רקע
שמואל יבנאלי
התפוררותנו הפנימית על שום מה?

משנת תרפ“ה ועד היום התקדמנו מבחינת אחדותנו הפנימית: בוצע איחוד המפלגות הגדולות, ומחננו ברובו שלם עם עצמו. ומה היה מצבנו אילו מצאתנו שעה זו מפוררים? מי יודע, אם היינו יכולים לעצור כוח להגיע לעמדות ההכרעה בציונות ובישוב. גידולנו ואיחודנו – אלה הם הקוים העיקריים בהתפתחותנו במשך עשר השנים האלה; אולם הפעולה ההתישבותית בכפר והקואופרטיבית בעיר אינה משיגה את התפתחות הישוב וציבור הפועלים בתוכו. עשר השנים האחרונות העבירו את חיי השיתוף מעשרות ומאות למאות ואלפים הן במשק החקלאי והן במשק הקואופרטיבי (אמנם יש שהקואופרציה נהפכת למעין חברה של יחידים לשם עליה כלכלית, אולם היא עשויה עדיין להיות נתונה לביקורת ציבורית). עשר השנים תרפ”ה–תרצ"ה היו במובן ידוע שנות התבססות המשפחה במשקינו; גידלנו דור ילדים ונוער הממשיכים בעבודתנו. אולם, ביחוד יש לציין את עשר השנים כתקופת ההורים במשקינו, בהן עלו לארץ הורים של המוני חברים ונשתקעו במושבים ובקבוצות. אמנם עדיין אנו מבקשים את הדרך ליצירת ההרמוניה השלמה והשלוה בין שלושת הדורות: הזקנים, ההורים והילדים. אבל נוצרה מציאות קיימת ומתפתחת, ובאמת־מידה המונית, ולא בתורת הלכה, אלא כפרק מההוי: מאות נפשות יהודים מגיל זקנה ושיבה חיים ומתפרנסים יחד עם דורות הביניים ועם הילדים והנוער במשקי העובדים.

והנה דוקא לאחר שנסללה הדרך, דוקא לאחר שישנה האפשרות לקרוא לכל העובדים שילכו בה, כי היא מבטיחה קיום אנושי הגון והיא הגואלת מכמה וכמה מכאובי המשטר הקיים – בכל זאת אין אנו עושים פעולה מספקת להוליך את העובד העברי בארץ בדרך החיים הזו. האור והבריאות הנפשית והמרץ השופעים מההתישבות העובדת היו צריכים להיות מורגשים בכל בית ומשפחה של העובדים בעיר. עשרות שליחים בגולה מקיימים תנועה חלוצית מסועפת, אף־על־פי שרק צמרתה מגיעה לארץ ונופה נשאר בגולה, מאין אפשרות עליה. ודוקא בארץ, לגבי ההמונים החיים בתוכה, לא עשינו עבודת הסברה מספקת. אנו רואים את יוסף ברץ באמריקה, בגליציה, בוינה, באפריקה הדרומית – אבל אין אנו רואים אותו בתל־אביב או בחיפה בתוך המוניהן, בתוך עובדיהן, בתוך הנוער שלהן. אשתקד עבר ביעף צבי ליברמן בתל־אביב ודלה מהעיר מספר נרשמים בארגונים להתישבות בכפר, והיום הוא כבר שוב בארצות רחוקות, ופעולתו בארץ נפסקה. הנוער הארץ־ישראלי מגיע לאלפים רבים, אבל רק מאות הימנו נתונים בחבלי קסם התנועות הקיבוציות שלנו, או הבחרות הסוציאליסטית; וכל שאר המוני הנוער עומדים מן הצד, איש בפינתו. אבל מדוע אין הנוער שלנו המאורגן בתנועתנו נלחם את מלחמת כיבוש הלבבות? מדוע אינו תוקף וצר על העיר לקרוא את האלפים והרבבות לחיים בריאים יותר, לחיי כפר ועבודה, לחיים פשוטים וגאים?

אשתקד היו עונות התגייסות לעבודה חקלאית, עונות קצרות להתגייסות קצרה, פרי התלהבות קצרה. והנה השנה לא נשמעה אפילו קריאה כזו. אותו קול אשתקד היה לא קול קורא לדרך החיים, כי אם להתגייסות זמנית. לא הייתי מחסידי התגייסות כזו מאז ומעולם. גם שעה שאוסישקין קרא לפני שלושים שנה לעליה לארץ לשם עבודה בה במשך שלוש שנים לא הרנינה קריאה זו את לבי. ובאמת גם לא ראינו אז את צבא העבודה הזה בארץ. ורק קריאתו הנלהבה של יוסף ויתקין לעלות לארץ לחיות בה ולעבדה, היא היא שזרעה את גרעיני העליה השניה, אשר הצמיחה את ראשית הישוב העובד והמאורגן. על כן יקומו נא עתה חברי יוסף ויתקין וירימו את קולם לציבור העברי שלנו בערים וידריכוהו מנוחה, ויתבעו ממנו את חשבון עולמו ועולם עמו בתוך הארץ, ויוציאו אותו לכפר העברי, למושב ולקבוצה, למען ישתף את עצמו, לא לחודש ולא לשנה, אלא לעולם במחנה העובדים היוצרים את הכפר העברי ואת החיים החדשים בארץ. בפני הבריחה מן הקיבוצים ומהמושבה לעיר ומן החקלאות לבנין, אין עדיין תריס אחר, אלא דרך התביעה וההסברה – דרך הרוח. בל נלא מלשאת את דברינו בין ההמונים בעיר. יכולים להיות לנו שבילים ללבו של העירוני, בין אם הוא פועל חבר שלנו העומד על פרשת הדרכים, לעבור מחיי עבודה לחיי ספסרות וניצול, בין אם – עולה חדש או עולה חדשה ובין אם נוער מתבגר. יבואו נא זקני התנועה עם עתרת התלהבותם וידברו ויקראו ויחנכו את הישוב אשר גרעינו עדיין בריא, אלא שהוא חי ללא דרך וללא חשבון. וראו זה חדש – ה“פדלר” היהודי, מיודענו מאז, הנה היגר ועלה לארץ ופרה ורבה בתוכנו: החל במוכרי השרוכים וגומר בקלגסי סוחרים־ומוכרים ברחובות: זה משקפים וזה מספרים, וזה בלואי מעילים ומכנסים. אֵי הקול, קולה של תנועתנו, אשר יישמע ויגיע גם לאזניהם ויקרא אותם בכל הרצינות להצטרף אל העובד העברי הבונה עתידות עמו והמחדש את חייו? אי הקול אשר יוציא אותם מבין החומות אל נהלל ועין־חרוד, אל עולם העבודה הישרה, ממנה מתפרנסים עובדים ישרים, שם זקנים על משענתם יהלכו ללא מחסור, וילדים ירונו בחוצות, שם אין ילדים עזובים, אין גנבים ואין שוטרים, אין משרתים ואדונים ואין פושטי יד.

ובשעה זו, בשעת עליית ההמונים לארץ, יש לשאול את התנועה הקיבוצית: מה ענינכם, חברים מהקבוצות והקיבוצים, עכשיו? האם דוגמה בלבד? האם – להתחיל בדוגמה ולהמשיך בה בתורת אי קטן בים הגדול? האין לכם תכניות של כיבוש הלבבות, האם חסרה לכם אמונה בכוחותיכם, בכוח השפעת הדוגמה היחידה בעולם למרחב ולהיקף כזה אשר הגעתם לו? ואם יש – אימתי תטו כתף למלחמה, לקרקר ולשנות את ההוי ההולך ומתהווה?

עמלים לשַׁמֵר את חילוקי־הדעות בינינו, או ליַשׁבם – נשׁארים אנו כולנו בודדים בישׁוב, העושׂה דרכו־לא־דרךְ וללא יד מכַוֶנת. תנו יד לגיוס כל כוחות השפעתנו. הלא: “עזור לעצמך בין חבריך ועזור לחבריך בעצמך” – אתם המקיימים תורה זו – למה תתמהמהו ללמדה לאחרים? מרגלית יקרה ניתנה לתנועתנו, והיא העזרה ההדדית, ואין אנו תולים אותה כפנס מאיר בראש חוצות.

ארגוני הנוער שלנו נשענים ברובם על התנועה הקיבוצית. וחולשתם בארץ היא במידה מרובה פרי התפוררותה של התנועה הקיבוצית. ואולם, אילו יצאה התנועה הקיבוצית להסתערות המונית אמיצה ומתמדת על העיר והמושבה, כי אז היה רב כוחה לקחת שבי מחנות נוער מהדור הצעיר בארץ, לשחרר אותם מקסמי הכזב של העיר, לארגן אותם במפעלים כלכליים ולתת להם שדה פעולה בחרושת ובחקלאות על בסיס שיתופי. ודוקא בימים האלה תנועת ההתישבות מפולגה. ואף אין אנו עושים דבר וחצי דבר, כדי להבליט את הקוים המשותפים שבין התישבותנו המושבית לקיבוצית. כאן הלא מותר לכל הדעות ללכת נפרדים בריש גלי. אולם, גם התנועה הקיבוצית כשהיא לעצמה אינה מאוחדת ואינה פועלת בכוח מאוחד. ולא עוד, אלא שלגבי החזית העיקרית של כל עבודתנו, לגבי חינוך הנוער, היא מפולגת ומפלגת ביתר שאת, בכל כוחות התנופה שלה. אולם לא כך צריך היה להיות. צריכים היו להמציא דרכי פעולה משותפים לתנועה הקיבוצית, אפילו אם אי־אפשר להגיע בתוכה, לעת עתה, לידי איחוד גמור מבפנים. ויחד עם זה יש לעיין, אם באמת אי־אפשר להגיע בתנועה הקיבוצית לידי איחוד גמור? הכלה ונחרצה? מי הוא שגזר זאת דוקא על הגרדה המצוינה ביותר בחזית שלנו לחלוציות ולנאמנות? ואם שר הגלות הוא – נשוֹר אתו ונוכל לו; ואם מסורת עבר רחוק או קרוב, הדי מוצאים ומחיצות מארצות שונות – עד מתי ניכנע להמשך המסורת בלי להתקומם לה ולנצחה? לצערנו, הולכים אנו דוקא ומתרחקים זה מזה, והפלגים הולכים ומעמיקים את אפיקיהם. הדברים מכוּוָנים כלפי הקיבוץ המאוחד, חבר הקבוצות וגורדוניה ותנועות הנוער השונות.

“השומר הצעיר” נתבע לאיחוד בשתי חזיתות: ראשית – לאיחוד בתנועה הקיבוצית, והשנית – לאיחוד פוליטי במפלגה. אולם בעיקר ידובר כאן על האיחוד הפוליטי. נראה לי, שהוא הקובע, ושאחרי איחוד זה יוכל לבוא איחוד התנועה הקיבוצית. על כן משנה אחריות חלה על “השומר הצעיר” בשעה זו. ואמנם במועצת “השומר הצעיר” בחדרה לא התעלמו משאלת האיחוד ומהאחריות הכרוכה בה. “השומר הצעיר” דן בה, אבל לא הגיע עדיין לפתרונה. הן ולאו ורפיא בידיה. וכאן הרע שבדבר. השעה דוחקת. אסור להלין את הפתרון.

בהחלטות מועצת “השומר הצעיר” קוראים אנו כתוב ושנוי ומשולש על הצורך באיחוד פוליטי:

“בתנאים האלה דרושה יותר מאשר תמיד מפלגת פועלים מעמדית מאוחדת ורחבה, אשר תוכל לעמוד על משמר היעודים הציוניים והסוציאליסטיים של תנועת הפועלים. אולם, הננו רחוקים מקיום כוח מעמדי כזה. במשך השנתיים האחרונות לא חלו במפלגות הקיימות שינויים כאלה, אשר יאפשרו איחוד איתן על יסוד פרוגרמה מינימלית המוצעת על ידינו. למרות התמודדות המגמות במלחמה סביב ההסכמים עם הרביזיוניסטים, לא נתעוררו עדיין במפלגת הרוב כוחות, אשר יהיו מוכנים להילחם על איחוד פרוגרמתי אתנו”.

“במלחמתנו על הנחלת דרכנו הפוליטית לכלל המעמד, הננו רואים כמגמה הרצויה את הצטרפות תנועתנו כאבנגרד פוליטי בעל כוח מלוכד ומדריך למסגרת מעמדית רחבה ומאוחדת, אשר תהיה מושתתת על פרוגרמה ציונית וסוציאליסטית מינימלית עקבית”.

“בד בבד עם כל הפעולות הנ”ל עלינו לגייס את הציבור בכדי שיחד אתנו יתבע בלי הרף וללא ליאות את האיחוד המעמדי הרחב על יסוד הפרוגרמה המינימלית המוצעת על ידינו".

אולם את תביעת האיחוד המעמדי הרחב משלב בינתיים “השומר הצעיר” בלי הרף וללא ליאות בביסוס מפלגה חדשה בפני עצמה, זאת אומרת – בפילוג חדש בתוכנו. ולא היא. לאור הכרת ההכרח באיחוד מעמדי פוליטי רחב חייב “השומר הצעיר” להמשיך בתביעה ובלחץ לקראת איחוד, ולא לגשת ליצירת מפלגת “בינתיים” עד שיבוא האיחוד. אין זו עמדה רצינית ולא פעולה רצינית.

ויש צורך גם לבדוק שוב את עצם הענין. מה מעכב את “השומר הצעיר” מהצטרף למפלגת הרוב? מה הן הסיבות החשובות המפרידות בינו ובין מפלגת פועלי ארץ־ישראל?

בפרוגרמת מינימום צוינו בהחלטות מועצת “השומר הצעיר” הנ"ל ט' סעיפים כדלקמן:

א) השתתפות בהסתדרות הציונית ובקרנות הלאומיות;

ב) חלוציות;

ג) הכרה בתפקידו החלוצי של ציבור הפועלים במפעל ההתישבותי בארץ;

ד) חיוב מוחלט של התנועה הקיבוצית והגנה אקטיבית על קיומה והתפתחותה;

ה) שפה ותרבות עברית;

ו) הכרה בעיקרון של מלחמת המעמדות ושל חופש המלחמה המקצועית (שלילת בוררות־חובה);

ז) ארגון משותף בכפר ובעיר;

ח) תרבות, חינוך והסברה ברוח הסוציאליזם המדעי;

ט) אי־השתייכותנו לשני האינטרנציונלים, חופש התקשרותנו עם כוחות מהפכניים בלתי תלויים, והופעתה הבין־לאומית של המפלגה המאוחדת בהתאם לעקרונים הנ“ל”.

והנה הסעיפים א‘, ב’, ג‘, ד’, ה' מקובלים בתוך מפלגת הרוב, אין חולק עליהם בה. סעיף ד‘, עד כמה שאינו שולל צורת התישבות אחרת – והוא אינו שולל – גם כן מקובל במפלגת הרוב, אשר בחיקה גדלה והתפתחה תנועה קיבוצית כפליים בכמותה מ“השומר הצעיר”. סעיף ח’ מאוד לא ברור: מה זאת תרבות, חינוך והסברה ברוח הסוציאליזם המדעי? מי הוא זה ואיזה הוא הסוציאליזם המדעי, אשר אנו חייבים בו? האם זה הוא הזרם הסוציאליסטי של מרכס ואנגלס הנקרא סוציאליזם מדעי בניגוד לסוציאליזם האוטופיסטי מלפני חמישים שנה, אשר היה אב־בנין לתנועה הסוציאל־דימוקרטית עם קאוטסקי, בבל, אוטו בויאר ופליכנוב בראש? או האם זהו הסוציאליזם המדעי שמחוץ לשני האינטרנציונלים, שעליו מדובר בסעיף ט‘, והוא בערך הסוציאליזם של טרוצקי? זה או דבר מה אחר? ומה פירוש תרבות, חינוך והסברה לגבי מפלגה פוליטית מעמדית גדולה ברוח שאולה ממישהו? מפלגה כזאת מנהלת את עבודת החינוך שלה ברוחה, ברוח יוצריה ואנשי המחשבה והמעשה שלה וברוח שאיפותיה ויעודיה. הריני מוציא את הסעיף הזה לגמרי מכלל דיון. נשארים איפוא שלושה ענינים, והם ארגון משותף בעיר ובכפר, שלילת בוררות חובה, ואי־השתייכותנו לשני האינטרנציונלים. בגלל שלושת הסעיפים האלה עוצם “השומר הצעיר” את עיניו מראות את הסכנות אשר העם, הישוב והמעמד עומדים בפניהן (והוא ציין אותן בהדגשה כה מרובה בהחלטותיו), סותר את האמור למעלה בדבר ההכרח בחזית מאוחדת לשם מלחמה והגנה ויוצא למערכה כמפלגה בפני עצמה. והלא אותה הצלחה שהוא מקרה לה לגבי רכישת חברים לדעה בכל החוגים יכולה ללוות אותו גם בהילחמו בתוך המפלגה על דעותיו, עד הגיעו לרוב בה. והשאלה היא: האם שיוה “השומר הצעיר” נגדו את היחס בין הריוח הצפוי לו משלושת הסעיפים הנ"ל לגבי ההפסד של פילוג החזית והאסון לעבודתנו כולה ולחינוך הדור הצעיר הכרוך בזה? ארגון משותף, שלילת בוררות־חובה – האלה הן השאלות העומדות ברומו של עולמנו בתנועתנו עכשיו? האם הן השאלות המכריעות בחיי ציבור הפועלים או בחיי העם, אשר בגללן צריך להכריז מלחמה על מפלגת הרוב, לצאת למלחמת כיבוש כמפלגה צעירה דרוכת עוז עם כל הכלים ועם כל נושאי הכלים בתוך ציבור הפועלים ובתוך כל השכבות וכו’?

אין בדעתי להיכנס לעצם הויכוח על הענינים האלה, עד כמה צודקת דעתו של “השומר הצעיר” לגבי הארגון המשותף ובוררות חובה. סוף־סוף נתבררו שאלות אלה בהסתדרות לא פעם, ו“השומר הצעיר” נשאר במיעוט. אולם על כל פנים אין הן האקטואליות ביותר בתקופתנו זו. לדוגמה: שאלת הארגון המשותף – האם היא דולה את כל שאלת היחסים בינינו לערבים ודרכנו בה? הרי יש עוד שאלות בפרק זה חשובות יותר לגבי תעודתנו לחיות בשלום עם שכנינו בארץ מתוך עבודה משותפת והבנה הדדית. שאלת יצירת יחסי שכנים בכפרים ומחוזותיהם על יסוד של תביעות משותפות לממשלה; או מלחמה משותפת בפגעי הטבע; או יצירת כלי־מבטא עברי־ערבי – אלה הן שאלות יסודיות מאוד, אשר היינו יכולים אולי לפתור אותן יחד עם “השומר הצעיר” מתוך תפיסה שוה ולהתקדם בהן. ויתכן שאילו גוללנו יחד תכנית פעולה בשטח זה לא היו מתגלים אולי לגמרי חילוקי דעות בין מפלגת הרוב ובין “השומר הצעיר” לאורך כל היריעה הרחבה הזו, מלבד בפינה אחת, בפינת הארגון המשותף (וגם זו רק בכפר, כי בעיר הולכת ונעשית זה משנים פעולה חשובה של ארגון משותף על־ידי ההסתדרות). נמצא שבגלל חילוקי דעות בפרט אחד מוַתר “השומר הצעיר” על פעולה משותפת של המעמד לגבי כל החזית. אילו היו חילוקי דעות בנוגע לעליה: אילו היה “השומר הצעיר” בעד העליה, ומפלגת הרוב נגדה, או בשאלת עבודה משותפת עם ממשלת המנדט או מלחמה וחרם עליה; או בעד הקונגרס הציוני או נגדו – כי אז היתה מובנת אי־האפשרות של עבודה משותפת, והיה מובן ההכרח במפלגה חדשה. אבל בשעה שבשאלות היסודיות לגבי בנין הארץ אין חילוקי דעות, התצדק היד המפלגת? ומה יהיה אם יתגלו במשך הזמן חילוקי דעות בתוך “השומר הצעיר” גופא, לאחר שייהפך למפלגה, בנוגע לשאלה מן השאלות; לדוגמה – עבודה שכירה בקיבוץ, לינה משותפת או אינדיבידואלית לילדים – היתפלגו שוב החולקים למפלגות נוספות?

ודברים אחדים בענין האינטרנציונלים – “אי השתייכותנו לשני האינטרנציונלים”. זאת היא דרישה צנועה מאוד מצד “השומר הצעיר” כלפי מפלגת הרוב, ופירושה בפועל אקט של יציאה! המפלגה אשר לא הגיעה, נניח, לידי השקפה זו שחובת השעה, שצרכי עמנו, תנועתנו, מלחמתנו הסוציאליסטית באיסטדיה זו, מחייבים אותה לצעוד את הצעד הזה, נדרשת על־ידי “השומר הצעיר” לעשות זאת בעל כרחה. והלא ייתכן שמפלגת הרוב סוברת, שבעוד אשר חלקים ממנה קשורים עם האינטרנציונל זה כשלושים שנה וחלקים אחרים זה כחמש עשרה שנה, בעוד אשר היו תקופות זוהר לאגף זה של הסוציאליזם, ואז נתמכנו על ידו במפעלנו, ובעוד אשר הוא עכשיו באיסטדיה של תבוסות ומבוכה בשורותיו, – אינו דין שתנועתנו ההולכת וגדלה תפרוש מהכלל הזה הצדה, תסתלק מבקשת נתיבות עולם במשותף ובמאוחד עם מנהיגי הדור בסוציאליזם הזה ועם המיליונים הקשורים בו המאמינים עדיין בדרכו. והלא ייתכן שאין למפלגת הרוב עדיין הבטחון, כי “אי־תלות” זו תביא את הישועה לעולם במחנה הסוציאליסטי. אולם, “השומר הצעיר” מעמיד את מפלגת הרוב בפני אלטרנטיבה: או איחוד אתו במחיר בעיטה באינטרנציונל הסוציאליסטי; או – “השומר הצעיר” כמפלגה חדשה, וזאת אומרת מלחמה קשה בתוך המעמד. הזוהי עמדה רעיונית? הזוהי תביעה מעמדית וחברית מתנועה חברית? הלא זהו לחץ, זהו אונס! זוהי דיקטטורה של המיעוט.

ונשאלת עוד שאלה: למה נגרעו פועלי אירופה מהפועלים הערבים? למה כאן, בארץ־ישראל, דוקא ארגון משותף כתנאי האיחוד, כלומר כניסה לתוך יחסים הדדיים; ושם באירופה – יציאה, ניתוק של קשרים, עזיבה, שבירת עבר? במה זכו הפועלים הערבים לאלתר באמון גדול כזה מצד “השומר הצעיר” ובבטחון גמור שלאחר שיאורגנו על ידינו כהוגן, ולאחר שיקומו להם ונדרוולדים שלהם והנדרסונים, ינהלו הם פוליטיקה פחות רפורמיסטית, פחות אופורטוניסטית ויותר מרכסיסטית מדעית לגבי השאלות הלאומיות שלהם, מאשר האינטרנציונל? וינהלו פוליטיקה מתאימה בדיוק לקו של מחוץ לשני האינטרנציונלים הסוציאליסטיים?

בהחלטות מועצת “השומר הצעיר” מדובר על הגברת המלחמה לאחדות פוליטית של מעמד הפועלים, “מלבד שמירה קנאית על המסגרת המאחדת של הסתדרות העובדים והחזית המשותפת בהסתדרות הציונית”. עמדת ביקורת למפלגת הרוב ולאישיה, לא כחברים במפלגה אחת, אלא כמתנגדים, שמלחמת־המצוה נגדם מתנהלת לפי כללי מלחמה בפומבי ובחשאי – התוליך “לשמירה קנאית על המסגרת של הסתדרות העובדים?” וזה היה אולי אחד מאסונותיה של הסוציאל־דימוקרטיה, אשר בגלל דעותיה על אחדות המעמד במלחמתו הפרופסיונלית לביסוסו החמרי, הפליגה בהתרת ההבדלים בין הפעולה הפוליטית לבין הפעולה המקצועית בכל המובנים, והניחה את האחרונה ללא השפעה מכוונת מספקת בענינים חיצוניים פוליטיים כבענינים פנימיים (פקידות וכו'). על כן מצאה את עצמה ביום בהיר אחד כנטולה מן הקרקע ותלושה מן התנועה המקצועית, אשר עזבה אותה ביום פקודה, באשר הקלה ללא חשבון בערך השרשים המחברים אותה עם קרקע המעמד. על רקע פעולות פירוד מתמידות בין “השומר הצעיר” ובין מפלגת הרוב ומלחמה אקטיבית ביד רמה יכולים לצמוח גרעיני פירוד גם לגבי המסגרת המאחדת, המקיפה. וזאת לדעת, כי ההסתדרות הכללית עכשיו אינה מאחדת את כל המעמד; כי ארגוני העובדים הקרובים אלינו והרחוקים, עם היותם מועטים בכמותם וערכם, פועלים כבר בארץ כגורם כלשהו בתוך מעמד העובדים. והמסגרת המאחדת, כלומר, ההסתדרות הכללית, אינה מאחדת באופן אבטומטי, בכוח מונופולי או בכוח פקודה. גם היא אינה אלא מסגרת רצונית, מסגרת לרצונו החפשי של המעמד, הטעונה שמירה וחיזוק. ובמידה שפעולת החתירה ההדדית והפילוג בשטח פוליטי, כביכול (מה פוליטי אצלנו ומה לא פוליטי? האם בוררות־חובה ענין פוליטי הוא?), ודוקא לגבי שאלות הנוגעות לכל המעמד, יתגברו בכל כוח הקיטור (לפי הטרמינולוגיה המפלגתית) ובכל המומחיות הגדולה שלנו לפילוג – הרי ברור כי עמודי יסודותיה של המסגרת המאחדת יתפלצו.

החשבון ברור: הדרך לאיחוד המעמד ולכוח היא רק באיחוד ולא בפילוג. מי שהגיע להכרת הכרח האיחוד, אינו רשאי להתכונן למערכת פעולות המוליכות אל היפוכו. יש להתחיל (או להמשיך) במשא־ומתן מחודש כדי למצוא את הדרך הנכונה, האפשרית לשני הצדדים, לאיחוד הכוח ולגיבושו.

איחוד התנועה הקיבוצית צריך להתבטא בהנהלה אחת מכוונת כלפי פנים וכלפי חוץ: במקום “ניב הקבוצה”, “מבפנים”, “השומר הצעיר” – אורגן אחד, או שורה של אורגנים מכוּוָנים ברוח אחת; מרכז מאוחד לפעולה חינוכית קיבוצית בחוץ־לארץ ובארץ, בעיר ובמושבה. מרכז כזה יחד עם מרכז המושבים ועם מרכז הקואופרטיבים בעיר ועם מרכז המוסדות המשקיים של התנועה צריכים להוות לשכה ראשית לכל חוגי הישוב ולכל העולים בארץ, אשר תכוון במידת האפשרות המכסימלית את פעולתם ודרכם. ולכשנרצה, הרי כאן גם אחד המפתחות למלחמה בספסרות. לא באנחות ניוָשע, לא באנחות אין־אונים נגד הספסרות בקרקעות ונגד רדיפת הבצע בה נסחפו המונים. לפני זמן מה נעשה נסיון ליצור מרכז לאומי ישובי לעניני הקרקעות. לצערנו, לא הוכתרו הנסיונות שנעשו בנידון זה בהצלחה יתרה. אבל ברור, שיש לחדשם שוב וביתר פרסום, ארגון וכוח פנימי. אולם לא זו בלבד. כל עוד לא נתווה דרך לפעולה קונסטרוקטיבית לעולה החדש, לא נוכל להעתיר עליו עתרת מצוות “לא תעשה”. ודרך זו היא דרך העבודה, העזרה ההדדית, השיתוף והארגון. ואם בעיר מתקיימים הקואופרטיבים שלנו שנים רבות ומפרנסים מאות עובדים, ואם ההתישבות העובדת שלנו בכפר, הקיבוצית והמושבית, המבוססת על אדני שיתוף במדרגות שונות, כוללת אלפי עובדים, – הרי ברור שכל הציבור הזה הוא עצם מעצמו ובשר מבשרו של העם; ועלינו להורות גם לחלקים אחרים בתוכו את דרכנו, דרך החיים.

תרצ"ה


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50110 יצירות מאת 2768 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!