הח' י. לופבן כותב (ב“הפועל הצעיר” מס' 10):

“הועד הפועל של ההסתדרות, אשר החליט לציין את חג חמש עשרה שנה לקיום ההסתדרות על־ידי כינוס מועצה מיוחדת מוקדשת לעניני תרבות, קלע בזה אל בבת עינה של השאלה המכריעה בחשבון דרכנו”.

אתיתי להזכיר, כי בשאלות הנקראות “עניני תרבות” דנה ועידת ההסתדרות לפני שנתיים בהרחבה. אולם לא רב היה יבול המסקנות של הדיון ההוא. אמנם, תכנן המעשי היה חשוב מאוד, באשר הוחלט על הקמת מוסד מרכזי לפעולה התרבותית ועל הפרשת אחוז מסוים לטובתה מהריוח הנקי של המוסדות המשקיים; אבל מכל הדיון הארוך, אשר ב. כצנלסון הקדיש לו שעות אחדות, ואשר שורה של חברים התוַכחו בו רבות, לא מוּצה בהחלטות אף קו אחד, אף פסוק אחד לעצם השאלות, בהן התיגעו המרצה והמשיגים עליו. וגם מועצת ההסתדרות הוקדשה ברובה לעניני תרבות, ושוב אותן התוצאות. על כן אני סבור שמועצת ההסתדרות הבאה לפנינו, אם עליה להתעכב על עניני תרבות אחדים (וגם על עניני חינוך), תעשה נא זאת בעיקר בקשר עם הצעות מעשיות, כגון קביעת מס וכיוצא בזה, ואולי גם בקשר לשורה של כללים ותיקונים בנוגע להפצת השפה בין ציבור הפועלים.

עם זאת לא אצטרף לדעתו של הח' לופבן, הרואה בעניני התרבות שאלה המכרעת בחשבון דרכנו. ציבור הפועלים טעון עכשיו הוראה מחודשת ומחדשת לגבי שאלות עיקריות, עד כמה שהן מתבלטות בעבודה, ועד כמה שבירורן יכול להיות בהסתדרות, כלומר, בגוף הציבורי המארגן אותו כעובדים והמאחד אותו. בהיוָסד ההסתדרות לפני 15 שנה, באחדה 4400 חבריה, היו אלה בני רצון מאוחד ומשותף, למרות היותם מפולגים בשתי המפלגות הגדולות (מלבד הקבוצות הבלתי מפלגתיות). רובה המכריע של ההסתדרות היו גושי העליה השניה “החלוץ” ו“השומר הצעיר”. אולם ההסתדרות, המכילה כיום רבבות חברים, האפשר להגיד בבטחה, שהיא גם מאחדת אותם כציבור בעל רצון מאוחד ומכוּון לגיבוש מעמד העובדים, לבנין העם והארץ? הח' לופבן מדגיש, כי מחננו מתקרב למאת אלף. ובכן, היא הנותנת: הרי חייבת ההסתדרות להוליך את הציבוּר הזה בדרך ישרה וברורה. מהי דרך החיים בה ילך העובד? היגביר את השיתוף עם חבריו, וכיצד? היראה את חיי העיר כחיים הרצויים לו, או הישאף אל הכפר?

הקואופרציה בעיר, הצורה הבולטת ביותר של עבודה משותפת בעיר, אחת המצוות המקובלות של תנועת העבודה בעולם ובת הטיפוחים שלה במשך שנים רבות, גילתה אצלנו בשטחים ידועים קוים שליליים בדרך התפתחותה. והנה נשמעים קולות של התנגדות לקואופרציה מכמה וכמה צדדים. התחיל הדבר אשתקד מפירוק הקבוצות הקבלניות בחיפה. והח' א. רבינוביץ מירושלים הרחיק לכת ממועצת פועלי חיפה, המסתפקת רק בפירוק הקבוצות הקבלניות בבנין, והוא תובע את פירוקם של הקואופרטיבים היצרנים בירושלים. נמצא, שאין עצה ואין תבונה בהסתדרות לגבי סטיות של קבוצות שלמות של פועלים קבועים במקצועות יסודיים בארץ. והלא אפשרי הדבר, שמחר תישמע התביעה לביטול הקואופרציה החקלאית והקבוצות במשקינו. יש צורך בדיון כולל ומוסמך בשאלה זו במוסדות ההסתדרות, ואולי גם במועצת ההסתדרות. כאן לפנינו שאלת הדרך, כיצד יכוון הפרט את צעדיו בעיר, וכיצד יכוונו הפרטים המרובים את צעדיהם בעיר? הלהמשך התאמצות לקראת צורות שיתופיות וקואופרטיביות או – להתרחקות מהן?

הבריחה מהכפר לעיר (ייתכן שנפסקה עכשיו, או שנחלשה) היתה נתפסת אצלנו בעיקר מבחינת צרכי מלחמת כיבוש העבודה במושבה. כי היות ומלחמה זו מחייבת גיוס מחנות עובדים במושבה, והיות ובה בשעה חלק גדול מהמחנות הנשלחים למושבה, עוזב אותה, וחזית זו אינה מתמלאת – על כן דואגים אנו שוב, כיצד להשלים את החסר. אולם עם חיל העוזבים, עם אנשי־החיל בעצמם, היו נגמרים כל חשבונותינו לאחר חזרם מהמושבה העירה. שם נפסקת כל תביעה אליהם. ואחרי כל טיפולנו בחומר הזה בגולה – בהכשרה חלוצית ובתנועות הנוער – חלק גדול הימנו אבוד יאבד מאתנו כאן בארץ. ראיתים ופגשתים, את היוצאים מהכפר או המשתחררים מהקיבוצים למיניהם זמן־מה אחרי עלותם לארץ. אין אנו מגישים להם בעיר שום דרישה, שום שטר, מאחר שבנוגע לשטר הקודם פשטו את הרגל. מצד אחד שם בכפר – מחנה עמוס חובות, מצד שני, כאן בעיר – חופש: אין עומס, אין חובות. שום תביעה לישוב העירוני העובד, החוסה לפי שעה בצל ההצלחה (מלבד אילו תביעות להתנדבות כספית לפעמים – שאינה מחייבת סוף סוף – ולהצבעה בשעת בחירות). ישוב עירוני של שלושים רבוא נפשות בארץ, המכיל באופן יחסי אחוז גדול יותר של כוחות צעירים מאשר ישובי יהודים רגילים בחוץ לארץ, ואשר כאן היא התחנה האחרונה שלו, והוא היסוד לבנין הארץ – מה תובעים אנו כאן מהדור הצעיר שלו, וכיצד תובעים?

והנה, בליטא, אשר כל הישוב היהודי שם הוא קטן יותר במספרו מאשר הישוב העירוני בארץ, שם יש הכשרה חלוצית לגוניה, המקיפה אלפי צעירים וצעירות עברים, העוזבים את העיר והעיירה והולכים לעבודה ולכפר. היש גם בארץ הכשרה דומה לזאת ובכמות שכזאת? המרובים הם ההולכים לעבודה ולכפר במכוּוָן מבין הדור הצעיר שבערי הארץ? עד כמה שנעשית פעולה בכיווּן זה על־ידי מחנות העולים, הנוער העובד, הבחרות הסוציאליסטית ו“השומר הצעיר”, המקיפים כבר חוגים מסוימים, הרי מוגבלת היא עדיין בגיל ידוע. ואולם למעלה מהגילים, אשר ידן של תנועות אלה מגעת אליהם, שם גושים רבים של עובדים צעירים. והנה, אין אנו מקיפים אותם בתביעות התנועה. וכאן עקב אכילס של עבודתנו. כי מצד אחד אולי נרכוש לנו השפעה כל שהיא (בת חלוף) על המעמדות הבינוניים; אולם מחיר יקר נשלם בעד זאת, מחיר נשמתו של הדור הצעיר. כי את אשר הדור הצעיר בגולה שלל וברח הימנו שם, זה ישמש לו כאן שוב אחיזה במובן הכלכלי והחברתי; ואת אשר היה לו שם לנקודת משיכה – תנועתנו עם כל ציוניה ויעודיה – יוזנח על ידו בארץ.

ואינני מתכוון ברגע זה למוסד מסוים, אלא ליחסה של התנועה כולה. לא התוינו את הדרך, לא הבענו דברים ברורים לדור הצעיר בעיר. לא ערכנו תכנית פעולה כוללת, מתמדת ומקיפה לחזית הזאת.

נתבונן נא היטב סביבנו, האין חיי העבודה והקשרים עם ההסתדרות אצל רבים רק חלום רע של עשר, עשרים שנה, מקרה קשה, כמעט אסון בחיים, אשר יש להיאבק אתו בכל האמצעים, כדי להיחלץ הימנו, או לכל הפחות כדי להציל את הבנים ממנו? האין רבים מאתנו חוזרים כאן, אם גם לא בפרסום, על מעשי אחינו ואחיותינו הפועלים העברים באמריקה, אשר לא חינכו את בניהם שם לעבודה, אלא לפרופסיות חפשיות ולמסחר וכיוצא באלה? ויש כבר בתוך ציבור הפועלים בעיר שכבות שלמות של הורים לילדים ולנוער. המכוונים הם אותם לעבודה ולכפר, או מכינים מהם מחנות, מחנות של בעלי דיפלומים ובעלי משרות?

תרצ"ו