רקע
אמנון שמוש
קיפוד

מכל חברי לכיתה אני זוכר את יוּדה. בדהוי ובמקוטע זכורים לי רבים אחרים, כגון א־ריה וא־רון וקפי־צה ובורובסקי ומרֶסֶה ומשיח. זכורות לי כמובן גם כמה בנות, אבל זה בכלל משהו אחר. את יודה אני זוכר, כמו היה הצל שלי, המהלך צמוד לצדי, לרצוני או שלא לרצוני; בעלייתו ובנפילתו הוא זכור לי, בימים שהיה הקרוב בידידי ובימים שרחקנו ממנו והידרנו עצמנו מחברתו.

בתמונות ראשונות של הכיתה – עם המחנך בן־חורין באמצע, משקפיו מחליקים אל קצה חוטמו המנוקבב – מצאתי את יודה על נקלה; הוא היחיד המסמן בחץ, ובשולי התמונה, בקצה החץ, כתוב “יודה” בכתב־יד ילדותי. גם בתמונת הגמר של ביה"ס העממי מצאתיו בלי קושי; שני קווים מצטלבים בה על פניו, בדיו שחורה.

שנים רבות אינך רואה בן־אדם, ולפתע אתה פוגשו באקראי, פעם ופעמיים, בסמיכות זמנים מופלאה. חזרתי הביתה מן הפגישה עם יודה, ועל־אף עייפותי הרבה טיפסתי והורדתי אלבומים ישנים מגושמים, קמוטי ניירות ביניים ודבוקי דפים שחורים. הסרתי שכבת אבק מתחריטי נחושת שעל פניהם (יהודי מהלך אחרי המחרשה, הרצל הדור־זקן) והתחלתי מרדפדף אחר יודה. מצאתיו שוב ושוב, מתבלט בתמונות כמו בכיתה; ברנש שאינך יכול להתעלם ממנו. עיניו הבורקות, חיוך המנצח הנצחי עם דוק העצב היהודי בפינותיו, וזקיפותו השופעת ביטחון עוררו בי גלי זכרונות. בקצות אצבעותי דיגדגה תחושת שערו הסמיך המתולתל. (הילד הכי מטולטל בכיתה – כתבה לו פעם בת־שבע בספר הזכרונות, לקנאת רבים מאתנו. אני התנחמתי בשגיאות הכתיב שלה; שלא תחשוב את עצמה).

התנפלנו זה על זה בטפיחות ובקריאות נרגשות ובשאלות שנורו בצרורות עוד בטרם ניתנה שהות לענות על הראשונות. נסתבכו קטעי זכרונות בקרעי דיווחים על עשרים־שלושים שנה שלא נפגשנו, ונפרדנו יותר צמאים מרווּיים. מי היה מאמין שכך נתרחק; ושניפגש שוב באורח מקרי כל־כך. שכחתי לו יהירותו ובטחונו העצמי המופרז, שגבלו עם זלזול בזולת, וזכרתי לו חסד נעורים, חסד ילדות ליתר דיוק.

למעלה משתי עשרות שנים לא ראיתיו. אך הרביתי לחשוב עליו. הסערות העזות שטלטלונו בארץ הזאת הזכירו לי אותו משום־מה לעתים מזומנות. נפלאות דרכי הנפש ושבילי האסוציאציה מי יידע. הנה, למשל, הביטוי המשולש שהטיח בנו דה־גול בשעתו העלה לפני דווקא את דמותו של יודה. ובלילות שמירה ארוכים במלחמות, בין הבזק קטיושה להבזק “בלתי מזוהה”, הייתי רואה לפני את דמותו ושואל את עצמי מה מעשיו במלחמה; תוהה אם החזק חזק יותר במלחמה. פעמים היתה עולה לפני דמות גבר, שהוא המשכו של אותו ילד יפה־עיניים וחביב ומסכן ואהוד על הכול; ופעמים היה מצטייר לנגדי גברתן שצמח מן הנער שנקרא בפינו יודה קיפוד. בעודנו נערים נפרדו הדרכים. את יודה הבוגר לא ראו עיני עד לאותה פגישה בפונדק דרכים, על וימפי וקוקה־קולה.

כשניסיתי לספר לבני –ביתי על יודה, מצאתי את לשוני עוקפת פרשיות הרבה, משל אני אשם במה שקרה לו, או אם תרצו – משל מה שקרה לו קרה לכולנו. קפץ סיפורי ובא עד לאותו פונדק, בין צרעה ואשתאול. תיארתי אותו גבר קצר־קומה ומתחיל להקריח, שֶעט עלי נמרץ ופעלתן, כולו שרירים, מעך תחילה את כתפי ואחר את כף־ידי (עד כאב), שפשף את שתי אוזני בין כפות ידיו, כמו היינו ילדים בהפסקה הגדולה ליד הפלאפל, וצהל לקראתי צהלה גדולה, קולנית מאד – שהפנתה אלינו את כל המבטים. (הקול – קול יעקב, היה אומר על הטנור שלו המורה בן־חורין, יודע שיודעים אנו המשכו של פסוק). אך משבאתי לספר על מעשיו כיום, התברר לי שלא הבנתי מה הם בדיוק. “מטפל בוִוי אַיי פִי־ס” אמר, כלומר באח“ם. אם הוא מלווה אותם כמארח או כמסביר או כשומר־ראש או כמי־ידע־מה – לא שאלתי. חזקה עליו על יודה, שאם היה נהג של אותם אח”ם, היה מתבטא “אני מטפל בהם”. וברגע שאמר “מערכת הביטחון” הפניתי שאלותי לכיוון אחר, כהודי סוטה מפני פרה, נזהר שלא למשוך אותו בלשונו.

מן־הון־להון, אם להשתמש בלשונו של יודה, משך הלה וסיפר לי ש“שרים כמו זבובים” עברו תחת ידו וגם כמה נשיאים וראשי־ממשלה, פוֹר־אֶ־צֶ’נג'. ולחשוב לרגע שהעולם מתנהל בידי האנשים האלה – זרק מחשבה פילוסופית, עיווה שפתיו ושטף את פיו בגמיעה ארוכה, ישר מן הבקבוק. תוך כדי גמיעה סקר ואמד בעיניו את דמותה של המלצרית הצעירה. (יכולת הפשטה נדירה לגבי גילו – כתב פעם בן־חורין בתעודה שלו; ואנחנו שברנו את הראש להבין את כוונתו.) רובם לא מבינים כלום בצבא ובנשק – המשיך לדבר – ואינם מתעניינים כלל במראה עיניהם; כאילו כל יום יוצא להם לראות צבא כזה, ובלווית אחד כמוני. צחק צחוק קצר, אורב לתגובתי, והמשיך. טוב, מה אתה רוצה – בארצותיהם הם עוסקים בסעד ובכלכלה ובחינוך ובמסחר – בעניינים צמחוניים כאלה; אז אצלי הם מתחילים להתעניין ולפקוח עיניים רק כשאני מביא אותם לח“ן. אתה צריך לראות איך הם מתעוררים לחיים. “רק לא לשלוח ידיים”, אני אומר להם תמיד,” במערכת הביטחון שלנו הכול טעון, ומגע בלתי זהיר עלול לעלות ביוקר,. זאת בדיחה שהולכת תמיד; ובזכות כמה בדיחות נוספות, בדיחות־יצוא, הם מוכנים לאוץ אחריך שעות ארוכות בחום, למרות שבאו לארץ לראות דברים אחרים ואין להם הרבה עניין בצה"ל. אבל אנחנו, חביבי, אנחנו מראים לה מה שאנחנו רוצים שיראו – סיכם יודה בקריצה רבת־משמעות וטפח לי טפיחה אדירה על כתפי המזדקנת.


הוא היכה בכתפי, ואני הרגשתי את הכאב בעורפי. הנעתי את ראשי ימינה ושמאלה פעם ופעמים, לראות אם עודנו סובב על צירו. כמו אז, בכיתה, בשיעור התנ“ך. יודה כתב את שמו תמיד יודה, וכל נסיונות המורים לשכנעו להוסיף ה' בין יוד לוו עלו בתוהו. קווים אדומים נמרצים של מורים נרגזים והסברים רכים של מורות חייכניות התנפצו על עקשנותו. “קוראים לי יודה!” וכשאחד הילדים שלא הכירו מקרוב היה קורא לו יהודה, היתה התגובה קצרה ומאיימת: “יהודה אביך! אני – יודה.” והנה, לפתע, בשעה שאנחנו לומדים את ברכת־יעקב, עובר אותו גל הזדהות עם יהודה, וכשהמורה קורא בהטעמה “יהודה, אתה יודוך אחיך, ידך בעורף אויביך” – שולח יודה היושב בספסל מאחורי, את ידו ואוחז בעורפי אחיזה איומה, מכאיבה. אני פוער את פי וחונק זעקה בגרוני. אבל זה מספיק. “ה־חוצה!” – צועק המורה מתוך דפי התנ”ך – “חכמות בחוץ תרונה.” ואני יוצא בהול ומבוהל; רק שלא ישלח בעקבותי את יודה. מאותו יום ואילך היה יודה מתנפל עלי בכל הזדמנות, נוהם “י־דך בעורף אויביך!” ונהנה מזעקות ומעוויות הכאב שלי; אני – שהייתי (ונשארתי) שכנו, שהייתי (ולא נשארתי) ידידו.

הייתי ידידו. אחד מידידיו הרבים. כשהגיע אלינו לביה“ס זכה לאהדה כללית; חלקה על־סמך אישיותו, חלקה מתוך השתתפות כנה בצרותיו. ילד חביב ומוכשר ומסכן. אימו נרצחה בעודו פעוט, בדרכה אל השכונה הערבית בה גרה המשפחה; דרך שעברה בתוך פרדס זנוח שנמכר לבנייה. אחותו הגדולה שהיתה עם האם ניצלה בנס; ניצלה ולא ניצלה – דעתה נטרפה עליה ורוב שנותיה היא מאושפזת. “מאושפזת” היינו מלחשים בביה”ס, וצליל המלה היה מעביר בנו צמרמורת. ולמרבה הצרה – יודה המשיך לגור עם אביו באותה שכונה ערבית שבתיה זולים, על גבול תל־אביב ויפו.

תמיד היה יודה מוכן לעזור. לכל אחד. ומבלי לצפות לשכר. ודווקא מי שאינו מצפה לשכר – שכרו מובטח; בהרבה מקרים, רק בעולם הבא; במקרה שלנו – גם בעולם הזה. מתחרים היינו בינינו מי ילווה אותו לביתו, בימים של חרדה ובשעות של חשיכה. שניים־שלושה היינו יוצאים ללוותו, שהרי צריכים היינו לחזור באותה דרך. היינו צועדים בקצב ושורקים, להבריח את החשיכה ואת הפחדים. אבל מעולם לא היה יודה צריך לבקש ליווי. ולא אמר מעולם אחד לחברו, אתה תלך עימו, לא אני.

אביו של יודה היה סופר. אך לא מן הסופרים הללו הבוראים דברים בהבל דמיונם ומשחקים עם קוראיהם מחבואים היה אבּ’שליודה; לא ממשל משלים ומחבר אלגוריות ומגבב בדוּתוֹת היה, אלא סופר סת"ם. ספרי תורה לא ראיתי אותו כותב, אך תפילין ומזוזות – ראיתי. פעמים היה כותב גם מגילות־קלף של חולין לקיבוצים (קדוּשה הם מחפשים – נאום אבּ’שליודה – ימצאו־ימצאו). עומד הייתי מאחוריו בדומיית־קודש, נהנה מן האותיות הנאות שיצאו מתחת ידו, כולן תואמות, שחורות ונוצצות כעדר עזים עולות מן הרחצה. אוהב הייתי אותיות שין שהיה מקשט בכתר משולש ואותיות שנפתחו ונמתחו ונתרחבו תחת ידו למלא את השורה. בקמטי פניו ובקפלי עורפו החרושים עמוק היתה מנצנצת זיעה ולשונו היתה מפרכסת, נשוכה בין שיניו.

במלאכה זו היה מתגאה בפנינו, חברים של בנו יחידו. לא כן במלאכתו השניה. והיה מתנצל בעברית משכילית שרק משום שפחת הדור ונתמעטו משחרים לפתחם של סופרים, נאלץ הוא לפרנסתו לשלוח ידו גם בכריכת־ספרים. תחילה הגביל עצמו לכריכת ספרי־קודש, אך משראה שממחזורי תפילה ומגמרות שנתבלו לא תבוא ישועה, פנה וקיבל לכריכה הכול בכול מכול כול. היינו מוצאים אצלו ערימות ספרים מספריות־השאלה, מהוצאות “אמנות” ושטיבל ובנות־דורן, והיינו רובצים בפינות הבית ובולעים אותם, בחינת מים גנובים ימתקו. את כל “זכרונות לבית דוד” קראתי בביתו של יודה. את “הקנאים הצעירים” קראתי שם, בפינת ספה בלוּיה, שלוש־ארבע פעמים; שהיה הספר חוזר שוב ושוב לבית הכורך, מרוב שהיה מתמשמש בידי קוראיו הצעירים, שראו עצמם קנאים של בית־שלישי.

אביו של יודה, יהודי של גלות וגווילים, לא היה מרבה לצאת מביתו. לא כן הבן. דרכם של צעירים, לא־כל־שכן צברים, לבלות רוב עיתותיהם בחוץ. “אשרי יושבי ביתך” שהיה האב חוזר ומטיף לבנו, נפל כזרע על סלע. וכל יציאה של יודה יציאה שעימה סכנה, פעם יותר פעם פחות. נענה איפוא האב ופתח צרורו ומנה שילינגים הרבה לכפו של הבן, שילך הקטן לחזק שריריו ולאמן ידיו להגן על עצמו. הרבה הפצרות קדמו לזה. בלב ולב הסכים לזאת האב, שפרק תהילים נחשב בעיניו יותר מק"ן פרקי ז’יו־ז’יצו. היה מתלבט ומתחבט בינו לבין נפשו. באה אליו אשתו בחלום לילה והסירה ספק מליבו. אמרה לו, מי שחייו בין ישמעאלים – חייב לאמן ידו למלחמה.

יודה הלך מחיל אל חיל. כל כוחות הגוף והנפש וכל שעה של פנאי היה מקדיש לאימונים, תחילה במכבי ובביתר, אחר־כך במכונים לז’יו־ז’יצו ולפיתוח הגוף, שהיו אותה שעה מעטים ויקרים ורחוקים. כל־כך רחוקים היו מביתו, שההליכה או הרכיבה על אופניים (שאולות) היתה כשלעצמו מחזקת גופו הגוץ. וכך הלך יודה ונתרחק מאיתנו; התרחקות שתחילתה חוסר פנאי והמשכה זילזול במשחקי ילדות “צמחוניים” שלנו וסופה התנשאות והתעללות.

תחילה היינו סקרנים לראות את התרגילים שלמד יודה. אך כיוון שלא יכול היה להפגין תרגיליו “על־יבש”, היה כל אחד רועד שמא יפול עליו הגורל לשמש יריב־להדגמה. וככל שגבר פחדנו כן גדלה עריצותו של יודה. משהתערבה אחות ביה"ס, שידיה מלאו עבודה, חדל בחורנו מהדגמותיו. מכאן ואילך היה רק “עושה שרירים” ומרמז לנו ביהירות מה עלול הוא לעולל, עד שדבק בו הכינוי “השוויצר”. אך לא איש כיודה יסתפק בדיבורים.

איני יודע באיזה “מכון” למד יודה לתפוס צרעות. ואיני יודע מי לימד אותו להבחין בין צרעה לבין דבור, שאינו אלא צרעה מזרחית. מכניס היה אותן צרעה צרעה חיה בתוך קופסת גפרורים מנוקבת. ובכל כיס מכיסיו היית מוצא קופסה. היה פותח בזהירות ומוציא צרעה (או דבּוּר). איני זוכר איך היה מחזיק אותה אם בכנפיה, או בגופה, אך היטב אני זוכר טעם העקיצות שהיה מעקיץ אותי, לאחר שגזר והצהיר: “היום – עקיצה קטנה אחת. ואם תעשה הצגות – שתיים!” אלמלא כוח הזרוע שפיתח, מאחורי אותן צרעות, היינו יכולים לברוח או להתנגד או להכות בו בחזרה. אך זאת לדעת שהברנש היה חזק וזריז ומאומן מכולנו אפילו במכות קונוונציונליות; שלא לדבר על ז’יו וצרעות. ויכוח שהתנהל בכיתה שלנו אם גופו של יודה מחוסן מפני עקיצות או שהוא יודע להימנע מהן נסתיים בתיקו. לא נער כיודה יגלה סודותיו.

כך היה מתעלל יודה בחבריו ומרחיקם מעל פניו. ידענו, שאם נתלכד נוכל לעמוד נגדו ולהכותו מכה אחת אפיים. אולם הוא דאג שדבר זה לא יקרה. ובסתר ליבנו גם לא רצינו ברעתו; ידענו שאלמלא עבר עליו מה שעבר, ואילמלא שעליו לעבור יומיום במקומות שעליו לעבור, לא היה מתרשע אלינו כל־כך.

ניתנה אמת להיאמר, תחילה היו הצרעות משמשות לו ליודה להתגוננות בפני גדולים וחזקים ותוקפנים ממנו. ברבות הימים החל נהנה מעצם הרעדה שהיתה תוקפת את הילדים בפני נשקו המעופף. מכאן ועד לתיאוריה שהוא חייב להזין את צרעותיו בדמנו ולהוציאן מן הקופסה לפעילות יומית, הדרך לא היתה רחוקה.

מעתה היו לנו כל הסיבות להתרחק מעליו. וכך עשינו. התרחקותנו עוררה את יצרי תוקפנותו. ותוקפנותו הגבירה את ההתרחקות. ממעגל זה לא היה מוצא. וכך הפך יודה האהוד והחביב ליודה הבודד. לבד לבד היה שב אל ביתו. אם הוא גיבור כזה, הוא אינו זקוק לליווי שלנו. יושיעוהו צרעותיו ודַבּוּריו. ואגרופיו.

באה תספורת חדשה שלו והוציאה לו שם של “קיפוד”. נתפשט הכינוי והחלו הכול קוראים לו כך; נועזים – אפילו בפניו. התבייש יודה לחזור אל המספרה הקואופרטיווית (ליד כיכר המושבות) ולומר לסַפר, תקן מה שעשית, איני רוצה להיות קיפוד. הלך לסַפּר אחר, ברחוב הגדוד העברי, שהיה מבלה פנאי שלו בתחריטים מעשה־אמן, התיישב על הכסא האחד, עצם עיניו וציווה בקול עמוק: קרחת. נשף הספּר על תחריט הכותל המערבי שהיה בידו ופיזר נסורת דקה, שהיתה מפזזת בקרן־אור־שמש שחתכה את המספרה באלכסון, הסתכל בנער ואמר: אולי תחזור בעוד רבע שעה? אפשר רצה להמשיך בגילוף, שהיה ליבו משוך אחרי אמנותו; ואפשר – רצה שיהרהר הנער שנית במעשיו. ענה יודה ואמר, לא! עכשיו. נטל הספר את התער והחל משחיזו ברצועה, משחיז ונותן מבט שואל במראה. לא חזר בו יודה מהחלטתו ולא יצא משם עד שהיה קרח כיול ברינר.

לרצוננו או שלא לרצוננו שמענו את הסבריו הרברבניים שמתאבק הראוי לשמו חייב להיות קרח, שלא לתת מאחז־שיער ליריביו. ובהזדמנות זאת הוסיף יודה והראה לנו שפופרת של שמן־משחה שקנה אצל אותו ספר למשוח בו את שרירי זרועותיו, אף הפציר בנו לגשת אחד אחד ולחוש את שריריו. “תלחץ חזק, חזק! מה אתה מפחד מה?”

כיוון שדבק כינוי בנער, אינו עוזבו. המשכנו לקרוא ליודה קיפוד.

ומעתה היה חיוך מרושע מתלווה לכינוי. נקמנים שבינינו היו קוראים לו כך בקהל, באוטובוס מלא למשל, וממקדים עשרות מבטים בקרחת המסמיקה.

הייתי אחד האחרונים שנשארו קרובים לו. האמנתי שהשכרון יחלוף והוא ישוב להיות אותו יודה קטן וחביב שאהבתי. הלכנו פעם יחד ברחוב העליה, בואכה כיכר המושבות. הימים ימי המאורעות. וביתו של יודה בלב הסכנה. אותם ימים היה מרבה לבוא לביתי לקרוא בעיתונים את ידיעות־הדמים ולגזור תמונות של אישים, שהחל אוסף באלבום מעשה־ידיו. נער מוכר עיתונים רץ מולנו והכריז בקולי־קולות “אנחנו חזקים מאוד־מאוד! הרבה ערבים נהרגו בירושלים.”

יודה הוציא כסף מכיסו וקנה עיתון. להפתעתי לא קרא כלל בעיתון, אלא קיפל אותו ותחבו בכיסו והיה מהלך לצדי ומקלל – ערבית ורוסית ועברית־צברית ועברית מקראית – תבליל עסיסי טעון זעם. את הערבים היה מקלל; מדוע לא יתנו לחיות. נתתי לזעם העצור לפרוץ, נזהר שלא לעורר בו בנער פצעים ישנים. כשכילה לקלל, משך אותי בזרועי לפתחו של בית והראה לי בסתר מה שהוא נושא בכיסו: אגרופן עשוי עופרת עם ארבע בליטות, אחת לכל אצבע. מה שאפשר לעשות באגרופן זה הדגים יודה על הקיר של אותה כניסה, וכך הוציא שארית זעמו ומרצו.

אם לא היה זה טיולנו המשותף האחרון, אחד מן האחרונים ודאי שהיה.

נתארכו הדברים, שהעבר כמוהו כסריג ישן, שאם אתה מתחיל לפרום בו מוסיף הוא ומתפרם מאליו. ואין אדם בא לידי פרימה של סריג משומש, אלא־אם־כן חוטים לסריגה חדשה הוא מבקש, שתחמם בחורף העתיד לבוא אותו ואת צאצאיו. רציתי לספר על שתי פגישות אחרונות שהיו לי עם יודה. פגישה אחת הזכרתי ונגרפתי אחר הזכרונות. על פגישה שניה טרם סיפרתי.

ראשיתה של פגישה שניה נעוצה בסופה של הראשונה. יודה הבטיח לי ש“יעמיס” פעם את האשה ואת הילדים ויבוא לבקרני בקיבוץ. מחציתה של הבטחתו קיים. הוא בא. חודשיים אחרי הרעש. בלי האשה ובלי הילדים. מאובק ועייף הגיע. מן ההרים הקרים ירד אלינו, זקנו מגודל ועיניו נפוחות ואדומות. הוא שתה ואכל כחיה. במקלחת רוקן דוּד מלא של מים חמים. וכששבו אליו כוחותיו, פתח וסיפר. מחציתו של לילה סיפר. וסיפוריו עשויים מן החומרים שעיתוני התקופה מלאים אותם עד אפס מקום. כיוון שיכולים אתם ללכת אל העיתונים, לא אלאה אתכם בסיפוריו. עבר עליו מה שעבר על רבים אחרים. שום דבר מיוחד. אך לשמוע כל זאת מפי יודה, השקוע בכורסה מולי, מפוכח משכרון הכוח – בשבילי זה היה משהו מיוחד. ועכשיו, שאתם מכירים קצת את יודה, אתם יכולים להבין את כוונתי.

למחרת עמלתי קשה להעיר את יודה משנתו. בשמונה היה עליו לזוז כדי לחזור בזמן אל תל־השמש, הצופה פני דמשק. אכלנו ארוחת־בוקר חפוזה, משוחחים בין זית לזית על זוטות היום, עוקפים את הנושאים של אמש, ומהרהרים בשלשומים רחוקים. בשמונה בדיוק הגענו למכונית. החדשות – אמר יודה כעקוץ־צרעה והיכה בכפתור. "שר הביטחון אמר: – דיקלם הקריין בפאתוס שיגרתי – “כי מעולם לא היינו חזקים כפי שאנחנו חזקים היום.” זרם קללות פרץ מפיו של יודה, עשיר ומגוון ומסוער מכל מה ששמעתי אי־פעם מפיו, בימי ילדות ונעורים. ניכר בו שהתפתח מאז, ששמע הרבה שפות וספג תרבויות רחוקות. מכל־מקום, מבטאו הערבי השתפר מאוד.

חיבה ישנה שהיתה בי ליודה, חזרה ונעורה. הנה שב להיות כפי שהיה ביסודו, עת היכרתיו לראשונה, באותה תקופה עתיקה. "אתה זוכר – פתח יודה ואמר, ידו על המַתנע – את מוכר העיתונים מכיכר־המושבות, שהיה צועק – –

* * *

– אנחנו חזקים מאוד־מאוד!" – שמעתי את עצמי מצרף קולי לקולו של יהודה.

שנינו פרצנו בצחוק, שניכרה בו היטב המבוכה הכנה, שמחה ועצבות מתרוצצים בקירבה. המכונית ניתרה ודהרה לדרכה.

עוד ייצא ממנו בן־אדם – הייתי מהרהר ביני לביני בעוד המכונית הכהה קטנה והולכת, הולכת ונעלמת מעיני. מבלי משים יצאה מתוכי אנחה כבידה. יצאה, והוקל לי.


חנוכה, תשל"ד

20.12.1973

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!