רקע
שמואל יבנאלי
איחוד ואחדות

קראתי את זכרונותיו של הח' צבי סוכובולסקי מימי עליית התימנים למושבות, ואת אשר נתקבלו שם בסבר פנים יפות; וקראתי גם את “ממגילת התימנים” של הח' ח. שורר, שבה הוא מביא קטעים על היחס השלילי לתימנים מצד האיכרים במושבות בימים ההם. והנה, אין בדעתי עכשיו להוסיף על הגון הנעים יותר והקל בהארת המציאות ההיא או על הגון המריר והקשה. רציתי רק לנגוע בצד אחר של פרשת התימנים, בצד הקשרים שלהם אתנו והקשרים שלנו אתם. אמנם, המון עובדות של רדיה בפרך בעובדים חלשים, בנשים וילדים, ושל אכזריות והקשחת הלב מצד רבים מבין האיכרים במושבות חרותות בתולדות התימנים במושבות; ואמנם, לעומת זאת, מצד הפועלים (וגם מצד חלק של האיכרים) יש לרשום שנות טיפול נאמנות בעובדים התימנים במושבות מצד שורות חברים וחברות מתוך התמסרות אנושית ולבבית. ואף על פי כן, אי אפשר לבלי לציין, כי במובן ידוע גם כלל הפועלים לא יצא ידי חובתו במידה מספקת לגבי העובדים התימנים. כי מה היה תפקידם הסוציאלי של האיכרים לגבי התימנים? אילו חובות הוטלו עליהם, ומה נדרש מהם? – עבודה לתימנים. ויכולנו להגיד: אילו באמת היו מקבלים אותם האיכרים בסבר פנים יפות ומספקים להם עבודה בתנאים הוגנים – דיינו; ואילו לא קרה מעשה מקוב ברחובות, ואילו לא הוכו התימנים בזכרון יעקב, בכרכור וביבנאל, ואילו לא הצליף אותו פלוני בן פלוני במגלב על גבי התימניות שלקטו זמורות בכרמים, ואילו לא קרא אותה שעה: “אנא מוש ישראל!”1 – דיינו. כי מה אפשר היה לדרוש מאת האיכרים במושבות יותר מעבודה? (הן, אם הושיבו את התימנים ברפתות, הלא ברור, כי לא היו מוכנים עבורם בתים מראש, וכי לפתרון שאלת הדירות לתימנים היתה נחוצה עזרה ישובית. על זאת הן אי־אפשר לחלוק). אולם גם אחרי כל אלה, כלומר, אף אילו התרחשו הנסים הללו, אשר לדאבוננו לא התרחשו, היו נשארים התימנים במושבות יסוד עובד, חלק מציבור הפועלים. ומה היה תפקידנו שלנו לגבי חלק זה, אשר עלה אלינו מעולמות רחוקים, רחוקים במקום ורחוקים בזמן? – תפקידנו היה לארגן אותם, לקשור אותם באמת אל הכלל המאורגן כחלק הימנו; ותפקידנו היה לשתף אותם בעבודת ההתישבות, עד כמה שאנו נשאנו את העבודה הזאת על שכמנו; ותפקידנו היה להכניס אותם בחברתנו, להוות להם חברה. כי איזו חברה אחרת היתה נאותה להם: האם חברת האיכרים, נותני העבודה? והלא אין מדרכו של עולם, שנותני עבודה ופועלים ייארחו יחד בחברה כשוים. חברתם הטבעית של העובדים האלה יכולה היתה להלכה להיות רק חברתנו שלנו, חברת העובדים, שקדמו להם בארץ בזמן ובמספר. והנה אנחנו לא מילאנו את תפקידינו אלה במידה מספקת מני אז ועד היום.

כתום השנה הראשונה לעליית התימנים הגדולה מוכרחים היינו להפסיקה. הזרם פרץ למאות, והלך והתרחב. אותה שעה נסערה מאוד גלות תימן ונזדעזעה ת“ק פרסה על ת”ק פרסה. ולו יכלה ארצנו להכילה, היתה פורצת אליה ברובה. מעטים היינו אז החולמים, אשר חלמנו על גאולת תימן שלמה. אמרנו, תחוסל פינה אחת של גולה עניה וסוערה, ויימחה כתם כהה זה. והמדובר היה על 30,000–40,000 נפש. אז היה זה חלום. להגשימו אפשר היה על ידי תכנית ישובית רחבה. אבל ההגשמה לא באה. בראשיתה של הדרך עמדנו ומאז צועדים אנו בה לאט, יותר מדי לאט. מסופקני, אם עליית התימנים במשך רבע מאת השנים הגיעה במספרה לריבוי הטבעי שלהם שם. גם במובנים אחרים לא הרחקנו לכת לגבי התימנים. שכונותיהם בערים נשארו מה שהיו – רחוקות מן הישוב ולא מזהירות במצבן, וגם במושבות כך. עם תנועתנו התקשרו מעטים. ואפשר לומר להפך: תנועתנו קשרה אליה מעטים מאוד מהם. שני עולמות. מזרח ומערב. ולא על נקלה יגושר הגשר ביניהם. יש “התאחדות העובדים התימנים”, וכן גם בין הנוער העובד נמצא לא מעט חברים תימנים; וגם בקיבוצים – בודדים מהם (אולי לעשרות אחדות יגיעו). אבל אלה הן התחלות מצערות בעצם. היש שנוצר, הן הנקודות הישוביות של התימנים: השכונות והמושבים. אולם גם אלה לא התקדמו למדי במובן הציבורי. ומחנה־יהודה (ליד פתח־תקוה) עדיין שקועה במחלוקת ושסועה, כאשר היתה מראשיתה לפני 23 שנים. שם, בתימן, היהודי התימני מושפל בין בני הנכר (לא תמיד ולא בכל מקום). אבל בינו לבין עצמו הוא מכובד למדי. ישובי היהודים שם הם חטיבה אחת, עדה אחת – אחים. בודאי, לא שוים במובן הכלכלי, אבל כולם יחד, הכלל שלהם, מכובדים בינם לבין עצמם. וכאן, בארץ – אחרת, אחרת. כי ישובי התימנים היהודים בין אחיהם היהודים אינם כשוים בין שוים. שם בכדי שהתימני ירגיש את עצמו חפשי, בן מלך, משבט יהודה, צריך היה רק להסיח את דעתו מהסביבה הנכרית ההיא, מאדוני הארץ ומעם הארץ ולהתיחד עם עצמו ועם תורתו. אללי, כי כאן בכדי להגיע להרגשה כזאת עליו להתעלם מסביבת אחיו בני עמו, להתעלם הימנה כליל.

היש לזה תיקון? היכול להיות לזה תיקון בתוכנו, בתוך ציבור הפועלים? אנו טרודים מאוד בעבודתנו. אין לנו פנאי לפתור כמה וכמה שאלות פנימיות בינינו לבין עצמנו. אולם נראה, שהחובות אשר הסחנו את דעתנו מהן בהיותנו מעטים, רובצות ומשתרגות עלינו עכשיו ומכריחות אותנו לשעות אליהן. הן ציבורנו הוא כבר בר־מצוה, בר־חובות – וגם בר עונשים! ואם לא ימלא את חובותיו, ייענש קשה. ובה במידה שיוסיף להתרחק מאחים עובדים כן יתרחקו הימנו. לפנים אמרנו, כי יש לתת לתימנים לסמוך על כוחותיהם שלהם. אמרנו: אַל אפוטרופסות! קיוינו, שיקומו להם מתוכם עסקניהם ומנהיגיהם. גם סייענו לכך ככל האפשר אז. ובינתים נמנענו מהדרכה רצינית ומתמדת. אבל, נראה, שלא לגמרי צדקנו. נראה, כי נחוצה היתה הדרכה, כי זו היתה עוזרת להם יותר ומכוונת יותר. ואשר לדרך התישבותם, אכן בהתחלה דוקא שאפנו לישובים מעורבים: מושבי הפועלים הראשונים, נחלת יהודה ועין־חי, היו צריכים לפי התכנית להכיל בתוכם חלק גדול של מתישבים תימנים. אבל הנסיונות האלה לא נמשכו עוד: היסוד של בחירה עצמית בהתישבות מנע אחר־כך צירופם של תימנים בנקודותינו. המעט אשר הוקם ונבנה במשך השנים, נעשה על טהרת הסתגרות השבטים משני הצדדים: האשכנזים והתימנים. והנה הפרינציפים נשמרו, אבל התוצאות הן בלתי מספיקות. בראשונה היה טעם מיוחד ליסוד הבחירה העצמית ביצירותינו הישוביות. חבורות קטנות של חברים לעבודה, לפעמים גם מעיירה אחת בגולה או בעלי עבר משותף בארץ, מקושרים קשרי ידידות – רק כאלה יכלו להעפיל יחדיו לקראת המפעל ההתישבותי הנועז בתנאי המחסור ובתנאי המלחמה מפנים ומאחור. אולם אחר כך הלא יצאנו לדרך הרבים, לישובים גדולים של מאות חברים עובדים, הבאים ומצטרפים לראשונים. ובלי ספק שתוכן הבחירה העצמית עכשיו הוא אחר במקצת מתכנו אז. והנה עבר גל אחד של התישבות – בעמק, והעובד התימני לא צורף לנקודותינו ולחברתנו; גל שני, התישבות הקישון – גם כן לא, גל שלישי, עמק חפר – גם כן לא. יסוד הבחירה העצמית לא הביא לידי בחירה של עובדים תימנים בתוך התישבותנו. לא גושר שום גשר גם אצלנו העובדים בני מעמד אחד בין עדה לעדה בהתישבותנו. עובדה היא, כי בתוכנו וסביבנו יושבים התימנים העובדים. הם סביבנו, ואנו סביבם. ולא קרב זה אל זה. והנה תנועתנו דוקא לא התעלמה מצורך אחדות זה, ומחובה ישובית זו, ומחובה מעמדית זו. היא ציותה להתקרבות לתימנים ולשיתופם בעבודה וביצירה ככל האפשר. ובכמה וכמה ועידות ומועצות חשובות נתקבלו החלטות מפורשות בנידון זה. אולם הפקודות האלה של התנועה לא נתקיימו, חובות הלבבות האלה לא שולמו עדיין. ואם נוצרו נקודות התישבות מיוחדות לתימנים, הרי גישתנו אליהן – עד כמה שישנה – אינה אלא גישה מן החוץ.

על כן אולי ננסה מעכשיו ללכת בדרך אחרת, בדרך של שיתוף יתר וליכוד יתר, בדרך של אחדות בתוך מעמד העובדים? הנה הקיבוץ המאוחד דומני צעד צעדים בדרך זה. אולי גם הקיבוצים האחרים והמושבים והארגונים והפלוגות היו מנסים לעשות משהו בכיווּן זה? מאוד לא קלה דרך זו. לא אשלה את עצמי. ידוע לי היטב היטב, מה רחוקה הדרך להתקרבות של ממש, להתקרבות חברתית. ותפילתי, כי נתיצב לצעוד בה צעדים ראשונים. הדרך הרחוקה הזו היא המוליכה לליכוד כוחנו ולאחדותנו.

תרצ"ו




  1. “אינני יהודי!”  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50110 יצירות מאת 2768 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!