בפעם הראשונה באה לארץ־ישראל משלחת של תנועת פועלים יהודית גדולה, המקיפה כרבע מיליון איש. והבאים הנם חברים, אשר זה משנים השתתפו משם בבנין הארץ, בארגנם ובנהלם את מגבית הפועלים באמריקה לארץ־ישראל העובדת.
לא כזרים באים הם לארץ, לראות: הטובה היא אם רעה, השמנה אם רזה, אלא כחברים לתנועה ולעבודה. ממרחקים נתנו יד למפעלנו – ובכל לבם ונפשם ובכל עוז אמונתם.
אין המשלחת הזאת ראשונה, ובכל זאת ראשונה היא. רבות היו המשלחות של אגודות להתנחלות בארץ. מהן שהגיעו הנה עוד לפני היוָסד המושבות הראשונות. גם משלחת של “פועלי־ציון” ביקרה כאן לפני 10 שנים, ובעבודת המחקר שלה האירה כמה שאלות של בנין הארץ.
אך ראשונה היא כמשלחת הבאה אלינו מהמונים עובדים יהודים באמריקה, מחלק של עמנו שהתחנך במשך עשרות שנים לחיי תנועה, שיודע מה זאת שאיפת עם. וגם השליחים הם חברים שעברו דרך ארוכה בתנועת הפועלים, דרך מלחמה ואחריות. ועולה הנה המשלחת לא בשביל להכין תכניות של מפעלים ליחידים או לקבוצות, כי אם כדי להתבונן אל המציאות שבארץ ולברר יחד אתנו את הדרכים והאמצעים להתקדמות מפעלו של העובד העברי בכללו כאן, לביצורו ותגברתו של העם העובד, ואיך צריך לכוון את פעולתנו המשותפת בכוחותינו המשותפים מכאן ומשם.
במשך השנה הזאת ביקרו אותנו בארץ משלחות מסוג אחר לגמרי1, אשר אור יומנו חשך לנו מהן, ועולמנו נזדעזע מהן. על כן, ליונת נח משולה לנו משלחתנו כיום, אשר תנחומים, עזר והשתתפות בכנפיה. ברוכה תהא בבואה עכשיו לחזק את ידינו. חיזוק פנימי – זהו אשר נחוץ לנו עכשיו: תגבורת אומץ, תוספת בטחון, התעוררות הרצון, ההתמדה והעקשנות, איחוד הפעולה מכאן ומשם, סידור הענינים שאנו נתונים בהם עכשיו, הרחבת מפעלנו מיד לפי האפשרויות והרחבת הפרספּקטיבה בשביל התקופה הקרובה.
עבדנו עד עכשיו בשתי מגמות: במגמה הכלכלית ובמגמה התרבותית. חברי המשלחת יתבוננו אל תוצאות העבודה של שני דורות. הם יעברו בערים ובמושבות ויפגשו בהן את חברינו הנלחמים קשה על זכות העבודה ועל תנאי העבודה, והבונים בינתיים, אגב מלחמתם, חברה עובדת במושבות; הם יפגשו כאן את הישישים מחברי ביל"ו, אשר בעלותם לארץ לפני חמישים שנה הכריזו על מטרתם “ליצור בארץ ישוב עברי, העומד ברשות עצמו במובן הכלכלי, התרבותי והמדיני”; הם יפגשו כאן דור ילדי עובדים בערים ובכפרים שלנו, הרואים את עצמם מיועדים ומוקדשים להמשיך את בנין ארץ־ישראל על יסודותיה של תנועת ארץ־ישראל העובדת. והנה, אחדות יסודות תנועת התחיה, במובן הכי כולל, העוברת כחוט השני בלבבות הדורות, אשר השקיעו כאן את עבודתם, זהו הדבק החזק, המוצק, המקיים את המפעל ומבטיח לו עתידות. הקמת החקלאות העברית, יצירה מחדש של מעמד יהודים עובדי אדמה בארץ – זוהי השאיפה היסודית השולטת בתוך תנועת התחיה מאז ועד היום. אם נוצר בארץ ישוב חקלאי בן 40,000 נפש, אם נבנו כ־150 נקודות חקלאיות, הרי לא במקרה יוּלדוּ לנו כל אלה – אלא כשרשרת התאמצויות של קיבוצים, אשר כל אחד ואחד מהם וכל יחיד ויחיד בתוכם הקדישו את עצמם לחיי הכפר לאחר החלטה רצינית, ולאחר שנות עבודה וסבל לא מעט. סביב הישוב החקלאי שלנו הולך ומתפתח ישוב עירוני, ישוב של בעלי מלאכה ועובדים בתעשיה, במסחר ובתחבורה; וחוט השדרה של המפעל כולו הוא מפעל העבודה בכפר ובעיר.
המגמה השניה היא המגמה התרבותית, אשר איחדה את רובו המכריע של ישובנו כישוב עברי, כישוב בעל תרבות אחת ובעל לשון אחת, לשוננו העברית. מתוך סיפוק נפש תתבונן המשלחת אל העובדה הזאת. כיאות לחברים ידידים, כיאות לשליחי תנועת פועלים מאורגנת ופרוגרסיבית, תדע המשלחת להעריך את החשיבות התרבותית והאנושית של העובדה, שהישוב המתקדם, הישוב העובד הוא כאן מאורגן, מאוחד בשאיפותיו ומאוחד בשפתו האחת העברית, והוא עמל ומתאמץ, כדי לחזק ולהשלים את אחדותו זאת.
היצירה החקלאית והיצירה התרבותית הם הם הכוללים את המפעל שלנו, הם היוצרים את התנאים לעמידתו העצמית של העם בעתיד, והם הטעונים התבוננות מיוחדת מצד חברי המשלחת. בהם הושקעו מיטב כוחותינו, אלה קדשי הקדשים של תנועתנו, בגללם נדרו הדורות את הנדר של החיים כאן מהתחלה, מהתחלה, מעת עלו הראשונים על אדמת המושבות הראשונות בתנאי לחם צר ומים לחץ, ללא גג ומחסה, ועד אלה שנושאים את התנועה היום במושבות החדשות והישנות, עד מחנות הפועלים הגרים עד היום באוהלים בצינת חורף ובחרבוני קיץ, עד הפועלים העובדים בעבודות הממשלה וברכבת בתנאי מינימום הקיום, עד החקלאים בקבוצות ובמושבים, הבונים את החקלאות העברית. טוב שהמשלחת תדע, שכל מפעל ומפעל כאן בנוי בשבילנו ועל־ידי עצמנו. הנה תל־אביב: כל בית, כל רחוב; הכפרים, ביחוד החדשים בעמק ובשרון, משק הנטיעות המשגשג; המפעלים הגדולים: מפעל כּברה, מפעלי החשמל, המלט, ים המלח. הנה בית הספר העברי העממי, בית הספר התיכון והגבוה, עתונות וספרות, במה עברית (פרי יצירה ומאמצים רוחניים טהורים); ארגון הפועלים, הסתדרותנו הכללית על מועצותיה בערים ובמושבות, על הסתדרויותיה הארציות (ההסתדרות החקלאית, הסתדרות פועלי הרכבת); כלי התנועה: המוסדות המרכזיים, קופת־חולים, ועדת התרבות, המשביר, יכין, תנובה, בנק־הפועלים, “דבר” וענפיו – הכל נבנה בעמל נמלים צעד אחר צעד, בכל הושקע מרצנו הרב, כוחנו העצמי, ידו של יעקב, היד הבונה, החורשת וגם הכותבת והמשרטטת. כמה נעלה הצירוף של המחשבה היהודית והפעולה היהודית של בעלי מקצוע היהודים, הפועלים היהודים, המורים והסופרים היהודים בכל העבודה הזאת. זאת היא ממלכתנו היהודית הקטנה, זאת אותה ההתחלה, אשר ממנה תוצאות לא לדיכוי, לא להשתלטות, אלא לצמיחה, לחופש ולגאולה.
טוב שהמשלחת תדע להכיר מאחרית דבר את ראשיתו, שתדע ללוות בעין צופיה אחורנית את המפעל הקיים, בדרכו ממצבו היום עד לימיו הראשונים, עד לשעת עלותו במחשבה. תתבונן נא לקבוצה בגילוייה השונים, לדגניה, לעין־חרוד, לקיבוץ המאוחד – ליחידה השיתופית הזו, המכילה למעלה מאלף וחמש מאות חברים פועלים ופועלות והכוללת בתוכה 10 משקים. כמה שנים עברו עד שהיא קיבלה את צורתה כיום! בכמה שבילים התפתלה בדרכה! כמה עיוני מחשבה, חיפושי דרך הושקעו בה עד היום! כמה לבבות נשברו בתוך הסבל של מלחמת הדעות, ולהפך, כמה לבבות נוער הודלקו באש התנועה על־ידי הכוח הזה של היצירה הזאת. ותתבונן המשלחת לנקודה, כמו תל־עדשים, אשר עד היום הזה עדיין לא הגיעה למצב כלכלי בטוח. אילו גלגולים עברו על הנקודה הזאת! כמה חברים דבקו בה, כמה עזבוה! והתנועה, ההסתדרות והחברים, שמרו בנקודה הזאת משמרת־נאמנים בכל הזמנים, קבוצת אנשים זו או אחרת, ובלבד שהקיים יתקיים, ואשר נוסד פעם לא ייעזב. זוהי העקשנות שלנו ביחס לכל התחלה – היא הנמשכת ממיסדי יסוּד־המעלה, מעת הגיעה קבוצת יהודי מזריץ' לפני כחמישים שנה באילו דרכים עקלקלות בגליל העליון אל חלקת אדמה, המורעלה מאדי קדחת, מוקפה ערבים ובדוים, נשתקעו שמה ונלחמים על קיומם עד היום הזה; ועד כובשי חדרה, אשר לעשרות מתו בה בקדחת, הם ומשפחותיהם, ואשר אחרים באו שמה אחריהם להמשיך במפעלם, ועד עקשני בית־אלפא, אשר מדעת עלו על אדמתם בתוך סכנת קדחת, נגד רצון המוסדות המישבים, אשר הזהירו אותם בפני הסכנה, והם בכל־זאת עלו וקידשו את אדמתם כאדמת מולדת בשביל עדתם הקטנה השיתופית.
ויהי רצון שתדע המשלחת להביט גם מראשית לאחרית. מראשיתנו עתה לימים יבואו; שתדע להעריך אילו תוצאות ואילו אפשרויות יכולות להביא לנו ההתחלות של היום וגם השאיפות של היום; עד כמה יוכל הקיבוץ הישובי, רב הכשרונות והעקשנות של היום, בעזרת התנועה בגולה, להרחּיב את כוח קליטת הארץ, להכפיל עשרת מונים את התיישבותנו ומפעלנו בכל השטחים: להכניס מהגולה צמאת העבודה והגאולה מדי שנה בשנה עשרות אלפי אנשים בתקופת השנים הקרובה, באמצעות פיתוח אוצרות הארץ, באמצעות התישבות חקלאית שיטתית והרחבת מפעלנו בארץ לארכה ולרחבה ובאמצעות תנועת פועלים כבירה ואחראית, רבת נסיון ואמיצת־רצון, שתדע לכוון את הענינים ולנהלם. ומי יתן, ותדע ההסתדרות, ונדע כולנו להאיר מחדש לפני עצמנו ולפני אורחינו את הנתיבות הישרות של התפתחות עבודתנו בארץ ושל העבודה בגולה לעזרתה.
תר"ץ
-
הכוונה לועדת־החקירה בראשותו של ואלטר שאו, שנתמנה על־ידי הממשלה האנגלית לאחר מאורעות אב תרפ“ט ”לחקירת הגורמים הקרובים אשר הסבו את ההתפרצות האחרונה בארץ־ישראל“. הועדה הציעה, בדו”ח שפירסמה ב־1 באפריל 1930, פיקיח על העליה היהודית וצמצום סמכויותיה של הסוכנות היהודית. ובקיץ 1930 נשלח, על־ידי מיניסטר המושבות האנגלי, ג׳ון הופ סימפסון לחקור בעניני עליה, קרקע והתפתחותה הכלכלית של ארץ־ישראל, והוא נתן דופי בפעולות התנועה הציונית וההסתדרות. – הערת פב״י ↩
ההסתדרות גדלה והתפתחה במשך שנות קיומה והיא מקיפה עכשיו כשלושים אלף חברים. אולם את כוחה האמיתי יש להעריך על־פי אחדותה הפנימית ועל־פי תכנה הפנימי. הנשמרו בה רוח ההמראה והכיבוש, רוח החגיגיות הנפשית, הנכונות לעבוד לתנועת התחיה? הנשמרו בה עיקרי הציונות הסוציאליסטית אשר הונחו בתוכה? העוד מלווים אותה מלאכי החזון והשאיפה, החלוציות וכוח הנעורים, אשר ליווּה מראשית צאתה לעולם?
ההסתדרות ירשה מהתנועה את נכסי הרוח ונכסי האנוש שלה. כל המחנה הזה לקבוצותיו ולחלקיו, אשר בנה את התנועה, אשר הרחיב את שורותיה, אשר יצר את יצירותיה, נכנס כולו בלב ונפש להסתדרות לבנותה, להקימה ולהאדירה. גם המפלגות הכניסו להסתדרות – מלכתחילה או בדיעבד – את מהותן העצמית, את תכנן ואת חיל העבודה שלהן. היתה כאן לאחר מחלוקת קשה התמזגות ציבור הפועלים על שדרותיו, זקן ונער, חלוץ וּוָתיק, עירוני וכפרי, סופר, מורה ופועל, בתוך היצירה החדשה. ואם גם נמשכה אחר כך עוד מלחמת המפלגות היתה זו בעיקרה מלחמה על ההשפעה בתוך ההסתדרות, מלחמת חלקים במסגרת השלם,– הפרטים בתוך הכלל, אבל כוח היצירה שהיה אצור בתנועתנו כילכל והזין את כל ההסתדרות מתחילת קיומה.
ההסתדרות נוסדה בימי שהות בארץ המשלחת המפורסמת של דה לימה וסימון, אשר הציעה הצעות על ביטול קבוצות והתנגדה לרכישת העמק על־ידי הקרן הקיימת. הימים היו ימי משבר קשה בציונות. זאת היתה השנה שלאחר פרעות ירושלים ואבדן תל־חי; וזה היה בשלהי ועידת לונדון הראשונה, עוד לפני היוָסד קרן־היסוד, בשעה שלהסתדרות הציונית היתה עדיין רק החלטה בלבד על יִסוּד הכלי הפיננסי הזה להתישבות ולעבודה בארץ־ישׂראל; וזה היה אחרי ועידת הקבוצות בטירה אשׁר קָבלה מרוֹת על ההתנכרות וההתנקשות בנפש מפעלנו ועל החורבן וההרס אשר ההתישבות הקבוצתית שלנו הועמדה בפניהן, מחוסר הפעולה ומהסתלקות מהאחריות מצד ועד הצירים של הימים ההם. אולם ההסתדרות עמדה אז בפרץ בכוחה הרב, ברצונה הדרוך, בכוח התנועה, בכוח מהותו של הפועל העברי בארץ ותפקידו, וּמילאה שליחותה ככוח דוחף ומעורר להגברת מפעל התחיה בארץ, זה היה הכוח הנבואי בציונות ובעם, המוכיח וקורא, בדברים ובמעשים, לעם לתת יד חרוצים למפעל ההצלה של עצמו, המוכיח לשריו וטפסריו, המקונן על אסונו וצופה לראות בנחמתו.
דרכה של ההסתדרות בפנים היתה דרך שמירה על היש, התבצרות בשטח הכיבושים בעבודה, ודרך ההרחבה, דרך נאמנות לעליה, קליטתה בעבודה, בארגון ובמחשבה. בעבודות הארגון הצליחה לחזק את הציבור, העבירה אותו דרך המכשולים הראשונים במלחמה עם נותני העבודה הגדולים והקטנים, ליוותה אותו במלחמתו העקשנית במושבה; הדריכה אותו בכיבושיו ההתישבותיים. אולם כשרצונות ההרחבה עברו את גבולות היכולת באו העמידה והאכזבות. מכאן נבעו בעיקר כשלונותינו בפנים, מתוך העמסת עול חוסר העבודה על כתפי ההסתדרות והמוסדות, אשר לא יכלו שאתו. אכן גם זולת זאת שילמנו מס כבד, דמי לימוד יקרים, גם לחוסר הנסיון בעבודה המשקית העצמית שלנו, גם לחבלי העליה והיקלטותו של החלוץ בעבודתו; גם לתקלות בציבור ולנגעים הפורחים במחנה בימי חוסר עבודה ומשבר. מי שנמצא קודם עמנו, והיה לצרינו, נפלט מתוכנו בכוח גלי התנועה; ומי שהיה עמנו, עצם מעצמנו, פנה לשבילים צדדיים ונטה אהלו בכרמי זרים. אך ההסתדרות גברה על הכל, והמחנה שלם. מצד אחד הזדקנה התנועה בעשר שנים, התעשרה בנסיון והתחזקה בעמדותיה, מצד שני שופעים בה צעירוּת ורעננות מכוח העליה והתנועה מבחוץ ומבפנים. נתמזגו בה הכוחות הצעירים מהגולה ומהארץ. התנועה הקיבוצית אשר בראשיתה של ההסתדרות התבטאה בקבוצה הקטנה עם השאלות להיות או לחדול, שניסרו בחלל עולמה, התרחבה בכמות והתעמקה בתכנה; וכאז כהיום – אתה הנכונות לחיים של עבודה ויצירה: בימי חוסר העבודה והסיוע נלחמה גם על העליה; בימי המשבר הכלכלי – גם על התישבות חדשה. אמונתה בהשפעת המציאות על החזון והחזון על המציאות היתה בה תמיד. גדולה נאמנותו של הציבור להסתדרות, לאחדותו ולארגונו. בשנות מבחן לא התנכר הציבור לעצמו, לחברתו, הוא נשא בעול לפי כוחותיו, נענה לכל קריאה, עזר באונו ובהונו; הוא שרה עם ימי סַקר ויכול להם. אכן לפנינו עכשיו מכשולים קשים יותר: בתוך משבר קשה פוליטי וכלכלי נתונים אנו. הבה נקווה כי נתגבר על אויבינו מבחוץ ואף נחזק את הבדקים מבפנים בכוח איחודנו, בכוח ההסתדרות. נרה יאיר ויזרח.
תרצ"א
הח' י. לופבן כותב (ב“הפועל הצעיר” מס' 10):
“הועד הפועל של ההסתדרות, אשר החליט לציין את חג חמש עשרה שנה לקיום ההסתדרות על־ידי כינוס מועצה מיוחדת מוקדשת לעניני תרבות, קלע בזה אל בבת עינה של השאלה המכריעה בחשבון דרכנו”.
אתיתי להזכיר, כי בשאלות הנקראות “עניני תרבות” דנה ועידת ההסתדרות לפני שנתיים בהרחבה. אולם לא רב היה יבול המסקנות של הדיון ההוא. אמנם, תכנן המעשי היה חשוב מאוד, באשר הוחלט על הקמת מוסד מרכזי לפעולה התרבותית ועל הפרשת אחוז מסוים לטובתה מהריוח הנקי של המוסדות המשקיים; אבל מכל הדיון הארוך, אשר ב. כצנלסון הקדיש לו שעות אחדות, ואשר שורה של חברים התוַכחו בו רבות, לא מוּצה בהחלטות אף קו אחד, אף פסוק אחד לעצם השאלות, בהן התיגעו המרצה והמשיגים עליו. וגם מועצת ההסתדרות הוקדשה ברובה לעניני תרבות, ושוב אותן התוצאות. על כן אני סבור שמועצת ההסתדרות הבאה לפנינו, אם עליה להתעכב על עניני תרבות אחדים (וגם על עניני חינוך), תעשה נא זאת בעיקר בקשר עם הצעות מעשיות, כגון קביעת מס וכיוצא בזה, ואולי גם בקשר לשורה של כללים ותיקונים בנוגע להפצת השפה בין ציבור הפועלים.
עם זאת לא אצטרף לדעתו של הח' לופבן, הרואה בעניני התרבות שאלה המכרעת בחשבון דרכנו. ציבור הפועלים טעון עכשיו הוראה מחודשת ומחדשת לגבי שאלות עיקריות, עד כמה שהן מתבלטות בעבודה, ועד כמה שבירורן יכול להיות בהסתדרות, כלומר, בגוף הציבורי המארגן אותו כעובדים והמאחד אותו. בהיוָסד ההסתדרות לפני 15 שנה, באחדה 4400 חבריה, היו אלה בני רצון מאוחד ומשותף, למרות היותם מפולגים בשתי המפלגות הגדולות (מלבד הקבוצות הבלתי מפלגתיות). רובה המכריע של ההסתדרות היו גושי העליה השניה “החלוץ” ו“השומר הצעיר”. אולם ההסתדרות, המכילה כיום רבבות חברים, האפשר להגיד בבטחה, שהיא גם מאחדת אותם כציבור בעל רצון מאוחד ומכוּון לגיבוש מעמד העובדים, לבנין העם והארץ? הח' לופבן מדגיש, כי מחננו מתקרב למאת אלף. ובכן, היא הנותנת: הרי חייבת ההסתדרות להוליך את הציבוּר הזה בדרך ישרה וברורה. מהי דרך החיים בה ילך העובד? היגביר את השיתוף עם חבריו, וכיצד? היראה את חיי העיר כחיים הרצויים לו, או הישאף אל הכפר?
הקואופרציה בעיר, הצורה הבולטת ביותר של עבודה משותפת בעיר, אחת המצוות המקובלות של תנועת העבודה בעולם ובת הטיפוחים שלה במשך שנים רבות, גילתה אצלנו בשטחים ידועים קוים שליליים בדרך התפתחותה. והנה נשמעים קולות של התנגדות לקואופרציה מכמה וכמה צדדים. התחיל הדבר אשתקד מפירוק הקבוצות הקבלניות בחיפה. והח' א. רבינוביץ מירושלים הרחיק לכת ממועצת פועלי חיפה, המסתפקת רק בפירוק הקבוצות הקבלניות בבנין, והוא תובע את פירוקם של הקואופרטיבים היצרנים בירושלים. נמצא, שאין עצה ואין תבונה בהסתדרות לגבי סטיות של קבוצות שלמות של פועלים קבועים במקצועות יסודיים בארץ. והלא אפשרי הדבר, שמחר תישמע התביעה לביטול הקואופרציה החקלאית והקבוצות במשקינו. יש צורך בדיון כולל ומוסמך בשאלה זו במוסדות ההסתדרות, ואולי גם במועצת ההסתדרות. כאן לפנינו שאלת הדרך, כיצד יכוון הפרט את צעדיו בעיר, וכיצד יכוונו הפרטים המרובים את צעדיהם בעיר? הלהמשך התאמצות לקראת צורות שיתופיות וקואופרטיביות או – להתרחקות מהן?
הבריחה מהכפר לעיר (ייתכן שנפסקה עכשיו, או שנחלשה) היתה נתפסת אצלנו בעיקר מבחינת צרכי מלחמת כיבוש העבודה במושבה. כי היות ומלחמה זו מחייבת גיוס מחנות עובדים במושבה, והיות ובה בשעה חלק גדול מהמחנות הנשלחים למושבה, עוזב אותה, וחזית זו אינה מתמלאת – על כן דואגים אנו שוב, כיצד להשלים את החסר. אולם עם חיל העוזבים, עם אנשי־החיל בעצמם, היו נגמרים כל חשבונותינו לאחר חזרם מהמושבה העירה. שם נפסקת כל תביעה אליהם. ואחרי כל טיפולנו בחומר הזה בגולה – בהכשרה חלוצית ובתנועות הנוער – חלק גדול הימנו אבוד יאבד מאתנו כאן בארץ. ראיתים ופגשתים, את היוצאים מהכפר או המשתחררים מהקיבוצים למיניהם זמן־מה אחרי עלותם לארץ. אין אנו מגישים להם בעיר שום דרישה, שום שטר, מאחר שבנוגע לשטר הקודם פשטו את הרגל. מצד אחד שם בכפר – מחנה עמוס חובות, מצד שני, כאן בעיר – חופש: אין עומס, אין חובות. שום תביעה לישוב העירוני העובד, החוסה לפי שעה בצל ההצלחה (מלבד אילו תביעות להתנדבות כספית לפעמים – שאינה מחייבת סוף סוף – ולהצבעה בשעת בחירות). ישוב עירוני של שלושים רבוא נפשות בארץ, המכיל באופן יחסי אחוז גדול יותר של כוחות צעירים מאשר ישובי יהודים רגילים בחוץ לארץ, ואשר כאן היא התחנה האחרונה שלו, והוא היסוד לבנין הארץ – מה תובעים אנו כאן מהדור הצעיר שלו, וכיצד תובעים?
והנה, בליטא, אשר כל הישוב היהודי שם הוא קטן יותר במספרו מאשר הישוב העירוני בארץ, שם יש הכשרה חלוצית לגוניה, המקיפה אלפי צעירים וצעירות עברים, העוזבים את העיר והעיירה והולכים לעבודה ולכפר. היש גם בארץ הכשרה דומה לזאת ובכמות שכזאת? המרובים הם ההולכים לעבודה ולכפר במכוּוָן מבין הדור הצעיר שבערי הארץ? עד כמה שנעשית פעולה בכיווּן זה על־ידי מחנות העולים, הנוער העובד, הבחרות הסוציאליסטית ו“השומר הצעיר”, המקיפים כבר חוגים מסוימים, הרי מוגבלת היא עדיין בגיל ידוע. ואולם למעלה מהגילים, אשר ידן של תנועות אלה מגעת אליהם, שם גושים רבים של עובדים צעירים. והנה, אין אנו מקיפים אותם בתביעות התנועה. וכאן עקב אכילס של עבודתנו. כי מצד אחד אולי נרכוש לנו השפעה כל שהיא (בת חלוף) על המעמדות הבינוניים; אולם מחיר יקר נשלם בעד זאת, מחיר נשמתו של הדור הצעיר. כי את אשר הדור הצעיר בגולה שלל וברח הימנו שם, זה ישמש לו כאן שוב אחיזה במובן הכלכלי והחברתי; ואת אשר היה לו שם לנקודת משיכה – תנועתנו עם כל ציוניה ויעודיה – יוזנח על ידו בארץ.
ואינני מתכוון ברגע זה למוסד מסוים, אלא ליחסה של התנועה כולה. לא התוינו את הדרך, לא הבענו דברים ברורים לדור הצעיר בעיר. לא ערכנו תכנית פעולה כוללת, מתמדת ומקיפה לחזית הזאת.
נתבונן נא היטב סביבנו, האין חיי העבודה והקשרים עם ההסתדרות אצל רבים רק חלום רע של עשר, עשרים שנה, מקרה קשה, כמעט אסון בחיים, אשר יש להיאבק אתו בכל האמצעים, כדי להיחלץ הימנו, או לכל הפחות כדי להציל את הבנים ממנו? האין רבים מאתנו חוזרים כאן, אם גם לא בפרסום, על מעשי אחינו ואחיותינו הפועלים העברים באמריקה, אשר לא חינכו את בניהם שם לעבודה, אלא לפרופסיות חפשיות ולמסחר וכיוצא באלה? ויש כבר בתוך ציבור הפועלים בעיר שכבות שלמות של הורים לילדים ולנוער. המכוונים הם אותם לעבודה ולכפר, או מכינים מהם מחנות, מחנות של בעלי דיפלומים ובעלי משרות?
תרצ"ו
קראתי את זכרונותיו של הח' צבי סוכובולסקי מימי עליית התימנים למושבות, ואת אשר נתקבלו שם בסבר פנים יפות; וקראתי גם את “ממגילת התימנים” של הח' ח. שורר, שבה הוא מביא קטעים על היחס השלילי לתימנים מצד האיכרים במושבות בימים ההם. והנה, אין בדעתי עכשיו להוסיף על הגון הנעים יותר והקל בהארת המציאות ההיא או על הגון המריר והקשה. רציתי רק לנגוע בצד אחר של פרשת התימנים, בצד הקשרים שלהם אתנו והקשרים שלנו אתם. אמנם, המון עובדות של רדיה בפרך בעובדים חלשים, בנשים וילדים, ושל אכזריות והקשחת הלב מצד רבים מבין האיכרים במושבות חרותות בתולדות התימנים במושבות; ואמנם, לעומת זאת, מצד הפועלים (וגם מצד חלק של האיכרים) יש לרשום שנות טיפול נאמנות בעובדים התימנים במושבות מצד שורות חברים וחברות מתוך התמסרות אנושית ולבבית. ואף על פי כן, אי אפשר לבלי לציין, כי במובן ידוע גם כלל הפועלים לא יצא ידי חובתו במידה מספקת לגבי העובדים התימנים. כי מה היה תפקידם הסוציאלי של האיכרים לגבי התימנים? אילו חובות הוטלו עליהם, ומה נדרש מהם? – עבודה לתימנים. ויכולנו להגיד: אילו באמת היו מקבלים אותם האיכרים בסבר פנים יפות ומספקים להם עבודה בתנאים הוגנים – דיינו; ואילו לא קרה מעשה מקוב ברחובות, ואילו לא הוכו התימנים בזכרון יעקב, בכרכור וביבנאל, ואילו לא הצליף אותו פלוני בן פלוני במגלב על גבי התימניות שלקטו זמורות בכרמים, ואילו לא קרא אותה שעה: “אנא מוש ישראל!”1 – דיינו. כי מה אפשר היה לדרוש מאת האיכרים במושבות יותר מעבודה? (הן, אם הושיבו את התימנים ברפתות, הלא ברור, כי לא היו מוכנים עבורם בתים מראש, וכי לפתרון שאלת הדירות לתימנים היתה נחוצה עזרה ישובית. על זאת הן אי־אפשר לחלוק). אולם גם אחרי כל אלה, כלומר, אף אילו התרחשו הנסים הללו, אשר לדאבוננו לא התרחשו, היו נשארים התימנים במושבות יסוד עובד, חלק מציבור הפועלים. ומה היה תפקידנו שלנו לגבי חלק זה, אשר עלה אלינו מעולמות רחוקים, רחוקים במקום ורחוקים בזמן? – תפקידנו היה לארגן אותם, לקשור אותם באמת אל הכלל המאורגן כחלק הימנו; ותפקידנו היה לשתף אותם בעבודת ההתישבות, עד כמה שאנו נשאנו את העבודה הזאת על שכמנו; ותפקידנו היה להכניס אותם בחברתנו, להוות להם חברה. כי איזו חברה אחרת היתה נאותה להם: האם חברת האיכרים, נותני העבודה? והלא אין מדרכו של עולם, שנותני עבודה ופועלים ייארחו יחד בחברה כשוים. חברתם הטבעית של העובדים האלה יכולה היתה להלכה להיות רק חברתנו שלנו, חברת העובדים, שקדמו להם בארץ בזמן ובמספר. והנה אנחנו לא מילאנו את תפקידינו אלה במידה מספקת מני אז ועד היום.
כתום השנה הראשונה לעליית התימנים הגדולה מוכרחים היינו להפסיקה. הזרם פרץ למאות, והלך והתרחב. אותה שעה נסערה מאוד גלות תימן ונזדעזעה ת“ק פרסה על ת”ק פרסה. ולו יכלה ארצנו להכילה, היתה פורצת אליה ברובה. מעטים היינו אז החולמים, אשר חלמנו על גאולת תימן שלמה. אמרנו, תחוסל פינה אחת של גולה עניה וסוערה, ויימחה כתם כהה זה. והמדובר היה על 30,000–40,000 נפש. אז היה זה חלום. להגשימו אפשר היה על ידי תכנית ישובית רחבה. אבל ההגשמה לא באה. בראשיתה של הדרך עמדנו ומאז צועדים אנו בה לאט, יותר מדי לאט. מסופקני, אם עליית התימנים במשך רבע מאת השנים הגיעה במספרה לריבוי הטבעי שלהם שם. גם במובנים אחרים לא הרחקנו לכת לגבי התימנים. שכונותיהם בערים נשארו מה שהיו – רחוקות מן הישוב ולא מזהירות במצבן, וגם במושבות כך. עם תנועתנו התקשרו מעטים. ואפשר לומר להפך: תנועתנו קשרה אליה מעטים מאוד מהם. שני עולמות. מזרח ומערב. ולא על נקלה יגושר הגשר ביניהם. יש “התאחדות העובדים התימנים”, וכן גם בין הנוער העובד נמצא לא מעט חברים תימנים; וגם בקיבוצים – בודדים מהם (אולי לעשרות אחדות יגיעו). אבל אלה הן התחלות מצערות בעצם. היש שנוצר, הן הנקודות הישוביות של התימנים: השכונות והמושבים. אולם גם אלה לא התקדמו למדי במובן הציבורי. ומחנה־יהודה (ליד פתח־תקוה) עדיין שקועה במחלוקת ושסועה, כאשר היתה מראשיתה לפני 23 שנים. שם, בתימן, היהודי התימני מושפל בין בני הנכר (לא תמיד ולא בכל מקום). אבל בינו לבין עצמו הוא מכובד למדי. ישובי היהודים שם הם חטיבה אחת, עדה אחת – אחים. בודאי, לא שוים במובן הכלכלי, אבל כולם יחד, הכלל שלהם, מכובדים בינם לבין עצמם. וכאן, בארץ – אחרת, אחרת. כי ישובי התימנים היהודים בין אחיהם היהודים אינם כשוים בין שוים. שם בכדי שהתימני ירגיש את עצמו חפשי, בן מלך, משבט יהודה, צריך היה רק להסיח את דעתו מהסביבה הנכרית ההיא, מאדוני הארץ ומעם הארץ ולהתיחד עם עצמו ועם תורתו. אללי, כי כאן בכדי להגיע להרגשה כזאת עליו להתעלם מסביבת אחיו בני עמו, להתעלם הימנה כליל.
היש לזה תיקון? היכול להיות לזה תיקון בתוכנו, בתוך ציבור הפועלים? אנו טרודים מאוד בעבודתנו. אין לנו פנאי לפתור כמה וכמה שאלות פנימיות בינינו לבין עצמנו. אולם נראה, שהחובות אשר הסחנו את דעתנו מהן בהיותנו מעטים, רובצות ומשתרגות עלינו עכשיו ומכריחות אותנו לשעות אליהן. הן ציבורנו הוא כבר בר־מצוה, בר־חובות – וגם בר עונשים! ואם לא ימלא את חובותיו, ייענש קשה. ובה במידה שיוסיף להתרחק מאחים עובדים כן יתרחקו הימנו. לפנים אמרנו, כי יש לתת לתימנים לסמוך על כוחותיהם שלהם. אמרנו: אַל אפוטרופסות! קיוינו, שיקומו להם מתוכם עסקניהם ומנהיגיהם. גם סייענו לכך ככל האפשר אז. ובינתים נמנענו מהדרכה רצינית ומתמדת. אבל, נראה, שלא לגמרי צדקנו. נראה, כי נחוצה היתה הדרכה, כי זו היתה עוזרת להם יותר ומכוונת יותר. ואשר לדרך התישבותם, אכן בהתחלה דוקא שאפנו לישובים מעורבים: מושבי הפועלים הראשונים, נחלת יהודה ועין־חי, היו צריכים לפי התכנית להכיל בתוכם חלק גדול של מתישבים תימנים. אבל הנסיונות האלה לא נמשכו עוד: היסוד של בחירה עצמית בהתישבות מנע אחר־כך צירופם של תימנים בנקודותינו. המעט אשר הוקם ונבנה במשך השנים, נעשה על טהרת הסתגרות השבטים משני הצדדים: האשכנזים והתימנים. והנה הפרינציפים נשמרו, אבל התוצאות הן בלתי מספיקות. בראשונה היה טעם מיוחד ליסוד הבחירה העצמית ביצירותינו הישוביות. חבורות קטנות של חברים לעבודה, לפעמים גם מעיירה אחת בגולה או בעלי עבר משותף בארץ, מקושרים קשרי ידידות – רק כאלה יכלו להעפיל יחדיו לקראת המפעל ההתישבותי הנועז בתנאי המחסור ובתנאי המלחמה מפנים ומאחור. אולם אחר כך הלא יצאנו לדרך הרבים, לישובים גדולים של מאות חברים עובדים, הבאים ומצטרפים לראשונים. ובלי ספק שתוכן הבחירה העצמית עכשיו הוא אחר במקצת מתכנו אז. והנה עבר גל אחד של התישבות – בעמק, והעובד התימני לא צורף לנקודותינו ולחברתנו; גל שני, התישבות הקישון – גם כן לא, גל שלישי, עמק חפר – גם כן לא. יסוד הבחירה העצמית לא הביא לידי בחירה של עובדים תימנים בתוך התישבותנו. לא גושר שום גשר גם אצלנו העובדים בני מעמד אחד בין עדה לעדה בהתישבותנו. עובדה היא, כי בתוכנו וסביבנו יושבים התימנים העובדים. הם סביבנו, ואנו סביבם. ולא קרב זה אל זה. והנה תנועתנו דוקא לא התעלמה מצורך אחדות זה, ומחובה ישובית זו, ומחובה מעמדית זו. היא ציותה להתקרבות לתימנים ולשיתופם בעבודה וביצירה ככל האפשר. ובכמה וכמה ועידות ומועצות חשובות נתקבלו החלטות מפורשות בנידון זה. אולם הפקודות האלה של התנועה לא נתקיימו, חובות הלבבות האלה לא שולמו עדיין. ואם נוצרו נקודות התישבות מיוחדות לתימנים, הרי גישתנו אליהן – עד כמה שישנה – אינה אלא גישה מן החוץ.
על כן אולי ננסה מעכשיו ללכת בדרך אחרת, בדרך של שיתוף יתר וליכוד יתר, בדרך של אחדות בתוך מעמד העובדים? הנה הקיבוץ המאוחד דומני צעד צעדים בדרך זה. אולי גם הקיבוצים האחרים והמושבים והארגונים והפלוגות היו מנסים לעשות משהו בכיווּן זה? מאוד לא קלה דרך זו. לא אשלה את עצמי. ידוע לי היטב היטב, מה רחוקה הדרך להתקרבות של ממש, להתקרבות חברתית. ותפילתי, כי נתיצב לצעוד בה צעדים ראשונים. הדרך הרחוקה הזו היא המוליכה לליכוד כוחנו ולאחדותנו.
תרצ"ו
-
“אינני יהודי!” ↩
משנת תרפ“ה ועד היום התקדמנו מבחינת אחדותנו הפנימית: בוצע איחוד המפלגות הגדולות, ומחננו ברובו שלם עם עצמו. ומה היה מצבנו אילו מצאתנו שעה זו מפוררים? מי יודע, אם היינו יכולים לעצור כוח להגיע לעמדות ההכרעה בציונות ובישוב. גידולנו ואיחודנו – אלה הם הקוים העיקריים בהתפתחותנו במשך עשר השנים האלה; אולם הפעולה ההתישבותית בכפר והקואופרטיבית בעיר אינה משיגה את התפתחות הישוב וציבור הפועלים בתוכו. עשר השנים האחרונות העבירו את חיי השיתוף מעשרות ומאות למאות ואלפים הן במשק החקלאי והן במשק הקואופרטיבי (אמנם יש שהקואופרציה נהפכת למעין חברה של יחידים לשם עליה כלכלית, אולם היא עשויה עדיין להיות נתונה לביקורת ציבורית). עשר השנים תרפ”ה–תרצ"ה היו במובן ידוע שנות התבססות המשפחה במשקינו; גידלנו דור ילדים ונוער הממשיכים בעבודתנו. אולם, ביחוד יש לציין את עשר השנים כתקופת ההורים במשקינו, בהן עלו לארץ הורים של המוני חברים ונשתקעו במושבים ובקבוצות. אמנם עדיין אנו מבקשים את הדרך ליצירת ההרמוניה השלמה והשלוה בין שלושת הדורות: הזקנים, ההורים והילדים. אבל נוצרה מציאות קיימת ומתפתחת, ובאמת־מידה המונית, ולא בתורת הלכה, אלא כפרק מההוי: מאות נפשות יהודים מגיל זקנה ושיבה חיים ומתפרנסים יחד עם דורות הביניים ועם הילדים והנוער במשקי העובדים.
והנה דוקא לאחר שנסללה הדרך, דוקא לאחר שישנה האפשרות לקרוא לכל העובדים שילכו בה, כי היא מבטיחה קיום אנושי הגון והיא הגואלת מכמה וכמה מכאובי המשטר הקיים – בכל זאת אין אנו עושים פעולה מספקת להוליך את העובד העברי בארץ בדרך החיים הזו. האור והבריאות הנפשית והמרץ השופעים מההתישבות העובדת היו צריכים להיות מורגשים בכל בית ומשפחה של העובדים בעיר. עשרות שליחים בגולה מקיימים תנועה חלוצית מסועפת, אף־על־פי שרק צמרתה מגיעה לארץ ונופה נשאר בגולה, מאין אפשרות עליה. ודוקא בארץ, לגבי ההמונים החיים בתוכה, לא עשינו עבודת הסברה מספקת. אנו רואים את יוסף ברץ באמריקה, בגליציה, בוינה, באפריקה הדרומית – אבל אין אנו רואים אותו בתל־אביב או בחיפה בתוך המוניהן, בתוך עובדיהן, בתוך הנוער שלהן. אשתקד עבר ביעף צבי ליברמן בתל־אביב ודלה מהעיר מספר נרשמים בארגונים להתישבות בכפר, והיום הוא כבר שוב בארצות רחוקות, ופעולתו בארץ נפסקה. הנוער הארץ־ישראלי מגיע לאלפים רבים, אבל רק מאות הימנו נתונים בחבלי קסם התנועות הקיבוציות שלנו, או הבחרות הסוציאליסטית; וכל שאר המוני הנוער עומדים מן הצד, איש בפינתו. אבל מדוע אין הנוער שלנו המאורגן בתנועתנו נלחם את מלחמת כיבוש הלבבות? מדוע אינו תוקף וצר על העיר לקרוא את האלפים והרבבות לחיים בריאים יותר, לחיי כפר ועבודה, לחיים פשוטים וגאים?
אשתקד היו עונות התגייסות לעבודה חקלאית, עונות קצרות להתגייסות קצרה, פרי התלהבות קצרה. והנה השנה לא נשמעה אפילו קריאה כזו. אותו קול אשתקד היה לא קול קורא לדרך החיים, כי אם להתגייסות זמנית. לא הייתי מחסידי התגייסות כזו מאז ומעולם. גם שעה שאוסישקין קרא לפני שלושים שנה לעליה לארץ לשם עבודה בה במשך שלוש שנים לא הרנינה קריאה זו את לבי. ובאמת גם לא ראינו אז את צבא העבודה הזה בארץ. ורק קריאתו הנלהבה של יוסף ויתקין לעלות לארץ לחיות בה ולעבדה, היא היא שזרעה את גרעיני העליה השניה, אשר הצמיחה את ראשית הישוב העובד והמאורגן. על כן יקומו נא עתה חברי יוסף ויתקין וירימו את קולם לציבור העברי שלנו בערים וידריכוהו מנוחה, ויתבעו ממנו את חשבון עולמו ועולם עמו בתוך הארץ, ויוציאו אותו לכפר העברי, למושב ולקבוצה, למען ישתף את עצמו, לא לחודש ולא לשנה, אלא לעולם במחנה העובדים היוצרים את הכפר העברי ואת החיים החדשים בארץ. בפני הבריחה מן הקיבוצים ומהמושבה לעיר ומן החקלאות לבנין, אין עדיין תריס אחר, אלא דרך התביעה וההסברה – דרך הרוח. בל נלא מלשאת את דברינו בין ההמונים בעיר. יכולים להיות לנו שבילים ללבו של העירוני, בין אם הוא פועל חבר שלנו העומד על פרשת הדרכים, לעבור מחיי עבודה לחיי ספסרות וניצול, בין אם – עולה חדש או עולה חדשה ובין אם נוער מתבגר. יבואו נא זקני התנועה עם עתרת התלהבותם וידברו ויקראו ויחנכו את הישוב אשר גרעינו עדיין בריא, אלא שהוא חי ללא דרך וללא חשבון. וראו זה חדש – ה“פדלר” היהודי, מיודענו מאז, הנה היגר ועלה לארץ ופרה ורבה בתוכנו: החל במוכרי השרוכים וגומר בקלגסי סוחרים־ומוכרים ברחובות: זה משקפים וזה מספרים, וזה בלואי מעילים ומכנסים. אֵי הקול, קולה של תנועתנו, אשר יישמע ויגיע גם לאזניהם ויקרא אותם בכל הרצינות להצטרף אל העובד העברי הבונה עתידות עמו והמחדש את חייו? אי הקול אשר יוציא אותם מבין החומות אל נהלל ועין־חרוד, אל עולם העבודה הישרה, ממנה מתפרנסים עובדים ישרים, שם זקנים על משענתם יהלכו ללא מחסור, וילדים ירונו בחוצות, שם אין ילדים עזובים, אין גנבים ואין שוטרים, אין משרתים ואדונים ואין פושטי יד.
ובשעה זו, בשעת עליית ההמונים לארץ, יש לשאול את התנועה הקיבוצית: מה ענינכם, חברים מהקבוצות והקיבוצים, עכשיו? האם דוגמה בלבד? האם – להתחיל בדוגמה ולהמשיך בה בתורת אי קטן בים הגדול? האין לכם תכניות של כיבוש הלבבות, האם חסרה לכם אמונה בכוחותיכם, בכוח השפעת הדוגמה היחידה בעולם למרחב ולהיקף כזה אשר הגעתם לו? ואם יש – אימתי תטו כתף למלחמה, לקרקר ולשנות את ההוי ההולך ומתהווה?
עמלים לשַׁמֵר את חילוקי־הדעות בינינו, או ליַשׁבם – נשׁארים אנו כולנו בודדים בישׁוב, העושׂה דרכו־לא־דרךְ וללא יד מכַוֶנת. תנו יד לגיוס כל כוחות השפעתנו. הלא: “עזור לעצמך בין חבריך ועזור לחבריך בעצמך” – אתם המקיימים תורה זו – למה תתמהמהו ללמדה לאחרים? מרגלית יקרה ניתנה לתנועתנו, והיא העזרה ההדדית, ואין אנו תולים אותה כפנס מאיר בראש חוצות.
ארגוני הנוער שלנו נשענים ברובם על התנועה הקיבוצית. וחולשתם בארץ היא במידה מרובה פרי התפוררותה של התנועה הקיבוצית. ואולם, אילו יצאה התנועה הקיבוצית להסתערות המונית אמיצה ומתמדת על העיר והמושבה, כי אז היה רב כוחה לקחת שבי מחנות נוער מהדור הצעיר בארץ, לשחרר אותם מקסמי הכזב של העיר, לארגן אותם במפעלים כלכליים ולתת להם שדה פעולה בחרושת ובחקלאות על בסיס שיתופי. ודוקא בימים האלה תנועת ההתישבות מפולגה. ואף אין אנו עושים דבר וחצי דבר, כדי להבליט את הקוים המשותפים שבין התישבותנו המושבית לקיבוצית. כאן הלא מותר לכל הדעות ללכת נפרדים בריש גלי. אולם, גם התנועה הקיבוצית כשהיא לעצמה אינה מאוחדת ואינה פועלת בכוח מאוחד. ולא עוד, אלא שלגבי החזית העיקרית של כל עבודתנו, לגבי חינוך הנוער, היא מפולגת ומפלגת ביתר שאת, בכל כוחות התנופה שלה. אולם לא כך צריך היה להיות. צריכים היו להמציא דרכי פעולה משותפים לתנועה הקיבוצית, אפילו אם אי־אפשר להגיע בתוכה, לעת עתה, לידי איחוד גמור מבפנים. ויחד עם זה יש לעיין, אם באמת אי־אפשר להגיע בתנועה הקיבוצית לידי איחוד גמור? הכלה ונחרצה? מי הוא שגזר זאת דוקא על הגרדה המצוינה ביותר בחזית שלנו לחלוציות ולנאמנות? ואם שר הגלות הוא – נשוֹר אתו ונוכל לו; ואם מסורת עבר רחוק או קרוב, הדי מוצאים ומחיצות מארצות שונות – עד מתי ניכנע להמשך המסורת בלי להתקומם לה ולנצחה? לצערנו, הולכים אנו דוקא ומתרחקים זה מזה, והפלגים הולכים ומעמיקים את אפיקיהם. הדברים מכוּוָנים כלפי הקיבוץ המאוחד, חבר הקבוצות וגורדוניה ותנועות הנוער השונות.
“השומר הצעיר” נתבע לאיחוד בשתי חזיתות: ראשית – לאיחוד בתנועה הקיבוצית, והשנית – לאיחוד פוליטי במפלגה. אולם בעיקר ידובר כאן על האיחוד הפוליטי. נראה לי, שהוא הקובע, ושאחרי איחוד זה יוכל לבוא איחוד התנועה הקיבוצית. על כן משנה אחריות חלה על “השומר הצעיר” בשעה זו. ואמנם במועצת “השומר הצעיר” בחדרה לא התעלמו משאלת האיחוד ומהאחריות הכרוכה בה. “השומר הצעיר” דן בה, אבל לא הגיע עדיין לפתרונה. הן ולאו ורפיא בידיה. וכאן הרע שבדבר. השעה דוחקת. אסור להלין את הפתרון.
בהחלטות מועצת “השומר הצעיר” קוראים אנו כתוב ושנוי ומשולש על הצורך באיחוד פוליטי:
“בתנאים האלה דרושה יותר מאשר תמיד מפלגת פועלים מעמדית מאוחדת ורחבה, אשר תוכל לעמוד על משמר היעודים הציוניים והסוציאליסטיים של תנועת הפועלים. אולם, הננו רחוקים מקיום כוח מעמדי כזה. במשך השנתיים האחרונות לא חלו במפלגות הקיימות שינויים כאלה, אשר יאפשרו איחוד איתן על יסוד פרוגרמה מינימלית המוצעת על ידינו. למרות התמודדות המגמות במלחמה סביב ההסכמים עם הרביזיוניסטים, לא נתעוררו עדיין במפלגת הרוב כוחות, אשר יהיו מוכנים להילחם על איחוד פרוגרמתי אתנו”.
“במלחמתנו על הנחלת דרכנו הפוליטית לכלל המעמד, הננו רואים כמגמה הרצויה את הצטרפות תנועתנו כאבנגרד פוליטי בעל כוח מלוכד ומדריך למסגרת מעמדית רחבה ומאוחדת, אשר תהיה מושתתת על פרוגרמה ציונית וסוציאליסטית מינימלית עקבית”.
“בד בבד עם כל הפעולות הנ”ל עלינו לגייס את הציבור בכדי שיחד אתנו יתבע בלי הרף וללא ליאות את האיחוד המעמדי הרחב על יסוד הפרוגרמה המינימלית המוצעת על ידינו".
אולם את תביעת האיחוד המעמדי הרחב משלב בינתיים “השומר הצעיר” בלי הרף וללא ליאות בביסוס מפלגה חדשה בפני עצמה, זאת אומרת – בפילוג חדש בתוכנו. ולא היא. לאור הכרת ההכרח באיחוד מעמדי פוליטי רחב חייב “השומר הצעיר” להמשיך בתביעה ובלחץ לקראת איחוד, ולא לגשת ליצירת מפלגת “בינתיים” עד שיבוא האיחוד. אין זו עמדה רצינית ולא פעולה רצינית.
ויש צורך גם לבדוק שוב את עצם הענין. מה מעכב את “השומר הצעיר” מהצטרף למפלגת הרוב? מה הן הסיבות החשובות המפרידות בינו ובין מפלגת פועלי ארץ־ישראל?
בפרוגרמת מינימום צוינו בהחלטות מועצת “השומר הצעיר” הנ"ל ט' סעיפים כדלקמן:
א) השתתפות בהסתדרות הציונית ובקרנות הלאומיות;
ב) חלוציות;
ג) הכרה בתפקידו החלוצי של ציבור הפועלים במפעל ההתישבותי בארץ;
ד) חיוב מוחלט של התנועה הקיבוצית והגנה אקטיבית על קיומה והתפתחותה;
ה) שפה ותרבות עברית;
ו) הכרה בעיקרון של מלחמת המעמדות ושל חופש המלחמה המקצועית (שלילת בוררות־חובה);
ז) ארגון משותף בכפר ובעיר;
ח) תרבות, חינוך והסברה ברוח הסוציאליזם המדעי;
ט) אי־השתייכותנו לשני האינטרנציונלים, חופש התקשרותנו עם כוחות מהפכניים בלתי תלויים, והופעתה הבין־לאומית של המפלגה המאוחדת בהתאם לעקרונים הנ“ל”.
והנה הסעיפים א‘, ב’, ג‘, ד’, ה' מקובלים בתוך מפלגת הרוב, אין חולק עליהם בה. סעיף ד‘, עד כמה שאינו שולל צורת התישבות אחרת – והוא אינו שולל – גם כן מקובל במפלגת הרוב, אשר בחיקה גדלה והתפתחה תנועה קיבוצית כפליים בכמותה מ“השומר הצעיר”. סעיף ח’ מאוד לא ברור: מה זאת תרבות, חינוך והסברה ברוח הסוציאליזם המדעי? מי הוא זה ואיזה הוא הסוציאליזם המדעי, אשר אנו חייבים בו? האם זה הוא הזרם הסוציאליסטי של מרכס ואנגלס הנקרא סוציאליזם מדעי בניגוד לסוציאליזם האוטופיסטי מלפני חמישים שנה, אשר היה אב־בנין לתנועה הסוציאל־דימוקרטית עם קאוטסקי, בבל, אוטו בויאר ופליכנוב בראש? או האם זהו הסוציאליזם המדעי שמחוץ לשני האינטרנציונלים, שעליו מדובר בסעיף ט‘, והוא בערך הסוציאליזם של טרוצקי? זה או דבר מה אחר? ומה פירוש תרבות, חינוך והסברה לגבי מפלגה פוליטית מעמדית גדולה ברוח שאולה ממישהו? מפלגה כזאת מנהלת את עבודת החינוך שלה ברוחה, ברוח יוצריה ואנשי המחשבה והמעשה שלה וברוח שאיפותיה ויעודיה. הריני מוציא את הסעיף הזה לגמרי מכלל דיון. נשארים איפוא שלושה ענינים, והם ארגון משותף בעיר ובכפר, שלילת בוררות חובה, ואי־השתייכותנו לשני האינטרנציונלים. בגלל שלושת הסעיפים האלה עוצם “השומר הצעיר” את עיניו מראות את הסכנות אשר העם, הישוב והמעמד עומדים בפניהן (והוא ציין אותן בהדגשה כה מרובה בהחלטותיו), סותר את האמור למעלה בדבר ההכרח בחזית מאוחדת לשם מלחמה והגנה ויוצא למערכה כמפלגה בפני עצמה. והלא אותה הצלחה שהוא מקרה לה לגבי רכישת חברים לדעה בכל החוגים יכולה ללוות אותו גם בהילחמו בתוך המפלגה על דעותיו, עד הגיעו לרוב בה. והשאלה היא: האם שיוה “השומר הצעיר” נגדו את היחס בין הריוח הצפוי לו משלושת הסעיפים הנ"ל לגבי ההפסד של פילוג החזית והאסון לעבודתנו כולה ולחינוך הדור הצעיר הכרוך בזה? ארגון משותף, שלילת בוררות־חובה – האלה הן השאלות העומדות ברומו של עולמנו בתנועתנו עכשיו? האם הן השאלות המכריעות בחיי ציבור הפועלים או בחיי העם, אשר בגללן צריך להכריז מלחמה על מפלגת הרוב, לצאת למלחמת כיבוש כמפלגה צעירה דרוכת עוז עם כל הכלים ועם כל נושאי הכלים בתוך ציבור הפועלים ובתוך כל השכבות וכו’?
אין בדעתי להיכנס לעצם הויכוח על הענינים האלה, עד כמה צודקת דעתו של “השומר הצעיר” לגבי הארגון המשותף ובוררות חובה. סוף־סוף נתבררו שאלות אלה בהסתדרות לא פעם, ו“השומר הצעיר” נשאר במיעוט. אולם על כל פנים אין הן האקטואליות ביותר בתקופתנו זו. לדוגמה: שאלת הארגון המשותף – האם היא דולה את כל שאלת היחסים בינינו לערבים ודרכנו בה? הרי יש עוד שאלות בפרק זה חשובות יותר לגבי תעודתנו לחיות בשלום עם שכנינו בארץ מתוך עבודה משותפת והבנה הדדית. שאלת יצירת יחסי שכנים בכפרים ומחוזותיהם על יסוד של תביעות משותפות לממשלה; או מלחמה משותפת בפגעי הטבע; או יצירת כלי־מבטא עברי־ערבי – אלה הן שאלות יסודיות מאוד, אשר היינו יכולים אולי לפתור אותן יחד עם “השומר הצעיר” מתוך תפיסה שוה ולהתקדם בהן. ויתכן שאילו גוללנו יחד תכנית פעולה בשטח זה לא היו מתגלים אולי לגמרי חילוקי דעות בין מפלגת הרוב ובין “השומר הצעיר” לאורך כל היריעה הרחבה הזו, מלבד בפינה אחת, בפינת הארגון המשותף (וגם זו רק בכפר, כי בעיר הולכת ונעשית זה משנים פעולה חשובה של ארגון משותף על־ידי ההסתדרות). נמצא שבגלל חילוקי דעות בפרט אחד מוַתר “השומר הצעיר” על פעולה משותפת של המעמד לגבי כל החזית. אילו היו חילוקי דעות בנוגע לעליה: אילו היה “השומר הצעיר” בעד העליה, ומפלגת הרוב נגדה, או בשאלת עבודה משותפת עם ממשלת המנדט או מלחמה וחרם עליה; או בעד הקונגרס הציוני או נגדו – כי אז היתה מובנת אי־האפשרות של עבודה משותפת, והיה מובן ההכרח במפלגה חדשה. אבל בשעה שבשאלות היסודיות לגבי בנין הארץ אין חילוקי דעות, התצדק היד המפלגת? ומה יהיה אם יתגלו במשך הזמן חילוקי דעות בתוך “השומר הצעיר” גופא, לאחר שייהפך למפלגה, בנוגע לשאלה מן השאלות; לדוגמה – עבודה שכירה בקיבוץ, לינה משותפת או אינדיבידואלית לילדים – היתפלגו שוב החולקים למפלגות נוספות?
ודברים אחדים בענין האינטרנציונלים – “אי השתייכותנו לשני האינטרנציונלים”. זאת היא דרישה צנועה מאוד מצד “השומר הצעיר” כלפי מפלגת הרוב, ופירושה בפועל אקט של יציאה! המפלגה אשר לא הגיעה, נניח, לידי השקפה זו שחובת השעה, שצרכי עמנו, תנועתנו, מלחמתנו הסוציאליסטית באיסטדיה זו, מחייבים אותה לצעוד את הצעד הזה, נדרשת על־ידי “השומר הצעיר” לעשות זאת בעל כרחה. והלא ייתכן שמפלגת הרוב סוברת, שבעוד אשר חלקים ממנה קשורים עם האינטרנציונל זה כשלושים שנה וחלקים אחרים זה כחמש עשרה שנה, בעוד אשר היו תקופות זוהר לאגף זה של הסוציאליזם, ואז נתמכנו על ידו במפעלנו, ובעוד אשר הוא עכשיו באיסטדיה של תבוסות ומבוכה בשורותיו, – אינו דין שתנועתנו ההולכת וגדלה תפרוש מהכלל הזה הצדה, תסתלק מבקשת נתיבות עולם במשותף ובמאוחד עם מנהיגי הדור בסוציאליזם הזה ועם המיליונים הקשורים בו המאמינים עדיין בדרכו. והלא ייתכן שאין למפלגת הרוב עדיין הבטחון, כי “אי־תלות” זו תביא את הישועה לעולם במחנה הסוציאליסטי. אולם, “השומר הצעיר” מעמיד את מפלגת הרוב בפני אלטרנטיבה: או איחוד אתו במחיר בעיטה באינטרנציונל הסוציאליסטי; או – “השומר הצעיר” כמפלגה חדשה, וזאת אומרת מלחמה קשה בתוך המעמד. הזוהי עמדה רעיונית? הזוהי תביעה מעמדית וחברית מתנועה חברית? הלא זהו לחץ, זהו אונס! זוהי דיקטטורה של המיעוט.
ונשאלת עוד שאלה: למה נגרעו פועלי אירופה מהפועלים הערבים? למה כאן, בארץ־ישראל, דוקא ארגון משותף כתנאי האיחוד, כלומר כניסה לתוך יחסים הדדיים; ושם באירופה – יציאה, ניתוק של קשרים, עזיבה, שבירת עבר? במה זכו הפועלים הערבים לאלתר באמון גדול כזה מצד “השומר הצעיר” ובבטחון גמור שלאחר שיאורגנו על ידינו כהוגן, ולאחר שיקומו להם ונדרוולדים שלהם והנדרסונים, ינהלו הם פוליטיקה פחות רפורמיסטית, פחות אופורטוניסטית ויותר מרכסיסטית מדעית לגבי השאלות הלאומיות שלהם, מאשר האינטרנציונל? וינהלו פוליטיקה מתאימה בדיוק לקו של מחוץ לשני האינטרנציונלים הסוציאליסטיים?
בהחלטות מועצת “השומר הצעיר” מדובר על הגברת המלחמה לאחדות פוליטית של מעמד הפועלים, “מלבד שמירה קנאית על המסגרת המאחדת של הסתדרות העובדים והחזית המשותפת בהסתדרות הציונית”. עמדת ביקורת למפלגת הרוב ולאישיה, לא כחברים במפלגה אחת, אלא כמתנגדים, שמלחמת־המצוה נגדם מתנהלת לפי כללי מלחמה בפומבי ובחשאי – התוליך “לשמירה קנאית על המסגרת של הסתדרות העובדים?” וזה היה אולי אחד מאסונותיה של הסוציאל־דימוקרטיה, אשר בגלל דעותיה על אחדות המעמד במלחמתו הפרופסיונלית לביסוסו החמרי, הפליגה בהתרת ההבדלים בין הפעולה הפוליטית לבין הפעולה המקצועית בכל המובנים, והניחה את האחרונה ללא השפעה מכוונת מספקת בענינים חיצוניים פוליטיים כבענינים פנימיים (פקידות וכו'). על כן מצאה את עצמה ביום בהיר אחד כנטולה מן הקרקע ותלושה מן התנועה המקצועית, אשר עזבה אותה ביום פקודה, באשר הקלה ללא חשבון בערך השרשים המחברים אותה עם קרקע המעמד. על רקע פעולות פירוד מתמידות בין “השומר הצעיר” ובין מפלגת הרוב ומלחמה אקטיבית ביד רמה יכולים לצמוח גרעיני פירוד גם לגבי המסגרת המאחדת, המקיפה. וזאת לדעת, כי ההסתדרות הכללית עכשיו אינה מאחדת את כל המעמד; כי ארגוני העובדים הקרובים אלינו והרחוקים, עם היותם מועטים בכמותם וערכם, פועלים כבר בארץ כגורם כלשהו בתוך מעמד העובדים. והמסגרת המאחדת, כלומר, ההסתדרות הכללית, אינה מאחדת באופן אבטומטי, בכוח מונופולי או בכוח פקודה. גם היא אינה אלא מסגרת רצונית, מסגרת לרצונו החפשי של המעמד, הטעונה שמירה וחיזוק. ובמידה שפעולת החתירה ההדדית והפילוג בשטח פוליטי, כביכול (מה פוליטי אצלנו ומה לא פוליטי? האם בוררות־חובה ענין פוליטי הוא?), ודוקא לגבי שאלות הנוגעות לכל המעמד, יתגברו בכל כוח הקיטור (לפי הטרמינולוגיה המפלגתית) ובכל המומחיות הגדולה שלנו לפילוג – הרי ברור כי עמודי יסודותיה של המסגרת המאחדת יתפלצו.
החשבון ברור: הדרך לאיחוד המעמד ולכוח היא רק באיחוד ולא בפילוג. מי שהגיע להכרת הכרח האיחוד, אינו רשאי להתכונן למערכת פעולות המוליכות אל היפוכו. יש להתחיל (או להמשיך) במשא־ומתן מחודש כדי למצוא את הדרך הנכונה, האפשרית לשני הצדדים, לאיחוד הכוח ולגיבושו.
איחוד התנועה הקיבוצית צריך להתבטא בהנהלה אחת מכוונת כלפי פנים וכלפי חוץ: במקום “ניב הקבוצה”, “מבפנים”, “השומר הצעיר” – אורגן אחד, או שורה של אורגנים מכוּוָנים ברוח אחת; מרכז מאוחד לפעולה חינוכית קיבוצית בחוץ־לארץ ובארץ, בעיר ובמושבה. מרכז כזה יחד עם מרכז המושבים ועם מרכז הקואופרטיבים בעיר ועם מרכז המוסדות המשקיים של התנועה צריכים להוות לשכה ראשית לכל חוגי הישוב ולכל העולים בארץ, אשר תכוון במידת האפשרות המכסימלית את פעולתם ודרכם. ולכשנרצה, הרי כאן גם אחד המפתחות למלחמה בספסרות. לא באנחות ניוָשע, לא באנחות אין־אונים נגד הספסרות בקרקעות ונגד רדיפת הבצע בה נסחפו המונים. לפני זמן מה נעשה נסיון ליצור מרכז לאומי ישובי לעניני הקרקעות. לצערנו, לא הוכתרו הנסיונות שנעשו בנידון זה בהצלחה יתרה. אבל ברור, שיש לחדשם שוב וביתר פרסום, ארגון וכוח פנימי. אולם לא זו בלבד. כל עוד לא נתווה דרך לפעולה קונסטרוקטיבית לעולה החדש, לא נוכל להעתיר עליו עתרת מצוות “לא תעשה”. ודרך זו היא דרך העבודה, העזרה ההדדית, השיתוף והארגון. ואם בעיר מתקיימים הקואופרטיבים שלנו שנים רבות ומפרנסים מאות עובדים, ואם ההתישבות העובדת שלנו בכפר, הקיבוצית והמושבית, המבוססת על אדני שיתוף במדרגות שונות, כוללת אלפי עובדים, – הרי ברור שכל הציבור הזה הוא עצם מעצמו ובשר מבשרו של העם; ועלינו להורות גם לחלקים אחרים בתוכו את דרכנו, דרך החיים.
תרצ"ה
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.