ההסתדרות גדלה והתפתחה במשך שנות קיומה והיא מקיפה עכשיו כשלושים אלף חברים. אולם את כוחה האמיתי יש להעריך על־פי אחדותה הפנימית ועל־פי תכנה הפנימי. הנשמרו בה רוח ההמראה והכיבוש, רוח החגיגיות הנפשית, הנכונות לעבוד לתנועת התחיה? הנשמרו בה עיקרי הציונות הסוציאליסטית אשר הונחו בתוכה? העוד מלווים אותה מלאכי החזון והשאיפה, החלוציות וכוח הנעורים, אשר ליווּה מראשית צאתה לעולם?

ההסתדרות ירשה מהתנועה את נכסי הרוח ונכסי האנוש שלה. כל המחנה הזה לקבוצותיו ולחלקיו, אשר בנה את התנועה, אשר הרחיב את שורותיה, אשר יצר את יצירותיה, נכנס כולו בלב ונפש להסתדרות לבנותה, להקימה ולהאדירה. גם המפלגות הכניסו להסתדרות – מלכתחילה או בדיעבד – את מהותן העצמית, את תכנן ואת חיל העבודה שלהן. היתה כאן לאחר מחלוקת קשה התמזגות ציבור הפועלים על שדרותיו, זקן ונער, חלוץ וּוָתיק, עירוני וכפרי, סופר, מורה ופועל, בתוך היצירה החדשה. ואם גם נמשכה אחר כך עוד מלחמת המפלגות היתה זו בעיקרה מלחמה על ההשפעה בתוך ההסתדרות, מלחמת חלקים במסגרת השלם,– הפרטים בתוך הכלל, אבל כוח היצירה שהיה אצור בתנועתנו כילכל והזין את כל ההסתדרות מתחילת קיומה.

ההסתדרות נוסדה בימי שהות בארץ המשלחת המפורסמת של דה לימה וסימון, אשר הציעה הצעות על ביטול קבוצות והתנגדה לרכישת העמק על־ידי הקרן הקיימת. הימים היו ימי משבר קשה בציונות. זאת היתה השנה שלאחר פרעות ירושלים ואבדן תל־חי; וזה היה בשלהי ועידת לונדון הראשונה, עוד לפני היוָסד קרן־היסוד, בשעה שלהסתדרות הציונית היתה עדיין רק החלטה בלבד על יִסוּד הכלי הפיננסי הזה להתישבות ולעבודה בארץ־ישׂראל; וזה היה אחרי ועידת הקבוצות בטירה אשׁר קָבלה מרוֹת על ההתנכרות וההתנקשות בנפש מפעלנו ועל החורבן וההרס אשר ההתישבות הקבוצתית שלנו הועמדה בפניהן, מחוסר הפעולה ומהסתלקות מהאחריות מצד ועד הצירים של הימים ההם. אולם ההסתדרות עמדה אז בפרץ בכוחה הרב, ברצונה הדרוך, בכוח התנועה, בכוח מהותו של הפועל העברי בארץ ותפקידו, וּמילאה שליחותה ככוח דוחף ומעורר להגברת מפעל התחיה בארץ, זה היה הכוח הנבואי בציונות ובעם, המוכיח וקורא, בדברים ובמעשים, לעם לתת יד חרוצים למפעל ההצלה של עצמו, המוכיח לשריו וטפסריו, המקונן על אסונו וצופה לראות בנחמתו.

דרכה של ההסתדרות בפנים היתה דרך שמירה על היש, התבצרות בשטח הכיבושים בעבודה, ודרך ההרחבה, דרך נאמנות לעליה, קליטתה בעבודה, בארגון ובמחשבה. בעבודות הארגון הצליחה לחזק את הציבור, העבירה אותו דרך המכשולים הראשונים במלחמה עם נותני העבודה הגדולים והקטנים, ליוותה אותו במלחמתו העקשנית במושבה; הדריכה אותו בכיבושיו ההתישבותיים. אולם כשרצונות ההרחבה עברו את גבולות היכולת באו העמידה והאכזבות. מכאן נבעו בעיקר כשלונותינו בפנים, מתוך העמסת עול חוסר העבודה על כתפי ההסתדרות והמוסדות, אשר לא יכלו שאתו. אכן גם זולת זאת שילמנו מס כבד, דמי לימוד יקרים, גם לחוסר הנסיון בעבודה המשקית העצמית שלנו, גם לחבלי העליה והיקלטותו של החלוץ בעבודתו; גם לתקלות בציבור ולנגעים הפורחים במחנה בימי חוסר עבודה ומשבר. מי שנמצא קודם עמנו, והיה לצרינו, נפלט מתוכנו בכוח גלי התנועה; ומי שהיה עמנו, עצם מעצמנו, פנה לשבילים צדדיים ונטה אהלו בכרמי זרים. אך ההסתדרות גברה על הכל, והמחנה שלם. מצד אחד הזדקנה התנועה בעשר שנים, התעשרה בנסיון והתחזקה בעמדותיה, מצד שני שופעים בה צעירוּת ורעננות מכוח העליה והתנועה מבחוץ ומבפנים. נתמזגו בה הכוחות הצעירים מהגולה ומהארץ. התנועה הקיבוצית אשר בראשיתה של ההסתדרות התבטאה בקבוצה הקטנה עם השאלות להיות או לחדול, שניסרו בחלל עולמה, התרחבה בכמות והתעמקה בתכנה; וכאז כהיום – אתה הנכונות לחיים של עבודה ויצירה: בימי חוסר העבודה והסיוע נלחמה גם על העליה; בימי המשבר הכלכלי – גם על התישבות חדשה. אמונתה בהשפעת המציאות על החזון והחזון על המציאות היתה בה תמיד. גדולה נאמנותו של הציבור להסתדרות, לאחדותו ולארגונו. בשנות מבחן לא התנכר הציבור לעצמו, לחברתו, הוא נשא בעול לפי כוחותיו, נענה לכל קריאה, עזר באונו ובהונו; הוא שרה עם ימי סַקר ויכול להם. אכן לפנינו עכשיו מכשולים קשים יותר: בתוך משבר קשה פוליטי וכלכלי נתונים אנו. הבה נקווה כי נתגבר על אויבינו מבחוץ ואף נחזק את הבדקים מבפנים בכוח איחודנו, בכוח ההסתדרות. נרה יאיר ויזרח.

תרצ"א