ביאליק בארץ ופגישתה הבלתי מוצלחת (?) עמו, כשנה וחצי קודם לכן (פסח תרס"ט).

רחל מייזל הייתה דמות מפורסמת בעיירתה – גרודנה – ולפני עלייתה לארץ, הונצחה דמותה על־ידי א“א קבק בספרו ‘לבדה’ (תרס"ה). ספר זה נחשב בין חלוצי הרומאן העברי בראשית המאה, אם כי המחבר עצמו לא החשיבו במיוחד. ב”אני מאמין" הספרותי שלו כתב:

רציתי ליצור אצל הקורא את האילוסיה, או יותר נכון את האמונה, שכל מה שאני מספר הוא אמת; שלפני עיני התגלו קצה שוליה של יריעת המציאות.⁴⁴

כדי להשיג מטרה זו, נצמד קבק לדמויות־מן־המציאות “טיפוסים אפשריים או מחוייבי המציאות” ועשה מהן דמויות ספרותיות, שבעזרתן “נגע” ב“פרובלימה צבורית או פסיכולוגית”, כלשונו.

על החידוש שהיה בזמנו ברומאן זה כתב יוסף קלוזנר:⁴⁵

כשפירסם בשנת תרס"ה את הרומאן הראשון שלו ‘לבדה’ הפליא את הכל בנושא החדש שלו – בתאורה של תנועת־התחיה ופעולתה על חוג חדש ומחודש: על האינטליגנציה המתבוללת־למחצה. ברומאן ראשון זה, ניכר כשרונו המצוין להכיר את התהליך המתהווה בנפש היהודית הצעירה, המחונכת על תרבות זרה, שאת נפשה הרכה יכולה לצודד רק אידיאה קוראת לקרבנות. הגיבורה הראשית של הסיפור, שרה, ניצבת לפנינו בלבטיה הקשים לפני הדר־גאונה של תנועת־התחייה הלאומית והדרת השיבה של תרבותנו המקורית. וכשהיא רואה את הירידה של התנועה הגדולה למדרגה של שעשועים ופילאנתרופיה – לבה נשבר בקרבה.

על הכיוון הציוני של רומאן זה ואחרים כתב שמעון הלקין:⁴⁶

אחד הוא קבק בסיפור הארץ־ישראלי, שמלאו לבו לראות את שאיפת־האומה לתחייה בארצה, כחוליה בשלשלת ההיסטורית של רעיון הגאולה וקידוש־השם בישראל.

וכן:

ראשון היה בקרב המספרים בני־דורנו, שתפס את הציונות בגלגולה האחרון של זעקת ההיסטוריה הישראלית למשיח, זעקת האומה כולה על נפשה, ואף על פי שאינה פורצת אלא מתוך גרונם של יחידים.

על הציונות ביצירתו של א"א קבק כתב גם אברהם קריב:⁴⁷

הציונות היתה לו לקבק לא הדרך מן היהודי אל האדם, אלא הדרך אל עצמנו ומקורנו, התחדשות על ידי השקה מחודשת אל העם.

אם אכן שרה, גיבורת ‘לבדה’⁴⁸ עוצבה בדמות דיוקנה של רחל מיזל, ושימשה כסמל לנערה המתלבטת בשאלות הלאומיות והציונות, אפשר לשער עד כמה השפיעה התאבדותה על אלה שהכירוה ושראו בה “את הכוח התורשתי־לאומי הכופה עמידה איתנה כנגד אויבי ישראל מבחוץ ומבפנים”.⁴⁹

את ההשפעה ההרסנית של התאבדותה מתארת אירה יאן בהתאם לשיטתה כנגד “מדיניות ההשתקה”:

ואולם שם, בארץ מולדתה, במקום שידעו אותה ושציר אותה קבק בסִפּוּרוֹ “לבדה”, שמה וגם מעבר לגבול מולדתה, במקום שנקראו מכתביה בכל זמן היותה בארץ־ישראל, שם רגזו, רעדו וחלו, ומתנגדינו נתעשרו בכלי־זין חדש. ומה יאמרו על זה מדריכינו היקרים?

התאבדותה של רחל מיזל, הפיתקה שהשאירה אחריה ורשימת־הזיכרון עליה, משכו גם את תשומת לבו של אהרן מגד והונצחו בספרו ‘עשהאל’ (תשל"ח).⁵⁰ בראיון לרגל הופעתו אמר:⁵¹

ארץ־ישראל היפה באמת, קיימת היום בעיקר בספרות, אפילו בספרות שיש בה ביקורת, שלילה וכד'. א"י הרבה יותר יפה מאשר במציאות, ואיני מתכוון לכתיבה נוסטלגית, אלא לזו של ההווה.

מקרה התאבדותה של רחל מייזל, משמש לעשהאל, דוגמה־שלילית ותמרור־אזהרה, מה לא לעשות ולאן אסור לו להגיע. גיבור תמהוני זה מונע על ידי הצורך הנפשי העמוק שלו להעניק ולא לקבל, ובכך הוא שונה מהחברה המקיפה אותו. לקראת סיומו של הספר, בשעה שהוא נשאר לבדו בבית־אימו הישן שבמושבה, לאחר מותה, הוא נובר בספריה, קורא במכתבים שנשלחו אליה עוד לפני שנולד ובשירי פוגל. בשעה שהוא מעלעל בכרכים הישנים של ‘הפועל הצעיר’ הוא מגיע לידיעה, שאותה הוא מעתיק במלואה (עמ' 225) על התאבדותה של רחל מייזל. עשהאל מרגיש הזדהות עמוקה עם מכתבה ומעשהּ של הצעירה, שכביכול, הוציאה מן הכוח אל הפועל את מה שחבוי בתוכו. מתח רגשות רב, בגלל מותה של אמו, בדידותו, ועזיבתה של הנערה שאהב, מביאים אותו להרוג את חתולו האהוב, שהוא בבחינת “האני השני” שלו, ואח“כ לחזות, כביכול, בקבורתו שלו, יחד עם אביו, במעין סיפור־העקדה במהופך. לאחר המתח שהתפוגג באה ההסתגלות לחיים, ההשלמה. החיים נמשכים, בעצב, בבדידות ובמחלה, ובתוכם קיימת גם הציפייה, שבסופה ה”הזדרחות", בכל־זאת ואף־על־פי־כן.

התאבדותה של העלמה רחל לא שימשה מודל חיקוי לעשהאל, עם כל הזדהותו עם ההרגשה שהביאה אותה למעשה זה. ארץ־ישראל של פעם הייתה לא רק יפה אלא גם גסה ומכאיבה, ולאנשים העדינים בתוכה קשה היה להמשיך ולחיות בה. כאז כן עתה, עשהאל, מוצא בסופו של דבר את הכוח בתוכו, שלא ללכת בעקבותיה, אלא את הכוח הגדול יותר להמשיך ולחיות.

על אף הכרזתו המפורשת של הסופר שגיבורו “איננו מייצג שום דבר, אלא חי את בעיותיו האישיות”,⁵² הרי בדיעבד, עשהאל הוא סמל לגיבור הבודד התמהוני, האיש שאוהב רק לתת, ושמצליח להמשיך את הקיום האנושי העצוב למרות הכל. בכך הפקיע אהרון מגד את המאורע ממקריותו ומסתמיותו שבמציאות, וְעֲשָׂאוֹ לחלק ממערכת הכוחות המרכיבים את אישיותו של הגיבור.

יא. הביקור במרחביה

בקיץ 1911 ביקרה אירה יאן, יחד עם זלמן רובשוב [שזר] בקבוצת מרחביה. ביקור זה הונצח בזיכרונותיו,⁵³ שבהם סיפר כיצד אירה יאן התלוותה אליו, יחד עם שלומית קלוגאי, אחותו של יצחק בן־צבי, בתיווכו של “האדון לדרר”, שהכיר את אירה יאן מעבודתו בפנימייה של הגימנסיה “הרצליה”. תוך כדי הזכרת שמה מציג אותה זלמן שזר בפני הקוראים, כמי ש“נכבש לבה לאהבת הארץ והציונות”.⁵⁴ הביקור נערך ב“ימי שרב של מחצית מנחם אב” והשלושה נסעו ב“רכבת העמק”.

מרחביה בראשיתה

וכשהגענו בצהרי־יום לוהט לתחנת עפולה ושאלנו לדרך המובילה למרחביה, לא ידע איש את המקום אשר לו אנו מתכוונים [– – –] ואכן, רק עלינו במעלה הגבעה – נתגלה לפנינו כל חמדת הקבוצה הצעירה, שנבנתה על אדני הכפר הערבי הישן, על שורת צריפיה וקבוצת אוהליה הסובבים את הבנין המרכזי שהוא הוא הקבוצה, הלא היא החוּשָה הערבית שהפכה מטבח ובית־אוכל לקבוצה. [– – –] וכשנכנסנו לתוכה – חשכו עינינו. חשכו בפועל ממש, כי היו הקירות המקומרים של החושה הגדולה והארוכה שחורים כפחם אמיתי. [– – –] דיכאתני קדרות האפלה, הצפויה לחברים בשובם הביתה מעמל יומם. שׂחתי לבת הלוויה החדשה שלי. הבהיקו שתי עיניה הכחולות, ובמשובת כשרון אמרה: רוצה אתה שאכין אפתעה נאה לחברים עד שובם? הבה אעשה. בן רגע קפצה על השולחן שליד הקיר הארוך, הוציאה מתרמילה גיר לבן, ובתנופה ארוכה של זרוע החלה לצייר תמונה אחת, לאורך כל הכותל. כאחוזת אש־יוקדים עבדה כשלוש שעות תמימות, ללא הפסק, למען תסיים את הציור עד בוא הערב. על הרקע השחור הזה הבהיק לובן הגיר בזוהר שבעתיים. ובבוא הערב צחק מעל הקיר, ששכח את קדרותו, ילד עברי תמים, סתור־תלתלים ונבון־עיניים, שמבטו הצוהל תלוי בסבו, ארך־הזקן ועתיר־השרעפים, הפורש את ידו על ראש נכדו באהבה רבה וברוֹך של ברכה. הלא היא התמונה שלה “הסבא והנכד”, המפורסמת בנוסחים שונים, שהדפיסה אחר־כך הוצאת ספרים ורשאית בתבנית גלויה, והיא התחבבה על הנוער הציוני, בימי הראשית של אמנות עברית בארץ.

בשוב החברים, עם בוא הערב, עייפים ויגעים מחום היום, מן העבודה המפרכת ומן ההליכה המייגעת, והתפרצו בהמון ובהמולה לתוך פתח החושה – נעצרו על מקומם קפואי תמהון ופעורי פה. ורק כעבור רגעי ההסתכלות המופתעת ב“פרסקה” הצוהלת הזאת, הנשקפת אליהם מכתלם המפוּחם, פרצה סופת עליצות וחדווה. את הציירת, שרבים ידעו את שמה מקודם, נשאו על כפיים, והשמחה הרוננת לא פסקה כל שעת האוכל ושעה ארוכה אחרי כן.⁵⁵

יב. בורסת החתנים

בהשפעת ידידיה, רחל ינאית ויצחק בן־צבי, פירסמה אירה יאן גם בעיתונם ‘האחדות’, והפעם – סיפור ריאליסטי מהווי ארץ־ישראל בשם: “הכלה”.⁵⁶ סיפור זה מתאר, אם לנקוט לשון חריפה את “בורסת־החתנים” בארץ־ישראל. את שָוְויוֹ של כל חתן ב“בורסה” זו ואת השינוי בינה לבין זו שבגולה. שינוי־הערכים המצוּפה והמקוּוה של העם היהודי, מתממש ומתבטא במהפכה שחלה ב“בורסה” זו. בעוד ששם רצתה הבת להתחתן רק עם דוקטור, או לפחות “לגדל” לעצמה דוקטור על־ידי תמיכה בלימודיו, הרי בארץ־ישראל “כאן הכל בכלל מהופך מן הקצה אל הקצה”. כאן, הנישואים עם בעל־מלאכה נחשבים לייחוס גדול, ולא עוד אלא שהיא, הכלה, אינה מתאימה בשבילם כיוון שהם רוצים גם במשכילה ויודעת עברית, בבקיאה בהוויות העולם, אבל גם במי שמוכנה בעצמה לעבוד בכל עבודה בבית ובשדה. בעוד ששם, היו ידיים לבנות ועדינות מעלה, הרי לפי הדרישות החדשות בארץ־ישראל “כל מה שידיה שחורות יותר ומדומות לידי ערבייה או תימנייה – הרי היא משובחת”. ולכן, האם הרוצה להשיא את בתה, עושה את עבודות הבית והבישול, ומעמידה פנים בפני הבחורים, כאילו הם מעשי־ידיה של בתה.

האם שבאה עם בתה לארץ־ישראל למצוא לה חתן, נמצאת בין הפטיש ובין הסדן: לחזור לשם בלי חתן אינה יכולה מפני הבוּשה, ולמצוא חתן בארץ־ישראל אינה מצליחה, כיוון שהבת אינה מתאימה לדרישות הבחורים, הרוצים באישה עובדת. בסופו של דבר מתחבבת ארץ־ישראל על הנערה, והכף נוטה לעבר החתן הגלילי. האם צופה בבתה, כשהיא מצטרפת לחבורת־פועלים ההולכת מהמושבה “אבן” למושבה “השחר” לחגיגת “ההנצה” הראשונה, “חגיגה שרק השתא ברגע זה מניחים לה כאן יסוד”. נראה, שהכוונה לט“ו בשבט, שכן נרמז שזהו זמן החורף והחתן הגלילי מגיש לנערה ענף מלבלב של תפוח־זהב. הסיפור מסתיים בריח־הניחוח העולה מן הפרדסים המלבלבים, ובכיה הנרגש של האם “על סף החלון” לאושרה של בתה. הסיפור כתוב בטון ספק מלגלג ספק מזדהה עם דאגות האם לבתה, וספק זה הוא שמציל אותו מפאתוס מצד אחד ומאטימות־לב מן הצד האחר. גם הסיום הפתוח, הנוטה לאופטימיות, של בכי הדאגה של האם לנוכח הסיכוי של בתה למצוא את אושרה בארץ־ישראל בזרועות הבחור הגלילי, שומר על האיזון, שהוא כנראה הכרחי לכל סיפור ארץ־ישראלי מאותן שנים. צורת הסיפור של מונולוג של אם דואגת באוזני שכנתה, מכניסה את הממד ההומוריסטי הנוטה לגיחוך, אם כי תוכן הדברים הוא כאוב ואמיתי. באמצעות סיפור זה מתגלה היפוך האידיאל של דמויות החתן והכלה הרצויות: מדוקטור שם לפועל גלילי כאן; מבעלת ידיים לבנות ורכות שם למי שידיה נוקשות ושחורות ומסוגלות לכל עבודה. בכך מתבטא הסיכוי לניצחונם של החיים החדשים בארץ־ישראל. זהו סיפור מובהק המעדיף את תיאור הרצוי על המצוי, וספק אם הוא מקיים נאמנה את דרישות ה”אמת מארץ־ישראל" שלהן הטיפה הכותבת.

יג. “תן לי ילד”

דומה, שהסיפור האחרון שפירסמה אירה יאן בעברית, עד כמה שידוע לי, הוא גם הסיפור האישי ביותר, שבו הערתה את חייה שלה. קרוב לוודאי שהוא משמר את עקבות חיי־נישואיה הכושלים, הוויכוחים והמתחים בינה לבין בעלה, ונכתב תחת הרושם של ביקור ביאליק בארץ־ישראל בחודש ניסן תרס"ט. נראה שהתמזגו בו יחד כל פגישותיה עמו ובעיקר כמיהתה אליו. אם אכן הצליחה להיפגש עמו בביקורו זה, הרי יש בסיפור ביטוי לכישלונה של פגישה זו, ולאבדנן המוחלט של התקוות והאשליות שטיפחה ביחס להמשך הקשרים ביניהם. עם זאת, יתכן, שהחוויות האישיות הקשות התמזגו עם המציאות המרה של האישה בכלל ושל האישה בארץ־ישראל במיוחד, בעקבות מקרה ההתאבדות של רחל מיזל ושל נשים אחרות.

הסיפור “דינה דינר” פורסם ב’השילוח' (שבט־סיוון תרע"ג)⁵⁷ וגם בו, כבקודמיו, אין לדעת אם תורגם ועל ידי מי. זהו סיפור על פגישה פאטאלית בין אישה נשואה, שאינה אוהבת את בעלה ושלושת בניה, לבין גבר, משוֹרר, שהיא רואה בו אדם עליון. האישה הסובלת מן הבינוניות שבתוכה היא חיה, בתקופה שאין בה ענקים, אין בה “הרצלים” כלשונה, משתוקקת ללדת בן גאון למשורר, שיביא גאולה לעמו. ברגע האחרון, כשנדמה שהמשורר נענה לבקשתה, היא חוזרת בה ומתאבדת. הסיפור מתרחש במושבה בארץ־ישראל, ביום חורף, ותחילתו בלילה, כשהאישה שוכבת ערה לצידו של בעלה הנוחר בחדר־השינה שלהם, ודאגתה לבנה שהתעורר, שמא הוא חולה בקדחת, מתגלה כדאגת־שווא. בולט הניגוד בין האישה הדואגת וחסרת־המנוחה, לבין הבעל הישן בשלווה ונוחר: “נחרתו של האדון דינר היתה קולנית, גסה ומונוטונית כקודם…”. שלושת הילדים הישֵנים מתוארים כדומים לאב בלבד, אינם מסבים אושר לאם וגורמים לדאגות ולאי־שקט קבוע.

הבוקר בבית־המשפחה, אינו טוב מן הלילה, אלא שהפעם מתחלפים התפקידים: האישה היא הפאסיבית ואילו הבעל הוא הפעיל. היא אינה מוכשרת לעשות את עבודות־הבית, ולכן יש לה עוזרת תימניה, והבעל מאשים אותה שאין היא “ממלאת חובת אם כראוי”. כאן מתעורר ויכוח “פמניסטי קלאסי” בין הבעל והאישה:

־ אה דינה! לא טוב הדבר, שאינך ממלאת חובת־אם כראוי. יקירתי, הלוא יודעת את, שדאגת־אם והתמכרות־לבעל הן עדיי האישה העברייה.

– ומה היא תפארת הגבר העברי? – שאלה מרת דינר, מורידה את ראשה וּמְמָרֶסֶת בכף קטנה את הטה.

– עודך שואלת? – חובתו לעמו, עבודתו לטובת־האומה, וכל מה שעבודתו היא יותר צנועה, היא יותר חשובה.

בהמשך השיחה רואה הבעל את המציאות כפי שהיא, ללא אשליות, ואת תפקידו כמורה הוא מדמה ל“מסמר קטן במכונה הלאומית הגדולה”. הוא מסתפק בבינוניות ואף מרוצה ממנה:

אנו צריכים למלא אחרי עבודתנו הקטנה. צריכים אנו סוף־סוף להתפשר עם המציאות ולהכיר, שאנו ננסים אנו. שום התנגדות לדבר זה לא תשנה את הדבר, אין אנו גאונים, אין אנו ענקים, אין אנו הרצלים.

במקום זה חוזרת האישה על דבריו, אולם בעוד שֶׁשֶׁלוֹ נאמרים מתוך השלמה וסיפוק, הרי היא אינה יכולה להשלים עם המציאות ועם הבינוניות ושואפת ליותר והוויכוח גולש שוב לפסים “הפמיניסטיים”, כשהבעל טוען נגדה:

מה יכולה אישה להבין בדברים, שלפעמים אף גבר אינו מבין אותם? במה אינך מרוצה? מה חסר לך? – [– – –] אומר אני לך: הוציאי את ספקותיך מלבך! תעודתה של האשה היתה, הוה ותהיה – המשפחה. צריך לשוב אל האשה העבריה האמתית. התארים “אשה”, “אם” הם לה הכל. לְמה את צריכה לשאוף!

הוויכוח נמשך ונקשר לילדים שהם הממשיכים את קיומו של האב, ואילו קיומה של האם אינו חשוב, שכן, “בין כך ובין כך לא ישתמר שמה בדורות הבאים. הלא הבנים נקראים על שם האב”.

בפרק השלישי משוחחת האישה עם רופא המושבה, שגם הוא בדעתו של בעלה “אין אנו הרצלים”, וכי “החיים הם צב גדול [– – –] מתנועע לאט לאט”.⁵⁸ אולם בניגוד לו ולבעלה, מואסת האשה בחיים של “בורגנים קטנים, שאינם מנסים אפילו להלחם על תנאים חופשיים ורחבים של חייהם. ‘אישונים’ שאינם מעיזים אפילו לחשוב”. הרופא קוטע את השיחה ומנסה לשכנע את האישה לאהוב את בעלה וילדיה ולמצוא בכך סיפוק. ואילו היא רואה בילדיה “דינרים”, “ילדים בלא זיק אחד של אש, בלא שום ניצוצות של פנטסיה”, וכאילו מודה בכך שאינה יכולה לאהבם. הרופא מציע את עצמו כתחליף לבעלה, וכשהיא נרתעת מהצעתו זו, היא מגלה את לבה:

רוצה אני רק באחת… – במה? בילד, שלא יהיה דומה לאישי, [– – –] אפשר שייוַלד לי בן־יוצר, בן־גואל, בן־הרצל?

הרופא חוזר ומציע את עצמו, אולם היא אינה מקבלת אותו, כיוון שאין הוא שונה בהרבה מבעלה, ו“לא הוא האיש אשר אני מבקשת…”

אין ספק שדברים אלה היו נועזים מאוד בשעתם, ולא רק אז, ופורסמו, בשל “הקשר הביאליקי” שלהם ושל הכותבת.

הרהורים על העתיד. ציירה: אירה יאן

בין האישה והרופא מתעורר ויכוח בענייני חינוך, כשהיא רוצה לחנך “הרצלים” והוא מדבר על הסתפקות בקטנות. הרופא קובע שהיא חולה ומייעץ לה להתבדר מעט, ולנסוע ליפו או לירושלים:

חושב אני, שעתה טוב יותר לנסוע לירושלים, מפני שבה מתארח עתה משוררנו המצוין ווילר. שירתו מלאה חיים ואור, ואומרים שאף הוא אדם מעניין ונבון הוא מאוד. על כפים נושאים אותו שם ועוטרים אותו מסביב, כל העיר הומיה ומלאה חיים עתה.

בכך רואה הרופא תרופה למחלתה והאישה מסכימה, כיוון שאינה רוצה להחמיץ את ההזדמנות לפגוש אדם מיוחד, שאינו “ננס” בלשונה, בשעה של משבר בנישואיה.

למותר להוסיף, שהמשורר ווילר, הוא בן־דמותו של ח"נ ביאליק. יחסי הבעל והאישה, המשקפים, קרוב לוודאי, את חיי נישואיה של הכותבת, הועתקו מקישינב למושבה שבארץ ישראל.

המציאות הארץ־ישראלית חודרת לסיפור באמצעות השיחות של אנשי המושבה ואורחיהם: על השומר העברי שנרצח, על השמירה העברית בכלל, על הגשם השוטף, על תפוחי־הזהב הגדולים והיפים, על המריבות עם השלטון התורכי ועם הפקידות והיחסים המורכבים ביניהם. יש בנושאים אלה “צילום” מדויק של ההתרחשויות האקטואליות בארץ, במגמה של יצירת רושם של חיים שהבינוניות שלטת בהם: “שיחות רגילות, יום־יומיות”. בסופן נשמעת הכמיהה דווקא מפיו של הבעל: “איך נשיג את הרצל? היכן נמצאהו?” והיא שזירזה את החלטתה של האישה לנסוע לירושלים. הפרק החמישי, מתרחש בירושלים, במלון שבו מתאכסן המשורר ווילר, וקבלות הפנים הנערכות לו וההמולה סביבו. התיאור כמעט זהה לאופן שבו תיארו העיתונים וביאליק עצמו, את שהותו בירושלים במלון קמיניץ, במכתבו למאניה אשתו:⁵⁹

ביום ו' באתי לירושלים. כבר ראינו במקצת את הסביבה של העיר. מזג האויר הוא יפה. הלילות יפים יופי אלהי. אתמול הגיעו אורחים רבים ממכרינו. [– – –] בגלל הרעש אשר יסובבני תמיד כבד ממני לראות כאשר ארצה. אני מקווה, שכעבור החג ירפו ממני.

וכן:⁶⁰

חבל, שבכל מקום הייתי עם בני לויה, וזה מפריע הרבה. מוטב לראות יחיד: הרושם שלם יותר ועמוק יותר. אולם אורחים רבים באו לירושלים לפסח והם התאכסנו במלון קמיניץ, שהתאכסנתי בו אנכי. ואני הייתי תמיד בתוך מהומה ורעש. תמיד נגררו אחרי מלוים בלתי־קרואים ולא יכולתי להיפטר מהם.

ובסיפור:

היא סרה למלון פלוני, שהיה מלא אורחים, שבאו לכבודו של המשורר המצוין ווילר, שאף הוא התאכסן במלון זה. משׂכּילי העיר התהלכו באולמיו מן הבוקר עד הערב, כי כל אחד חשב לו לכבוד להתוודע אל המשורר ולדבר עמו דברים אחדים.

האישה דינה מתבוננת במשורר ומתאכזבת למראו החיצוני, שאינו שונה מ“רוב יהודינו” אולם, כשהוא מדבר היא רואה בו “חותם של אצילות רוחנית רוממה” ו“שמחה שקטה שלטת בקרבה”. גם כאן השיחות כמו במושבה, נשמעת בהן “הבעת הצער על העדר מנהיג, על חוסר מפקד כהרצל”.

לאחר שתמו הנאומים והברכות, עלו חלק מן האנשים על הגג ובתוכם המשורר ודינה. ומשם התגלה להם יופיו של המקום בלילה. לאחר שהאנשים התפזרו בגלל השעה המאוחרת, נשארו המשורר ודינה לבדם. השיחה ביניהם התחילה באותו זיוף והעמדת פנים הרגילה במעמדים מסוג זה בין גבר לאישה ובין מי שחי בארץ ואורח שמקרוב בא, שבהם אומרים את הדברים הצפויים ולא את הדברים האמיתיים. רק לאט לאט הם משתחררים מן המוסכמות ואומרים את אשר עם לבם, כשטענתה העיקרית של דינה היא: “הבינוניות אוכלת כאן את כל כוחותינו” ו“אין כאן אף אחד מן החזקים”. “אין נועזים להילחם”.

בגלל רוח הלילה הקרה מציע המשורר לדינה את גלימתו, וכשהיא מסרבת, הם מתכנסים שניהם מתחתיה ומתוודעים זה לזה בשמותיהם.⁶¹ המשורר מבטיח למצוא לה כינוי הולם ואף לכתוב “דבר גדול לשמה…”. דינה מבקשת לראות את תמונת ילדו שמת של המשורר ומגיבה עליה:

איזה ילד! איזה ילד! זהו מצח של גאון… בעיניים משתקף כל יפי־העולם, כל רזי תבל.

היא כמו מדברת אל עצמה, ש“כדאי להקריב את הכל, ללכת לקראת כל – ולהשיג כמוהו…”

המשורר אינו בטוח שהבין את דבריה, אך מתוודה על אהבתו אליה, ואילו היא אומרת שאין היא אוהבת שום איש “אין אני יכולה לאהוב” שֶׁכֵּן “רגש זה נהרג בי, נרצח לעולמים… נשארה בי רק התשוקה לאימהות”, אף־על־פי שיש לה שלושה ילדים. דבריה מרתיעים את המשורר שנבהל מן השיגעון שנגלה לפניו פתאום באישה זו, אבל היא ממשיכה ותובעת ממנו: “רוצה אני ב…ילד… תן לי ילד… אתה, אתה!” המשורר מנסה לענות לה בהיגיון ומזכיר את ילדיה, אולם היא מתעקשת שהם דומים לאביהם בלבד, ואין היא יכולה להמשיך לחיות את חייה עם בעלה וילדיה כבעבר.

היא מרגישה שעליה להביא “איש” לעמה, “נביא דרוש לו!” כדי להעירו מתרדמתו ולזעזעו מקפאונו הנורא. המשורר מתלבט אם לפניו אישה חולת־רוח או אישה נשגבה. וברגע שהוא נעתר לבקשתה, נושאה בזרועותיו ומזמין אותה לרדת למטה, הוא נזכר באנשים היושבים בחדרו, שאסור שיראו אותם יחד והוא הולך לברר אם עודם שם. בינתיים נשארת דינה לבדה על הגג עם מחשבותיה. אומץ לבה הקודם עוזב אותה, היא רואה את עצמה כעת “אשה פעוטה, ננסית, אשה ולא יותר”, ובשעה שווילר חוזר לקחתה “בזרועות פתוחות ובצחוק נעים” היא נופלת, או מפילה את עצמה מן הגג למטה בזעקה איומה.⁶² אין ספק, שאין לקבל את המסופר כפשוטו, אולם, גם אם התביעה לילד מן המשורר נשארה בגדר מציאות ספרותית בלבד, מוסר הסיפור את מצב הנפש הנסער של האישה, שהייתה מוכנה לעזוב הכל, בעל ובנים, כדי לזכות באהבתו של המשורר; ואילו הוא, זהירותו והתחשבותו בדעת הקהל, עמדו בניגוד להתמכרותה היתרה ולרגשותיה, מבלי לשים לב לתוצאות ולמה יאמרו.

על אף היסוד הביוגראפי החזק בסיפור, הוא מבטא גם מוטיבים סיפוריים ידועים, ובמיוחד את הכמיהה לאיש חזק, ולילד שייוולד כתוצאה מזיווג בין שני אנשי־מעלה מעין “משיח” שינהיג את העם ויגאלו. שאיפות אלה קיבלו חיזוק מיוחד לאחר מות הרצל.

אירה יאן: איור מתוך ‘מולדת’. תרע"א

יד. הציירת והמורה לציור

זה היה, כאמור, הסיפור האחרון. זמן מה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עברה אירה יאן לתל־אביב ופתחה בה אולפן לציור. בצילום מאותה תקופה, המובא בכתבתה של תמר מרוז, היא נראית עם תלמידיה מתחת לעץ שיקמה ענקי, וזה בהתאם לשיטתה, כפי שסיפר נחום גוטמן, לצייר את הטבע בטבע.⁶³

נחום גוטמן שהיה תלמידה באולפן שפתחה באחוזת־בית, תיאר את דמותה ואת שיטתה:⁶⁴

המורה הראשונה שלי לציור היתה הציירת אירה יאן. [– – –] היא הקימה אולפן לציור, ונתנה שיעורים ואני למדתי אצלה, וזה היה ב’אחוזת־בית'. הסגנון של גברת אירה יאן היה קלאסי, לירי מאד, מדוייק, בעל ידע, ובתפיסה רחבה של אמן בעל־ מעוף. היא היתה ציירת אקדמית טובה, אבל כאמן לא השפיעה עלי, כלומר, לא בסגנון. היא היתה אישיות מיוחדת במינה. פניה מאורכות, אינטליגנטיות, עיניה גדולות, ותמיד הלכה בזקיפות־קומה. היה לה הומור עדין, והיא נראתה כאשה בודדה, ומאד טראגית, ואף שהיתה בה דינמיות רבה, היתה משום מה סגורה תמיד וממעטת לדבר.

בתפקידה זה, בהשפעת זיכרונותיו של נחום גוטמן, הונצחה ב"מחזור הסיפורים ‘אפרת’ " מאת אהוד בן־עזר בפרק: “הצייר האחרון של תל־אביב” כחלק מתמונה מקובצת של רחוב תל־אביבי, בחודש ביקורו של ביאליק, מבלי להקפיד על נאמנות לסדר־הזמנים:⁶⁵

נחום גוטמן יוצא עם מורתו אירה יאן לצייר בצל עץ השקמה הגדול, ששורשיו חלקם תלויים באוויר ויוצרים סביבו מסגרת, ברחוב יהודה הלוי. הגברת יאן מתפלאה על ניגודי הצבע החריפים בציורים שעושה תלמידה. היא באה מאירופה, שם יש לגוונים חצאי ורבעי טונים. היא אוהבת את ביאליק. (עמ' 108).

קשריה של אירה יאן עם ש' בן־ציון, שניטוו בתחילה בזכות ידידיהם המשותפים, ובראשם ביאליק ובוריס שץ. כישרונו ומשיכתו של בנו נחום לציור, ולאחר מכן גם בזכות עצמה, מצאו את ביטוים בכך, שהיא ציירה את השׁער של הכרך השני של כתב־העת ‘העומר’ (תשרי תרס"ט), גולת־הכוֹתרת של מפעלו הספרותי של ש' בן־ציון בשנים האחרונות לאחר עלייתו ארצה.⁶⁶ אירה יאן היא אשר ציירה גם את השערים לחוברות ‘מולדת, ירחון לבני הנעורים’, בתקופה שש' בן־ציון ערכן (ניסן־אלול תרע"א). קרוב לוודאי שציירה גם את העיטורים היפים האחרים בחוברות אלה, עד שהודח ש' בן־ציון מן העריכה וגם ציור השער השתנה.⁶⁷

התרשמות מפורטת מאישיותה ומציוריה של אירה יאן, נשתמרה במקום בלתי־צפוי ביותר. בשנים 1912־1913 ביקר בארץ־ישראל אימרה אבאדי ככתב העיתון בהונגרית ‘Mult es Jovo’ [עבר ועתיד], שהופיע בבודאפסט בעריכת יוסף פטאי.⁶⁸ בכתבתו: “אמנים יהודים בארץ־הקודש” (יוני 1914), הציג בפני קוראיו את “האשה הדגולה” אירה יאן, ש“הינה תופעה נדירה בתולדות האמנות היהודית” ו“בין שלל הדמויות המשמעותיות של חיי התרבות בארץ ישראל”.

הכותב ביקר באטלייה שלה בתל־אביב, לאחר שהיה במספר רב של גלריות אחרות, שלא השאירו עליו רושם, והתפעל מאמנותה “העמוקה” ו“משובבת הנפש”. באותה תקופה, סיפר הכותב, ניהלה בית־ספר לאמנות בתל־אביב, ששכן במבנה ארעי, והיא מיעטה לצייר והקדישה את כל זמנה לדאגות הקשורות בבניית המוסד הלימודי החדש.

חשיבותו של מאמר זה בעיקר בכך, שזוהי הסקירה המפורטת היחידה על ציוריה, שהשאירה להם זכר לאחר שאבדו (ראה בהמשך). הכותב ראיין את הציירת, ראה את תמונותיה, הביא את צילומיהן של שמונה מהן, והזכיר את שמותיהן של אחרות בלוויית דברי פרשנותו: “הספקות הראשונים”; “נישואיהם של ילדים”; “חלף כמו חלום”; “אידיאליזם וריאליזם”; “שיר ללא מלים”; “הכותל המערבי”.

הוא הביא לתשומת לבם של הקוראים את העובדה, שהיא שהכינה את האיורים למהדורות הסיפורים של י"ל פרץ ושל ביאליק, והזכיר שציירה תמונות המתארות את הווי המהפכה הרוסית ואת החיים בסיביר.

בסיום הכתבה הביע הכותב את משאלתו, שמערכת ‘עבר ועתיד’, תאפשר לאירה יאן להציג את תמונותיה גם בבודאפסט, ובכך הייתה מתגלגלת לידיה זכות גדולה בתחום טיפוחה של האמנות היהודית.

בביוגראפיה הקצרה שלה שפירט בפני קוראיו, נקב בשמותיהם של מוריה לציור במוסקבה ובפאריס, ובין השאר הזכיר את העובדה שכתבה מחזה בשם: “ליד הכותל המערבי”, לאחר שציירה תמונה בנושא זה, כדי לתת גם “ביטוי מילולי לרעיון שהינחה אותה”.

הוא התנצל בפני קוראיו על כך, שכדי להבין את ציוריה, יש להכיר את “עמדתה לגבי הבעייה היהודית”, “כי אמונתה של אירה יאן צומחת דווקא מן הקרקע הפוריה של הטרגדיה היהודית, כשם שהיא צומחת מרקע האידיאלים היהודים”.

עוד הזכיר, כי תמונתה “חלף כמו חלום” המתארת אישה שלעת זקנה מוציאה קרעי משי מן ההינומה שעטתה על ראשה בהיותה כלה. הוצגה במוסקבה ונקנתה על ידי פרדיננד מלך בולגריה! אין מנוס מן המחשבה, שמא תמונה זו עדיין קיימת ואפשר לראותה….

‘עבר ועתיד’, בדאפסט, יוני 1914. עורך: יוסף פטאי

אידיאליזם ומטריאליזם, ציירה: אירה יאן

כדוגמה לפרשנותו את ציוריה, מן הראוי להביא את דבריו על תמונתה: “אידיאליזם וריאליזם”:

תמונה זו מבקשת להמחיש, בדרך הסמל, את מבע עליונותה של החומרנות הגחכנית־עוויתית למראה האידיאליזם; ויחד עם זאת התמונה מעוררת הרגשה, שהשניים משמשים השלמה זה לזה. הדמות המסמלת את האידיאליזם, בעומדה מול דמות הריאליזם, אינה דוחה אותה מעליה ואף אינה בזה לה – אלא מתייצבת מולה ומהרהרת. היא רוצה להבין את יריבתה. אין היא חשה כלפיה סימפטיה, ועם זאת איננה נרתעת מפניה. כל רצונה הוא: להבין.

הכותב רואה בה אמנית גדולה שהצליחה לשלב צורה ותוכן, עבר ועתיד, ישן וחדש, ולשקף בתמונותיה יופי רוחני וכבוד אנושי.

כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עם מלאת כ“ה שנים לעבודתו הספרותית של ביאליק, נערכה בגימנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב, תצוגת ציורים מעשי ידי התלמידים, על ביאליק ובהשראת שירתו. התערוכה נערכה ביוזמתו של המורה אלדמע, מאמצע אדר ב' תרע”ו, ועד פסח, זכתה בהצלחה, ונדדה ברחבי הארץ. בין המוצגים – רישומי מומנטים וסצינות מ“מגילת האש”.⁶⁹ הרשות ניתנת לשער, שלאירה יאן היה חלק בתערוכה זו. אולם מן העובדה ששמה לא נזכר בין אלה הקשורים בה, אפשר לשער, שכבר הייתה בגלות במצרים.

טו. גלות ללא גאולה

שנותיה האחרונות של אירה יאן בארץ־ישראל, היו מסֶכֶת קשה של צרות ופגעים, כשכל מה שאירע לה קודם, מחוויר לעומתן. בקיץ תרע“ד, יצאה בתה לביקור ברוסיה ובגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשארה תקועה שם, לא חזרה לארץ ועקבותיה לא נודעו.⁷⁰ כשפרצה מלחמת העולם הראשונה – כך מספרים רחל ינאית ונחום גוטמן – ביום השחור בתל־אביב (יום חמישי, 17 בדצמבר 1914)⁷¹ כאשר נתפסו על־ידי חיילים תורכים, תושבי המקום, נתיני־רוסיה, נתפסה גם אירה יאן בידיהם והובלה אל הנמל לגירוש למצרים. לפני כן עוד הספיקה להעלות בחיפזון את כל תמונותיה אל עליית־הגג של משפחת בריל, מפקידי יק”א החשובים, אשר בתו הייתה בין תלמידותיה. בבית התיישבו קצינים תורכים ואחר כך קצינים בריטיים.

על תלאותיה בגלות מצרים העידה תלמידתה, בת ידידֵיה, לאה כהן ויץ:⁷²

במצרים פגשנו אותה שוב, שכן גם אנו הוגלינו לשם. היא חיתה בעוני רב, התפרנסה ממתן שיעורי ציור, וכולנו באנו ללמוד אצלה, היתה זו גם הזדמנות לעזור לה באופן חומרי. אבי היה הרופא שטיפל בה, ואז נתגלתה כי חלתה בשחפת. בתנאי המצוקה של כולנו, באותם ימים, הלכה מחלתה והחמירה. לבסוף שוב לא יכלה עבוד והועברה לבית־חולים. הלכתי לבקרה עם אבי הרופא, והיה זה רגע שלא אשכח לעולם: קרבתי אליה והיא הסתכלה בי ובאבי. כולנו הבינונו את פשר מבטה. היא תהתה אם אמנם חמורה מחלתה והיא נוטה למות, ואולי קלה המחלה והיא עתידה להחלים. ברור היה שאם אכן אנושה מחלתה לא יתנני אבי לגשת אליה. הוא הבחין במבטה האומלל, ואז בהחלטת פתאום, אף שידע מה קשה השחפת שאחזה בה, ואף שהייתי בתו היחידה, אמר לי: גשי אליה ונשקי לה. ואני חושבת שההקלה והאושר, שהציפו את פניה, נתנו לה כוח להמשיך ולחיות עוד כמה חדשים.

מחלתה הביאה את ידידיה, ובראשם רחל ינאית בן־צבי לעשות כל מאמץ כדי שתהיה בין ראשוני החוזרים. על כך מעיד מכתבו של ד“ר יעקב טהון, מנהל המשרד הארץ־ישראלי, של ההסתדרות הציונית מיום כ' באלול תרע”ח, אל ידידתה רחל ינאית.⁷³

עם שובה לתל־אביב חולה וחלשה, לאחר ארבע שנות גלות באלכסנדריה, הושכבה תחילה בבית המלון ספקטור. לאחר שהוטב לה הלכה אל בית בריל לקחת את תמונותיה, והתברר שכולן נעלמו, ושוב לא נמצאו. בריל, שהיה נתין אמריקני, גורש על־ידי התורכים, לאחר שארה"ב הצטרפה למדינות “ההסכמה”, בבית התיישבו קצינים תורכים ואחר־כך בריטים, ורוקנו אותו. “ולעולם” – כפי שכתב נחום גוטמן – “לא נדע מה קרה לתמונותיה”. היא התאבלה על אבדן יצירותיה, כתבה רחל ינאית “כעל מות נפש יקרה” ויחד עמהן אבד גם ספרה על הפסל אנטוקולסקי.

אירה יאן לא התאוששה מאבדן יצירותיה, ונפטרה בתל־אביב בכד' בניסן תרע"ט, כשהיא בת 50 בלבד. לפני מותה כתבה אל ידידיה יעקב מוֹזֶר ורעיתו:⁷⁴

אני כבר מרגישה את קרבת־המוות. אני מקבלת אותו בשקט. באתי מן הנצח ואני חוזרת אל הנצח. זה הכל. חיי אנוש אלה האם היו הם רגע של תודעה בתוך חיי הנצח, או כפי שהם חושבים, שאחרי החיים האלה, נדע את פשרם? אינני מצטערת על שנולדתי, אך החיים הם בכל־זאת דבר יפה לגבי כמה אנשים נבחרים. אולם לא כך היה הדבר לגבי. אינני מאשימה איש, ובעיקר מפני שהיו לי רגעים יפים, נפלאים.

היא נקברה בבית הקברות הישן של תל־אביב ברחוב טרומפלדור ועל מצבתה נחקקו מילים אלה:⁷⁵

הסופרת והציירת אסתר בת יוסף סליפין Ira Jan כד' ניסן תרע"ט.

עמוד מתוך ‘מולדת’, אייר תרע"א. איירה: אירה יאן

עם פטירתה הקדיש לזכרה, ידידה ש' בן־ציון, את שירו “בנטות היום… זכר לנשמת אסתר סלפיאן” בכתב העת שערך באותו זמן, 'האזרח (ניסן־אייר תרע"ט), בחתימתו הקבועה תחת שיריו: ג.אבישי. בהערה בשולי השיר פירש במי מדובר: “ציֶרת וסופרת בשם ‘אירה יאן’. נפטרה ביפו ביום כ”ד ניסן".⁷⁶

האלבום שהוציאה רחל ינאית בהוצאת רחל ומרדכי ניומן, בשנת 1956, הוא “רק רמז קל לגודל כשרונה”, שכן נשתיירו בו רק אחדים מן התצלומים של תמונותיה “צל צילם של התמונות”. נשארו גם המאמר בשפה ההונגרית עם צילום שמונה מתמונותיה, ואיוריה לסיפורי י"ל פרץ (בתרגומם לגרמנית) ולשירי ביאליק.

צַיֶרת וסופרת בשם “אִירָה יַאן”. נפטרה ביפו, ביום כ"ד ניסן.

‘האזרח’. כרך א‘, חוב’ ד‘. ניסן – אייר תרע"ט. עמ’ 292.

נספח

יאירה גינוסר / שוּרה של אירה יאן

“הַחַיִים הֵם צָב גָּדוֹל הַמִּתְנוֹעֵעַ לְאַט”

בְּדִיחוֹת שֶׁמְסַפְּרים עָלָיו כְּבָר הַפְכוּ אוֹתוֹ לְנוֹשֵׂא

מָגֵן מִפְּנֵי קֻבְלָנָא מִתְמַשֶׁכֶת.

אֲנִי מַעְדִיפָה כִּעוּר חָבוּי זֶה

עַל־פְּנֵי מַצָב

הָפוּך: מֻכֶּה שֶׁמֶשׁ, רַגְלָיו לְמַעְלָה.

*

הַצְּלָלִית עַל הָאֲדָמָה מְתוּחָה לְרַעֲשֵׁי

הַמָּטוֹס כִּמְכוֹנִית

חַסְרַת חֻקֵי תְּנוּעָה

הִיא נָעָה בְּכָל נוֹף

מִתֹּקֶף הַחֹק הָאוֹכֵף לָנוּעַ

בֵּין הָאֵימָה לְבֵין מִימוּשָׁה

‘מעריב’ ג' בטבת תשמ"ד (9.12.1983)