(טבת תרפ"ד)

הרצפלד ציין, כי כמעט עלה להוציא לפועל את ההתישבות החדשה באותם הגבולות שציינו לעצמנו. הוא גם אמר שגבולות אלה היו ידועים למרכז החקלאי עוד לפני הקונגרס.

אין ספק שפעולת המרכז היתה בכל המרץ והרצינות הדרושים, אולם אין זה משנה לגבי החובה להעריך את פעולתנו למעלה מערכה המציאותית. חדלנו לדרוש עליה גדולה, גם לא הופענו בדרישות לתגבורת הציונות, כי אם השתדלנו לבסס את התקציבים בועדות הקונגרס. כמעט לא באנו להעריך ולקבוע את תביעותינו ביחס לצרכי הגולה.

אנו עסוקים כבר בהכנות לשנת תרפ“ה ואולי גם לתרפ”ו. בתור ציוני אין לי כיום סיפוק מעצמנו, מכולנו העומדים בחזית הציונית. אנו רגילים לדבר על ביסוס הקיים, רק חצי שנה עברה בין ועידת הקבוצות בטירה ובין המועצה החקלאית בשנת תרפ"א בחיפה, ואותו החבר שדיבר בטירה על ביסוס הקבוצות הקיימות נמשך כעבור חמישה חדשים אחרי הלוזונגים לעליה רחבה ולהתישבות רחבה בעמק. ואיני רואה את ההשפעה לרע, שההרחבה השפיעה על המשקים הקיימים.

בעצם הקריאה לביסוס ישנה הונאה עצמית; מניחים כי הביסוס ייגמר מיד, ובמהרה נהיה ברשות עצמנו, במובן הכלכלי – ואז נוכל לפעול את הגדולות… אולם זה לא יהיה כל כך בקרוב וזה רק מרחיק אותנו מהפעולה. החקלאות העברית טרם מצאה את הדרך לפרנסת עצמנו. שאלת הביסוס התחילה עם היוָסד המושבות, זה 40 שנה, ועוד לא נפתרה. נסו נא לבסס את עקרון וקוסטינה.

הקריאה לביסוס היתה בפי המושבות לפני 20 שנה, ואנו בכל זאת הלכנו לכונן את ההתישבות החדשה. הרגשת הבדידות והשממה היתה במידה יותר רבה וקשה אצל ה“ביל”ויים" – ובארץ היתה אמנם שעת היציאה מחומות ירושלים והתחלת בנין השכונות; אולם ה“ביל”ויים" חיו עם הביטול לכל המציאות הירושלמית ועם ההכרה שאת הכל צריך להתחיל מחדש.

ואחריהם באו ויתקין וגורדון. הם ראו תוצאות עבודת 20 שנה, כל המושבות הגדולות נוסדו, פעולת הברון היתה כבר בסיומה, וגם הם חיו עם יחס הביטול לכל המציאות שבארץ. ״צריך להתחיל הכל מחדש" – היו דבריהם.

וכעבור עשרים שנה אחריהם, שנות התישבותנו, התישבות העובדים, צריכים אנו, והצעיר הבא לארץ, לחיות עם הרגשת הביטול למציאות הארץ־ישראלית כיום, עם המציאות של עליית מאות או אלפים ולא יותר. גם עלינו לקרוא: "הכל מחדש״!

המצב מחייב אותנו לתביעות. עלינו לעבד תכניות מילואים בשביל המשקים הקיימים, שיתנו אפשרות להגדיל את מספר האנשים בהם.

הדבר, שהאגרונומים והמומחים שלנו העובדים בארץ לא עיבדו עד היום תכניות רציניות להשקאה, באותם המשקים הנמצאים בקרבת מים, מראה על צמצום תביעותינו. יש ללמוד גם מד"ר סוסקין – אף־על־פי שאיני מושפע דוקא ממנו.

פעולתנו בשנים האחרונות היא ברוח הריכוז – בעמק. אך גם כאן אל נחשוב, שבמהרה יעלה בידינו הריכוז הגדול והצפוף, אסור לנו על כן להעלים עין מיצירת מרכזים חדשים. שיטת הריכוז אחזו בה גם הקודמים לנו. התחילו להתרכז בגליל, ואף־על־פי־כן ובינתיים נוצר מרכז חדש בעמק. הגיעה השעה להתכונן לכיבוש חקלאי חדש. אנו מוכרחים להרחיב את ארץ־ישראל. עלינו לדאוג ליצירת מרכז חדש בדרום הארץ. ראשיתו בצורת עליה על הקרקע של מאות עד אלפים והמשכו בצורת פיתוח חרושת בקשר עם ים המלח וסביבותיו.

הפועל העברי צריך לקבל עליו דאגה זו, וזוהי חובת מוסדותינו להרחיק לכת בדרך זו. ואין לחכות סתם לאיניציאטיבה של הבורגנות העברית והקפיטלים העברים והזרים.

על ההסתדרות הציונית לעבוד מעתה במגמות אלו: א) הרחבת המשקים על־ידי כל מיני עבודות מילואים (בקשר עם חוסר עבודה). ב) סידור השקאה במשקים המתאימים לכך. ג) הרחבת פעולה חדשה ויצירת מרכז בדרום הארץ.

נאמר כאן, שאין לחשוב עתה על עיר פועלים, אלא על שכונה בקרבת העיר. זוהי פרספקטיבה קרובה ולא רחוקה. לדעתי שכונת העובדים צריכה להיוָסד על חוף הים, במקום שיש אפשרויות שונות (דיג וכו'). אם לא ניקח את חוף הים בדרך זו, על־ידי יִסוּד השכונה – לא נקחנו עוד. האדמה תימכר באַמות, ואנו נימצא נעדרי יכולת. גם ענין הנמל מחייב אותנו להיות בקרבת חוף הים.

אין לפעול לפי “דלות כוחותינו”, עדיין אין המהנדס שימוֹד את כוחותינו. העושה כן, אינו מהנדס נכון.

מתוך פרספקטיבה לא רחוקה באה גם ההצעה להעביר את שמונה משפחות התימנים מכנרת למושב התימנים, שעתיד להיבנות בקרבת נס־ציונה. איני מתנגד למושב התימנים המיוחד, אף כי איני מחייב ביותר פעולה זו. לא השכלנו לשתף את התימנים בהתישבותנו החדשה, התישבות העובדים. יש קושי גדול בצירוף עדות שונות, אולם מהי הפרספקטיבה ביחס לדור הצעיר של התימנים? הן צריך שהוא יגדל בתוכנו, בין ישוב עובד, ולא רק בסביבת מושבות מנצלות. ומנקודת השקפה זו אין להוציא את תימני כנרת מסביבת הקבוצות דגניה וכנרת. אדרבה, הלא נשקף עתיד לישוב צפוף בגליל בקשר עם הגשמת תכנית רוטנברג.