א.
אבא לא היה בבית. יצא למסע עסקים. חוזה הרגיש את עצמו ראש המשפחה. קטן היה, אך אחיו ואחיותיו קטנים היו ממנו; ואמא נהגה בו כבגבר. את מנואל האח סתם פינקה; ילד. והבנות הן בסך־הכל בנות. והרי אבא ציווה אותו במפורש לשמור על אמא ועל המשפחה עד שובו. קראו שמו יוֹסף על־שם סבא חכם ז’וזף ועל־שם סבא־של־סבא חכם יוסוף אפנדי. כיוון שנולד במכסיקו, היא מכיקו, ביטאו שמו חוזה. סבא עודו בחיים ושלושה נכדים, כן ירבו, נושאים כבר את שמו. אף סבתא עוד כוחה עימה. פעם ביקרו אותם בריו־דה־ז’ניירו אשר בברזיל. אולם אז היה באמת קטן. ולא אהב את הסבא הזה שעל־שמו נקרא, כי היה צריך לענות לו על שאלות מהתורה ולדבר איתו ערבית. וכשהיה חוזה מתאמץ ומוציא מפיו משפט בערבית, היה סבא צוחק ממנו ומקנטרו ואומר לאביו: “איפה מצאת את הארמני הקטן הזה, יא־בּני?” חוזה לא ידע מה זה ארמני, אבל צחוק הרבים שבא בעקבות ההערה סימן לו שאין הדבר נאמר לשבחו. כששאל את אביו ארמני מהו, סיפר לו אבא מפי אביו, שבעיר חלבּ – עירנו – היו ארמנים רבים ואף אומנתו ומיניקתו של הסב ארמנית היתה. קשה לומר שקיבל תשובה על שאלתו. אבל את סבא לא אהב. מרקיד היה את מנואל התינוק על ברכיו ושר לו שירים מתמשכים, נלעגים. אמא קראה לשולחן. תמיד יפה ואצילית, אמא. הבעה של מלכה על פניה. היא ישבה בראש השולחן וחוזה בא וישב לימינה. כסאו של אבא נשאר פנוי. העוזרת הגויה, עגולה וכהה וכנועה, הגישה את תבשיליה של אמא. בתבשילים משם, מן העיר הרחוקה, האגדית, בעולם הישן, הבלתי־נשכח. הלעיטו אותם בסיפורי חלבּ, בתבשילי חלבּ, בממתקי חלבּ – וכולם ערבו לחך; למרות שכבר אבא ואמא נולדו במכסיקו. רק הערבית החלבית עלתה בקושי על לשונם. אך הם למדו אותה, על כל תגיה וגינוניה, שכן רק בה היתה ערובה לשלמות השבט; בלעדיה היו מאבדים שפה משותפת עם שאר חלקי המשפחה הפזורים בעולם, ועם שאר בני־עירנו שמתוכם יבחרו להם בת־זוג בבוא היום. תחילה היו ההורים מדברים ביניהם ערבית כשרצו להעלים מן הילדים תוכן שיחתם. ילד שגדל ובגר הוכנס בסוד השבט. הנה אל מנואל מדברת אמא עד היום רק ספרדית; ילד. אבל לו, לחוזה, כבר הוסבר, למשל, שאין לקרוא למספר חמש בשמו, משום עין־הרע, ויש לומר פי־עין־אל־עדוּ או פי־אין־א־שייטאן, שפירושם – בעיני האויב או בעיני השטן. “כמה אגוזים אתה רוצה?” –־ היתה אמא מתרגלת את בנה בכורה, והוא היה עונה “בעיני האויב”, ומקבל חמישה. הדבר נראה לו תמוה, וקשה; אך מה לא יעשה ילד ובלבד שיהיה בן־סודם של גדולים. חוזה אחז בשתי אצבעותיו קוּבֶּה זהובה מוארכת, נגס את ראשה בהנף אחד, כפי שאבא קוצץ את ראש הסיגר, מזג אל תוכה מן הטחינה המוריקה משפע פטרוזיליה קצוצה, ואכל בתאווה –– מטה ראשו אל השולחן ועל הצלחת, שלא לטפטף על בגדיו. מבט נוזף של אמא חלף־עבר על פניו; לא נעלם מעיניו החדות, הגדולות. ממי למד לאכול כך את הקובּה? – שאל מבטה הנוקב. וידע חוזה, שלעולם לא תשאל אותו שאלה זאת בפיה, פן תקבל את התשובה היודעה לה היטב. הדוד הארון היה אוכל כך, תמיד; הטחינה מטפטפת אל תוך זקנקנו המטופח. הדוד הארון שהתחתן עם אידישייה, כלומר אחת שאינה משלנו; יהודיה כשרה אמנם, אך לא מבנות מיננו – והתרחק בשל כך מן המשפחה ומן השבט כולו. אילו אבא היה בבית, היה חוזה כובש את יצרו ואוכל קובה לחוד וטחינה לחוד, או לכל היותר טובל קצה של זו בזו. ירא היה את מבטיו ואת שתיקותיו של אבא; על אחת כמה וכמה צעקותיו; שלא להזכיר מתנות־ידו. בכל עת שעלה זכר אחיו הארון, ולוּ ברמז, היה אבא מתכנס בשתיקה זועמת, אוסף סנטרו אל תוך פימתו, מצמצם מבטו לנקודה אחת ומטיל אימתו על כל הבית. אוי לו למי שצחק אותה שעה. על בהונות רגליהם צריכים היו להלך, עד יעבור זעם. משהו מעבר לכעס על אח שסרח היה בתגובותיו אלה, אך חוזה צעיר היה מלהבינו. בחוש הרגיש שיש דברים בגו. הכל אמרו שהוא דומה לדוד הארון, אפילו יותר מאשר לאביו מולידו; והיו מוסיפים ומפרטים דמיון חיצוני של גבינים עבים וסבוכים ומצח צר וחוטם יהודי, ודמיון פנימי של הרפתקנות ושאפתנות ומזג סוער. היו מדברים בכך בכל כנס משפחתי, עד שעשה הארון מה שעשה ונתרחק מעל המשפחה; נתרחק או הורחק –משהו שבין זה לזה, שאין אדם מחכה עד שיאמרו לו “כלה ולך” או בקיצור: כלך. אמנם אין המעשה חמוּר כמעשה של שם־טוב, שלקח גויה מכסיקנית קתולית לאשה, וכניסה לביתו כמוה כאכילת חזיר. (“ימח שמה וזיכרה” – נאום אבא בזעפו – “יפה כלילית ופיקחית כשד. סיחררה אותו בכשפים, אני־אומר־לכם”). אולם גם מי שנושא לו לאשה אידשייה, מן האשכנזים הללו הדוברים אידיש, ומתקרב אל בני מינה – מוציא עצמו מחברת אנ"ש. כל שכן שעשה את המעשה מבלי שקיבל הסכמת אחיו הבכור; שלא לדבר על הסכמת אבא, היושב בארץ רחוקה. ניסתה לפתותו הממזרתא, את האח הבכור; השתדלה למצוא חן בעיניו כדי שיתן ברכתו לזיווג, וכמעט שעלה חפצה בידה. בעוד מועד עמד על כוונותיה והדיר עצמו מקירבתה. זה נושא גויה וזה נושא אידשייה. מה יהא הסוף? אנה אנו באים? הנה הוא עצמו, אליאס תאג’ר, אבּוּ־חוזה, נהג כפי שצריך ונשא בת־דודו לאשה, כמו שנאמר דודי לי ואני לו. ואם אין הוא רועה בשושנים, הרי שהוא רואה בטוב –עֵד המקום ועֵד הקהל. האסון אינו במעשה יחיד של הארון או שם־טוב, אלא במה שיבוא בעקבותם, אם לא נשׂים להם קץ, אם לא נחרים עושיהם. גבר נמשך אל הזר, היה מסביר לה לאמא – וחוזה היה מתפלא על גילוי ליבו– ואם נסלח להם להארון ולשם־טוב ולשכמותם, סופנו כליה.
אמא ניסתה להסביר לו לאבא את ההבדל הגדול בין שם־טוב שלקח גויה, ימח־שמה־וזיכרה, לבין הארון שאשתו יהודיה – ולא עלה בידה. כל נסיון כזה היה מבעיר את חמתו של אבא ומסתיים בצעקה “תמיד את עומדת לצידו. תמיד עמדת לצידו. למה לא תלכי אליו ותאכלי קצת געפילטע־פיש ואיזה זנב־דג־מלוּח. תלכי תלכי. אני איני עומד בדרכך. יאללה תלכי”.
כשהיתה אמא מכינה סעודה טובה של שבת, היה אבא מלקלק אצבעותיו מן השומן הנוטף מהן ואומר לה בערבית, מעניין מה היא בישלה לו היום. ובעודו נועץ הכף בערימת האורז המהביל הספוג ב“חַמד” –– ספק רוטב ספק מרק שעיקרו כרפס ולימון ויש בו גם בשר גם תפוחי־אדמה –– היה מהרהר בה באידשייה. בשרו המולעט מפעיל היה את דמיונו במיטבו, והוא היה רואה אותה דווקא על שפת הים, בביקיני שלה, כמו באותה שבת; כאילו לא עברו מאז שנים. אשה ונוהגת כנערה. נוטפת מים ומין על סביבותיה, בנת־אל־חראם. דלת־בשר היא, אך בשטח זה אין לו מה להתלונן, להארון־אל־רשע. מוצאת היא בוודאי דרכם לפצותו ולרצותו. דרכים שונות ומשונות להן, לממזרתות הללו; אין יראת אלוהים בליבן.
היה לו ידיד נפש לאליאס, פקיד בבאנק. על כוסית ערק וקערית פוסטוק חלבי היו השניים מפליגים בשיחות, שלידתן בהרהורי־עבירה וימיהן כימי אנוש. ואוזניו הגדולות של חוזה היו מקשיבות מן החדר הסמוך. עושה היה את עצמו ישן וליבו ער. ער ו… חוזה היה מטפל עתה באַטייפֶה שהוגשה לקינוח סעודה – עיגול בצק ספוגי המקופל לשניים, וכרסו מליאה באגוזים ושקדים ופוסטוקים טוחנים, מקונמנים ומסוכרים. הסירופ שמזגה אמא על הגב הזהוב מטיגון של אותה אטייפה היה נוטף לצלחת. חוזה אכל בתאוותנות, מחה סנטרו בגב ידו ומהרהר בתקנית שעשה הבוקר. מגנט נהדר. דמוי פרסת־סוס. רוקן את ארנקו למענו ונותר ללא מעות־כיס עד תום השבוע. לאחר הארוחה עלה במרוצה לחדרו ושב עם המגנט. אמא כבר נתנה הוראותיה לעוזרות ופרשה אל הכורסה, מול הטלוויזיה. צופה היתה בחצי־עין במוצ’אצ’ה שחורת עין ושחומת עור שהיתה שרה בטלוויזיה, שרה ומעכזת ומתופפת ברגליה כסוסה. מקצרת היתה חצאית לילדה, פיה מלא סיכות והיא מודדת ונועצת, מקפלת ונועצת. על השטיח הפרסי ועל הרצפה סביבו פזורות היו סיכות רבות. חוזה הסיע את המגנט ואספן. משועשע היה מן החיפזון שתקף את הסיכות למראה המכשירה המתקרב. אצות היו לדבוק בו כילדים השׂשׂים אל אביהם השב ממסעותיו, משליכים עצמם לקראתו ונצמדים אליו בחוזקה. – מגנט יפה. מניין לך? – סיננה אמא מבין שיניים סוגרות על סיכות. – קניתי. הבוקר. רוצה לראות? – אני צריכה כזה. תמיד נופלות לי סיכות. ומחטים. תשאיל לי אותו, מפעם לפעם? – אני… אני אמכור לך אותו. – תמכור לי? – כן. אמכור לך, אם את רוצה. תקבלי אותו במחיר הקרן. – במחיר המה? – במחיר הקרן. את לא יודעת מה זה? זה… בלי להרויח. רק מפני שאת אמא שלי. משכה אותו אליה ונשקה לו פעם ופעמיים, הומה ומהמה “אַבּוּס עינו” את עינך אנשק. נהנה מחום של גוף ומחמימות נפש שזרמו אליו ממנה, הוסיף חוזה באיפוק גברי: – רק לאמא שלי אני מוכר בלי ריווח. ולא לשום אדם שבעולם. – וכמה עלי לשלם לך, סוחר קטן שלי? סוחר קטן, להבדילו מסוחר גדול שהוא אבא; וגם להסמיכו אליו – ששניהם סוחרים בעיניה, משמע גברים. – שתים־עשרה פזות בלבד. –טוב. עשינו עסק – ניסתה אף היא לנקוט לשון ביזנסמן – תן לי את המגנט. – לא לפני שתשלמי. שתים־עשרה פזות. בלבד. אבל במזומנים. חוזה ידע היטב שכסף מזומן ערכו רב יותר מסתם כסף. סיפוריו של אבא על פרנסתו הראשונה של סבא־המהגר נחרו עמוק בליבו. סבא הביא עמו מעט כסף משם. היה מחזר על פקידים זוטרים – עובדי מסילות־הברזל, חברת הטלפונים, הדוורים וכיו"ב – שהיו מתקשים לגמור את החודש במשכורתם הזעומה ובצאצאיהם המרובים. היה משלשל לידיהם מאה פזות טבין ותקילין תמורת חתימה בלבד; חתימה של מה־בכך; ייפוי כוח לגבות ממשכורתם בעוד חדשיים מאה וחמשים פזות. ואם ביקשו והתחננו לדחות את התשלום לשנה שלימה, היה מתרצה ומסתפק בחתימה על מאתיים פזות בלבד. וכך היה עושה חסד עם אותם עניים, ומתפרנס בכבוד. כשהיגר מכאן לברזיל שב ועשה זאת, וביתר הצלחה. חוזה נעץ עיניו באימו, עיניים חומות גדולות, רעבות, מצפה לתשלום במזומן. – אשלם לך ביום שני, כשאבא יחזור. לא לקחתי ממנו הפעם מספיק כסף וחוששת אני שמא אוותר בלי פרוטה. – תשלמי ביום שני, תקבלי את המגנט ביום שני. אם לא יציעו לי עד אז מחיר טוב יותר. צחקה בהנאה גלויה: – תן את המגנט, חוזהליטו, ואני מבטיחה לשלם ביום שני. – מבטיחה זה לא מספיק. אין לי קונפיאנסה. – אין לך קונפיאנסה? באמא שלך אין לך אמון? – אין לי אמון באף אדם. וזהו זה. – גם לא באמא? – באף־אחד אמרתי. מצטער. מבלי משים היה מחביא את המגנט מאחורי גבו, כחושש מתקיפה. עיניו, עיני תאג’ר, גדולות היו ונוצצות מעיני כל התאג’רים שהכירה, והיא הכירה את כולם; עצמה ובשרה. כששב אבא ממסע מסחרו, עייף היה מתמיד. הוא שקע בכורסה הרכה, קורא אוך־אוך מעומק כרסו, וחלץ נעליו באנחת רווחה. עוד טרם הספיק לרמוז בעינו, נזדרזו חוזה ומנואל והביאו לו כל אחד זוג נעלי־בית. חוזה הקדים את אחיו בשניות מעטות. מנואל חזר מבוייש ומורתח. התנפל בכעס על ציפורניו וכירסם בהן עד זוב דם. שקוע היה במלאכה זו, סוקר בחששות כבדים את הכתמים הלבנים שנראו מתחת לציפורן – כתמים שסבתא נהגה לספר שהם סימן לעוונות שעשה, כל כתם עוון – שעה ששמע את אמו מספרת ואת אביו מקשיב בהנאה קולנית. האם סיפרה על המשא־ומתן שהיה לה עם חוזה. ניכר היה שכיבדה את בנה בכורה על נוקשותו בעולם זה, שבו הנוקשים עולים מעלה. מספרת היתה בפרוטרוט ובשמץ דרמטיות, משתהה בדיאלוגים ונהנית מפקחותו של בנה ומהצגתה שלה. כשהגיעה אל מחיר הקרן נדרך מנואל, שהיטיב להכיר את אחיו. וכששמע את אמו מצטטת את חוזה “שתים־עשרה פזות בלבד” –– קפץ כנשוּך־נחש. – אבל הוא שילם עשר פזות. רק עשר פזות. כשראה את מבטי התמיהה והספק בעיני אמא ואת ענני הסערה על מצחו של אבא, הוסיף: – אני נשבע, בחיי ה'. הייתי איתו בכל־בו. תשאלו אותו אפילו. עשר פזות שילם. אבא ואמא הסתכלו זה בזו, תמהים כיצד ראוי להגיב, ולפתע פרצו שניהם בצחוק משחרר. מאותו יום דבק בו בחוזה הכינוי עוואנטג’י, שאם אתה אומרו בחומרה משמעו רמאי, ואם בקריצה – משמעו ערמומי. אמא היתה מספרת את הסיפור לכל אורח ואורחת, בתוספת נופך לפי כבוד האורח ולפי מצב־רוחה אותו יום. כוח יצירה נתגלה בה, ובעלה לא היה מתערב; נהנה היה מן הגיוון והקישוט שנתוספו לסיפור ממהדורה למהדורה. מכל־מקום, חושב היה, שם של סוחר ממולח בוודאי שלא יזיק לבן.
ב.
עברו עשר שנים. אולי יותר. חוזה עשה חיל. מפה לאוזן סיפרו שהוא מתקרב למיליון הראשון. לימודי הכלכלה והפיננסים, שעלו לאביו הון, לא היו לשווא. הוא היה מגלגל עתה מניות בידיו כמו שייך המגלגל במחרוזת העינבר. בבורסה היה הצעיר מכולם והנועז מכולם. זעזועי המטבע בעולם היו לו מקור שמחה והשראה. אביו טען שאינו מבין מה בעצם קורה בעולם. חוזה היה מחייך מזווית עינו ואומר “מעטים מאוד מבינים, אבא. והמבינים – ייבנו”.
כשהתמוטט גם הדולר התחיל לבנות לו וילה, עין לא ראתה כמוה. כששאלו אביו כמה תעלה הוילה ענה בקצרה “שתיים־שלוש שיחות טלפון לטוקיו”. בכל קפיצה שעשה לאחת מבירות העולם מצא לו פנאי להביא כמה אביזרים מיוחדים לבית שבנה. מאיטליה שיגר ארגזי חרסינה; מגרמניה הביא עיניים אלקטרוניות לשמירה; מטהרן לקח מקושים לדלתות חיצוניות, שצורתם כף־יד קמוצה וחמש אצבעות לה נגד עין־הרע; בחניית־ביניים בלוד קנה מזוזות מוזהבות לכל דלת ודלת בבית הנבנה. אליאס היה שיכור מהצלחת הבן. ראשית חכמה, כפל תרומותיו לבית־הכנסת. אחר כפה על הבן לשאת “שדי” על צווארו ו“ח’אמסה” בכיסו. ואז נרגע. לא כן האם, שהמרגוע היה ממנה והלאה. חוזה שלה היה שב ודוחה את כל השידוכים המצויינים שהשיגו עבורו. בנות ממשפחות טובות, עלמות בשילות שנדוניה כבדה תלויה בצווארן, בנות חלבּ כשרות וטהורות דחה אחת לאחת. אפילו את איבון בת־דודתו, יפהפיה לכל הדעות, דשינה וביישנית ובלונדינית, עוד מעט בת שש־עשרה, לא רצה “לקחת”. נוהגים היו בקהילה להקדים ולהמציא כלות לבנים, בטרם ישאו הללו את עיניהם ויסתחררו מקסמן ומזגן ועזות־מצחן של נכריות. התחילו איפוא להציף את חוזה בהצעות רציניות כשהיה בן שש־עשרה, אך אז היה שקוע בלימודיו, והירפו ממנו. מאז ועד היום לא שקטו ולא נחו והגישו לו הצעות, שהיו יכולות לאכלס בכבוד הרמונו של שולטאן. שדכנים וסתם דודים טובים, אלה ואלה פניהם למעשר, טרחו והשיגו תמונות וייחוס־אבות וסדר־גודל של נדוניה – ויצאו בידיים ריקות. הוצעו לפניו הטובות בבנות החלבּים, משני העולמות; את כולן דחה: את דניז מפנמה, את אודט מסינגפור, את סילביה מסן־פאולו, את עליזה מחולון, את דייזי ממונטריאול, ורבות אחרות שאת שמן אפילו לא זכר. את התמונות שמר. מדוע מסרב הוא לשאת אשה, אלוהים הוא היודע – היתה אומרת אימו ומוחה דמעה מעינה. לא שאני מצפה ממנו לנכדים – היתה סחה עם עצמה – מנואל יעשה אותי סבתא בעוד כמה חודשים. אולם יש משהו זר ומוזר בהתנהגותו של הילד. והקנאה בינו ובין אחיו גברה מאז נשא מנואל את רוזה ולא חיכה לו לאחיו הבכור. ושמא שם עינו באותה רוזה ואחיו הקדימו? – היתה מהרהרת בדאגה, משחזרת תמונות שנתקעו בזכרונה וטרדו שנתה. רוזה נערה טובה וצנועה, בת למשפחת ביז’ו, שהיה לה בית־דפוס עברי בחלבּ ועכשיו יש לה רשת חנויות כל־בו בניו־יורק ובנותיה. ממציאה היתה סיפורי־אמא לתרץ סרבנותו של בנה האהוב. והשכנות שומעות ונדות בראשן. ובצאתן מן הבית הן פותחות ושחות מה ששמעו מפי פלונית ששמעה מגיסה, שבמסעותיו הרבים מתפנה חוזה מעסקי כספים לא־רק לקניית אביזרים לוילה, וד"ל. הוא מרבה לנסוע לפריס, אומרות השמועות. ורק במכסיקו עצמה נוהג הוא כנזיר. איך האמא הנבונה שלו עוצמת עיניה ואינה רואה זאת, קשה להבין; תאמרו מה שתאמרו, תמימה איננה. במה שנוגע לחוזה בכורה – מעירה מישהי בקריצה רב־משמעית – תמיד הלכה בעינים עצומות.
ג.
הוילה נהדרת! – אמרה האם לאחר שסיירה בבניין המתקרב לגמר – אך אמור נא לי, חביבי, למי אתה בונה אותה? – מה פירוש למי? לי. ולאשה שאמצא לי. – והיכן תמצא אשה. הרי את כל הבנות שהגיעו לפרקן דחית מעל פניך. – את כולן? וכי אין בעולם בנות פרט לחלבּיות? לא שלא היה לה מה לענות על זה, אך היא העדיפה להשאיר זאת לשיחה רצינית בנוכחותו של אבא. דיבור כזה מתחיל להדאיג. והמבט הזר הזה שבעינים! אלא שמאז גדל הבן בכספים, גדל גם בעיני־עצמו ומרות־אביו נתפוקקה מעליו. היא ידעה זאת. אבא סרב לגלות זאת לעצמו. אליאס מוכרח היה להודות שכשרונו הפיננסי של הבן עולה על שלו. הפקיד איפוא בידיו כספו ורכושו. “תוך חמש שנים –– יוכפל” אמר הבן ונשק את ידו של אבא, כפי שנהג לעשות בשעת הקידוש, כל ערב שבת. היה מביא לו ניירות לחתום, והאב היה חותם ומברך “אלוהים עמך, בני”. היה לו ראש לחוזה. תאג’ר. אם תרצו, תאג’ר משמעו סוחר. ראש של ממש יש לו – אמרו רבים וטובים, וגזמנים הוסיפו: ראש של גאון. אך גם ראש אמיתי מתנפח עם ההצלחה. מהר מדי באה ההצלחה וסיחררה את הנער. הוא החל למכור ולקנות בסכומים אגדיים, שלא היו בכיסו. האמין שעד שיצטרך לפרוע, יגיעו הסכומים לידיו בדרך זו או אחרת. הלך בגדולות, עד שהחל לאבד את השליטה על חשבונותיו. גבר הגולם על יוצרו, כל שכן שהיה הנער עבד ליצרו. רק כדי להרוויח זמן ולמנוע התמוטטות גמורה, מישכן חוזה את כל רכושו של אביו. על מנת שלא לצער אותו, לא סיפר לו דבר וחצי דבר. בטוח היה שתוך חודשים אחדים ייצא מן הבוץ וישחרר את כל הרכוש המשועבד. רק ארכה ביקש לקנות. אלא שהגלגלים הגדולים שהניע מיאנו להיעצר והמשיכו בסיבובים מואצים, עד שטרפו את בעליהם עימם. הצעד הבא היה פשיטת־רגל. לא ממנה חשש חוזה; מפני אבא חשש. לא בגללה אכלה אותו הבושה; בוש היה בפני עצמו, כי ידע מי יבוא לחלץ אותו מן הצרה – מנואל אחיו. שאר אחיו ואחיותיו קטנים היו עדיין ולא מריחיים על צוואר תבוא הישועה. והאב – איתו בסירה אחת, בלב הסערה. בטוח היה במנואל שיבוא ויושיעו, ויקנה ממנו בכך את הבכורה. את זאת החליט למנוע, ויהי מה.
קם איפוא וברח. כיוון שנאמנים אתם עלי שלא תסגירו אותו לרשות, אגלה את אוזנכם היכן הוא. בשמורת־הטבע שליד ניירובי מלווה הוא תיירים ומסביר להם תורה־שקנה־על־רגל־אחת אם בספרדית אם בצרפתית. אילו היו באים תיירים דוברי ערבית, לא היה מהסס לדבר בלשונם. מכל המקומות שבעולם, כאן בוודאי שלא יעלה על דעת המשטרה לבקשו. ובינתיים הוא מגדל זקנו, ושערו כבר נופל על צווארו. אפילו אביו מולידו לא היה מכירו; איני אומר אמו. מניין באה לו המחשבה על שמורת־טבע – פליאה היא. רבות מחשבות בלב איש.
20.6.73
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.