רקע
ועדת הסניגוריה בתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה–א"י

משפט רצח ארלוזורוב: נאומי הקטגור והסניגור ומסמכים


 

דבר מאת המוציא לאור    🔗

החומר הבא בענין המשפט ופסק הדין של משפט רצח ארלוזורוב, ניתן בזה ברוח של אובייקטיביות גמורה. גם נאום הקטיגוריה וגם נאום הסניגוריה ניתנו על פי ההעתקות שנשמרו בידי התובע הכללי ובידי הסניגור, והתובע הכללי, שעמד בראש הקטיגוריה, הואיל בטובו לעבור על העתקת טופס נאומו (באנגלית) קודם שמסרה להדפס בזה.

ד“ר ארלוזורוב, מחברי האכסקוטיבה הארץ ישראלית של הסוכנות היהודית, וממנהיגיה של מפא”י, נרצח על שפת הים בתל־אביב, אור ל־17 ביוני, 1933, בשעה שהיה מטייל עם אשתו. שלשה נאשמים – אברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט ויהודה מינץ – הואשמו תחלה לפני השופט החוקר ביפו. מינץ שוחרר ב־24 באוגוסט 1933, ואבא אחימאיר צורף אל הנאשמים. ברם, ב־15 במאי, 1934, נשתחרר אבא אחימאיר לאחר שהתחילה הפרוצידורה בבית הדין לעונשין בירושלים: שהמשפט הועבר מיפו לשם, למרות רצונה של הסניגוריה.

החקירה המוקדמת ביפו ארכה שמונה חדשים.

הרכבו של בית המשפט היה השופט קורי, שופט ראשי (יו"ר), השופט פלאנקט (מ"מ הנשיא של בית המשפט המחוזי בירושלים), השופט עלי חסנה, והשופט משה ולירו. שני הראשונים בריטיים, השלישי ערבי, והאחרון יהודי.

את הקטיגוריה נהל התובע הכללי מר ה. ה. טראסטד, ועל ידו עזר מוסה אפנדי אל־עלאמי. בראש הסניגוריה עמד מר הוראס סמואל וד"ר י. בנימיני ומר י. קייזרמן עזרו על־ידו.

המשפט נסתיים ב־8 ביוני, 1934 ברב דעות מצא בית המשפט את אברהם סטבסקי חייב, ואת צבי רוזנבלט זיכה: השופט משה ולירו חלק בענין סטבסקי. פסק דינו המנומק של השופט ולירו נתפרסם בינתים והוא כלול בספר זה.

לאחר שקראו את פסק הדין ודנו את אברהם סטבסקי למיתה הובעה ספקות חמורים בענין שרירותו של פסק הדין על ידי דעת קהל מקפת והולכת וגדלה גם בארץ ישראל וגם בחוץ לארץ.

בארץ ישראל חתמו הרבנים הראשיים, כמו גם מספר מרובה של סופרים ושאר נכבדים על הודעות הקובעות ברור את אמונתם בחפותו השלמה של סטבסקי, את בטחונם הגמור ששגיאה חמורה יצאה כאן מלפני בית המשפט.

היסוד הפוליטי, והעובדה שמלכתחילה היתה מפא"י מעונינת ביותר להשיג גזר דין של חובה נגד הנאשם – שנמנה על מתנגדיה, הציונים הריביזיוניסטים, – ואי הרצון שבה מביט חלק מן האדמיניסטראציה של ארץ ישראל על הציונים הריביזיונסטים – אלו ביחוד נותנים טעם בעל תוקף לדרישה לבקורת גמורה של המשפט, לאור העדויות עצמן, ומלבד כל שאר הטעמים.

החומר המוגש בזה אינו כמובן אלא חלק קטן מן המסמכים המרובים של המשפט. אף על פי כן, מקוה המו"ל, שלא עשה מה שעשה אלא מבחינה אנושית ומתוך השאיפה למשפט צדק בלבד, – שהמסמכים הנתונים בזה בישרות גמורה ובאובייקטיביות המלאה ביותר, יועילו לרכז מסביב למשפט את תשומת הלב וההתעניינות הכללית, שסוף סוף הן הן משענתו העיקרית של הצדק.

תשומת לב מיוחדת מופנית בזה אל התוספת, הכוללת את הודאותיו של עבדול מג’יד.

ירושלים. יולי 1934.


 

הסיכום של התובע הכללי בשם הקטיגוריה    🔗

(יום ד' בבוקר, 6 ביוני 1934)


משפט זה נמשך זמן ארוך במקצת בשל ענינים שונים שהוכנסו בו. כבוד השופטים, על השאלות דנו בעיון רב, נקראו עדים להוכיח ולפסול דברים רבים, וכעת אין בדעתי אלא לציין בקצור גמור את הנקודות הבולטות שבמשפט זה, שלדעתי פוטרות הן את הקטיגוריה מן החובה המוטלת עליה במשפטים ממין זה לטעון את טענתה. יש מספר מרובה של אפיזודות, שאף על פי שאינן בלתי־חשובות כלל, הרי אין ספק שהן חשובות מעט מאד לגבי השאלות העקריות, ועל אלו אין בדעתי להתעכב הרבה.

ברור הדבר, שהתביעה נגד שני הנאשמים המופיעים לפני בית־המשפט הזה, צריכה להיות תלויה במידה מרובה מאד בדעה שינקוט בה בית־המשפט בנוגע לעדותה של גב' ארלוזורוב. גב' ארלוזורוב הופיעה לפני בית משפט זה כעדה ומסרה הרצאה מפורטת על ביצועו של הפשע ששני האנשים הללו נאשמים בו. היא תארה בפרוטרוט את העובדה שהיא ובעלה ראו אנשים על שפת־הים של תל־אביב, שאנשים אלה היו יהודים, שאנשים אלה עקבו אחריהם, שהיה ביכלתה לראותם, ושהיא בטוחה שההתקפה הוצאה לפועל ע"י אנשים אלה, שהאחד מהם האיר בפנס־כיס, וזהו מס' 1, והשני ירה מתוך אקדח וזהו מס' 2. והיא זיהתה בפירוש את שני האנשים הללו, שלפי דבריה ראתה אותם על שפת־הים, בתור שני האנשים היושבים כעת על ספסל־הנאשמים. דבר זה ברור בהחלט, עד כמה שהיא נוגעת בדבר.

יודע אני, שמערערים על ספורה משני טעמים עיקריים. ראשית, שאי־אפשר היה, בתנאים ששררו אז בשל האור או העדר־האור, שתראה גב' ארל. מה שספרה לבית־המשפט, שראתה, ושנית – מפני שטוענים שבזמנים מוקדמים מאד של ההיסטוריה של ענין זה, אמרה לאנשים ידועים שאחד מן הנאשמים או שניהם היו ערבים, ולא היו, איפוא, יהודים. עד כמה שזה נוגע לשאלת האור, אמרה גב' א. בפירוש גם בעדותה כאן וגם בהודעה שמסרה למר שיטריט (מוצג 99 שהוזכר אתמול) שזה היה ליל־כוכבים בהיר ומשום כך יכלה לראות. דבר זה מוכח גם מעדותו של מר סטאפורד, שהיה בעצמו באותו מקום על שפת־הים לאחר זמן קצר ביחס, ובה אומר גם הוא שהיה ביכלתו להבחין קוי־פנים וכדומה של אדם שישב על גמל, ושהאור הספיק כדי לאפשר לאנשים שעל שפת־הים לראות באופן טוב למדי. כנגד זה יש לנו עדות ידועה של מומחה, אבל לדעתי, עדותן של עובדות שיהא להן משקל גדול ביותר בעיני בית־משפט זה, היא עדותם של האנשים, שהיו בעצמם על שפת־הים בהזדמנות זו. קשה מאד לקבוע הלכה, עד כמה יכול אדם פלוני לראות בזמן זה וזה, אך אני מציע לבית־המשפט לקבל את דעתי, שהעדות הטובה ביותר שאפשר להביאה, היא עדותם של האנשים שהיו בעצמם שם, ואם תתקבל עדות זו, הרי ברור לגמרי, שהיה אור מספיק כדי לאפשר לגב' א. לראות מה שתארה לבית־משפט זה כדבר שראתה למעשה.

אמרתי, שהיו שתי השגות כלליות, והנה שאלת הערבים. כבוד השופטים יזכרו, שעד כמה שהדבר נוגע לשאלת הערבים, הטענה היא, כפי שאני חושב, שמיד לאחר הרצח הזכירה גב' ארלוזורוב לשלשה אנשים את הערבים; וקודם־כל לשוטר שרמייסטר, שטילפן ממלון קטה דן. אין הדבר ברור כלל, מה קרה למעשה במלון קטה דן בשעה ששיחה זו התנהלה בטלפון. גב' ארל. מכחישה את הטענה שאמרה שאלה היו ערבים, או שאמרה או שתקנה את ההוראות שדר. ארל. נורה shot או shotten בידי ערבים. ברור לגמרי, שבאיזה אופן שהוא הגיע לתחנת־המשטרה ביפו נוסח מסורס על מה שקרה, משום שביומן המשטרה נרשם שדר. פלוני (ארלוזורוב) נורה ע“י ערבי באיזה רחוב. ברור לגמרי, שהידיעה סורסה בשני פרטים: שמו של הקרבן ומקום הפשע, ואפשר להוסיף פרט שלישי. לדעתי, אין הדבר ברור כלל, שההודעה שהגיעה לתחנת־המשטרה ביפו, היתה ההודעה שנשלחה על־ידי השוטר שרמייסטר. אין ספק שהזמנים אינם משתוים, אף אם נקבע עשרה רגעים להבדל שבין הזמן בתל־אביב לבין הזמן ביפו, באופן שאפשר הדבר שהידיעה באה ממקור אחר לגמרי. כבוד השופטים יזכרו את עדותו של השוטר שרמייסטר. כבוד השופטים יזכרו את העובדה ששמע, והעלה על זכרונו בבית משפט זה, הודעה ארוכה, שלדבריו נמסרה לו ע”י גב' ארל. ושלא מסר עליה דין־וחשבון אלא לאחר שני חדשים בערך. עד כמה שזה נוגע לאפיזודה זו, אני מניח בבטחה, שאין שום דבר בעדותם של שרמייסטר או ידידו שסותר את עדותה של גב' ארלוזורוב על מה שאמרה בהזדמנות ההיא.

ספרו לנו גם על הנסיעה במכונית לבית־החולים “הדסה”; גם בה התנהלה שיחה על מה שקרה, וגב' ארלוזורוב אמרה שהיא בטוחה בתשעים אחוז או במאה אחוז שהתוקפים היו ערבים. כבוד השופטים יזכרו, שבתחילה נאמר בעדות זו שהיא אמרה שהיא חושדת שהם היו ערבים; אחר־כך, כשהעד נעשה יותר בטוח בדבריו, לפי הנראה בבית־משפט זה, אמר שגב' ארל. אמרה שהיא בטוחה ב־90 או ב־100 אחוז שהתוקפים היו ערבים. גם את זה מכחשת גב' ארלוזורוב.

האפיזודה השלישית היתה כשהראו לגב' ארל. בחצות לילה צילומים של קומוניסטים. לאחר שראתה תמונות של כמה יהודים, אמרה – כפי שטוענים – “הראיתם לי תמונות של יהודים, הראו לי גם ערבים”. כבוד השופטים יזכרו את העדות, ששני קציני־המשטרה שדברו על אינצידנט זה, אמרו שכשבאה לשם גב' ארל. מסרה תאור של התוקפים, ובתאורה זה לא הזכירה את המלה ערבים; ורק אחר־כך, מפני איזו סבה שהיא, אמרה פתאום: הללו הם יהודים, הראו לי תמונות של ערבים.

מצד שני ברור מאד, שכשדברה גב' ארל. עם מר סטאפורד כמעט מיד לאחר הפשע, בשעה שהיתה עמו על שפת־הים, אמרה לו בבירור, שעד כמה שידוע לה, התוקפים הם יהודים. בהודעה שמסרה למר רייס, שנרשמה בכתב, מוצאים אנו אותו הדבר. לדעתי הדבר ברור מאד, מתוך הרשימות שיש לנו ומדבריהם של העדים, שלדעתי, מצבם היה טוב ביותר כדי למסור מה שנאמר מיד לאחר שנרשמה ההודעה הראשונה. גב' ארל. אמרה באותו זמן באופן ברור לגמרי שהתוקפים לא היו ערבים אלא יהודים. קשה להבין מפני־מה אמרה גב' ארל. שהם יהודים, אם היה לה איזה ספק שהוא בכך, ואם היתה לה סבה לחשוב, שהם היו ערבים.

לדעתי, ברורות הן עדויותיהם של גב' ארל. וקציני המשטרה, שלהם מסרה את הודעותיה הראשונות, והודעות אלו מתאימות לעדותה שהיא מעידה כעת, שהיא בטוחה בהחלט שהאנשים שעקבו אחריהם והאנשים שתקפו אותם, היו יהודים ולא ערבים.

אם מותר לי לדבר על ענין סטבסקי כנבדל לרגע מן התביעה נגד רוזנבלט, יש לנו, אומר אני, עדותה של גב' ארלוזורוב המזהה אותו בפירוש כאחד מן האנשים שהיו על שפת־הים וכאדם שהאיר בפועל בפנס, ולדעתי עדות זו נתמכת ומוצאת סיוע, באופן מפורש וברור ככל האפשר בעדותו של משה ווייזר, שהיא בעמ' 30 של הרשימות של כבוד השופטים. משה וייזר אומר, שיכול היה להכיר את דמותו של האדם, ומה היה לבוש: “הוא היה גבוה, גלוי ראש, לבש חליפה כהה, צוארון ועניבה. הוא עזב אותנו בשעה 10.15 בערך, לאחר 4 רגעים בערך ראיתי אור של פנס־כיס, שמעתי צעקת אשה, חשבתי שהיתה זו קריאה לעזרה”, וכו‘. ובחלק האחרון של עדותו מזהה הוא את האדם הזה שהוא הוא שהיה ביפו, וזה הוא סטבסקי. אם יקבל בית־המשפט עדות זו, הרי היא, לדעתי, הסיוע הברור ביותר שבגדר האפשר, אם מותר להגיד כך, התומך בהודעתה של גב’ ארלוזורוב. עדות זו לא רק מוכיחה שהנאשם היה במשך זמן קצר מאד במרחק קטן מאד ממקום הפשע, אלא היא גם תומכת בהודעתה של גב' ארלוזורוב שהואר אור, נשמעה יריה, ושעד זה הלך למקום הפשע ומצא שם את גב' ארל. עד כמה שאפשר לראות, לא פגעה חקירת שתי־וערב בהודעה זו. לדעתי, אם בית־המשפט מוכן לקבל עדות זו, ואני אומר שזוהי עדות הראויה באופן גמור שתתקבל ואין שום עדות אחרת שסותרת אותה, הרי זוהי העדות החזקה ביותר שאפשר להביא לפני בית־משפט זה כדי לתמוך בהודעתה של גב' ארלוזורוב, גם בנוגע למצב ולזמן וגם בנוגע לפרטי ההארה על־ידי הפנס.

נוסף על עדותו הישרה של משה וייזר, שראה את הנאשם סטבסקי בדיוק לפני הפשע וכמעט במקום־הפשע, יש לנו עדותם של הגששים שהובאו למקום הפשע כשעה או שעתים לאחר שהפשע בוצע. אפשר, שיש קצת ספק בנוגע לעצם המקום שבו בוצע הפשע, כפי שהראתה עליו גב' ארלוזורוב: אך כפי שאני מבין, המצב הוא כזה, שהגב' ארל. הראתה על חלק ידוע משפת־הים, אך לא ציינה נקודה מסוימת, והיה, איפוא, צורך לחפש ולמצוא איזה מקום שלפי הסימנים יכול היה להיות מקום־הפשע, שבו יתחיל הגשש את עבודתו.

חושבני שברור, שמקום כזה נמצא. יש עדות, שהיתה נקודה אדומה קטנה, כנראה נקודה של דם. נכון, שהיתה זו נקודה קטנה מאד, אבל נראה שאחדים מן העדים שהיו שם היו בטוחים, שזו היתה נקודת־דם, ומן הנקודה הזאת אפשר היה להתחיל. ומשם הלך הגשש הראשון, אבו־רוז, לאורך שפת־הים, עבר על התיל הדקרני ונכנס אל הכרם אחר העקבות שהיו סביבו של כרם זה, עד שהגיע לקצהו של כביש־העץ מעברו השני, ושם אבדו העקבות ונראו סימנים של מכונית. כפי שאני מבין, בא הגשש השני אחר־כך והלך למעשה באותה הדרך.

עדות זו נתקפת משני טעמים. ראשית, מפני שבכרם היו עוד עקבות, ואף אם הלכו הגששים בתחילה אחר העקבות האמתיות, הרי אבדו אותם, והלכו אחר עקבות שלא היו ולא היו יכולים להיות עקבותיהם של התוקפים. הטעם השני הוא, שקרה דבר־מה בתחנת־המשטרה ביפו, שפסל את הזיהוי של עקבותיו של סטבסקי שנערך אחר זה על־ידי הגששים על חולות יפו.

בנוגע להתקפה הראשונה, כלומר, בנוגע למה שקרה בכרם באותו לילה, העידו כאן שלשה שוטרים, שספרו על בקורם בכרם, ויכול אני להגיד בתום־לב, שהסיפורים הללו שסופרו על־ידי שוטרים אלה, נבדלים בעובדות עיקריות רבות, וקשה ביותר להגיד מה בעצם קרה לאותה קבוצת השלשה, עם הכלב או בלעדיו, בשעה שבקרו בכרם בלילה ההוא. למשל, השוטר שאמרו עליו שהוא היה האחראי לקבוצה, אמר, שחפשו במשך שעה בבית הקברות המושלמי. שני השוטרים האחרים אמרו, שעברו את בית־הקברות ישר. כבוד השופטים יזכרו את חלוקי־הדעות ביניהם בדבר נוכחותו או העדרו של הכלב, אם היה שם בפעם הראשונה, בשתי הפעמים או בפעם האחרונה. כבוד השופטים יזכרו גם את עדותו של השוטר האחראי, שהקבוצה נכנסה לתוך הסוכה שבכרם מצד מזרח וגם יצאה מצד מזרח. עד כמה שזה נוגע לעדותו של הגשש, אמר שעקבות עברו דרך הסוכה. לדעתי יש עובדה חשובה אחת בדבר העקבות בכרם, והיא: יהיו העקבות שהגששים עקבו אחריהם בכרם מה שיהיו, בין שהיו של הבורחים או עקבות של השוטרים, הוליכו עקבות אלו את הגששים אל תחילתו של כביש העץ. אף אחד מן השוטרים הללו לא אמר שירדו בכביש־העץ, אלא שחזרו והמשיכו דרכם בכוון אל האהל. שני הגששים אמרו בפירוש, שהעקבות שהלכו אחריהם, נמשכו גם בכביש העץ. אם הגששים הלכו אחר עקבותיהם של השוטרים, למה הלכו הלאה על פני כביש־העץ ולא הלכו אחר העקבות שהוליכו בחזרה. לדעתי, הדבר ברור מאד, שאילו היו הגששים עוקבים אחר עקבותיהם של שוטרים אלה, היו מוסיפים ללכת אחריהם ולא היו הולכים אחר העקבות שירדו בכביש־העץ; ושני הגששים היו בטוחים בדבר העקבות הללו בכביש־העץ. נכון, אמנם, שהאחד אמר, שהתוקפים רצו בדרך זו, והשני אמר שהלכו במהירות.

יש עדות שמרחבת קצת אפיזודה זו, וזוהי עדותו של מר כהן שהתגורר בבית שבקצה הדרך הזו. הוא אומר שבאותו לילה, בערך בשנה 11, שמע שני אנשים רצים על־פני כביש־העץ. אם בית־משפט זה מקבל את עדותם של הגששים, שהעקבות שהלכו אחריהם, ירדו בכביש־העץ והיו עקבות של אנשים שרצו או הלכו במהירות, הרי תומכת בה, לדעתי, במידה ידועה עדותו של מר כהן. כבוד השופטים יזכרו את הבית שבו התגורר. זהו בית, שאין לפניו שום גדר או קיר, זהו בית נמוך בן קומה אחת, ולו חלון היוצא ישר לצד הדרך, שהיתה אז דרך־העץ, באופן שאדם הגר בחדר היוצא לרחוב, היה לו קל מאד, כפי שאמר, לשמוע באופן ברור ריצה של אנשים על גבי העץ. לדעתי, מצעדת אפיזודה זו את הענין צעד אחד קדימה, אם בית־המשפט מוכן לקבל את עדותם של הגששים.

הבקורת השניה בדבר העקבות היא, שבשעה שהיו הגששים בתחנת־המשטרה ביפו, היתה להם הזדמנות לראות את עקבותיו של סטבסקי קודם שלקחו אותם בתהלוכה על־מנת לזהותם. כעת קשה לגלות מה קרה בחצר של אותה התחנה. נקראו להעיד כמה עדים, רובם אנשים שמחוץ לזהוי זה לא היה להם שום קשר אל משפט זה, כי הם היו אנשים שנלקחו להשתתף בתהלוכת הזהוי. כל העדים הללו באו לכאן, ועד כמה שידוע באו לכאן במטרה לעזור ביושר לבית־משפט זה, על־ידי מה שהודיעו מה שזכרו מזהוי זה, שנערך כמעט לפני שנה. בעוד שכולם היו בדעה אחת בנוגע לאנשים שהלכו זה אחר זה, מחולקים הם בדעותיהם בכל נקודה אחרת, שאפשר להיות מחולקים בה. אחדים אמרו שגב' ארלוזורוב עמדה. אחדים אמרו שהחול הרופף היה בקרבת שוקת־הסוסים, אחרים אמרו בטבורה של החצר, אחד הרחיק ללכת ואמר, שראה כיצד הובא החול במיוחד בעוד שעד אחר אמר שכל שורת הזהוי עברה בפעם הראשונה על גבי החול ו־4 או 5 האנשים, שהוצאו מן השורה, עברו על החול פעם שניה. מכל זה קשה מאד לבית־המשפט לבוא לכלל דעה ברורה, מה בעצם קרה בהזדמנות זו. הגששים עצמם אומרים שהם ראו את סטבסקי בחצר, אבל לא ידעו שהוא הוא האדם שהם צריכים לבדוק את עקבותיו. וחושב אני ששניהם עומדים על כך, שהזהוי שנערך למחרת על החול, לא הושפע כלל ממה שקרה באותה חצר המשטרה. בית־המשפט צריך להחליט אם יש ליחס ערך או לא לעדותם של הגששים, ואם יש ליחס לה ערך, עד איזו מידה. גשש אחד אמר בפירוש שזיהה את עקבותיו של סטבסקי, בעוד שהשני לא אמר דברים מפורשים כל־כך. סבורני שאמר, שהוא חשד במס' 3. בשים לב לעדות שניתנה לפנינו וההבדלים היוצאים מגדר הרגיל בזכרונותיהם של העדים בנוגע למה שקרה בחצר המשטרה, מרגיש אני, שיש לי יסוד צודק לבקש מבית־המשפט שיקבל את עדותם של הגששים, שאמרו שכל מה שקרה בחצר ההיא לא היה בו די לפסול את זיהוים של אותם העקבות, כשנערך למחרת הזיהוי האמתי, הזיהוי הרשמי, כדי לזהות את עקבותיו של סטבסקי.

היצוקים קשורים במידת־מה אל העקבות. לדעתי, ברור לכל מי שראה את החול במקום שהפשע בוצע, שהוא אמצעי קשה מאד ליציקת היצוקים, ואין זה מן הצדק לבקש מבית־המשפט ליחס חשיבות מרובה יותר מדי לדמיון של הנעל אל היצוק שנעשה בתנאים אלה. עד כמה שהדבר נוגע לעדות בדבר היצוקים, יכול אני להגיד שאינה שלילית, והג’נטלמן שנקרא אתמול מטעם הסנגוריה, אינו מוכן להגיד שלא נעלו של סטבסקי עשתה יצוק זה או לא יכולה היתה לעשותו. חושבני, שמן הנאות הוא לומר, שאין היצוקים שוללים בודאות את האפשרות, שהוצקו מנעלי סטבסקי. עד כמה שהיצוקים מסייעים לדבר זה בכלל, ברור שאפשר שהעקבות נעשו בנעלו, ובזה מסכימות העדויות של הקטגוריה והסנגוריה כאחת.

נוסף על כך יש לנו השרטת. אמרו, שבאגודלו של סטבסקי היתה שרטת או פצע, ואפשר שפצע זה נגרם על־ידי חוטי־הברזל הדוקר, שמוכרח היה לעבור כל מי שהלך משפת־הים בדרך שבה הלכו הגששים. בקשר עם זה, העדות לטובת הקטגוריה היא, שכשנאסר זמן קצר לאחר הפשע, נשארו סימנים של פצע זה בידו ובידו השניה. יש לנו העדות, שיום קודם הפשע הלך להחליף ספר בספריה אחת בתל־אביב ושהספרן טסלר לא ראה שום סימן של פצע בידו. לעומת זה אומר סטבסקי, שהוא פצע את ידו כמעט בנוכחותו של העד (טסלר), שנקרא מטעם הקטגוריה להגיד שסטבסקי לא נפצע באותו זמן. סטבסקי מספר, שכשפתח דלת, שכפי שכבוד השופטים יזכרו, נפתחת משמאל, בין לפנים ובין לאחור – הצליח באיזה אופן שהוא לשרוט את ידו באבזם שבמכנסיו. ולא עוד אלא שהוא אומר, שהעד טסלר ראה זאת, ולא רק ראה את הפצע אלא אף יעץ לו להכנס אל בית־מרקחת ולשים על הפצע יוד, וכך עשה. בית־המשפט צריך להחליט, איזה משני הספורים הוא אמתי. הסנגוריה קראה עדים, כדי לתקוף את עדותו של טסלר. כבוד השופטים יזכרו את הגברת הרוסית, שלדעתי לא הצעידה את הענין קדימה בהרבה. היא אומרת, שפגשה את טסלר במקרה ברחוב, והוא אמר שהולך הוא להסתדרות, או שהוא בא משם, ויש גם עדותו של הרב שאמר שהיה לו קצת ספק אם צריך הוא לקחת עליו את האחריות להעיד, ובכל אופן בתקופה ידועה של מהלך־הענינים לא היה לו בטחון מספיק שהצדיקו לתת עדות. כנראה, קרו אחר־כך ענינים ידועים, שהצדיקו את בואו לכאן לתת עדות: על־פי עדותו, דבריו של טסלר אינם נכונים, ובשעה שביקר סטבסקי בספריה, לא היה הדבר כספורו של טסלר, לא על יסוד מה שהוא עצמו היה שם וראה זאת, אלא מפני שטסלר סיפר לו. אפשר שנקודה זו כשהיא לעצמה אינה חשובה ביותר, אבל דעתי היא, שאם בית המשפט בטוח בדבר שהפצע נגרם בין יום החמשי ויום מאסרו של סטבסקי, אם בית־המשפט בטוח בדבר, שהבאור שהוא נותן אינו הבאור האמתי, אז אפשר מאד שבית־המשפט יצדק כשיסיק מזה, שפצע זה נגרם על־ידי תיל דוקר.

זוהי טענתה של הקטגוריה נגד הנאשם מס. 1, סטבסקי. יש לפנינו העדות הברורה של גב' ארלוזורוב, שזיהתה אותו באופן מפורש בתור האדם שהיה על שפת־הים והאיר בפנס־כיס קודם שירו את היריה. זיהוי זה נתמך על־ידי עדותו של וייזר, שכפי שאמרתי לבית־המשפט, אינה מוכחשת ואינה נתקפת. ובמידת מה – עדותם של הגששים, היצוקים והפצע. אם העדות בנקודות אלו מתקבלת, הרי הן ביחד מצדיקות הצדקה מלאה את חובתה של הקטגוריה להגיש תביעה זו.

קודם שאבוא לומר דבר על הסניגוריה שמלמדים, אפשר מוטב שאומר דבר על הזיהוי שזיהתה גב' ארל. את סטבסקי. מובן, שהזיהוי הנוגע למעשה לבימ"ש זה הוא הזהוי שזיהתה אותו כאן. הזיהוי שאפשר, זיהתה אותו במקרים קודמים יכול להיות ענין לבקורת, יכול להיות ענין לחקירת־שתי־וערב, אבל הזיהוי שבו עוסק בית משפט זה הוא הזיהוי שנעשה באולם המשפט, וזה היה ברור ומפורש. זיהוי זה תוקפים, כפי שאני מבין, על סמך זה שבמקרה הראשון שבו הובא סטבסקי לפני גב' ארל. כבר ראתה את תמונתו קודם לכן, וסבור אני שהסניגוריה תבקש להרחיק ללכת עד כדי לומר, שעובדה זו שראתה את צילומו פוגמת את הזיהוי בבית־המשפט. עד כמה שהדברים נוגעים לכך בפתיחתו של משפט זה, ולשם הטענה, הריני אומר עכשיו שברור שדבר נתון לבקורת הוא שזיהוי זה היה לאחר שהעדה המזהה ראתה צלום. דבר זה נכון לגמרי. עד כמה שהדברים נוגעים לכך, היה זה צילום של הראש ושל הכתפים בלבד, זיהויה של גב' ארל. היה לא רק בענין פניו של סטבסקי אלא גם בענין קומתו, מראהו הכללי, במדה ידועה בענין קולו, ובבירור בענין הילוכו. קומתו, צורתו והילוכו אינם נפגעים בשום בחינה שהיא, ואין הם יכולים להיות נפגעים על־ידי הצילום שהראו לה. מעצם ההתחלה, אפילו על־פי דבריהם של השוטרים, שמסרו עדות על השעה שבה היתה מסתכלת בצילומיהם של קומוניסטים, על־פי דבריהם של מר סטאפורד, מר רייס, ושאר האנשים שהיו נוכחים בדרגות המוקדמות ביותר, ברור לגמרי שמתחילה ועד הסוף היתה מדברת על תוקף זה כעל אדם בעל הילוך של ברוז. כל העדים הסכימו שבאופן שיטתי הודיעה, שתוקף זה היה בעל הילוך של ברוז. ומתחילה ועד סוף היתה זו נקודה, שהטעימה אותה ועליה ייסדה את הזיהוי.

יש נקודה אחת בקשר עם הצילום, שבה רוצה אני לנגוע. אפשר שירמזו, ואולי כבר רמזו, שמשהו היה צפון במעשה זה של המשטרה, שהראתה לגב' ארל. צרור קטן זה של עשרה צילומים, שנבחרו באופן שהנאשם יתבלט מתוכם, ושהיה משהו בלתי־הוגן בענין זה. אפשר, רשאי אני להזכיר לבית־המשפט, שאותה קבוצה של צילומים הוראתה לגב' אבניאל, עדת הסניגוריה, וכן לגב' תורג’מן ממלון תורג’מן, שגם היא אמרה שהראו לה קבוצה של צילומים. סבורני, שברור הוא למדי שאם הראו אותם הצילומים לשתי עדות אלו, קשה לומר, שהראו אותם מתוך איזו כוונה נסתרת, כיון שאלה היו עדויות, שהיו עלולות יותר לסייע בידי הסניגוריה. איני מזכיר דבר זה אלא מפני שהוא מברר שמערכת זו של צילומים לא נבחרה מתוך איזו כוונה נסתרת, ושהמשטרה השתמשה בהן גם לגבי גב' ארל. וגם לגבי אנשים אחדים, שלא היו עלולים להעיד עדות מסייעת לקטיגוריה.

בענין עדותו של העד סטבסקי. בעצם מובן שעד כמה שהדבר נוגע לקטיגוריה, חובתה של הקטיגוריה היא לברר את עניינה ולשכנע את בית המשפט בלא לשים לב ללימוד הסניגוריה. אבל סבורני, שזכאי אני להעיר כמה הערות על הסניגוריה. בדרגה זו, גם בענין הקטיגוריה וגם בענין הסניגוריה, איני אומר דבר על עניינו של עבדול־מג’יד במשפט זה, שבו אני אומר לדון בסוף. חוץ מענין עבדול מג’יד, הרי הסניגוריה שהובאה על ידי סטבסקי, היא סניגוריה של אליבי. משמע שבשעות הנוגעות בדבר היה בירושלים ולא ביפו ולא על החוף בתל־אביב. היתה לנו מדה מסוימת של דין ודברים בענין תנועותיו למעשה במשך כל אותו יום ו' שבו בוצע הפשע, ויש מדה מרובה של טענות ועדויות בענין המקומות שבהם היה בשעות המסויימות. עד כמה שהדברים נוגעים לעצם שעת ביצועו של הפשע, הרי מקום היותו חשוב רק בענין השעות שהיו עשויות למנוע אותו מלהיות בחוף של תל אביב בקרבת שעה 10, השעה שבה בוצע הפשע. בענין זה הרי העדות, והעדות הממשית היחידה, היא עדותם של העדים האומרים שראו אותו במסעדה שבו סעד, לדבריו, סעודת ערבית שלו. יש מדה של מחלוקת בדבר, אם בהודעתו למר רייס אמר שהלך לאותה מסעדה או למסעדה אחרת. אבל מניח אני, שהיתה איזו טעות בענין זה, ואיני קובע בזה דבר, אבל השאלה שצריך בית־המשפט לעיין בה היא, אם היה במסעדת השרון שברחוב יפו בשעות כאלו שהיו מונעות ממנו כל אפשרות להיות בחוף של תל אביב.

כמה עדים נקראו מטעם הסניגוריה לדבר על נוכחותו שם. היתה גברת צעירה אחת, שרה, שני הילדים בוכורוב, והצעיר שאחר כך יצא עם הנער בוכורוב באופנים, וסטבסקי עצמו. יש אי התאמה בין השעות שעדים אלו אומרים שבהן ראו את סטבסקי במסעדה. אין ספק שדבר קשה הוא ביותר לכלוא איזה אדם בגדר קביעה מדוייקת של הזמן בשעה שאין שום דבר שיטבע בזכרונם, אבל הם קבעו שסטבסקי היה שם, וכן קבע סטבסקי עצמו, באיזה זמן שבין שבע וחצי ושמונה וחצי. יש שינויים בענין הזמן המדויק. כפי שאמרתי, אין זו מדת הגינות לבקש לקשור איזו קבוצה של עדים בזמן מיוחד, בשעה שאין שום דבר שיטבע בזכרונם. אבל הדבר חשוב במדה זו, ששני עדים מטעם הקטיגוריה אומרים שהיו שם בין שעות אלו, ולא ראו את סטבסקי שם, באופן שיש ניגוד גמור בין עדותה של הקטיגוריה לעדותה של הסניגוריה, שהעידו לה ארבעה עדים אלו, בענין זה אם היה באותה מסעדה בין השעות שבע וחצי ושמונה וחצי בערך, או אם לא היה שם. בשעה שאדם מבקש להסתכל ביתר עיון במקצת בעדות שהביאה הסניגוריה בענין זה, הרי שאין היא נקיה מחשד לגמרי. יש לפנינו עדותה של הצעירה שרה, האומרת שתחילה היתה ממאנת למסור עדות אלא שלאחר זמן החליטה להעיד, הלכה לראות את עורך הדין שייצג את הנאשם, הראו לה צילום ואחר זמן היה ביכלתה לזהות אותו. ושוב סבור אני, שברור הדבר מתוך עדותו של הנער בוכורוב, – האומר שאמו שאלה אותו, אם זוכר הוא, או לא, שראה אדם זה – שאדם זה הועלה על זכרונו באיזו דרך מתוך משהו שאמרה לו אמו. גב' בוכרוב עצמה שכפי הנראה נטלה חלק פעיל בענין זה, לא נקראה להעיד כאן. כמו כן ברור שמר שפינדל, עורך דין, נטל גם הוא איזה חלק בחקירה שנערכה בענין זה, אם היה סטבסקי במסעדה באותה שעה או לא. ענינו של בית־משפט זה, הוא להחליט איזה מן הספורים הללו, הספור של הילדים בוכרוב, הצעיר ושרה, או הספור של שני השוטרים, יתקבל בענין זה, אם היה סטבסקי באותה מסעדה בין שבע וחצי לשמונה וחצי, וכבוד השופטים יזכרו, שהיה איזה רמז לכך, שעוד שני שוטרים יובאו להודיע שראו את סטבסקי שם באיזו שעה שמן הענין, אבל שני השוטרים הללו לא הובאו. הרי זה ענין הידוע לכל, שהזמן הנדרש ללכת מירושלים לתל אביב במכונית תלוי בלא ספק במהירותה של המכונית, אבל על כל פנים, משעה עד שעה ורבע, באופן שבשעה שאנו מציבים את הענין כך, ומניחים שסטבסקי או איזה אדם אחר היה סמוך למסעדת קטה־דן מחוץ לה בערך בתשע וחצי בלילה, הרי צריך היה לצאת מירושלים איזה זמן קודם שמונה וחצי – סבורני שהרשות בידי לומר שמונה ורבע. נניח לרגע קל, שבית־המשפט נכון לקבל את עדותם של עדים אלו, שהוא היה במסעדת השרון באותו לילה, הרי ענין הזמן בדיוקו שבו יצא מן המסעדה על מנת להגיע למסעדת קטה־דן, נאמר, בשעה תשע וחצי, הוא דבר הנתון לעיון. וכאן שוב נתקל אדם בקשי של הזמן בדיוק. ועל־פי סברתי, אין בית משפט זה צריך לקבוע מסקנות מוחלטות בכך, אם היה סטבסקי באותה מסעדה או לא, אם שוכנע בית המשפט שאף אם היה שם היתה שהות בידו לצאת במועד שיוכל להגיע למסעדת קטה דן בשעה תשע וחצי. זהו, לדעתי, החלק המכריע שבאליבי.

אם היה סטבסקי או לא היה בירושלים שעתים או שלש קודם הזמן העיקרי או אחריו, דבר זה אינו חשוב בעצם, אבל יש לטעון, שאם יוכח שהיה במקום מסוים בשעה מסוימת, יש בזה כדי לתמוך בדבריו שהיה בירושלים באיזה זמן שהוא. כאן התוכחו על השאלה, אם היה בירושלים ב־6 או אם היה בתל־אביב קרוב לאותה שעה. בדרגה מוקדמת מאד של משפט זה קראה הקטגוריה את העד אשר חזן, והוא אמר שראה את סטבסקי בביתו בין 6 – ו־7; וגם אשתו העידה עדות דומה. לעומת זה, העידו כמובן גם עדי הסניגוריה, שבאותה שעה היה סטבסקי בירושלים בלא שום ספק. העד היחידי שנקרא ע“י הסניגוריה להעיד בענין זה היה אבא אחימאיר, שהיה בעצמו מעורב במשפט בדרגות המוקדמות, והגב' אבניאלי. כל שאר העדים שבאו להעיד, דברו על נוכחותו של אבא אחימאיר בירושלים, ולא על נוכחותו של סטבסקי. עדותו של סטבסקי עצמו, שהיה בירושלים קרוב ל־6 נתמכה אך ורק על־ידי העדויות של אבא אחימאיר והגב' אבניאלי. כבוד השופטים יזכרו, ודאי, שסטבסקי עצמו, בהודעתו הראשונה, לא נתן דין וחשבון מפורט על תנועותיו קרוב ל־6, אלא אמר רק דבר זה שיצא לטייל ברחוב הראשי. אח”כ פרט את הדבר ואמר, שהלך לביתה של הגב' אבניאלי וכו‘. בעצם אין השאלה אם היה סטבסקי בירושלים ב־6 או אם היה בתל־אביב ב־6 פוגעת בבצוע הפשע, אם השופטים מניחים, כמובן, שהיה על שפת הים ב־10 ורבע. בנוגע לענין זה, נקראו כמה עדים כדי לסתור את עדותו של חזן ולומר, שהוא העיר להם הערות שונות בזמנים שונים, שיש ללמוד מהן שעדותו לפני בית המשפט הזה אינה עדות־אמת, אבל עד כמה שיש צורך להחליט, איזו מקבוצות עדים אלו מדברת אמת, אני נוטל רשות לומר, שאין שום טעם לבכר את עדותם של אבא אחימאיר וסטבסקי והגב’ אבניאלי על פני עדותם של אשר חזן ואשתו. דעתי, היא, שאין חשיבות בכך, להכריע בשאלה זו לכאן או לכאן.

ושוב בנוגע למלון תורג’מן, שכנראה בלה שם סטבסקי איזה חלק של הלילה ההוא. למה הלך סטבסקי למלון ההוא, אינו ברור כלל. שאלתי אותו על כך בחקירת שתי־וערב. תשובתו היתה בערך, שהמלון היה זול, ששמו היה כתוב בחוץ באותיות זהב על גבי לוח שחור (ובאמת היו אותיות כסף על גבי לוח שחור). אין ספק, ששכר חדר באותו מלון. שום אדם לא ראה אותו בשעה שהלך לשם, לפי דבריו, לישון. שמענו מפי שנים מחבריו לחדר, שחזרו למלון קרוב לחצות וראו אדם שוכב במטה שאינם יכולים לזהותו, ואחד מהם אומר, שלמחרת בבוקר ראה את סטבסקי באותה מטה. אין בכל זה כדי ללמדנו הרבה. זה מתאים כמעט לכל ספור שהוא, וברור בהחלט, שלא ניתנה שום עדות, על ידי מישהו שזיהה את סטבסקי ממש, האומרת, שהיה במלון תורג’מן באחד מן הזמנים העיקריים. לדעתי, אין שום ערך לכך, אם שכב שם במטה למחרת בבוקר בשעה 6.

מאיזה טעם שהוא, השתדלה הסניגוריה הרבה במשך כל המשפט לקיים מה שנאמר לדבריה, לפני השופט החוקר, שסטבסקי היה בירושלים ממחרת בבוקר. לפי דעתי אין זה חשוב כלל, אם היה שם או לא היה. אין ללמוד מזה כמעט כלום.

עוד הערכה כללית בנוגע לסטבסקי. כמדומני שברור, שבאותו זמן מצאו אצלו סכום של כסף לא קטן, שאינו יכול לציין אותו ככסף שהביא עמו לארץ או שהשתכר כאן, וכמו כן ברור, שבערב יום 16 ביוני ובאותו יום היה מתכונן לעזוב את הארץ. שני הדברים הללו טעונים באור, והבאור הניתן לנו הוא שתנועותיו היו קשורות בעליה בלתי חוקית. ואמנם הודה בעצמו, שהיה אחראי לכל העליה הבלתי חוקית. זוהי הסברתו בנוגע לכסף שהיה בידו והטעם לנסיעתו לחו"ל.

ויש נקודה מיוחדת בנוגע לזה ולזה. הוא היה משתדל להשיג רשיון־כניסה לסוריה. קשה להבין, למה היה זקוק לויזה סורית, אם הוחלט בחיפה, לפי דבריו, שיסע לטריסט כדי להשתדל לטובת ארבעה או חמשה אנשים, שלא הורשו להכנס לארץ. שאלתי אותו על זה בשעת החקירה, והוא אמר, שההחלטה על נסיעתו לטריסט שונתה. תחילה אמר שבחיפה הוחלט שיסע לטריסט, ורק לאחר שציינתי לו, שאין שום צורך בויזה סורית לשם כך, נזכר שההחלטה שונתה. על כל פנים רואה אני צורך להזכיר לשופטים, שהשתדל בדבר הויזה, ושהשתדלותו זו חשודה מאד.

חוץ מענין עבדול מג’יד, זוהי, לפי דעתי, ההאשמה נגד סטבסקי בקצור וזהו עקר הגנתו על עצמו.

ועכשיו בנוגע לרוזנבלט. זהויו על־ידי הגב' ארלוזורוב כוחו יפה קצת מזהויו של סטבסקי במה שאין לטעון שהראו לה תחילה צילום.


הפסקה


קודם שהפסיק בית־המשפט את ישיבתו רציתי לציין את ההאשמה, שהקטגוריה מאשמת את סטבסקי, בלא קשר עם השאלה, עד כמה נוגע לכך ענין עבדול־מג’יד. ציינתי את העדות, שהקטיגוריה סומכת עליה בענין זה, ועמדתי לדבר בדבר ההאשמה נגד רוזנבלט, אף זה בלא קשר עם ענין עבדול מג’יד. עד כמה שהדבר נוגע לרוזנבלט, יש לפנינו הזיהוי על־ידי גב' ארלוזורוב בבית־משפט זה. היא זיהתה אותו כאדם השני, שירה את היריה על שפת־הים. עד כמה שהדבר נוגע לזיהוי, אין לערער עליו בטענה שראתה את צילומו שכן לא ראתה שום צילום. וזיהוי זה בא לחזקו גם זיהויו של המעיל. אני רואה את הדבר כך: כשתארה את מעשה הרצח למר רייס מיד לאחר שבוצע, אמרה, שמס' 2 היה לבוש מעיל ואף תארה את דוגמת האריג במדה ידועה. כמובן שהכל תלוי במדת הדיוק שבתאור. כשעד מתאר, למשל, שאדם פלוני היה לבוש חליפה אפורה או בדומה לזה, ואחר נמצאה חליפה אפורה אצל האדם החשוד, אין ללמוד מזה הרבה, שהרי החליפות האפורות שכיחות מאד, אבל כשהעד מתאר צד מיוחד בתלבשתו של הנאשם, או מי שאומרים להאשימו, כשהעד אומר, למשל, שאותו אדם היה לו מסוה שחור על פניו בעל דוגמה מיוחדת, ואחר כך נמצא מסוה כזה אצל אותו אדם, שהעד זיהה אותו, אז בלא ספק ייחסו השופטים חשיבות רבה לדבר, שכן יש בו משום חיזוק לזהוי. במקרה זה יש לומר בצדק, שתאורו של המעיל, ומציאתו אחר־כך, וזיהויו נחשבים כהוכחה למחצה. העדה תארה מעיל, שהיה אותו. איני אומר לשופטים, שזיהויו של המעיל יש בו משום סיוע לעדותה של הגב' ארלוזורוב לפי החוק, שכן מתנגד לזה התקדים הידוע בשם “ענין המעיל הקרוע”; ואיני חושב שמן הראוי הוא להציע לפני השופטים שיטו מפסק־הדין באותו הענין, שבו נאמר בפירוש, שהעובדה, שאחד מן העדים המזהים תאר מעיל קרוע, ואח"כ נמצא שהאדם המזוהה היה לובש את המעיל הקרוע, אין לראות בה אלא זיהוי בלבד. אבל לפי דעתי, כבוד השופטים, במקרה זה יש הוכחות חמורות יותר בנידון זה, מבמקרה של “המעיל הקרוע”. באותו מקרה תואר המעיל הקרוע (כבוד השופטים יזכרו, ודאי שזה היה ענין גולדברג נגד התובע הכללי מיום 16 ביולי 1926). אותו מעיל קרוע זוהה על גופו של האדם שזוהה כנאשם ואילו במקרה שלפנינו זוהה המעיל לחוד, ולא על גופו של רוזנבלט, כשהוא עצמו עמד לזיהוי. לפי דעתי יש בזה משום חיזוק לזיהוי. כפי שאמרתי מקודם, איני אומר שיש בזה משום סיוע לפי החוק, אבל אומר אני, שהדבר מחזק את זהויו של רוזנבלט על־ידי הגב' ארלוזורוב, שכן מיד לאחר מעשה־הרצח תארה מעיל שאפשר לומר שאינו מן הרגילים ביותר, ואחר־כך עלה בידה לזהות את המעיל בתנאים שתוארו לשופטים.

זיהוי שזיהתה את רוזנבלט נתקף בטענה, שכבר זהתה אנשים אחרים קודם שזהתה את רוזנבלט, ע"י שציינה אותם כאנשים הדומים לנאשם מס' 2. אבל ברור בהחלט, שבכל מקרה, כשבאה לבדוק כל אחד מהם שוב ביותר עיון, אמרה בפרוש, שאינו מס' 2. אחדים מהם הובאו לבית־המשפט כדי שיבדקו אותם השופטים. אחד מהם, שהובא בהקדם, לא נקרא להעיד שוב, אבל שאר השנים נקראו שוב. בלא שום ספק, מן הראוי שיבאו השופטים לידי מסקנה על המראה של אותם האנשים שהוצגו לפניהם, ובלא ספק מן הראוי שיעיינו השופטים בשאלה, עד כמה דומים האנשים הללו לנאשם במראה שלהם, בגבהם, במבנה־גופם וכו‘. אבל העובדה קיימת, שגב’ ארלוזורוב אמרה בפרוש לאחר עיון נוסף, שאף אחד מהם אינו הנאשם, ואילו רוזנבלט, לאחר שזיהתה אותו, לא הטילה שום ספק בזיהויה והעידה כאן בבית־משפט זה שהיא בטוחה, שהוא הוא אותו אדם, שירה את ירית־המות על שפת־הים. בנוגע לזה יש לומר בצדק, שהעובדה, שגב' ארלוזורוב נהגה זהירות במדת־מה, והעובדה שהביאה בחשבון את כל האנשים שהיו עלולים להיות מבצעי הפשע, כל זה בא לחזק ולא להחליש את עדותה, כשהיא מזהה את רוזנבלט בפירוש כאדם שבצע את הפשע. יתכן, שהסניגוריה תבקש באיזה אופן שהוא להשיג על הזיהוי על סמך השיחה שהיתה בין הגב' ארלוזורוב ורוזנבלט לאחר שזיהתה אותו, ואפשר גם משום ענין רבקה פייגין, שהוא סתום קצת, אולם בנוגע לשני הענינים הללו, אני נוטל רשות לחוות את דעתי, שצריך להתחשב בנקודה החשובה, ששניהם אירעו לאחר שזיהתה הגב' ארלוזורוב את רוזנבלט בפירוש.

ברור בהחלט, שעדותה של גב' ארלוזורוב לגבי רוזנבלט, טעונה סיוע ממשי שיהא בו, לדעתם של השופטים, כדי כעדותה לגבי סטבסקי, עד כמה שאין לנו עדות מפי עד אחר, להוכיח את אמתותה. ועל הקטגוריה להתחשב בעובדה שלגבי רוזנבלט אין הסיוע נמצא בשפע, כמו שהיה לגבי סטבסקי. אין לנו עד כמשה וייזר, למשל שיהא מוכן לומר שראה את רוזנבלט במקום הפשע. אין לנו עד כזה. יש לנו העד משה כהן שהעיד על שיחה שהיתה בינו ובין רוזנבלט בבית הסוהר. לא קל ביותר להגדיר את עמדתו של משה כהן בענין זה בדיוק, וברור שהשופטים יתיחסו לעדותו בחשד ידוע. חושבני, שלא אטעה אם אומר, שבשעת חקירת שתי־וערב לא היה מוכן לומר, שלא היה מרגל. על פי החוק, עדותו של מרגל מתקבלת כעדותו של כל אדם אחר, והשופטים יחליטו, מה חשיבות יתנו לעדותו. אם תתקבל עדות זו, הרי ברור שרוזנבלט הודה לפניו הודאות ידועות בבית־הסוהר, שיש בהן בפירוש משום סיוע לדבר, שהוא השתתף במעשה הפשע הזה. אם תידחה עדותו, ואין השופטים נוטים להחשיבה, יהא מן הצורך למצוא סיוע לדברי הגב' ארלוזורוב במקום אחר. וחייב אני לומר לשופטים, שיש למצוא סיוע כזה בעדותו של עבדול מג’יד.

קודם שאטפל בענין עבדול מג’יד, אני נוטל רשות לומר מלה אחת על ההגנה שרוזנבלט מגן על עצמו. אף הגנתו סומכת על אליבי. כבוד השופטים יזכרו שבראשונה אמר רוזנבלט שהיה בחגיגה או בנשף־רקודים. אחר כך שנה מדבריו ואמר בבית־משפט זה, שבמוצאי יום 16 ביוני היה נוכח באספת קבוצתו בכפר סבא, שבה התוכחו והחליטו החלטות בענין שנגע בו ביחוד. נקראו עדים, שהיו נוכחים באותה אסיפה, והובא הפרטי־כל שלה. סבורני שאוכל לומר בצדק שקשה לתאר רשימות על האספה ההיא, שהן חשודות יותר מאותו פרטי־כל. לפי הנראה, שמש בה מזכיר זמני, ואותו מזכיר כתב את הפרטי־כל על גליון בודד: בעצם היו שני גליונות בודדים שקרע אותם מתוך הפנקס. האחד, מפני שהיה עליו כתם דיו, והשני, מפני שלדבריו היה נוח יותר לכתוב מאחוריו. מפני מה צריך לכתוב פרטי־כל בצורה כזו על אותו גליון דוקה, על זה אפשר רק לשער השערות. אמרו לנו, שנכתבו בצורה כזו על מנת שיעתיק אותם המזכיר התמידי בצורה קבועה אח"כ. אבל לא נעתקו ואין שום רשימות על אותה אספה חוץ מן הגליון הזמני. ואף לא נרשם בצורה כזו, על גליונות בודדים, אלא חלק מן הפרטי־כל. נקראו עדים שונים שהיו נוכחים באספה, והיו סתירות ידועות בדברי כולם, ולפי דעתי העדות בנוגע לכל העדים האלה, אינה מניחה את הדעת כלל.

מקרה אחר שיש בו, אפשר, כדי להפיץ אור על הענין, הוא מציאת סמל באהלו של רוזנבלט. שמענו שני פרושים לסמל זה. אחד, שהוא נעשה כמתנת־חתונה ולמזכרת־חתונה של זוג מידידיו של רוזנבלט. השני שזהו סמל של אגודה שאף היא מטרתה כנראה לתמוך בעליה בלתי־חוקית. לדברי רוזנבלט ניתן הסמל לכל 5 עולים חדשים, והחמשי נושאו. יתכן שיראו השופטים חשיבות בראשי התבות הרקומים על גבי סמל זה, שהם עשויים להפיץ אור על כל הענין, ויתכן שהפירושים שניתנו יהיו חשודים בעיני השופטים. בנוגע לאותו לילה בכפר־סבא והאליבי, שבקשו להוכיחו ע"י העדים הבאים משם, סבורני שיש לי הצדק להזכיר לשופטים שאותה הצעירה, שרוזנבלט חי עמה לפי דבריו שלו (צפורה גינגולד), שהיתה באהלו באותו לילה עד כמה שהוא זוכר, ושהיא יכולה להעיד יפה, אם היה או לא היה שם באותו לילה, לא נקראה להעיד לפני בית־המשפט הזה. סבורני שיש לי רשות להעיר את תשומת לב השופטים לכך, כדי שיוכלו להכריע, אם הגנה זו ואליבי זה יש להם יסוד.

בנוגע לגששים, הם אומרים, שרוזנבלט נאסר זמן רב לאחר שראו את העקבות, ולכן לא יכלו לבדוק את עקבות־צעדיו ולבוא לידי מסקנה בנוגע ליצוקים. אנו רואים בערך, מה שראינו לגבי סטבסקי. שוב העדות אינה שלילית. הרופא שנקרא אתמול, כמדומני, אמר, שלפי דעתו היצוק לא נעשה על־ידי רגלו של רוזנבלט. מן הצד השני, לא היה מוכן להשבע, שאינו כך.

במובן זה העדות אינה שלילית. אין לומר בפירוש, שיצוק לא היה יכול ליעשות ע“י רגלו, אעפ”י שאין ללמוד מזה הרבה. זוהי, בקיצור, ההאשמה נגד רוזנבלט, מחוץ לענין עבדול מג’יד.

מאיזו נקודת־מבט שנשקיף על האפיזודה של עבדול מג’יד, הרי זה ענין ראוי לתשומת לב, שגרם בהרבה לסבך את השאלות במשפט זה ולהאריך בחקירה. טענת הקטיגוריה ברורה בהחלט. הקטיגוריה טוענת, ששני הנאשמים הללו ואולי גם אנשים אחדים שפעלו בשמם, הציעו לפני עבדול מג’יד לקבל על עצמו את האחריות לאותו פשע, ושהם הגידו לו בדיוק כל מה שקרה כדי שיהא בידו להעיד את העדות הדרושה כדי להאשים את עצמו, ושההזדמנות לקנוניה זו ניתנה בבית־הסוהר ביפו, שכולם ישבו בו בזמן אחד, ונראה מתוך דברי העדים, שבאמת היו שם הזדמנויות לשיחה, וכנראה שהיו שיחות ביניהם במידה ידועה. עבדול מג’יד אמר, ואחיו תמך בדבריו במדת מה, שאותן השיחות היו ארוכות הרבה משהודו סטבסקי ורוזנבלט, ועל כל פנים אני סבור שהשופטים יתקשו ביותר להחליט, שאפשר שהיתה שיחה ביניהם ושבאמת היתה ביניהם שיחה ידועה.

על השופטים מותר להגדיר עד כמה שאפשר טיבה של שיחה זו, כדי לבוא לידי מסקנה. אין עבדול מג’יד מצטמצם בזה, אלא מרחיק ללכת. הוא אומר, שבשעה שנתנו לו הוראות, אם מותר לי להשתמש בבטוי זה, על מה שקרה על שפת הים של יפו, הודו לפניו שני הנאשמים, סטבסקי ורוזנבלט שהיו מעורבים בפשע ושבצעו אותו. אם השופטים מקבלים את עדותו, הרי יש בזה משום התקדמות המשפט לגבי סטבסקי, ומשום הסיוע הדרוש לגבי רוזנבלט, אם נניח לע"ע שאין עדותו של משה כהן נראית כמספקת לשם כך, ואם השופטים מקבלים את עדותו זו של עבדול מג’יד. ברור לדעתי, שההאשמה נגד רוזנבלט קיימת.

יתכן שיהיו השופטים סבורים, שאף על פי שהיתה שיחה כזו, ואף־על־פי שהשתדלו רוזנבלט וסטבסקי ביחד לפתות את עבדול מג’יד שיקבל על עצמו אחריות לפשע זה, אף־על־פי־כן לא הודו לפניו ממש, שהם בצעו אותו. ואז, כבוד השופטים, אם יבואו השופטים לידי המסקנה, שכך היה הדבר באמת, מתעוררת השאלה לפי דעתי, אם מעשה כזה כיצד סטבסקי ורוזנבלט, וביחוד מצד רוזנבלט, יש לראות בו, מכיון שיש צורך בסיוע, את הסיוע הדרוש. לפי דעתי יש לראות בו סיוע.

הסעיף הדורש סיוע, הוא ברור לגמרי: שום משפט אינו מסתייע על־ידי עדות עקרית אחרת, שלדעתו של בית־המשפט מספקת היא לקבוע את האמת. ברור, שהחוק נבדל מן החוק האנגלי כפי שנתקבל בבאסקרוויל. אבל לא ברור ביותר מהו הגבול המדויק של החוק הזה, אך אני מניח, שהמלה החשובה היא “עקרית”. והשאלה היא תמיד, איזו עדות יכולה להיות עקרית, באופן שבית־המשפט רשאי לקבל אותה בתור מוכיחה את אמיתותם של דברי העדים. הנה הענין של עבדול רחמן, ערעור פלילי מס' 30 משנת 1927, שבית־המשפט לערעורים החליט שהודעה מוקדמת של התובע היא עדות עקרית… אני מזכיר ענין זה, כדי להראות שיש מסגרת רחבה לפירוש של המלה עקרי, וחושב אני שאפשר להגיד בתום־לב שבמובן זה פירוש אחד למלה זו ולמלה “בעל חשיבות”, ושכל דבר שהוא בעל חשיבות כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם, יכול להיות עקרי במובן זה שבית המשפט יתחשב בו כשהוא מחליט, אם הוא מסייע או לא להודעתו של העד העקרי. וכפי שאמרתי, נראה שהאסמכתה שהזכרתי לפני רגע, נותנת יסוד לדעה, שאפשר לתת למלה זו באור רחב ביותר. (עיין קינג נגד קריסטי, בן־סמך אנגלי לדעה הפוכה). יש אסמכתה אנגלית ברורה, שאם אדם נאשם השתדל להשפיע על עד להעיד עדות־שקר, הרי זוהי עדות נגד הנאשם. מזכיר אני את המשפט קינג נגד ואט, בשנת 1925, שפרטיו רשומים ב“אינגליש אנד אמפייר דיג’סט”, כרך 14 סעיף 3918, עמ' 370. המשפט ההוא דומה ביותר למשפט זה, אם תתקבל הודעתו של עבדול־מג’יד, כלומר, שהאנשים הנאשמים בקשוהו למסור עדות מזויפת, היינו, שיקח על עצמו את האחריות לפשע שבו הם נאשמים, ושאחר־כך הודיע שהיא מזויפת כפי שאמר כאן על דוכן־העדים. ודעתי היא, בהתאם לכך, שאף אם אין בית־המשפט מוכן לקבל את עדותו של עבדול מג’יד, שהנאשמים הללו הודו לפניו שאמנם ביצעו את הפשע, אם בית־המשפט מוכן לקבל את העדות שהם השתדלו שעבדול־מג’יד יקח על עצמו האחריות לפשע שהם נאשמים בו, – הרי זוהי עדות נגדם ועל בית־המשפט לקבל אותה כדבר שיש להתחשב בו, כשיבוא להחליט אם הם אשמים או לא; אם איני טועה בזה, הרי ברור שעדות זו היא עקרית. אני טוען, שאם דעתו של בית־משפט זה היא, ששני הנאשמים השתדלו להשפיע על עבדול מג’יד שיקח על עצמו את האחריות לפשע שהם נאשמים בו, למרות שהוא לא עשהו, הרי זהו דבר שהוא בעל חשיבות בבירור בשעה שדנים על אשמתם של האנשים הנאשמים הללו, ואם הדבר הוא בעל־חשיבות, הרי לדעתי הוא גם עקרי ובית־המשפט רשאי להתחשב בזה ולחשבו כסיוע לסיפור העקרי.

אין ברצוני להתעכב באריכות מרובה על סיפורו של עבדול מג’יד, אבל אני מניח, מתוך מהלך־הענינים במשפט זה, שהסניגוריה תשתדל, כפי שידוע לי, להוכיח שיותר קרוב לודאי שעבדול־מג’יד ביצע את הפשע ולא האנשים הנאשמים. על זה רוצה אני להעיר הערה אחת או שתים. ראשית כל חוץ מן העובדה שעבדול־מג’יד הצביע על גב' ארלוזורוב בין שתי הגברות שהובאו לפניו ושהיא היתה אחת מהן – אין לדעתי שום עדות שתתמוך בטענה זו. ברור מאד, שנעשה נסיון להוציא עדות כזו מפיו של הקצין שרמייסטר ולקבל עדות מעבדול מג’יד עצמו, אבל שני הנסיונות לא הצליחו. כמו כן, השתדלו להשיג כעין תיאוריה בדבר אקדח, ורצו לקרוא לעד שיוכיח שבגופו של לוטפי לא היה שום כדור. איני יודע מה היה דבר זה מוכיח.

עד כמה שהדבר נוגע ליצוקים, הרי חוץ מיצוק 54 שאשרו שהוא יצוק גרוע ביותר, לא יכול היה שום אחד מן היצוקים האחרים להעשות על־ידי נעליו של עבדול מג’יד. יש בגד שצובע בצבע כחול, אבל אין אנו יודעים מתי השתמשו בו ומתי צבעוהו ומפני־מה כל זה הוא סוד. עד כמה שהדבר נוגע לאחריותו של עבדול מג’יד לפשע זה, אין כל עדות לכך, חוץ מן העובדה, שעבדול מג’יד הצביע על גב' ארלוזורוב. גב' ארלוזורוב לא זיהתה את עבדול מג’יד. תהא הטענה מבוססת על זה מה שתהא, הרי היא ענין של השערה יותר מנקודה ודאית, ותהא הסיבה לאפיזודה זו מה שתהא, ברור מאד שאין שום עדות להצדיק את ההנחה, שפשע זה נעשה בידי עבדול־מג’יד. ואם פשע זה לא בוצע על־ידי עבדול־מג’יד, הרי צריכה היתה להיות איזו הסברה בדבר ההודאה, כביכול, שנעשתה על־ידו בתחילה, ובדבר האינפורציה שבודאי קבל ממישהו כדי לאפשר לו למסור הודאה זו. ועד כמה שאפשר ליצור תיאוריות על כך, דעתי היא שעדותו מתאימה הרבה יותר אל הסיפור שהוא עצמו מספר לנו כיצד נודע לו כל זה, מאשר לכל סיפור אחר, ודבר זה מחזירנו שוב לשאלה מהי דעתו של בית־המשפט על הסיפור שסיפר. כלום מקבל בית־המשפט את הסיפור במלואו, כלומר שהאנשים הנאשמים הללו הודו בפניו שעשו את הפשע, שבזה אפשר היתה איזו אי־הבנה בשל קושי הלשון. כלום אין בית־המשפט משוכנע, שהם השתדלו להשפיע על עבדול־מג’יד שיקח על עצמו את האשמה בפשע שהם נאשמו בו, ואם כך – כלום יש בזה משום סיוע, כשבאים לקבוע אם יש או אין סיוע לסיפורה של גב' ארלוזורוב המסבך את רוזנבלט.

בקשר עם האפיזודה של עבדול מג’יד, אין ספק שאפשר למתוח בקורת גם על התנהגותה של הקטיגוריה, או של אלה שהיו מקושרים במשפט זה, ביחס להודאה זו. ברור, שאם אנשים נאשמים בפשע לאחר חקירה ארוכה, ונעשית הודאה כזו, חייבים האנשים הקשורים בקטיגוריה לברר, עד כמה יש אמת בהודאה זו. הסניגוריה אמרה, שאם היה מתגלה, שהודאה זו היא נכונה, היו שמים כובע־ליצנים על ראש המשטרה הארצישראלית. בתשובה להערה זו יש צורך לציין שבאותו זמן כבר היה משפט זה לפני השופט־החוקר מזה זמן רב, והשופט־החוקר מצא שיש בסקירה הראשונה טענה נגד הנאשמים, באופן שיהא מצבה של משטרת א"י מה שיהא, נראה, שהעובדה שבית־המשפט מצא שיש בסקירה הראשונה טענה נגד הנאשמים, היתה מונעת מחבישת כובע־הליצנים על ראשה.

ידוע לי, שבהמשך משפט זה הובעה הטענה, שלחצו על עבדול מג’יד שאם יחזור בו מהודאתו במשפט זה, יאחזו, אפשר באמצעים בנוגע לפסק־דין שאפשר להוציא עליו במשפט אחר. נסיתי לציין, שהודעה כזו צריך לעשותה באחריות מלאה, ואני מניח, שמר סמואל מעריך את חשיבותה של הערה ממין זה. לא היתה שום עדות מאיזה מין שהוא, המצדקת השקפה זו. אין קורטוב של עדות המצדקת הערה ממין זה. דעתי היא, שזוהי טענה שאסור לטעון אותה בלא עדות חזקה ביותר.

לדעתי, עד כמה שסטבסקי נוגע בדבר, הרי הענין ברור ומוחלט, מבוסס על עדותה של גב' ארלוזורוב, שנסתייעה, עד כמה שזה נוגע למקרה עצמו, ע"י עדותו של וייזר ואין ספק שנתחזקה על־ידי עדותם של הגששים ובכל אופן לא נחלשה על־ידי יצוקי־הגבס. לעומת זה יש רק עדות האליבי של הסניגוריה, ועד כמה שזה נוגע לזמנים העיקריים הממשיים, דעתי היא שעדות זו אינה חזקה כלל.

עד כמה שרוזנבלט נוגע בדבר, יש עדותה של גב' ארלוזורוב, שכאן היא יותר חזקה כיון שאי־אפשר להגיד, שראתה צילומים, ואולי גם מצאה עדות זו סיוע בעובדה שזיהתה את המעיל, וסיוע נוסף היא עדותו של משה כהן, אם בית־המשפט יקבל אותה. אם לא תתקבל עדות זו, הרי מסתייעת עדותה בעדותו של עבדול מג’יד, בין שתתקבל עדותו במלואה, ובין שלא תתקבל במלואה בנוגע להודאה עצמה, בשל הקושי בלשון וכדומה; אבל מתקבל שסופר לו מה קרה ושהוא נתבקש לקחת על עצמו את האחריות לפשע זה. אין אני חושב לנחוץ להוסיף עוד משהו.


 

נאום הסניגוריה של מר הוראס סמואל    🔗

יום די, 6 ביוני, 9341


יהי הדבר לרצון לבית־משפט נכבד זה. מחובתי עכשיו לפנות לבית משפט זה – הן בכללותו והן לכל אחד מחבריו, שהוטלה עליו האחריות כלפי הקטיגוריה מצד אחד וכלפי נאשמים אלה מצד שני, – בענין כללן של העובדות במשפט זה ובעשותי זאת הריני מתכוון להתאמץ עד כמה שאפשר לחלק את הענין למחלקות מחלקות, ולקבוע את מקומם של העדים וסוגי־העדויות השונים על פי מחלקות מיוחדות אלו. מטרתה ושאיפתה של ההגנה היא לא רק להגיע לידי איזה זיכוי שהוא מחמת קיומו של ספק קל ומינימלי, אלא לשכנע את בית הדין הזה, וכל חבר וחבר בבית הדין הזה, ששני האנשים האלה הם חפים מפשע באמת, ושהם נפלו קרבן לשורה של שגיאות וטעויות, העלולים להתרחש בהחלט וללא כל ספק באותה אוירה מסויימת, שבה התחילו בתביעה זו.

אין אני צריך לספר לבית־המשפט, אם אין רצוני להגיע לידי העזה, שבכל משפט ומשפט בארץ זו יש לנהוג כלפי העדים ביחס של ספקנות עירנית ביותר, אבל רוצה אני להעיר הערות מוקדמות מועטות על התנאים המיוחדים, שבהם הת­חילו בענין זה, מתוך תקוה לשכנע את בית־הדין, שענין זה, יותר מכל שאר משפטים, הוא מאותו סוג, שמדת הספקנות הנורמלית של בית הדין צריכה כאן להיות גדולה מן הנורמלית ובית־הדין חייב להיות כאן ער ועומד על המשמר יותר מאשר במקרים הנורמליים ולבחון בקפדנות יתרה את העדים מטעם הקטיגוריה. ירשה לי איפוא בית־הדין הנכבד, אם אקח לי את החופש לכך, להמשיך הצעה זו גם הלאה. עושה אני זאת, משום שהענין שלפנינו, על פי מהותו וטבעו, יש בו מאפיו של משפט, שממדת ההגינות הוא לדעתי לתאר אותו כמשפט מדינה וכתביעה מצד הממ­שלה, ועכשיו אסביר, למה אני מתכוון בכינוי “משפט מדינה ותביעה מטעם הממשלה”. לא רק שאני מתכוון לכך, שזהו משפט, שבו היה המנוח אדם בעל חשיבות, אלא מתכוון אני גם להגיד, שזהו משפט, היוצר – במקצת מתוך נימוק זה, ובמקצת גם מתוך נימוקים אחרים – מצב של ענינים, שבו, אם מותר לי להגיד זאת, משרק התחילו במהלך החקירה, הרי מגיעים הדברים לידי כך, שהאינטרס האוביקטיבי – בכל אופן של קציני־המשטרה המנהלים את התביעה ושל המחלקות האדמיניסטרטיביות של הממשלה דורש, שיוצא גזר דין של חובה, ואני אסביר בקיצור את המסבות המיוחדות, שעליהן אני מסתמך בטענתי זו.

המנוח היה, כפי שמסכימים כולם, איש מצויין וחשוב, אחד מן המנהיגים – לא רק של מפלגה אחת, אלא דמות חשובה מאד, הייתי אומר דמות מזהירה בתנועה הציונית. פתאם נפל חלל על ידי יד נעלמה. חושב אני, שמן ההגיון הוא להגיד, שבה במדה שחשיבותו של קרבן־הרצח גדולה יותר, בה במדה שתשומת־הלב מופנית יותר כלפי פשע מיוחד מחמת העמדה היוצאת מגדר הרגיל שתפס הקרבן של הפשע; – במדה זו נעשה חשוב יותר בשביל הממשלה להבטיח גזר־דין של חובה בשביל איזה אדם שהוא באשמת פשע מיוחד זה. חושב אני, שמן ההגיון הוא להגיד, ואני חושב, שהדבר ברור מאליו, שאם נניח, שאיזה אדם בלתי־ידוע היה נופל חלל על שפת ימה של תל־אביב בדיוק באותו האופן שבו נפל דר. א., ואם נניח, שאשתו של אדם בלתי־ידוע כלל וכלל היתה נותנת עדות דומה לזו, מעולם לא היתה ניתנת על־ידי הממשלה אותה החשיבות לחקירת־הפשע ולהאשמתם של האנשים שעליהם הוטלה אשמת־הפשע. אם יורשה לי להגיד, הרי מן ההגיון הוא להניח, שבאיזה משפט שהוא מסוג זה, ביחוד אילו היתה לבית־הדין ידיעה משפטית מן העובדה, שקודם לכן היה כאן מספר מסוים של רציחות־יהודים, שלא נחקרו עד עכשיו באופן מלא, משביע־רצון וחיובי, הרי חשוב הדבר גם בשביל הפרסטיג’ה של הממשלה בכללה וגם בשביל הפרסטיג’ה של המשטרה ביחוד, להצליח בהטלת־האשמה על איזה אדם שהוא. טוען אני שבאוירה שכזו אין אתם מניחים אפשרות של אוביקטיביות קרה וגישה מתוך שיפוט נכון, הדרושות מצד כחות־המשטרה לשם חקירה ממשית הוגנת של איזה אדם שהוא שנאשם בפשע זה. הייתם מסכימים, שכאן נוצרת אותה האוירה דוקה, שהיא עלולה במיוחד לתת מקום להתלהבות המופרזת, המגעת לפעמים עד לתחום של אי־רגולריות פוזיטיבית או ליקויים בפרקטיקה המשפטית. אתם תשערו לכם אוירה, שבה, לאחר שהנאשמים נקבעו ונאסרו, בתור אוביקט־החקירה, התרכז כל כחה של הממשלה, כל המכונה המשטרתית נגד האנשים האלה.

עכשיו תרשו לי להעיר הערה נוספת ביחס למה שאני יכול אולי לקרוא לו האוירה, שבה נגשו לערוך את החקירה. כולנו יודעים, שהמנוח היה חבר מזהיר וחשוב במפלגת־הפועלים. ניתנה עדות על מדה ידועה של אנטגוניזם פוליטי – אין אני חושב, שהיה כאן למעשה משהו חריף מזה – בין מפלגת הפועלים ובין המפלגה הרביזיוניסטית.


אוירה שבה העדויות נובעות ממפלגה פוליטית המעוניינת בגזר דין של חובה    🔗

עכשיו – מה שאני יכול לקרוא לו: הפאזה השניה במשפט זה – הוא מאסרו של אדם, שהיה רביזיוניסט, שלשה או ארבעה ימים לאחר שהתחולל הפשע. אם כן – מהי העמדה שנוקטים בה, אם מותר לי להגיד כך, באופן אוטומטי, מכיון שנאסר רביזיוניסט, בתור אוביקט להאשמה? סיפרו לנו, כפי שאמרתי, על האנטגוניזם בין המפלגה הרביזיוניסטית ובין מפלנת־הפועלים. רוצה אני לדון הלאה בשאלה זו, עד כמה אנטגוניזם פוליטי רגיל יכול לשמש או אינו יכול לשמש נימוק לרצח, אבל בכל אופן – אותו אנט­גוניזם, עד כמה שהוכח, יש לו פנים לכאן ופנים לכאן. הוא הולך, אם מותר לי להגיד זאת, בכיוון של המצאת נימוק מכריע בשביל המפלגה הפוליטית, אשר עליה נימנה המנוח, לרכז את המנגנון שלה כדי להבטיח גזר־דין של חובה בשביל האיש או בשביל האנשים שנאשמו. אין אני רוצה בשום אופן לדון בקשר עם זה בשאלה, עד כמה הם האמינו או לא האמינו באשמה, אכל אני אומר, שאם מתרחש מקרה כזה, שישנן מפלגות פוליטיות המתחרות זו בזו על שדה־הפוליטיקה, ואם מתרחש המקרה שחבר של אחת משתי המפלגות האלו עומד להאשם ברציחתו של מנהיג מן המפלגה השניה, הרי זה נעשה לענין של ריאליות קרה ואוביקטיבית, ענין של שכל פשוט ואלמנטרי, הזדמנות שנפלה מן השמים ממש ושאסור להזניח אותה. מתכוון אני להגיד, שלגמרי מחוץ לנימוק הנורמלי והרגיל של הבאת אדם כזה או אנשים כאלה, שיכולים להיות אשמים ברצח דר. א. בפני המשפט, הרי לאחר שהתברר, שאנשים אלה הם חברים במפלגה הפוליטית המתנגדת, שאפשר לגרום לה קומפרומיטציה רצינית, אילו היו מצליחים להביא לידי חיובם של האנשים הנאשמים, הרי זה מתאים בהחלט למציאות ומתאים בהחלט, אם מותר לי להגיד, לאינטרס הפוליטי של אותה מפלגה לנצל מנגנון כזה שנמצא ברשותה, כדי להבטיח גזר־דין של חובה לאנשים הנאשמים.

הייתי רוצה לברר את עמדתי בהחלט. אין אני אומר, שהיה דבר־מה מעוות מעיקרו בשיתוף־הפעולה האמיץ בין המשטרה ובין מפלגת־הפועלים, שהיה קיים למעשה. אין אני אומר, שמר שיטריט עשה עוול, בשעה שהעמיד את עצמו בשיתוף אמיץ עם ההסתדרות וביקר אותה מזמן לזמן, כפי שנהג למעשה. אין אני אומר, שזהו לא נכון, אם חלק מן החקירה נערך בחדר־מטתו של דר. ג’וזף ידידי, ואם אני רוצה להגיד דבר מה, הרי זה לא לשם התנגדות פרינציפיוניות לחקירה הבלתי־רשמית, למעשה – אני הייתי האחרון להגיד, שהיא היתה ממילא בלתי הוגנת, מכיון שהשתתפתי בעצמי, בימי המהומות של 1921 בחקירה כזו. אבל באוירה, שבה נבע חלק מן העדות מגוף פוליטי, שיש לו אינטרס ממשי מסויים בהבטחת גזר־דין של חובה על הנאשמים, הרי מן הדין הוא, שבית־דין מכובד, הדן בענין זה, יתיחס לכך במדת ספקנות יתרה מן הרגיל. במצב כזה, באוירה שכזו, שבה הובא לידי תנועה גם המנגנון של מפלגה פוליטית רבת־כח וגם המנגנון של הממשלה נגד הנאשמים, שבה אתם מוצאים ריכוז של קציני־המשטרה הראשיים והחשובים ביותר, כפי שלא ראתה עוד הארץ הזאת, על דוכן העדים, הרי זוהי האוירה, שבה אתם מוכרחים להיות ספקנים באופן מיוחד ולהניח מראש, שמדת־ההתלהבות הנפרזת תביא לידי “יוצאי־דופן” בחקירה. להלן אדון ב“יוצאי הדופן” שנעשו על ידי המשטרה כמו שהוכח לדעתי מתוך העדויות. אבל, בזה שאדבר על כך בהמשך דברי, רצוני להזכיר כאן את בית המשפט על התאונות היוצאות מן הכלל, על התאונות המדהימות שאירעו בענין אחדים מן המוצגים, שהיו קיימים בלי ספק מלכתחילה, על פי דבריהם של עדי־הקטיגוריה.


העלמותם של מסמכים    🔗

התעודה של שרמייסטר, שאפילו בהתאם לעדותה של קטי דן, נמסרה לאחד מן הקצינים ונעלמה בדרכים מסתוריות. אני רוצה להשתמש במונח “מוצג” במובן בלתי־מדויק במדת מה. אין אני מתכוון למסמכים שנתאשרו במשפט זה, אלא שאפשר היה לחשוב, שישמרו עליהם במהלך רגיל של מאורעות. הנה ההודעה של שרמייסטר, אפשר שהיא הכילה רק שורות־מספר, אבל הרי זה מקרה יוצא מן הכלל, שההודעה הראשונה בכתב שנמסרה על ידי גברת ארלוזורוב נעלמה. הנה דו“ח של גשש, ויש לזכור בקשר עם זה, איזה ערך חשוב ומדוקדק יחס היועץ המשפטי המלומד לדוח”ות אלה, והנה יש לזכור, אם אפשר להגיד כך, את ההפתעה הגדולה שהביע היועץ המשפטי המלומד, בשעה שנתברר, שהשוטר פלדמן לא נצטווה לערוך תיכף ומיד את הדו"ח השלילי בנוגע לכשלונו של חיפוש־העקבות בבית הקברות.

והנה יואיל נא בית־המשפט להרשות לי להגיד זאת – איפה הוא השלג דאשתקד, ואיפה הוא הדו“ח של הגשש? והרי זה לא היה דו”ח בלבד, אלא חקירה החלטית, שהיתה עלולה לשמש, ואכן טענו – שהיא צריכה לשמש, מפתח לכל פרשת הרוצחים והדרכים שבהן הם הלכו עד לכביש־העץ. זה היה עלול להמציא את המפתח העיקרי, וכפי שהענינים התרחשו אז – הרי זה היה המפתח העיקרי. האם אין זה מקרה מוזר מאד מאד, בין אם לא נערך דו“ח כזה מעולם, ובין אם נערך, אלא שנעלם לאחר כך. רוצה אני לדון להלן בשאלה זו בפרוטרוט, ובית־הדין יואיל להזכר, שהגשש בעצמו אמר, שהדו”ח נערך. אני עובר הלאה, אבל רצוני לחזור שוב לצילומים של רוזנבלט שהיו במעילו, – שזוהה באופן פלאי כל כך, – שהיו קיימים, על פי עדותו של רוזנשטיין, ולאחר זמן נעלמו שוב. ושוב יש להזכר במסמך, שלפי המהלך הרגיל של המאורעות הייתי חושב את עצמי לזכאי לכך, כלומר – בעדות שנגבתה מזעבלאווי ונחתמה על ידו, והנה דרשו אותה, אבל לא הראוה לפני בית המשפט, ואין ספק שהיא היתה קיימת ונעלמה באיזה אופן שהוא, שהתביעה נמנעה מלספר עליו, ואני מניח, שהדבר הוא טבעי באוירה שכזו, בשעה שאפשר למצוא, שהמשטרה עורכת צנזורה על חלקים ידועים של החקירה המוקדמת של העדויות, משום שהן היו לטובתה של הסניגוריה, או, שלכל הפחות הטילו דופי בנאמנותה בת־מאת־האחוזים של גב' ארלוזורוב; וכדוגמה לכך – אסתמך על עדותו של מר אנדרה גוט (עוד אחזור להסתמך עליה כשאגיע לטיפול בעדותו), כיצד הודיע למשטרה בדיוק מה שהודיע לבית־משפט זה: גם שגב' ארל. התקוטטה בצחוק, ולא היתה יחד עם בעלה כשנורתה ירית המות, וגם שהיתה תחילה בטוחה ב־90 אחוז, ואחר־כך ב־100 אחוז, שהתוקפים היו ערבים. אך, אם רצונו של בית־המשפט בכך, הרי עד זה נתקל מצד המשטרה במחיקה גמורה של העדות, שעל כל פנים היא סותרת את הדיוק של 100 אחוזים של העדה הראשית של המשטרה.


אל דרך ההגנה של אליבי התיחסה המשטרה באיבה    🔗

הרשו־נא לי להעיר עוד הערה זו, שוב בנוגע למשטרה. הענין הוא בזה – לעתים קרובות מאד תלוי משפט פלילי באליבי, או הקו העיקרי שבו הוא אליבי. יש, אפשר, להתוכח על כך, אם איזה סניגור שהוא נוהג בשיקול־הדעת או לא, כשהוא מגלה אליבי בפני המשטרה של ארץ־ישראל. אך אם נניח, שהוא מגלה אותו, ואם נניח שאנשי המשטרה עושים את חובתם לא כאנשים שחובתם להבטיח חיוב, אלא בדרך משפטית אובייקטיבית טהורה, הרי חובתם לחקור את האליבי בלא משוא־פנים. אני אראה, שמה שאפשר היה לצפות לו במקרה זה, אירע; שלדרך־ההגנה על ידי האליבי התיחסו באיבה; שנעשו מאמצים להרוס אותו, ושמטעם זה או אחר, ואני מקוה לציין את הטעם, הוזנחו הזדמנויות מפורשות לקבוע את האליבי, ובמקרים ידועים, לתת לעדי האליבי את האפשרות לזהות את הנאשמים. זהו מקרה, שבו עשתה המשטרה דברים, שבמקרה רגיל לא היתה עושה אותם. חושבני, שאני מנסח את הדבר ביושר גמור, שרק במקרים יוצאים מן הכלל בעלי חשיבות עליונה משתמשת ממשלת ארץ ישראל בעודף הגדול שבאוצרה כדי לספק אמצעים כספיים לתחבולות־מרמה, שמטרתן להוציא על־ידי לחץ בלתי־פוסק הודאה מפיו של העד. חושבני, שרק במקרים יוצאים מן הכלל, ראש המחלקה לחקירת פשעים מסייע לעדה הראשית של התביעה ומחזק את ידה לנסות להוציא על־ידי איומים הודאה מפיו של אדם, שכבר זוהה על ידה כרוצח. הדברים הללו הם בלתי נורמאליים בפרוש, ומשהוכחו, מראים הם על מצב בלתי־נורמאלי כל־כך של הענינים, עד שהוא עושה את כל העדות של הקטיגוריה לנתונה באופן מיוחד לגישה צינית וספקנית ביותר.


לא הובאה שום עדות שתעשה את רצח דר. ארל. בידי ריבזיוניסטים כדבר הגיוני, ניתן להגשמה או שאפשר להעלותו על הדעת    🔗

יהא נא הדבר לרצון לבית המשפט. עכשיו הריני מגיע לדבר שהייתי חושב אותו לאבן הפנה של כל משפט רצח, הוא שאלת המניע, ובשאלה זו של המניע אין אני מרחיק ללכת עד כדי כך, ואכן אין בידי להרחיק ללכת עד כדי כך, שבענין־של־חוק המניע כשהוא לעצמו הוא דבר עיקרי. אין זה כך. אבל אומר אני, ובכובד ראש גמור, שמן הרצוי הוא, בשעה שהדבר בגדר האפשר, שיהא מניע, ושמשפט שאין בו מניע, האשמה ברצח בלא מניע, הריהי עמדה רפה ומסוכנת. זוהי דרך נאותה ונייטראלית בהחלט לנסח ענין זה. ועכשיו, מהו המניע המיוחד בענין מיוחד זה? סבורני, שהובאה כאן עדות שבחיי הציבור הציוני בארץ ישראל קיימות שתי מפלגות; שיש מדה ידועה של תחרות בין שתי מפלגות אלו, וסבורני שהובאה עדות על מידה ידועה של חיכוכים בין מפא“י לבין המפלגה הריביזיוניסטית. נראה, שהמפלגה הריביזיוניסטית היתה לוחמת לעבודה חפשית, כמו שהדבר נקרא בלשון נקיה יותר, וכתוצאה מכך היו חבריה לקרבנות של התנפלויות “טכניות” מצדה של מפא”י. סבורני, שהובא כאן כעדות מאמר בלשון שהנאשם הראשון אינו שומע אותה. סבורני, שנמתחה בקורת על דר. ארל. על שסדר אילו סידורים עם הממשלה הגרמנית, אבל לא הובאה שום עדות שהיא לשום מצב של עניינים שהיה בו כדי לתאר רצח בכוונה תחילה של דר. ארל. בידי ריביזיוניסטים כדבר הגיוני, ניתן להתגשם או שאפשר להעלותו על הדעת. ואומר נא דבר זה, רחוק ממני הדבר לשים עצמי מומחה בטכניקה של רצח מדיני, אבל קיים עקרון אלמנטארי אחד של השכל הישר שלומדים אותו מתוך ההיסטוריה, ושאפשר לקבעו. נניח, לצורך הטענה, שמפלגה מתכנת רצח פוליטי. מן ההכרח הוא, שתהא מדת מה של ריאליסם פוליטי קר בתכנית זו. למדים אנו מתוך ההיסטוריה, שבתקופת רוסיה הצאריסטית, במקום שהמשטר הקיים היה בלתי מקובל על המהפכנים הסוציאליים, אירעו רציחות מתמידות, רובן של מיניסטרים, ולפרקים של צארים; אבל שם, אם יכול אני לומר, היה המצב כך, שהיו בו שני קוים מיוחדים. ראשית כל, אותו אדם מיוחד שהיה מוגה בצורה זו מן המסלה היה עריץ למעשה, שהיה ממלא בעצמו תפקיד שכרוך בו כוח גדול ויוצא מן הכלל, ושנית, זה היה ענין שהיה פופולרי, כמו שהוא, בקרב המון העם. אין שום הוכחה שהיא, שמצבה של דעת־הקהל בארץ ישראל הגיע לשיא זה. ויכולני לומר דבר זה: האנאלוגיה, כביכול, עם אירופה, הריהי במדת מה מתעית ובלתי שלמה, מכיון שבעוד שבאירופה, אפשר לומר, שולטות בדרך־כלל במדינות, או שהיו שולטות בהן, המפלגות הפוליטיות והאנשים האמו­רים, הנה כאן, בארץ ישראל, אין מפלגות יהודיות ציוניות אלו שולטות בארץ. אין הן מתנשאות לשלוט בארץ ישראל. בארץ ישראל שולטת המעצמה המאנדאטורית, והמפלגות הציוניות השונות יש להן הסתדרות מסויימת הממלאת תפקי­דים מסויימים, וכמה מהן, במדה שהן שייכות לסוכנות היהודית, יש להן סטאטוס רשמי, בתחום של הסיוע לממשלת ארץ ישראל, ושל הנסיונות המוצלחים או הבלתי־מוצלחים להשפיע על הממשלה שתעשה כך או כך. אבל מעמדן הוא כזה, שהוא עושה אותן, בכל המסיבות, אם רשאי אני לומר כך, מחוסרות־אונים לפי הערך, ועושה את הרעיון של רצח מפני הנהגה עריצה לרעיון מגוחך בהחלט ובתכלית. סבורני שידוע הדבר, על כל פנים אם נעיין בדברי הימים האחרונים בגרמניה, ששם היה קיים למעשה מצב של מלחמת אזרחים, ששגשגה תחת שלטונה של הממשלה הריפובליקנית להלכה, בין מחנות של אנשים השואפים לשלטון. אבל כאן אין שלטון להלחם בעדו, ועובדה זו יש להעריכה. ניגוד פוליטי זה, עד כמה שהוא מרחיק ללכת, אפשר לראות בחוש שאין בו כדי לשמש מניע. יזכור בית־המשפט שהרב פישמן, שקראתיו להעיד כאן, הביע דעה מפורשת, ששום מניע לא היה קיים לגבי ריביזיוניסט בתור ריביזיוניסט לרצוח את דר. ארל. אכן, סבור אני שבמדה שהדברים אמורים בדר. ארל. מבחינה אישית, ניתנה כאן עדות שהוא היה אדם מתון בהחלט, ובשום פנים לא בן־בלא־פשרה לגבי הריביזיוניסטים, – מתנגד פוליטי, אך בשום פנים לא שונא ארסי. נאמר כאן, שאפשר יש איזו קבוצה של ריביזיוניסטים קיצונים יותר מאחרים, אבל לא הובאה שום הוכחה שבין המון הריביזיוניסטים בכללם, או בתוך איזה חוג שלהם, שורר מצב רגשות כזה, שהיה בו כדי להביא אותם לידי הרצח של דר. ארל. דומה, איפוא, שודאי היה זה דבר גרוע (אם נניח למוסר כולו ונשקיף על הענין מבחינה ריאליסטית בלבד) מבחינת התעמולה, ורצח מדיני שהוא גרוע מבחינת התעמולה הריהו מגוחך. רצח מדיני חייב להיות כזה, שאפשר לצאת בו אל ההמון הגדול של המפלגה. ודאי, יש מקום לטיפוס של רוצח מדיני שהוא מטורף למחצה. אבל סבור אני שבית המשפט ראה את סטבסקי ואת רוזנבלט, ועד כמה שהדבר נוגע למצבם הרוחני, הרי הם נורמאליים בהחלט. עכשיו אומר דבר אחד. התובע הכללי המלומד לא נגע בו בנאומו כלל. אומר דבר אחד בענין האפיזודה של קסלר ושל אותה אבן־מצבה.

אני אומר קודם־כל, שאף אם נניח שהספור הוא נכון, אין ליחס לו למעשה חשיבות יתרה. אף אם נחרתו בה המלים “פה נקבר פלוני”, אינן עולות הרבה בחריפותן על הבטוי האנגלי הרגיל “הנג” או “דמן” (“לעזאזל”), או על אחד מכנויי־הגדוף הרגילים ואין לראות בהן אלא מין בטוי לרגשות מפלגתיים בשעה שהאנשים הללו הורגזו על־ידי פרובוקציות, ופתקות פרובוקטיביות היו מודבקות מחוץ למקום הנדון. והנה, אם באים אנו לבדוק חלק מיוחד זה של עדותה של הקטיגוריה, אני נוטל רשות לומר, שהוא חלש באופן יוצא מגדר הרגיל. ברור בעיני, שזכרונו של קסלר חלש מאד, משום שערבב את משה מכנס בשלמה מכנס בתנ­אים היוצאים מגדר הרגיל קצת. טוענים, שהמלים האמורות נחרתו באפריל או בתחילת מאי, אבל קסלר לא עשה שום צעדים רשמיים, אף על פי שהיה מקום, כפי שנדמה, לצפות להם, עד ספטמבר, אם איני טועה. הוא היה בתפקידו, חושבני, ביוני ויולי. לדבריו, לא היה בקו הבריאות, אלא שעבודתו היתה מקצתה מחוץ לתחנת המשטרה ומקצתה בפנים, וכנראה שלא ראה צורך להודיע על הדבר או לעשות שום צעדים רשמיים, עד שיצא מבית החולים באוגוסט. יאמרו, אפשר, שיש לסמוך על עדותו לפני הקצין רוזנשטיין; אפשר שרמז על הדבר לרוזנשטיין, ואפשר שלא רמז. אבל אם רמז, הרי לא היתה מזה, כנראה שום עדות בנוגע לענין ארלוזורוב, ורוזנשטיין לא ידע ברור, אם הדברים נאמרו לפני יום 20 ביוני, הוא היום שבו נאסר סטבסקי, או אחריו, והעובדה שנאמרו אינה מוכיחה כלל שהם נכונים. אפשר, שערבבו כאן פועל אחר בשני, וסבור אני, שאם שמעתם את עדותו של קסלר, – ואני חוזר ואומר שהוא עד מרושל וחלש עד מאד –, הרי יש לראות לעומת זה הוכחה שלילית מתוך שתי מערכות של עובדות. ראשית, סטבסקי היה עסוק ככופף־ברזלים (וזוהי עבודה שבטבעה היא קודמת, כנראה, להנחת היסודות, והרי טוענים, שאותה הכתובת נחרתה בזמן הנחת־היסודות). ועוד, לפי דברי קסלר נזרקה האבן של בן גוריון לתוך היסודות. אבל לדבריו של בעל הבנין לא נעשה דבר כזה כלל. הוא מצא את האבן מונחת מן הצד והעביר אותה למקום אחר. מכאן יוצא, שכל שאר האנשים, וביחוד קסלר, מספרים לכם דבר שאין להאמין בו כלל. וסבור אני שהענין מתברר למעלה מכל ספק, מתוך פנקסי ארגון הפועלים הרביז­יוניסטים שהובאו ע"י נחום לב, ושיש בהם ראיה חותכת לשני דברים. ראשית, שסטבסקי לא היה במקום בזמן ירית היסודות, ושנית שהיה שם זמן ידוע קודם לכן. יש להודות, שסטבסקי זוכר את הדבר בצורה שונה, ואינו בטוח בסדר הימים, אך הדבר רשום ומעיד על עצמו, והפנקס הוגש לקטיגוריה לעיון.


לא עלה בידי הקטיגוריה להוכיח שום מוטיב    🔗

במה שנוגע למניע, לא עלה בידי הקטיגוריה להוכיח שום מניע, שדחף את שני הצעירים הללו לרצוח את דר. ארלוזורוב. ובזה אני עובר לחלק הבא של טענותי. אם נסתכל בעובדות המוסכמות, עד כמה שאפשר, ובתאורי הפשע, אפילו בתאורה של הגב' ארל., נשאלת השאלה: כלום מתאימות עובדות אלו לרצח מדיני בכוונה תחילה, או להתקפה מינית פרי־הרגע, שהיא, לדעתי, ההסברה האמתית של כל הענין. נתחיל מן ההתחלה. בראשונה אטפל בצד אחד שבענין, שלא טפל בו כלל התובע הכללי המלומד, על כל פנים לא בנאומו. אילו נעשה פשע כזה מטעם מדיני, צריך היה לקדום לו ארגון במדה ידועה. נחקור־נא, מה היו ההזדמנויות לארגון הנצרך, ואם אפשר בכלל שניתנה הזדמנות כזו. לפי עדותה של האלמנה. חזר דר ארל. לא“י ב־14 ליוני. אין שום הוכחה כלשהי, שצפו לשובו, או שפרסמו אותו או ידעו עליו בא”י, או שהנאשמים ידעו עליו איזה דבר שהוא.


מן הנמנע היה לסטבסקי ולרוזנבלט לדעת את הליכותיו העתידיות של דר. ארל., שדר. ארל. עצמו לא ידען    🔗

ועכשיו נסתכל בפרשיה הבאה של הענין: סטבסקי נוסע לירושלים ביום הששי, ב־16 ביוני, בשש שעות בבוקר בערך. דר. ארל. חוזר, חושב אני, לתל־אביב מבן־שמן, שלשם נסע במכונית לאחר שסעד בצהרים עם הנציב העליון; הוא חוזר לתל אביב, נגיד, בחמש ורבע בערך. לדברי גב' ארל. נתכוונו שלא לבלות את הערב בתל־אביב, אלא לנסוע למקום אחר. מתי – על פי הטענות שטענו או הרמיזות שרמזו – נודע לסטבסקי, ומה גם לרוזנבלט, שיש בדעתו של דר. ארל. לבלות את הערב בתל־אביב, מה שלא ידע דר. ארל. עצמו עד שחזר לתל־אביב, לפי עדותה של הגב' ארל..? עד כמה שידוע סדר הזמנים של דר. ארל. באותו יום, סעד דר. ארל. בצהרים עם הנציב העליון, ואח“כ נסע במכונית לבן־שמן, כנראה ב2.30 או ב־3 בערך. ועוד, נניח שנודע שהוא נוסע לתל־אביב. מנין אפשר היה לדעת שילך לפנסיון של קטה דן, או לאחר שהלך לשם, מנין אפשר היה לדעת, שילך לטייל באותו זמן ובאותו מקום על שפת הים? אם תרשו לי להקיש היקש היסטורי בענין זה, יש לי יסוד לומר, שעל כל פנים אחוז גדול ממעשי־רצח פוליטיים מאורגן מראש על יסוד ההנחה, שהקרבן עתיד להשתתף בטקס צבורי ידוע, או שיהא במקום ידוע בשעה ידועה, ועל יסוד זה נעשות ההכנות. אבל מנין היה לו לסטבסקי או לרוזנבלט לדעת, שדר. ארל. עתיד יטייל לאורך שפת הים כאותה שעה? איזו הוכחה יש, שהם ידעו אפילו דבר זה, שהוא עתיד לנסוע לתל־אביב או ללון בתל־אביב, ואף אם ידעו זאת, הרי אי־אפשר שנודע להם דבר זה זמן מרובה לפני 2.30 או 3. וכי נשאר זמן לאותם שני הקושרים המדומים לעשות את ההכנות הדרושות להתקשר זה עם זה, ולא בטלפון אלא ע”י איזה שליח מיוחד, כפי שמאשימים אותם, כדי שתוצא המכונית של פלוגת־הרצח הרביז­יוניסטית המדומה מתוך הגאראז', תוכן לשעת־הצורך, ותסיע את סטבסקי לתל־אביב במהירות הברק. ואומרים, שכששכר את החדר במלון תורג’מן ידע שהוא צריך להיות בתל־אביב, ולא שכר את החדר אלא כדי להכין אליבי נוח לכל צרה שתבוא. והשופטים יסכימו, שכל זה הוכן מצד אחד, בחכמה יתרה, אם סעד במסעדת השרון, הובא לתל־אביב במהירות עצומה, ונמצא לפני פנסיון קטה־דן בעוד מועד; אבל מצד שני, כמעט לא היה זמן כלל, שהרי אם עזב את בית אבא כהן ב־11 (כדברי הקטיגוריה), היה לו קשה לשכב במטה במלון תורג’מן בין 11 ו־12, מה שהוא עיקר עדותם של מנדלבוים ופרידמן, ועוד נשוב לדבר על זה.

ועכשיו נתבונן בעצם התנהגותם של שני האנשים, על פי תאוריה של הג' א.


(כאן נסתיימה ישיבת בית המשפט. אחר הצהרים המשיך מר סמואל את נאומו)


המנהג להעמיד אנשים שכבר זוהו להתקפה אינקוויזיציונית    🔗

ברשותם של השופטים. כשהפסיקו השופטים את ישיבתם, עמדתי לטפל במסבות הממשיות של ההתקפה, כפי שתוארה ע“י גב' ארל. אך קודם שאעשה זאת, הייתי רוצה להשלים את ההערות, שפתחתי בהן את נאומי, על מה שאני מכנה בשם האוירה והתכונה הכללית של ענין הרצח, ע”י ארבע הערות קצרות נוספות. לפי דעתי, יש לציין את העובדה, שבמשפט שלפנינו מצאה הקטינוריה, ובפרט המשטרה, לראוי להאשים את דר. אבא אחימאיר, שבית־משפט זה מצא אח"כ, שלא היו הוכחות מספיקות המצריכות שילמד סניגוריה על עצמו. איני רוצה להאריך בדברים בנקודה זו, אבל מכל מקום יש לראות מתוכה, שהשלטונות נהלו את הענין בכובד ראש יוצא מן הכלל, וערכו את התביעה במכסימום או אף בעודף של מרץ. כמו כן אני מזכיר בקצור את המנהג – ואני מקוה, שאין זו השיטה הרגילה – לחקור על־ידי קציני־המשטרה אנשים שכבר זוהו. ועוד אני מעיר הערה. תזכרו בודאי את דבריו של הקצין טננבוים שהעיד, שמיד לאחר מאסרו של סטבסקי תקף אותו באופן עדין ופתח את חקירתו בשאלה: “רוצח, למה עשית זאת?”


בגלגול האשמה על הריביזיוניסטים היה כרוך מינימום של טרדות פוליטיות    🔗

הוא יחס מעשה זה לחוסר־שינה, אולם אני נוטל רשות לציין את המעשה כיוצא מגדר הרגיל, המראה שבעיני השלטונות היה הענין חמור באופן יוצא מגדר הרגיל. ועוד אעיר הערה. מר רייס העיד, שהרביזיוניסטים מצטיינים מבין שאר המפלגות ע"י עמדתם הבקרתית התקיפה כלפי שיטתה של ממשלת המנדאט במלוי חובותיה. אין זה נוגע אלי כלל, אם עמדה בקרתית זו צודקת או אינה צודקת, אבל אני מזכיר אותה כדי להראות, שכפי הנראה, אין הרביזיוניסטים חביבים על אותה הממשלה, ושבגלגול האשמה על הרביזיוניסטים היה כרוך מינימום של טרדות פוליטיות.

ברשותם של השופטים, אני חוזר לשאלה, אם יש לראות בענין התקפה מדינית בכוונה תחילה, או כפי שסבור אני – התקפה מינית שהוא פרי רגע. נראה, מה קרה באמת לאותם שני האנשים. קודם כל, נזכור, בקשר עם זה, שעל פי עדותה של גב' ארל. לפני בית־משפט זה, שום אדם לא ידע, ואפילו הם בעצמם לא ידעו, שיש בדעתם לצאת לאותו טיול. אך יהא הדבר איך שיהא, נראה מה קרה. שני אנשים התחקו, כנראה, אחרי צעדיהם. גברת ארלוזורוב הביטה אחורנית על דעת עצמה, משום שהרגישה, לדבריה, שהאנשים רודפים אחריהם. מיד עברו שני האנשים את הזוג – ואין להחליט, אם עשו זאת משום שהג' א. הביטה אחורנית או לא – ועמדו באופן מוזר מאד, כשאחד מהם, כנראה, מטיל מים לתוך הים, והשני עומד כנגדו באופן שהיה על הזוג לעבור בין שניהם. אני נוטל רשות להעיר, שיש הבדל עקרי בין הטכסיסים היסודיים בשעה שעוקבים את צעדיו של אדם לשם רצח, ובשעה שעוקבים את צעדיה של אשה כדי להתקרב אליה התקרבות מינית לאחר זמן, ואני אומר, שפרטי ההליכה בעקבותיהם של ד"ר ארל. ואשתו אינם מכוונים למטרה הראשונה, אבל מכוונים בדיוק למטרה השניה. אני סבור שמעשה הטלת המים לתוך הים יש לראות בו מעשה של הצפה עצמית מינית, המכוון למשוך את עיני האשה, אם נניח שלא ידעו האנשים מי היא, אלא ראו בה סתם אשה יהודיה מטיילת על שפת־הים בתל־אביב. אחד מן האנשים מטיל מים לתוך הים, והשני עומד באופן כזה, שאילו הסתכלה בו הגב' א. באותה שעה, היתה רואה את פניו בשלמותם. וכי אין זה מעשה יוצא מגדר הרגיל ובלתי־טבעי מצד הרוצחים, שרצו להמלט בלא שיכירו אותם, כפי הנחתה של הקטיגוריה? אמת גמורה היא, שלא נסתכלה גב' ארל. בפני האדם השני, אבל בזה שחק לו המזל – אם מותר לי לומר כך, אם היה רוצח מדיני. שכן, אם תעיינו בעדותה של גב' ארל., סבורני שתמצאו שלא נסתכלה בפניו של האדם השני, מפני שהיה בכל התנהגותם של שני האנשים דבר מה, שעשה את השני למעורר בחילה ובלתי־נעים לא פחות מן הראשון. השופטים ימצאו ברשימה הסטנונרפית מיום 25 באפריל, בעמוד 31 (עדותה של גב' ארל.), “וזוכרת את שאמרת זאת…” ולהלן, בעמ' 32 “כבוד השופט.. אני חושב שאמרתי…”

אני נוטל רשות לומר, שאם תסתכלו בכל הענין תמצאו, שהיה במעשיהם של שני האנשים דבר מה, שהמאיס על גב' א. לא רק את הראשון, מה שהיה טבעי, אלא גם את השני.


על פי התיאוריה של רצח בכוונה תחילה – הדבר סתום    🔗

אומר אני איפוא, אם מטרתה של עמידה זו על מנת שיעברו שני האנשים על פניהם לא היתה, להציג את עצמם לראווה בפגי גב' ארל. אם מותר לי לומר כך, או על כל פנים לבדוק את גב. ארל., הנה אין להבין לשם מה אפשר היה לה לבוא. ועכשיו נלך עוד צעד אחד בדרך אל שכונת הירקון. משעברו ארלוזורוב ואשתו, חזרו ועברו על פני שני האנשים. בדרכם חזרה עברו על פניהם, על פי הודעותיה של גב' ארל., בפני מר רייס, שלש או ארבע פעמים; על פי עדותה בבית משפט זה אפשר קצת פחות מכך. אבל הדבר שרצוני לקבעו הוא, שעבירה חוזרת זו על פניה של אשה היא אחת מן הצורות הברורות ביותר, הפרימיטיביות ביותר, ובאותה שעה הקלאסיות ביותר, של הנסיון “לתת בה עין”, אם אעז עד כדי להשתמש בביטוי היחידי שבגדר ידיעתי, שהוא מבטא את המצב; אבל לעבור ולחזור ולעבור על פני אדם שאתה עוקב אחריו בכוונה של רצח, ולמשוך בדרך זו, ושלא לצורך, את המאכסימום של תשומת הלב לעצמו, הריני אומר שזהו דבר בלתי ידוע, מגוחך, ובלא תקדים בהחלט. ועכשיו עוד ענין אחד. ברור בהחלט, שבשעה זו או אחרת באותו טיול הזכירה גב' ארל. את ענין שטאהל וזוהר, ובלא ספק ישיג בית המשפט השגה משפטית את העובדה, ואף אם לא הובהרה אותה עובדה על ידי גב' ארל. במדה מספקת, שזו היתה התקפה ברוטאלית ואכזרית ביותר של ערבי על יהודי ויהודיה, שבלא ספק נסתיימה באינוסה של היהודיה, וסבור אני שבענין זה דבר בעל משמעות מרובה ביותר הוא, שלאחר עבירתם של שני האנשים עלתה אותה אפיזודה על דעתה של גב' ארל. מן הנאות הוא לומר, כמובן, שבשעה שנשאלה בענין זה, התאמצה כדרכו של פרקליט יותר מכדרכו של עד, להפריד בין ההערה על שטאהל וזוהר לבין עקיבתם של שני האנשים. ואולם אם נפנה אל הודעתה למר שיטריט, דף 166, נמצא אישור מלא לתיאוריה שאני מציע עכשיו. “האיש מס. 2 עמד כשפניו אל הים…” זה, טוען אני, מברר במפורש, שההערה בענין שטאהל וזוהר הושמעה, ודאי, שעה קצרה לאחר מעשה־ההצגה הראשון של שני האנשים וזמן מרובה קודם שהגיעו לשכונת הירקון. ועכשיו נמשיך הלאה, בדרך חזרה יש לפנינו שוב אותו תהליך של עבירה ועבירה חוזרת, שכבר נגעתי בו, אבל עכשיו ניגש אל עצם התגרה. על פי מסיבותיה ופרטיה של עצם ההתקפה, שהיא מתאמת יותר לרצח בכוונה תחילה, או, כפי שאמרתי, התקפה שהיא פרי הרגע לשם מטרות מיניות – נראה ששני האנשים חוזרים על המצב, שבו התיצבו קודם לכן בדרך אל הירקון; אבל כל כך רחוקים היו, אם יכולני לומר כך, מלגשת אל הענין (אם נניח שהיה זה רצח) בדרך הגיונית ובזריזות, עד שהם הולכים סחור סחור באופן זר ביותר, ועושים כמה וכמה מעשים שבלא שום ספק אינם ניתנים להתפרש מתוך התיאוריה של רצח בכוונה תחילה. אילו ידעו מי לפניהם (והטענה היא, שידעו) לא היה שום טעם שלא לירות בד“ר ארל. מיד; במקום זה פתחו את הענין ב”כמה השעה", שאלה בנוגע לזמן, שעל פי מה שידוע לי הרי זו דרך ידועה בארץ זו לפתוח בשוד או בהתקפה מינית; האור מודלק – לשם מה, אין שום אדם מביע השערה – ולאחר שהודלק מיד חוזרים ומכבים אותו.

יש לשער, והריני מפנה את תשומת הלב לכך, שהאור כבה לא רק קודם שירה מס. 2, אלא קודם שנתקרב. והנה אני מפנה את תשומת לבו של בית המשפט לענין נוסף זה: הליכותיו של מס. 2, כפי שנתרשמו אצל גב' ארל. באותה שעה.. “סבורה הייתי, שבקשו להפחיד אותנו… רציתי להגיד לבעלי שיתן לו כסף, אבל לא יכולתי”. והדברים אינם מסתיימים בכך, כבוד השופטים, בשום פנים. כלום אין זה דבר מרובה־משמעות, שבשעה שמס. 2 קרב, הריהו בלתי מוכן כלל לפעולה הרצינית הממשמשת ובאה! אקדחו אינו אף בידו. כלום אין זה דבר יוצא מגדר הרגיל, אם היו שני בני־אדם אלו עוקבים אחר ד“ר ארל. ואשתו כל אותה שעה לאורך החולות על מנת לירות בד”ר ארל., שאקדוח־המות, שבו צריכה היתה להעשות הפעולה לא היה, בשעה שעצרו את הזוג, בידו של האדם שצריך היה לבצע את המעשה; וברשותם של השופטים, אין הענין מסתיים כאן. כולנו יודעים את המימרה הצרפתית הקלאסית “Que messieurs les assasins commencent” (כבוד הרוצחים מתבקשים להתחיל).

כל מה שיש בפי לומר הוא, שאם היה זה ענין של רציחה אמתית הרי בזבזו האנשים זמן ארוך עד שניגשו לעצם הענין; וכלום אין גם זה דבר זר, שאם היה כאן רצח רציני ובכוונה תחילה מתוך מניעים של שנאה ונטירה פוליטיות, לא היה צריך לבטא אף מלה אחת ויחידה בעצם שעת היריה. אפשר היה לחשוב (כפי שאני אומר, יכולים אנו רק להסיק מסקנות מתוך ההקדמות שבידנו), שאילו היתה זו רציחה מדינית, היה מישהו אומר דבר מעין “מות אתה הבוגד”, או משהו מעין זה. אף לא הסיסמה הרביזיוניסטית “תל־חי!” שום דבר כלל ועיקר; אבל הגילוי היחידי מצדו של מס' 2 הוא לדעתי (אף על פי שכמו שאמרתי מביא אני בחשבון, שזהו ענין של היקש) נתון להסברה שונה מכך בהחלט, וכך היא. מס. 2 קרב והניע בידו איזו תנועות מסתורית. הוא עשה מה שמתואר על־ ידי גב' ארל. בדף 10 ביום 25 באפריל כתנועה בלתי ידועה בידו (אין אני יודע, אם רשום לפני השופטים ביחיד או ברבים, אין אני יודע אם יש חשיבות מרובה בכך). ואחר נזכר הדבר שוב בפעם אחרת למחרת היום. חושבני שגב' ארל. מודה בדף 13, שתיארה אותה כתנועה מזרחית בלתי ידועה, וסבור אני שהיה בה בתנועה מזרחית בלתי ידועה זו משהו שנטה להתרשם במוחה של גב' ארל. בחיות יתרה. נראה שזהו אחד מן המפתחות לתאורים, שנתנה משני האנשים, מכיון שהזכירה את הדבר ב־11 HRP זה היה התיאור שנתפרסם על ידי המשטרה מתוך התיאור שמסרה גב' ארל. למר רייס. “עשה תנועה מזרחית בלתי ידועה בידו”. סבור אני שזוהי המסקנה הנאותה – להלן אדון בהסברה שנתנה גב' ארל. בבית־המשפט – אבל סבורני, שאם נקבל עדות זו כמות שהיא, הרי היה כאן משהו שלא ראתה מימיה קודם לכן. משהו שהביא אותה במבוכה, ומשהו שהיה מזרחי. ברי שקודם לכן לא ראתה דוגמתו מימיה.

השופט: (מתוך הרשימות): “בתנועה בלתי ידועה מתכוונת אני לתנועה שלא הבינותי אותה”.


התנועה המזרחית הבלתי ידועה – תנועה מינית    🔗

מר סמואל: היה בדעתי לדון במיוחד בעדותה הראשונית שניתנה בהודעתה הראשונית, ובהסברה שהסבירה לאחר כך לפני בית־משפט זה, ואין אני סבור שבאמת יש בהן מדה גדולה של חוסר עקיבות. ברור, שכנראה לא ראתה אותה תנועה קודם לכן, כמו שניכר מתוך דבריה בסוף עמוד 12. מן הצד השני, דבריה הראשונים, על פי התקון לחוק העדויות, אינם מתקבלים רק כסותרים או כמשנים את עדותה בבית משפט זה, אלא דינם כדינה של עדות מתקבלת בפני עצמה; ואני מציע לבאר אותה התנועה המזרחית הבלתי־מובנת בזה, שזו היתה תנועה מינית קלאסית או רומאנטית – אם מותר לי לומר כך, – שקל לדמותה; ותנועה מעין זו לא יכלה גב' א. להבין; ודאי, יש לחשוב שלא הבינה אותה; אבל אם אין אתם מקבלים את ההנחה שאני מציע עכשיו, אני שואל אם לא מוזר בעיניכם שאותה התנועה באה באותה שעה דוקה. יש לציין, שאין שום הוכחה ליחס עשית תנועות מזרחיות לרוזנבלט; ואני אומר, שאפשר להשיג עוד על עדותה של גב' א., שלאחר שחקרוה בשאלה זו, סרבה להבחין בין תנועות מזרחיות ותנועות יהודיות, ואמרה, שהיהודים עושים לפעמים תנועות מזרחיות. אפשר שזה…

השופט: היא אמרה: “כונתי לתנועה שלא הבנתי את פרושה. תארתי אותה כתנועה מזרחית, לא התכוונתי לומר, שאינה יהודית”.

מר סמואל: היא הנותנת. לא אמרתי שגב' ארל. הבחינה, כפי שנדמה, בין תנועות מזרחיות ותנועות יהודיות, אלא הדגשתי, שסרבה להבחין בין תנועות מזרחיות ותנועות יהודיות ולא רצתה לומר בזה, שהתנועה לא היתה יהודית. כבוד השופט, אני נוטל רשות לומר, שסתם אשה יהודיה, הבאה כנראה, מאירופה המרכזית, ויושבת בארץ מזה עשר שנים, אין הדבר מתקבל על הדעת – ואני אומר זאת כטענה כללית ולא בהשגה על דברי הגברת – שתראה בתנועתו של סתם יהודי אירופי, שכמוה כבר ראתה קודם־לכן, תנועה מזרחית. כידוע, היהודים נוטים לעשות תנועות בשעת הדבור, אבל מכיון שהיא השתמשה בבטוי “איזו תנועה מזרחית בלתי ידועה”, אומר על אפו ועל חמתו של הבאור שניתן בבית משפט זה, שיש ללמוד מדבריה שהתנועה היתה תנועה מינית מזרחית, שכמוה לא ראתה קודם לכן, שלא ידעה את מובנה, או שהיתה עדינה מכדי להודות שהיא מבינה את פרושה.


אין שום עדות שסטבסקי ורוזנבלט נפגשו מימיהם זה עם זה    🔗

ועכשיו אומר דברים אחדים על שאלת הכוונה תחילה והארגון. לא הובאה אפילו ראיה אחת שסטבסקי ורוזנבלט נפגשו זה בזה או הכירו זה את זה מימיהם. זאת ועוד אחרת. בנוגע לרוזנבלט יש עדות, שלא סתרו אותה בשום אופן לפי ידיעתי, שב־6.30 בערב היה בכפר־סבא. איני אומר אפילו לרגע אחד שנוכחותו בכפר סבא – איני יודע אם העידו כאן על המרחק שבין כפר־סבא ותל־אביב. כנראה שהוא 20–15 מיל בערך – איני אומר שמן הנמנע להיות בכפר־סבא ב־6.30 ועל שפת הים בתל־אביב ב־9.30, אבל אומר אני, שאין שום הוכחה, שנשלחה ידיעה לרוזנבלט, ובאיזה אופן נשלחה.


הכנותיו של סטבסקי בענין הויזה, הוכחה נגד כוונת רצח    🔗

וכאן מתעוררת השאלה, אם ההכנות שעשה סטבסקי בענין הויזה והפספורט שלו וההכנות שעשה בקשר עם כך, יש לראות בהם ראיה לכוונת רצח. אני אומר, שלא רק שאין במעשיו קורטוב של ראיה לטובת התביעה הכללית, אלא שאם נעיין בהם היטב, נמצא את ההיפך הגמור מזה. אזכיר נא לשופטים, שבראשונה, כפי שהוכח מתוך עצם התעודה המקורית, היא הבקשה לקבל ויזה של חזרה, התחיל עושה הכנות רשמיות לעזוב את א"י ביום הששי, ב־9 ביוני, חמשה ימים קודם שבא א. לארץ.

אני סובר שיש עוד נקודה חשובה ביותר, מכיון שהיא באה מאחד מעדי הקטיגוריה. אתם מוצאים אותה בעדותו של טסלר. הוא אמר, שבזמן סמוך ל־6 ביוני אמר סטבסקי, שיש בדעתו לעזוב את א“י בשבוע הבא. כאן יש עדות מצד הקטיגוריה עצמה, שלא נסתרה בשום אופן, שסטבסקי רצה לעזוב את הארץ בפירוש קודם בואו של ד”ר א. לפיכך נקבע בפירוש, שכוונתו הראשונה לעזוב את הארץ היתה בלתי תלויה כלל בד"ר א.

כבוד השופט, אני אומר שהבקשה לויזה סורית אין בה שום דבר העלול להטיל אשמה או אפילו חשד, ונראה, שאת ההסברה שניתנה על ידי סטבסקי, ימצא כבודו בעמוד 16 של הרשימות מ־18 למאי (קורא את העמוד הנ"ל).

כפי שאני רואה, הסברה זו היא כפולה: א) הוא רצה לנסוע ישר לפולניה בספינה שתפליג מבירות. וב) רצה להכניס עולים לא"י דרך סוריה בשובו, ולשם כך צריך היה בכל אופן לויזה סורית.


הסבר לשתיקתו של דר. ארלוזורוב    🔗

יש עוד ענין ששכחתי להזכירו: איני רוצה להדגישו ביותר, אבל סבורני שיש לו חשיבות ותוקף ידועים. אם נניח שהרצח היה התקפה מתוכנת בכוונה תחילה, כלום לא היה הגיוני, שיבחרו הרוצחים בסביבה הבודדת ביותר על שפת הים? המודד שצייר את מפתו העיד, שיש נקודה הנמצאת במרחק שוה משכונת הירקון ובית הקברות המוסלמי, ושם אפשר לעבור את הסלעים. אם אין זכרוני מטעני, יש שם מעין שביל בחול. אני מבין, שנקודה זו אין בה יותר מטענה כללית, אבל אני אומר, שאין הרוצחים עלולים לבצע את פשעם בקרבת בית הקברות המוסלמי, לא הרחק מאנשים רבים, אם יש במרחק מה מקום עזוב מאנשים ואין לצפות, שיבואו אנשים לשם. יש עוד נקודה בקשר עם תכונת ההתקפה, וזוהי: כלום לא מוזר הדבר, שלא תאר ד"ר א. בעצמו את התנאים, שבהם ירו בו ותקפו אותו. לדבר וייזר אמר “הרפו ממני, הניחו לי; אגיד לכם את הכל”

לדברי וילוונסקי אמר: “קשה לדעת, מי היו האנשים”. הוא אמר: “הניחו לי, אח”כ אגיד לכם את הכל". לקאמפף אמר, בתשובה לשאלה בנוגע לתאורם של התוקפים, שאינו יודע כלום, אבל אני מפנה את תשומת־לבם של השופטים לזה: לדברי מר דיזנגוף, שוחח עמו במשך ששה או 7 רגעים בערך. לדברי החובשת לולה בלומשטיין, שמר על הכרתו שעה שלמה. איני רוצה להדגיש נקודה זו או לטפל בה יתר על המדה, אבל אומר אני שמוזר קצת, שאדם זה, ששמר על הכרתו כל הזמן, והיה בקי בהליכות־העולם, עבר על הענין כמעט בשתיקה גמורה, חוץ מדבריו: “ראה מה שעשו לי” וההערה, שהאירו אותו בפנס חשמלי וירו בו. אפשר, אין זה אלא עיון והיקש. אבל אומר אני, שאם היתה כאן התקפה מינית כפי שציינתי, היה בלתי נעים לו, או מצא שלא לכבודו הוא, לפרט את הענין באותה שעה, בעוד שאם היה זה רצח לשמו, לא היו בו שום הסוסים כאלה.


השגות על עדותה של גב' ארל. וניתוחה של העדות    🔗

מזה אני עובר להשיג על דברי עדותה של גב' ארלוזורוב ולנתחם, ואני ניגש לעדותה ולהתקפה שיש בדעתי לתקוף את עדותה משני צדדים. אני אומר לנתח ולתקוף אותה כדי להוכיח, מאלו בחינות אינה נכונה, וכן אני אומר לנתח ולתקוף אותה כדי להוכיח, שעד כמה שאראה שאינה נכונה, הרי אינה נכונה לא בצורה שבאה מתוך הסח הדעת בלבד, אלא מראה היא, שאין לסמוך על העדה ולהאמין לה כלל ועיקר, ובפרט במשפט כגון זה, שיש לראות בו, אם מותר להשתמש בבטוי שנעשה קלאסי כמעט, משפט ש־90 אחוזים ממנו תלויים באשה אחת. במקרים כאלה חשוב ביחוד, שלא יהא החשד הקל ביותר של משוא פנים או אי כנות או כזב בעדותה של עדה זו, שהיא ציר ועיקר. היא צריכה להיות בלא מום מכף־רגל ועד ראש, ואני מבקש להוכיח, שעלה בידה, אפשר בעזרה מן החוץ, לארוג רשת שקרים נוראה, שאנסה לגלותה ולהוציאה לאור.


עמידתם של דר. ארל. וגב' ארל. זה לעומת זה.    🔗

נסתכל באחד מן הדברים החשובים ביותר בקשר עם עדותה. מה היתה עמידתם שלה ושל בעלה זה לעומת זו בשעת היריה. היא בעצמה ציירה כאן, וגם קודם לכן, ציור נאמן – ובשים לב למסבות, אפילו נוגע עד הלב – של זוג של נאהבים ונעימים, ההולכים שלובי־זרוע עד הרגע שנעשו קרבנות להתנפלות הגסה. לעומת זה, מהי עדותו של מר אנדרי גוט, הנמצאת בעמ' 3, של הרשימות מיום 29 במאי. “ש. כלום תארה הגב' א. את עמדתה לעומת עמדת בעלה בזמן היריה? ת. היא אמרה, שלא עמדו זה בצד זה, אבל איני זוכר בדיוק אם אמרה, שהוא עמד לפניה, או שהיא עמדה לפניו. ש. כלום הביאה איזה טעם לדבר? ת. אמרה שנתקוטטו בדרך צחוק בשל משהו”.

ועכשיו אדון בעוד ענין אחד, דבר שהוא נאות בהחלט, שיכול להיראות, ואכן ראה אותו התובע הכללי המלומד כשולל את עדותו של מר גוט, אבל אני אסתמך עליו כמסייע בתכלית להגנה, מתוך שהוא מורה, בשעה שמאמינים למר גוט כמובן, על הדרך שבה ניגשה המשטרה אל החקירה בענין זה. (עמ' 319, מר גוט). מה שאירע כמו שנראה בענין חקירתו והודעתו היה כך: הוא התחיל מספר להם המון דברים, – ואני אחזור לענין 90 האחוזים ו־100 האחוזים בשעה שאבוא לדון בכך להלן – שמה שהיה בהם, היה בו כדי להרוס את הענין לגבי הקטיגוריה, ועל פי דבריו, והוא עומד על נקו­דה זו בהחלטיות, נטתה המשטרה כדרך שוטרים טובים, לראות דבר זה כדבר־שלא־מן־הענין, אמרה שאין חשיבות בכך וטש­טשה את הדבר.


אין בטחון גמור שגב' ארל. היתה עדת ראייה למה שאמרה שהיתה עדת ראייה    🔗

נחזור עכשיו לנקודה זו, אם אמרה גב' ארל. שהיא ובעלה היו ביחד או שלא היו ביחד בשעת היריה, ואם לא היו ביחד משום מה לא היו ביחד; ואזכיר לבית המשפט דבר זה: אין שום רמז שהוא לא כלפי ישרו ולא כלפי חוסר הפניות הגמור של מר גוט. אין לחש על משפט קדום, השתייכות פוליטית, שום דבר; ואזכיר לבית המשפט שלדעתי מסר עד זה את עדותו בדרך גלויה ישרה וישרנית, ועדות זו הריהי עדות יוצאת מן הכלל בענין זה, מפני שיש כאן דבר שקשה מאוד שיקבע במוח בדרך טעות, ואין שום רמז של המצאה בכוונה תחילה מצדו של מר גוט, ודבריו הרי הם כך: שהנוסח של גב' ארל. היה: “לא היינו ביחד, היינו מרוחקים זה מזו בשעת התגרה, והיינו מרוחקים זה מזו מתוך שרבנו בדרך צחוק”. יש לשער שבין אם היה זה בצחוק או ברצינות, הנה מתוך מריבה זו העמיד אחד משניהם פנים של נעלב או זעף, והרחיק עצמו או הרחיקה עצמה מבת זוגו או מבן זוגה.

ועכשיו אם נכון הדבר הריהו משפיע על עדותה של גב' ארל. הייתי אומר הריהו קובע את עדותה בשתי דרכים עיקריות: ראשית אין אנו יכולים לסמוך על התיאור שמסרה בענין מצב העמידה שלה ושל בעלה זה ביחס לזו בשעת היריה. אפשר לו לאדם שלא יהא לו בטחון גמור שבאמת היתה עדת־ראיה, וביחוד, וזהו הדבר בעל החשיבות העיקרית, שאם מא­מין בית המשפט לגוט, או אם לא נחה דעתו של בית המשפט שגוט מספר את האמת, ולאחר תיקון תהא עדות זו שרירה, הרי שעדותה של גב' ארלוזורוב אינה יכולה להיות שרירה ואם אין מקום לאמון בן־מאת־האחוזים בגברת ארלוזורוב, הרי אין מקום לכל ענין־הקטיגוריה כולו. ועכשיו אעבור הלאה לענין אחר, אפשר ענין שהוא ציר ויסוד בתיאורה של גב' ארל. בעצם שעת היריה.


על פי עדויות הקטיגוריה לא יכול היה ד"ר ארל. ליהרג מיריתו של מס. 2 כדברי ההאשמה    🔗

אחת מן השאלות הראשונות והיסודיות היא: האם אפשר היה שדר. ארל. יפגע מיריתו של מס. 2 בדרך המתוארת? וטוען אני שעל פי העדות המובאת מטעם הקטיגוריה, ועל פי העובדות שהודו בהן, הרי שום בית משפט שהוא בכל העולם אי אפשר לו כל עיקר להגיע לידי מסקנה כזו; ואומר לבית המשפט משום מה. ד“ר ארלוזורוב נהרג ביריה על ידי פצע, שהוכר שנכנס לגוף באיזה מקום מצד ימין, והוכר שעבר דרך הגוף. מכאן יוצא, איפוא, שאי אפשר היה לו לפגוע על יסוד כך שד”ר ארלוזורוב היה עומד ממול לאיש שירה בו. ועכשיו בענין זה רצוני להזכיר לבית המשפט שהנוסח הראשון של גב' ארל. היה, סבורני, כך, שתחילה זז ד"ר ארלוזורוב לצד ימין, קרב לעומת מס. 1, ודבר זה הניח את צדו השמאלי גלוי למס. 2, ובית המשפט ידע להכיר בכך, שצד זה הוא בדיוק הצד המנוגד לאותו שבו יכול היה פצע מסוג זה להעשות. אמת שהגברת אומרת שהוא פנה לעומת מס. 2, אבל סבור אני שהצדק יהא אתי אם אציין שבעדותה הראשו­נית (105) אין שום רמז לכך, – ואם טעות בידי הריני מחכה לתיקונה, – שלאחר שהלך לעומת מס. 1, תנועה שהיתה משאירה את צלעו השמאלית גלויה לפני מס. 2, פנה דר. ארלוזורוב פנים אל פנים לעומת מס. 2. אין לכך שום רמז כלל ועיקר. סבורני שלחצתי על גב' ארל. בענין זה, ולא היה בידה לתת שום הסבר, משום מה לא הזכירה דבר זה בהודעתה (105). אבל הענין אינו מסתיים בכך, והריני לומר לבית המשפט משום מה. על פי 105 הריהו נתון ממש שתי דרגות מן המצב שבו צריך היה להיות נתון כדי שאפשר יהא לו לפצע דוגמת זה להעשות. ברור שהריהו עומד כשפניו מול הים וצדו השמאלי אל מס. 2. ועכשיו כדי שיהא עומד במצב שבו יכול היה הפצע להעשות, צריך היה לפנות שתי פניות, אחת כדי שתהיינה פניו מופנות אל תל־אביב, ושניה כדי שתהיינה מופנות אל הסלע, וסבורני שכבוד השופטים יזכרו איזה רמז על פניה משוערת, והריני אומר לבית המשפט גלוי ומפורש משום מה אי אפשר היה לה לאותה פניה משוערת להתארע. בתשובה על אחת משאלותי אמרה גב' ארל. במפורש (עמ' 31 של רשימותיו של כבוד השופט), שהוא נפל כשפניו אל העיר. ועכשיו אם נניח, שפניו היו אל העיר, הרי שמבחינה פיסית מן הנמנע הוא לפצע בצד ימין, – דבר המוכח מעצמו. הוכחה אלמנטארית, – מבחינה פיסית מן הנמנע הוא לפצע ממין זה שיבוא מידיו של מס. 2 בדרך המתוארת. ואתכבד להסב את תשומת לבו של בית המשפט לעובדה, שגם מבחינות אחרות אי אפשר ליישב דבר זה עם האופן שבו, ודאי, מצא המנוח את מותו, כפי שנראה מתוך העדות הרפואית. לדבריה של גב' ארל. היה בידו של מס. 2 בראונינג שחור. מובן, אפשר שהיה זה כך ואפשר לא, אין רצוני לדחוק ביותר בענין הבראונינג השחור, שבין כך ובין כך קשה הדבר, במסיבותיו של תיאור זה, להבחין בין אקדח תופי לאוטומאטי; אבל יש כאן נקודה זו; שהיא, סבורני, מעצור שאין להתגבר עליו בענינה של הקטיגוריה. עדותה של גב' ארל. אומרת בהחלטיות, שהנשק ששמעה אותו היה בעל נקישה כפולה. אם נכון הדבר הרי זו הוכחה־של־מסיבות מפורשת המעידה, שהנשק, אם היה נשק וכל המעשה אינו דמיון, במובן של דימוי של מסיבות היריה בלא שראו אותן – – הרי ברור בהחלט, שהנשק שהיה בידו של מס. 2 היה אוטומטי, שכן ניתנה עדות גם מטעם הקטיגוריה וגם מטעם ההגנה (ובית המשפט יואיל לזכור את עדותו של מר לוקאס אתמול, ותוכן עדותו של מר רייס היה בעצם אותו תוכן) שנקישה כפולה היא תכונה מיוחדת לאוטומאטי, ואינה מצויה באקדח תופי. מכאן יוצא ממילא, שאם מתקבלת עדות זו, יש להפרד אחת ולעולמים מכל אותה תיאוריה שדר. ארל. נורה או שאפשר היה לו להיירות, מידי מספר 2. ועוד נקודה נוספת: כלל וכלל שלא בקשר עם כוונם המוזר של הפצע ושל הכדור, מה היה נתיבו של הכדור דרך הגוף? כלום ירד למטה, הלך ישר, או עלה למעלה? ובפרק זה, למרות נזיפתו הנגדית של כבוד השופט, רואה אני חובה לעצמי לדחוק בענין עדותו של דר. זלוטשיסטי בנקודה זו, שכמעט לא ערערו עליה ולא נתערערה, והיא מיוסדת על הפוסט־מורטם (הבדיקה לאחר המות) של דר. אלוטין, שנערכה יום או יומים לאחר מיתתו של דר. ארל. ועכשיו פוסט־מורטם זה הוא דבר שמתבסס מעיקרו על עצם נקודת הכניסה, המפורשת ביותר והניתנת לקביעה בנקל, שבקו החזה.

השופט: שמענו את העדות.


אם נניח שהפוסט־מורטם מדוייק, נורה הכדור מגובה של 50 ס"מ מעל פני הקרקע    🔗

מר סמואל: ברשותם של כבוד השופטים. את העדות איני מזכיר אלא להראות שנזכר בה, שהכדור עבר דרך כמה אברים, שמקומם קבוע בגוף; ואם נניח שהפוסט־מורטם הוא מדוייק, ממילא יוצא מכאן שהכדור הלך למעלה בזוית של 30 מעלות, כמו שאמר דר. זלוטשיסטי, וסבור אני שבמרחק הנתון יהא זה 50 או 70 ס“מ מעל הקרקע. במרחק של מטר וחצי יהא זה 50 ס”מ מעל הקרקע, במרחק של מטר אחד יהא זה 70 ס"מ מעל הקרקע. ועכשיו אפשר, שנכון הוא בהחלט, שדר. אלוטין לא נשאל אף פעם בענין זה, אבל לא היה צורך לשאול אותו, כיון שמעולם לא הכחיש דבר זה, וכיון שלמעשה הרי מסקנה זו מיוסדת על הפוסט־מורטם שלו. יכול דבר זה לשמש בקורת על הדרך שבה נהלתי את המשפט, אבל אין בו כדי לפגוע במשקלה של העדות שניתנה על ידי דר. זלוטשיסטי. ועכשיו נניח, שעדותו זו של דר. זלוטשיסטי היא נכונה, ויותר שתאריכו את המרחק, יותר תתקרבו אל הקרקע. נניח, שעדות זו היא נכונה. יתקבל מצב עניינים שהוא מנוגד בהחלט לעדותה של גב' ארל., שאם זוכרים אתם, הרימה את ידה בגובה ניכר, – בשעה שהציגה את הענין, – הדרך הרגילה של החזקת אקדח, בעוד שאם תתקבל עדות זו, הריהי מורה בשלמות ובדרך מתימטית, שאילו נורה הכדור ממרחק זה, צריך היה להיירות מנקודה נמוכה ביותר על גבי הקרקע.

ועוד נקודה אחת בענין המסיבות, שבהן נורה אותו כדור. זוכרים אתם, שדר. אלוטין העיד בענין זה, שכיון שבפצע היתה צרבת, או השתחרות, לפיכך מן הנמנע הוא שהכדור נורה ממרחק גדול ממטר או מטר וחצי. ועכשיו בענין זה, המצב שאני מניחו הוא כך. הדרך היחידה, מתוך ההנחה שהיתה השתחרות בפצע, למצוא את המרחק היא דרך של נסיונות בכדורים הדומים לכדור־המות במדה שבגדר ההישג. ואכן נערכו נסיונות, כמו שהוכח מתוך עדותו של מר לוקאס אתמול, ומתוכם הוברר שאין השתחרות, אם זוכר אני כהלכה, אלא ממרחק של שלשה אינטשים בערך. אם כך הוא, ורשאי אני להניח לפי שעה, שהעדות מטעם הקטיגוריה המעידה על עובדה זו, שהיתה צרבת והשתחרות, היא מדוייקת, אם אותה עדות מתקבלת, הרי שוב אנו מוצאים שהדו"ח שמסרה גב' ארל. על התגרה אינו מתאים בהחלט אל העדות המדעית והאובייקטיבית של עצם העובדות הממשיות. מצד שני, מן הנאות הוא לציין, וזוכרים אתם שמר לוקאס ציין אתמול, עד כמה שיכול היה להרחיק ללכת, שבדיקתם של הבג­דים אי־אפשר להתאימה עם עדותו של דר. אלוטין. סברתי, שמן ההגיון הוא להניח לתובע הכללי המלומד פתח, שיוכל לעבור בו, אבל כלום היה רצונו בכך? אכן, הוא לפי הבנתו לא מצא לנכון לעבור בו. יכול אדם להשאר אף עם העדות מטעם הקטיגוריה, שהיתה השתחרות על גבי הפצע. אם מניח אדם כך, ובמקרה זה הריהו חייב להניח….

התובע הכללי: צרבת היא ולא השתחרות.

מר סמואל: צרבת קשה להסבירה יותר מאשר השתחרות. צרבת מראה, לפי הנראה, קרבה גדולה עוד יותר מאשר השתחרות. אפשר, יואיל בית המשפט לזכור את הבג­דים: לפי הנראה הוחזרו למשפחת המנוח זמן מועט לאחר המיתה, ורק לאחר כך חזרו אל שלטונות המשטרה, והאלהים הוא היודע מה שאירע בבגדים.


הוכחה לכך, שמן ההכרח היתה שם תגרה    🔗

זהו מצב יוצא מגדר הרגיל, כשאתה מקבל עדות מן הקטיגוריה שאין הבגדים מאשרים אותה, אך אני סובר, שזהו ענינה של הקטיגוריה, אלא שאם העדות מוכיחה שהכדור נורה מנקודה קרובה מאד, הרי מן ההכרח שהיתה תגרה. מבחינה זו הייתי רוצה להפנות את תשומת־לבו של בית־המשפט לשתי עובדות בעלות־משמעות: האחת, שדר. ארל., לדבריה של אשתו, נשא מיד את רגליו ללכת בכוון אל מס. 1, והשניה, שהכפתור של מעילו, על פי העדות שלא סתרו ולא פסלו אותה, נתלש בפירוש.

התובע הכללי: נתלש – לאו דוקה. אין שום עדות לכך.

מר סמואל: הפסקה זו, שהייתי מקדם אותה בברכה אילו היתה הולמת, הריהי למעשה מוטעית ובלתי מבוססת. שכן לא הסתפקתי בעובדה הגלויה אף לתינוקות, שהכפתור אינו במקומו, וכדי לסייע לבית המשפט לברר, כיצד קרה שאינו שם, שאלתי את דר. זלוציסטי, אם יכול היה הכפתור לנשור או שנתלש, וכתוצאה מבדיקת המעיל בא הוא לידי הכרה ברורה, שאמנם נתלש הכפתור. לפיכך מקבלים סימן אובייקטיבי בפירוש למעשה־אלמות ידוע בקשר עם דר. א., שהקטיגוריה לא בארה אותו, ושהוא מתאים לתיאוריה שאני מציע בנוגע לאיזו מין תגרה.

עוד ענין נוסף, וזהו: מעמדו של היורה כלפי דר. ארל. (איני זוכר, אם כבר ציינתי נקודה זו) היה כזה, שאי־אפשר היה לו ליהרג על ידי מס' 2 אף אם עמד ממולו, מפני שלמעשה היה צריך לפנות לצד שמאל.

השופט: כלום נשאלה פעם גב' ארל. באיזה זמן שהוא של הדיון, בין בחקירה המוקדמת ובין בבית־משפט זה, לאיזה כוון היו פניו של דר. ארל. מופנות?

מר סמואל: כבוד השופט, קבעתי באופן מפורש לגמרי, שהוא נפל כשפניו אל העיר.

השופט: נמנעת מלהציג את השאלה הישרה. אני שואל כעת, אם הוצגה השאלה בדבר הכוון.

מר סמואל: חושבני, שעמידתו היתה מול מס. 2, הראו זאת על גבי תרשים; אמרו, שהוא עמד מול מס. 2.

השופט: במדה שיכול אני לסמוך על כוח־זכרוני, אי־אפשר לי למצוא שום רמז לשאלה שהוצגה לפניה, או להודעה שנמסרה על ידיה, בנוגע לכוון, שאליו היו פניו מועדות.


בנוסח הראשוני שלה הציבה גב' ארל. את דר. ארל. במצב שבו אי אפשר היה לפצע להעשות    🔗

מר סמואל: חושבני, שמה שקבענו הוא כפי מה שאני זוכר, איני מדבר בברירות מוחלטת, חושב אני שהיא אמרה שהוא עמד מול מס. 2, אך מס. 2 היה קצת מצד ימין. אין זה מסמן את הנקודה הגיאוגרפית בכל הברירות הראויה, אך אני מקוה, שדבר זה יתברר אחר־כך.

חושב אני, שברשימות של כבוד השופט בעמוד 22, היא אמרה, שמס. 2 הלך קצת לצד ימין וד"ר ארל. עמד ממולו, אך אני בטוח שהיא אמרה כמה פעמים דבר זה – כבוד השופט, חושבני, שקבענו פחות או יותר את הכוון בדרך זו. עמוד 8 מיום 25 באפריל. חושבני שזוהי החקירה של התובע הכללי, ועמוד 22 מן הרשימות של כבוד השופט. "הגבוה והשמן יותר הסתובב כשערפו אל הים… וכו' (עמוד 8 מן החקירה של גב' ארלוזורוב). המעמד הוא זה. אין לי לדאוג לנקודה זו, שבפעם האחרונה היא ראתה את דר. ארל. כשהוא עומד בפירוש מול מס. 2; אני חושב, שזוהי בלא שום ספק עדותה, ולא יקשה עלי, עד כמה שאני זוכר, לסמן את המקומות בדיוק. אני קורא עמ' 4 מן הרשימה הסטנוגרפית מיום 25 באפריל. כבוד השופט, חושבני שנגעתי באופן מיוחד ביותר בנקודה זו ממש, שכבוד השופט סובר, שהיא נשארה בלתי־מבוררת כלל. זה מתחיל בסופו של עמ' 4. “מפני־מה לא אמרת…” ובכן, יש כאן נוסח מסוים לגמרי, שניתן על ידי העדה. וכן יש לנו הרשימות של כבוד השופט, עמ' 29 לפני הסוף. חושבני, שדבר זה מראה, שעסקתי בענין זה באופן פעיל, מה שרחוק הוא מן הרמיזה של כבוד השופט, שנמנעתי בכוונה מלהציג שאלה זו. (נקרא מתוך 105). כבוד השופט יסכים, שב־105 היא אמרה, שבעלה פנה אל מס. 1, מה שהיה משאיר אותו כשצדו השמאלי גלוי לפני מס. 2, ואני לחצתי על העדה בכך. נתעלמה ממנה העובדה החשובה ביותר שצריכה היתה להתרשם במוחה. וכך, אומר אני, רואה אני צידוק לעצמי להראות שחלק זה דוקה של הענין הריהו לטובתי: בנוסח הראשוני שלה הציבה את דר. ארל. כשפניו אל הים וצדו השמאלי גלוי לפני מס. 1, במצב שבו אי אפשר לפצע זה להעשות, וכדי לצאת ממיצר זה הריני מניח, ורק לצורך הטענה בלבד, שהעדה מוסיפה על זכרונה ומשביחה אותו: תוך מהלך החקירה לפני השופט החוקר, מוסיפה היא פניה לצד שמאל, שמצבת אותו מול מס. 2; אבל הנקודה שלי היא, שאף אם נניח כך עדיין אין אנו מגיעים למצב שבו יכול היה פצע זה להעשות. אפשר מן הנאות הוא לומר דבר זה, שסבורני, הידיעה ב־B.S.99 בהודעתה אצל מר שיטריט….

השופט: ברור הוא בתכלית שגב' ארל. לא ידעה לאיזה צד היו פניו של דר. ארל. מופנות בשעה ששלף מס. 2 את אקדחו.

מר ס.: בנידון זה יש חסרון קטן, אלא שהוא מתמלא בהרחבה על־ידי תשובתה על השאלה ששאלתי אותה בשעת חקירת שתי־וערב. היא השיבה לי, שכשנפל ד"ר א. היו פניו לעיר; אבל לפי הפצע היו פניו צריכים להיות מופנות לסלע. דבר זה אפשר להשיב עליו.

אעיר עוד הערה. אבל קודם לכך, אחזור על הטענה, לאן היו מופנית פניו של ד“ר א. ב־105. הן היו מופנות לים. כדי שייפצע באופן כזה, היה צריך לעשות שתי פניות לשמאל, ובאמת ראינו, שעשה פניה אחת. את השניה צריך לדמות או לשער, כדי להתאים את העובדה לספורה של הגב' א., אבל היא שוללת אותו לגמרי על־ידי מה שהיא אומרת, שכשנפל היו פניו לעיר כלומר, פניו היו מופנות פחות או יותר לצד מס 2. יש עוד דרך להשיג על עדותה של גב' א. היא אמרה לפני בית־המשפט שמס' 2 עמד לצד ימין קצת. אף אם היה עומד לצד ימין קצת, לא היתה ניתנת האפשרות לפצוע את ד”ר א. פצע כזה, אבל הקושי היה קצת יותר קטן, ובנידון זה שאלתי את העדה, ולא יכלה לבאר, למה לא הזכירה את הדבר כלל קודם שהעידה לפני השופט ביפו.


“הגברת מספרת דברים שונים לגמרי כפי צורך השעה”    🔗

ואין השגותי מצטמצמות בזה בלבד. סבורני, שיש בידי להוכיח, שזמן מרובה קודם למתן עדותה לפני השופט, ציינה שמס' 2 היה עומד לא לימינו של ד“ר א. אלא לשמאלו ובני­דון זה אני סומך על עדותו של אחד מעדי הקטיגוריה, הקצין טננבוים, ועל המוצג 50 YT. אני נוטל רשות לאמר שבזה יש לראות ראיה חותכת, שגב' א. מספרת כל פעם דברים שונים לגמרי כפי השעה. אני רוצה להזכיר לשופטים את דברי עדותו של טננבוים (הרשימה הסטנוגראפית מיום 4 במאי). הפיסקה, שאני סומך עליה, מזכרת את הראפורט 50 YT של הקצין טננבוים. כבוד השופט יזכור, שביחוד באחד מן הנסיונות שנעשו (YT 50) היה האדם, שבידו האקדח, עומד לשמאלו של ד”ר א. באופן מפורש לגמרי. כבוד השופט יזכור, שאותו ציור נעשה כשהיה טננבוים עושה נסיון לעשות ריקונסטרוקציה של הפשע על החול, כדי לחקור, אם אפשר היה לראות את פני הרוצחים, ולחזור על כל המעשה כפי האפשר, אבל מענינת ביותר היא העדות שניתנה בנדון זה, ואלה הם דברי העדות (עמ' 11 ברשימה הסטנוגרפית ועמ' 96 מן הרשימות של כבוד השופט). אם תתקבל העדות, סימן הוא, שגב' א. מוכנת לשנות את דברי עדותה לפי צורך השעה והמשפט (עיין עמ, 11). – אם נכונה עדות זו, כלומר, שביולי אמרה הגב' א. שמס' 2 היה עומד לשמאלו של בעלה, יוצא מזה קודם כל, שהיה קשה עליו מאד לירות בד"ר א., ושנית, מקבלים את התוצאה החשובה מאד, שהיא חייבת עכשיו לבאר, מפני־מה קבעה אותו בריקונסטרוקציה של טננבוים מצד שמאל, וכשהיא מעידה לפני השופט־החוקר ובית־משפט זה, מוצאת היא לנוח לשים אותו מצד ימין. הבאור היחידי לשנוי מוזר זה בדבריה הוא, שאת ההעמדה הראשונה קשה הרבה יותר לכוון לעדותו של הרופא מאשר את השניה, או, אם אנסח זאת ביתר רכות, מפני שהיה מקום לשים לב לעדותו של הרופא בענין זה. היא למדה לטעון מתוך עדותו של הרופא.

אעיר על עוד נקודה אחת בעדותה של גב' א. בנוגע לעמדתם של הנוכחים זה לגבי זה. כפי שכבר אמרתי, אני מניח עכשיו את דבריה כבסיס לניתוחי ומובן, שאם תתקבל הסברה שאני מציע עכשיו, מיד יתבטלו כל היסודות של הקטיגוריה. גירסתה היא, שעמדה מצד ימין סמוך לים, כשזרועה או ידה השמאלית שלובה, כנראה, בזרועו הימנית של בעלה. כשהתחילה ההתקפה, נסוגה אחור, ולפי עדותה היא מודה, שאפשר אמרה לשופט ביפו, שהיא “נסוגה הצדה קצת”. אני מבקש מן השופטים להניח, שהיא נסוגה הצדה, זאת אומרת שנתרחקה מן האיש לצד שמאל, בכוון הסלע. אם כך – נמצא, שעמדה מאחורי בעלה. אח“כ, לפי עדותה, צעד בעלה צעד ימינה, לצד מס' 1, ועל־ידי כך נתרחק עוד יותר ממס' 2 לצד ימין. אם מותר לי לומר, העובדה, שמס' 2 עמד בתחילה לשמאלו של ד”ר א. ואח“כ עוד גדל המרחק ביניהם, ברורה מתוך דבריה ב־501, שהכחישה אותם אח”כ, ואלה דבריה: “כנראה, שהשני נתן לנו לעבור ביניהם או סמוך לו”.

כבוד השופט, ב־105 נמצאים דברים בעלי משמעות מרובה, שנאמרו למר רייס ב“הדסה”, ואח“כ חזרה עליהם בבי­תו של אחד מקרוביה. אח”כ נעלמה הטיוטה הראשונה של רשי­מותיו של מר רייס (ואני עתיד לחזור לענין זה אח"כ), אבל עצם הנקודה שאני רוצה להדגיש היא זו: במוצג 105 הנזכר בעמ' 04 של הרשימה הסטנוגראפית מיום 52 באפריל היא אומרת “הגבוה שבהם עמד” ובעמ' 29 ברשימות של כבוד השופט. אח“כ החקירה עוברת למוצג 105. “את זוכרת ש…” אם כן ברור בהחלט, שאם נתנה את שתי הגירסות הללו, הסותרות זו את זו, לא זכרה את הפרטים בדיוק. על כל פנים, לא היה הדבר נוח לה. אני מזכיר את דבריה הראשונים, שמס' 2 היה עומד לשמאלו של דר א., מפני שיש בהם כדי לבטל את כל התביעה, ושנית, מפני שהם מראים, שגב' א. מתקשה בדבר, אם מותר לומר כך, ולכן היא מביאה טעמים שהם סותרים זה את זה, שאינם בגדר האפשר, שהם קלוטים מן האויר, ואפילו אומר שהם מדומים, וכל זה בענין שקשה לטעות בו; בענין שלא רק שנרשם ע”י מר רייס בפניה ב־18 ביוני בערב, אם איני טועה, בשעה שהראו לה את הצלומים, אלא שהביאו לפניה אח"כ כדי שתחתום עליו.


שאלת אפשרות הראיה    🔗

ועכשיו, כבוד השופטים, אומר אני לטפל בשאלה, אם אפשר היה לראות את פני האנשים באותו לילה: יורשה־נא לי להקדים את הדברים הללו: אנו יודעים כלל גדול, כמה קשה עלול להיות זהוי גופני, וכמה אין לסמוך עליו, אפילו לאור היום בתנאים הנוחים ביותר, אפילו בתנאים כאלה קרו מקרים שנפלה טעות בזהוי ולא רק בידו של אחד מן העדים אלא בידם של כמה וכמה עדים. כל אלה הם דברים אלמנטריים. אך אני רוצה לציין קודם־כל, שכשאך מתחיל האור להחשיך במדה כל שהיא, מיד צריך לנהוג במכסימום של זהירות. מה היא עדותה של הקטיגוריה בענין זה של אפשרות־הראיה? שמענו, חושבני, מפיו של מר סטפורד, שאפשר לראות פני אדם כשאתה מדבר אליו, אבל דברים אלה סתומים קצת ואין ללמוד מתוכם, עד כמה אפשר לראות פני אדם בדיוק, או עד כמה אפשר להכירם לאחר זמן. אני נוטל רשות לומר, שבשום אופן אין להשוות קצין־משטרה מנוסה, שעשה נסיון בערבי רוכב על גמל, למצבה של אשה שהיא עצבנית לכתחלה (ובזה אטפל אח"כ) בשעת־משבר כזו, שכרוכה בה התרגשות יתרה. מהי עדותו של מר סטאפורד? הוא נסתבך, שלא באשמתו, במריבה עם ערבי רכוב על גמל. הוא נגש אליו – עד כמה שנתקרב אליו, אינו ידוע, – לדבריו שלו, לא חבק את צוארו של הגמל – אבל כנראה שנתקרב ממש, אך אינו יכול לתאר בפרוטרוט את האדם, שנסתכל בו כנראה בתשומת־לב מרובה, אלא אומר הוא רק זה, שהיתה לו מצנפת לבנה וזקן שחור, ואם מותר לו לומר כך, העובדה, שבאותם התנאים אפשר היה להכיר שחור ולבן, אינה מועילה לנו כלל, שכן יודעים אנו מתוך עדותו של פרופ' לוינסון, שאינם צבעים כלל, אלא הדברים היחידים הבולטים לעין. רוצה אני להעיר הערה אחת על עדותה של גב' א. כשהיתה בבית־המשפט אמרה, שהלילה היה ליל כוכבים, והאור היה “מספיק להכיר את פני האנשים”, ובזה הראתה בין השאר, לפי דעתי, שדעתה וזכרונה נתאמנו להכיר את הנקודות המשפטיות החשובות במשפט מיוחד זה. אבל כשהלכה לבדה בדרך זו, הכרוכה בזכרונות עצובים וטרגיים, הגיבה על התנאים של האור והחושך הגבה שונה לגמרי. התארים שהיא משתמשת בהם הם “חושך” ו“אימה”, – אלה הם הקוים שנטבעו בזכרונה, ובאמת חושב אני שרושם ה“חושך” ו“האימה” נכר עליה עד כדי שבקשה לחזור. כבוד השופט, לא פעם אחת עשה עליה החושך רושם כזה, אלא כמה וכמה פעמים. נוח מאד לומר בבית המשפט, כשדנים על ענין, שכבודה של העדה כרוך בו באופן זה או אחר, נוח מאד לומר, שהתנאים להכיר את פני האנשים היו מצויינים, אבל בשעה שכל הענין עדיין היה חדש חי בזכרונה, היא אומרת לנו דברים אחרים לגמרי. הריני קורא במוצג 051: “אנו הלכנו בכוון”.. וזה, אם מותר לי לומר, סותר לגמרי את הדעה שהביעה גב' א. עכשיו כשעבר איזה זמן לאחר כל המאורע. מהי עדותו של מר רייס בנידון זה? הוא אומר, שאפשר להכיר את הקוים הכלליים במרחק של 5–6 צעדים, את הסרטים של אותות־הכבוד וצבעיהם ממרחק של 2 צעדים (ואני אטפל בצבע האדום לחוד, מפני שאוכיח שאי אפשר לראות אדום, וזוהי נקודה חשובה מאד בשאלה זו). אח"כ אפשר להכיר פחות או יותר את פני האדם ממרחק של שני צעדים. שני צעדים הם מעט מאוד, שני צעדים הם מרחק קטן, ואפילו במרחק זה, אין להכיר את פני האדם אלא, פחות או יותר. אבל כאן אני מעז שוב להדגיש נקודה זו: מדת הראיה והברירות שאדם כמר רייס יכול לראות בה בני אדם, אינה דומה כלל למדת הראיה והברירות אצל אשה כגב' א. בשעת מתיחות של רגשות.


יכול לראות רק סילואט שחור במרחק של שתי פסיעות    🔗

ועכשיו נראה, מה אומר טננבוים בענין הנסיון שערך אור ל־17 ביולי לאחר הריקונסטרוקציה, – או כתוצאה ממנה, – של גב' ארל. שהציבה את מס' 2 בהחלטיות יתרה בצד שמאל. “בשעה שקרבו עד למרחק של מטר בערך, יכולתי לראות כמה קוים או סימנים של פניהם”. לפי הנראה, במרחק של מטר מעורך־הנסיון יכולתי לראות כמה קוים או סימנים מן הפנים. במרחק של שתי פסיעות יכולתי לראות כמה מקוי הפנים, אבל לא את הפנים כולם, אף במרחק של שתי פסיעות. רצוני להעיר הערה זו, כבוד השופטים. מר טננבוים, כשערך נסיון זה, היה במצב טוב בהרבה ממצבה של גב' ארל. ואומר לבית המשפט על שום מה. גב' ארל. עמדה בפני הקושי להצביע לאחר זמן על אדם שלא ראתה אותו מימיה קודם לכן, ולא ראתה אותו אלא שעה קלה לפי הערך במסיבות שתוארו, סבורני, במסיבות של מתיחות רגשנית יתרה. מר טננבוים ערך את נסיונו עם זוג של נערות ועם פרימן, שהיה עמהם במשך כמה זמן. הם באו במכונית מתחנת המשטרה, ולפיכך האנאלוגיה נשתנתה כמעט לטובתן של תוצאות חיוביות בהבדל מתוצאות שליליות. ועוד נקודה אחת מורה, שהמסיבות שבהן ערך את הנסיון היו נוחות ביותר. שאלתי אותו על זמן המשכותו של כל אחד מן הנסיונות שערך, והוא השיב, שארכו כמה רגעים. ועכשיו, כבוד השופטים ידעו להעריך דבר זה, שיהיו התנאים מה שיהיו, הנה הסיכויים טובים יותר בשעה שאתה מסתכל באדם מתוך כוונה רגע אחר רגע, כמו שעשה טננבוים על־פי היוצא מתוך דבריו, מאשר בשעה שאין זו אלא פגישה פתאומית מאד וחולפת. בדף 21 מן הרשימות הסטינוגראפיות “כמה זמן…”. כבוד השופטים, הרבה יותר מענינת והרבה יותר מגוף הענין היא, לדעתי, הבחינה שערך […]1 שאינו מסתכל מקצועי דוגמת חברי המשטרה של ארץ ישראל, אלא מסתכל רגיל, ושהשיב על שאלה, שהוצגה על ידי כבוד השופט פלאנקט, ואם רשאי אני לומר כך, שאלה שהיא מגוף הענין בהחלט. מתי יכולת לראות לראשונה בשעה שקרבת אל מר ארל. וגב' ארל. והתשובה היתה “בקושי”. טוען אני שעדות ממין זה היא הרבה יותר ממשית מכל חומר־העדות של שוטרי ארץ ישראל, ההולכים לערוך נסיונות אלו בלוית אנשים שהם מכירים ובמסיבות מלאכותיות. כמו כן יזכרו כבוד השופטים בפרק זה, שפלדמן השוטר הודיע בעדותו שבמרחק של 2 או 3 מטרים יכול אדם לראות רק צלליות שחורות. אפשר, יכול אני לקשר ענין זה בעדותה של גב' ארל., העדות שניתנה בבית־המשפט, שלפי הנראה התקרבה ביותר אל מס. 1 ואמרה שראתה אותו בשעה שפסעה אחורנית בחשכה, קודם שהודלק הפנס. סבור אני בענין זה, שזהו סיפור שונה לגמרי מן הסיפור שספרה בהודעתה אצל מר שיטריט (עמ' 7 מעדותה של גב. ארל.): “הלכנו קדימה לאטנו…” הנקודה שרצוני לקבוע אותה היא, שבאותה הודעה אין שום רמז לכך שראתה את מס. 1 בחשכה, וזהו הסיפור שסיפרה עדה זו בבית משפט זה בשעת חקירתה. היא אמרה “זה היה מובן”. השאלה שעוררתי היא, “כלום מובן הדבר, וכלום ההגיון נותן שאפשר היה להבינו?” נכון הדבר, שאין היא אומרת בבירור ב–B.S. 99 שלא ראתה את פניו של מס. 1 עד שלא הודלק הפנס, אבל מתוך פירוש הגיוני של הודעה זו, ביחוד כיון שנגבתה על ידי אדם שאפשר לחשבו כחוקר מוכשר ביותר, הרי אילו נתכוונה לציין שראתה את הפנים בחשכה, וקודם שהודלק הפנס, ברי שהיה דבר זה נכלל בתוך ההודעה. מחובתי הוא להעיר, שהודעתה בבית־משפט זה שהיתה לה שעה לראות את הפנים יפה קודם שהודלק הפנס, אינה אלא דונמה נוספת להתאמה זו, שהיא מתאמת את זכרונה ואת עדותה אל המצב המשפטי.


הפנס חסר כל ערך לגבי מתן אפשרות לגבי ארל. לראות את מס. 2    🔗

ועכשיו באה עוד נקודה אחת. כלום אפשר היה לה לראות את מס.1 מתוך החזרתו של אור הפנס שעל פני בעלה. וסבור אני שיש מדה של הוכחה לענין זה, בעדותו של מר טננבוים. אבל טוען אני שהוכחה זו נפסלת מעיקרה על ידי עדותו של פרופ' לוינסון (עמ' 8, 30 במאי ברשימות הסטינוגראפיות) “זוכר אתה שהראו לך תעודה”… סבור אני, שזו היא הציטטה, ואם נסיח את דעתנו לשעה משאלת הפנס, סבור אני בענין עדותו של מר טננבוים, שאפילו במרחק של שתי פסיעות – ודבר זה חשוב הוא ביותר, ביחוד מכיון שהנסיון נמשך כמה רגעים – יכול היה לראות כמה משרטוטי הפנים, אבל לא את הפנים כולם. ועכשיו, כבוד השופטים, רצוני לנגוע בעדותו של פרופ' לוינסון, ביחוד בשאלת האור ואפשרות הראיה, מתוך שהיא עדותו של איש־מדע, שיש בידו להעריך את מדת הראיה של אדם רגיל באותן המסיבות, ואת המדה שבה תפגם הראיה הנורמאלית. כבוד השופטים, דבר זה נמצא בעמודים 227 ו־228 של הרשימות של כבוד השופטים. להלן אדון בשאלת המעיל, שהיא פרשה מיוחדת של המשפט לגבי ההגנה. הנסיון, כפי שיזכרו כבוד השופטים, נערך בתנאים של לילה בהיר ביותר. “ערכתי חקירה מיוחדת בתל אביב…”. ובעמוד 7 מן הרשימות הסטינוגראפיות, “אז פסעתי למרחק של חצי…” זוהי עצם הנקודה, כבוד השופטים, נראה שבעדותו של פרופ' לוינסון היה רמז, שאף על פי שהפנס שהאיר בו מס.1 את פניו של ד"ר ארל. לא היה אורו מוחזר אל פניו של מס. 1 עד כדי שתוכל גב' ארל. לראותו, יכול היה דבר זה להעניק מדה מסויימת של הראות מוגדלת למס. 2. ועכשיו, הוא נחקר כאן בבית משפט זה, ביחוד בענין עצמתו של הפנס. בכל מדת הכבוד הייתי אומר, ששאלות אלו באותו חלק של המשפט לא פגעו בהגנה אף פגיעה קלה ביותר, ואומר לבית המשפט מפני מה. מפני שאין שום ספק בכך שהפנס לא היה מודלק אלא שעה מוגבלת ביותר, במשך זמן של כמה שניות, ולא עוד אלא שבאמת היה מודלק זמן קצר ביותר, ולדברי גב' ארל. נראה שכבה “מיד”, וקודם שקרב מס. 2. ההערה בעמ' 11 מן הרשימות הסטינוגראפיות, בתשובה על החקירה על ידי התובע הכללי, היא בעלת משמעות מיוחדת. “ועכשיו הפנס שעליו דברת היה…”. אין אדם צריך להיות קפדן, אבל המובן היחידי של דברים אלו הוא הרף עין, נצנוץ פתאומי וכביה, וזוהי עדותה הראשית של העדה, והדבר לא נשאר בנקודה זו; סבורני שהוא נתבהר במדה מספקת בחקירת־השתי־וערב (עמ' 48 מן הרשימות הסטינוגראפיות). “כלום היה נצנוצו של הפנס במשך…” טוען אני, שאם נצרף זה לזה את שני חלקיה של העדות, ברור בהחלט, שהעובדה שהאור, במשך כמה שניות חולפות, הודלק וכבה, יכולה היתה לשמש באמת שימוש מועט ביותר, בשל קוצר הזמן, כדי לתת לה את האפשרות לראות את מס.1, ומחוסרת כל ערך לגבי מתן האפשרות לראות את מס. 2, מטעם זה דוקה, שהאור כבה קודם שניגש מס. 2.


מבחינה פיסית אי אפשר לראות צבע אדום בחשכה – עדותו של פרופ. לוינסון    🔗

ואגב דבריו של פרופ' לוינסון, אבקש מן השופטים להתחשב בכובד־ראש בעדותו בנוגע לצבע האדום. לפי דעתי אין לסתור את עדותו, ואם מותר לי לומר כך, לא הטילו בה שום פגם לא דבריהם של העדים המתנגדים, ולא חקירת שתי וערב על ידי התובע הכללי המלומד. והנה דברי עדותו של פרופ' לוינסון בנוגע לצבע האדום הם תקיפים, מרעישים ומפורשים. מטעמים מדעיים ידועים, הכרוכים במבנה של עין האדם, אי אפשר באופן פיסי לראות צבע אדום בחושך, והשופטים זוכרים בודאי, שפרופ' לוינסון עשה נסיונות באותו הסודר האדום הבהיר, שהכנסתי בין המוצגים בענין זה, וכשנפל אור הירח ישר על הסודר אפשר היה לראותו ממרחק של 2 מטרים, אבל בליל ירח מזהיר ובתנאים שאפשר היה להכיר בן אדם במרחק של 50 מטר, אי אפשר היה להכיר את הסודר במרחק של חצי מטר, כשנעשה הנסיון, מתוך שעורך־הנסיון פנה עורף לירח. כמו כן עשה ניסיון והוכיח, שאי אפשר לראות פס אדום בהיר היורד לאורך המעיל אפילו ממרחק של חצי מטר. כבוד השופט העיר, שאין שום נסיון מוצלח אלא נסיון שנעשה בליל הרצח, כנראה מפני שאין להתקרב בדיוק למדת הראיה באותו לילה. אני משיב על זאת בכל הכבוד, שאם כל השאלה תלויה באור הכוכבים בלא ירח, יש לחשוב, שאנשי המדע יודעים לקבוע, אם אור הכוכבים מספיק כדי לראות בדיוק, ומכל מקום אין כאן אלא הבדלים קלים שבקלים. אבל אני סומך בהחלט על נסיונותיו של פרופ' לוינסון, שנעשו בשעה שהירח היה במלואו, כשהיה אפשר לראות הרבה יותר מבלילה שנרצח ד"ר א. סבור אני, שחקירת העד בנידון זה היתה – אם מותר לי לומר כך בכל הכבוד האפשרי – בלתי מבוססת ודחוקה קצת, כלומר, שמכיון שאפשר להכיר פס ורוד קל ממרחק מרובה בשמים, לפיכך אפשר להכיר ורוד או אדום על הארץ, מה שאינו שייך זה אצל זה כלל, אם מותר לי לומר כך. אבל נחזור לעדותו של פרופ' לוינסון. לא רק שאי אפשר לראות צבע אדום בחושך, אלא יוצא ממילא, שאי־אפשר לראות את הפס האדום במעילו של רוזנבלט, וכשאבוא לדבר על פרשת המעיל, לא אאריך בדברים עליה, אלא אדגיש אותה הנקודה דוקה שחשיבותה גלויה וידועה לא רק לגבי הנאשמים, אלא גם לגבי נאמנותה של גב' ארל. ועוד נקודה אחת בנוגע למעיל. אחר כך אטפל בשאלה, אם מסתבר באמת, שהתאור של אותו המעיל מתאים לתאור שניתן בזמנו על ידי גב' ארל., אבל חוץ מכל זה, על פי עדותו של פרופ' לוינסון, אי־אפשר לראות את המשבצות הדקות באריג של המעיל אפילו במרחק של חצי מטר בתנאים הדומים לאותם שהיו בליל הרצח לפי תאורם של העדים.

אני יכול להעיר עוד הערה אחת על השאלה, באיזו מדה היה אפשר להכיר פני אדם באותו לילה, ומה ראתה גב' א. לפי דבריה. כמדומני שאמרה, שראתה, ששערו של מס. 2 היה או כהה או שחור. ועוד העידה, שמס. 2 היה חבוש כובע אפור. ב־11 HPR ימצאו השופטים את התאור הרשמי. אני נוטל רשות לומר, שמובן מזה, שאם ראתה את שערו של מס. 2 בכלל, בודאי לא היה שער ראשו אלא השער שעל פניו. כמו כן אני נוטל רשות לומר שאם נניח, שראתה איזה דבר שהוא, מה שאני מכחיש, ושמה שראתה היה זה השער שעל פניו, אי־אפשר שהיה זה שער בן יומו או יומיים, אלא שפם ניכר וזקן ניכר על סנטרו, הרבה יותר ממה שאפשר לראות על פני אדם לאחר שלא נתגלח ימים אחדים.

השופט: שער כהה, כפה אפורה.


תיאור שנמסר מגב' ארל. למר רייס    🔗

מר סמואל: כפי שכבר אמרתי, אני לומד מתוך דבריה, שאם אדם חבוש כפה, אין לראות את שער ראשו אלא את השער שעל פניו, אם אפשר היה בכלל לראות משהו, והטענה שמס. 2, אם אפשר היה לראותו בכלל, היה לו שפם, אם מותר לי לומר כך, מתאשרת על ידי העובדה, ששלושה מבין האנשים שהצגתי לפני בית המשפט הזה היה להם שפם, ושנים מהם היה להם שפם, אף בשעה שהוצגו כאן, ובקשר עם זה אזכיר, שכשהשגתי על הנהגתו של מר רייס בשעה שהציג צלומים של 9 גלמים לשם זהויו של סטבסקי על פי צלומים, כשהראה אותם לגב' ארל. בדירה ברחוב הגליל, וביניהם תמונת איש מזרחי בהחלט, חבוש מצנפת לראשו, השיב לי מר רייס, “יתכן שהוא מס. 2”. אני מיחס חשיבות במדת־מה לאותה תשובה. ברור, שהיה לומד על תחילתו של הדבר מסופו. ברור, איזה תאור של מס' 2 עלה ביד גב' ארל. למסור למר רייס.

ברשותם של השופטים, אזכיר עוד ענין אחד בנוגע לתאור המעשה על החולות, שניתן ע“י גב' ארל. אתם זוכרים, שלפי עדותה שלה, שלא בא עליה שום אשור מצד אחר, קראה בשעה שנפל דר. ארל. “הצילו, הצילו, יהודים ירו בו”, ועל זה השיב בעלה “לא, לא”. ברור, שאם המלים “לא, לא!” נאמרו בעברית שהיא, לפי דבריה “אחת מלשונותיה”, פרושן שלילה או הכחשה. במוצג 199 נעשה הנסיון להחליש את רושם המ­לים, ושם כתוב, שהמלים נאמרו בגרמנית Nicht, nicht”" שפרושם “אל־נא”. אבל יש נקודה אחת חשובה בשאלת “יהודים ירו בו”, שהיא מענינת, מכיון שהיא מראה, שבדיוק באותו אופן שתארה גב' ארל. בראשונה שמס. 2 עמד מצד שמאל גם הוא ואחר כך הפכה את דבריה ואמרה שעמד מצד ימין, כשראתה שזה מתאים יותר לקטיגוריה, כך עשתה גם כאן: בראשונה הודיעה למר שיטריט שלא אמרה את המלים הללו אלא לגבי מס. 1, ואח“כ שנתה את עדותה לפני השופט החוקר עשרת מונים והודיעה, שאמרה אותן לגבי שני האנשים וכדי שלא יפול שוב ערבוב, רצוני להפנות את תשומת לבם של השופטים לעמ' 8 של 99 BS “המנוח נפל והתחיל זוחל ו…” ועכשיו, אם יפנה כבוד השופט לעמ' 9 של הרשימה הסטינוגראפית מיום 26 באפריל, הדבר נעשה ברור עוד יותר, אם נתרגם מלה במלה את המשפט העברי “היה בי הרושם שמס. 1 היה יהודי”. אני נוטל רשות לומר, שפרושו הרגיל של משפט זה הוא, כמובן, “אמרתי שמס. 1 יהודי מפני שעשה עלי רושם כזה”. וזה מוציא את מס. 2 מכלל החשבון, מפני שלא נכנס לתמונה. ואח”כ מנסה גב' ארל. להשתמט מפרוש זה. בעמ' 9 של הרשימה הסטינוגראפית כתובים דבריה “אמרתי, ביחוד מס. 1…” אני נוטל רשות לומר, שאם היה בה רושם כזה באותה שעה, מגוחך הוא, על פי הכללים והדרכים הרגילים של השכל האנושי, להניח, שהוציאה את מס. 2 מן החשבון, כפי שעשתה זאת באותה הזדמנות. כבוד השופטים, אני רוצה לעבור לפרשה אחרת בענין זה.


(כאן נפסקה הישיבה. למחרת, 7 ביוני ממשיך סמואל את נאומו)


ברשותם של השופטים, אני רוצה להוסיף הערה אחת על הערותי בנוגע לעמדתו של דר. ארל. כפי שתארה אותה גב' ארל., וזוהי הערתי: בהודעתה הראשונה, 105, שמכנים אותה בשם ההודעה שניתנה ב“הדסה”, אף־על־פי שבאמת ניתנה בדירתו הפרטית של אחד מקרוביה, תארה, שבעלה רץ לקראת מס. 1, ואח"כ לא תארה את תנועותיו כלל. ב־99 BS אינה מזכרת כלל, שבעלה רץ לקראת מס. 1, ואומרת רק, שעמד כנגד מס. 2. אני אומר, ששתי ההודעות הללו סותרות זו את זו בהחלט, ויש לראות בהן שתי אסכולות נבדלות של המחשבה.


תשעה עדים מעידים שתחילה תיארה גב' ארל. את המתנפלים כערבים    🔗

ועכשיו, ברשותם של השופטים, אעבור לפרשה, שאני קורא לה הפרשה הערבית במשפט זה, כלומר לעדויות השונות, המראות בהחלט, שבשעה שהיה זכרונה מן הפשע חדש, תארה גב' ארל. לכמה עדים, בזה אחר זה, ובהם עדים שאינם תלויים זה בזה, שהתוקפים היו ערבים, או שאחד מהם היה ערבי. היא אמרה זאת בצורה שאינה מניחה שום מקום לטעות או אי־הבנה; וחשיבותה של פרשה זו היא כפולה. אם השופטים מניחים, שיש בין העדים המרובים הללו דוברי אמת, ומספרם אינו מועט, כגון קטה־דן האחת, שרמייסטר השני, קופרשטיין השלישי, גוט הרביעי, שלושה שוטרים בתחנת תל־אביב הרי הם שבעה, מר סטאפורד השמיני ומלקובסקי התשיעי, אם יש בין העדים הללו אנשים, שהשופטים מאמינים להם או ארחיק ללכת ואומר, אם השופטים אינם נכונים להניח, שאינם מדברים אמת, אנו באים לידי שתי תוצאות חשובות. האחת היא העדות המוחלטת, שאחד מן התוקפים היה ערבי או ששניהם היו ערבים, והשניה היא ההוכחה הברורה, שאין לסמוך על שבועתה של גב' ארל. בפני בית־משפט זה, תוצאה שלדעתי אין להמנע ממנה. ודבר זה חשוב מאוד לגבי עדה כגב' ארל. יתכן, שמבחינות ידועות היא עדה מצוינת, אבל אין זה מחייב שהיא מדברת אמת. אפשר, דבר זה תלוי ברעיון־של־קבע idee fixe. אפשר הוא תלוי בזריזות שכלה והתנהגותה, מכל מקום אם אני הורס את עדותה בנקודה אחת (אני מקוה לפגוע בה בכמה נקודות), הרי סופה להתבטל כולה.


שאלת הביטוי המזרחי    🔗

נקח נקודה אחת, פשוטה אך חשובה, היא שאלת הבטוי המזרחי. כפי שכבר הוכחתי על ידי עדויותיהם של פרופ. אפשטיין ומר ילין, שקראתים לפני יומיים, הבטוי המזרחי הוא בלשון העברית, דבר מה ספציפי, ניתן להבחנה, ושכנראה אין לטעות בו: משהו שאתה יכול לחתוך בסכין. העדות בקשר עם זה היא: גב' ארל. אומרת באופן מפורש ומיוחד לגמרי, – לדעתי נתנה בעבוט את האמון אליה ולא יכולה היתה להתבטא באופן יותר מוחלט על שני דברים, – שלא אמרה מעולם שהאחד דיבר בבטוי מזרחי, ושנית, שאמנם לא דיבר בבטוי מזרחי, וחושב אני שהמלים שלה היו כשנשאלה על נקודה זו ב־03 באפריל, דף מס. 8: “יכולה אני להגיד, ששמתי לב לנקודה זו ונוכחתי שלא היה שום אקצנט בדבורו”. נמנעתי מפירושים על המצב הקוריוזי של גב' ארלוזורוב, שבתנאים הטראגיים הללו, הטילה על עצמה תפקיד של בלשן והתענינה בבטוי, כפי שהיא אומרת, אך אני לוקח את דבריה כמו שהם. ‘דבר זה לא יכול היה לקרות.’ כדי לסתור את זה, קיימת עדות, שלדעתי אין להטיל בת דופי. מר סטאפורד אמר (ב־23 באפריל, עמ' מס. 18 מן הרשימה הסטנוגראפית), שהיא אמרה שהאחד דבר עברית בבטוי מזרחי (עמ' 54 מן הרשימות של כבוד השופטים, שורות 2 ו־3). היא אמרה, שאחד מן האנשים דבר עברית בבטוי מזרחי. ואין להטיל ספק בכך, כך היא גם עדותו של מלקובסקי. הדבר ברור לגמרי ומתגלה ביחוד בחקירת שתי־וערב בקשר עם מלקובסקי, עמ' 2 מן הרשימה הסטינוגראפית. “כלום יכול אתה לזכור מה אמר…” (גם רשימת השופט 221). רואה אני חובה לעצמי להדגיש בנקודה זו של המשפט קטע מפורש וחשוב ביותר של עדותו, שמתוך צניעות לא שם אליו לב התובע הכללי המלומד, אך התוצאה ממנו היא זו: אם אמנם דיבר מס. 1 עברית בבטוי מזרחי, הרי מן הנמנע הוא, ואין להעלות על הדעת, שזה היה סטבסקי. חושב אני, שדבר זה אין בו שום ספק, והנקודה השניה היא שאם נניח שאמרה, שדבר עברית בבטוי מזרחי, והעובדה שאמרה כך היא, בהתאם לחוק־העדות המתוקן, עדות ישרה ומתקבלת, כדי להוכיח שאמנם דבר בהברה מזרחית; אך גם בלא שום קשר עם זה, אם אמרה כעת ולאחר זמן, מפני־מה מכחשת היא דבר זה כעת, ואמנם הכחישה זאת זמן מועט מאד לאחר כך. טוען אני, שההכחשה כעת ולאחר המעשה היתה כדי להסיר את החשד מערבים, עד כמה שאפשר, ולהטיל את כולו על אדם זה. על כל פנים הרי זוהי נקודה שאין הקטיגוריה יכולה לדלג עליה, ושלא השתדלה כלל לבאר אותה, ואפשר להעיר בקשר עם כך שמוזר הדבר במקצת, שברשימה המאוחרת ביומן המשטרה היפואית נאמר, שאפשר ששני האנשים היו יהודים מזרחיים. מה גרם לכך שיחשבו שהאחד הוא יהודי מזרחי, חוץ מן התאור הכללי של ערבים שנתנה, זולת אם היה איזה סימן של מזרחיות, והרי דיבור בבטוי מזרחי הוא אחד מן הסימנים הבולטים. וכעת ירשה נא לי בית־המשפט לעבור לנקודה אחרת של המשפט, – למה שאמרה לקטה דן, עדת הקטיגוריה שנקראה אמנם, על־פי בקשתי, ושהתובע הכללי המלומד דילג בהערותיו לגמרי על עדותה החשובה ביותר. קטה דן היתה, עד כמה שאפשר לקבוע, האשה הראשונה שלה מסרה גב' ארל. דין וחשבון על הענינים: “איני זוכרת את המלים, אבל עד כמה שאני זוכרת היה אחד לבוש בגדים אירופיים ואחד בגדים ערביים” (611 ברשימות של כבוד השופטים). עדה זו כמה שאני זוכר, בעוד שדבריה היו מצומצמים, הרי עמדתה היתה מפורשת לגמרי, ולדעתי יש לקבל עדות זו. ואם היא מתקבלת – היכן היא העדות של גב' ארלוזורוב?

נעבור כעת לנקודה אחרת, עדותם של מר שרמייסטר וקופרשטיין. לעדותו של שרמייסטר יש צד חשוב זה, שהוא היה הפקיד הראשון של ממשלת א“י שגב' ארל. מסרה לו דו”ח על מה שקרה, ושרמייסטר אומר בבטחה שכששאל אותה מי היו התוקפים, השיבה שלדעתה היו ערבים, ובענין חשוב זה עדותו מתאשרת על ידי דבריו של קופרשטיין.

השופט: לפני כולנו מונחת עדות זו.


“המשטרה היתה נוהגת צנזורה בעדויות ומבטלת עדויות”    🔗

מר ס.: רצוני רק להזכירה לכבוד השופטים, ואומר, שאיני חושב, שזהו בזבוז זמן, מכיון שהיא נוגעת במיוחד בבקרתו של התובע הכללי המלומד, ולדעתי היא מנפצת בקורת זו, שכנראה רצתה להוכיח ששרמייסטר לא דיבר כלל בטלפון עם משטרת יפו. נראה שזו היתה נטית ניתוחו של התובע הכללי המלומד, אף־על־פי שלא ביטא דבר זה באופן ברוטאלי ומפורש כל־כך. אומר דבר זה: אם יש בכלל דבר מה בניתוח ההוא, ואם יש בכלל דבר מה בחקירה ההיא, הכוונה היא שמסיבה זו או אחרת שרמייסטר קושר קשר עם קופרשטיין וממציא יחד עמו את כל הענין הזה, שגב' ארל. תארה את המתנפלים כערבים. בקשר עם זה אני אומר, שיש אשור מכריע לעדותם ביומן של תחנת־המשטרה ביפו. שרמייסטר אומר בפירוש גמור בתאורו, שתחילה אמר shotten ושאחר זה תוקנה המלה ל־ shotאבל משתדלים להרוס את העדות בשאלת הזמן. שאלת הזמן אינה מדאגת אותי כלל. לדבריו של שרמייסטר, היה במקום בערך חצי שעה קודם שטלפן ליפו. קראסנר היה שם מן ההתחלה. הודעתו של קראסנר נמסרה, כפי הרשום ביומן, בשעה 10.45 והודעתו של שרמייסטר נרשמה בשעה 11.18. טוען אני, שהזמנים הללו הם מדויקים ומתאימים למעשה. ומה שבעצם היא התיאוריה של הקטיגוריה שאדם בלתי ידוע ומסתורי שהתלבש באצטלה של פקיד ואמר על עצמו שהוא פקיד, טילפן לתחנת־המשטרה ביפו ואמר: “בבקשה להודיע למר סטאפורד, שאדם בשם ארלוזורוב נורה ע”י ערבי במקום ידוע“, אני אומר, שדבר זה הוא דמיוני בהחלט. דרוש דמיון מיוחד כדי להגיד, שמי שהוא מטלפן לתחנת־המשטרה ביפו ואומר שהוא מדבר מתחנת המשטרה בתל־אביב, למה יבקש, איפוא, את מר סטאפורד? אין ספק שידיעה זו נשלחה ע”י שוטר, ואם על־ידי שוטר אחר – היכן הוא? המסקנה האפשרית היחידה היא – שרמייסטר. ואם אמנם היה זה שרמייסטר, כיצד תבאר גב' ארל. את העובדה, שאמר “על ידי ערבים”, וכלום אין יוצא מזה, שבשעה שהיא מכחישה שאמרה לו כך, או שהיתה שם בשעה שהשתמש במלה “ערבים”, אין היא אומרה את האמת, ואינה אומרת את האמת משום שהיא רוצה שיחייבו אדם זה. כבוד השופטים, עדיין אין זה הסוף. נלך נא צעד אחד הלאה: עדותו של מר אנדרה גוט בדבר השיחה, שהתנהלה, חושבני, על שפת הים (219 מרשימת כבודו) “כלום אמרה משהו בדבר הגזע והלאומיות…” ואחר זה נמשך הדבר, ונראה שהתפתח ויכוח, שבו השתתף מר גורדון, על זה שאין להאמין שערבים יבואו ביום ו' לתל־אביב, ודבר זה גרם שהגב' הדגישה את בטחונה, ואמרה שהיא בטוחה במאה אחוז, שזה היה ערבי. כעת מנסה הקטיגוריה לתקוף עדות זו מתוך נמוק, שבמשטרה אמר, שהיא חושדת, שזה היה ערבי; אבל תשובתו של גוט היתה חותכת, ומאירה באור בהיר מאד את העמדה שנקטה בה המשטרה באותו זמן בקשר עם ענין זה. הוא נשאל: “מפני מה לא אמרת כל זה בשעתו?” ותשובתו היתה מדויקת, ברורה ומפורשת; הוא אמר: “אני אמרתי זאת מיד, ואמרו לי שאין לזה חשיבות”. אם אתם מאמינים, איפוא, לעד זה, ואף אחד לא ערער על אי־הפניות שלו או על האמון שיש לתת בו, תמצאו שלשה דברים: ראיה, שמספר 2 היה ערבי; ראיה שגב' ארלוזורוב אמרה שהיה ערבי, דבר שהיא מכחשת כעת, באופן שהאמון בה מתערער; ושלישית, אתם מוצאים דבר, שגם הוא חשוב באותה מידה, שהמשטרה היתה עורכת בקורת על עדות ומבטלת אותה, בלא ספק מתוך כוונה טובה, כפי שדמתה. אך אין הדבר מסתיים כאן.

הנה הפרק הבא, בתחנת המשטרה בתל אביב, שבה מראים לה אלבומים של צלומי קומוניסטים, ולאחר זמן מה היא פורצת בקריאה: “הראית לי יהודים, הראה לי עכשיו גם ערבים”, דבר שגב' ארל. מכחשת לגמרי בפירוש ובהחלט, באותו אופן שהכחישה את הודעתה לגב' קטה דן, באותו אופן שהכחישה את ההודעה על הבטוי המזרחי, ובאותו אופן שהכחישה שבשיחה עם קופרשטיין ועם אנדרה גוט אמרה, שהתוקפים הם ערבים. היא אמרה, שהופתעה לקרוא על כך בעתון, אבל כלום יש ספק קל בעובדה, ששיחה זו נתקיימה? מסייעת גם עדותו של סרג’נט בן־דוב, עד התביעה ושל שלשה עדים של ההגנה, כולם שוטרים: צבי הולצר, פרימן וקורפורל שטיינברג, ואני אומר שזוהי אמת ללא שום ספק כלשהו.


“עמדתם של החלקים האדמיניסטרטיביים של ממשלת ארץ־ישראל אינה אכזרית ביותר… לגבי אלה הנמנעים מלתת עדות”.    🔗

במקום זה צריך הייתי, אפשר, לדון בהתקפה שנעשתה מטעם הקטיגוריה על עדותם של שוטרים ארצישראלים אלה שנאשמו בבגידה בממשלה משום שנתנו עדות לטובת ההגנה, ואתם תזכרו שרבים מהם נתקפו על ידי התובע הכללי המלומד. הם נשאלו, מפני מה אחרו במתן עדותם, ואחד מהם שטיינברג נשאל: “כלום הבטיחו לך דבר מה כדי שתתן את עדותך?” נדון בשאלה, מפני מה נתנו שוטרים אלה את עדותם. התשובה אם מותר לי להגיד כך, על השאלות שהוצגו על ידי התובע הכללי המלומד: “כלום הבטיח לך מישהו דבר־מה כדי שתתן את עדותך?” “כלום ניתן לך דבר מה, אולי כסף, כדי שתתן עדות זו?” ברשותם של השופטים, אם האיבה הזועפת והקרה כקרח של התובע הכללי המלומד בענין זה יכולה להתקבל כהוכחה לרגשות הרשמיים של ממשלת א“י אל שוטרים ארצישראליים המעידים לטובת ההגנה, הרי במסירתה של עדות כזו, אך אם היא אמתית, כרוכה סכנה מרובה למוסר אותה. הרבה יותר נוח, הרבה יותר בטוח, הרבה יותר מקובל, לשוטר א”י בארץ זו להמנע מעדות כדי לעזור על ידי כך לקטיגוריה, מאשר להעיד לטובת הסניגוריה, אף אם עדותו היא אמת. עד כמה שאפשר לדון מדוגמה קלאסית יחידה זו, אין עמדתם של החלקים האדמיניסטראטיביים של ממשלת ארץ־ישראל אכזרית ביותר לגבי אלה הנמנעים מלתת עדות, אף־על־פי שלהלכה מביטים על זה באי־רצון. ידוע לכולנו שאדם בשם כאיר אל דין אפנדי בסיסו, שנמצא אשם בחטיפתו של עד־הגנה קודם ברור של משפט בבית־הדין העליון, תוך זמן קצר ממתן פסק־הדין, הוחזר למשטרה וניתנו לו מאה לירות. אני מזכיר את זה כדבר הידוע לצבור, והמראה על עמדתה של ממשלת א"י.

השופט: מה לממשלה בענין זה?

מר סמואל: כבוד השופט, חשבתי רק – קבעתי את הנקודה שלי, ואעבור על זה. מרגיש אני, שזכאי הייתי בהחלט לעשות כך.

עוד ענין אחד הוכחש גם הוא על ידי גב' ארל. וזהו: המלים המשונות במקצת, שעל פי עדותה של העדה גב' קולטשינסקי אמרה בחצר של קטה דן “מה לעשות שלא לשכוח מה לומר למשטרה”. מלים משונות ביותר, אם רשאי אני לומר כך, ומתאימות עם כך שבאמת לא ראתה העדה ראיה מספקת, ומתוך שהיתה דואגת משהו ומתאמצת כיצר תתן תיאור הג­יוני וחלק על המאורע הטראגי, ועד כמה שידוע לי הרי הדרך היחידה שבה ניסו לתקוף את עדותה של העדה הזו, היתה בכוח העובדה, שהיא טעתה בפירוש וקול הנפץ של אופנוע היה באזניה כקול יריה של כלי נשק. אומר אני, בשעה שיסכם אדם כל אותה עדות, האם עומד ביה המשפט למצוא שמאיזו סיבה סתומה טועים הכל ואין הם אומרים את האמת? אבל האם אין כוח־של־הצטברות לעדויותיהם של מר סטאפורד ושל מלקובסקי בענין הביטוי המזרחי, בעדויותיהם של שרמייסטר וקופרשטיין בענין הערבים, בעדותו של גוט והבטחון של 100 האחוזים שאחד מהם היה ערבי, בעדותה של קטה דן שאחד היה לבוש בבגדים ערביים, בעדויותיהם של בן דוב, שטיינברג, פרימן והולצר שאכן נראה בה מאכסימום של התרגזות עצבים, ושעמדה על כך שיראו לה תצלומים של ערבים בתחנת המש­טרה של תל אביב בשעות שלאחר חצות.


חילוקים בין התיאורים שמסרה גב' ארל. לבין תארם הממשי של הנאשמים.    🔗

קודם שאעבור למה שההגיון נותן שהוא הצעד השני בענין זה, אעיר כמה הערות על התיאור שתיארה גברת ארל. את תוקפיה על מנת להורות על החילוקים הברורים בין התי­אור שמסרה לבין תארם הממשי של הנאשמים. סבורני שהיא תיארה את שניהם כבעלי ארשת בלתי נעימה. אין רצונו של אדם להחמיא למעלה מן המדה לקליינטים שלו, אבל סבור אני שלא סטבסקי ולא רוזנבלט אין בהם שום דבר שאפשר לדמותו כארשת בלתי נעימה. היא תיארה אחד מהם כבעל שער חום־אדמדם, ופעם שניה כבעל שער בלונדי, דבר זה סבורני בא לידי גילוי בעדותו של גוט. יפה, שערו של סטבסקי יהא מה שיהא, הנה אין הוא לא בלונדי ולא חום־אדמדם, וטענתי היא שאי אפשר היה לה לראות באותו לילה שום דבר בנוגע לצבע השער, וההסברה היחידה היא שאם מס. 1 האיר בפנס על פניו של מספר 2, כמו שנראה מתוך הודאתו הראשונית של עבדול מג’יד, ובסוגרים הייתי מעיר שהאדם היחידי שהובא לבית משפט זה וצבע שערו חום־אדמדם או בלונדי, ונאמר עליו שהיה במקום הפשע, הוא עיסה. אקבע עוד נקודה אחת. תיאורו של האיש אינו גבוה במפורש, אלא גבוה ממוצע, תיאור שאינו מתאים לסטבסקי, אבל, מעניין מאוד, מתאים הוא לעבדול מג’יד, ובפרק זה, הכתפים התלויות מתאימות לעבדול מג’יד ואינן מתאימות לסטבסקי. והטיפוס המזרחי הכהה, איפה הוא? אף על פי ששערו של רוזנבלט אפשר כהה הוא, הנה פניו בהירים וחוורים לגמרי. אין הוא הטיפוסי המזרחי הכהה, ואף המעיל המפורסם אינו מתאים לתיאור (ולהלן אדון בשאלה המגרה כיצד זה ועל שום מה אירע הדבר שהיא זיהתה אותו מעיל דוקה). אומר רק זאת, היא תיארה את המעיל כדוגמה של זיגזאג בלתי ריגולארי, ובעדותו של מר רייס מתברר יפה שאת התיאור שתיאר את המעיל בדוגמה של פסים בלתי־ריגולאריים הוא מייחס לתיאור שלה 11 HPR, עיין הערה 19. טענתי היא שמעילו של רוזנבלט, יהא מה שיהא, הנה אין הוא “דוגמה של פסים בלתי־ריגולאריים”, הפסים הם ישרים בתכלית.

השופט: יש בידנו תיאורה של גב' ארל. “בגדים אפורים כהים, חליפה בעלת פסים, זיגזאג”.

מר סמואל: סבורני שודאי נתמזג זה עם השני שהראו לה ואישרה אותו.

השופט: ברור שזוהי העדות הטובה ביותר, מה שהיא אומרת.

מר סמואל: התיאור, כבוד השופט, סבורני שהוראה לה והיא אישרה אותו, אבל יהא דבר זה כפי שיהא, אין שום זיגזאג שהוא במעילו של רוזנבלט. ומובנן הברור של המלים, ויכול אדם לומר מה שיאמר לאחר זמן בנוגע למה שנתכוון בהשתמשו במלה זיגזאג, הוא מעיל בעל פסים מסוג זה פחות או יותר (מראה מעיל). הקוים הרגילים צורתם פחות או יותר זיגזאגית. רצוני להוסיף ולהפנות את תשומת לבו של בית המשפט לעובדה זו שהיא אמרה שמס. 2 היה בעל פנים מז­רחיים ביותר וששערו של מס. 1 היה בלונד־אדמדם או חום־אדמדם. ובנוגע לשאלת התיאור שמסרה יש ענין אחד בעל משמעות מסויימת שאין רצוני להאריך בו, אבל ראוי הוא למדה של עיון: המסיבות המעניינות של הופעתו של המוצג 105 שהוא מיוסד על ההודעה בהדסה. האין זה דבר מעניין ביותר שבשעה שמר רייס הולך לשם הוא מתחיל ברשימתו של הענין בצורה סיפורית, ואחר כך, על פי מה שהודיע כאן, הוא ממשיך בצורה הסיפורית, אבל לפתע פתאום הוא מוצא לנכון להשמיד שני דפים, והוא שם במקומם עמודים מודפסים במכונת כתיבה, האם אין דבר זה בעל מדה של משמעות שבהודעה הרשמית הראשונה והמלאה שנגבתה מפיה של גברת ארל. לא נעשה שום מאמץ להשיג תיאור חתום של שני האנשים? ברור שזה היה חלקו החשוב ביותר של כל הענין.


“אוכיח מתוך העובדות המוכרות שלמעשה נעשתה כמעט כל אי־ריגולאריות שאפשר להעלות על הדעת”    🔗

ועכשיו, ברשותם של השופטים, הריני ממשיך בשאלת הזיהוי, והרי מה שאני אומר, במקרה דוגמת זה שבו נהרג אדם חשוב, הרי קודם כל צריך היה להשיג את המדה המאכסימאלית של בטחון מדוקדק בכל הפרוצידורות בענין הזיהוי, מתחלתו ועד סופו. אעביר לפני בית המשפט את הזיהוי כולו, ואת מה שאירע, ואוכיח מתוך העובדות המוכרות שלמעשה נעש­תה כמעט כל אי־ריגולארית שאפשר להעלות על הדעת, עד שהפרוצידורה כמעט ירדה למדרגה של מה שיכול להקרא בשם “משחק־ניחושים” שבו התאמצה גב' א. למצוא נקודת־אחיזה. ועכשיו ניקח תחילה את בדיקתם של התצלומים. כ' השופטים יזכרו שבית־הדין פסק לרעת טענותי בשאלת אפשרות קבלתו של זיהוי כזה, ושוב אעיר לפני בית־המשפט על העובדה הנוספת, שנתגלתה זה לא כבר, שאכן נשלח אדם להביא את סטבסקי גופו אל מר רייס או אל תחנת המשטרה בשעה 8 באותו ערב של יום א' ה־18 ביוני, בעוד שהצגתם של התצלומים נעשתה רק בשעה 9. כמובן ברור שבכל מסיבות שהן הרי הצגתם של התצלומים, כדין או שלא כדין, גורעת לדעתי במדה רצינית ביותר מערכה של ההוכחה. סבורני שעל פי המג’לה נחשבת עדותה של אשה, מתוך שהיא אשה, כמחציתה של עדות. בנידון אותו סעיף נדחתה המג’לה עכשיו, אבל, אם אוכל להמשיך את האנאלוגיה, הריני סבור שעדותו של עד המזהה אדם אף בתנאים כאלו שהם שלמים בתכלית השלמות (ואני אורה לבית המשפט עד כמה נפסד היה אותו זיהוי) תהא רק של 5 או 10 אחוזים לכל היותר. האם אין זה דבר ברור שהצגתם של התצלומים היתה לגמרי שלא לצורך. ברור שהאיש עצמו היה במאסר גלוי, ואכן נשלח אדם לתפוס אותו. מהי ההסברה ההגיונית שיכולה להנתן לכך שהראו את התצלומים לגב' ארל. חוץ מזו שבקשו להקל את הענין על גב' ארל.? ועוד. כבוד השופטים, האם אפשר היה למצוא איזה אוסף תצלומים עלוב מזה? הצוארון והעניבה! אותו זקן! באחד מן התיאורים הראשוניים היה סטבסקי האיש היחידי שנשא צוארון ועניבה, טוען אני שהוא היה האיש היחידי בעל פנים שמנים, האיש היחידי שמראהו היה כמראה ג’נטלמן, והאם לא דבר מעניין הוא שמר רייס הודה שלא נעשה שום נסיון להשגיח ששאר 9 התצלומים יהיו דומים לסטבסקי במדה הגיונית. האם אין לו לאדם לחשוב שזו היתה חובתו הראשונה והאלמנטארית ביותר של קצין משטרה, ביחוד של קצינים בעלי נסיון כמר רייס, ובשעה שאתה נזכר שהוא עצמו עשה את המבחר, קבל על עצמו את האחריות למבחר זה ומצא אותו מתאים, האם אין זו באמת פרוצידורה משונה ביותר, ובכל המסיבות שהן, האם אין זה עלוב ביותר שחלוץ, שמסר את האינפורמאציה בענין סטבסקי, נלקח על ידי מר רייס ליפו, מיד בתחילתו של הדבר, ויש לשער שהשאירו אותו לנפשו, וכיון שארץ ישראל הריהי ארץ ישראל, אין זה שלא מן ההגיון לדמות שסיפר על האינפורמאציה שמסר למר רייס. אבל יהא הדבר כמו שיהא, עכשיו אנו עוברים אל הזיהוי בקרבת חוג משפחתה של גב' ארל. בדירה שברחוב הגליל, ובזיהוי זה יש כמה שרטוטים בענין התצלום שנתגלו רק בע­דותו של מר רייס, ואלו מורים לדעתי עד כמה מסוכנת יכולה להיות הצגה כזו של תצלומים. גב' ארל. מבטת בעשרת התצלומים. היא מורה על תמונתו של סטבסקי בפעם הראשונה, ואינה מזהה אותה, אינה עושה עצמה כמזהה אותה, ואף אינה אומרת שהתמונה דומה. היא אמרה, מי הוא בעל פנים שמנים אלו, ונראה שנתכוונה שתנתן לה נקודת־אחיזה. שום תשובה אינה ניתנת, אין נענים להזמנה, והיא מוסיפה להביט באחרים, ואז, לאחר זמן היא אומרת “זה יכול היה להיות האיש”. משמע זיהוי קל ערך ושטחי, על כל פנים ממשי כמו זיהוייהם של כמה מן האנשים שראתה בכמה מן הזיהויים הממשיים שלאחר זמן נדחו. ומה בא לאחר כך, “זה יכול היה להיות האיש” אינו הכרה. זהו זיהוי מצומצם מאד מאד, שאין בו יתר תוקף מאשר אותו סוג עצמו של זיהויים של אנשים דוגמת מוואקט ואלישר. ומה לאחר כך? מר רייס אומר “האם מכירה את מישהו אחר”. טוען אני שאם מלים הן מלים ואם מובנן הרגיל הריהו מובנן הרגיל, הרי ביטוי זה בירר לגב' ארל. שלמות, אם רשאי אני לומר כך, שבהורותה על סטבסקי הורתה על סוס־נצחון. והאם גם דבר זה אינו ענין להערה שלא הראו לה את תמונתו של מיכאל ברונשטיין שגם הוא היה נתון לחשד באו­תה שעה, קומוניסט שאפשר היה להשיגו בנקל בירושלים. ולא הראו לה את תמונתו של שום קומוניסט שהצביעה עליו בלילה הקודם בתל אביב? הראו לה אדם אחד לבוש כיאות מבין המון, שאיש מהם לא היה לו דמיון כלשהו אל הנאשם. אומר אני שאוסף נעדר תקוה ובלתי נאות יותר מזה, פשוט אי אפשר היה לשים לפני איש.


גב' ארל. לא היתה במצב־עצבים מתאים לזהות איזה אדם שהוא    🔗

עכשיו אני עובר אל הזיהוי של סטבסקי גופו על ידי גב' ארל. בתחנת המשטרה היפואית. ההערה הראשונה שברצוני להעיר היא שהגברת לא היתה במצב־עצבים מתאים לזהות איזה אדם שהוא. מחוץ לכל עיפות פיסית, שכמובן הריהי מובנת במסיבות אלו, מה שעשתה למעשה מוכיח בשלמות על מצב חולני, מתוח ביותר, אכן כמעט מצב של היסטריקה. יזכר בית המשפט בפרק זה שמראהו של אחד מן האנשים לא מצא חן בעיניה, ומפני שלא מצא מראהו חן בעיניה הוצא האיש משורת הזיהוי. כלום אין דבר זה מוכיח מסקירה ראשונה על מצב רוח אכסצנטרי מוחלט של אשה שהיא עצבנית ובלתי יציבה? היא נגשת אל אדם שני ואומרת שפניו רעים. כלום זהו מצב־הרוח שבו צריכה להמצא אשה שעליה לזהות אדם באשמה כזאת? נראה שהיתה הנהגתה בלתי־נורמלית עד כדי כך אם רשאי אני להוסיף, שגם הגשש חשב שהיא משוג­עת, ודבר זה יוצא מתוך עדותו של אבו־רוז.


“ועשתה תרמית מתחת לסף ההכרה וזה סופו של כל הזיהוי”    🔗

ועכשיו נחזור נא אל סטבסקי. סטבסקי העיד עדות מוחלטת קודם כל שלא נקטו בשום אמצעים של שמירה על הבדי­דות והחשאיות במשך הזמן שבו היה עצור בתחנת־המשטרה בתל אביב. הוא העיד שהדלת היתה פתוחה ואין ספק שעדות זו מסתייעת באחימאיר. אבל נעבור על כך. נעיין בזיהוי עצ­מו. טענתי בענין זה היא כך: שמוקדם היה לו לתובע הכללי המלומד להגיד שהזיהוי שעל ביהמ“ש לעיין בו נחשב כזיהוי בבימ”ש זה. הזיהוי בבימ"ש זה מיוסד והוא עומד או נופל על פי הזיהוי שנערך בראשונה. אם הזיהוי שנעשה בראשונה הוא נפסד ולקוי בכל סוג של טעות ואי־רגולאריות שאפשר להעלות על הדעת, לא יוכל שום בית משפט לקבל, או לתת את דעתו על איזה זיהוי שנערך בבית משפט זה לאחר זמן. ואני מרחיק לכת ואומר שמחובתה של הקטיגוריה להוכיח שהזיהוי, שהוא יסודו של כל ענין זה, הוא לגמרי נקי מכל פגם. לא רק שלא הוכיחו זאת, למעשה הוכיחו והודו בהיפך מכך. סטבסקי על פי עדות עצמו לא היה מגולח. דבר שהבדיל אותו ברור משאר האנשים. מר סטאפורד מודה בעובדה זו שלא היה מגולח. על פי סטבסקי, היה גלוי ראש, וגם בדבר זה מודה מר סטאפורד ומוסיף ומודה שרובם של האנשים שבשורת הזיהוי היו חבושים כובעים. סטבסקי נשבע שלא היה לבוש מעיל. מר סטאפורד אינו בטוח בדבר אם היה סטאבסקי לבוש מעיל. סטבסקי נשבע שלא היתה עניבה בצוארו. מר סטאפורד אומר: “איני זוכר אם היתה לו עניבה או לא”. סטבסקי אומר גם ששערותיו היו פרועות – ואין איש מכחיש זאת – שפניו לא היו רחוצים, ושלא אכל דבר מלבד כוס תה וסארדינים, וגם דבר זה אין עליו ערעור. בתלונתו לפני מר סטאפורד, אמר סטבסקי: “הייתי הגבוה בין כולם”, ודבר זה מוצא סיוע בעדותם של אנשים אחרים משורת הזיהוי, שקראתי לעדות, וכן על ידי מר סטאפורד, שהאנשים שבשורת הזיהוי היו אנשים רגילים ובינוניים בעלי גובה רגיל. נמצא, איפוא, מסקירה ראשונה שלפ­נינו שורת זיהוי, שמתוכה נתבלט סטבסקי ומוכרח היה להת­בלט, ובה היתה דמותו הבלתי רגילה לעומת שאר האנשים, מוכ­רחת לעורר לזהות אותו, לגמרי מחוץ לעובדה שהעדה הוכשרה כנראה, על ידי שהראו לה תמונות יום קודם לכן. אבל ברשותם של השופטים אין הענין מסתיים בכך. אחר־כך באה על פי־עדותו של מר סטאפורד עצמו, אותה פרוצדורה נפלית ועלובה במיוחד בשעה שהיתה עוברת לאורך שורת־הזיהוי; וממש קודם שהגיעה אל סטבסקי, היתה ידו החזקה של מר סטאפורד תומכת בגבה של גב' ארל. והרי לכם אותה פרוצדורה מגוחכת ואירונית ביותר. מר סטאפורד נזהר במיוחד שלא להדריך אותה, משום שידע שלאחר זמן יחקר בענין זה שתי וערב. כלום יכול היה זיהוי איזה שהוא באיזה חלק מן העולם הזה להערך בתנאים עלובים ומבישים יותר? אפשר מאד שגב' ארל. היתה במצב של עייפות פיסית. אם כך, הדבר הנאות היה לדחות את הזיהוי, אבל בשעה שהעדה המזהה תעבור לאורך השורה כשזרועו של הקצין האחראי חובקת אותה או מונחת עליה, הרי זה לדעתי מקרה של אי־ריגולאריות שקופה כל כך שדי בה כשהיא לעצמה להפסיד כל אותה פרוצדורה. אין אני אומר לרמוז שהעדה המזהה קבלה משהו שיש בו משום מתן סימן מתוך הכרה על ידי מר סטאפורד, אבל סבור אני שסטאפורד ידע את האיש העומד לזיהוי, ושבמסיבות אלו מתוך שהתהליכים הפסיכולוגיים הם מה שהם, אי אפשר היה להמנע מאיזו תנועת־שרירים קלה ודקיקה; ויותר שהיה מש­תדל שלא לעשות תנועה כזאת, יותר הכרחי הדבר שהיה עושה אותה, ומשהגענו לידי כך, הרי שנעשתה תרמית מתחת לסף ההכרה, וזהו סופו של כל הזיהוי.


אי הרגולאריות בזיהויו של רוזנבלט    🔗

ברשותם של השופטים אעבור אל זיהויו של רוזנבלאט, וגם כאן, אם נעיין בכללותו של דבר, לא היתה לגברת שום השקפה מגובשת. היא לא נסתה לזהות אדם, משום שלא היתה לפניה שום דמות ממשית אלא זיהתה טיפוס וביקשה אחר נקודת־אחיזה. וסבורני שכך היה מתוך מה שאירע בזיהויים של מואקט ואלישר, משמע בתחילתו של יולי, ואגב בענין זהוי זה אעיר שהיה זה קצת עלוב, אינדיסקרטי ושלא כשורה, אם רשאי אני לומר כך, שבשעת הפרוצדורה העדינה של חקירה זו, לא הפסיק מר רייס את יחסיו החברותיים והידידותיים עם גב' ארל. וביחוד מזל רע הוא, שהתארחה לילה אחד בביתו ערב הזהוי הזה, אף אם אמר בעדותו, שנזהר שלא לדבר על ענין זה, כשם שמר סטאפורד נזהר שלא להדריך אותה. על כל פנים נעבור למה שאירע באותו יום. היא מוציאה לא פחות מארבעה אנשים המיצגים טיפוס זה. בין השאר היא מוציאה גם את מואקט. מן הנאות הוא לומר, שאמת גלויה היא, כפי שאומר התובע הכללי המלומד, שהיא דחתה את מואקט, אבל רק, לאחר שדרשה ממנו ללכת סביב החצר, כפי שיווכח בית־המשפט. אבל טענתי היא זו – קשה לצייר טיפוס בלתי דומה יותר לנער הצנום רוזנבלאט ממואקט הכבד והמבוגר בעל השפם הגדול. אומר אני שאם יכולה היתה לחשוב על האפשרות שמואקאט שייך, בתחום של אלךף פרסות, לטיפוס שירה בבעלה, אם יכולה היתה לחשוב על אפשרות זו בחלק היותר קטן של שניה, הרי שלא היה מעולם בלבה שום זכרון ברור כלל ועיקר. אם היא באה ומזהה אדם כרוזנבלט, הרי זה יכול להיות רק משום שהיתה מחפשת נקודת־אחיזה. בית־המשפט יזכור, שהיא זהתה גם את אלישר, שהוא בלתי־דומה, אך דומה למואקט מאחר שהוא בעל שפם, ועוד אדם אחד בעל שפם. ואפשר להכיר מן ההתחלה, שקביעת השפם בולטת מאד מאד.

כעת נעבור אל זהויו של רוזנבלט ב־24 ביולי, ובו בזמן אבקש מאת בית המשפט לשים לב במיוחד לאפיזודה של שניידרמן, שאני חושב אותה לחשודה ביותר, ואף יותר מחשודה, ולסימן רע, אפיזודה המראה בהחלט על הנהגה שלא כדין ועל קשר בין גב' ארל. ובין איש או אנשים אחרים. בית־המשפט יזכור, שהיא לא זהתה את רוזנבלט בפעם הראשונה. לדבריו של סטאפורד אמרה: “אין הוא דומה לטיפוס המזרחי, ואין היא יכולה להגיד בבטחה”. ומוזר מאד שהיא אומרת שהוא דומה בגוון פניו, דבר שהוא סותר לגמרי את גרסתה המאוחרת, שגוון־הפנים היה אחר, אלא שאפשר להגיד שאמרה כך, משום שכל הזמן לא נמצא בשמש. בקשר עם רוזנבלט טוען אני טענה נוספת זו, שבהתאם לדבריו ברור הוא, שגב' ארל. דברה עמו, חושבני, בשני המקרים. בפעם הראשונה אמרה לו “טוב לך” ובפעם השניה “אתה שקט”, וסטאפורד לא רשם שום דבר בקשר עם זה בדין־וחשבון מן הפרוצידורה. חושב אני, שאם האדם המזהה מנהל שיחה פרטית עם האדם שמזהים אותו, הרי זה דבר בלתי נכון בהחלט והקצין האחראי והמשגיח צריך היה לרשום ולמסור זאת. לאחר הזהוי הראשון של רוזנבלאט בא הזהוי של שניידרמן, ורוצה אני ברצינות יתרה להזכיר לבית המשפט את המצב בנוגע לשניידרמן. בהתאם לעדות שניתנה על ידי אחד מקציני המשטרה, טננבוים, שכפי הנראה עסק בפועל בחקירה של ענין זה. היה קושי בעובדה, שהכדור חדר מצד ימין; הוא הזכיר נקודה זו במיוחד לגב' ארל., והעיר במיוחד לגב' ארל. על התיאוריה וההנחה שהיורה היה אטר: זה מוכיח את כושר־ההסתגלות של זכרונה של גב' ארל., כי בעוד שכאן בבית־המשפט היתה בטוחה, שהיורה היה מימין, הרי במסירת עדותה לפני טננבוים אמרה, שאינה בטוחה בדבר, אם היה מימין או אטר. אך הנקודה היא שהשאלה בנוגע לזה, שהרוצח היה אטר יד ימינו, הוכנסה כפירוש למחשבתה ולזכרונה של גב' ארל.


מדוע טשטשה גב' ארל. את זיהויו של שניידרמן על ידה    🔗

כעת נעבור אל שניידרמן עצמו. הוא היה אחד מן החשודים, ולא זו בלבד שהיה אחד מן החשודים, אלא שבתכנית הרשמית של הזהוי נרשם שיד ימינו משותקת. כלומר, שלמעשה נאמר עליו שהוא אטר. ומאחר שהמצב הוא כזה, אני מניח שקרו שתי עובדות נוראות ביותר. ראשית, הוא מוצא ע“י גב' ארל. ובהתאם לדו”ח רשמי אחד של הפרוצידורה, אמרה את המלים “הוא האדם היחידי שאפשר לקחת אותו”, כפי שבית־המשפט יזכור. לדבריו של שניידרמן, הוצא באופן החלטי מן השורה ע“י גב' ארל., שהעירה אלו הערות בעברית למר שיף שהוא האדם שראתה על שפת־הים. והנה לכם בעצם אותו הדו”ח על פרוצידורה בלתי־שכיחה זו בעדותו של העד הררי, שנקרא זה לא כבר. “הוא היה אז שם על שפת־הים” או בדומה לכך. “הוא היה אותו האדם שראיתיו על שפת־הים”. כעת מתעוררות שאלות אלו: מפני­־מה רוצה עכשיו גב' ארל. למחות את הזכר של זיהויו של שניידרמן על ידיה? היא אף מכחשת מה שנאמר בדין־והחשבון הרשמי, אך מפני־מה אין דין־וחשבון על הנסיון בפרטיכל הרשמי? חושבני, שאת הבאור לכך אפשר למצוא במה שקרה אחר זה. בית־המשפט יזכור, ואדרוש מבית־המשפט לזכור, – שכן זהו היסוד לבקורת שבדעתי למתוח על הדרך שבה נהלו זהוי זה – שאם אדם, נושא הזהוי הזה, נדרש לעשות משהו בלתי רגיל, יש לרשום את הדבר. במקרה זה, מן הרגע שהוציאה גב' ארל. את שניידרמן, מתחילים הענינים לגעוש. מר סטאפורד – על־פי העדות שנתן בעצמו – דרש באופן ספונטאני משניידרמן לקחת תיק בידו: והוא נמק את זה בשני טעמים, כפי שאני חושב – כדי להראות לגב' ארל. את מצב ידו, שהוא, לדעתי טעם יוצא מגדר הרגיל, ואף בלתי־חוקי ביותר; שכן קשה לצייר דבר־מה בלתי־חוקי יותר מזה, שהקצין המשגיח על הזהוי יסב את תשומת לבו של האדם המזהה אל האדם שמזהים אותו. אבל ברור שהטעם האמתי הוא במה שאמר לי: “מה היית עושה אתה, אילו רצית למצוא, אם הוא אטר או מימין?” וגב' ארל. מצטרפת אל החקירה ואומרת, שהיא עצמה בקשה ממנו לקחת תיק בידו. הבאור שנתנה לכך היה, שאף־על־פי שלא חשבה כלל, לפי הנראה, את שניידרמן ברצינות כמי שאפשר לחשוד בו, רצתה מאיזה טעם יוצא מגדר־הרגיל להשוות את ידו אל ידו של האדם שהחזיק את האקדח, יד שמעולם לא תארה אותה קודם לכן. אני מניח, שהטעם האחד והיחידי לפרוצידורה בלתי רגילה זו, שאין ספק שאירעה, היה שגם המשטרה וגם גב' ארל. השתדלו לקבוע ששניידרמן הוא אטר יד ימינו, כפי שחשבו באמת, שהרי בתכנית הרשמית נאמר, שידו הימנית של שניידרמן משותקת, בעוד שכתב־ידו של מר סטאפורד נמצא בדיו אדומה בסופו של המסמך. אני טוען שהסבה לכך, שזהויו של רוזנבלט לא הודגש יותר בפעם הראשונה, היא שעדיין לא הסתכלו בידו של שניידרמן, ושאילו נתגלה שאמנם שניידרמן הוא אטר, היה הוא ולא רוזנבלט, יושב כעת על ספסל־הנאשמים. אך אני מציע את ההסבר היחידי שיכול אדם להסביר עובדה זו, ששניידרמן זוהה, ושמתוך המספר של 7 אנשים שזיהתה גב' ארל. כדומים למס. 2, היה שניידרמן היחידי שגב' ארלוזורוב הראתה התעניינות בידו, ובגליונות הרשמיים נרשם שניידרמן כאטר יד ימינו. המסקנה שאין אתם יכולים להמנע מלהסיק אותה, היא, שמן ההכרח היה איזה גילוי־סוד וקשר בלתי כשרים, וזוהי ההנחה היחידה שעל פיה יכול אותו זיהוי להתפרש. סבורני, שלאחר כך זיהתה אדם בשם ניימן, – ומוזר למדי, שגם זה היה מן הריביזיוניסטים החשודים, – ואחר כך נראה שחזרה אל רוזנבלאט (שניידרמן, כמובן, היה גם הוא ריביזיוניסט חשוד), ושוב זיהתה את רוזנבלט. בענין זיהויו זה של רוזנבלט, הרי גם הוא היה שלא כשורה. על פי עדות עצמו, סבורני, היה הנמוך שבכל האנשים, היה לבוש מכנסים קצרים וחולצה, דבר שהבדיל אותו במפורש מן השאר. והנה שוב, גב' ארל. היתה לה שיחה עם רוזנבלט, ונראה שביקשה להוציא הודאה מפיו, ונסיון זה לא נרשם כלל ועיקר, ושוב חוזר אני, שעובדה זו שהתקרית של שניידרמן לא נרשמה מעיקרה, – ודבר זה ודאי שהוא הולם ומשאיר רושם, מכל בחינה שאדם משקיף עליו, – מודה שזיהוי זה התנהל בדרך־רישול מפורשת, שלא בהתאם לתקנות, וההסבר לכך שלא נרשמה התקרית של שניידרמן וזו אירעה בפירוש על פי עדותם של מר סטאפורד וגב' ארל., הוא שכל הענין נראה בסקירה ראשונה שלא כשורה, ולפיכך ביקשו לחסות אותו בכונה מפורשת. בית־המשפט יזכור את גבוב הפלפולים בענין השיזוף, שהביאה גב' ארל. על מנת לגשר את התהום בין מראהו הגופני של רוזנבלט לבין הרושם שהטביע בזכרונה האדם ההוא, והוא: אפשר לא הרבה כל כך להיות בשמש, ודבר זה מסביר את ההבדל. סבורני שמן הנאות הוא לומר זאת בנוגע לכל הענין של רוזנבלט. בענין זה הראתה גב' ארל. את עצמה כמזהה, שמתמדת בדעתה ומעורבת בדעתה כאחד. מסופקני, אם אירע פעם באיזה משפט פלילי שהוא, שהעד המזהה יורה על לא פחות מן 7 אנשים בשעה שהוא מתבקש להצביע על הרוצח. ועוד הערה אחת, שפסחתי עליה בענין זיהויו של סטבסקי. על־פי סטאפורד היא הצביעה והוא אמר: הצביעי שנית, או: התקרבי. טוען אני, שדבר זה אינו כשורה, והדבר הנאות היה לתת לה הוראות מלכתחילה לגעת באדם ולעמוד אצלו, ושבשעה שקצין הזיהוי אומר הצביעי שנית, הרי זה רמז מפורש, שאכן היטיבה לנחש.


נסיונה של גב' ארל. להוציא הודאה מפי רוזנבלט בכח איומים    🔗

כשחוזר אני עכשיו לענין רוזנבלט, מפני שגם הזיהוי בפעם השניה הוא בלתי שלם, מסופק ומפוקפק, אני מגיע אל הפרוצידורה שנעשתה ב־29 ביולי במשרדו של מר רייס במחלקה לחקירת־פשעים. אני מתכוון לנסיונה המפורש, ואני אומר נסיונה הבלתי הוגן והבלתי־נכון של גב' א., להוציא על־ידי איום הודאה מפיו של רוזנבלאט, באישורו ועדודו של מר רייס כפי שהוא עצמו הודה, וחושבני שכבוד השופט אמר: “לא הוצאה מפיו שום הודאה, מהי, איפוא, החרדה?” אומר אני שיש מקום לחרדה. הדבר הוא בפירוש בעל חשיבות וערך, כי הוא מראה על משפט קדום מצדם של הקצינים הגבוהים האחראים לחקירה ושל גב' א. – אפשר שיש דרגות שונות, נגודים קלים בין גב' א. ורוזנבלאט ובין מר רייס וטננבוים בנוגע למה שקרה באמת, אבל בעצם קיימת הסכמה גמורה, וההסכמה הגמורה היא, שגב' א. רמתה את רוזנבלט מהתחלה; כי בית־המשפט יזכור שלפי עדותו של מר רייס, דיבר גרמנית, בודאי בנוכחותה, בשעה שהלך עמה לבקר את ה“מחותנים”, כפי שאמר בלשון המונית, ושם דיבר גרמנית בנוכחותה, נמצא, איפוא, שידעה שהוא מדבר גרמנית, בהת­אם לעדותה, הוא היה מקשיב רוב הזמן, אבל כדי לזכות באמונו של נער זה וללחוץ עליו עד שיודה שהוא אשם בדבר שלא עשה, היא אמרה: “רייס אינו מבין גרמנית, פתח, איפוא, את לבך לפני”. זוהי התמצית ממה שקרה, ובית־המשפט יזכור שבדיוק באותו זמן נשלח טננבוים החוצה. אמרתי שטננבאום נשלה החוצה, כדי שלא יהא עד לפרוצידורה הבלתי רגילה שצריכה היתה לבוא, פרוצידורה שמר רייס הצטער עליה אחר־כך וכנראה התבייש בה. אבל עלה על לבו באור אחר לשליחתו של טננבאום מן החדר. טננבאום שימש כמתרגם בלשון הגרמנית, ואפשר מאד שהרחקתו של טננבאום נעשתה כדי ליצור באופן מלאכותי ומזויף שיחה ידידותית בין גב' א. ורוזנבלט, ואני טוען, – אין אני יודע מהי דעתו של בית־המשפט – שלנוכח כל זה, הרי זו פרוצידורה בלתי נכונה לגמרי, שנעשתה ע"י גב' א. בהסכמתו ועזרתו הפעילה של מר רייס, (שכן, לדבריו של טננבאום, אמר מלים אלו: “כן, בבקשה, עשי כרצונך”,) לנסות להוציא על־ידי איום הודאה מפיו של רוזנבלט ולהגיד לו: הנך אדם אבוד ושום גאון בעולם לא יוכל להצילך, אבל אם תודה על האמת, אשתדל לעזור לך באינסטאנציה הגבוהה ביותר. אין אלו המלים המ­דויקות, ואין אני אומר שאלו הן בדיוק המלים, אבל כשהיא מדברת על “האינסטאנציה האחרונה”, אני טוען שהמסקנה המעשית שאפשר להוציא ממלים אלו, היא שאשה זו התפארה בניצול של קשריה החברותיים עם הנציב העליון, כדי להפחיד נער זה ולהוציא מפיו הודאה.

ואני אומר שיש ליחס השיבות מרובה לעובדה, שלמרות שפרוצידורה זו לא הצליחה, נתנו לאשה כמו רבקה פייגין מתנות על חשבון הממשלה הא“י ושלחו אותה להעמיד פנים של ידידה נאמנה של נער זה על־מנת להוציא מפיו הודאה. אם זוהי הטאקטיקה שהממשלה הא”י בחרה בה וחושבת אותה לנבונה כדי להשתמש בה במקרה זה, נמצא שהיא נוקטת בסיסמה “כל האמצעים כשרים באהבה ובמלחמה”, – וזוהי מלחמה, מקרה שאפשר להשתמש בו בנקל ובהגיון בשיטות בלתי־הוגנות.

יש עוד דבר בקשר עם נסיון משותף זה, ששכחתי להז­כירו, ואני חושב שזה נעשה ע"י מר רייס וגב' א. כדי להפחיד נער זה ולדחוף אותו להודאה. דבר זה הוא שהראו לו את המוצגים במשפט זה – “רואה אתה מה רבות הן ההוכחות נגדך”. “מוטב שתודה מיד, וקוה שהכל יסודר בכי טוב”, ועד לנקודה ידועה מסכימים לכך, לפי עדותו של מר רייס, הראו לו את סמל “ב. צ. מ.” ולפי עדותה של גב' ארל. הראו לה צלומים, ולפי דברי רוזנבלאט הראו לו את הכדור עצמו.

וכעת, ברשותם של השופטים, יש ענין אחד שבדעתי לדון בו, שהתובע הכללי המלומד חושבו לסיוע עקרי לתיאוריה של הקטגוריה, וזוהי עדותו של וייזר ומה שקראו זהוי, ושהתובע הכללי המלומד חשב לנכון לכנות בשם זהוי של סטבסקי על־ידי וייזר. לדעתי אי־אפשר להשתמש בבטוי מת­אים פחות מ“זהוי”, מטעם מיוחד זה, שוייזר לא טען מעולם שראה את פני האדם, אלא אח"כ זיהה אותו, ולדעתי אמר בעדותו באופן מפורש מאד, שלא ראה מעולם את פניו.

השופט: דבר זה הוא בעדות.

מר ס.: כן, אבל חושב אני לנחוץ להזכיר זאת לבית­ המשפט.

השופט: דבר זה הוא לפני בית־המשפט. חזרת על זה פעמים רבות כל־כך.

מר ס.: זוהי הפעם הראשונה, כבוד השופט, שנגעתי בכלל בענין וייזר. לא נגעתי בשאלה וייזר עד הרגע האחרון, ומוצא אני, שאני צודק בהדגשת השאלה של האופי הבלתי שלם של הזהוי שנעשה בדרך זו.


מדוע אין עדותו של ווייזר יכולה לשמש עדות מסייעת    🔗

השופט (קורא): “לא ראיתי את פני האדם שעבר”.

מר ס.: ואני מרחיק ללכת ואומר, שהזהוי בבית־המשפט מיוסד בבירור על הזהוי שעליו ניתנה העדות ע"י הקטגוריה. ואני אומר שזהוי זה נעשה, לפי הנראה, באופן רשלני יותר משאפשר לדמות. במקרה ממין זה, שלא ראה את פניו וזו היתה רק שאלה של מבנה־הגוף, כמובן רצוי להגנה שתנתן לה האפשרות לבחון את קומתם ומבנה־גופם של שאר האנשים. כלום לא מוזר שבמקרה מיוחד זה לא חשבו לערוך רשימה של השמות, אם לא גם את הכתבות, של שאר האנשים שהשתתפו בזהוי? הנה הדין־וחשבון, הלהג הכללי “הרבה אנשים אחרים בני גיל וקומה דומים”. אבל בנגוד לעקרון האלימנטארי של המנהג הקבוע, הושמטו לגמרי שמותיהם וכתבותיהם של שאר האנשים, מתוך זהירות או רשלנות. אך בלא קשר עם זה, אין עדותו של וייזר מרחקת ללכת למדי, ואי־אפשר לה לשמש כסיוע, ואגיד לבית־המשפט מפני־מה. כפי שאני חושב, ישב וייזר, לדברי עצמו, במקום שהוא יותר ופחות ממול לאמצעיתו של בית־הקברות המושלמי, כפי שציין במפה, ואני חושב, בהתאם לדבריו, שישב במרחק של 25 יארד מן המקום שבו נורתה היריה. והנה מספר וייזר, שבערך חמשה רגעים קודם היריה, בא אדם, שלפי הנראה לא היה נחפז כלל, ולפי הנראה בא מצד הקאזינו, ועמד כשהוא מביט עליו במשך רגע בערך. אחר כך המשיך את דרכו, ולאחר 4 רגעים שמע וייזר את היריה. “ראיתי אדם עובר על פני, הוא הסתכל בי, עמד למשך רגע או שנים, והמשיך את דרכו בכוון אל הירקון”. וכעת, כבוד השופט, איני יודע מהי התיאוריה שהקטגוריה נקטה בה בחלק זה של הענין, אם דעתה היא, שהאדם שהיה מס' 1 היה בדרכו קדימה, או שמס' 1 היה בדרכו חזרה; אבל תהא התיאוריה שלה מה שתהא, אי־אפשר לה להתאים אותה אל המסבות של מקרה זה. בדבר שאלת הזמן, היתה לנו עדותו של מר שיטריט, שהמרחק בהליכה מהירה בין שכונת הירקון ומקום הפשע, היה 9 רגעים, וחושבני שהוסכם שבמשר 5 רגעים נח הזוג ארלוזורוב ליד הירקון. נמצא, איפוא, שהזוג ארלוזורוב צריך היה זמן של 23 רגעים כדי לעבור ממקום־הפשע כשעברו בדרכם קדימה, נחו וחזרו אל מקום הפשע, בלא להזכיר את שלשת או ארבעת הרגעים המיוחדים מן המקום ששם ישב וייזר עד למקום הפשע; ואם יכולים אתם לקבל את הנחתו של וייזר שראה את הזוג בשעה שהלך קדימה, אין הזמנים יכולים להתאים. ואני סובר, שאם אין מסכימים לתי­אוריה שווייזר ראה את האיש בדרכו קדימה, הרי צריך לקבל את התיאוריה שווייזר ראה אותו אגב איזו פעולה שהיא, בדרכו חזרה, ואני סובר שיש להניח אף אם לא נקבע הדבר בדיוק, שמס' 1 שהלך על שפת־הים, עזב פתאום את חברו, פנה לצד דרום, הלך דרומה או מערבה, הסתובב, התחיל ללכת ברשלנות ליד הים, ראה את וייזר, הסתכל בו, ונראה שנתן לו את כל האפשרות לראות את פניו (אף על פי שמסיבה זו או אחרת לא ראה וייזר את הפנים), ואחר הצטרף אל חברו. אך, ברשותם של השופטים, גם באור זה אינו מתאים כלל לתיאוריה של הקטגוריה. דברי הקטגוריה הם בערך שגב' א. ראתה בראשונה את שני האנשים בדרכם חזרה, בערך בחצי הדרך בין שכונת־הירקון ומקום הפשע ואחר־כך הלכו במשך 4 או 5 רגעים. העדות היא, איפוא, על ההליכה והחזרה כרגיל; על כל פנים, בהתאם לדברי גב' א., אין ספק שהארלוזורובים עברו על פני שני האנשים ושני האנשים עברו על פניהם לכל הפחות פעם אחת. אתם תזכרו שהארלוזורובים הלכו במהירות, ואם תקחו את העדות הראשונית, הקרובה הרבה יותר לאמת, עברו על פניהם 3 או 4 ולכל־הפחות 2 או 3 פעמים. אני טוען, איפוא, על יסוד זה, שאפשר מאד שעברו על פניהם בפעם האחרונה בתוך רגע או שני רגעים לפני הפשע, ואי־אפשר להתאים את זה עם הזמן שעבר על מס' 1 כדי לרוץ על שפת־הים, לחזור, לגשת אל וייזר ולבלות רגע או שנים לפני וייזר, ועל כך צריכים אתם להוסיף את ארבעת הרגעים שעברו, לדברי וייזר, מן הרגע שעזב אותו ועד שירה. אפשר להגיד, שאין אתם יכולים להתחשב בהערכות־הזמן של אנשים אלה בדיוק מתימטי. מובן, שאין אתם יכולים. מן הצד השני, אין אתם יכולים להשתמש בהם כדי שיתאימו לתיאוריה של הקטגוריה, ואם וייזר אומר 4 רגעים, אני מניח שהוא מתכוון לזמן מרובה, 4 הוא מינימום, ואם תתחשבו בזה, אי אפשר לכם בהחלט להתאים את זה אל התיאוריה של הקטגו­ריה במקרה יכולה זו להיות נקודה בלתי־חשובה, אבל יכול אני להזכיר זאת בקשר עם הטפול בזהוי של וייזר. העד נשאל: “נשאלת אם ראית אדם גבוה, ואמרת כן”. – התשובה: “כן”. דבר זה מראה, שחלק זה של התאור, החלק החשוב ביותר, הוא התאור של מבנה־הגוף, הושג כתוצאה משאלות מדריכות ומרמזות, ומשום כך, כפי שאמרתי, אין האפיזודה של וייזר יכולה להתאים. ברור שגב' א. ראתה את האנשים הללו כמעט עד הרגע האחרון או שני הרגעים האחרונים, ודבר זה אינו מתאים, איפוא, כלל לאותם חמשת או ששת הרגעים מן הזמן שנמשכה האפיזודה של וייזר, בהתאם לתיאוריה של חקטגוריה. כעת, ברשותם של השופטים, אני רוצה לעבור לשאלת הגששים.

(הפסקה)


זיהוי המעיל נערך בלא הודעה לרוזנבלט ושלא במעמד הסניגור שלו    🔗

ברשותם של השופטים. סבורני, שהקדמתי משהו בשעה שאמרתי שאני עובר לענין הגששים, כיון שלמעשה עדיין לא דנתי בענין המעיל, ובענין הזיהוי של מעילו של רוזנבלט על־ידי גב' ארל., דבר שהקטגוריה מייחסת לו חשיבות בחיזוק עדותה של גב' ארל., ושחשיבות עוד גדולה מזו מייחסת לו ההגנה, הטוענת שזיהויו של המעיל הוא דבר המוכיח בהחלט ובפירוש את הקשר והקנוניה־של־הונאה בין גב' ארל. ובין איזה אדם אחר או בני־אדם אחרים. ועכשיו אדון בקצרה בשאלת זיהויו של המעיל משתי הבחינות. רצוני להעיר, בכל מדה של מרירות שהיא בגדר ההגיון, על עובדה זו, שזיהויו של המעיל נערך בלא שום הודעה לרוזנבלט, שיהא סניגורו באותו מעמד, ויזכור בית־המשפט שעובדה מענינת היא, שבעוד שלסטבסקי ניתנה אפשרות זו שיהא לו פרקליט בזיהויו, לא ניתנה כאן שום אפשרות כזו לרוזנבלט, וכשבקש מר קייזרמן, עורך דין נודע ודגול, ראיון עם רוזנבלט באותה שעה ממש, שהמשטרה ערכה עליו מצור מכוון ופרשה את מוקשיה, מנעו ממר קייזרמן במפורש את הגישה אל רוזנבלט; אבל ביום זיהויו של המעיל, שהיה בארבעה באוגוסט, היה ידוע לכל, שמר רוזנבלט כבר יוצג אצל השופט החוקר על־ידי חברי המלומד מר קייזרמן, ויוצא, איפוא, שזיהויו זה של המעיל נערך במעמדם של גב' ארל. ומר סטאפורד ושלא במעמדו של אדם המייצג את הנאשם או של הנאשם עצמו. לדעתי, הרי זיהוי זה, אפילו על־פי התיאור שמסר מר סטאפורד, הריהו משולל כל ערך, ומה שיש בו מורה על מה שאני טוען כל הזמן, שגב' ארל. היתה מחפשת אחר נקודות־אחיזה, ואומר לבית־המשפט מפני־מה הריני אומר זאת. עשרת המעילים מונחים על גבי הרצפה. דרך אגב אין להמנע מלהעיר על דרך־הרישול, שבה אורגן כל הדבר הזה. אין שום קאטאלוג של המעילים, אפילו המקום שממנו נלקחו המעילים לא נרשם כדי שההגנה או בית־המשפט, אם יהא רצונו בכך, לא תהא לו האפשרות לראות, עד כמה היה הדבר בלתי־נאות או נאות, או עד כמה היה המבחר דומה למבחר התצלומים שהראה מר רייס. והרי לכם, תשעה מעילים, שהאלהים יודע מנין נלקחו! שמים אותם על גבי הרצפה שלש דרגות ואפשר ארבע דרגות. תחילה היא בודקת את כל המעילים, ובהם גם את המעיל החשוד 13 S.A. מרימה כפי הנראה את כולם, ואינה מצלחת לזהות את מעילו של רוזנבלט, אף על פי שהובאה בסמיכות יתרה אליו ובמגע קרוב. היא רק מרימה אותו ומזהה מעיל אחר, ואומרת, כפי הנראה, שאין היא בטוחה בדבר. אחר היא מרימה ומזהה עוד מעיל אחד, ושוב היא אומרת שאין היא בטוחה בדבר, והריני מפנה את תשומת־הלב אל הדרך של כלאחר־יד ויציאת־ידי־חובה שבו נוגעת באפיזודות אלו רשימתו של סטאפורד על אותה פרוצידורה. אין בה תיאור של המעילים. היא מרימה – אין תיאור – את הראשון. אין תאור של המעיל השני שהיא מרימה; כולם כלולים יחד. ועכשיו דרגה אחרונה, זו ארכה לא פחות מעשרה רגעים: ורק לאחר שעברה רבע שעה האיר לה המזל את פניו, וסבורני, שהדברים שאמרה הם בעלי משמעות. סבורני שרשאי אני לקרוא מתוך הרשימה עצמה: “לאחר שבחנה את המעילים במשך של כעשרה רגעים: הרימה העדה גב' ארל. שנים ואמרה שהם דומים. ואולם היא אמרה שאין היא בטוחה בכך כל עיקר”. וזהו כמעט בדיוק אותו דבר שאירע בשעה שהרימה את מעילו של רוזנבלט. ואולם – כלום יכולים אתם להיות בטוחים בכך, שבשעה שאמרה שהמעילים דומים לא היתה הפסקה קלה שבה אמר סטאפורד “כלום בטוחה את בהחלט”. אבל מתוך דרך זו של יציאת ידי חובה, שבה ניהל סטאפורד אותו זיהוי, מתוך דרך הרישול שבה הזניח את הכתבות בזיהוי שנערך לווייזר, מתוך הערתו “אראה לכם כיצד הייתי מוליך” (אף־על־פי שבלא ספק היתה זו פליטת־פה), מתוך שנשמטו מרשימתו המסיבות המופלאות בענין זיהויו של שניידרמן (וכאן לדעתי לא היה רישול אלא זהירות רשמית רגילה) – רואים, שאפשר היה לו לומר “כלום בטוחה את”. אבל יהא דבר זה כמו שיהא, לאחר 15 רגע היא בוחרת מעיל זה, ובית־המשפט יזכור שדרך מקרה היתה פסת נייר בכיסו, ובצדו הפנימי אות מסחרי אמריקני גלוי לכל עין רואה, וכך היא אומרת, “אני חושבת שזהו המעיל שנקראתי לזהות אותו”. והריני מפנה את תשומת לבו של בית־המשפט לעובדה זו, שבאותה שעה אין הדבר מוחלט – “אני חושבת”, ומלים אלו עולות בחזקן במדה מועטה ביותר על המלים שהשתמשה בהן בענין שני המעילים הראשונים שסופו היה שלילי. אכן בענין זיהויים של שני המעילים הראשונים היו עצם דבריה חזקים בהרבה יותר. החסרתי נקודה אחת שהיא מרובת־חשיבות. הם חזקים בהרבה יותר, אומר אני, מן הנראה על פי רשימותיו של מר סטאפורד. “לסוף הרימה שנים ואמרה, שאלו הם הדומים ביותר”. ודבר זה, מתוך שבחנה את שאר המעילים, פירושו, שהמעיל האחר לא היה מן הדומים ביותר. ועכשיו נראה, שכמה רגעים עברו בין ענין המעיל הראשון לשני, – ואגב מעניין לציין, שבעוד שסטאפורד אומר שהיא אמרה, “אלו היו הדומים ביותר”, הנה הגברת עצמה מכחשת שאמרה שאלו היו דומים מכל בחינה שהיא, – אבל עכשיו נעבור הלאה עד לשיאה של אותה פרוצידורה, בשעה שהיא אומרת “אני חושבת, שזהו המעיל שנקראתי לזהות אותו”. עד כמה שאני זוכר, נראה שלא היתה שום שיחה מיוחדת בין סטאפורד לגב' ארל. בנוגע למה שצריכה היא לעשות. ואחר כך מתרחש דבר מענין, היא אומרת “אני חושבת, שזהו המעיל שנקראתי לזהותו”, ואותה שעה אומר מר סטאפורד “כיצד יודעת את שזהו המעיל? " סבור אני, איפוא, שבשעה שהוא אומר “כיצד יודעת את, שזהו המעיל?” – נניח שעשה זאת בלא צדיה, – הרי בכל אופן העובדה היא שהוא נותן לה רמז, בבהירות גמורה ובלא שום מקום לספקות; בשעה שאתה אומר “כיצד יודעת את”. הדברים מורים, שאכן היא יודעת, ושהכירה את המעיל הנכון. ואותה שעה היא משיבה תשובה מתמיהה זו – “הגודל, הדמות הזיגזגית והפס האדמדם”. היא לא אמרה שום דבר כלל ועיקר בענין הגודל קודם־לכן, וקשה לדמות, כיצד יוכל אדם לקבל איזה מושג מדויק שהוא על גדלו של מעיל באותן המסיבות. ואחר כך אמרה: הדמות הזיגזגית והפס האדמדם. נדון תחילה על הדמות. על פי עניות דעתי אינה זיגזג, ואי אפשר לתאר אותה בזיגזג. באמת הרי זו דמות של “דיאמונד” רגיל. שנית, סבורני, הוכח במלואו על ידי עדותו של פרופ' לוינסון, שמן הנמנע הוא לראות, להבחין דמות דקה כזו בחשכה. אבל עכשיו נעבור אל עצם עיקרה של אותה פרוצידורה, ודבר שבעיני יש בו הוכחה מכרעת “הבחנתי בכך על פי פס אדמדם זה”. פוסח אני על עובדה זו, שהיא לא אמרה אף מלה על פס אדמדם זה קודם לכן. אף לא מלה אחת! על כל פנים היא מתכוונת לומר “הבחנתי בו על פי פס אדמדם זה”, שפירושו “ראיתי את הפס האדמדם על שפת הים”. ועכשיו הנה הבאתי עדות מן הטיב המעולה ביותר, שלא הכחישו אותה כל עיקר וסבורני שאינה ניתנת להכחשה, שמבחינה פיסית מן הנמנע הוא לראות את הצבע האדום בחשכה, ואף באור־ירח בהיר אפילו במרחק של חצי מטר, ועדות זו הקטיגוריה לא ערערה עליה ברצינות משום בחינה, חוץ מאשר בסברה המופרכת ביותר, אומר אני, בענין עננים ורודים בשמים! נניח שעדות זו שרירה, והיא שרירה, נניח שאין אתה יכול לראות צבע אדום זה בחשכה, כלום אין דבר זה מורה שהיא זיהתה את המעיל על פי דבר שלא ראתה אותו מעולם, ואם כך הוא מהי המסקנה שיכול איזה בית־משפט שהוא להגיע אליה בדרך ההגיון, זולת מסקנה זו, שאמרו לה מראש, שמעיל זה הוא בעל פסים אדומים, והיא היתה מחפשת אחר מעיל בעל פסים אדומים, וזיהתה אותו על פי כך. הטעמים שמתוכם זיהתה אותו הם, בלא ספק, אמתיים בהחלט. “יודעת אני שזהו המעיל, שאמרו לי לזהותו, כיון שאמרו לי לחפש אחר פסים אדומים”. זו, אומר אני, היתה כוונתה. וסיוע נוסף לתיאוריה זו, אם זקוקה היא לסיוע, נמצא בעובדה זו, שתמונותיו של רוזנבלט שהיו במעיל זה, – שהוחרמו על־ידי האינספקטור רוזנשטיין, ונמסרו על ידיו רשמית לאחד מן הקצינים הממונים על משפט זה – נעלמו, ויש לשער שהן מונחות להן בשלוה באותו כלי מסתורי הכולל את הראפורט של שרמייסטר, את הראפורט של הגשש, ואת ההודעה, שנגבתה, לדבריו של מר רייס, מפי זעבלאוי. כלום אין זה דבר בעל משמעות, שהתמונה שנעלמה היא של בעל המעיל, ואומר אני שמשנקבעה עובדה זו, הרי כאן לא רק ענין של אי־אמת מצדה של גב' ארל. אלא ענין של הונאה מפורשת ללא נקיפת־לב. בענין מסוג זה ובארץ דוגמת זו, יכול אדם לחשוב, שהיה צורך בסודיות הרמטית ביותר בשמירתו של המעיל כדי למנוע את הקרותן של תאונות, כיון שתאונות תקרינה ותקרינה. והיכן היה אותו מעיל? נעול בבטחון בארון־הברזל של מר רייס או של מר מק־קונל, שהרי יש לשער שיש שם ארון ברזל? לא, ברשותכם, הריהו מתגולל על גבי ארון הברזל או הארץ סתם בתחנת המשטרה של תל־אביב, נתון לראיה לכל ונתון לכל המסתובב שם להכירו – ויש לנו עדות מפורשת, אם ננסח זאת בדרך כוללת, שנציגיה של מפא”י ואנשים שהיו מתהלכים עם גב' א. היה להם דבר שאפשר לכנותו: כניסה־חפשית למשרד זה. כלום יכול היה להיות דבר מניח את הדעת פחות ועלוב יותר? כלום יכול היה להיות דבר מחושב יותר על מנת שיתאים אל התיאוריה הזעומה ביותר, שאין לבי נוקפני לומר, שהיא ההסבר האחד והבירור היחידי לכל מה שאירע. ועכשיו, ברשותם של כבוד השופטים, הריני עובר לשאלת הגששים.


דבר סתום הוא, אם היה הכתם כתם דם, שלא נערכה שום בדיקה כימית    🔗

השאלה הראשונה שיש להחליט עליה, היא אם יש עדות בכלל, שהמקום שמשם התחילו הגששים, היה באמת המקום הממשי האמתי של הפשע ואם העקבות שנראו בחול, או מקצתם היו עקבות של המתנפלים. בקשר עם ענין זה, מתחיל הכל מן הכתם האדום, שאומרים עליו שהוא דמו של ד“ר א. כלום אין זה מוזר וגם בלתי־ניתן־לבאור, שאם כתם אדום זה היה באמת דם, וביחוד בשים לב לעובדה, שבמקום נמצא מספר גדול של קצינים גבוהים, לא מצא גם אחד מהם לנכון לקחת ממנו לשם אנאליזה כימית. כלום אין זה משונה? הנקודה הבאה. כפי שכבר הראיתי לבית־המשפט על פי הדוגמה שהוצגה כאן, היא שקיים בשפת־ים זו עשב־ים שאת כתמו אפשר לחשוב בטעות כדם. אבל דבר מצ­­חיק אחד מסיר לגמרי כל סברה אפשרית שדם זה יכול היה להיות דמו של ד”ר ארלוזורוב. קודם־כל אומר אבו־רגאיג בבטחה, שנקודה זו היתה במרחק של 15 מטר; אפשר אני טועה, בכל אופן חושב אני, שאבו־רגאיג קובע את עקבות האשה במרחק של 10 מטרים מן הים, וברשותכם, מכתם הדם (רשימות כבודו עמ' 62) נמצא, איפוא, שלדברי הגשש, היו הכתם האדום והעקבות במרחק רב ביותר מן הים. דעתי היא, שדבר זה אי־אפשרי הוא, גם בנוגע לעקבות וגם בנוגע לכתם האדום, מטעמים אלה: ראשית, בהתאם לעדותו של ד“ר זלוציסטי ובהתאם לעדותו של זליבנסקי, שאין עדותו של ד”ר אלוטין מערערת אותה בשום פנים, או סותרת אותה או פוגעת בה, טפה זו לא יכולה היתה לזרום מפצע ממין זה, וככל אופן בטוח הדבר, שלא חדרה דרך הבגדים, כפי שאפשר להווכח. אתם מקבלים, איפוא, שתי עובדות אלו: שאין שום עדות שהכתם האדום היה דם, או מן הדם שזרם או שנמצא שם, אלא עדות, שאין לחשוב שהיה שם דם. אין שום עדות שכתם אדום זה היה דמו של ד“ר ארל. בלא לומר שום דבר על העדות הבלתי מתאימה בדבר המרחק, ובשאלת המרחק הייתי מזכיר לבית־המשפט דבר זה: גב' ארל. אמרה, שהם הלכו לא רק על גבי החול הקשה והלח בקרבת הים, אלא במרחק של מטר וחצי. ווייזר אמר, שד”ר ארל. שכב באופן מקביל לים, במרחק של מטר או מטר וחצי. אם דבר זה הוא, איפוא, אמת, או קרוב לאמת, הרי נמצא שאין דברי הגשש, שאמר “העקבות שראיתי היו בערך במרחק של 10 מטר מן הים”, יכולים להיות מכוונים לעקבותיהם של הד"ר ארל. ואשתו בזמן שנתקפו.


מדוע כל עצם בסיסה של עדות הגשש הוא כוזב    🔗

וכעת, ברשותו של בית־המשפט, אין הדבר מסתיים בזה ואי־אפשר שיסתיים בזה. בהתאם לעדותו של גופר, לא באו הוא והגשש ולא התחילו בגישוש פעיל אלא בשעה רבע לפני שתים, בערך. לפי עדותו של המומחה בעניני גאות־הים קפיטן פודולי, רמת הגאות בשעה 12.30 בלילה צריכה להיות בערך כרמתה ב־9.30 לפנה“צ, נמצא, איפוא, שבשעה רבע לפני שתים, או בערך כך, בשעה שהגשש התחיל בעבודתו בהתאם להתרחבות האופקית של הגאות, היו העקבות של אנשים בתחום של מטר וחצי, או בערך כך, נמחקות לגמרי על־ידי הגאות. ויש דבר נוסף המוכיח שכל הבסיס של עדותו של הגשש הוא מזויף: עובדה בעלת משמעות יתרה, קטנה מאד, אבל, לדעתי, מנפצת ומכרעת. על־כל־פנים, כדי שתועיל עדותו של הגשש משהו, הרי דרושה מדה הגיונית של עקיבות ביחס לעובדות. העובדות הן, לדברי גב' ארל., שמס. 1 היה עומד וגבו מופנה לים, עקביו לצד הים ואצבעות רגליו לצד ההר, כעוד שמס' 2 היה עומד ממול לארלוזורובים. בהתאם לעדותו של רגאיג היו שני מיני עקבות ממול לעקבות של גבר ואשה. אחר כך אדון בדבר, אם בכלל היו עקבות, אבל כלום אין זה ברור בהחלט, שעדות זו לא רק שאינה מתאמת אלא סותרת בפירוש את הגרסה של גב' ארל.? אי־אפשר לכם לצאת מזה. אבל יש עובדה נוספת, שלדעתי היא יוצאת מגדר הרגיל וחשובה לא פחות מזה. כל הסיפור על עקבותיהם של שני האנשים בחול, מבוסס על עדותו של רגאיג עצמו, שלא מצאה שום סיוע. כלום אין זה דבר בעל־משמעות, שבמקרה ממין זה, בשעה שאדם חשוב כל־כך נורה באופן מסתורי כל־כך, ובשעה שכל הקצינים הגבוהים שהיתה להם שהות לכך, באו למקום, אין ביכלתה של הקטיגוריה להביא אף אדם אחד, חוץ מגשש זה, האומר שראה את עקבות שני האנשים חוץ מן העקבות של גבר ואשה. עקבות הגבר והאשה מסתייעת עד לנקודה ידועה ע”י מר גופר, אך גופר אמר בפירוש, שלא ראה שום דבר אחר, והגשש אמר בבטחה, שהראה אותם לגופר. כלום אין הפתרון והבאור האמתיים הם, שהגשש משביח את עדותו לטובת המשפט החשוב הזה; ויש עדות של מסבות, אפשר בעלת אופי שלילי, כדי לתמוך בסברה עוינת זו: אם הגששים הללו היו באמת במקום העקבות המקוריים, היה זה הקטע החשוב ביותר של העדות בכל המשפט החשוב הזה. מפני־מה, איפוא, לא השתדלו כלל לקבל יצוקי־גבס מעקבות מיוחדים אלו? אני יכול להניח רק סבה אחת, מפני מה לא נעשה הדבר: לא היו שם עקבות. כלום יש לכם באור אחר? עוד דבר: שום אדם חוץ מן הגשש, אינו נותן שום עדות על אדם שנפל. כאן בבית־המשפט אמר, שראה סימנים של אדם שנפל, אבל אמר שזה היה בדיוק במרחק שוה מן הים ומן ההר, וא“א, איפוא, שזה היה ד”ר ארל. אבל בזה סותרת אותו לגמרי עדותו של שרמייסטר, ששרטט מפה של המקום שהאדם נפל שם, וזו מוכיחה שהמצב של האדם שנפל, היה כפי שהראו לו, של אחד מן המתנפלים עצמם, שכן היה קרוב מאד להר. אני טוען, איפוא, שאין עדות אפילו קלה שבקלות, שכתם הדם או העקבות, כביכול, שמשם התחיל כל הגישוש, היה להם קשר כל שהוא אל הרצח עצמו.

כעת נדון בדבר העקבות שבקרבת הגבעה, ונראה מה קרה באמת. אני טוען, שהדבר ברור מאד, שהגשש אבו־רגאיג עשה שני נסיונות נבדלים ומיוחדים. לפי עדותו של פרידלנדר, שעבר על פניו בראשונה, הוא בא מצפון ששם הועמד מלקובסקי, עלה, הלך אחר עקבותיו של פרידלנדר, הגיע לדיר, חזר והתחיל לחפש מחדש בצפון. מענינת העובדה שאבו־רגאיג מכחיש את כל זה, ומצד שני עדות זו נתמכת באופן מלא ע"י עדותו של שרמייסטר. אם יש לכם, איפוא, שתי הגרסות הללו, נמצא שהלך אחר עקבותיו של פרידלנדר בשעה שעשה את נסיונו הבלתי מוצלח על ההר. יש, איפוא, שני חלקים שלמים של גישוש.


“מסביב לשיחי התות”    🔗

אנו מגיעים כעת לפרק של משפט זה, שאנו יכולים לכנותו בשם “סביב שיח התות”, כלומר הסיור בכרם. צריך הייתי להזכיר לבית־המשפט שלא בלבד שאבו־רגאיג לא נתמך ע“י אבו־רוז בשאלת האדם שנפל, אלא שאבו־רוז אומר, שלא היו שום סימנים של אדם שנפל, ומעולם לא ראה סימנים כאלה ולא התחיל בגישוש מן המקום שהאדם נפל בו, משום שהיו שם עקבות של שוטרים ונעל־אשה, כפי הנראה עקבותיה של גב' ארל. כעת נעבור אל ענין הכרם. אני מבקש מבית־המשפט לבחון את הדרך המסומנת באופן מוחלט במפת הארוויטש, שאבו־רגאיג הראה למר שיטריט והלה אישר אותה. התיאוריה של הקטיגוריה היא, שזוהי הדרך שבה הלכו הרוצחים. אני טוען, שמסקירה ראשונה, אי־אפשר שתהא תיאוריה דמיונית או מגוחכת מזו. התיאוריה של הקטיגוריה היא, שבמקום־החבור של דרך־האדנים ושדרות הקה”ק חיכתה מכונית לאנשים אלה. אבל מזה יוצא שבמקום לברוח בדרך ישרה הלכו אנשים אלה, מפני סבות בלתי־ידועות, בדרך עקיפים. ולא זו בלבד שהם הלכו בדרר עקיפים, אלא שבהתאם לעדותו של הגשש, עובר אחד האנשים, אם לא שניהם, דרך אחת מן הסוכות וכולם עוברים על ידה. אם תעיינו בעובדות אלו בלבד, מספיקות הן לדעתי, לגמרי כדי לפסול ולהרוס את התיאוריה שהעקבות שסביב הכרם, היו עקבותיהם של הרוצחים. ואנו מתקדמים באופן ניכר בבירורה של השאלה, מה היו העקבות, כשאנו שומעים את עדותו של פלדמן בדבר תנועותיו שלו והתנועות של חבריו. זכרו נא שהעיד שאחר חיפושים בבית הקברות המושלמי עפ“י ההוראות, ביחד עם פרידמן ולוריה וכלבו, יצא מבית הקברות בקצהו המערבי, בקרבת המקום שהסלע מופנה לצד הים. ושהוא וחבריו, בשעה שמלאו את חובתם לחפש בכרם הלכו בדרך זיגזגית, ובית־המשפט יזכור שהגשש הלך בדרך הזיגזגית שהשוטרים הלכו ביחד, אחד מהם או יותר יחד עם הכלב, דרך הסוכה, שהם הלכו צפונה ושחפושיו של הגשש נעשו בכיוון לצפון. ותסכימו עמי, שזהו דבר יוצא מגדר הרגיל ביותר, שאנשים שכוון בריחתם הוא דרומית־מזרחית, ילכו 180 מטר לצפון, כפי עדותו של הארוויטש בקשר עם מצבה של הסוכה ל. ומפני מה ירוצו בורחים בדרך זיגזגית אף אם הם הולכים צפונה? לעומת זה, אפשר להבין והגיוני הוא, ששוטרים יחפשו בהליכה של זיגזוג, שהרי הם מחפשים דבר־מה. ויש לכם עדותו המוחלטת של פלדמן, שהלך בדרך שהיא בערך אותה הדרך המתוארת ע”י הגששים. יתר על כן לסוף בא, הוא וחבריו לתחילתה של דרך־העץ. וכך צריך הייתי לחשוב, אף אם היה לפניכם רק דבר זה, שזה בלבד מספיק להרוס כל תיאוריה שנתקבלה באופן רציני על־ידי הקטינוריה, שהעקבות מסביב לכרם היו למעשה עקבותיהם של הרוצחים. אבל הדבר לא נגמר בזה.

יש עדות מפורשת, לדעתי שפלדמן הלך עם כלבו, ושהכלב נכנס אל הסוכה. יש עדות מפורשת, שהגשש העיר בפרק זה או אחר על קיומו של כלב, וחושבני, שאפילו הודה בעדותו כאן, שראה את עקבותיו של כלב. אבל אין ספק, שעדות זו מסתייעת ע“י עדותו של השוטר קאמפ (עד הסניגוריה), שאמר שהגשש אמר לו, שעקבות הרוצחים הם של גבר, אשה וכלב. הגשש מכחיש, שאמר זאת לקאמף, אבל טוען אני שאין שום טעם לכך, שלא תתקבל עדותו של קאמף בנקודה זו. אבל גם בזה עוד לא נסתיים הדבר. בהתאם לעדותו של פלדמן, הוא שם לב בפירוש לעובדה זו, כשעבר בפעם השניה עם הגשש, מאחר שבא לכלל דעה מוחלטת שהעקבות הם שלו ושל חבריו, ובאמצעותו של לוריה הסב בפירוש את תשומת לבו של הגשש לנקודה זו. ויכול אני להגיד שבמידת־מה נתאשרה עדות זו ע”י עדותו של הגשש עצמו, משום שאבו־רגאיג אומר (אני קורא מן הרשימות הסטנוגראפיות): “הלכתי בדרך זיגזגית בכרם”, וחושבני ששרמייסטר מציין שוב שהלכו בדרך זיגזגית ועברו דרך הסוכה השניה. מענין הדבר, שבהתאם לדברי הגשש עצמו אבד את העקבות בראש ההר. ולדעתי הרי זה סיוע של מסבות חזק מאד, שהעקבות נכנסו בסוכה השניה ועזבוה בלא להיפסק (עמ' 20 ברשימה הסטנוגראפית מן ה־30 באפריל)… ולהלן “ראיתי עקבות של כלב בכרם”… נקח־נא כעת נקודה זו של עקבות הרוצחים העוברים דרך הסוכה, כפי עדותו של הגשש, – מה יכולה היתה להיות הסיבה, שבורחים יעברו דרך אחת מן הסוכות הללו. הרי זה הזיוני, מגוחך. לעומת זה קל מאד לבאר, מפני־מה מחפשת קבוצה של שוטרים במקום שאנשים יכולים להתחבא שם; יכולים הם לחפש ולסייר בסוכות, ואמנם כך עשו. ואין הדבר מסתיים בזה. קיימת עדות מפורטת נוספת מן המין החזק ביותר, שהעקבות שהגששים הלכו אחריהם בהתמדה מרובה כל כך מסביב לכרם, היו עקבותיהם של השו­טרים, ואגיד לבית המשפט מפני־מה. העדות היא, שבאחד מן העקבות הללו נמצאו סימנים של שרשרת־דרבן ואין שום סברה, שלנעליו של רוזנבלאט היו שרשרות של דרבנות. מגוחך לשער – ואיני חושב שגרסו דבר כזה – שסטבסקי, שאומרים עליו שמהר במכונית, או שרוזנבלט מכפר־סבא, הזדיינו בשר­שרות של דרבנות. אין לנעליהם שרשרות של דרבנות, ואילו לשוטרים יש שרשרות כאלו, והוכחתי את הדבר. כלום אין זה גלוי לעין ממש, ששרשרות־הדרבנות שראו הגששים היו שרש­רות הדרבנות של שוטרים. ואין שום שאלה שלא היו שרשרות של דרבנות, שהרי יזכור בית המשפט שבגמר החקירה הנוספת של הגשש ע“י התובע הכללי, נחקר בזהירות מרובה על נקודה זו על ידי היו”ר המלומד, וכתוצאה מכך הודיע הגשש באופן מדויק וברור ביותר, שראה פעמים רבות בכרם שרשרות של דרבנות. ואם מותר לי להגיד כך, יש עוד סיבה, מפני מה הדבר ברור ביותר שאותן שרשרות הדרבנות היו שרשרות של שוט­רים, והיא – הפוליטיקה המיוחדת של שתיקה וזהירות מצד המשטרה בקשר עם זה. בית המשפט יזכור בקשר עם זה, שאבו־רגאיג היה בטוח שאלה הם סימנים של שרשרות־דרבנות, גם כשהעיד כאן וגם בהודעה המוקדמת שנתן ביולי. בית־המשפט יזכור גם שאבו־רוז, שהוא – אם מותר לי להתבטא כך – בעל דעה רשמית יותר מאבו־רגאיג, הכחיש כאן את הענין של שרשרות־הדרבנות, אלא שהוכחתי שביולי מסר לרושדי את הודעתו המיוחדת לשאלת שרשרות־הדרבנות, והסבתי את תשומת־הלב אל הנקודה, שחלק זה בתעודה מוכיח בהחלט שאדם זה, לא היה רוזנבלאט. כלום אין זה חשוב, שלפי עדותו של טננבאום, נצטוה אבו־רוז ע“י מר פאראדי רק להשיב על השאלות שתוצגנה לפניו, בשעת שילך להעיד? כלום אין זה דבר בעל־משמעות של­דברי טננבאום, היה אבו־רוז צריך להעיד באחד מן הימים, אבל לא נקרא באותו יום? וכלום אף זה אינו דבר בעל־משמעות שאותם הדברים דוקה הוצאו מפי עדי הקטיגוריה ע”י הסנגו­ריה, שהוציאה אותם בצבת, כביכול, כלומר בעזרת פקודתו של השופט המלומד. כלום אין זה בעל משמעות, שאף־על־פי שנק­רא אבו־רוז ע"י הקטיגוריה אחר שנאסר רוזנבלאט, לא שאלו אותו אפילו מלה אחת על עקבות של שרשרות־הדרבנות, ואפילו לא שאלו אותו, אם היו סוליות שלמות לנעליו של הנמוך משני האנשים. כלום אין ללמוד מתוך זה, שהיו כאן דברי עדות (וכנראה שהיתה זו עדות־אמת) מפי אחד מעדי הקטיגוריה, שהיה בהם למעשה משום סיוע לסניגוריה, והמשטרה התאמצה במיוחד למנוע, שעדות זו תגיע לאזני הסניגוריה או לאזני השופטים. יש עוד דברי־עדות הבאים לחזק את הרושם, ואלה הם. הקצין טננבאום, אחד מעדי הקטיגוריה, העיד על שיחה בין הגשש ומר פרדיי, שהיה נוכח בה. הגשש אמר, שבנעליו של הקטן שבשני האנשים היו ברזלים בסוליתן, וידוע שברזלים על סוליות הוא דבר יוצא מגדר הרגיל. יש עדות, שהם מצויים על נעלים של השוטרים, וכשהעיר אבו־רוז על כך, השתדל מר פרדיי להוציא מחשבה זו מלבו, אם מותר לי להשתמש בבטוי זה, ואמר: “אתה ערבבת בינו ובין אחד מן השוטרים; אין זו אלא טעות”. וכי רצוי, שהקצין העליון יאמר למומחה שזה טעה, ויפסיק את עדותו על מה שהוא זוכר, ואף־על־פי־כן יהא לדבריו תוקף ורושם. והיה לי להזכיר עוד דבר אחד, אף אם נניח את השאלה, אם העקבות בכרם היו עקבותיהם של הרוצחים, אף אם נשער, שהם היו עקבותיו על הרוצח, ברור כשמש, שלא היו אלה עקבות של הנעלים שאומרים שנעל רוזנבלט, מפני שלדברי הגשש, היו סוליות שלמות ושרשרות־דרבנות בעקבותיו של הנמוך שבשני האנ­שים. נעלי רוזנבלט יש להן חצאי־סוליות, ולפיכך אני מציע שידחו השופטים את התיאוריה הדמיונית של הקטיגוריה, אבל אף אם יקבלו אותה עד כמה שהיא נוגעת לנקודה זו, ייצא רוזנבלט זכאי לגמרי, מפני ששני הגששים אמרו בפרוש, שלנעלים היו סוליות שלמות.


התיאוריה של המכונית    🔗

ועכשיו אעבור לפרשה הבאה של ספור הקטיגוריה, היא הפרשה של כביש־העץ. עקבנו כמובן, את צעדיה של קבוצת השוטרים עד לתחילתו של כביש־העץ, אף על־פי־כן אומרת הקטגוריה שהתוקפים המשיכו את דרכם על כביש־העץ בריצה, כדי למצוא איזו מכונית שהיתה מחכה להם בקצהו. אין לנו עדות, שהם רצו; לפי עדותו של הגשש, רק הלכו במהירות; לדברי אבא כהן, שמע אנשים רצים. השאלה הראשונה היא, איפוא, כלום יש עדות, שעקבות אלה היו עקבות הרוצחים? הוא אמר כאן, שהלכו שם אנשים אחרים קודם לכן. איני בטוח שאמר, ששמע אנשים אחרים רצים, אבל אני מציע את הסברה הבאה. אם יסתכלו השופטים במפה זו, יראו, שיש כאן דרך ומשני צדדיה מרצפות של בטון; הדרך מוליכה משפת־הים סמוך לבית החרושת לעורות ועד קרן ביתו של אבא כהן, ואני נוטל רשות לומר, שיתכן, שאם שמע אבא כהן קול של צעדים, היו אלה צעדי האנשים שרצו על גבי מר­צפות הביטון באותה דרך. ורחוק מאד להניח שאותו אדם שסבל יסורים של מחוש שנים יכול היה להבדיל בין קול הצ­עדים על כביש־העץ וקול צעדים על מרצפת הביטון ומסתבר יפה, שמיד לאחר הרצח היו כל מיני אנשים רצים ובאים משפת הים כדי לעורר אחרים ולקרוא לעזרה. ועוד, אם היו אנשים שהלכו דרך כביש־העץ, אפשר שהגיעו לשם בשביל, או שעלו לבית הקברות בדרך המוליכה לסומיל עד פנת הרחוב ופנו ימינה אח"כ, אך לפי דעתי נרחיק ללכת יותר מדי, אם נאמר בודאות, שאנשים ידועים רצו או לא רצו. מכל מקום הוסכם כתוצאה משאלתו של השופט פלנקט, שכמה אנשים עברו בכביש העץ באותו לילה, אך יהא הדבר איך שיהא, ברור מתוך עדותו של הגשש, שלכל הפחות אחד מן האנשים שעברו בכביש־העץ ודאי שלא היה רוזנבלט, משום הסוליה השלמה, שעקבותיה היו ניכרים לכל ארכו של כביש־העץ. עכשיו נעיין בשאלת המכונית. אף אם תניחו, שהיתה שם, הרי אין הדבר מתאים לשאר העובדות, שכן, לדעתה של הקטגוריה, הבורחים עזבו את ביתו של אבא כהן ב־11 בערך, ולדבריו של עד הסניגוריה, היתה מטתו של סטבסקי תפוסה ב־11 או ב־11.30 בערך (אח"כ אטפל בשאלת הזמן ובשאלת השעה 11.50 כשהיתה כפי שנאמר כאן לפי הטענה, מטתו של סטבסקי תפוסה). ואף אם היתה השעה 11.50, קשה מאד לאדם לעזוב את המקום ההוא, הנמצא בקצה הצפוני־המערבי של תל־אביב ולשכב בהרחבת־הדעת במטה במלון תורג’מן רגעים אחדים לפני חצות. אבל יהא הדבר איך שיהא, מה היא למעשה, העדות בנוגע לאותה המכונית. סבורני, שאמרו כאן, שלא ראו על כביש העץ אלא שני גלגלים, זה כנגד זה. אפשר, שהיה שם אופנוע. אבל אם נניח, שאבא כהן שמע קול מכונית, ואף היתה שם מכונית באותה שעה בערך, כלום יש לראות בזה דבר חשוד ביותר או יוצא מגדר הרגיל? קופרשטיין העיר עדות ברורה, שלא נתערערה על־ידי חקירת העד אף במשהו, שהירקון הוא מקום של טיולים חביב על אוהבי חגיגות וספורט בלילי שבתות ובאותה שעה הדרך היחידה להגיע לשם היתה לעבור את קרן ביתו של אבא כהן, וכמו שכבר אמרתי היתה תנועה מרובה של אופנועים ומכוניות המובילים זוגות לירקון וחזרה. והנה לכם הסבר מתקבל על הדעת ובלתי־חשוד כלל למציאותה של מכונית באותו מקום ובאותה שעה, אם באמת היתה שם מכונית. ואמנם, מענין שלא שמע אבא כהן את המכונית כשהיא מתקרבת, והוא הדין באופנוע. איני יודע, איזו חשיבות מייחסת הקטיגוריה לאופנוע. התובע הכללי המלומד לא העיר בנאום הסיכום שלו שום הערה בעניין זה, ואולם סבור אני שאין בכך שום דבר שאינו בגדר הרגיל שאופנוע בא לשם וחזר.

נוסף על כך, חוזר אני לענין השוטרים שסבבו בכרם והגשש טעה בהם וחשב את עקבותיהם לעקבות הרוצחים, הרי דבר שיש בו ענין הוא שפלדמן העיד שבנעליו היו עקבי גומי וסוליות חצאיות, דבר שהוא מתאים בדרך נפלית ביותר עם התיאור שתיאר הגשש את עקבותיו של הגדול.

סבור אני שיש עוד דבר אחד בעדותו של פלדמן, שמן הראוי להזכירו ולהעיר עליו. הוא מוסר פרטים מלאים ומפורטים בענין הכלב וחתיכה הקרש, וביחוד על התקרית שאירעה באחת מן הסוכות; ועכשיו הנה נכון הדבר שתחילה לא נראה זכרונו של פרימן2 מדוייק כל כך כזכרונם של השאר, היה מעורפל במקצת; אבל מה שלא הצלחתי אני להעלות בחקירתי, הואיל לספק על ידי חקירת השתי וערב שלו התובע הכללי המלומד, שבירר בחקירתו שהיה שם כלב, והרי סופו של הדבר, אבל מסקנתו של פלדמן, מבררת את הכל באופן מלא (עמ' 226 ברשימות של השופטים) “אמרת לנו קודם־לכן, שהיה לך הרושם….” כבוד השופט יזכור, שפלדמן נחקר חקירה חמורה ע"י התובע הכללי המלומד בנוגע לשאלה, למה לא הודיע על הדבר, ופלדמן השיב, שלא עשה זאת בשל האוירה הקדחתנית ששררה באותה שעה; אבל מכל מקום הזכיר את הדבר לספקטור ולגופר, וגם שמעו ממנו הודעה לאחר זמן. שום אדם לא השיג על נאמנותו של פלדמן. בכל פעם היה חוזר על דבריו, ואני נוטל רשות לומר, שדבריו, כפי שנאמרו בעדותו, נכונים בהחלט, הכל נכון: הדרך הבלתי־רגילה, העובדה שהגששים ראו את הכלב, העובדה שכלבו היה שם, העובדה שהגששים נכנסו לסוכה, והעובדה שקבוצתו נכנסה לסוכה, ושכל האנשים הללו היו שרשרות של דרבנות בנעליהם.


במזיד היסו וטשטשו    🔗

ועכשיו רצוני לעבור לפרשה חשובה אחרת של משפט זה, והיא נוכחותם של הגששים בחצר בית־הסוהר בשעת זהויו של סטבסקי ע"י גב' ארל., ואני מיחס לה חשיבות משתי בחינות, עד כמה שהיא מוכיחה, ששני הגששים ראו והמשטרה נתנה להם את ההזדמנות לראות, את עקבותיו של סטבסקי קודם שנערך זיהוי העקבות על שפת הים ב־20 ליוני, מה ששולל לגמרי את ערכו של הזהוי שנערך למחר, אך אני רוצה להרחיק לכת. אם יעלה בידי להביא ראיה או להוכיח לשופטים, שבאותו לילה נערך בחצר מעין מפקד־חול כדי לראות, או למצוא מבין השאר את עקבות הנאשם, – העובדה שאין ספרי־המשטרה מזכירים את הדבר כלל, היא עובדה שהיה למשטרה לבאר אותה, אבל לא בארה אותה, ומתוך זה יש להסיק בהחלט (אם נערך מפקד זה), שרוצים לכסות על הדבר ולטשטשו בכוונה.

ועכשיו ברשותם של השופטים, נמשיך את הענין. כבוד השופט זוכר בודאי, שלדברי סטבסקי נתעכב זמן מרובה במשרד של התחנה המחוזית לכפרים בקסרקטים של המשטרה; כמו־כן אמר שנכנסו הגששים ויכלו לראות אותו. מסייעת לכך גם עדותו של השוטר מיפו אשר גסר שאמר “הייתי שם וראיתי את סטבסקי וראיתי את הגשש.” כלום אין הדבר מענין שפקידי המשטרה הא“י – במקום לדרוש בכל תוקף שהגשש יבודד לגמרי, הרשו לו להכנס ולראות את סטבסקי. זוהי נקודה אחת. אין לתמוה, שאבו רוז הכחיש את הדבר בפירוש. אין לראות בזה אלא העמדה הרשמית הרגילה. ועכשיו נעבור לפרשה השניה של הזהוי שנערך בתוך חדר שדלתו, אם היתה בו דלת, היתה פתוחה לרוחה, באופן שכל הרוצה יכול להציץ לתוכו. אחר־כך הוצאו הנפקדים ונצטוו לעשות נסיונות־הליכה ידועים, כשהגששים סמוכים להם, ואני רוצה להזכיר את השופטים, שהגששים, וביחוד רגאיג, אמרו בברור ובפרוש, שראו את סטבסקי באותה שעת דוקה. ועור אזכיר את השופטים, שרגאיג הודה בעובדה החשובה, שאם יסתכל באדם כשזה הולך, יוכל למצוא את עקבותיו של אותו אדם בין שאר העקבות לאחר זמן מועט. השופטים זוכרים, ודאי, שכששאלתי אותו על הדבר, השיב לי בחיוב. ואח”כ, לאחר שיצאו אל החצר, היו שם הגששים, וה­עומדים לזהוי נצטוו ללכת לפני גב' ארל. ואם נניח לשעה את השאלה של זיהוי הקולות, שבה אטפל להלן, נערך בפירוש עוד זיהוי על החול, שהשתתפו בו 4 או 5 אנשים, יש סמוכים לדבר, שהם למעלה מכל ספק. ראשית כל, העיד מר רייס שנתן הוראות למק־קונל “להמשיך בזהוי של העקבות”. מר רייס אמר למק־קונל באותו יום 30 ביוני אחה“צ להמשיך בזהוי של העקבות. שנית, העיד מר סטאפורד, שמסר את סטבסקי בידי מר פאראדיי. אבל חשובה מזה עדותה של גב' ארל בעצמה, שבקשה מאותם 4 או 5 האנשים ללכת. שנערך הזיהוי על גבי החול, זה ברור במלואו מתוך עדותו של רגאיג. העמדה ברורה בהחלט מתוך עדותו של אבו רוז, כבוד השופטים (עמ' 38 של פרטי־כל מיום 30 באפריל). “בנוגע לעקבות שראיתי….” ומשום כך סבורני, ששני דברים ברורים בהחלט מתוך עדותו של הגשש עצמו: שנערך אותו זהוי, ושאם תעיינו באותו חלק מעדותו, שבו הוא מספר איך היה מסתכל בעקבות של האנשים, כנראה, כדי למצוא איזה דמוי הנה אעפ”י שהחול לא היה שלם על כל פנים היה מועיל קצת. וחושבני, ש[…]3 מעיד, שסטאפורד היה שם, וכן שהיו שם שיף ופאראדיי (עמ' 28 של הרשימות הסטנוגראפיות על עדותו של רגאיג). “לאחר שגמרו ללכת…”. ויש עוד נקודה אחרת, והיא עדותו המענינת של הגשש עצמו, שבאחת מפרשיות הזיהוי לפי הנראה עד כמה שיכולתי לברר, לאחר הזהוי, הזהוי הגדול וקודם הזהוי של 4 או 5 האנשים הנבחרים, שהשתתף בו סטבסקי, הרים הגשש את רגלי האנשים, כאילו היו רגלי סוסים, והשופטים זוכרים, ודאי, כיצד הראה את הדבר בבית־משפט זה, והרי שמעתם עליו מפי הגשש עצמו, וקשה לתאר מעשה מוזר מזה. חוץ מזה, לדבריו של אחד מן הגששים, היו שם, כנראה, גם קצינים (עמ' 32) “כלום הרים אחד מכם את רגלי…” ולפי דעתי, דבר מבדח ביותר הוא, שבזיהוי שעלול להביא לידי משפט בדיני נפשות, ושרצו לזהות בו את הרגלים, הניחו לגששים לעשות מעשה כזה. סבורני, שאחד מן הגששים אמר, שהיה מסתכל בעקבות, ואילו ראה אותו אחד מן הקצינים, היו מכים אותו מכות־רצח. דבר זה מראה על נאמנות מושכת את הלב לגבי המשטרה הא“י. אבל הוא מוכיח גם כן, שהיה בדעתו לרמות. ואין הדבר נגמר בזה. שמענו עדות נוספת מפי דיאמנד, שטיין, גוטמן, בוכמן וצבי הולצר, שאמנם נערך אותו זיהוי על החול, ושהקצינים היו נוכחים באותה שעה, ולפי דעתי עדותם של כל הנוכחים מתרכזת בשיף, ואף סטבסקי העיר על כך. נעקוב אחר הענין צעד אחר צעד אם נערך אותו זיהוי על החול – ואת זה מוכיחה, קודם־כל, עדותו של סטבסקי, ואח”כ עדותם של הולצר, בוכמן, גוטמן והגשש, שבודאי צריך היה לדעת זאת, – למה זה לא נזכר הדבר כלל בפרטי־כלים הרשמיים ובתיקים על אותו זהוי? לפי דעתי הסבה האחת והיחידה היא, שהחליטו שאין רצוי להזכירו, מפני שהיה בו משהו שלא כשורה ושלא כחוק ואני מפנה את תשומת לבם של השופטים לדבריו של הולצר או של אחד מהם בנוגע לפאראדיי, שזכרונו היה רופף בענין זה (עדותו של השוטר הא"י הולצר). נראה, שלקח מר פאראדיי חלק פעיל מאד בזיהוי בלתי־רגיל זה. (עדותו של הולצר, עמ' 4) “לאחר שהלכו..” אם נכון הדבר, אין לכם מעשה שלא כשורה ושלא כחוק יותר מזה.

השופט; אתה מבקש מן השופטים, שיאמינו לגירסתו של הולצר דוקה בענין זה? ברור, שאין אנו יכולים להאמין לכל הגירסות שלפנינו.

מר ס.: הגרסות שונות זו מזו שנוי עקרי.

השופט: כן הדבר, אבל איזו מהן אתה מבקש מאתנו שנאמין לה?

מר ס.: אין אני מעונין לבקש מן השופטים לתקוע מסמרים בשום מערכת מיוחדת של עובדות גיאוגרפיות.

השופט: סבור אני, שאין צורך בכך.

מר ס.: אם השופטים נכונים לקבוע את העובדה, שנערך הזיהוי, הרי זה יאפשר לי לקצר בענין זה.

השופט: אין אתה מבקש מאתנו, שנאמין לאיזה עד מלה במלה.

מר סמואל: אין אני מבקש, אין אני סבור שמן הצורך לבקש את בית המשפט, ולא נתתי את דעתי על כך, איזו מן הנוסחאות השונות שניתנו על ידי העדים בענין הזמנים בדיו­קם והעמדות הגיאוגרפיות של האנשים בדיוקן, הן המדוייקות ביותר, אבל העובדה החשובה שאני מבקש מאת בית המשפט להאמין בה בענין דבריהם של עדים אלו ובענין העקבות היא – שאכן נערך זיהוי על איזה חול בין אם הושם שם על ידי אסירים ובין אם היה שם בקשר עם תיקונים; שזיהוי זה נערך במעמדם של קציני משטרה גבוהים, שהוא נערך על מנת ליתן לגשש את האפשרות להראות על אחד מן העקבות שראה במקום הפשע; שהגשש בין שעשה זאת ובין שלא עשה זאת, על כל פנים ניתנה לו מתוך פרוצידורה זו ההזדמנות לבדוק ולראות את עקבותיו של סטבסקי, ומשנערך אותו זיהוי, ובמעמדם של אותם מקציני המשטרה, לא רשמו אותו כלל וכלל והניחו אותו להעלם מזכרונם, ומר שיף ביחוד נשבע לשקר בענין זה במצח נחושה. וזוהי העמדה שאני נוקט ושואל מאת בית המשפט לקבלה.

לאחר הפסקת הצהרים ממשיך מר סמואל את נאומו:

קודם הפסקתה של הישיבה הייתי דן במה שכניתי בשם זיהוי החול הראשון, שנערך בחצר ביפו. והריני נוטל לעצמי את הזכות לחשוב אותו למעשה כחזרה מוקדמת לזיהוי הרשמי שנערך על שפת הים למחרת היום, ובענין זה קיימת העדות החשובה ש־4 או 5 אנשים, וסטבסקי בתוכם הלכו על פני החול; שהגששים הביטו בעקבות אלו כדי לראות אם יוכלו או לא יוכלו להצביע על העקבות שראו על גבי החול וכן בכרם; שלישית, שדבר זה התרחש בנוכחותם ובחסותם של קציני משטרה גבוהים, רביעית, שעובדה זו נעשתה והיסו אותה; אין אני מייחס חשיבות, ואיני נותן את דעתי למקומה של אותה חלקת חול בדיוק, אבל מעניין לציין שעל פי עדותו של סטאפורד עצמו ברי שהיתה שם בצד ערמה של חול. יכולים אתם למצוא דבר זה בעמ' 22 מן החקירה של 27 באפריל, “האם היה איזה חול מונח…”

ושוב הריני מפנה את דעתו של בית המשפט ביחוד לעדותו של העד בוכמן, שהיא מפורשת ביותר, מיום 28 במאי. סבורני שהיא מדברת על 5 או 6 אנשים בשורת הזיהוי על גבי החול בחצר, על אנשים שנבחרו, ועל הגששים שהיו הול­כים ומבקשים אותם להרים את סוליותיהם. ושוב הרי זה דבר מעניין. “האם ראית אתה עצמך שהיו שם אילו עקבות…” הריני מפנה את דעתם של כבוד השופטים לעובדה זו שעל פי עדותו של הגשש, היתה שם טביעת רגל, אלא לא כל כך ברורה כמו טביעת הרגל שעל שפת הים. וכן קובע העד בהחלט את מעמדו של שיף בסמוך. ההתרכזות מסביב לשיף בענין נטילת חלק פעיל היא עצומה – כל אחד מן האנשים שם, רגאיג, הולצר, בוכמן וגוטמן וסטבסקי עצמו; ומובן שגם כמה קצינים אחרים היו שם. על פי בוכמן דברו הגששים אל הקצינים קודם לכן ולאחר כך (עמ' 621 מרשימותיו של כבוד השופט).

ולגמרי שלא בגדר זיהוי החול עצמו, ביקשו הגששים על פי עדות עצמם לראות אם היו אילו עקבות או לא בשעת זיהוי ההליכה הכללי. ובאותה שעה נשאל רגאיג על ידי שיף כמה שאלות מפורטות (עמ' 141 מרשימותיו של השופט בענין רגאיג ועמ' 23 מן הרשימות הסטינוגראפיות מן 30 באפריל)… “שיף שאל אם יכול אני להכיר…” ו“כמה עקבות ראית…” נראה שאם נשאלו אנשים אלו על ידי שיף (ודבר זה הוא, ברשותכם, עדות של עדי המשטרה) להסתכל בעקבות שבחול על מנת לזהות אותם עם העקבות שראו קודם לכן, (וברור שאצל הגשש אין מקום לשום מניע שיניעו לרפות את הממשלה בענין חשוב זה), אם נכון דבר זה, אומר אני, מה יהא על שיף, אכן מה יהא על כולם? וסובר אני שגם נקודה נוספת זו סבורני שהיא נמצאת בעדותו של בוכמן, או אפשר בזו של גוטמן "הגששים האמורים הסתכלו בעקבות…" וכמו שאמרתי, משיקבע דבר זה הרי ברור בהחלט שזיהוי החול שנערך ב־02 בחודש, ממחרת היום, אינו אלא פארסה ריקה בלבד, טקס ריק בלבד. וכבדבר נוסף שיש בו ענין ושיכול אדם להזכירו לבית המשפט בענין זה, הריני נוגע בחקירתו החוזרת של רגאיג, בשעה שהתובע הכללי המלומד העיר אחת מן ההערות, שיש בהן להדריך, שלא ערערתי עליה כלל ועיקר. הוא קבע לפני הגשש (והלה קבל את הדבר) שהטעם לנוכחותם היה זיהוי חול שחיכו לו – ובכן הכל על מכונו, – הם היו שם מפני שחיכו לזיהוי חול. ניתנה להם ­כל ההזדמנות לראות את סטבסקי, ואותו זיהוי החול אמנם נתקיים.

בקשר עם הרמת הסוליות של 4 או 5 אנשים היה עלי להזכיר שבעוד שאין עדות מפורשת לכך שהרימו את רגליו של סטבסקי, חושב אני שהוא אמר שסבור הוא שאפשר נעשה דבר זה, אבל אין הוא בטוח בכך.


לגששים ניתנה הזדמנות לראות את סטבסקי גופו קודם שהתחילה הפרוצידורה    🔗

ועכשיו, בענין הזיהוי שעל החוף שנערך למחרתו, אם הריני מצליח בטענותי על זיהוי החול הרי שזיהוי החוף נפסד, אבל על כל פנים טוען אני שלא עלה בידי הקטיגוריה להוכיח שזה היה זיהוי כשר ושאין מקום לערער עליו בהחלט. קודם כל הריני טוען שעל פי התקנות הרגילות יש צורך במינימום של 8 אנשים מלבד הנאשם. במקרה זה לא היו שם אלא 5. על פי פאראדיי היו אלו אנשים בעלי קומה ממוצעת. כדי לשוות לזיהוי זה ערך כלשהו צריכים היו אלו להיות אנשים בעלי קומה כקומתו של סטבסקי, שהוא במפורש הרבה הרבה למעלה מן הקומה הרגילה. כדי לעשות את הזיהוי תקין, שיוכל לעמוד בפני בקורת, צריך היה הקצין המפקח להבטיח לעצמו בהחלט שכל המנעלים והנעלים יהיו פחות או יותר מאותו מין, כך שתהא להם לגששים אפשרות של טעות. במקרה זה לא נעשה על ידי פאראדיי, הקצין הממונה, שום נסיון לבדוק את רגליו של מישהו משאר האנשים שהשתתפו בזיהוי.

ולא עוד אלא שמתוך עדותו של רגאיג עצמו נראה שראה את סטבסקי קודם שהתחילה הפרוצידורה הרשמית – דבר זה, כבוד השופטים מתגלה בעמ' 35 של הרשימות הסטינוגרפיות מן 30 באפריל, “האם היה שם עוד מישהו…” ברור בתכלית הוא שניתנה להם ההזדמנות לראות את סטבסקי גופו קודם שהתחילה הפרוצידורה. אבל לאמיתו של דבר אין הענין מםתיים בכך. אבל גם בעצם השעה שבה היו הגששים בודקים את העקבות, היה סטבסקי, שעמד במרחק נאה, בולט בהחלט מבין שאר האנשים, ודבר זה יוצא יפה יפה מתוך חקירתו החוזרת של התובע הכללי “האם היו כל האנשים עומדים יחד…” היכול להיות דבר ברור יותר ומפורש יותר. כי השאר במקום אחד, סטבסקי ומשמר במקום השני וכל מה שהיו הגששים צריכים לעשות, אם בכלל התעניינו בפרוצידורה מאיזו בחינה אנושית שהיא היה בתכלית הפשטות: לראות את האיש שעם המשמר, להתחקות אחרי העקבות אחורנית, ואחר לקום ולזהות אותם, והרי לכם. ושוב לפנינו עדותו של מר פאראדיי על התרכזותה העצומה של המשטרה מסביב לסטבסקי, וחרדתם הגדולה של הקצינים שמא ימלט אסיר פוליטי חשוב זה, והעובדה שאת סטבסקי הוליכו כמעט ממש ממול למקום שבו היה פאראדיי עומד, ושגם אחר כך היה סטבסקי בסמיכות יתרה גם לשיף וגם לפאראדיי, דבר שיכול בית המשפט למצוא בעמ' 5 מחקי­רתו של קולרד “מי היה סמוך אליו”.

עוד שתי נקודות נוספות, שהמסגרות שקולרד אמר, סבורני, שהושמו על העקבות הראשונים שזוהו, היו רק של עשר רגלים, וגבהן כמו גובה המסגרות האלו שבבית המשפט, מכאן ברור שאפשר היה לר­אות את התבניות. על פי סטבסקי היה שוטר עם רובה על ידו, ועל פי סטבסקי ראה את הגששים בתחנת המשטרה. “במקום שערכתם את הנסיונות…” הרי זה דבר שאין בעולם קל ממנו לגשש לזהות את עקבותיו, אפילו לולא עשה יום קודם לכן חזרה מוקדמת של מדידה.


ראפורט שנעשה אבל לא הוגש – מה אירע בראפורט של הגשש?    🔗

עוד בקורת אחת נוספת על עדותו של הגשש. בית המשפט יזכור שעל פי הדעה שהביע התובע הכללי המלומד צריך היה פלדמן לערוך ראפורט על החקירה השלילית בבית הקברות וב­כרם, וסבור אני,שמתוך כך הרי זה דבר של השגה אלמנטארית, שבענין פוליטי חשוב זה צריך היה להערך בהזדמנות הראשונה ראפורט על ידי הגשש; הלה הודיע שכל הזמן היה מסתובב אצל צריפי המשטרה, הוא ואבו רוז לשם ענין זה עצמו, ובית המשפט יזכור שגם הוא וגם אבו רוז אמרו מפורש שמסרו ראפורט זמן קצר לאחר החיפוש בכרם, והשאלה שההגנה מעוררת היא זו: נניח שאבו רגאיג, עד הקטיגוריה, מספר את האמת בענין ראפורט זה שלדבריו הגיש למר שיטריט, מה היה עליו על ראפורט זה? מדוע אין הוא כאן? היה מקום לחשוב, ביחוד כיון שעמד לערוך זיהוי, שהוא עצמו יעלה אותו על הכתב קודם שראה את העקבות. כאן יש לנו, איפוא, ראפורט שנעשה אבל לא הוגש. האם מתמיה הדבר במסיבות אלו, שההגנה ביקשה מאת בית המשפט להסיק את המסקנה הברורה? ואין הדבר מסתיים בכך. עד כמה שהד­ברים נוגעים בזקן, יש לפנינו עדותו של פרידלנדר, שהלה אמר מיד, בשעה 5 או 6 בערך של 17 בחודש, מיד לאחר שחזר, ובמעמדם של אנשים הרבה, ומתוך יאוש גמור, “אילו רק היתה שם טפת דם. לא היה שם שום דבר”. פירושו של דבר הוא שהחיפוש היה כשלון גמור, ועדות דומה לכך יש לפנינו בדבריו של קורפ' מאירי, שהעיד בשבועה על שיחה אתו בת­חנת המשטרה ביפו. אפשר להגיד “מפני מה לא אמרו זאת האנשים הללו קודם־לכן?” אבל אומר אני, שבית־המשפט צריך להתחשב במידת מה בהשפעה המעשית של העובדה, שאדם תופס משרה רשמית; כלום אפשר לתאר מנקודת־מבט מעשית של עליה במשרה רשמית, ששוטר עלול להיטיב את מצבו – אם איני אומר זאת באופן גס יותר מדי – כש­הוא כותב לקצין הממונה עליו בלשון זו: אני, שוטר פלוני, רוצה להדחף במשפט החשוב המתברר כעת ולהעיד שאחד מן העדים העקריים של הקטגוריה אינו אלא שקרן מוחלט: בבק­שה לקרוא אותי כעד ולסבך את מהלך הענינים, ומקוה אני שיעלוני במשרתי על שהתערבתי בדבר לא לי“. זהו המצב למעשה, והמכתב שצריך היה לכתוב בתנאים אלה, וכלום יכולים אנו להתפלא על שלא עשו זאת?”


הגשש שאמר: “אין זה אלא גיבוב דברים”    🔗

אבל אין זה ענין של אנשים רשמיים בלבד. יש לפנינו גם עדותו של מר אברהם שפירא, אחד מן התושבים הזקנים והנכבדים ביותר בפתח־תקוה ובארץ זו, אם מותר לי להגיד כך על הישוב היהודי, והוא מוסר הודעה מפורשת ומפורטת ומשכנעת ביותר על ראיונו עם הגשש בקפה לאנדאני ביפו, ואומר, שבעיקרו של דבר אמר הגשש “כל זה אינו אלא גיבוב־דברים”. ורוצה אני להסב את תשומת־לבו של בית־המשפט לפרט זה רב־המשמעות, התנועה החתוכית סמוך לצואר והערבית האידיומאטית. שום אדם לא תקף את ישרותו של אברהם שפירא. או שהוא בודה את הדברים מלבו, או שהם אמת גמורה. ואם הם אמת – היכן הוא הגשש והיכן היא הקטיגוריה?

ודומה לכך היא עדותו של סרג’נט סוואטיצקי על מה שאמר לו הגשש אבו רגאיג, שסוד־הצלחתו לזהות את עקבותיו של סטבסקי על שפת הים, היה שמישהו הצביע לו קודם לכן על סטבסקי, ואמר לו שישים לב לרגליו. כל זה מתאים להצגה כולה של הזהוי על גבי החול וההסתכלות ברגלים בתחנת־המשטרה. נקודה קטנה אחת, שאין אני רוצה להתעכב עליה יותר מדי, מוכיחה בכל אופן את דעתם של הקצינים הגבוהים על נאמנותם. או, יותר נכון, אי־נאמנותם של הגש­שים. מר פאראדי מודה מתוך היתול, שאמר לקורפורל שווילי שאם יש צורך בדבר, יכסה את ראשיהם של הגששים ב“עביות” שלהם. – זהו הטון של מהלך הענינים. ושוב: קורפורל שווילי, האדם היחידי שיכול היה להוכיח שהגששים לא הסתכלו, – לא נקרא להעיד.


מדוע נהרס לגמרי כל ענין תבניות הגבס    🔗

כעת רוצה אני לעבור אל השאלה של יצוקי־הגבס: עד כמה שהקטיגוריה מעונינת, כל מה שהיא אומרת הוא, שדבר זה אינו שלילי, אבל אינה מסתמכת עליו כעל דבר חיובי. אין זו תמונה שלמה של המצב, כי עד כמה שהדבר נוגע ליצוק מס' 53, הוסכם שהוא שלילי ולא הוטבע ע“י סטבסקי או רוזנבלאט, וזוהי דעתם המשותפת בנקודה זו של העדים, הן של ההגנה והן של הקטיגוריה. אף־על־פי־כן אין לומר ש־53 SW ניתן להזרק ולהתעלם ממנו. 53 SW צוין ע”י הגשש. כיצד יכולים אנו לדעת (כמובן, חוץ אם אנו מניחים שהעקבות שסביב הכרם היו עקבות של השוטר, ואז, כמובן, כל הענין הזה נהרס), אם אך נעשה כרצון הגשש ונקבל את עדותו לרגע קט, מנין אנו יודעים, שהלך אחר 53 ולא אחר שאר היצוקים? מס' 54 אין בו תועלת, לדעתה של הקטגוריה. אבל ולדעתו מוציאה היא כל אפשרות, שזה הוטבע מנעלי סטבסקי, מפני ההבדל המרובה בגודל העקב (עמ' 2 ו־3 מעדותו של טרוי ועמ' 251 מן הרשימות של כבוד השופטים). לדבריו של ד“ר טרוי ועל־פי שכלו הישר של כל אדם, הבדל בעקב בגודל של סנטימטר אחד, כלומר 2/5 אינטשים, הוא הבדל ממשי, אם לא הבדל כביר. אתם תזכרו בקשר עם זה, שריגס אישר את ההבדל בגודל העקב. יש לפניכם, איפוא, עדות שלילית מוחלטת ביותר בנקודה זו. באופן דומה מוצא טרוי במדידה המשוה של נעלו של סטבסקי והיצוק מס' 56 הבדל של 1.27 מ”מ4, שגם הוא ממשי, ושוב רק ברוחב העקב היה ההבדל בין היצוק מס' 56 והנעל של סטבסקי בגודל של 7/10 סנטימטר, כשנחזור עכשיו לנעליו או למנעליו של רוזנבלט (ויש להניח, קודם שמביאים את הדבר בחשבון בכלל, שהם נלקחו באופן לקוי, אחרת היתה נראית חצי הסוליה). בין היצוק מספר 55 SW והנעל, יש הבדל שבין 6.6 ו־7.2, כלומר קצת יותר ממחצית הסנטימטר. טרוי מביע את דעתו, שמס' 55 לא הוטבע מנעליו של רוזנבלט. כמו־כן בקשר עם 57 דעתו היא, שרוחב העקב נראה יותר קטן מן העקב שעל הנעל. אבל עד כמה שהדבר נוגע בחלקו של רוזנבלט בענין, אם נקבל את התיאוריה שהפושעים הסתובבו בהליכת־אוזים פראית במקום לברוח ישר, נמסרת ע"י הגששים עדות המצדקת בהחלט את כל התיאוריה, כי הם אומרים שבכל הדרך, גם עד כביש־העץ, היו לנעליו של האדם הנמוך יותר סוליות שלמות, מה נעשה, איפוא, לדברי הגשש בנוגע לרוזנבלאט בשאלה מיוחדת זו? אני טוען שכל הדבר נהרס לגמרי.


שאלת השרטת – עדותו של הרב קוסובסקי כנגד עדותו של טסלר    🔗

צריך הייתי להגיד מלים אחדות בדבר השרטת, שאיני מיחס לה חשיבות מרובה. לדעתי אין השרטת אלא עוזרת לבריחה דרך הכרם, ואם לא יתאשר חלק זה של הקטיגוריה, הרי נהרס כל ענין הקטגוריה. אבל יש להזכיר לבית המשפט, שאין שום עדות לכך, שבשעה 10.30 באותו יום היה שם התיל הדקרני באיזה גובה שהוא. אין ספק, שלא היה שם בשעה שהגשש ושרמייסטר עברו עליו. הגשש פסע עליו, ואף שרמייסטר עשה זאת בקלות, ומשום כך עדותו של הארויטש על מצבו של אותו תיל חודש ימים לאחר העדות הראשונה, אין לה שום טעם וערך, ואני רוצה להזכיר זאת לשופטים. על הקטיגוריה מוטל להוכיח, את ההפך מבאורו של סטבסקי עצמו ושום אדם לא הטריח עצמו מטעם הקטיגוריה להסתכל באבזם, שלפי דבריו נעשתה בו אותה שרטת באותה צורה. אמנם, טסלר הכחיש זאת. לעומת זה, חושבני, שעדותו של הרב קוסובסקי אינה נופלת בערכה מעדותו של טסלר. הרב קוסובסקי נראה כאדם אחראי יותר העומד במדרגה שכלית ומוסרית גבוהה יותר, והעובדה שהרהר בדבר זה הרהור ממושך כשראה את העדות מוכיחה את ישרו. הוא לא האמין למראה עיניו, אלא רצה לחשוב בדבר, אבל למעשה היה בטוח, ועד כמה היה בטוח תוכלו ללמוד מן המשל התלמודי החריף שהביא לפנינו. הוא אמר, שהוא בטוח בנוגע לשיחתו עם טסלר בענין זה, כלומר שסטבסקי שרט את אצבעו בספריה, כשם שהלווה בטוח בחוב שהוא רוצה לשלם למלווה, בשעה שזה שכח אותו לגמרי. אם מותר לי לומר כך, סבור אני שאין משל יפה ומוצלח מזה בענין שלפנינו. אעיר עוד על שני דברים: לדבריהם של טננבאום וסטבסקי, הזכיר זה את הסברתו בזמנו, וכלום אין הדבר בעל־משמעות, שנשלח קצין לגבות עדות מטסלר ב־21 ביוני, ואין מזכירים את דבר השרטת אפילו במלה אחת? אין לתאר כלל למה זה הלך הקצין אצל טסלר, אם לא לשאול אותו על דבר השרטת. למה לא הזכיר את הדבר כלל, או אם הזכיר, למה אין זה רשום בשום מקום. חוץ מזה, אם נסתכל בדבר מנקודת־המבט של האוביקטיביות הקרה, אלו היה זה אמת, למה המציא סטבסקי אותה גירסה דוקה על מה שנעשה באותה הספריה, שהיתה טעונה סיוע ע"י טסלר, אדם זר לגמרי? אם כן, בזה אני עוזב, ברשותם של השופטים, את שאלת השרטת. אני עובר עכשיו להנחה השניה בסיוע המדומה נגד רוזנבלט, והיא עדותו של משה כהן,


עד הרגיל לשקר בשעה שאינו נשבע – מתוך ההוכחות נגד רוזנבלט    🔗

לגבי עדות זו, אם מותר לומר כך, הראה התובע הכללי מדה ידועה של זהירות והסוס, ואין לתמוה על זה כלל. אפשר להתוכח, אם הודאה בפני אחד ממרגלי המשטרה (אם באמת היתה הודאה כזו) היא הודאה מרצון לפי החוק, ואם יהא צורך בכך, אומר, שאיני חושב זאת. “הודאות” מעין זו טעונות בדיקה חמורה ע“י השופטים קודם שיקבלו אותן בכובד ראש, והשופטים צריכים להיות בטוחים במאה אחוז, שהמרגל נאמן במאה אחוז. ועכשיו ברור, לפי דעתי, שמעולם לא נכנס למחיצת העדים עד שמניח את דעת כולנו פחות ממשה כהן. כל ספורו מגוחך, כל הדברים הבטלים על הידים הרכות והענוגות והדומיה המסתורית מצד אחד, ועל ההודאה שפרצה פתאום מן הצד השני; ואח”כ, כשחוקרים את העד, מה יוצא? ששמו אותו בבית הסוהר, כנראה, מפני שגנב שעון, שאינו יודע לתארו, מאחותו או מחברתה, שהיו בינו ובינה היחסים הטובים ביותר כל הזמן קודם המעשה ואחריו, והוא נתכוון להחזיר לה את השעון אח“כ: שלא הגן על עצמו כלל, וכל הענין לא היה אלא תחבולה לבוא לבית הסוהר. וכאן נשאלת השאלה, אם לא היה הדבר באמת אלא תחבולה, כלום לקחה המשטרה חלק בתחבולה זו, ולמה לא נאמר הדבר לשופטים קודם לכן? מענין שלפי דבריו, הוא מבקר את תחנת המשטרה במחנה יהודה 3 או 4 פעמים בשבוע. בנוגע לנאמנותו הכללית של אדם זה חשוב לזכור, שלפי דבריו שלו ואינו מסתבר, שדן עצמו לגנאי בבחינה זו, הוא רגיל לשקר, על־כל־פנים כשאינו נשבע. מובן, שהוא מגיע למרום שיאו כשהוא אומר, שמעולם לא חשב שהוא עתיד לקבל חלק מן הפרס, אף־עלפי שהיה, כנראה, מחוסר עבודה חודש או חדשים. אני אומר, איפוא, שמה שמניע אותנו לחשוב, שכל הענין היה מסודר מראש על ידיו ועל ידי האנשים שגרמו למאסרו ולמשפטו, הוא מה שלא היה בבית־הסוהר אלא לילה אחד, ואח”כ הוציאו אותו לעבודת־חוץ. אני אומר, שבהתחשב בהכחשה שהכחיש רוזנבלט את דבריו פנים אל פנים, ובעובדה שעמד בפני אמריה החלקים של רבקה פייגין והפצרותיה הטומנות פח של הגב' א., אינו מסתבר שנתפתה לתולעת כמשה כהן, ובזה אני גומר את פרשת משה כהן, ברשותם של השופטים.


האליבי של סטבסקי צעד אחר צעד: נסיון מפורש של המשטרה הא"י לסתור בכוונה עדות נאמנת בתכלית    🔗

ועכשיו ברשותם של השופטים, אעבור לשאלת האליבי, ואעיר הערה מוקדמת. כמדומני שאין משפט, שאפשר להשיג בו בקלות עדים הרבה התומכים באליבי, ואפילו באליבי ישר ונכון. לפי דעתי, מכל מה ששמענו על דבר האוירה שבה התחיל המשפט, יש ללמוד, שבדרך כלל היו נוטים למשפט־קדום לרעתו של סטבסקי. נעיין באליבי צעד אחר צעד. קודם כל במלון תורג’מן. כמדומני שדבר אחד ברור בהחלט, והוא שלבנה תורג’מן ראתה את סטבסקי במלון ורשמה את שמו בין 4 ו־4.30, אם אין זכרוני מטעני. ומעניין לציין, שהיא מצאה את תמונתו בין תמונות אחרות ואחר כך זיהתה אותו גופו. כמובן שאפשר לטעון, שבחירת התמונה אינה מוכיחה כלום, משום שזו של סטבסקי היתה בולטת מבין השאר; לעומת זה, הקטיגוריה מנעה מעצמה פחות או יותר את האפשרות להדגיש נקודה זו ואני משתמש בהזדמנות זו, כדי להוסיף הערה אחת בקשר עם עובדה זו. התובע הכללי המלומד אמר בענין התמונות: “על כל פנים, השתמשנו באותן התמונות לגבי עדי הסניגוריה”. אילו היו בוחרים בתמונות אחרות בשביל עדי האליבי, לאחר הבחירה הבלתי־מוצלחת ע“י גב' ארל., היה בזה מעשה גס ובולט יותר מדי. סוף סוף יש גבול לכל דבר. יש עוד נקודה בזהוי ע”י לבנה תורג’מן שאני רוצה להעיר עליה, וזוהי: יש הערה קטנה מצדה, שאם אאמין לה, תבוא לחזק את טענתי, שהמשטרה השתדלה לבטל את האליבי מראש; היא אומרת, שבשעה שחקר אותה אחד מקציני המשטרה, שאל אותה: “כלום אמר לך אדם שלא לומר את האמת?” זהו נסיון מפורש מצד המשטרה הא"י לסתור בכוונה עדות, שהיא נאמנת בהחלט כשהיא לעצמה. ועכשיו אני עובר לפרשה הבאה של האליבי, והיא בקורה של גב' אבניאלי. נכון שהיא זהתה את התמונות, ואפשר מותר לי לשאול: כלום אין להשיג על המשטרה, שהיתה צריכה במשפט זה להיות מעונינת בקיומו של האליבי לא פחות מבביטולו, שלא נתנה לגב' אבניאלי את ההזדמנות לזהות את סטבסקי גופו, לאחר שזהתה את תמונתו? אני נוטל לעצמי רשות לומר, שגב' אבניאלי העידה את עדותה בתוקף ובנאמנות, מתוך רבוי של פרטים מדויקים בנוגע לשאלה על אחימאיר, והזכירה, שכשמסרה לאחימאיר שאדם שאל עליו, ונכשלה בבטוי של שמו, השלים זה את ההברה ההסרה.

יש עוד עובדות אובייקטיביות אחדות, הבאות כשהן לעצמן להוכיח את נאמנותו הגמורה של אליבי זה, ואלה הן. סטבסקי בהודעתו אינו מזכיר את שמה. כמדומני שהוא מתאר את הגברת הזאת תאור, שלא אומר שכולו שבח, אבל ברור שהוא נאמן. “חושבני, שהדלתות לא היו נעולות, אלא סגורות”… כבוד השופט, אילו היה דבר זה מזויף, כלום אינו מסתבר שהיה מפורש יותר? סטבסקי היה אומר “הגב' אבניאלי”, במקום לתארה תאור כללי, והיה אומר שהפגישה היתה בתנאים שהחדר היה מלא אור יותר. וזהו, כמו שאמרתי, אחד מן הקוים המוכיחים את אמתותם של דבריו.


חזן: אחד מן העדים שעמד בקשר קרוב עם אותה מפלגה פוליטית שהיא מעוניינת בפסק דין של חובה    🔗

ועכשיו נעבור לפגישה עם אחימאיר לפני חנותו של סטימצקי. לפגישה זו הביא אחימאיר סיוע במדה יתרה, ולא יכול היה התובע הכללי לומר על זה ולא כלום, אלא רק רמז, כפי שהבינותי רמיזה מכוסה למחצה, שמשום שהיה אחימאיר נאשם בענין זה לשעבר, ממילא אין להאמין לו אפילו כשישבע. לפי דעתי, זה מבוסס על הנחות, שהן מתנגדות לכל הגיון. יש עוד נקודה בנוגע לפגישה לפני חנותו של סטימצקי, שאני רוצה להפנות את תשומת לבכם אליה, והיא שנזכר עוד אדם בעל שער שחור וארוך. שאלת הצבע אינה ברורה, אבל יש עדות גמורה מפי אחימאיר ומפי דוד לוטשיסקי (מחבר השיר, ששמו ערב כל כך לתובע הכללי המלומד). אני אומר שיש עדות שלא הוכחשה, שהיה לו שער ארוך, וזוהי לדעתי אחת מן העובדות הקטנות המוכיחות במדה מרובה את נאמנותו של האליבי. מובן, שכל זה קדם לזמן הרצח, מכיון שהפגישה היתה אחה“צ, וכמובן שיש להתחשב בעדותו של אשר חזן ואשתו, שסטבסקי היה בת”א אחה"צ. כל אחד יכול לטעון לגבי חזן, ראשית, שעמד בקשר קרוב עם אותה המפלגה הפוליטית, שהיא מעונינת בהחלט שידונו את האנשים הללו לחובה. על כל פנים אנו יודעים מתוך המסמכים על אשר חזן, שפנה לדוב הוז קודם שהלך למשטרה, וגם לא יכול להסביר, למה עשה זאת.

כעת חושב אני שבקשר עם עדותו של חזן, יכול אני להזכיר שוב עובדה מענינת זו. אני מסתמך על ההסברה המס­תברת מתוך העובדות כעובדות, וכך היא:

סטבסקי מעיד שהיה לו אקדח אקסלזיור, ומכר אותו לחזן. עדות זו נגבתה בהתחלה, והוא נתן עדות בבית­־המשפט, ועדות זו הוכחשה. רוצה אני לבקש מבית־המשפט להניח כעובדה, שהודעתו זו של סטבסקי מן ההכרח שתהא נכונה, ואגיד לבית המשפט מפני מה. אם היה לסטבסקי אקדח ונפטר ממנו, ואם לא מכר אותו לחזן, כלום לא היתה זו טפשות להגיד, שמכר אותו לו. יכול היה להגיד שנתן אותו לחבר רביזיוניסטי או לאיש אחד שנסע, ודבר זה היה הדבר הקל ביותר בעולם להגיד, במקום להכניס בסבך אדם שלא היתה לו שום סיבה להאמין, שישקר למענו. אין להאמין להכחשתו של חזן ומוכרחים להאמין לדבריו של סטבסקי, שאמר שמכר את האקדח לחזן (ואתם תזכרו שחזן הכחיש זאת). בענין זה יש הגיון של ברזל, ואומר אני, שבית־המשפט חייב שלא להאמין לחזן ולהאמין לסטבסקי, ולפי זה ליצור לעצמו דעה על חזן. אבל הענין נגד חזן אינו נגמר בזה כלל. יש העדות על האקדח. יש העדות של שלשת חברי המשטרה הארצישראלית – שטיינברג, הולצר ופרימן – שהיו בביתו של חזן בשעת החיפוש שנערך בראשותו של טננבוים. אגב: טננבוים לא נקרא ע“י הקטיגוריה לסתור עדות זו. הם היו שם בזמן שנערך החיפוש אחר האקדח. היתה שם איזו שיחה בין טננבוים וחזן בדבר תנועותיו של סטבסקי; בהמשך השיחה הזאת אמר חזן: “לא ראיתי ביום האמור את סטבסקי. אשתי ראתה אותו”. והאשה באה וספרה מה שספרה. ויכול אני להגיד, שהעובדה שאנשים אלו יתנו את עדותם זו גם לאחר שעבר זמן מרובה כל־כך, היא הוכחה ממשית, שכל הדבר הזה הוא אמת. כפי שאני אומר, גם התובע הכללי המלומד וגם אני הריני, מנקודות־ראות שונות, ציניים במקצת לגבי המשטרה הא”י. אני מרגיש שזוהי חובתי ועומד אני על כך שזוהי חובתי, להניח שבכמה מקרים חשובים בוטלה ונמחקה ותוקנה עדות, ומן הצד השני סובר התובע הכללי המלומד..

התובע הכללי: כלום זה חשוב?

מר ס.: אהא אסיר תודה, אם תואיל שלא להפסיקני. אין זה חשוב מה חושב התובע הכללי, אבל התקפתו של התובע הכללי המלומד וההאשמה הנועזה של שוחד כלפי עדי המשטרה שנקראו על ידי, הן ודאי חשובות וברור, שיש צורך לעמוד עליהן. ואומר אני, שאין שום יסוד להגיד, רק מפני שעד־המשטרה בא בתקופה מאוחרת של המשפט לשם מתן עדות לטובת הסנגוריה, – “צריך היית לבוא ולהדחף לענין קודם־לכן”. “מפני מה לא נתת עדות זו קודם־לכן?” שואל התובע הכללי המלומד. התשובה ניתנת על־ידי איבתו הזועפת והקרה כקרח של התובע הכללי עצמו. “כלום הבטיח לך מישהו איזה דבר על מנת שתגיד כך? כלום נתן לך מישהו איזה דבר על מנת שתגיד כך?” זוהי האוירה שהשוטר צריך להתגבר עליה כשהוא בא לתת עדות לטובת ההגנה.


חזן: עד שקר גמור ומושלם    🔗

אומר אני, שאין ספק שהשוטרים הללו אמרו את האמת, ואין שום סיבה שלא להאמין להם. ואני מסב את תשומת לבו של בית־המשפט להתנהגותו המשתמטת של חזן, כשנתן את הבאורים לאחר שנקרא על ידי שנית. בעקרו של דבר הודה, שהכחיש מפני סיבות דיפלומאטיות את ידיעתו על סטבסקי. אם תקחו את עדותו של חזן, יתקבל דבר זה: כל מה שנמשך הדבר, הוא מתקן את עדותו בדרך הפלאית ביותר. בתחילה, באחת מהודעותיו המוקדמות, אמר: “הסתובבתי בחדר, שמעתי רעש והלכתי להווכח מה גרם לרעש זה”. זהו כל מה שאמר, ולפני בית משפט זה הוא מתקן את דבריו ואומר שעבר על פניהם פעמים אחדות. לפני השופט החוקר לא היה לו שמץ של מושג, אם הם עמדו או ישבו; לפני בית־משפט זה הוא זוכר פרטי פרטים, מוסיף קישוטים לדבריו, ואומר “בטוח אני, שישבו”. בתחילה אמר שסיבת הליכתו לשם היתה ששמע רעש: לפני בית־משפט זה לא זכר, אם שמע רעש בכלל. אני טוען, שזהו ענין של סתירה עקרית, כי בהתאם להודעתו הראשונה, היה הרעש הגורם העקרי להליכתו לשם. חושבני, שבראשונה אמר, שהזרים עזבו את המקום לאחר חצי שעה, ואחר כך אמר, שאינו זוכר כמה זמן ישבו. הלך־רוחו של עד נאה זה מוכח גם מתוך הודעתו, שמשום שסטבסקי השמיע רעש בלתי טבעי, ורעש בלתי־טבעי מזכיר לו יריה של רובים, חשב שהוא בודאי הרוצח. זהו הטפוס האינטלקטואלי, המובא לפני בית־משפט זה.

אך חוץ משלשת העדים שהשתתפו בחיפוש, יש הוכחה נוספת המוכיחה בהחלט, שחזן הוא עד־שקר ותיק. חזן דייק גם בנוגע לאחימאיר כשם שדייק בנוגע לסטבסקי, ובנוגע לאחימאיר עוד הקדים את הזמן והודיע שראה אותו שם בשעה 2, ואם יש דבר אחד במשפט זה שהוכח באופן מוחלט, הרי זה שאחימאיר היה בירושלים משעה 5 אחה"צ בערך עד שעה 7.

בשאלה זו יש עדות שלא סתרו ולא ערערו אותה, עדותה של קבוצה שלמה של אנשים שישרותם אינה מוטלת בספק, – אנשים מחוגים שונים, עצמאיים ובלתי קשורים בשום קשר שהוא אל הרביזיוניסטים או אל ההגנה. הנה עדותו של אלמליח, חבר הועד הלאומי, אדם נכבד, שראה את אחימאיר בקפה “אופיר” בשעה 5.15 או 5.30 בערך. הוא נזכר בזה כמעט מיד בשל העובדה, שכשנרצח הד"ר ארלוזורוב וכשנאסר אחימאיר לאחר ימים אחדים וכשהתחילה הבהלה הרביזיוניסטית, אמר לעצמו שאחימאיר הוא, אמנם, רביזיוניסט, אבל על כל פנים הוא לא עשה זאת. ושוב יש לפניכם עדותו על שוחטמן, שאם בכלל הוא שייך לאיזו מפלגת שהיא, הרי הוא שייך למפלגה המתנגדת, ההסתדרות; הוא כתב כנאות לשלטונות והעיד שבאותו יום, בין שעה 6.15 לשעה 7 פגש בזכרון־משה בירושלים את אחימאיר, שוחח עמו שיחה חטופה בנוגע לשאלה אם נתקבלו ספרים חדשים בספריה, ותשומת־לבו הוסבה לדבר זה משום שידוע שאחימאיר הוא רביזיוניסט. וכן גם עדותו של שלמה פרייס, שמכיר את פניו של אחימאיר ושראה אותו, בשעה 6.30 בערך מגזוזטרת ביתו במרחק של 3 וחצי מטרים. בית המשפט יזכור, שעד זה זוכר את התאריך ביחוד משום שבאותו יום נסע לתל־אביב וחזר באותו יום.


אם נשבע חזן לשקר בענין אחימאיר, אי אפשר להאמין לו בענין סטבסקי    🔗

למחרת הגיעה אליו הידיעה על ד“ר א., שענינה אותו ביותר מפני שהמנוח היה מובטח בחברתו, ה”פניקס“. ויש גם עדותו של המשורר לוצ’ינסקי (דומני שאחימאיר פקפק בנוגע לטיבם של שיריו), שפגש את אחימאיר לפני חנותו של סטימצקי בשעה 6.45, ואי־אפשר שתהא כאן שאלה בדבר התאריך, כי הוא היה קבוע כבמסמרות ולמעלה מכל פקפוק, על ידי שיחה שהתנהלה בין לוצ’ינסקי לבין אחימאיר בדבר שיר אחד שהופיע אותו יום ב”חזית־העם“; בית־המשפט יזכור שהראיתי את העתון והשיר. ומרום העדויות הללו היא עדותו של משקיף מקצועי, העתונאי י. ל. מלצר, לשעבר חבר המחלקה לחקירת פשעים, שהיה בטוח לגמרי, שראה את אחימאיר לפני החנות של סטימצקי. עדות זו – אם מותר להגיד כך – היא לא רק מאשרת את נוכחותו של אחימאיר בירושלים (ובקשר עם זה אני מעריך ביותר את הדבר, שבית־המשפט לא הסכים להיסוסי מצפונו של התובע הכללי בנוגע לאפשרות לקבל עדות זו), אלא אף יותר מזה, שהרי היא מוכיחה שחזן הוא שקרן גמור שנשבע לשקר. יכול אדם לטעות בנוגע לאדם שלא ראה אותו מעולם קודם־לכן. אבל בנוגע לאדם, שאתה נמצא עמו במגע יום יום, אדם כאחימאיר, קשה להגיד שטעה. אם הוא נשבע לשקר בקשר עם אחימאיר, לא יאמין לו בית־המשפט, ואי־אפשר שיאמין לו בקשר עם סטבסקי. בנוגע לאחימאיר אני מוסיף הערה זו: האשה הרוסית אידה עשהאלובה הובאה באופן רציני על ידי הקטגוריה, על מנת להוכיח שאחימאיר היה אותו יום בת”א והלך לברז־המים. אם מאמינים לאנשים כמלצר, פרייס, לוצ’ינסקי ופרופ' סלושץ, הרי עדות זו נופלת לארץ, ותוך כדי כך משמיעה קול רעש; שהרי אם היא נופלת, נמצא שהמשטרה לא היתה ערה וזהירה במידה המספקת, בשעה שהיתה מנפת את העדויות שנמסרו לפני בית משפט זה.

כעת אעבור לפרק הבא של האליבי, כלומר למסעדת “השרון”. אדון בראשונה בעדי הקטיגוריה. בראש וראשונה הנה עדותו של השוטר זמל, שאם מותר לי להגיד כך, אינה סותרה את האליבי של סטבסקי. כל מה שאמר הוא שלא ראה אותו. נכון שהיה שם משעה 8 עד 9 ואפשר שזוהי עובדה שישב ופניו מול הדלת; אבל הרי אפשר שסטבסקי בא קודם־לכן. בכל אופן, אין זאת אומרת, שהוא רואה את כל הנכנסים. וההוכחה שעדות זו היא שלילית לגמרי אף מנקודת מבטו שלו, נמצאת בהודעתו, שאפשר שזרים אכלו שם בלא ששם לב אליהם. אבל העובדה שהיה משקיף בלתי מדייק, מוכחת בהחלט מן העובדה שלא הרגיש בנוכחותה של שרה, שהשוטר פוקס ראה אותה. אם לא הרגיש בשרה, הרי יכולים אתם להבין, מפני מה לא הרגיש בסטבסקי; נמצא, איפוא, שעדות זו אינה ולא כלום. אבל בעדותו של זמל יש דברים שונים, שיש בהם משום סיוע, וחושב אני לנחוץ ולרצוי להסב אליהם את תשומת לבו של בית־המשפט: שילדי בוכרוב שיחקו שם באפנים, וזה היה אחד מן הדברים שסופרו בראשונה על ידי סטבסקי, וכן גם שוורובל היה שם והאדם הזקן שהיה חבוש לראשו “יארמולקה” או כפה ערבית. והנה עדותו של פוקס, שגם היא שלילית, אף־על־פי שהוכחשה על ידי זמל בדבר נוכחותה של שרה. במקרה מושיבה עדות זו את גב' בוכרוב ואת ילדיה אל שולחן אחר משישבו על־פי עדותו של זמל. כיון שאלה הם שני אנשים בלתי תלויים זה בזה, שהובאו על ידי הקטגוריה, הרי זה מוכיח, שאפשרית מידה ידועה של טעות בזכרונם של בני־אדם ישרים ביותר בדבר האנשים שנמצאו שם. פוקס אינו מוכן להכחיש שלא ראה אדם הדומה לנאשם הראשון. עד כמה שהדבר נוגע לשוטרים אלה, אין בעדותם שום דבר שאינו מתאים לעדותם של סטבסקי ועדי האליבי שלו.


שכחה דיפלומטית של עד קטיגוריה – נמנע במזיד מלאשר את האליבי    🔗

אני עובר כעת לעד־הקטיגוריה הבא בפרשה זו, רדומסקי ששוכח הכל. סובר אני ששכחתו היא דיפלומאטית במקצת, וחושבני, שאחת מתשובותיו של רדומסקי עלולה לתת רמז שראה, במפורש הרבה יותר משמצא לרצוי ולנוח לזכור, וזוהי תשובתו היוצאת מגדר הרגיל שנתן לי בשעת חקירתו שתי־וערב בדבר חקירתו ע"י טננבוים: “אי־נעים היה לי לסרב להשיב לו בשעה שהראה לי את הצלום, משום שלא היה לי פנאי”; עד כמה שיכולתי להבין, פירוש הדבר הוא שבמזיד נמנע מלאשר משהו, מפני שלא היה לו פנאי ולא רצה להיות מעורב בענין. אני מעריך את הדבר שבשעה שציינו לפניו זאת, הכחיש ציניות קרירה כזו, אבל סובר אני שתשו­בה מיוחדת במינה זו נותנת את הפתרון האמתי לעמדתו.

כעת נעבור אל עדי “השרון”, שנקראו על ידי הסנגוריה: שרה רייכשטאט, אריה ורובל וילדי בוכרוב. התובע הכללי המלומד תקף את העדים הללו בנמוק, שלאחד או לאחדים מהם הראו, או שהם ראו, צילומים של הנאשם קודם שמסרו את עדותם. אני אומר “יהא הדבר כמו שהוא”, ההגנה היא שצריכה להתלונן. אומר אני, שכיון שהאליבי של “השרון” ניתן על ידי סטבסקי מיד בתחילה, היה מחובתה של המשטרה לקחת את כל האנשים שהיו שם אותו ערב, ולתת להם הזדמנות לזהות את סטבסקי גופו. וכפי שאדגיש, זוהי בדיוק הדרך, שמצאה לנחוץ להמנע ממנה מתוך זהירות, בשעה שטפלה בהם בזה אחרי זה. נקח בראשונה את העדה שרה.

והנה, הדבר הראשון שאני מפנה אליו את הדעת בעדותה הוא, שיש כאן כל הטעמים הטבעיים והאובייקטיביים, כדי שיזכור סטבסקי אותה והיא תזכור את סטבסקי. זוכרים אתם, ששניהם מסרו עדות, שהיו יושבים פחות או יותר זה מול זה, במקום שאפשר היה לעינו של הצעיר לפגוש את עינה של הצ­עירה, ובפרק זה שוב מסר סטבסקי תיאור מדוייק למדי בעדותו הקודמת במשטרה. הוא אומר “אצל שולחן 4, על פי התרשים שלו (שולחן 7, כמובן, על פי התרשים של זמל) ישבה נערה שמנמונת בעלת לחיים אדומות, כבת 22 שנה… וזקן אחד שהיה חבוש כפה ערבית”. אומר אני, שהעובדה העיקרית היא שכנראה זכר סטבסקי את הנערה מפני שהיתה יפת־תואר. הרי זה ענין המסתבר מעצמו שעיניהם של שני צעירים אלו נפגשו, כיון, שהטעם שבגללו זוכרת הצעירה את סטבסקי הוא תיאור אנושי ביותר – מפני הסימן שמתחת לעיניו. למה היא מתכ­וונת בדיוק, הרי זה ענין שהוא למעלה מהשגתי שלי, אבל ודאי וודאי היתה איזו חליפת מבטים בין שני אלו, שנחרתה במפורש בזכרונה של נערה זו. ועוד פרט נוסף זה, שלדברי הנערה היתה לה שיחה עם סטבסקי בפולנית כתוצאה מהפרעותיו של וורובל. נכון הדבר, שסטבסקי אינו זוכר זאת ולא העיד על ענין זה; אפשר שכח, אבל יש בכך חשיבות שהוא זוכר שדברה פולנית, ושהלשון הפולנית שלה היתה גרועה או שדברה בנגינה גרועה. ושוב יש לנו כאן דבר שהכל מסכימים עליו, והוא שהזקן היה עליז והיה מבוסם מיין. יש עוד דבר אחד בענין שרה, דבר אחד או שנים, שלדעתי יש להזכיר אותם. אמת גמורה היא, שהראו לה תמונה, סבורני שהיה זה הסניגור. זה אפשר, ואף־על־פי־כן סבור אני שהטינה והבקורת אינם אצל הקטיגוריה אלא אצל ההגנה. סופר גבה הודעה מפיה. היא בקשה שיראו לה תמונה, הוא סרב ואמר “אל תפחדי, יראו תמונות”. טוען אני, שבשעה שמסרה עדות לסופר, ובית־המשפט יזכור שזה היה זמן קצר למדי לאחר מאסרו של סטבסקי, היתה זו ראשית חובתה של המשטרה, לתת לה את האפשרות לזהות את סטבסקי, וצריכים היו להראות לה תמונות, או להציג לפניה את סטבסקי לשם זיהוי, ולאחר שסרבו למלא את חובתם בשעתה, הרי דברים בטלים הם שימתחו בקורת נוספת. עוד שני דברים בענין שרה. חושבני, שהיא אמרה, שסטבסקי היה לבוש חליפה כהה או שנראה כהה הרבה יותר. חושבני, שהחליפה יכולה להחשב כאפורה או כהה – יכולים אתם לראות את מינו של צבע הקנמון שלה, וחושבני שהיא גם אמרה שביפו נעשה בהיר יותר, וכן אמרה שנעשה שוב בהיר יותר בין יפו ועכשיו, והסברתה היא, שבאותו זמן שראתה אותו ביום ו', היה, ודאי, מרבה להיות בחוץ ונשתזף, ואפשר היה בלתי מגולח, והאור עשה אותו קצת יותר כהה. הרי לכם ההסברה, וטוען אני שהדבר בכללותו נראה אמתי. הצעיר מסתכל בנערה והנערה הנאה מכירה אותו על פי משהו שמתחת לעיניו. בקורת אחת נמתחה על עדותה של שרה, שיש להזכירה, אין ספק בענין זה, שבתחילה לא היה ברצונה למסור עדות. האדם לא היה ידוע לה. היא ראתה אותו רק פעם אחת, והיא חשה את עצמה במצב עדין לגבי מגע קרוב עם המשטרה, כיון שהודתה בגלוי שהיתה עלולה להגרש מן הארץ, אילו נמצאה וכך סבור אני, שבנסיבות אלו בכרה, כמו שהיו עושות נשים הרבה בעולם, את עניניה הפרטיים, ואמרה “אם ישלחו אחרי אחזיק מעמד ואמעיט לדבר כמה שאוכל”, ואפשר מאוד שבמ­סיבות אלו זקוק אדם למדה מסויימת של נטיה, קודם שית­ייצב וימסור עדות, אבל היא התייצבה ומסרה את העדות כה­לכה, וזיהתה את סטבסקי על פי החיוך שמתחת לעיניו. יש רק לקוות, שעל התייצבותה זו לא תגמול לה ממשלת ארץ ישראל בגירושה מן הארץ.

ועכשיו אני מגיע לעדותו של הנער וורובל. הנה וורובל העיד שראה את סטבסקי יושב אל אותו שולחן, מדבר אל שרה, בכל אופן בא והתערב בשיחה, ולאחר כך יצא מאותה מסעדה עם חיים בוכורוב באופנים. ועכשיו הנה מותחים בקורת, ובפני עצמה הרי זו בקורת ישרה, שבשעה שהלך אל המשטרה קבע את מושבו של סטבסקי באופן בלתי־נכון. חוזר אני, שאין בכך שום רע. אם יכול היה פוכס לקבוע את שולחנה של גב' בוכורוב וילדיה באופן בלתי נכון (וסבור אני שאכן גם זו עובדה היא, שגם סטבסקי קבע את שולחנה של משפחת בוכורוב באופן בלתי נכון) אף־על־פי שכמובן יכולים היו להחליף את מקומם, משום מה לא יעשה וורובל כך? ועוד נקודה נוספת:


לעדי הסניגוריה לא ניתנה שום אפשרות לזהות את סטבסקי    🔗

וורובל, סבורני, אמר, שראה את תמונתו של סטבסקי בעתון הפולני “מומנט”, אבל יש דבר אחד שאין להתעלם ממנו: הוא, ממש במו שרה, מסר עדות לסופר, דבר אחד ברור הוא, מעולם לא ניתנה לו ע"י סופר הזדמנות לזהות את סטבסקי וכך היא הדרך שבה נהגו בעדי האליבי לטובת ההגנה.

ועכשיו אני עובר אל הילדים בוכורוב, ואומר דבר זה, שאת הילדים בוכורוב הזכיר סטבסקי בפרוטרוט בהודעתו הא­רוכה, לא בשמם, אלא כאת הילדים שהיו משחקים שם ומקי­מים רעש. ועכשיו, אם יש דבר אחד שמודים בו, הוא זה שהם היו משחקים שם והיו מקימים רעש. “היו שם שני ילדים כבני 14 או 15…” ועכשיו, כבוד השופטים, זהו עצם הד­בר שנתרחש שם. יש לפנינו הנער. הוא מעיד על נוכחותה של שרה המשתעשעת עם אדם אחד; הוא מעיד על עצמו שהיה צו­חק ומתרוצץ, ומעיד, שלסוף עזב את המסעדה יחד עם הנער וורובל כשהם רוכבים על אופנים. הרשוני להגיד גם זאת: יש עדות, שראה באחד הימים צילום של סטבסקי ב“מומנט”. ושוב יש כאן נקודה זו, שהוא ואחותו רוזה נלקחו, לפי הנראה, כדי למסור הודעה לשיטריט, ובפעם הראשונה שלח אותם שיטריט הביתה מפני שהיה מאוחר. אפשר שזה היה בשעה 11, אפשר, קצת יותר מאוחר; אבל אין הדבר נגמר בזה. על־פי עדותם של הילדים הללו, באו פעם אחר פעם לראות את שיטריט, ולא נית­נה להם האפשרות אף פעם אחת למסור הודעה למשטרה, ולא ניתנה האפשרות לחיים בוכורוב לזהות את סטבסקי. אפשר, סבורני, למתוח בקורת על זה, שהאם הזכירה לפניהם בראשו­נה את שאלת העדות. אפשר שזה היה כך, כפי שאפשר היה לשער, בין שראו את סטבסקי ובין שלא ראוהו; אבל על דבר אחר אני מסתמך, והוא התנהגותם של הילדים, על דוכן עדים זה, שהיתה חפשית, ישרה ולעצם הענין ככל מה שאפשר לתאר. יש דבר חשוב אחד בקשר עם זה, שרוצה הייתי להזכירו. חיים בוכורוב אמר שסנגורו של סטבסקי דיבר עם בעלי המסע­דה או דבר אל אמו “בדבר ילד וילדה” – וכך, בכל אופן, הגרסה על הילד והילדה ששיחקו במסעדה, נובעת מסטבסקי. וכעת בדבר עדותה של רוזה; חושב אני, שזהו האישור המוחלט ביותר, שאפשר לדרוש לספורו של סטבסקי. היא קובעת באופן נכון לגמרי את מקומו של סטבסקי ליד השולחן האמצעי מצד שמאל, ופניו אל הרחוב; היא מעידה על אדם זקן חבוש יארמולקה, ששתה יין, על ורובל והילדים המשחקים – האחד בהארמוניקה והשני באופנים, על סטבסקי שדיבר עם שרה ועל שרה המגישה דבר מה לסטבסקי, שהכירה את סטבסקי “משום שחיך אלי כל הזמן, מפני שרצתי”. כלום אין זו התשובה המצוינת של ילדה דוברת אמת? ואחר זה “שפינדל שאל את בעל המסעדה, אם שיחקו שם ילד וילדה”.


האליבי של סטבסקי הוכח לגמרי – אין זה מלאכת מחשבת    🔗

זוהי כל התמצית של עדות “השרון” הנובעת מסטבסקי, וכל הפרטים נמסרו בדרך הישרה ביותר. והנה טוענים, שעדות זו כולה הוכנה מראש. כל מה שאני יכול להגיד הוא, שניתנה עדות – שלא הוכחשה – שבכל אופן לא ראה סטבטקי בתחילה שום אדם, חוץ מסנגוריו; וברור בהחלט, שאנשים אלה מסרו את הודעותיהם בתקופה מוקדמת מאד של משפט זה. נמצא איפוא, שזולת אם יקבל בית־המשפט את ההנחה, שעורך דין ארצישראלי זמם להכין אליבי מזויף, יש להסכים, שאליבי זה הוכח לגמרי, אינו פרי של תחבולה, והעובדה שיש בו קצוות ידועים בלתי־מוקצעים ואי־התאמות, היא, לדעתי הוכחה לישרותו היסודית.

כעת נעבור לפרשה הבאה של תנועותיו של סטבסקי באותו הלילה, כלומר טיול קצר ואחר זה חזירתו למלון תורג’מן. אשתמש בהזדמנות זו כדי להשיב על שאלה שהוצגה ע“י התובע הכללי. התובע הכללי שאל את סטבסקי: “מפני מה לא הלכת להרצאתו של אחימאיר במועדון הרביזיוניסטי?” סטבסקי השיב: “לא הלכתי משום שאיני משכיל ואיני מבין עברית, ועל כן הלכתי לישון”. אבל אתן סיבה אחרת. סטבסקי לא היה במועדון הרביזיוניסטי בירושלים (אם אין זה אירי יותר מדי) בשעה 9.30 באותו יום ה־61 ביוני בערב, מפני הסיבה הפשוטה שלא היה בתל־אביב ולא רצח את דר. ארל. שהרי אילו היה בת”א ורצח את דר. ארל., אני סובר שהיה מוצא אליבי הרבה יותר טוב מן האליבי הזה ואילו היה כך, היתה האספה הרביזיוניסטית המקום שלשם היה הולך; והעובדה שלא הלך שם, מוכיחה למדי שהוא חף.

נעבור אל הפרשה הבאה: שעה 11, 11.30, 11.50, ארבע מטות בחדר. בין הזמן של 11 וכפי שאני חושב 11.50, נכנסים לחדר האחים מנדלבאום ופרידמן, שבאו לירושלים על מנת להשתתף בחתונת אחיהם, וחושבני שבמקרה זה יש חשיבות לשאלת הזמן. אם מטה זו היתה תפושה בשעה 11 או קודם לכן, או גם בשעה 11.30 ואפילו רבע שעה לפני 12, קשה מאד לתאר כיצד יכול היה סטבסקי לבוא במכונית, שאומרים שנסע בה מביתו של אבא כהן בת"א בשעה 11, ויש נקודה אחת או שתים שאינן בלא חשיבות. בפעם הראשונה מציין מנדלבאום, שהשעה היתה 11. אין זה מספיק למשטרה, ובפעם השניה נתאחר הזמן עד שעה 11.30 ובהודעה השלישית לשעה 11.50 וזה לא לפי זכרונו של העד אלא לפי מה שמישהו אחר אמר לו. אני קורא בין השיטין, שהאחים הגיעו לשם בשעה מוקדמת ביותר. זוכר הוא את השעה 11 ו־11.30. עד כמה שפרידמן נוגע בדבר, נכון שאמר במשטרה שעה 11.30 או בין 11 ל־12, אבל כשהוא מגיע לכאן אינו הולך על פי הזמן אלא על פי איזה דבר שאפשר לסמוך עליו יותר. נראה, ששני האחים אשרו שהגיעו מיפו ביום ו', 16 ביוני, בשעה 9.30 בערב, הוא הלך אל אחיו, שהה בביתו, לפי דבריו, חצי שעה או שעה לכל היותר (כלומר עד 10.30) הוסיפו חצי שעה סתם, והנה הוא מגיע בשעה 11 למלון תורג’מן. למה לדחוק את זה נגד הנאשם? אני מניח שמחובתו של כל בית־משפט, בכל מקום שיש אי־דיוק, או הבדלים, לקבוע את הזמן שהוא נוח ביותר להגנה, ולקבל את הזמן שקבע כעת, 10.30 או 11, במקום שעה 11 או 11.30 שציין במשטרה. על כל פנים נעשה הדבר קשה ביותר להתאימו אל התיאוריה של הקטיגוריה. יכולים אתם לעשות כך רק על־ידי שתמתחו את הזמן שציין פרידמן, עד לנקודת־השבירה; ואם נקבל שהזמן היה 10.30 או 11 או גם 11.30, הרי נהרס כל בנינה של הקטיגוריה בנקודה זו, אף אם אין הנחה שהאחים פרידמן ומנדלבאום בחנו את האדם הישן; אולם כיון שאוכיח מיד (אני מקוה לשביעת רצונו של בית־המשפט) שסטבסקי היה שם בודאי בבוקר וכיון שהיו רק שתי מטות פנויות הרי יש אומדנה מכרעת – זולת אם תבוא עדות, שתוכיח את ההיפך – שהאדם שהיה במטה היה סטבסקי.


תיאוריה של הקטיגוריה שהיא דחוקה ואוילית    🔗

נעבור כעת אל הבוקר. בבוקר התקיימה השיחה בין סטבסקי ובין מנדלבאום, שבה סיפר מנדלבאום לסטבסקי שחתך את אצבעו בבקבוק־לימונדה שבור, כי ידו היתה בתחבושת. ודבר זה מוצא סיוע עקרי בזה שענין בקבוק־הלימונדה הוא אחד מן הדברים שרייס רשם בהודעה הבלתי חתומה, שהיא תוצאה מחקירתו של סטבסקי מיד לאחר מאסרו. אפשר היה לשער, שדבר זה בלבד מספיק כדי להוכיח נקודה זו לגמרי, ואם דרוש לכם יותר, הנה זיהה מנדלבאום את סטבסקי גופו. אין אני יודע אם יש צורך לדון בשאלה שאחר שזיהה את סטבסקי, הצביע על מי שהוא אחר וחזר אחר־כך להצביע שוב על סטבסקי. יש רק נקודה אחת, אפשר, נגד ההגנה, אבל סובר אני שזה לטו­בתה של ההגנה, – שעל פי עדותו של מנדלבאום, הפצירה בו המשטרה לתת תאור מלא מן האדם שראהו רק רגעים אחדים, וכדי להפטר מן המשטרה, אמר שהיו לאדם זה עינים כחולות. דומני, שאם אתה מעונין לשבור אליבי, אין לך דרך פקחית מאשר ללחוץ על עד, עד שהוא מציין את הדבר הראשון העולה על דעתו, רק כדי להפטר ממך. בכל אופן, זיהויו של מנדלבאום מוכח כולו ע“י התקרית של בקבוק־הלימונדה בבוקר. הרשוני להגיד עוד מלה בדבר מלון תורג’מן ובדבר אותם היציאות והמבואות הנסתרים המילודרמאתיים ודרכי־המפלט ומקומות הבריחה באמצעות סולמות מחדר־האמבטיה, הגזוזטרה והכניסה הצדדית. הרשוני להגיד זאת: טענתה של הקטיגוריה תלויה בזה, שסטבסקי הצליח להכנס בחצות הלילה, או קודם שפרידמן ומנדלבאום חזרו למלון תורג’מן, בלא שהרגישו בו, או ע”י שנכנס דרך הכניסה הראשית ואחר־כך עלה על גזוזטרה ונכנס דרך חדר האמבטיה, או שנכנס ע“י שדחף בחזקה דלת ברחוב נחלת־שבעה. עד כמה שהדבר נוגע באחת מן היציאות, העיד קצין אחד שהיה לו צורך במכשיר כעין מחלץ־ברגים. בנוגע ליציאה השניה, אין אני יודע, אם ניתנה עדות בדבר מעבר מן הרחוב אל הדלת או מן הדלת אל הרחוב. אבל אני מעיר זאת: כלום אפשר לשער באופן הגיוני מנקודת־מבט מעשית, שמי שהוא יסתכן ע”י שימשוך אליו תשומת־לב במה שיעורר משנתם אנשי המלון המלא אורחים (זכרו־נא, שאין זה בית מבודד), ואני אומר, שאין זה אלא רעיון דמיוני וטפשי, שאדם יבוא בחצות הלילה ויסתמך על יכלתו לפתוח בכוח את הדלת, ולעשות את הפעולה המסוכנת של טיפוס וכניסה אל המלון ואל החדר בלא שיראה אותו שום אדם. אומרים, שעובדה היא שזה קרה כך, אבל חשבו־נא על הסתכנותו של הפושע המשוער. אם נניח שראוהו מטפס על מדרגות דרך כניסה בלתי מקובלת, או שראוהו נכנס לחדר באותו הזמן המיוחד, היכן הוא האליבי? אני אומר, שכל הדבר הזה הוא דחוק וטפשי במדה שאין למעלה ממנה.


האליבי של רוזנבלט    🔗

כעת אדון באליבי של רוזנבלט בכפר־סבא. אומר קודם־כל, שהנקודה שהעורך־דין הממשלתי השתמש בה כנשק העקרי בהתקפתו נגד רוזנבלט, היא בדיוק הנקודה שאשתמש בה אני כהוכחה עיקרית וממשית לאמיתותו היסודית של האליבי. העו"ד הממשלתי הסתמך על העובדה, שבשעה שרוזנבלט נאסר, מסר אליבי מוטעה. הוא אמר: “הייתי בנשף־חברים: היתה זו מסיבה, שבה קרא מישהו מעתון. זוכר אני, שלא רקדתי משום שזה היה בשעה שרגלי היתה פצועה”. והקטגוריה אומרת, שמפני שאז מסר אליבי זה, ואת אספת הארגון ציין בתאריך יותר מאוחר, הרי האליבי מזויף. ואני אומר – ההיפך ממש! אומר אני, שהעובדה שלא ציין בתחילה את אספת הארגון, מוכיחה שלא דאג בכלל לסידור של אליבי, וכשמסר את הודעתו הסתמך על זכרונו, טוב, רע או מחוסר־ערך, ומה שזכרונו הטעה אותו בקשר עם זה, מוכח באופן מלא מעדותו של הרופא שטיפל בו, שעל־פי הפנקסים המקצועיים שלו הוכיחו שהיום, שבו טיפל ברוזנבלאט בפצע שברגלו, היה 9 ביולי. במקרה נרשם בפנקסיו של הרופא שרוזנבלאט סבל מהפרעות־לב, ולא היה, איפוא, האדם האידיאלי לרצוח נפש, דבר הדורש בריחה במהירות ובמהומה, כפי שצוין במקרה זה.

כעת נעבור אל יום־הרצח עצמו, יום ו' ה־16 ביוני. באותו יום בשעה 6.30 אחה"צ בודאי היה בכפר־סבא, כפי שהוכח מעדותו של רפופורט, ואחר אנו עוברים אל האספה: ועד כמה שהענין נוגע לאספה, חושב אני שמתעוררות שתי שאלות. כלום מוכנים אתם בהחלט לא להאמין לעדותם של האנשים שהשתתפו באספה זו, וכלום מוכנים אתם להרחיק ללכת בזה עד כדי למצוא, שהפרטי־כל של אפת־ה־16 ביוני זויף במיוחד לטובתו של נאשם זה וכדי לרמות בית־משפט זה (ומוכרחים אתם להיות מוכנים לכך, אם ברצונכם לדחות את האליבי)? ועד כמה שהדבר נוגע לשאלה זו, הרי לפי עניות־דעתי, התובע הכללי המלומד שגה בהחלט בכל שאלת האחר­יות, כשאמר שהפרטי־כל הוא חשוד, ואמנם אוכיח לבית־המשפט שהוא אמתי. אף אם היה חשוד, אין זה מתפקידי להוכיח שהפרטי כל הוא נכון, דבר שאעשה, אלא הקטגוריה חייבת להוכיח שהוא מזויף. וזוהי, לפי דעתי, הדרך הנכונה לדון בדבר האחריות במקרה כגון זה.

כעת בקשר עם העדים השונים, חושבני, שקודם־כל יש לפנינו עדותו של גליקסמן, חייל ותיק, ולדעתי העיד באופן ישר מאד לעצם הענין, ובעיקרו של דבר מתאמת עדותו בקויה העקריים למה שקרה. יש לפנינו העובדה שרוזנבלאט היה עוסק בריכוז של העבודה (דבר, שבדרך־מקרה מסתייע גם ע"י רפופורט), יש לפנינו העובדה שהציע את התפטרותו, העובדה שדיבר פעם, וחושב אני שדיבר פעמיים, יש לפנינו העובדה שהיתה התנגדות; שהציעו שיובא מישהו מתל־אביב; יש לפנינו העובדה בדבר הצעה שרוזנבלאט יקבל משכורת, ועוב­דה היא שנתקבלה שם החלטה על־ידי הכול (אמנם נכון, שהדבר אינו רשום בפרטי־כל), יש לפנינו העובדה שהיו שם בחירות, וחושב אני שגם נקבעה העובדה שנשא נאום כללי פחות או יותר על המצב. כמו־כן נקבעה העובדה שבאספה זו הודיעו על חבר של המזכירות בת“א שחיכו לבואו, שלמעשה לא בא, והעובדה הנוספת שגליקסמן עצמו איחר וכשבא מצא, שאדם בשם חייכמן מנהל את האספה ויושב בראשה מבחינה טכנית. אפשר נכון, שהיתה אי־התאמה בין גליקסמן לבין כנעני, בנוגע לזה אם כנעני כתב על פסת־נייר תלושה או אם היה דבר מה תחתיה, אבל אין ספק שהדבר החשוב הוא, שאספה זו נתכנסה, שאספה זו אמנם נתקיימה, שרוזנבלאט נמצא באספה במשך כל הזמן, שרוזנבלאט דיבר באספה זו פעמיים ושהיה שם, מתחילתה ועד סופה. ובקשר עם גליקסמן רוצה אני להגיד זאת: העדות שמסר כאן דומה לעדות שניתנה למשטרה ימים אחדים או יום אחד או שנים לאחר מאסרו של רוזנבלאט. עדותו של גליקסמן נתאשרה ונסתייעה ע”י עדותם של חייכמן וסטרליץ. חושב אני, שחייכמן העיד שהוא הציע לשלם להמרכז את העבודה משכורת של שנים או שלשה ימים בשבוע, ודבר זה נרשם בפרטי־כל: “אהרן מציע, וכו'…” (נקרא מתוך הפרטי־כל). אחר זה מציע הוא לבחור בועד. רואים אתם, שגם בתקופה מוקדמת יותר של מהלך־ענינים זה נקט פחות או יותר באותו הקו (קורא). אגב, יש סיוע זה של מר גליקסמן, הוא נושא נאום זה באמצע העמוד הראשון של TY 45 ובדרך־מקרה מדובר שם על מכבסה ומטבח קואופרטיבי, ויש עדותו של המזכיר בורשטיין שהיה באספה, שחייכמן היה באספה, שרוזנבלאט היה שם כל הזמן ושהפרטי־כל נרשם בידי כנעני. נכון שאינו זוכר, שראה את הדף התלוש, ואדון בזה אחר־כך. פירושו של הדבר הוא, שראה רק את הדף האחרון, שבנוהג שבעולם הוא הדף היחידי שמי שהוא יתענין בו, אבל העובדה הבולטת היא שגליקסמן, חייכמן ובורשטיין נתנו במשטרה הודעות, שבעיקרן הן מתאימות להודעות של עכשו. בית־המשפט יזכור, שהסיבה שבגללה ניהל בהזדמנות זו את הפרטי־כל כנעני ולא בורשטיין, היא שזה היה ליל שבת, ובורשטיין, שהוא אדוק, אינו כותב בשבת. אדיקותו של בורש­טיין נתקפה ע"י מציאתו של פרטי־כל מן ה־12 במאי, שחל ביום ו', בכתב־ידו של בורשטיין. הדבר נתבאר, שלא היתה זו אספת הארגון כלל, וכנראה נתקיימה מבעוד יום ולא בשבת. אפשר לדון גם בדבר עדותו של סטרליץ, עדות שיהא לה משקל מיוחד כאן, אם מותר לי להגיד כך, משום שצעיר זה אינו חבר בקבוצה החקלאית הקואופרטיבית, אף־על־פי שהיו לו יחסים ידידותיים עמה, אלא בנו של אכר ומנהל של מטעי אביו. הוא הלך לאספה מפני שהתענין בסידור העבודה, והוא בטוח שראה שם את רוזנבלאט.

לסוף מגיע אני לשאלת הפרטי־כל ושאלת כנעני. לדעתי, כנעני העיד באופן ישר מאד, והאספה התכנסה באותו יום, הפרטי־כל נכתב באותו יום. אבל מחוץ לכל שאלה של התנה­­גות, יש עובדה אובייקטיבית אחת, שלדעתי שוללת לגמרי כל אפשרות, שאיזה בית־משפט שהוא יגרוס שהפרטי־כל הזה זיוף, ואספר לבית־המשפט בקצור, ואקוה גם באופן משכנע, מהו הדבר, מפני מה זה מוכרח להיות נכון, ומפני מה אין באופן הגיוני שום דרך אחרת לבית־המשפט בקשר עם זה. אני טוען, שמתפקידה של הקטגוריה להוכיח שזה מזויף, אבל יהא הדבר כמו שהוא, הרי עובדה אחת בולטת: אם זויף למטרת המשפט הזה, הרי כנעני הוא המזייף. מפני שהפרטי־כל נכתב בכתב־ידו, ודבר זה אושר. ואם זויף, הרי שזויף בזמן שכנעני מסר את הודעתו הראשונה, וזויף במטרה לסדר אליבי לרוזנבלאט. מפני מה, איפוא, אומר כנעני, בשעה שמוציאים אותו פתאום ממיטתו בחצות לילה והוא נחקר על־ידי טננבאום, – בית־המשפט יזכור שאני מייחס חשיבות עקרית לנקודה זו כדברים האלה: “זוכר אני את הלילה”… (קורא מתוך הודעתו של כנעני). הפנית את תשומת־הלב לעובדות אלו. לא נזכר כאן כלל הארגון, אין כאן זכר לשום שאלה של ריכוז־העבודה. רק כשמגיעים אנו לעמ' 3 של אותה ההודעה, מוצאים אנו שנזכר ריכוז־העבודה; דבר זה קרה כך, ואני מסב את תשומת לבו של בית־המשפט לענין זה: “ברגע זה”… (עמ' 3). כלום יכול היה להיות דבר מה נאמן יותר? אילו היה מזייף את הפרטי־כל, כלום לא היינו מצפים שיזכור את הדבר בשעה שנחקר ע"י המשטרה? כמו שאמרתי, אין אני יודע, הקטגוריה לא הציעה שום תיאוריה מוחלטת, ולדעתי מוטלת עליה החובה לכך, אבל יהא הדבר כמו שהוא, איזה זמן אפשר לציין, שבו זויף פרטי־כל זה? אם זויף קודם מאסרו של רוזנבלאט לטובתו של רוזנבלאט, כלום לא הייתם מצפים שיהא לרוזנבלאט איזה מושג מכל הענין הזה בזמנו? איני יודע, אם חושבים לציין שפרטי־כל זה זויף בין ה־23 וה־25, ושהמזייף היה כנעני, אבל כלום אין זה תמוה, אי־אפשרי ודמיוני לשער שהוא, האיש העיקרי בזיוף זה, לא יזכור את האליבי המזויף מיד לכשנשאל בראשונה? אני טוען, שזהו דבר שלא ייאמן, ואני טוען, שהרשלנות דוקה והקטעים הבלתי חלקים שבעדות, מוכיחים את אמיתותו של האליבי, ואותו ההגיון חל נם על הפנקס של הפרטי־כלים עצמו. אילו היה פנקס זה בא לכסות על חטא, לא היה נמצא במצב בלתי מסודר, רשלני ופרוע כמו שהוא עכשו, מתחילתו ועד סופו, וכל השטות הזאת של מחיקה ותלישה היא דבר שיש לצפות לו מהסתדרות זו שהיא במקצת בלתי מלוטשה ופזיזה, אבל לא הדבר שהיה אפשר לצפות לו אילו היה מזויף, שהרי אז היה הרבה יותר מסודר. הקטגוריה לא הצליחה כלל להוכיח שפרטי־כל זה מזויף, ואילו אני הצלחתי להוכיח על־ידי עדים שהוא אמתי. ולא זו בלבד שהקטגוריה לא הוכיחה את טענתה נגד רוזנבלאט, אלא שרוזנבלאט הוכיח את טענתו נגד הקטגוריה.


פרשת עבדול מג’יד במשפט    🔗

כעת רוצה אני, ברשותו של בית־המשפט, לעבור אל מה שלדעתי, כולנו רואים כפרשת עבדול מג’יד במשפט זה, ובקשר עם זה מוצא אני לנוח לדון במה ששייך לחלק העיקרי של משפט זה, הרי היא טענתה של הקטגוריה שסטבסקי ורוזנבלאט הודו על אשמתם לפני עבדול מג’יד; שבין שהודו לפניו על אשמתם ובין שלא הודו, הם קשרו קשר עם עבדול־מג’יד שהוא יקח את נטל המשפט הזה על כתפיו החפות. פרשת עבדול מג’יד במשפט זה מתחלקת למעשה לשלשה חלקים. ראשית, טענתי, שהמשטרה נמנעה במזיד מלחקור את הודאותיו של עבדול־מג’יד בהתמדה הראויה, בחריצות וביושר; שלחצו עליו כדי שיחזור בו מהודאתו; שסיפור־השוחד לא רק שאינו נכון כשהוא לעצמו, אלא הוא תוצאה מן הלחץ. זהו חלק אחד של ענין עבדול־מג’יד.

החלק השני הוא שההודאה, אם לא תוכחש, מעוררת בכל המסבות מידה כזו של ספק בכל הענין (ביחוד בשל הדוגמות האובייקטיביות ופרטי הסיוע המרובים, שאסב את תשומת לבו של בית־המשפט אליהם) שמטעם זה בלבד ראויים נאשמים אלה שיזכו אותם. כעת אדון קודם־כל בדרך, שבה הגיבה המשטרה על הודאתו של עבדול מג’יד. אם מותר לי לומר כך, הודאות אלו כשהן לעצמן (ואדון להלן בשאלה אם הן אמתיות או כוזבות) בתוקף עצם מציאותן, והעובדות שהן נמסרו, היה זה ענין רציני ממדרגה ראשונה, שהצריך חקירה בלי משוא פנים ואובייקטיבית ביותר. אמרתי בתחילה ואני חוזר על כך, למרות השקפתו של התובע הכללי המלומד, שטבע אנושי הוא טבע אנושי, ותוצאותיה של זריקה מוצלחת של ענין עבדול מג’יד היו מוכיחות את סכלותה של המשטרה.


חקירה מוצלחת של ענין עבדול מג’יד היתה עושה את המשטרה לצחוק    🔗

התובע הכללי מערער על כך, על יסוד העובדה, שההו­דאות באו לאחר שמצא השופט־החוקר שיש יסוד להאשים את הנאשמים הנוכחים. אם מותר לי לומר כך, הרי התובע הכללי המלומד מוצא בסיס חלש במקצת לשמור על כבודה של המשטרה; אבל אומר אני: מאחר שלמעשה רוכזו כל התותחים והמנגנון של ממשלת ארץ־ישראל לנהל משפט זה על הבסיס, שזוהי רציחה פוליטית ממדרגה עליונה, הרי אם היה אחר זה יוצא ומוכח, שזו היתה קטטה מינית בלתי עדינה (על אף התפקיד האדיב והאבירי שמילא בה המנוח) היתה המשטרה נראית טפשית ביותר וחובשת בזה את כובע־הליצנים היותר גדול בהיסטוריה המשפטית.


כל הנהגתו של מר רייס היתה מכוונת בפירוש להכשיל את סיומן המוצלח של ההודאות של עבדול מג’יד    🔗

נעבור אל הפרק הבא, ענין ההודאות, המצב היה כזה שבכל מסבות שהן קשה היה להביא לידי חיובו בדין של האדם המודה כיון שגב' ארל. כבר זיהתה אדם אחר. אילו היו רוצים להביא את ההודאות לידי סיום מוצלח, אילו היו רוצים להשאיר את התינוק בחיים, דרושה היתה התנהגות עדינה ביותר. אביע את דעתי, שעד כמה שאפשר להסיק מסקנות הגיוניות מעובדות שאושרו, הרי כל התנהגותו של מר רייס היתה מכוונת בפירוש להכשיל את הסיום המוצלח של ההודאות של עבדול מג’יד, ואת זה עשה על ידי פעולות שהן מפוקפקות ביותר. בראשונה מקבל הוא את הודעתו של סובחי, המחייבת אותו לחקירה ביום התשעה בינואר אחר־הצהרים. אבל אין הוא פועל שום פעולה, אלא מחכה עד הבוקר. בא אדם המוסר בכל אופן, ידיעות בעלות חשיבות מן המדרגה הראשונה, מה אירע לראש המחלקה לחקירת פשעים? נרשמת הודעה מתוך רשלנות בעפרון בכתב ידו של מר רייס, ואינה נחתמת לעולם, וכן נרשמת – לדבריו של מר רייס – הודעה חתומה, אלא שאין מוסרים אותה כאן. כלום יש דבר יותר מגוחך ותמוה וטעון בקורת? מר רייס אמר בבירור שמסר את זעבלאוי לידי פקיד. הפקיד רשם הודעה מפיו של זעבלאווי והלה חותם עליה, ואם היא נחתמה, זכאי אני לקבל אותה. בקשתי אותה והיא לא הוגשה; נשאלת, איפוא, השאלה היכן היא?


הודעה של מר רייס שבה נעדרת העובדה שעבדול מג’יד' זיהה כדורי־נאגאן, המין שבו נורה ד"ר ארל.    🔗

נעבור לחלק הבא של ההודעה. להלן אדון בפרטים שבהודעה זו; אבל יש דבר אחד בהודעה זו בקשר עם כתיבתה, שהוא מענין ותמוה ואולי גם יחיד במינו ברשימת הודעות ע“י בני־אדם אחראיים, וזהו הדבר: מר רייס הסכים שהחלק החשוב ביותר שבהודעתו של עבדול מג’יד, היא העובדה שעבדול מג’יד זיהה, מתוך מספר רב של כדורים שהראו לו כדור של נאגאן, ואמר שהוא דומה לכדור־המות. זה היה החלק האובייקטיבי החשוב ביותר של הסיוע בענין זה כולו. אבל כלום אין זה מפתיע, שחלק חשוב ביותר זה של הסיוע מתבלט על־ידי העדרו? בתעודה זו כולה אין אף מלה אחת על העובדה שעבדול מג’יד זיהה כדורי־נאגאן בתור כדורי־נאגאן ובתור המין, שבו נורה ד”ר ארלוזורוב. כלום יש להתפלא אם אני פונה אל מר רייס בשאלה: “כלום נעשה הדבר במזיד או בשוגג?” מר רייס השיב: “בשוגג”.

תמהני באמת, אם נהג בצדק ביחס לעצמו. כלום אפשר להגיד שסגן המפקח הכללי של המשטרה עדיין לא למד, לאחר עבודה של כמה שנים לרשום הודעה, או שהדבר היחידי שלמד הוא כיצד משמיטים את החלק העקרי ביותר שבהודעה? כלום לא היה צודק יותר ביחס לעצמו, אילו היה אומר: איני חושב לרצוי שקטע בוער כזה של אינפורמציה יהא מונח בקרירות שחור על גבי לבן, אך הנה העובדה: החלק החשוב ביותר שבאינפורמציה הושמט, ואחרי זה כיצד הוא מגיב? הזינזאנה – הלחץ – החקירה. אין לומר, שמעודדים בזה את המתוודה.

השופט: איני רואה את הקשר בין ענין זה והמשפט.

מר ס.: אגיד לבית־המשפט מפני־מה אני טוען, שיש לו קשר אל המשפט. הבאתי עדות, וזולת בענין זה, במטרה המיוחדת להוכיח שלא זו בלבד שהמשטרה לא השתדלה כלל למצוא את האמת בהודאה זו, אלא שמאמציה היו מכוונים להביא לידי סאבוטאג’ה של ההודאה ולהכשילה. יש לזה קשר כפול; זה קשור בטענת־השוחד של עבדול מג’יד, הבאור האחד והיחידי שהמשטרה יכולה להאחז בו, ושנית יש עדות, שהודאה זו לא נחקרה ולא נבדקה כראוי, ומפני זה רוצה אני להוכיח את הדבר, זולת אם יפסקו בפירוש למנוע ממני זאת.


מנעו את עבדול מג’יד מלבוא אצל השופט החוקר, שמא יפרוץ ויספר את המעשה    🔗

נעבור אל החלק הבא. הוכח שעבדול־מג’יד צריך היה להיות מובא ב־12 בינואר לפני השופט החוקר ביפו לשם הארכת מעצרו. עבדול מג’יד אינו מובא ב־12 בינואר לפני השופט החוקר ביפו, ומכיון שכך, הרי מתחללת חירותו של האיש, ומפריעים בזה למנגנון של משפט־הצדק. כל־כך למה? אני טוען שהסיבה האחת והיחידה לכך (ואין ספק, שהמשטרה חייבת לבאר את הסבה), שלא הרשו להביא את עבדול־מג’יד ליפו ביום ה־12 לינואר, היא שמר רייס חשש שמא יגלה עבדול־מג’יד לפני השופט־החוקר מתוך פטפוט את אותו הסיפור שספר לו ב־19, שאפשרי שיקראוהו כעד ויהא מוכרח לאשר זאת בשבועה, ולאחר זה ענין סטבסקי עלול להיות הרבה יותר קשה מנקודת־מבטה של הקטגוריה. מבחינה זו חושב אני לנכון, נאות וממין הענין להשוות את הצעדים שאחז בהם מר רייס בקשר עם החרטה ובקשר עם ההודאה.

בקשר עם ההודאה הוכנס עבדול מג’יד אל ה“זינזאנה”, לא הורשה לבוא ליפו לשם הארכת מעצרו, ולא הרשו לו למסור את תוכן ההודאה בשבועה.

בקשר עם החרטה, הובא בו ביום אל שלטונות הבריאות הצבורית כדי להווכח אם הוא בגיל שבו הוא עלול להתלות, הוא אחר זמן קצר, הוצא מן ה“זינזאנה” והובא או לא הובא אל השופט החוקר כדי שיאשר את חרטתו בשבועה. כלום אין להווכח מכל זה, שהמשטרה היתה מרוצה הרבה יותר מן החרטה מאשר מן ההודאה, וכלום אין דבר זה מראה, איזה כוח עצום, כמעט לחיים ולמות, נתון בידיו של קצין־משטרה סתם? אילו היה מר רייס מגלה אותה ההתלהבות בקשר עם ההודאה כמו בקשר עם החרטה, ומרשה לעבדול־מג’יד למסור את הודאתו בשבועה או להעיד לפני השופט־החוקר, קשה היה, לפי הנראה, להמשיך במשפט הזה. חוץ מזה ברור בהחלט מהודעתו של עבדול־מג’יד עצמו שלחצו עליו שיחזור בו מהודאתו, ושכתוצאה מן הלחץ הזה חזר בו. סבורני, שדבר זה נרשם בעמוד 54 של הרשימה הסטינוגראפית. וכן מוכיח זאת קטע זה בעמ' 55 מן הרשימה הסטינוגראפית מיום ה־8 במאי. נכון שבסופו של עמוד 54 מכחיש הוא שהסיבה שחזר בו היתה שהוא עלול להתלות, אבל דבר זה נפסל ע“י עדותו לפני השופט החוקר, ש”שיטריט ושאוקי־ביי אמרו לי שאני עלול להתלות", ואף לפני בית־המשפט הזה אמר כך (עמ' 55). לא איכפת לי ביותר מי הוא שאמר לו שהוא עלול להיתלות אבל מתור עדות עצמו ברור בהחלט, שמי שהוא אמר לו כך, – או במלים אחרות: הם נצלו את פחדו של צעיר זה מן המות, כדי להשפיע עליו שיחזור בו מהודאתו, ובאופן זה הרי זה בלתי חוקי. הוא כבר הודה באשמתו ברצח לוטפי, ואם הוא עלול להתלות הרי היו תולים אותו, ואי־אפשר לתלותו פעמיים. ואם עדיין לא הגיע לגיל שאפשר לדונו לתליה, הרי לא יתלוהו, יהא מספר הרציחות שהוציא לפועל מה שיהא. להזכיר לפניו את עונש־המות הרי זה, לעניות־דעתי, דבר שלא כשורה.


למה לא הוליכו את עבדול מג’יד מיד למקום הרצח?    🔗

נעבור לענין אחר, – שני ענינים אחרים. באחד של השמטה והשני של יפוי־כח. מר רייס הסכים, שאם היו מתיחסים להודאה במינימום של רצינות וחוקרים אותה במינימום של כוונה טובה, הרי הדבר האלימנטארי הראשון, או הדבר שהוא ברור כמעט לתינוקות, היה להביא את עבדול־מג’יד לשפת־הים בתל־אביב, בלילה או ביום, ולראות אם יוכל להראות את מקום־הרצח, ביחוד לאחר שעל־פי הודעתו של סובחי הציע לעשות זאת; ודרך זו של הפרוצידורה נעשית עוד יותר מובנת כשמתברר, שמר רייס עצמו נסע לתל־אביב מיד לאחר ההודאה. מפני־מה לא לקח עמו את עבדול מג’יד כדי לתת לו הזדמנות להוכיח את הודאתו? אני מניח שהבאור האחד והיחיד הוא, שחשש לתוצאות. בהודאתו של עבדול־מג’יד לא יכול היה להרויח, אלא להכשל, והוא חשש שיכשל, ומפני כך נמנע מלאחוז בצעד האלימנטארי ביותר על־מנת לבחון, אם ההודאה נכונה או כוזבת.

כעת נעבור לענין אחר הרשום בעמוד 57 של הרשימה הסטינונראפית, שיש לו ערך ידוע לגבי שאלת השוחד. נקודתי הראשונה היא זו: מאחר שהשפיעו על עבדול־מג’יד לחזור בו מהודאתו, הרי הבאור היותר טוב שיכול היה לתת, – על־כל־פנים עד כמה שהמשטרה היתה מעונינת בכך – שמי שהוא אחר פיתה אותו להודות בפשע, וקודם־כל הנאשמים; ובמידה ידועה מוצאת הנחתי זו סיוע ע“י העובדה שקודם חרטתו, הכניס שיטריט לראשו של עבדול־מג’יד, וכמעט לפיו, את הרמז בדבר לימוד, וזה בהתאם לעדותו של עבדול־מג’יד. זהו מה שאומר עבדול־מג’יד בעמוד 75: “שיטריט אמר: אמור את האמת, אם מישהו לימד אותך מה להגיד”… בכל אופן בעדותו לפני השופט־החוקר, אמר: “חזרנו בנו מהודאתנו משום שמצאנו שאנו עלולים להיתלות”. ושוב, בעמוד 24 מן הרשימה הסטינוגראפית: כשדברתי אל הגברת, אמרו לי שהודעתי אינה מתאמת”.


לסניגור לא הודיעו על הודאותיו של עבדול מג’יד    🔗

כעת אדון על נקודות אחדות אחרות בנונע לאופן שבו טפלה המשטרה בענין עברול מג’יד. אני אומר, שאם היה אדם שהיה צריך להודיע לו באופן רשמי על מציאותה של הודאה זו, הרי היה זה אני עצמי וחברי. אבל לא עשו זאת; ולא עוד, אלא שהשתמשו בכל מיני תחבולות כדי להסתיר ממני את מציאותה של ההודאה, ואין ספק שכל זה נעשה ברשותו של השופט החוקר ביפו. והריני אומר שטכסיסים כאלה הם בלתי־ישרים בהחלט, ויש לי להתלונן על המשטרה ועל ידידי המלומד התובע הכללי תלונה מרה יותר משמתוך כעס.

התובע הכללי: אם אתה רוצה להכניס את פקידי המשפט לתוך הענין יהא לי מה להעיר על כך.


שורת הזיהוי של גב' רייס וגב' ארלוזורוב לפני עבדול מג’יד – וכי יש דבר מגוחך מזה?    🔗

מר ס.: אני אומר, שתלונתי על שלא הודיעו לי כלום מוצדקת עוד יותר, משום שידידי המלומד, ד"ר ג’וסף, שהוא מיצג בענין זה את התביעה האזרחית שבכוח, היה, לדברי מר רייס, נוכח זמן מה כשהוצג עיסא לפני עבדול מג’יד ב־12 לינואר, ולדברי ע. מ. היה נוכח אפילו בשעת כל המעשה, ועל־כל־פנים הודיעו לו על הדבר במועד יותר מוקדם. סבורני, שיש לי עוד סבה להתלונן ועוד טעם נוסף לטענה שאני רואה חובה לעצמי לטעון, שסגן המפקח הכללי היה משתדל לעשות סבוטאז' לכל הענין, כשהדבר הגיע לידי ענין הזיהוי, כשנתיצבו גב' רייס וגב' ארל. לפני ע. מ. ב־15 בינואר במחלקה לחקירת פשעים. וכי יש דבר מגוחך מזה? שתי הגבירות לבשו, כנראה, על־פי סדורו והוראותיו של מר רייס, מעילים, כובעים וצעיפים דומים אלו לאלו, כנראה, כדי למנוע את ע. מ. מלהכיר, איזו מהן היא גב' רייס ואיזו גב' ארל. מה טעם בדבר לערוך זיהוי, כשאין המזהה יכול להכיר מי ומי מתיצבים לפניו, ולדברי מר רייס הענין מסתבך עוד יותר כשהוא אומר שגב. רייס כסתה את פניה בצעיף, מפני שרצתה שלא יכירוה אנשי המשטרה. למה היה לו לסגן המפקח הכללי להכניס את אשתו לכל הענין כשהיה מתבייש להזכיר את שמה? כלום אין כל הענין עושה רושם של קנוניה בין משפחת רייס ומשפחת ארלוזורוב, שיש לראות בה מעשה מגונה בהחלט? יש לטעון שבאמת זהה אותה, ע. מ., וכמדומני שהשופט קורי העיר לי על זאת, כשדרשתי ממנו תשובה. אני אומר שהערותי מוצדקות, והן עומדות בתקפן מפני שהדבר מוכיח קודם כל, על משוא פנים ועל המגמה למנוע בעד הזהוי. אבל יתכן שהתחבולה היא דקה מזו. אם יצליח ע. מ. לזהות (ובאמת הצליח) תוכל המשטרה לומר, שהיתה כאן אפשרות של מחצה על מחצה. במלים אחרות, אם יוצא זוג, סגן המפקח הכללי מרויח. ואם יוצא פרט, סטבסקי מפסיד. כך הוא המצב, ולפי דעתי יש לי הרשות לומר, שמעולם לא נערך זהוי משונה ומגוחך מזה, והבאור היחידי הוא, לא שסגן המפקח הכללי הוא שוטה, – חלילה לי לומר דבר כזה, – אלא שסדר את הדבר בכוונה תחילה, כדי שלא יעלה בידי אחרים לחקור את ההודאה בהצלחה ולבוא לידי תוצאות ממשיות.


קבוצה נבחרת של ג’נטלמנים מיפו בקרו אצל עבדול מג’יד בסוהר, ואחר – הכחשתו של עבדול מג’יד    🔗

ועכשיו נעבור לפרשה חדשה. כמדומני שבאחד הימים לפני 22, על־כל־פנים כך הוא הדבר על־פי עדותו של מר ריגס מטעם הקטיגוריה, נפגש הוא ושוקי ביי ב־7 שעות בערב, שוקי ביי דבר על ההודאה של ע. מ., ועוני ביי הזכיר את שמו של אברהים ניג’ם. סבורני, שמן הנאות הוא בהחלט לומר שאיני תוקף בשום אופן את עוני ביי, או אף משיג עליו שאני חולק לו את כל הכבוד ושיחסי עמו הם, אמנם לבביים ביותר. אבל גם ריגס הזכיר את שמו של אברהים ניג’ם. לאחר ימים אחדים, הגיע אברהים ניג’ם, שלא על־פי בקשתו של ע. מ. ועמו קבוצה נבחרת של ג’נטלמנים מיפו לבית־הסוהר המרכזי, באיזה אופן שהוא, ושוקי ביי קבל את פניהם בשער ואחר כך קרו המעשים המוזרים הללו. עבדול מג’יד ועבדול חמיד הובדלו משאר האסירים והושמו בזינזאנה (תא מבודד) לפי הוראותיו של מר רייס מיד אחר ההודאה. בהזדמנות זו ראו אברהים ניג’ם והאנשים מיפו בראשונה את ע. ח., ואח"כ נקרא ע. מ., ובמשך כל הזמן היה שוקי ביי מחכה בחוץ, וכנראה, שהראיון עשה את פעולתו. שכן, לדברי ע. מ. כשיצאו אמר אברהים נג’ים לשוקי ביי שהוא מוכן למסור הודעה, ובתנאים אלה הובא למשרדו של שוקי ביי והודיע מה שהודיע, וכנראה שבזה נסתיימה פרשת החזרה מן ההודאה שסודרה בזינזאנה, ואני נוטל רשות לקרוא בין השיטים ולומר שברור בהחלט, שההודאה לא ערבה למשטרה, והונע המנגנון באיזה אופן שהוא כדי שיבואו אותם האנשים וילחצו על האסירים את הלחץ הדרוש. ואחר זה “ידעתי שזהו ענין פוליטי שעלול להביא לידי מיתה, וסרבתי להמשיך”. וכי אין זה ברור כשמש?


שאלה לסגן המפקח הכללי    🔗

יש עוד נקודה נוספת. כוונתי להתקפתו או, על כל פנים, למחאתו של התובע הכללי (שאיני מתלונן עליה), או יותר נכון, תקותו שהביע לפני, שאני הרגשתי באחריותי כששאלתי את סגן המפקח הכללי, אם שאלת גילו הבלתי־מבוגר של ע. מ. שייכת לעניין ההודאה. אני שאלתי את שאלתי מדעת גמורה, ומקבל עלי את האחריות המלאה לה, והטעם היה שבעצם היום ההוא הלך ע. מ. לבדיקה על ידי קרני רנטגן. ייתכן שאך מקרה הוא. על כל פנים אני מעיר, שהמקרה מוזר מאד, ונותן מקום להרהורים ועל־כל־פנים היה לי טעם מספיק לשאול מסגן המפקח הכללי מה ששאלתי.

יום הששי, 8 יוני, 1934 בבוקר.

ברשותם של השופטים, אני מבקש סליחה מהם ומן העדה רבקה חזן, על ששכחתי לטפל בעדותה אתמול. כמובן, שעדותה נוגעת לענין, שעליו העידו גב' אבניאלי ואבא אחימאיר, אבל יש לי לומר זאת: בראשונה אמרה בפרוש שהשעה היתה 6, ורק אח"כ הוצרכה לכוון את זמן הופעתו של סטבסקי בתל־אביב על פי זמן שהותו בירושלים, כפי שהעידה עליו לבנה תורג’מן. חוץ מזה, מנקודת־מבט מעשית אין להעלים עין מן העובדה, שהאיש ואשתו נוטים במדת־מה לכוון את עדויותיהם זו לזו, ומכל מקום, אם העיד חזן עדות־שקר על אחימאיר (מה שהוכח במלואו), קשה לתאר שעשה זאת בלא שידעה אשתו על זה את הכל.


אשרי הרוצח שהודה בפשעו, שבזיכויו כרוכים ענייניה של המשטרה    🔗

יש עוד נקודה קטנה בנוגע לגשש אבו רגאיג והעקבות. לפי דבריו ברחו שני הרוצחים מצד הסלע, ששם עמדה כפי שמשערים גב' ארל. לדברי גב' ארל. ברח אחד מהם מצד הים, מאחורי גבה, והרי שני הדברים סותרים זה את זה בהחלט. ועכשיו אני רוצה להמשיך את עיקר טענתי, ולסיים את השאלה של טפולה של המשטרה בהודאתו של ע. מ. והנקודה הבאה שאני רוצה להעיר עליה היא זו. בשעת חקירת שתי־וערב הודה מר רייס, שלפי הוראותיו של השופט החוקר הראשי המלומד כתב בכתב ידו, או ציוה להכין רשימה שלמה של הודעותיו והודאותיו של ע. מ., והתעודות נמסרו לו והוצגו כמוצג במשפט זה, ואני רוצה להעיר, שמוזר במקצת, שהושמטו שתים מן ההודאות או ההודעות החשובות ביותר; כוונתי להצגתו פנים אל פנים לפני עיסא ב־12 בינואר, וכמובן גם לאותו זיהוי מוזר כשהוצגו לפני ע. מ. גב' ארל. וגב' רייס. שני מסמכים אלו הושמטו מתוך הרשימה. כלום אפשר לומר, שהדבר נעשה מתוך היסח הדעת בלבד? יש לזכור, וכמדומני שאתם זוכרים באמת, שנוכחותה של גב' רייס בשעת זיהויה של גב' ארל. היה מעשה מוזר. וכנראה שמר רייס מדבר עליו בזהירות מרובה, שכן אם תעיינו בסוף המוצג 194 תמצאו הערה נפלאה האומרת, שאף־על־פי שמר רייס היה נוכח בשעת מעשה, לא היתה לו יד בכל זה – הערה, שהיא מוזרה במקצת בפני העובדה, שהחלק האחרון של הפרוצדורה, כלומר, זיהויה של גב' ארל. על־ידי ע. מ., סודר באמת בידי מר רייס, שהביא את גב' רייס והיה האחראי להספקת התלבושת. לפי דעתי יש לראות בהערתו דוגמה יפה לכלל Qui s’excuse s’accuse (כל המתנצל מאשים את עצמו). זאת ועוד אחרת. ודאי שמו לב השופטים, שחקירתו של ע. מ. ע"י קצין המחלקה לחקירת הפשעים נמשכה זמן עצום. השופטים מוכרחים היו לשים לב, שהיו כאן שתי ישיבות, שכל אחת מהן ארכה ארבע שעות, אחת כמדומני, בפני שיטריט והשניה בפני שוקי ביי שלא ראי­נו שום דין־וחשבון עליהן. והרי שוקי ביי אמר בפרוש, שבדרך הרגילה מעלים הודעות כאלה על הכתב, וכן אמר, שלפי דעתו מסר את התעודות הללו לשטריט. אם כן, היכן התעודות הללו? אני נוטל רשות לומר, שאם נעיין בטפול בהודאות האלה בכללו נמצא, שהמצב, מנקודת מבט אנושית־ממשית הוא, למעשה, כך, שאלו היתה המשטרה מוסיפה לחקור את ענין ע. מ. בהצ­לחה, היתה מנחילה לעצמה מפלה רשמית. ובאמת, אשרי הרוצח שהודה על פשעו, ובזכויו כרוכים ותלויים עניניה של המשטרה.

די להשוות את הדרך, שבה טפלה המשטרה בהודאתו של ע. מ. כשהשתדלה בכל כוחה להחזירו מדבריו, לדרך שבה טפלה ברוזנבלט, כשהשתדלה להוציא ממנו הודאה, תחילה ע"י גב' א. שהשתמשה בכל השפעתה הנשיית לעיני מר רייס חוץ מן הזמן שנתיחדה עם רוזנבלט (מה שגרוע עוד יותר) כדי להוציא ממנו הודאה, ושנית, כשנשלחה אליו לשם־כך רבקה פיגין ובידה מתנות במחיר של 50 גרוש, לרבות סיגריות, שהן אסורות בבית הסוהר. מן הצד השני עומד המעשה בזינזאנה, שהמשטרה נכ­שלה וחזרה ונכשלה בו, עד שעלה בידי אברהים ניג’ם וחמשת האנשים מיפו להשיג במשך חמשה רגעים, מה שהזינזאנה, שטריט ושוקי ביי לא יכלו להשיג במשך כל הזמן.


הסיפור המגוחך של שיחוד בסוהר    🔗

ועכשיו נראה, איזה סיוע יש לספור על השוחד. השופטים זוכרים, ודאי, שלאחר שחזר בו ע. מ. מהודאתו לא נשארה שום דרך למשטרה זולת השוחד. ועכשו נעיין בעדים ונראה שכל אחד מהם היה ברגעים החשובים ביותר ביד המשטרה. נעיין בעצם המעשה, שדברי העדים הללו מכוונים לסייע לו. כלום אין זה דבר, שאינו מתקבל על הדעת כלל שאותם שני האנשים שכמעט אינם יודעים לדבר עברית, שאינם מכירים את הארץ, שאין שבילי הנכלים בא"י נהירים להם, שאותם שני האנשים ישתדלו בתנאים בלתי רגילים כאלה, להשתמש בתחבולה המשונה והמופרכת הזו, בלא שום טעם מספיק? הסתכלו נא בתנאים החמריים שבהם ניתנו, כפי שטוענים, אותם השעורים המענינים והמשוכללים להשגת התואר של רוצחו של ארל. השופטים היו בזינזאנה, השופטים ראו את התא וראו את השבכה, שהם סמוכים כמעט למשרדים אחדים ממשרדי הממשלה, ולדברי שענון היו אנשים עוברים שם כל הזמן, וכי יש דבר מגוחך יותר מלדמות, שהאנשים נתנו את השעורים הקשים הללו, אף אם היו רוצים בכך ויודעים את הלשון במדה מספקת? כל הרעיון מופרך.

נתקדם־נא עוד צעד בענין זה. כלום ע. מ. הוא פתי, שיעיד עדות שקר על סמך שהבטיחו לו 1000 לא"י בלא לתת לו ערבון? יודעים אנו שע. מ. הוא “ילד טוב”, תם וישר, שאינו אוכל ושותה אופיון, שאין לו נסיון בדבר ערוה, אבל מכל מקום הוא נידון על מכירת אפנים גנובים, הוא עומד במגע עם המשטרה שהוא מוסר לה ידיעות. ומה היא עדותו של אחיו, איני יודע מה כוונתו המדויקת כשהוא אומר: “וכי אפרוח הוא שאפשר ללחצו?” אבל סבורני, שכוונתו של ע. ח. היא, שע. מ. בחור מלומד בכל הנסיונות ויודע לדאוג לעצמו, ואני אומר שאלו היתה כאן באמת תחבולת שוחד אפלה אין לצייר, שלא דרש להשליש סכום־כסף ביד אדם נאמן עד לחשבון, ולא זו בלבד, אלא שאפילו לא עמד על המקח כלל. כל הרעיון מגוחך, ונעשה מגוחך עוד יותר, כשלבו נמוג והוא אומר: “באמת לא קבלתי ידיעות הרבה מסטבסקי ורוזנבלט”, ומשתדל לגולל את כל האשמה על צובחי, ומענין שהוא נכשל בנקודה זו דוקה בשעה שלא ידע לתאר “צילינדר” או “תוף” בעברית.


פרט הסותר את כל הענין מראשו ועד סופו    🔗

אני נוטל רשות לומר שיש עוד הנקודה הבאה, הסותרת את כל הענין מראשו ועד סופו, אם אפשר לומר כך: לפי דעתי, הדבר החשוב ביותר בהודאתו של ע. מ. היה הזהוי של כדורי נגן וניקל רוס. ציינו לפניכם, שאני מיחס לו חשיבות יתרה. וכבר העירותי, שאותו פרט דוקה נשמט כנראה מזכרונו של מר רייס. ע. מ. חזר בו מהודאתו כפי שהשופטים זוכרים בודאי, ב־22 בינואר, כמעט מיד אחר בקורם של האנשים מיפו (שבאו בו ביום שנבדק ע. מ. ע"י קרני רנטגן כדי לראות אם כבר הגיע לגיל התליה). וכי אין הדבר מענין שבהודעתו הראשונה לשוקי ביי ב־22 בינואר אינו מזכיר אף במלה אחת מעשה, שאילו קרה באמת, היה עושה עליו רושם חזק, כוונתי לכדורים שהראו לו סטבסקי ורוזנבלט. הדבר מוזר בהחלט ומלמד אותנו, מה דעתה של ממשלת א"י על המשטרה שלה, כשהיא אומרת שאסיר עלה בידו להכניס לעיניה כדור־יריה לבית הסוהר. אבל אילו קרה הדבר באמת, היה תופס את המקום הח­שוב ביותר בהודאה. הוא לא נזכר אף במלה אחת ב־22 בינו­אר. לא נזכר אף במלה אחת בכל ההודאות שבאו אחר־כך. בפעם הראשונה אנו מוצאים את זכרו בעדות לפני השופט החוקר ב־3 בפברואר, ואני מציע באור לזה, שהוא לפי דעתי באור טוב עד למאד, ואם נקבל אותו, נבין מיד, למה נזכר הד­בר בראשונה ב־3 לפברואר. השופטים זוכרים, ודאי, שמר רייס הודה, שבראיון שנתן לי הזכרתי את השאלה של כדורי נגן. השופטים זוכרים, ודאי, ששטריט נפגש עם ע. מ. בו ביום בפברואר, בשעה 12 בצהרים. אני אומר בדרך השערה (ולא יותר), ששיטריט שאל: “כלום הראו לך כדור?” וע. מ. השיב כהלכה ואמר: “כן, הראו.” לדעתי אין שום באור אחר מתקבל על הלב, אלא זה.

הרשו לי להעיר עוד הערה בדבר המעשה בשוחד. כלום אין הדבר מוזר בעיני השופטים, שהסכום שהזכיר ע. מ. – 1000 לא“י בשבילו ו־500 לא”י בשביל צובחי – מתאים בדיוק לסכום של הפרסים שהכריזו עליהם בצורה רשמית, חושבני, 500 לא“י מטעם הממשלה ו־1000 לא”י מטעם הסוכנות היהו­דית? וגם זאת. אולי מן הראוי שאציע לפניכם בהזדמנות זו את הסברתי לכל הענין הזה, הנקרא בשם ענין השוחד. כל שקר יש בו קורטוב של אמת; נניח, שכל שקר יש בו אחד לאלף של אמת. ואני סובר, שבאמת קרה הדבר הבא: בזמן מסוים, נאמר בתחילת חודש דצמבר, נודע, שע. מ. הודה או הסכים שהש­תתף ברצח א., על כל־פנים הגיע הדבר לאזני סובחי ב־4 בדצ­מבר, בערך, לפי דבריו שלו; וכשהרגישו חבריו של ע. מ. למא­סר, שצובחי יודע דבר חשוב זה, הבינו גם את האפשרויות הכספיות הכרוכות בו ורצו, אפשר, לסדר את הענין ולהציג את ע. מ. לשלטונות וע“י כך לקחת חלק בפרס. לפי דעתי, זוהי ההסברה האמתית להתענינותו של צובחי בדבר. איני אומר, ואיני מבקש מן השופטים שיאמינו, שצובחי עשה זאת מתוך אהבה למשפט־הצדק בא”י לשמו. ההסברה היא: יש כאן פרס בעד הודאה מצד ע. מ. למה לא ישיג אותו? אפשר מאד, שצובחי למד את ע. מ. לדבר ע"י שנתן לו הוראות על הדרכים שישתמש בהן.

ע.מ. הוא בחור חמד, אבל אם מותר לי לומר כך אינו מלוטש למדי, וזקוק ללימוד קצת, איך לגשת לאנשים. וזהו לדעתי, הבאור הנכון.

עכשיו נפנה לעדותו של האסיר שענון, שראו בה סיוע לדבר. אך הרשו לי להעיר הערה מוקדמת בענין זה. כיצד נכנס שענון לענין? מעניין שהוא נכנס לתוכו, באותה הדרך שהוכנסו כמה אנשים אחרים, ע“י שהעי­רו אותם באמצע הלילה והוציאו מפיהם הודעה. אין לי ספק, שמנקודת־המבט של טכסיסי החקירה דרך זו ראויה להביא לידי התוצאות הרצויות, אבל מה קרה כאן? כנראה שאותו עלוב נפל עליו פחד־מות, מפני שחשב בראשונה שהאדם שהאשימו אותו בדקירתו כבר מת, וכמובן שהוא מלא פחד ודאגה לרצות את המשטרה, אבל כשהדבר מגיע לידי עצם עדותו, אני אומר, שהיא קלושה עד מאד ואין ללמוד ממנה כלום. שאלתי, אם לא אמר לפני השופט החוקר ש”היה נבוך עד כדי שלא ידע מה הוא מדבר“. הוא הכחיש את הדבר, אבל באמת אמר זאת (עמ' 305–306 של העדות לפני השופט החוקר) הוא אמר: “הייתי רגיל לישון הרבה…” על כל פנים הדבר מראה, שלפי עדותו לפני השופט החוקר, השתדלה המשטרה להדריך אותו כל הזמן, ומכל מקום אני חושב שאפילו לפני בית־משפט זה אין הדבר משתנה בהרבה. אח”כ אמר, כמדומני, בנוגע לאדם השני, שעיקר השיחה היה, כשהיו מהלכים לבית המשפט וחזרה, מה שמלמד, שהדברים שנאמרו ביניהם לא היו חשובים ביותר וכפי הנראה לא היו אלא דברי ברכה דרך אגב. על כל פנים נראה מדבריו שהשיחה לא היתה ממושכת ביותר, שכן הוא מזכיר שארכה – איני אומר שחשבונו מדויק בהחלט – הוא אומר שארכה מ־5 עד 10 רגעים, ומכל מקום שענון אינו רק אדם שנדון על התנפ­לות, אלא הוא גם גנב ותיק, ובזה גמרתי לדבר על שענון.


עדותו של עבדול חמיד מוכחשת    🔗

עכשיו אדבר על עבדול חמיד. השופטים זוכרים בודאי שע. ח. ראוי יותר מכל העדים לכנוי של “עד שנקרא ברגע האחרון”. הוא נקרא כמעט בסוף הקטגוריה, אמנם נקרא כדי לסתור, אבל גם כדי להעיד עדות עקרית. מענין לראות, איך מכחיש ע. מ. – בלא ספק מדעת – את העובדה שלפי דעתי היא הציר שעליו מסובבת כל חזרתו של ע. מ. מהודאתו. שמענו בפרוש מפי שוקי ביי, בשעה שהעיד על הנעשה בבית הסוהר בירושלים (והשופטים זוכרים, ודאי, ששוקי ביי ומר סטיל היו מחכים בחדר הסמוך, שאיברהים ניג’ם והאנשים מיפו דברו עם ע. ח., ואח"כ הובא ע. מ., והיתה ישיבה משותפת בין שנים מבני משפחת הינדי, והיועצים מיפו, ועורך הדין. ע. ח. הכחיש את הדבר ואמר: “הם דברו עם כל אחד מאתנו לחוד”. “ולא דבר­תם בענין הודאתו של ע. מ….” ראוי לתשומת לב גם זה, שע. ח. וע. מ., שהיו מבודדים בזינזאנה הורשו לבוא במגע עם אנ­שים אחרים באותה שעה דוקה, וכמובן שע. ח. נקרא כדי לת­מוך בעדותו של ע. מ. על־ידי מה שאמר, שע. מ. הזכיר את הנסיון המרושע מצד אותם היהודים להציע לו כסף, כדי שיק­בל את הרצח על עצמו. כאן יש להעיר שתי הערות. קודם כל סותרת דבר זה הודעתו של ע. ח. למשטרה, כשנשאל איזו הו­דעה נמסרה באמת; ושנית, סותרת אותו עדותו של העד פרקל, שלפי דעתי הוא עד שיש לסמוך עליו, ואף־על־פי שנסתבך בענין ההפגנה, על כל פנים יש להזכיר לזכותו, שעבד במחלקת העבודות הצבוריות של ממשלת ארץ־ישראל; ופרקל מסר דב­רים מפורטים נכונים על השיחה עם ע. ח. בזינזאנה, וכמו שא­מרתי, הביע ע. ח. את צערו על שחזר בו ע. מ. מהודאתו, ודבר בגנותה של גב' א. בבטויים גסים כל כך, שאפשר זו היא הס­בה, שמנעו אותי לחזור לפני העד על המלים המקוריות שהש­תמש בהן בשיחתו. אך הדבר במקומו מונח. אני אומר, שעדו­תו של פרקל אינה נופלת מזו של ע. ח. ואף עולה עליה. אבל יש עוד נקודות בספורו של ע. ח. שאני מוצא לרצוי להזכירם לפני השופטים, משום שבהן מונח, אפשר, המפתח לכל הענין. אם ירשו לי השופטים, אקרא קטעים קצרים מן הרשימה הסטנוגראפית (עמ' 15 בעדותו של ע. ח. ועמ' 138 ברשימות של השופט).


הסבר להודאתו של עבדול מג’יד    🔗

ועוד נקודה מענינת היא, שרק כשבא ע. מ. לירושלים – וגם זה סותר את האשמה במתן־שוחד – רק כשבא לירושלים החליט לפי דבריו להודות על השתתפותו ברצח ארלוזורוב. “כלום היה זה בשעה שהיית בירושלים…” ואני מפנה את תשומת לבם של השופטים [ל]פסקה זו המראה שחל שנוי ניכר בדעתו של ע. מ. בשעה שהיה בבית הסוהר בירושלים, ושנוי זה גרם לו להודות, ובאמת, הפסקה הבאה בעדותו של ע. ח. מענינת במדה יוצאת מן הכלל. “בשעה שהיה מהלך היה עושה תנועות בידיו, ופניו נתכרכמו…” כמדומני, שיש ללמוד מתוך זה בבי­רור, שבירושלים אירע דבר מה, שזעזע את ע. מ. ולדבר ע. ח., היה הוא ע. ח. אומר לו דברי תוכחה בתור ראש־המשפחה או לכל הפחות, בתור הבכור שבמשפחה, וע. מ. נתעצב על זה, וזוהי הסבה להודאתו, ועכשיו נראה מה היתה, לפי דעתי, הס­בה העיקרית ואחת מן הסבות המועטות להודאתו, תהא זו הו­דאת אמת או הודאת שקר (בשאלה זו אטפל אח"כ). הסבה העיקרית להודאתו היתה מה שרצה להטיל על עיסא את האשמה של השתתפות ברצח לוטפי ואגב זה היה ע. ח. יוצא זכאי, שאילו הצליחה, היתה מביאה, כפי שאמרתי, לידי שחרורו של ע. ח. וסבורני, שרשאי אני להעיר הערה כללית זו, ואח“כ אטפל בעדות המאשרת אותה. ידוע, כמובן, שבמשפטי־רצח רבים ניתנות הודאות־שקר, אבל הטפוס הקלאסי הרגיל של הודאת־שקר הוא כשאיזה אדם, שאין דעתו שפויה, בא לתחנת המש­טרה כדי לזכות לשעה אחת של פרסום ולאכול ארוחה חנם, אם יאמינו לו לשעה קלה, ע”י שהוא מקבל על עצמו את האחריות לרצח. אבל כלום נשמע מעולם, שאדם היושב בבית הסו­הר מודה במעשה־רצח שלא עשהו מימיו, כדי לזכות בכסף שלא ראה אותו, ושעל כל פנים אינו עתיד להנות ממנו אלא לאחר שנים רבות מאד מאד? לפיכך אני אומר, שההסברה הי­חידה להודאתו של ע. מ. באותם התנאים, היא פסיכולוגית ואמוציונאלית, ואני חושב, שההסברה ניתנת על־ידי העובדה, שלדברי ע. מ. עצמו, היה צריך וראוי לפי דעתו לסבך בענין את עיסא. וזוהי ברשותם של השופטים ההסברה שנתן הוא עצמו בהודאה הראשונה, שאני מסב את תשומת־לבו המיוחדת של בית־המשפט אליה, מכיון שלדעתי הוא עושה רושם של ­אמת. בכל אופן אקרא קטעים בודדים אחדים שהם חשובים כל־כך ומלאים אמת כל־כך, שערכם מרובה מאד (SM 164 עמוד 3).

בית־המשפט יזכור שקטע מיוחד זה בא בתשובה על שא­לה, ואני מניח שזה דבר בלתי־אפשרי שבשיחה חטופה כזו בין בריחי5 בית־הסוהר אפשר היה להעמיק כל כך את הענין ולהמ­ציא דבר מעובד ומשוכלל כל כך, שאני טוען שאינו פרי המחשבה בלבד, אלא נכון בגלוי ובהחלט. עבדול־מג’יד הודה במידת מה שהיה ברצונו להכניס לענין את עיסה, כפי שמתברר מהו­דעתו בבית־המשפט הזה, שקרא בשמותיהם של עדים כדי שי­ווכחו, שהפשע הוצא לפועל על ידו ועל־ידי עיסה.

יש נקודה נוספת שאני טוען שהיא סותרת את התיאוריה, שפיתו את עבדול־מג’יד להודות. על פי דבריו, היה ביחסי ידידות עם עיסה כל הזמן, ואף־על־פי־כן נענה ליהודים הרש­עים הללו להטיל האשמת־שוא על עיסה. מה היתה הכוונה? כי­צד יכול היה הדבר להצליח בלא הסכמתו של עיסה, ובית־המשפט יזכור שבהתאם לגרסתו של עבדול־מג’יד הוצע לשניהם פרס גדול. כלום אין זה מתמיה, שאינו אוחז בשום אמצעים כדי להווכח כיצד יגיב עיסה על ענין זה? הדבר יכול היה להיות טוב בשביל עבדול־מג’יד שהיה בבית־הסוהר, והיה צפוי (זולת אם היו קרני רטנגן עוזרות לו) לתליה או למאסר ממושך. עיסה היה במצב אחר. לא היתה שום עדות נגדו, חוץ מעבדול־מג’יד עצמו. הוא נאסר פעם, שוחרר ושוטט ברחובות יפו כאדם חפשי, דבר שהרגיז את עבדול־מג’יד. כיצד אפשר היה לסדר עסק כזה, בלא הסכמתו של עיסה? והוא לא עשה שום צעדים כדי להוועץ עם עיסה, אף־על־פי שהיתה לו אפשרות לעשות זאת. היו לו בני משפחה וידידים שהיו יכולים לפנות אל עיסה. אני טוען שעובדה זו בלבד מוכיחה, שהמניע האמתי של הודאה זו, בין שהיא אמתית ובין שלא, היה להכניס לענין את עיסה.


ניתוח הודאותיו של עבדול מג’יד    🔗

ועכשיו נעבור לעצם ההודאות, ואני מקוה שלא אאריך דברים עליהן, אלא אנתח אותן ניתוח קצר.

אני אומר, שאם נסתכל בהן בכללן, הן נראות טבעיות באופן יוצא מגדר הרגיל, וכלולים בהן דברים שאי־אפשר שמסר אותם לו אדם אחר, וכך הוא לפי דבריו של ע. מ. עצמו ברא­שונה, ועצם הסתירות, הכלולות בהן (מתוך עדותה של הגב' א.) יש לראות בהן סימן ממשי של אמיתותן; ועוד באות לחזק אותן כמה עובדות חיצוניות, שאפשר, הן פעוטות כשהן לעצמן, והשופטים יופתעו, אפשר, שאני מוכיח אותן, אבל כשהן מצטרפות יחד, יש להן לדעתי, חשיבות מרובה מאד.

נסתכל בהודאה הראשונה. אני רוצה להפנות את תשו­מת לבם של השופטים למשפטים אחדים, שלפי דעתי האמת מדברת מתוכם… “לפני כחדשיים הציע לפני עיסא, מכיון שר­צה שאשתוק על דבר רצח ארלוזורוב, שנהרוג שנינו את לוטפי”… ודומה לזה עוד משפט אחד מתוך דבריו לשטריט לאחר זמן מועט. “לאחר חדשים או שלשה בא עיסא לחנותי ו…” כדי שיוכלו אנשים אחרים, כגון סטבסקי או רוזנבלט לבדות דברים כאלה מלבם ולשים אותם בפיו, צריך שיכנסו לעובין של כל האינטריגות והמסבות האישיות של אותן המשפחות ביפו. אם בדו מניע, אין פרושו בלבד, שבדו מלבם, שעיסא וע. מ. הרגו את ד“ר א., אלא שבדו את הגורם שהניע את עיסא ואת ע. מ. להרוג את לוטפי, אם הרגו אותו באמת. כלום מסת­בר מתוך ידיעת הטבע האנושי, שהנאשמים בדו מלבם מניע כזה? כלום אפשר להאמין, שמניע כזה בא מאדם אחר, ולא מע. מ. עצמו? ואף־על־פי שע. מ. הכחיש כאן שבדה את הדבר מלבו, מענין שלפני השופט החוקר, יחס לעצמו את עיקר ההודאה. בעמוד 295, חושבני רשום: “מעולם לא שאלה אותי המשטרה, למה הודיתי. לא דברתי על זה עם צובחי”. אם יש לדברים הללו איזה מובן שהוא, הרי אינו אלא זה שאינו אומר ששתי ההסברות שנתן תחילה למר רייס ואח”כ לשיטריט בנוגע לסבת הודעתו, נבעו מן הנאשמים, ולפי דע­תי דבר זה מתברר עוד יותר מן הכתוב בעמ' 297: “איני זו­כר, שצובחי בדה מלבו שיחות ביני ובין עיסא”. איני חושב, שהוא אומר באיזה מקום שהוא, שסטבסקי בדה שיחות כאלה. פרושו של הדבר הוא, שכל אותן השיחות בינו ובין עיסא או שבדה אותן הוא עצמו או שזכר אותן, ואני אומר, שהן נשמעות כדברי אמת במלוא מובנן, ואם יפנו השופטים לעמ' 294 לעדותו של ע. מ. לפני השופט החוקר, הסותרת את הודעתו שכל הדבר בא מן הנאשמים, ימצאו שאמר, “אבל צובחי לא אמר לי, שאגיד שפחדתי”… ועוד, אם נעיין בשאלה, עד כמה היתה ההודאה מקורית ועד כמה לא היתה מקורית, למה אמר בבית המשפט, שבדו ולמדו אותו מה להגיד על הדרך שברחו בה, בעוד שלשופט החוקר אמר: “איני מכיר את דרך סומיל. אני בדיתי את הדבר מלבי…” ועוד אמר לפני השופט החוקר: “נכון שאל־אהלאיני אמר, שנתפסו דייגים. אני הזכרתי זאת כרי להראות, שעיסא היה עמי”.


נקודות של סיוע אובייקטיבי בהודאותיו של עבדול מג’יד    🔗

אם כן, הוא מדגיש בכוונה שהיתה שיחה בינו ובין עיסא, והנקודה החשובה היא שהיתה שיחה כזו באמת. ובעמוד האחרון כתוב: “הכנסתי את ענין החנות מפני ש…” לפני השופט החוקר הוא הודה, שהכניס את ענין החנות בכוונה מסוימת להתנקם בעיסא, ואלה הם הדברים שהכניס: “שכחתי להזכיר שבשבת…” ואני אומר, שכל הדברים האלה נראים כטבעיים ואמתיים, באופן יוצא מנדר הרגיל, ומעולם לא יכלו סטבסקי ורוזנבלט לבדותם מלבם. “עיסא חשב שאמרתי לעאדל…” אם כן, כנראה, הוא מחזיק בקו הזה: כל הענין הוא אמצעי להח­ניק את עיסא. והסבה היחידה שלא מסר את עיסא, היא שהוא בעצמו היה מפחד ממאסר, יוצא שהיה לע. מ. אמצעי להחניק את עיסא, ושעיסא הסכים להשתתף ברצח לוטפי כדי שיהיו הפשעים שקולים זה כנגד זה, והכל יבואו לעמק השוה חוץ, אפ­שר, מלוטפי, ויש לראות סיוע לדבר בעדותו לפני בית־משפט זה, שעיסא השתתף ברצח לוטפי מתוך חברות בלבד. ועכשיו נעבור לכמה נקודות של סיוע אוביקטיבי בתוך ההודאות עצ­מן, ואני אומר שכשהן מצטרפות יחד יש להן חשיבות יוצאת מן הכלל. נעיין תחילה בשאלת התאריך. וכי יש דברים הנשמ­עים כדברי אמת יותר מאלה: “באחד הימים – שכחתי את התאריך, אבל זה היה היום שערך המוכתר חוסיין…” לפי דבריו, למדו אותו סטבסקי ורוזנבלט לומר כך, אבל זה מגוחך. זעבלאוי הכחיש שהגיד לו את התאריך, וחשובה העובדה, שביום הששי ב־61 ליוני, ערך המוכתר חוסיין את הצגתו. לפי דעתי, שני הדברים האלה מכוונים זה לזה בהחלט.

ועוד נעיין בשאלת תכונותיו האישיות. לפי דעתי מראהו של ע. מ. מתאים לתאור הראשון שניתן ממס' 1, חוץ מן השער, שבו אטפל אח“כ, אבל בדרך כלל מראהו מתאים לתאור של מס' 1 הרבה יותר מסטבסקי. השופטים זוכרים, ודאי שגב' א. לא תארה את מס' 1 בראשונה כגבוה אלא כשמן, ובנוגע לקומתו הזכירה שהיא בינונית, וקודם כל ע. מ. הוא שהליכתו הליכת ברוז, ולא סטבסקי. הקטיגוריה לא הביאה שום עדות על הליכתו של סטבסקי, אבל הסניגוריה הוכיחה, שהליכתו שכיחה היא בבני אדם הבנויים כמוהו, ואילו ע. מ. הליכתו בו­לטת הרבה יותר, כתפיו כפופות במדה מרובה, ולא עוד, אלא שאמר למר רייס שבאותו יום נעל נעל שעקבה ניתק ממנה. על כל פנים מקרה מוזר הוא, שלא היה לו אלא עקב אחד, ומסתבר שאלו היה מטייל בשפת־הים כשהוא נעול נעל כזו היה נד­נודו הדומה לנדנוד של ברוז, מושך את עיני כל הרואים בשל זרותו. ועוד, כלום אין הדבר בעל־משמעות, שהוא אמר, שד”ר א. שמן ממר רייס (ולא אמר זאת בעצמו, אלא בתשובה על שאלה), והשופטים זוכרים בודאי, שהוכחתי ע“י ד”ר זלוציסטי שד“ר א. היה שמן כמעט כמוהו. כלום אין הדבר מעניין, שע. מ. לפי דבריו שלו, היה רגיל לצאת בגלוי ראש. יש לו חליפה אירופית נאה עם צוארון ועניבה, ולדברי שרמייסטר היתה לו גם חליפה כחולה, שנעלמה אח”כ, כשם שנעלמו הנעלים שנעל ביום הרצח. וכלום אין הדבר בעל־משמעות, שמצאו, כפי המו­כח, כדורי ניקל רוס אצל האדם, שהזכיר אותו כשותפו בפשע, הוא עיסא? כלום אינו חשוב שע. מ. הוא מומחה לכדורים ומצא כדור של נאגאן מתוך כמה כדורים שהראה לו מר רייס ב־21 בינואר? וכלום אין הדבר מתאים התאמה גמורה לעדות שבאה מגב' ארל. באמצעותם של סטאפורד ומלקובסקי, שהאחד דבר עברית במבטא מזרחי, והרי ע. מ. מדבר עברית, ולפי עדותו של מר ילין מן ההכרח שדיבר במבטא מזרחי? כלום אין כל הדברים הללו מכוונים באופן יוצא מן הכלל? ואולם הסתכלו עוד בכמה נקודות אחרות.

חקירתו של עיסא על־ידי ע. מ. בפני מר רייס (מס' 185, אחת מן התעודות שהיה צורך להוציא בצבת מידי הקטיגוריה), היא קצרה, קצרה מאד אך עושה לדעתי, רושם עצום. אני קורא את תחילת העמוד השני: “שאלת ע. מ.: כלום יש שכונה חדשה…” )

ועוד. הסתכלו בדבריו על הבית, שלא נגמר בנינו, כלום אינו חשוב, שגב' א. אמרה בפעם הראשונה בתולדות המשפט הזה בבית־משפט זה, שהיא ובעלה עמדו לנוח על יד בית שלא נגמר בנינו, שהרי הדבר מתאים לדברי ע. מ., שהוא ועיסא היו יושבים לפני בית שלא נגמר בנינו, וד“ר א. ואשתו עברו על פניהם בדרכם חזרה. הסתכלו עוד בנקודה אחת בחקירת עיסא ע”י ע. מ., שהיא אמנם פעוטה, אבל מכוונת לעובדות. “ע. מ.: לא עברנו על פני דייג?” בענין זה עלה בידי להוכיח שדיי­גים רגילים לעבור באותו מקום ובאותה שעה.


הדברים נשמעים כדברי אמת ומתקבלים על הדעת    🔗

לפי דעתי, הדברים נשמעים כדברי אמת ומתקבלים על הלב, משום שהוכח, שדייגים מצויים שם בלילה, בפרט בקיץ. וראו גם את המשפט הבא, שאף הוא, לדעתי מתקבל על הלב: “רצנו”… ע. מ. עצמו מאשר את הדבר, שכששאלתי את ע. מ. ע“ד הדרך שברחו בה, השיב לי: “לא, הרוצח חוזר בדרך יש­רה”, ובזה יש סיוע לחלוקי הדעות בין ע. מ. ועיסא, אם היה להם לסובב סבוב או לקצר את הדרך. כנראה שע. מ. נענה לו. אבל דרך־מחשבה זו היא אותה דרך המחשבה, שנתגלתה בע­דותו לפני בית־משפט זה. אבל, אם כל זה אינו אמת, כלום אין לתמוה שנמצא שם בית יציקה באמת? בשביל זה הבאתי את מר רויטמן להוכיח את מציאותם של בתי יציקה באותו מקום. אח”כ הוא אומר “לא רציתי לעבור על פני המשטרה…”.

ובשאלת הדרך שברחו בה, השופטים זוכרים, ודאי, שאף על־פי שאמר, שלימדו אותו להעיד לפני בית־המשפט, לא היה הדבר כך בעדותו לפני השופט החוקר, שכן אמר (עמ' 92 של עדותו): “איני מכיר את דרך סומיל. בדיתי את הדבר מלבי…” ואני אומר, אם יטריחו עצמם השופטים להסתכל במפה זו, יר­או, שהציור של הדרך שברחו בה הוא מפורט מאוד, והדרך סו­בבת סבוב גדול, מה שאפשר היה לעשות באותם התנאים. אז­כיר עוד נקודות אחדות לשם סיוע הדבר.


בגדיו הצבועים של עיסה – חליפה בעלת פסים זיגזאגיים    🔗

מה בענין בגדיו הצבועים של עיסא? כלום אין זה לכל הפחות מקרה יוצא מגדר הרגיל? ראשית כל נמצאה אצל עיסא חליפת אפורה ולה פסים זיגזגיים, מה שמתאים לתאור שנתנה גב' א. מחליפתו של מס. 2 הרבה יותר ממעילו של רוזנבלט, שיש לה פס ישר דוגמת “דיאמונד” וסמל־המסחר של בעל־התעשיה האמריקני, בעיני כל הרוצה להסתכל בזה.

יש עוד נקודה, שיש לה חשיבות רבה. “חדשיים או חדשיים וחצי…”6 (עמ' 3 מן ההודאה שרשם אותה שיטריט ביום 12)

כאן יש לי מקום לומר שאם נכונים דבריו של ע. מ. ומס. 1 כוון את פנסו לפניו של מס. 2, הרי דבר זה מבאר, כיצד יכלה הגב' ארל. לתאר את מס. 2 במדה ידועה, וזהו הבאור היחידי.

כפי שאמרתי, בדבריו הראשונים שנאמרו לפני השופט החוקר, הכחיש ע. מ. ששיחותיו עם עיסא בדויות, ואין הדבר נגמר בזה, שכן מתוך עדותו של השוטר לוקס, הוכחתי, שעיסא הוצא לעבודת חוץ ימים אחדים לאחר שהתחילה גב' א. לזהות את רוזנבלט. הרשו לי לומר עוד מלה אחת בדבר הס­תירות. הקטיגוריה, או על כל פנים קציני המשטרה שחקרו את הענין תחילה, חשבו כנראה, שמפני שדבריו של ע. מ. שונים מדבריה של גב' א. בנקודה חשובה, הרי הם דברי שקר וכזב. אם מותר לי לומר כך, חשבו את דברי גב' ארלוזורוב לתורת משה מסיני, שכל החולק עליה דומה לכופר בעיקר. ואני אומר, לאחר שניתחתי את הענין כראוי, שעצם הסתירות הן ראיה לאמיתותה של ההודעה.

נסתכל בנקודות אחדות. יש בענין זה בטוי אחד, פזמון הידוע לכל מי שהתענין קצת, והוא מורכב מן המלים “כמה השעה”. אלו היו שמים את הדברים בפיו של ע.מ., היו המלים “כמה השעה” נטבעים בזכרונו בפירוש. כיום אין הדבר מענין, שלפי גירסתו של ע. מ. המלים היו “איזה שעה עכשיו”?

הסתכלו בכמה נקודות אחרות. ראשית כל, אור הפנס הנופל על פניו של עיסא. כפי שאמרתי, הדבר מתאים בהחלט לגירסתה של הגב' א., שאם לא כן, לא יכלה לראות את מס' 2. ועוד ענין הטלת המים, כמדומני, מיד לפני זמן היריה. זה אינו נזכר אפילו במלה אחת בעדותה של הגב' א.: בגירסתה הראשונה הזכירה, שהדבר קרה במקום אחר לגמרי על שפת הים, אבל יתכן מאד, שלא קרה לפי גירסתה של הגב' א., אלא מיד לפני ההתקפה, שכן היה מס' 1 עומד כשפניו מכוונים ישר לים, ואחר כך פנה לים. ועוד, שימו לב לענין של הדרך שבה ברחו. גירסתו של ע. מ. היא שברחו בדרך ישרה, ולפי דעתי בין שרצו ועלו בשביל הצדדי ובין שברחו ישר בשביל החותך את שפת בית הקברות, מכל מקום דרך זו מתקבלת על הדעת הרבה יותר מן ההנחה, שהבורחים ברחו מסביב לכרם שהרי אין שום טעם לסבוב כזה. הסתכלו אפילו בעובדה, שהוא מציין את עמדתה של חגב' א. בצד אחר, בעוד שלפי גירסתה היתה עומדת ממול לשפת הים.. כלום באמת אין לצייר דבר כזה? נזכור זאת:

לפי דבריה של גב' ארל. בעצמה נסוגה אחור. היא לא הכחישה, שאמרה לפני השופט החוקר שפסעה פסיעה הצדה, ואף אם הכחישה, הרי היתה זו אמת, אם פסעה פסיעה הצדה, אמנם לא אמרה לאיזה צד פסעה, אבל הדין נותן, שאם נסוגה אחור, פסעה לצד שמאל ונתרחקה ממס' 1. לפי דבריה שלה, פסע הד“ר א. פסיעה לצד ימין ובאופן כזה נמצא, כפי שאני מבין את דבריה של הגב' א., שהיא עצמה היתה עומדת משמאלו של היורה, והד”ר א. היה עומד מימינו, וכלום אין הדבר מפליא, שכל זה מתאים לספורו של ע. מ., שלפי דבריו היו האנשים עומדים כך בדיוק, והעמדות שהוראו בבית המש­פט מתאימות בדיוק לעמדות המצוירות בדיאגרמה המצורפת להודעתו לפני השופט החוקר, אף־על־פי שאותה הודעה אינה נחשבת כאן לעדות ממש. לפי דבריו שלו והודאתו שלו, היה באותה שעה “משהו שדומה לריב וקטטה”. “שאלתי מה השעה. נגש עיסא…” ואח“כ אנו מוצאים, שהוא מפרט את הדבר בגירסה השניה בצורה זו. ושוב כל זה מתאים לדבריה של הגב' ארל. לא כפי שאמרה אותם לפני השופט החוקר, אלא כפי שהם כתובים ברשימותיו של מר רייס. “נספחתי אליו בין בית הקברות”… ואף זה מתאים לדעתי שהם ברחו בשביל מחוץ לסומיל. יש עוד נקודה אחת הנמצאת בהודעתו הראשו­נה. “האיש היהודי פסע פסיעה לפנים, ואני נבהלתי ופסעתי פסיעה לאחור”. והרי ע. מ. אמר בפרוש לפני השופט החוקר שלא למדו אותו להגיד, שנבהל מפני ד”ר א. וכי אין כל הדבר הזה נשמע כדבר אמת, כאמת מוחלטת ומתאים כמעט בדיוק מתימטי לדבריה של הגב' א., על תנועותיו של בעלה לקראת מס' 1?


עדות מסייעת לכך שלעיסה היו אקדוח נאגאן וכדורים המתאימים לאקדוח זה    🔗

נזכיר בקצרה עד של הקטיגוריה שהתובע הכללי המלומד לא חשב אותו לראוי, להזכירו בנאומו. – סליחה, יש עוד דבר ששכחתי. אפשר, שנקודה קטנה היא בסיפורו של עבדול מג’יד העובדה, שלעיסה היו לא רק כדורי נאגאן, אלא גם אקדח נאגאן שהכדורים הללו מתאימים אליו. בעדותו של הקצין שרמייסטר יש סיוע מפורש לכך. אני מסכים הסכמה גמורה אם אין בזה משום אי־כבוד יותר מדי לעד זה, שעדותו לא היתה מלאת חן, אבל לדעתי היתה אמתית מעיקרה, ודבר בעל־משמעות הוא, שעוד ב־18 בדצמבר 1933, זמן רב קודם שהנ­אשמים דברו עמו, היתה עדות של עד בלתי־תלוי, שלעיסה היה אקדח. יש גם עדות של שרמייסטר, שעבדול־מג’יד אמר ב־18בדצמבר “אין זה מעשהו הראשון של עיסה”. הוא לא ידע בבירור, אם עבדול־מג’יד הוסיף את המלה “עמי”, ועל־כן אשאיר את זה כמו שהוא. יש גם אפיזודה יוצאת מגדר הרגיל לפני השופט־החוקר ביפו, ששם פרץ עבדול־מג’יד בעברית “אני ועיסה הרגנו את…” כמובן, אפשר בסקירה ראשונה לחשוב, שבזה התכוון לרצח לוטפי כשם שאפשר שהתכוון לרצח ארלוזורוב, אבל כשיצאו החוצה, מקים עבדול־מג’יד רעש מתמיה בדבר “מה שהוא חשוב” וששרמייסטר “היה מאושר אילו היה יודע על זה”.


עדותו של סובחי בחקירת השתי־וערב    🔗

נדון שוב בעדותו של סובחי זעבלאווי בחקירת שתי וערב. גם הוא היה אחד מן העדים הללו, שמן הזמן שהתחיל את הקארירה שלו והעיד בבית־משפט זה, היה בידיה של המשטרה והושם לזמן קצר ב“זינזאנה”. נכון שזעבלאווי העיד בחקירה עדות קלושה פחות או יותר בנוגע לכך, שענין עבדול־מג’יד הומצא, באופן זה או אחר, אף־על־פי שהכחיש שהיה לו איזה מגע בלתי חוקי עם הנאשם; אבל בחקירת שתי וערב מספר הוא ספור אחר לגמרי. וזהו ענין אחד.

לדעתי ברור הוא, שהודאתו של עבדול־מג’יד, לפי דבריו של סובחי, התחילה ביפו, ועד כמה שאוכל לקבוע, נמסרה ביפו בדיוק בתחילת דצמבר. בחקירת שתי־וערב שנחקר סובחי בדבר הודעתו אל מר רייס, הודעה שבדרך־מקרה לא באה עליה חתימה מעולם, כפי שתזכרו (עמוד 42 מן הרשימות הסטינוגראפיות של עדותו של סובחי), אתם מוצאים דבר זה באופן ברור מאד. ואני טוען שדבר זה, ברשותו של בית־המשפט, הוא בעל חשיבות יתרה. הנה עד של הקטגוריה, שבלא ספק אין לו ענין אחר חוץ מלשרת את הקטגוריה, האומר בעדותו הראשונה בפירוש שעבדול מג’יד אמר לו עוד בדצמבר שהוא ועיסה הרגו “דוקטור יהודי גדול”, ואני מדגיש את המלים “דוקטור יהודי גדול”. ומי יכול היה להיות הדוקטור היהודי הגדול אם לא ד“ר ארלוזורוב? ובכן אסכם את דברי בקשר עם שאלת ההודאה. הרעיון שרוזנבלאט וסטבסקי הודו באשמתם לפני עבדול־מג’יד ודרך אגב השפיעו עליו, הוא דמיוני יותר מדי, והתובע הכללי לא שקד עליו, אם מותר לי להגיד כך, באופן נמרץ. ואחר־כך הם למדוהו. ואם כך, כלום זהו סיוע? ואני טוען שבכל־אופן הענין שצויין ע”י התובע הכללי המלומד הוא מחוץ לתחום, וענין נושן.

ואני טוען שהענין בנוגע לנסיון הסיוע בבאסקרוויל צריך להשתמש בו, כלומר, אם יש עדות שהנאשם באמת עשה את הפשע: אני חושב את כל החלק הזה של הקטגוריה כשטותי ודמיוני; אבל אם גם נקבל אותו לרגע להלכה, אין זה מורה בהכרח על אמונה באשמתך שלך, אלא רק, עד כמה שיש לזה תוקף, נוטה להודות על חוסר־אמון בצדק הגמור של בתי־המשפט בארץ־ישראל. אני מזכיר זאת דרך אגב. הטענה האמתית של ההגנה בענין האשמת־השוחד, היא שעבדול־מג’יד בדה אותו מלבו כתוצאה מן החקירות והקנטור מצד המשטרה, כדי שיוכל לבאר את ענין ההודאה. ההודאות בכללותן, טוען אני, הן אמתיות, הוכחו ע"י ראיות אובייקטיביות מן המסיבות הידועות, וגרם להן הרצון להכניס את עיסה לעסק ביש.


יש לזכות את שני הנאשמים כיון שלא הוכח שום מניע    🔗

וכעת, ברשותם של השופטים, אסכם בקצרה ענין זה כולו:

אני דורש, ששני הנאשמים הללו יזוכו מהאשמה זו, מכיון שהקטיגוריה לא הוכיחה שום מניע וגם התובע הכללי המלומד לא ציין אותו בהערותיו הסופיות; ומכיון שאם תביאו בחשבון את דבריה של הגב' ארלוזורוב על המסבות הממשיות של הפשע ועל מה שקדם לו, הרי יש לענין זה כולו כל הסימנים הממשיים החיצונים של רדיפה סקסואלית שאפשר, נגרמה על־ידי מה שהגב' א. הביטה מאחוריה ודבר זה נתן מקום לאי־הבנה, ומכיון שאין לענין אף אחד מן הקוים האופיניים של רצח בכוונה תחילה.

“אני מבקש מבית המשפט לזכות את האנשים הללו, מפני שבהתאם לעדותם של 7 או 9 עדים בערך, מסרה גב' ארל. דין וחשבון בלתי נכון בתכלית.”

אי־אפשר היה לפי תנאי האור שהיו באותו זמן (בלא להזכיר את הזמן הקצר ואת התרגשותה העצומה של גב' ארל.) לשים לב לפרטים של התוקפים. אני מבקש מבית־המשפט לזכות את הנאשמים הללו, מפני שבהתאם לעדותם של 7 או 9 עדים בערך, מסרה גב' ארלוזורוב דין־וחשבון בלתי־נכון כלל ממה שקרה. מפני שאבקש את בית־המשפט להווכח, שאחד מהם דבר בבטוי מזרחי. גב' א. הכחישה, אבל כפי שהוכחתי על־ידי עדויותיהם של סטאפורד ומאלקובסקי, אין ספק שאמרה כך; מפני שעל־פי עדותה של קטה־דן, היה מס' 2 לבוש בגדים מזרחיים; מפני שגב' ארלוזורוב תארה את האחר, שהיא בטוחה ב־90 או ב־001 אחוז, שהוא ערבי, על־פי עדותו של מר גוט;

…מפני שהראתה רצון רב לראות ערבים, על־פי עדותם של השוטרים שטיינברג, הולצר ופרימן;

…מפני שתארה את התוקפים כערבים, או חשבה שהם ערבים, לפני שרמייסטר בנוכחותו של קופרשטיין, ומפני שהרשתה לשרמייסטר לטלפן למשטרת יפו, שד"ר ארלוזורוב נורה על־ידי ערבים ותקנה את המלה ל (Shot shoten) אבל הודתה בשתיקה למלה “ערבים”.

…מפני שמתוך כל זה ברור, שאחד או שניהם היו ערבים ומפני שהגברת אינה אומרת אמת, ובכונה אינה אומרה אמת.


“אני מבקש מבית־המשפט לזכות את האנשים הללו, מפני שזיהויו של סטבסקי מושחת ונפסד… מפני שזיהויו של רוזנבלט נטול ערך ושלא כשורה.”    🔗

אני מבקש מבית־המשפט לזכות את האנשים הללו, מפני שכל האינצידינט של שניידרמן מוכיח בבירור על קשר, מפני שכל האינצידנט במעיל מוכיח בבירור על קשר, ומפני שהפס האדום הדק שבמעילו של רוזנבלאט הוא הפס האדום הדק שהוא כתם הרמאות בעדותה של גב' ארלוזורוב לכל ההיס­טוריה העתידה. אני מבקש מבית־המשפט לזכות את האנשים הללו מפני שזיהויו של סטבסקי הושחת ונפסד ע"י הצגה קודמת של מבחר בלתי־נאות לגמרי של צילומים, שמר רייס קבל על עצמו את כל האחריות לו; מפני שבזיהוי עצמו היה סטבסקי בולט מבין השאר מחמת שהיה רעב, בלתי־מגולח, לא מסורק, בלי מעיל, בלי כובע, בלי עניבה.

אני מבקש מבית־המשפט לזכות את האנשים הללו, מפני שזוהי, כנראה, הפעם הראשונה בדברי ימיה של ארץ־ישראל או של איזה זיהוי שהוא, שהקצין האחראי לזיהוי, יחבק בידו את גבה של העדה המזהה במשך כל הזמן של הפרוצדורה.

אני מבקש מבית־המשפט לזכות את האנשים הללו, מפני שזהויו של רוזנבלאט הוא חסר־ערך, בתוקף העובדה, שבזיהויים המרובים שלפניו, זיהתה טיפוסים מזרחיים שונים בהחלט, כגון מואקאט ואלישר, בתור מס' 2.

…מפני שזיהויו של רוזנבלאט התנהל שלא כשורה גם מטעם זה, שהוא היה בולט מבין שאר האנשים בקומתו ולבושו.

ואני מבקש מבית־המשפט לזכות את האנשים הללו מפני שאין שום עדות, שהמקום שבו התחילו הגששים, או הכתם של הדם, כביכול, היתה להם שייכות אל הרצח, ומפני שההודעות שנמסרו ע"י הגששים הן סותרות זו את זו ואי־אפשר להתאימן, ואין שום עדות שהעקבות שהלכו אחריהם, היו עקבותיהם של הרוצחים.

…מפני שהספור בדבר העקבות סביב הכרם והתיאוריה שאלו הם עקבותיהם של הרוצחים, הם באופן גלוי מגוחכים, וברור מאד, שאלה היו עקבותיהם של השוטרים ושל הכלב, שהלכו לאורך אותה הדרך בדיוק; ואף אם מניחים, שאלה היו עקבותיהם של הרוצחים, או בהתאם לעדותה של הקטיגוריה עצמה, יש בכל אופן פתח גמור לרוזנבלאט, מפני שלנעליו של האדם הנמוך יותר יש סימנים של שרשרות של דרבנות וסוליות שלמות.

…מפני שהזיהוי כולו של הגששים על שפת־הים לא רק שהיה מחוסר־ערך כשהוא לעצמו­.

…מפני שלדבריו של רגאיג, ראו את סטבסקי קודם שהתחילה הפרוצדורה.

…משום שבין זיהוי לזיהוי היה סטבסקי עומד בצד שמאל ושאר האנשים בצד השני; משום שמכל מקום, עד כמה שהגששים נוגעים בדבר, היתה אונאה מפורשת וקשר, מכיון שניתנה לגששים הזדמנות מפורשת לראות את סטבסקי; על־פי עדותו של גופר, הם ראו אותו בחדר בית הסוהר: גשש אחד הודה, שנדרש לשים לב לסטבסקי, והודיע שיש ביכלתו להכיר עקבות של אדם רק על־ידי מה שיסתכל בו בשעת הליכתו.

…מפני שבחצר בית הסוהר נערכה תהלוכה על החול, על־פי עדותו של הגשש עצמו, ובמידת־מה גם על־פי עדותה של גב' א. עצמה, שבחרה בארבעה או חמשה אנשים; בהתאם לעדותו של מר רייס שאמר למקונל להמשיך בזיהוי של העקבות; בהתאם לעדותו של סטבסקי וארבעה או חמשה אנשים שראו זאת, שתהלוכה זו נערכה להלכה כדי לאפשר לגששים לזהות את רגלו של מס. 1, וכשדבר זה לא הצליח, עשו חזרה בלתי־חוקית בהקדמה לקומדיה שנערכה למחרת, וזוהי הסיבה שכל הענין הזה הושתק והושמט.

…מפני שהאליבי של סטבסקי, אף־על־פי שבחלקים ידועים אינו מוקצע, הוא אמתי ביסודו וספונטאני, והוא היה בירושלים אחר הצהרים.

…מפני שסיפורו של חזן ועדותה של אשתו הם שקר, והוכחשו לא רק ע“י אבא אחימאיר וגב' אבניאלי, אלא עד כמה שזה נוגע לאחימאיר, גם ע”י שורה שלמה של עדים מכובדים, שהעידו לפני בית־המשפט הזה.

…מפני שסטבסקי היה במסעדת “השרון” משעה 7 עד 8 בערב, או בערך כך, ואחר זה במלון תורג’מן; ואין ספק שהיה שם בשעה 11 או 11.30 כשבאו מנדלבאום ופרידמן, ואין ספק שהיה שם גם בשעה 5.30 בבוקר.

…מפני שאין ספק, שרוזנבלאט היה בכפר־סבא במשך כל האספה; והעובדה שמסר אליבי בלתי נכון 40 יום אחר אותו היום, מוכיחה את אמתותו של האליבי. מפני שעד כמה שכנעני נוגע בדבר, מוכחת אמתותו של הפרטי־כל בלי שמץ של ספק על־ידי העובדה שבתחילה לא הזכיר פרטי־כל זה, ונזכר באספה רק לאחר שהזכירו אותה לפניו ע"י שהראו לו את הפרטי־כל של אותה אספה.


“דורש אני בצדק שבית המשפט יזכה אותם”    🔗

אני מבקש מכם לזכות את האנשים הללו מפני שברור בהחלט שחלקו של עבדול־מג’יד בענין זה לא נחקר, אם נאמר זאת באופן עדין, באותה ההתמדה שהיו חוקרים אותו, אילו לא נהלו במשך כל הזמן משפט זה בכל ההיקף הזה נגד הנא­שמים, ומפני שניתנו 5 הודאות בתוך 12 יום, בתוך האכזריות של ה“זינזאנה”, בתוך החקירות המתמידות של שיטריט ושאוקי ביי, שכמה מהן ארכו ארבע שעות, והחקירה היותר ארוכה לא נרשמה; כל זה עושה רושם הרבה יותר חזק מן השורה של זיהויים מפוקפקים ביותר.

ברשותו של בית המשפט, החוק הפלילי של מדינה ידועה יש בו לפעמים קרובות רמיזה לפשעים המיוחדים, שתושבי אותה מדינה או בני אותו העם עלולים ביותר לעשותם. אני טוען שאין זה דבר מחוסר־משמעות, שהחוק הפלילי הראשון שנרשם בדברי ימיה של ארץ זו, הוא האיסור להעיד עדות־שקר ברעך, – וזהו דבר, שיש להתחשב בו במיוחד במשפט זה.

אני אומר, שגופיהם של האנשים הללו היו במשך כל החדשים הללו שדה־קטל למה שהיה לא פחות ממלחמה פוליטית ואדמיניסטראטיבית, והגיע הזמן לשחררם. אני דורש בצדק שבית המשפט יזכה אותם.


 

פסק הדין    🔗

לאחר סיומו של נאום הסניגוריה של מר הוראס סמואל, יצא חבר השופטים להתייעצות. משחזרו מן ההתייעצות קרא השופט קורי פסק דין זה:

ברוב דעות מוצא בית־המשפט שאור ל־17 ביוני, שנת 1933, על חוף הים של תל־אביב, לקח הנאשם אברהם סטבסקי, מתור כוונה תחילה של רצח, חלק ברצח בכוונה תחילה של ד"ר ארלוזורוב, בזה שעקב אחריו, חיכה לו, עצרו וכוון אליו את אורו של פנס חשמלי, ונמצא בסמוך לו בשעת ביצוע של הפשע, דבר העומד בניגוד לסעיף 170 מחוק העונשין, ומחלקה (3) סעיפים (ב) ו־(ג) מן הפקודה המתקנת את החוק הפלילי (2) (1927).

מה שנוגע לנאשם צבי רוזנבלט, אין בית־המשפט מוצא את שאר חומר העדות, הנדרש על־פי מחלקה 5 מן הפקודה המתקנת את חוק העדויות, 1924, לסייע לזיהויו על־ידי גב' ארלוזורוב. לפיכך מזוכה הנאשם צבי רוזנבלט מן הפשע שבו הואשם.

(חתומים) קורי, פלאנקט, חסנה.

אני חולק בענין סטבסקי (חתום) מ. ולירו.

“במה שנוגע לדרישת הפיצויים אין בית־המשפט מוצא לנכון להשתמש בזכות הנתונה בידיו על־פי מחלקה 6, מחלקה תנינית 2, מפקודת השיפוט של בתי־המשפט האזרחיים והדתיים, 1925”.


 

הכרזתו של אברהם סטבסקי    🔗

אני חף מפשע. אני אלחם נגד פסק דין בלתי צודק זה עד הרגע האחרון.

אומר אני שאיני יודע על כל הדבר הזה מאומה. אותו לילה הייתי ישן במלון תורג’מן. זוהי פרובוקאציה של מפא“י ושל ממשלת א”י, המעוניינת בכך שאצא חייב. עד כחותי האחרונים אלחם בעד משפט צדק.

אני חף מפשע ואתם השופטים תהיו אחראים בעד חיי ובעד חיי הורי.

ואותם האנשים שנשבעו על דוכן עדים זה לשקר – ילדיהם יתביישו בהם.

ואומר לכבוד היושב־ראש שאני מאמין שהמשפט האנגלי בלונדון ילמד אתכם כיצד שופטים בצדק.

לא אותי דנתם לחובה, אלא את כבודו של העם האנגלי.

אותי אין בכוחכם לשפוט: יודע אני שאני חף מפשע.


 

גזר הדין    🔗

אחר קורא השופט קורי את גזר דינו של בית המשפט והוא:

הנאשם אברהם סטבסקי נידון על פי החוק לתליה.


 

פסק הדין החולק של השופט מ. ולירו    🔗

לאחר עיון מתוך תשומת לב מלאה במשפט זה, מוצא אני לפני את העובדות הבאות:

1. – שהתוקפים עברו על פני הקרבן ואשתו פעמים אחדות והסתכלו בהם, ואחד מהם החשיף עצמו לפניהם בדרך בלתי הוגנת קודם שאירעה ההתנפלות.

2. – שהפשע בוצע בשעה שידוע שבה הולכים בני אדם לאותו מקום לשם מטרות בלתי מוסריות, ואכן הולכים בני אדם לאותו מקום ובאותה שעה לשם מטרות כאלו.

3. – שהתיאור הראשון של שני התוקפים, שניתן על־ידי גב' ארלוזורוב, הוא שונה לגמרי ממראם של סטבסקי ושל רוזנבלט, חוץ מאשר עד כמה שהוא נוגע לקומתו של סטבסקי בכללותה.

4. – שגב' ארלוזורוב טועה, אם גם מתוך אמונה תמה, בעדותה בענין זיהויים של הנאשמים.

5. – שהאליבי של הנאשמים הוכח במידה מספקת.

6. – שלא עלה בידי הקטיגוריה להוכיח שהיה קשר כלשהו בין סטבסקי לרוזנבלט.

7. – שהמוטיב שהונח על־ידי הקטיגוריה לא הוכח.

מתוך מסיבות אלו, ולאחר עיון בענין זה בכללו, הריני מגיע לידי המסקנות הבאות:

א. – שהפשע לא היה פוליטי, אלא מסתבר ביותר שהיתה כאן התקפה רגילה למטרות מיניות.

ב. – שאף אחד מן הנאשמים לא היה לו קשר כלשהו אל הרצח.

לפיכך הריני מוצא אותם חפים מן האשמה ומזכה אותם.

34–6–15                     (חתום) מ. ולידו שופט


מוצג 161: הודעת עבדול מג’יד אל־הינדי אל־בוכארי מיפו, בן 17 מכונאי.

כעת אני חבוש בבית־הסוהר המרכזי בירושלים יחד עם אחי עבדול חמיד אל־הינדי אל־בוכארי עד לברור המשפט באשמת רצח לוטפי צאלח אל־אימאם ביפו לפני כחודש וחצי.

לפני כ־7 חדשים ביום ו' הלכתי אני עם עיסה אל־אברם וכליל קודקאר (אופה בשכונת עג’מי) להצגת האתליט המצרי מוכתר חוסיין על מגרש המועדון המושלמי לאספורט באלבריה ביפו. בגמר ההצגה ב־5.30 בערך הלכנו לשכונת נוה־שלום, ושם עזב אותנו כליל קורקאר, ואני ועיסה הלכנו לתל־אביב. שם עברנו על פני הראינוע והלכנו לקזינו והמשכנו בטיולנו על שפת הים עד שהגענו לבית־הקברות המושלמי בשעה 7 או 7.30 בערב. סמוך לבית־הקברות עברנו על פני יהודי ויהודיה שהיו מטיילים יחד. כבר בא הלילה, אינו יודע מה היתה השעה, מפני שלא היה לי שעון. המשכנו דרכנו עד שהגענו לשכונה היהודית מעבר לבית־הקברות, ושם ישבנו. בשעה שהיינו יושבים נתקרבו היהודי והיהודיה, עברו על פנינו ואחר־כך חזרו. כשנתקרבו אלינו, היו במרחק 10 מטרים בערך מן המקום שבו היינו יושבים. גם אנו קמנו והלכנו לעבר תל־אביב. הגענו לשפת־הים, ושם עמדנו על־יד בית־הקברות, ואני הטלתי מים. עיסה חכה לי במרחק 5 מטרים. אני הייתי עייף מן ההליכה והיה דעתי לחזור הביתה. באותה שעה נתקרבו אלינו היהודי והיהודיה שכבר ראינו אותם פעמיים. אני בקשתי לדעת מה השעה, ושאלתי את היהודי בעברית, “איזו שעה עכשיו?” הוא השיב, “אי אפשר לראות את השעון – אין אור”. אחר כך אמרתי “יש לי בטריה” והאירותי את ידיו בפנס חשמלי שהיה עמי. הרגשתי שהיהודי אינו משיב לי אלא מביט לעבר הקזינו. פניתי לראות במה הוא מסתכל, וראיתי שעיסה נתקרב אלינו ובידו אקדח. האירותי את עיסה בפנסי. היהודי פסע פסיעה לפנים ואני נבהלתי ונסוגותי אחור. עיסה ירה יריה וברח לעבר בית־הקברות, ולאחר רגע ברחתי גם אני לאותו עבר. עברנו את בית־הקברות ואת הכרם שהיה מאחוריו, ואחר כך חצינו את כביש־האספאלט, המשכנו את דרכנו עד סמוך לסומיל, הגענו לכביש־האספאלט שעל־יד שכונה, ומשם חזרנו ליפו.

תשובה על שאלה: לא ידעתי מי הם היהודי והיהודיה עד למחרת בבוקר, אותה שעה שמעתי מיהודים אחדים שבאו לחנות האופנים שלי, שהם ד"ר ארלוזורוב ואשתו.

תשובה על שאלה: לא שאלתי את היהודי מה השעה, אלא פעם אחת. שירו בו נפל. האשה התחילה צווחת בשעה שברחתי.

הייתי לבוש מעיל כחול, מכנסים כחולים, כתונת פסים ועניבה צבעונית, והייתי נעול נעלים שחורות וישנות; איני זוכר אם הסירותי את עקב הגומי מנעלי או לא (הזמנתי את הנעלים אצל הסנדלר היהודי יוסף כהן בנוה־שלום ביפו): הייתי גלוי־ראש. עיסה היה לבוש מעיל כאקי, מכנסי כאקי, חלוק־פסים ערבי, שהיה פתוח מלמעלה, ונעול נעלים ערביות שחורות (בלגה), ובראשו היה כובע ישן ודהה, שאבד את צורתו, ולא היה עליו לא סרט ולא בטנה.

ראיתי את אקדחו של עיסה כשבועים קודם לכן, וידעתי שהיה עמו בשעת טיולנו לתל־אביב. זה היה אקדח “ניקל־רוס” שחור, והכדורים היו כדורי “ניקל רוס”. ראיתי שעיסה טען את האקדח במשך היום באותם הכדורים, ואני יודע שהאקדח היה עמו תמיד.

לאחר חדשים, כשבועים קודם חג נבי־רובין, נאסר עיסה בלילה ברחוב, בשכונת מנשיה ביפו, מפני שהיו אתו כדורי יריה, ונידון למאסר חודש. הוא ישב בבית־הסוהר ביפו כ־20 יום, ואחר כך הוצא לעבודת־חוץ בתחנת המשטרה במנשיה. הוא בא לבקר אצלי ואמר לי, שקודם שנאסר עלה בידו לברוח ולהטמין את האקדח שהיה עמו אף באותה שעה, באדמה במקום סמוך, אלא ששכח להטמין גם את הכדורים. וכשבדקו אותו שני השוטרים שעצרוהו, מצאו עליו את הכדורים. למחר בא אלי שוב ואמר, שהשתדל, למצוא את האקדח במקום שהטמינו, אבל לא הצליח.

לפני חדשיים בערך הציע לפני עיסה, שהיה מבקש שאשתוק בענין רצח ד"ר ארלוזורוב, שנהרוג שנינו את לוטפי צאלח אל־אימאם, שבקשתי להנקם בו, מפני שנודע לי שהוא הרג את אחי לפני 6 שנים בערך, ולא אחיו מוחמד אל־אימאם שנידון על אותו פשע. החלטנו לשמור את צעדיו של לוטפי צאלח אל־אימאם ולהרגו בהזדמנות הראשונה.

ביום שנרצח לוטפי, בא עיסה לחנותי בשעה 6 בערב בערך, ואנו ישבנו שם בחברת אנשים אחרים עד שסגרתי את החנות בשעה 8.30 בערך. שאר האנשים הלכו, ואני ועיסה הסכמנו, שכל אחד מאתנו ילך לביתו ויקח את נשקו כדי שנוכל לעקוב אחרי לוטפי צאלח אל־אימאם ולרצחו. לאחר רבע שעה בערך באתי לביתו של עיסה ועמי סכין גדולה, קראתי לעיסה, וזה יצא מן הבית כשעמו אקדח וסכין. הלכנו למקום סמוך לחנותו של לוטפי צאלח אל־אימאם והמתנו לו שם.

זה היה בשעה 9 או 9.30 בערך. לאחר שחכינו כשעה וחצי, סגר לוטפי את חנותו והלך לצד תחנת המשטרה לשעבר, ואני ועיסה הלכנו בדרך אחרת, עד שהגענו לבית־החרושת ללבנים של עיותי, הסמוך לדרך המובילה לקזינו בתל־אביב, ששם היה צריך לוטפי לעבור בדרך לביתו. המתנו שם כעשרים רגע, ולוטפי בא. עיסה ניגש אליו, עמדתי על מקומי. לאחר רגע ירה עיסה שתי יריות, ולוטפי נפל ארצה. נגשתי ודקרתי אותו בפגיונו. ברחנו לשפת־הים, ואף עיסא דקר אותו בפגיונו. ברחנו לשפת־הים ושם חפרנו גומה בחול והטמנו את הנשק בתוכה, ואחר כך הלכנו כל אחד לביתו. לאחר חצי שעה בערך באה המשטרה ואסרה אותי ואת אחי עבדול חמיד. בראשונה הכחשתי את מעשה הפשע בכלל, אבל לאחר שראיתי שהשוטרים תפסו כמה מלבושים ממלבושי שהיו עליהם כתמי־דם, הודיתי שבצעתי את הפשע יחד עם עיסה, אלא שאמרתי שפגשנו את לוטפי בדרך במקרה.

למחר נאסר עיסה, אבל הוא הכחיש, שיש לו איזו ידיעה שהיא על הפשע. למחר נשלחתי אני ואחי לבית־הסוהר המרכזי בירושלים, ואחר־כך נודע לנו, שעיסה שוחרר מחוסר הוכחות נגדו.

תשובה על שאלה: כשראיתי את עיסה בבית הסוהר ביפו, לאחר שנאסר בקשר לרצח לוטפי היה לבוש אותו המעיל ואותם המכנסים שלבש בליל הרצח של ד"ר ארלוזורוב.

הצעתי מרצוני הטוב למסור הודעה זו מפני שעיסה, שהשתתף ברצח לוטפי שוחרר, ואחי, שהוא חף מפשע לגמרי, מאשימים אותו ברצח. וכן הצעתי מרצוני הטוב לספר על מסיבות הרצח של ד"ר ארלוזורוב, כדי לנקום בעיסה על הנהגתו בשעת הרצח השני.

זוהי הודעתי שנקראה באזני קודם שחתמתי עליה.

(חתימה) בערבעת.

נגבה על־ידי באמצעותו של מר רוזנמן ששמש מתרגם, ביום זה, 10 בינואר 1934.

תשובה על שאלה: עברו כשלושת רבעי שעה מזמן שראינו את ד“ר ארלוזורוב ואשתו בראשונה ועד הזמן שבו נהרג ד”ר ארלוזורוב.

אני ועיסה לא עקבנו אחרי ד"ר ארלוזורוב בשום פוזה שהיא.

לאחר שברחנו שאלתי את עיסה למה ירה בד“ר ארלוזורוב, והוא השיב, שרצה להפחידו על־ידי שכוון את האקדח כנגדו, כדי שיברח וישאיר אותנו עם האשה, ואחר יתקוף עיסה את האשה; אבל משראה שד”ר ארלוזורוב פוסע פסיעה לפנים חשב שמוטב לתקפו וירה בו.

* * *

גבהו של היהודי היה כגבהי בערך. איני יודע אם היה בכיסוי ראש, איני יודע אם היה דבר בידו, מקל או כדומה לזה. איני יודע אם היו בגדיו בהירים או לא. היה לבוש מכנסים ארוכים. היה שמן ממך.

הגברת: איני יכול לומר, מה היתה לובשת האשה, אם היה כובע בראשה או לא. היא נמוכה ממני קצת, היה חושך ולא ראיתי כלום. איני יודע אם שמנה היתה, כמדומני, שתבנית גופה ממוצעת.


המוצג FB/158: הודעתו של עבדול מג’יד אל־הינדי אל־בוכארי, יושב ביפו, בשכונת מנשיה, ברחוב מסגד חסן ביי, מכונאי, מושלמי, בן 17.

שאלו אותו, אם הוא רוצה לחזור על ההודעה שהודיע לסגן המפקד הכללי בקשר עם רצח של ד“ר ארלוזורוב, כדי שירשמו את הודעתו בערבית. כמו כן הודיעו לו, שאינו מחוייב לעשות זאת, ושהוא חפשי למסור את הודעתו או שלא למסרה ושכל דבריו עלולים להרשם בכתב ולשמש עדות, הואיל ומה שאמר לסגן המפקח הכללי קובע אותו כאחד מן המשתתפים ברצח של ד”ר ארלוזורוב. הוא השיב: "אני רוצה למסור הודעה, וזוהי הודעתי: –

ביום ו', שאינו זוכר את תאריכו, אבל זוכר אני שבאותו יום ערך האתליט מוכ’תר חוסיין אל־מצרי את הצגתו במגרש “בריה” שמאחורי רחוב איסכנדר אעואד ביפו, על שפת הים. הלכתי לראות את ההצגה ב3.30 בערך. על המגרש נפגשתי עם כ’אליל קראקור האופה, אחר כך נצטרף אלינו עיסה אל־אברש. שלשתנו עמדנו יחד. שהינו במגרש עד 5 בערך; בגמר ההצגה הלכנו שלשתנו למנשיה, בשכונת נוה שלום; כשהגיע כ’ליל קארקור לביתו בשכונת סעיד, עזב אותנו והלך ברחוב המוליך לביתו, ואני ועיסה המשכנו את דרכנו ברחוב נוה־שלום. עיסה אל־אברש אמר לי: “השעה מוקדמת, נלך לטייל לתל־אביב”. הסכמתי לו והלכתי עמו לתל־אביב. טיילנו ברחובות ראינוע עדן, אופיר, ראינוע מוגרבי, ומשם הלכנו לשפת הים של תל־אביב. הגענו לשם ב־7 בערב בערך. טיילנו על שפת הים, כלומר, על המדרכה שממול למרחצאות, ואחר כך אמר לי עיסה אל־אברש “נטייל על שפת הים לעבר עבדול נבי ונחזור”. הסכמתי לו.

ירדנו יחד לשפת הים. כבר החשיך, והלילה היה מעונן, מפני שהימים היו ימי סוף החורף, בימי האביב, השעה היתה 8 בערך. אפשר יותר, ואפשר פחות. איני יכול לומר. מן הקזינו הלכנו אני ועיסה אל אברש ישר לעבדול נבי ובדרכנו, קודם שהגענו לבית הקברות של עבדול נבי, במרחק של 5 מטר בערך, פגשנו יהודי בלוית יהודיה, מטיילים על שפת הים לצד צפון לאחר שהלכנו כעשרים רגע מן הקזינו. בדרכנו הגענו לים, ועיסה הולך מימיני. כשעברנו על פניהם, היה עיסה קרוב אליהם יותר, יאנו, אני ועיסה, המשכנו את דרכנו לצד צפון לאחר שהלכנו כעשרים רגע מן הקזינו. בדרכנו הגענו לשכונה יהודית, צריפי עץ חדשים ובנינים חדשים מעבר לבית הקברות של עבדול נבי על שפת הים. הגענו לשכונה וישבנו על יד בית שלא נגמר בנינו, ושהיה סמוך לים ביותר. בשעה שהייתי יושב עם עיסה, ראינו את היהודי ואת היהודיה שפגשנו אותם לפני בית הקברות של עבדול נבי עוברים על פנינו; ראינו שנכנסו לשכונה, אח"כ חזרו על שפת הים לעבר תל־אביב. יכולנו לראות את היהודי והיהודיה לפנינו. עברנו על פניהם. כשהגענו סמוך לעבדול נבי אמרתי לעיסה, חכה עד שאטיל מים. עיסה חכה במרחק 4–5 מטרים, ובשעה שהטלתי מים, עברו אותנו היהודי והיהודיה. גמרתי להטיל מים, ואז אמר – כשגמרתי להטיל מים היו היהודי והיהודיה קרבים אלי, עיסה עמד במרחק מה ממני ומהם, כ־4 או 5 מטרים לפנים. שאלתי את היהודי בעברית “איזו שעה עכשיו?” היהודי אמר לי “אי אפשר לראות את השעון, אין אור”. הוצאתי את הפנס מכיס מעילי והאירותי את ידו של היהודי ואמרתי לו “יש לי בטריה”. ראיתי שאותו יהודי מביט לפניו. הבטתי באותו הכוון וראיתי את עיסה אל־אברש מתקרב אליו. כוונתי את אור פנסי כלפי עיסה וראיתי שהוא מכוון אקדח “ניקל רוס” שחור ומתקרב ליהודי, שגם הוא הלך לקראתו. מיד ירה עיסה יריה אחת וברח לעֵבר עבדול נבי אל ההר. ראיתי, שהיהודי נפל לארץ. שהיתי כרגע ואחר כך ברחתי לעבר עבדול נבי בדרך שבה ברח עיסה.

הגעתי אליו מתוך ריצה בין בית הקברות של עבדול נבי והכרם. עיסה אמר לי “רוץ שמא יתפסו אותנו”. שאלתי אותו “למה ירית בו?” עיסה אמר “כוונתי את האקדח כדי להפחידו, מפני שחשקתי באשתו ואולי היה מתרחק ממנה והייתי מתקרב אליה. ראיתי שהוא הולך לקראתי וחשבתי שהוא רוצה לקחת ממני את האקדח ויריתי בו.” אמרתי לו “אתה כוונת אליו את האקדח. וכי חושב אתה שאשתו מופקרת?” עיסה אמר “חשבתי שיפחד ולא ידבר. כשראיתי אותו מתקרב אלי, יריתי בו.”

כשיצאנו מן הכרם, התחלנו מהלכים כרגיל, אבל אחר כך החשנו את צעדינו עד שהגענו לדרך סומייל הישנה, ומשם נכנסנו לשרונה, ומשרונה ליפו דרך הפרדסים מאחורי נוה־שאנן. הגענו לדרך שכנת אל־אראינה המוליכה לדרך סלמה, ומשם ליפו, והלכנו כל אחד לביתו, ולא ידענו שהאדם שירה בו עיסה, מת, אבל ממחרת בבוקר, כשהייתי בחנותי, באו אלי לקוחות יהודים שאיני יודע את שמותיהם, והיו מדברים ביניהם שנהרג ד"ר ארלוזורוב על שפת הים באותו לילה, ואמרו שהוא יהודי חשוב. אחר כך, אחר הצהרים, נתפרסם הדבר בעתונים.

ביום שבת אחר הרצח, בא עיסה אלאכרש לחנותי אחר הצהרים. אמרתי לו “האדם שירית בו הוא ד”ר ארלוזורוב. מה עשית?" עיסה אמר. “מנין היה לי לדעת, שהוא דוקטור. חשבתי אותו לאחד מן היהודים הללו.”

בשעה ששוחחנו, הודבקו מודעות בערבית על דבר הרצח.

אני ועיסה ניגשנו אל המודעות, ואחד קרא אותן לנו. היה כתוב ששני אנשים הרגו את ד"ר ארלוזורוב, ומי שיכיר אותם יקבל 500 לירה מן הממשלה ו־1000 מאשתו. עיסה אמר לי “נחזור לחנות.” חזרנו לחנותי. הוא אמר לי, שלא אדבר על הדבר הזה. אמרתי לו “אם תדבר אל חבריך, במקום שתבוא הממשלה ותתפסנו, אלך אני ואודיע לממשלה.” עיסה אמר “לא אדבר”. אחר כך אמרתי “אם לא תדבר, שום אדם לא יזכיר אותך, ושום אדם לא יכיר אותך, ואם אשמע שדברת אל חבריך אדבר אל הממשלה.” עיסה אמר “לא אדבר” והלך לו.

חדשיים או חדשיים וחצי לאחר הרצח של ד“ר ארלוזורוב, נמצאו על עיסה כדורי “ניקל רוס”, אותם הכדורים שבהם ירה בד”ר ארלוזורוב. הוא נאסר לחודש ימים. 15–20 יום ישב בבית הסוהר, ואחר כך הוצא לעבודת חוץ, בא אלי לחנות ואמר לי “אתה יודע מה קרה?” אמרתי לו “שמעתי שאתה בבית הסוהר ולא ידעתי בשל מה.” אמר לי “כשהלכתי עם חברי עבד א־ראוף א־שנטי בלילה בשכונת נמשיה, ראו אותנו שוטרים, ואחד מהם קרא “בוא, עיסה”. אמרתי לו מרחוק “מה אתה מבקש ממני?” אמר “בוא, אני רוצה לדבר עמך דבר”. עזבתי את חברי וברחתי. היה עלי אקדח וכדורים, הטמנתי את האקדח באדמה ושכחתי את הכדורים בכיסי. חשבתי שהם יבדקו אותי. נגשתי לשוטרים ואמרתי “מהם אתם רוצים?” ענו לי “אנו רוצים לבדוק אותך.” כשבדקו אותי, מצאו את המטפחת ובתוכה היו הכדורים. הם שאלו אותי “מה זה?” אמרתי להם “כסף”. פתחו את המטפחת ומצאו את הכדורים. הביאו אותי לתחנה ועצרו אותי בבית הסוהר עד ליום מחר, ודנו אותי למאסר חודש על הכדורים הללו”.

“בשעה שהייתי בבית־הסוהר, ראיתי שבאו יהודים לבית־הסוהר. שאלתי את האסירים המושלמים שהיו בבית־הסוהר, והללו אמרו לי, שהם אסירים הנאשמים ברצח ד”ר ארלוזורוב. כששמעתי זאת וכשאמרו לי שהיהודיה מבקרת בבית־הסוהר לשם זיהוי, פחדתי שמא תזהה היהודיה אותי, אם יקראו אותי לזיהוי מפני שכוונת את הפנס החשמלי בפני. אז השתדלתי שיוציאו אותי לעבודת חוץ". אמרתי לו “מכיון שלקחו ממך את הכדורים יכירו אותך”. עיסה אמר “אין צרך שתדבר על זה. נחכה”. אמרתי לו “אם יאסרו אותך אדבר”. הוא אמר “אם יאסרו אותי אכחיש”. אמרתי לו “וכי חושב אתה שהאדם הנרצח הוא פלח מן אל־עראישה. הוא דוקטור וראש אגודה”. אמר לי “שתוק ואל תדאג לי”. אמרתי לו “לא אדבר עכשיו, אבל אם יתברר הדבר על פי הכדורים שנלקחו ממך, אומר, שאתה ירית ואני הייתי באותו מעמד”.

לאחר חדשיים או שלושה בא עיסה לחנותי ומצא אותי כועס. אמר לי “למה אתה כועס?” אמרתי “הבריות אומרים שרוצח אחי הוא לוטפי אל־חלבי ולא אחיו היושב בבית הסוהר”. הוא אמר “ומה אתה חושב?” אמרתי לו “חובה עלי להנקם ולהרוג אותו”. עיסה אמר "אם אתה רוצה להרוג אותו, נהרגהו יחד, כדי שתשתוק בעניני ואני אשתוק בענינך. הסכמתי לו, ולאחר ימים אחדים בא עיסה לחנותי ושנינו החלטנו להרוג את לוטפי אלי־חלבי בו בלילה. סגרתי את החנות ב־8 או ב־8.30 בלילה, והלכנו לקחת את נשקנו. אני הבאתי סכין ארוך, והוא הביא אקדח ופגיון. נפגשנו בפתח ביתו. הלכנו לנוה־שלום ושהינו שם כשאנו משגיחים על לוטפי אל־חלבי עד שסגר את חנותו. לאחר שסגר, הלך ברחוב מסגד חסן ביי ואנו נכנסנו לסימטה והמתנו לו על יד בית החרושת של עיותי הסמוך למסגד. כשנתקרב אלי לוטפי אמרתי לעיסה “זהו לוטפי”. עיסה אמר “אם יראה אותך יברח, ואני אלך מסביב ואפגוש בו ברחוב השני. אם יברח נניח לו, ואם לא יברח, אגש אליו ואירה בו”. ראיתי, שעיסה ניגש אל לוטפי ודבר עמו עד שהגיעו לרחוב הים סמוך לביתו, ובתחילת הרחוב ירה בו שתי יריות, ואני נגשתי אליו ודקרתי אותו בסכיני וברחתי לעבר הים. כשהגענו לים אמר לוטפי “בוא ונטמין את הנשק”. טמנו את הנשק באדמה והלכנו איש לביתו. לאחר חצי שעה באה המשטרה לביתי בלוית אחי עבדול חמיד.

השוטרים קראו אותי ויצאתי מן הבית. הם אסרו אותי והשוטר שאל אותי אם הרגתי את לוטפי אל־חלבי. אמרתי לו “לא”. הביאו אותי לתחנה יחד עם אחי, ואחר כך שאל אותי עיזאת אפנדי “אתה הרגת את לוטפי א־שאמי?” הכחשתי את הדבר, והם עצרוני בתחנת המשטרה שבמנשיה עד הבוקר, ואז לקחו אותי ואת אחי לזיהוי העקבות. משעשו זאת, החזירוני לבית־הסוהר.

לאחר יומים עמדתי לזיהוי. אחותו של הנפטר זיהתה אותי מפני שהכירה אותי קודם לכן. והיא זיהתה גם את אחי. היא ראתה אותי בשעה שנערך זהוי העקבות מפני שהיתה עומדת בין הנשים. לאחר יומים הובאתי לפני השופט החוקר. הסרג’נט שהיה שם עבדול רחמאן אמר שם, שעקבותי זהותיים עם הצעדים שנמצאו בדרך, ושלקח מביתי זוג מכנסים מוכתמים בדם. השופט החוקר הוציא פקודה לעצור אותי ואת אחי ל־15 יום. כשחזרתי לבית־הסוהר חשבתי, שמכיון שהוכח רצח לוטפי נגדי, אדבר את האמת. הלכתי למפקח עיזאת אפנדי ואמרתי לו, שאני עם עיסה אל־אברש רצחנו את לוטפי. עיסה הובא, אבל הכחיש את הדבר. המפקח אמר לי “אשים אותו בבית הסוהר, ואתה תדבר אליו”. אחר כך הביאוני לבית הסוהר של המשטרה בירושלים.

לאחר שנסעתי, שחררו אותו מבית הסוהר. כשחזרתי לבית־הסוהר ביפו, לא מצאתי אותו עוד. שאלתי את עיזאת אפנדי “למה הוצאתם אותו?” עיזאת אפנדי אמר לי “דרושות לנו הוכחות נאמנות כדי לעצור אותו” ושאל אותי, אם יש עדים שראו אותי עם עיסה שרצחנו את לוטפי, אמרתי לו “אילו היו עדים, לא היינו הורגים אותו, אבל יש הוכחות שעיסה בא אלי בכל לילה”. מכיון שאמר לי המפקח, שעיסה מכחיש את קשריו עמי מזה שנתים, וכשהבינותי, שהמשטרה לא אסרה את עיסה, החלטתי לגלות את דבר רצח ד"ר ארלוזורוב, כדי להראות לתביעה הכללית, מיהו השקרן, אני או עיסה אל־אברש.

בשעה שהייתי בבית־הסוהר בירושלים, פגשתי את סובחי זעבלאוי. הוא שאל אותי “למה אתה כועס?” ספרתי לו על דבר הרצח של ד"ר ארלוזורוב. הוא אמר לי “מוטב שתדבר עכשיו, ושני המשפטים יתבררו יחד”. הוא הגיד את הדבר למפקח בית־הסוהר, והמפקח שלח אחרי ושלח אותי למפקח של המחלקה לחקירת פשעים, ואני ספרתי לו את הענין.

בלילה שבו נרצח ד"ר ארלוזורוב ובשעת הרצח הייתי לבוש מעיל כחול סגור הכפתור האחרון מבפנים, מכנסי היו ארוכים.

בשעה שנוכחתי בהצגתו של האתליט מוכ’תר חוסיין הייתי לבוש כתונת־פסים ממשי צוארון־פסים לבן ועניבה צבעונית. הייתי נעול נעלים שחורות, בעלות שרוכים. עיסה היה לבוש מעיל כאקי צהבהב, מכנסים ארוכים, ובראשו היה כובע שצבעו דומה לצבע של מעילו; לא היה לו סרט מבחוץ, ועור מבפנים, ועוד היה לבוש חלוק ערבי בעל פסים לבנים ובלא עניבה. איני זוכר את צבעו של החלוק. הוא היה נעול מנעלים שחורים, מן המין הנקרא “בלגה”.

ד“ר ארלוזורוב היה לבוש מעיל אירופי. איני זוכר את צבעו ולא את דמותו. איני זוכר אם היה כובע בראשו. לא ראיתי בידו כלום. אינו גבוה ולא נמוך, ואיני יודע אם היו לו משקפים. אי־אפשר לי לתאר אותו, מפני שראיתיו אך ורק באותה הזדמנות. האשה שהיתה עמו היתה קצרת־קומה ממנו קצת. באותה שעה היו פניה לבנים. איני זוכר את הצבע של שמלתה, ואיני זוכר אם היה כובע בראשה. אי־אפשר לי לתאר אותה יותר, ולא אוכל לזהותה. לא אוכל לזהות את הצילומים של ד”ר ארלוזורוב. בשעה שירה עיסה בד“ר ארלוזורוב, עמדתי על יד ד”ר ארלוזורוב מימינו במרחק של פחות מחצי מטר. עמדתי על ידו במרחק של פחות מחצי מטר מצד שמאל, כלומר מצד הגבעה. עיסה נתקרב אליו מפנים וירה בו יריה אחת ממרחק של מטר אחד כשניגש אליו ד“ר ארלוזורוב. כשקרה זה, לא היה שום אדם חוץ מד”ר ארלוזורוב והאשה שהיתה עמו, אני לא עמדתי לפני האנשים הללו שהיו על שפת הים ולא דברתי עם אף אחד מהם. לא האירותי פני אדם בפנסי באותו לילה חוץ מד"ר ארלוזורוב ועיסה, אבל קודם־לכן הייתי מאיר לו את הדרך, כדי שנוכל לראות איך ללכת.

כשפגשתי את עיסה על מגרש המשחקים באותו יום, היה לבוש חליפת כאקי צהבהבת ועל ראשו היה תרבוש. איני יודע אם היה עמו אקדח, אבל כשהיינו בתל־אביב, קודם שהלכנו לרחוב ראינוע אופיר, כלומר, כשהיינו ברחוב הרצל, ששם הגימנסיה, אמר לי עיסה “נלך הביתה עבדול מג’יד”. עברתי עמו רחוב גדול מלא חול בקרבת רח' שבזו עד לביתו. כשהגענו לשם, אמר לי “חכה רגע”. הוא נכנס לבית, ואני חכיתי בחוץ כעשרה רגעים. אחר־כך יצא, ובידו האחת אקדח ובידו השניה כדורים. הוא עמד על ידי ברחוב וטען את אקדחו בששה כדורים. באותה שעה היה כובע בראשו. משם הלכנו לתל־אביב, ואחר־כך לשפת־הים, ושם קרה מעשה הרצח, כפי שאמרתי קודם לכן. איני יודע, למה הלך ליפו והביא את האקדח וחבש את כובעו. לא שאלתי אותו, למה חבש כובע לראשו, אבל שאלתי אותו, למה הביא את האקדח, והוא השיב “אני רוצה, שיהא עמי אקדח תמיד”. על זה מוכיחה העובדה, שנמצאו עליו כדורים לאחר זמן. שכחתי להזכיר, שביום שבת, לאחר שקרא לפנינו אדם אחד את המודעות, הלכנו אני ועיסה לחנותו של אל־גלאים בנוה־שלום ושתינו לימונד, ושם היתה מודעה מונחת על השולחן, ואל־גלאים קרא אותה והסביר לנו את תכנה ואמר, שהיו שני אנשים, אחד דבר אל ד"ר ארלוזורוב בעברית, והשני נגש אליו וירה בו, ואם יש מי שיוכל להודיע על דבר שני האנשים הללו, תשלם לו הממשלה 1000 לירה. עאדל אל־גלאים אמר לעיסה “האנשים המוכרים זיפזיף מן הנהר והדייגים עומדים בסכנה שתתפוס אותם הממשלה, מפני שהם רגילים לעבור באותה דרך”.

עיסה חשב, שספרתי את הדבר לעאדל, וכשחזרנו לחנותי שאל אותי עיסה אם דברתי על הדבר עם עאדל או עם אדם אחר. אמרתי לו “לא”. והסבה שלא הודעתי לממשלה כדי לקבל את 1500 הלירות היא ששמעתי אנשים אומרים “מי שמוסר ידיעה מושיבים אותו בבית־הסוהר”. פחדתי לדבר, שמא יושיבו אותי בבית־הסוהר, וזוהי הודעתי.

נקראה באזניו, והוא אשר אותה ואמר, שנרשמה בדיוק.

על החתום: עבדול־מג’יד אל בוכארי, הנאשם.

ירושלים, 12.1.34

נרשם על ידי ובכתב ידי.

על החתום: ב. שיטריט

ס. מ. מ.     מ. ח. פ.


[20 בפברואר, 1934]

20 בפברואר, 1934.

11.40 בבוקר, 34 – 1 – 12.

עיסה נשאל במשרדי. מר שיטריט באותו מעמד. הוא מכחיש כל ידיעה, שהיה בחוף תל־אביב בלילה האמור. החלטתי להציג את עבדול מג’יד ועיסה זה בפני זה. עיסה מתמיד בהכחשתו של המעשה. ועבדול מג’יד מתחיל שואל אותו. עיסה מוסיף להכחיש בתוקף את המעשה. פרטים שנתעוררו לאחר שחזר עבדול מג’יד על המעשה.

עבדול מג’יד: זוכר אתה כשבא מוכתר חוסיין לתל־אביב?

עיסה: כן.

ע. מג’יד: כלום לא היינו שם ביחד?

עיסה: לא.

ע. מג’יד: כלום לא הלכנו עם כאליל קארקור לשוק אל־יהוד?

עיסה: לא.

ע. מג’יד: אם אוכיח את הדבר, תענש.

עיסה: בידי הממשלה אני.

ע. מג’יד: שתינו מן הברז בשוק אל־יהוד.

עיסה: לא.

ע. מג’יד: כאליל קארקור עזב אותנו.

עיסה: לא.

ע, מג’יד: אתה אמרת: הבה נלך לתל־אביב.

עיסה: אתה משקר.

ע. מג’יד: אתה הלכת, נטלת את האקדח שלך וטענת אותו ברחוב.

עיסה: יכול אתה להביא את כל משפחתך להגיד זאת, אם רצונך בכך, אבל זהו שקר.

ע. מג’יד: הלכנו אל הראינוע ואל הקזינו.

עיסה: שקר.

ע. מג’יד: ממול למרחצאות.

עיסה: אתה בודה את הדבר מלבך.

ע' מג’יד: כלום לא הלכנו על פני החוף?

עיסה: לא הייתי שם הרבה זמן.

ע. מג’יד: מול עבדול נבי פגשנו יהודי ויהודיה.

עיסה: לא היה לי שום חלק בכך.

ע. מג’יד: אחר הלכנו אל השכונה החדשה.

עיסה: אני לא הלכתי אתך.

ע. מג’יד: יש שם שכונה חדשה?

עיסה: כן, אבל אני לא הלכתי אתך לשם.

ע. מג’יד: ישבנו סמוך לבית שלא נשלם בניינו. היהודי והיהודיה עברו על פנינו בדרך חזירתם אל תל־אביב על החוף.

עיסה: להד"ם – שומע אני עכשיו דבר זה מפיך בפעם הראשונה.

ע. מג’יד: אנו חזרנו בדרך החוף.

עיסה: להד"ם.

ע. מג’יד: כלום לא עברנו על פניהם שוב. ראינו יהודים אחרים הולכים לעבר השכונה החדשה.

עיסה: לא.

ע. מג’יד: כלום לא עברנו על פניהם שוב. ראינו יהודים אחרים הולכים לעבר השכונה החדשה.

עיסה: לא.

ע. מג’יד: פגשנו דייג.

עיסה: לא.

ע. מג’יד: אינך מכיר שום דייג?

עיסה: מכיר אני.

ע. מג’יד: כלום לא אמרתי שרוצה אני להשתין?

עיסה: לא.

ע. מג’יד: כלום לא שלפת את האקדח בשעה ששאלתי את היהודי לשעה.

עיסה: אין לי שום מושג על כך – זוהי פאבריקאציה.

ע. מג’יד: כלום לא האירותי את פניך ואת ידיך?

עיסה: דיבת שקר היא זו.

הערה: כאן מתאר עבדול מג’יד את עמידתם של ד“ר ארלוזורוב, גב' ארל. ושל הנאשמים. הוא מציג את גב' ארלוזורוב משמאל לד”ר ארלוזורוב.

ע. מג’יד: אתה קרבת עד למרחק של מטר מן היהודי ושלפת את האקדח שלך.

עיסה: איני יודע על כך כלום. אולי עשית זאת אתה וחברך.

ע. מג’יד: טוב ויפה.

עיסה: זה שתי שנים מבקש אתה לפגוע בי. (עיסה מתחיל מתרגז. ע. מג’יד מכחיש כל דבר איבה).

עיסה: תופיק לוחום (ספּן) ומוסר על אאואד (ספר) יודעים על איבה טורדנית זו.

ע. מג’יד: ועכשיו, כלום לא ירית ביהודי?

עיסה: שקר.

ע. מג’יד: ואנו נמלטנו במעלה הגבעה – עבדול נבי.

עיסה: להד"ם.

ע. מג’יד: אמרתי, הבה נלך בכביש, ואתה אמרת, לא נלך בדרך העקופה.

עיסה: להד"ם, יודע אני רק מה שאתה מדבר עכשיו. לא הייתי שם.

ע' מג’יד: כלום לא עברנו את שרונה?

עיסה: אתה בודה דברים מלבך.

ע. מג’יד: אתה הלכת לפנים.

עיסה: לא.

ע. מג’יד: עברנו על פני בית היציקה.

עיסה: להד"ם.

ע. מג’יד: אתה לא רצית לעבור על פני המשטרה.

עיסה: אתה מבקש לפגוע בי.

ע. מג’יד: אז הלכנו הביתה ולמחרת היום אמרתי לך, שהאדם שבו ירית היה דוקטור יהודי.

עיסה: לא.

ע. מג’יד: וגם לא שמעת מן הילדים היהודיים שהביאו את אופניהם אל חנותי לשם תיקונים?

עיסה: לא.

ע. מג’יד: לא ראית את המודעות – שם נאמר שהממשלה תשלם 500 לא“י והאלמנה 1000 לא”י.

עיסה: לא.

ע. מג’יד: כלום לא אמרו לך שלא תלך אל המקום עם גמליך?

עיסה: לא.

ע. מג’יד: וגם לא שמעת על הרצח?

עיסה: לא.

ע. מג’יד: אף הכלבים והחתולים ידעו על כך.

עיסה: פנה לעסקיך.

ע. מג’יד: המשטרה לא תפשה אותך כשהכדורים בידך?

עיסה: כן, נתפשתי.

ע. מג’יד: כלום לא ספרת לי את כל הדבר כולו?

עיסה: לא ספרתי, אבל הכל ידעו על כך – ידעו שנאסרתי בשל כך.

ע. מג’יד: שכחת להטמין את הכדורים?

עיסה: לא – המשטרה מצאה אותם.

ע. מג’יד: כלום לא היית פוחד שמא יכירו אותך?

עיסה: לא.

ע. מג’יד: זה הכל.

עיסה אל ה. פ. ר.: הם מבקשים להפיל אותי בפח – הם עויינים אותי – הם חושבים שאני אוהב את אשתו של עבדול חמיד.

34 – 1 – 12

(חתום) ה. פ. רייס

סגן המפקח הכללי.


מוצג 189 / W. C. B.: ראפורט על מפקד הזיהוי.

ביום 15 בינואר 1934 בשעה 8.10 אחה"צ נערך מפקד זיהוי בסניף “C. Q” של המחלקה לחקירת פשעים. החדר היה מואר בשלושה רמוני חשמל חזקים. הציבו את עבדול מג’יד בין עשרה אנשים אחרים והסבירו לו, שהוא רשאי לעמוד במקום שהוא רוצה, ולהשיג על הסידורים הללו אם רצונו בכך. הוא התייצב במקום 7 בשורה, שעמדו בה מימין לשמאל, האנשים הבאים:

מס' 1: מאג’יד תקבוב.

מס' 2: עבדול רחמאן עיד.

מס' 3: פאיז כדורה.

מס' 4: ודיע עאקל.

מס' 5: צאלח עבדאללה צאלח.

מס' 6: אכרם מידאני.

מס' 7: עבדול מג’יד הינדי.

מס' 8: כ’ליל כ’מיס.

מס' 9: אבו חתום.

מס' 10: אליאס סלימאן.

מס' 11: רזק יוסף אל חייק.

כל אותו זמן היתה העדה המזהה בחלק אחר של הבנין. אי אפשר היה לה לראות שום אדם מן המזוהים ושום סידורים שנעשו. כשהיתה שורת הזיהוי נכונה, נכנסה גב' סימה ארלוזורוב עם חברתה בלוית מר רייס. ניתנה לה ההוראה להסתכל בנוכחים ולומר, אם היא מכרת במישהו מן העומדים בשורה אחד מן האנשים שהשתתפו ברצח של בעלה, ואם תכיר אותו, תציין אותו. היא הסתכלה בנפקדים פעמיים בעיון מרובה, ולפי דרישתה עבר כל אחד מן האנשים לאורך החדר עבור וחזור. אחר כך אמרה: “איני מכירה אף אחד, אלא שמס' 9 דומה על פי טיפוסו לאדם הגבוה, אבל אין זה האיש”. אחר כך הוצאו כל האנשים והובאו למשרד של סימני־האצבעות.

נערך זיהוי חדש, ועיסה אבן־דרויש עמד בין האנשים הנזכרים להלן. הסבירו לו, שהוא רשאי לבחור לו את מקום עמידתו, ולהשיג על הסידורים הללו, אם רצונו בכך. הוא התייצב במקום 5 בשורה, שעמדו בה מימין לשמאל האנשים הבאים:

מס' 1: חאמד מוחמד מצרי.

מס' 2: כ’ליל מוסקט.

מס' 3: עבד אלסלאם וקף.

מס' 4: פתחי חאג' עלי.

מס' 5: עיסה אבן־דרויש.

מס' 6: עיסא עבד אל־גפאר.

מס' 7: נג’ד אל־דסוכי.

מס' 8: כ’ליל כ’מיס.

מס' 9: חמדי מרשיד.

גב' סימה ארלוזורוב הסתכלה פעמים בעומדים לזיהוי, כשהיא עוברת לאורך השורה וחוזרת, ולפי דרישתה עבר כל אחד מן הנפקדים לאורך המשרד עבור וחזור. אחר כך אמרה: “איני מכירה אף אחד”. כל האנשים הוצאו, ועיסה אבן־דרויש הוחזר לבדו. שאלו את גב' ארלוזורוב, אם רוצה היא לדבר אליו, היא השיבה: “לא, אין זה האיש”. שאלו את עיסה אבן דרויש, אם מכיר הוא את שתי הגבירות הללו, והוא השיב: לא. כששאלו אותו, אם רוצה הוא לדבר אליהן, השיב: “לא, איני אשם”.

אחר כך הוחזר עבדול מג’יד לבדו למשרד, ששם היו יושבות גב' ארלוזורוב וחברתה. שאלו את גב. ארלוזורוב, אם רוצה היא לדבר עם אותו אדם. גב' ארלוזורוב השיבה “לא”, ואמרה שאין זה האיש. שאלו את עבדול מג’יד, אם מכיר הוא אחת משתי גבירות אלו, ואם “דבר עמהן בזמן מן הזמנים”. הוא אמר “כן, אפשר שדברתי עם גברת זו”, כשהוא מציין את גב' ארלוזורוב, ואחר כך הציע מרצונו להודיע את ההודעה הבאה: "אני רוצה לומר לה מה קרה לדוקטור. הייתי מהלך על שפת הים עם חברי כשפגשתי אותם. פגשתי אותם בקרבת הקזינו. עברתי על פניהם, ואנו המשכנו את דרכנו לשכונה היהודית החדשה שלצד נהר הירקון, אחר כך באנו לאותה שכונה וישבנו על יד בית שלא נגמר בנינו, אחר כך באו הדוקטור והגברת לאותה שכונה, עברו אותה מן הצד שכנגד, הלכו כ־3 מטרים וחזרו לעבר הקזינו. משחזרו, קמנו וחזרנו גם אנו בכוון הקזינו; כשהגענו לעבדול־נבי אמרתי לחבר, אני רוצה להטיל מים על שפת הים. עיסה עמד במרחק 5 מטרים ממני בערך. כשגמרתי הגיעו אלי הדוקטור והגברת. אחר כך שאלתי את הדוקטור בעברית “איזה שעה עכשיו”. הוא אמר לי “אי־אפשר לראות את השעון, אין אור”. אחר כך אמרתי לו שיש לי בטריה. האירותי את ידו בפנסי כדי שיוכל לראות את שעונו. בשעה שדברתי עמו כך, היה מביט לעבר הקזינו, אחר כך הבטתי וראיתי את עיסה שהוא מתקרב אליו. האירותי את פניו ואת ידיו של עיסה בפנסי, וראיתי שעיסה מכוון אקדח באופן כזה (מראה את מעשה הקליעה), אחר כך ראיתי שהדוקטור מתקרב אליו, ואז ירה עיסה יריה אחת, הדוקטור נפל. כשנפל הדוקטור, ברח עיסה לעבר גבעת בית הקברות של עבדול־נבי, ולאחר רגע רצתי גם אני אחר עיסה.

הערות:

סגן המפקח הכללי מר רייס וסגן הממונה על המשטרה מר שיטריט היו נוכחים בשעת הזיהוי, אבל לא התערבו או השתתפו בסדרי הזיהוי.

סגן הממונה על המשטרה שיטריט שימש כמתורגמן כשהציע עבדול מג’יד למסור את הודעתו.

נגבה על ידי היום הזה, 15.1.34.

ו. ס. בלק

המפקח הבריטי

A.M. 169


המוצג 160 B. S: הודעתו של עבדול מג’יד אל־הינדי אל־בוכארי, יושב ביפו, בשכונת מנשיה, ברחוב הסמוך למסגד חסן ביי – מושלמי – מכונאי – בן 17.

שאלו אותו אם יש ברצונו לברר כמה נקודות בהודעתו הקודמת שאינן ברורות כל צרכן, והסבירו לי שאינו מחויב לענות או להודיע כל הודעה שהיא, ושכל הדברים שיאמר יירשמו והם עלולים לשמש הוכחה בזמַן גבית־העדות במשפט. הוא השיב: “אני רוצה לברר כל נקודה, כשתשאלוני עליה”.


תשובה על שאלה: הסבה שלא ספרתי על ענין ד“ר ארלוזורוב לאחי עבדול־חמיד היא, שאני רב עמו תמיד, כלומר, איני חבר לאחי ואין אנו מתרועעים זה עם זה, ולא הגדתי לאחי עבדול עזיז מפני שאיני הולך אצלו ואינו בא אצלי, כל היחסים שבינינו הם בחינת “מרחבא” (פריסת שלום) בלבד, – לא הגדתי לשום אדם חוץ מן המשטרה אלא לסובחי זעבלאוי בלבד. בפעם הראשונה דברתי עמו על ענין ד”ר ארלוזורוב בבית הסוהר בירושלים. אני פתחתי בשיחה עם סובחי. אמרתי לו אתה רואה היאך הוא עיזת אפנדי, הודיתי לפניו בענין לוטפי, הביא את עיסה ושם אותו בבית־הסוהר, שלחו אותי ואת אחי לירושלים, ואחר כך שחררו את עיסה, וכשחזרתי ליפו מצאתי שעיסה כבר שוחרר, הלכתי אצל הקצין ושאלתי אותו למה שחרר את עיסה, אמר אין עדים נגדו והוא אומר שאינו מדבר אתך זה שנתים“. אמרתי לו “יש עדים שהוא בא לחנותי תמיד”. נקבתי לקצין את העדים בשמותיהם, ואם אינם רוצים להכניס את עיסה לענין, ואינם מאמינים שאני והוא רצחנו את לוטפי, הרי יש עוד פשע, שבצענו אותו אני ועיסה קודם הפשע בלוטפי”. אז שאל אותי סובחי: “איזה פשע?” אמרתי לו “פשע של רצח”. אמרתי לו: “ענין רצח ד”ר ארלוזורוב“, ולא ספרתי לסובחי את כל הענין, אלא אמרתי לו: “אני ועיסה היינו על שפת־הים על־יד הקזינו ופגשנו יהודי ויהודיה, וקודם שפגשנו אותם ראינו יהודים, אנשים ונשים, יושבים על כסאות ועל החול על שפת־הים, והמשכנו את דרכנו עד לאחר עבדול נבי. שם היתה שכונה יהודית, הלכנו לשם וישבנו על־יד בית שלא נגמר בנינו. ישבנו על יד הבית אחר כך עלו היהודי והגברת לשכונה. הם עברו על פנינו, ואחר חזרו. אני ועיסה קמנו ללכת הלכנו עד עבדול־נבי. ע”י עבדול־נבי אמרתי לעיסה, חכה, אני רוצה להטיל מים, כשגמרתי להטיל מים, עברו על פני היהודי והיהודיה. שאלתי אותו, מה השעה. עיסה הוציא אקדח וכיוון אותו כלפי האיש. היהודי נתקרב אליו ועיסה ירה בו. אחר כך ברחנו”. זהו כל מה שאמרתי לסובחי בשעה שהיינו יושבים ומפרידים ליפים יחד עם שאר אסירים, שאחדים מהם ישבו במרחק חצי מטר ממנו מן הצד השני. כלומר, אני וסובחי היינו יושבים באמצע האסירים, אחי עבדול חמיד לא היה עמנו, ואין אני יודע היכן היה. לא אמרתי לסובחי, ששמעתי את הגברת היהודיה אומרת דבר־מה לבעלה ולא שמעתי את הגברת אומרת כלום. סובחי לא שאל ממני שאלות, אלא אמר לי “למה לא הגדת דבר זה?” אמרתי: “רציתי להגידו בשעת החקירה”. סובחי אמר לי “עד שאתה ממתין זמן רב, הגד אותו למפקח והוא יביא אותך ואת עיסה ויחקור את הדבר”.

לא אמרתי לסובחי שהממשלה סבורה, שהכדור שפגע בד“ר ארלוזורוב הוא כדור בראונינג מס. 7, אבל הזכרתי לפניו, שהכדור שפגע בד”ר ארל. הוא כדור ממין “ניקל־רוס”, אמרתי לו שהמשטרה מצאה על עיסה כדורי “ניקל־רוס”, מאותו המין שבו ירה בד“ר ארלוזורוב. לא הזכרתי לו כלום ע”ד תרמילים ריקים, מפני שאני יודע שכל התרמילים שהיו על עיסה, תרמילים טעונים היו. ואין אני יודע מה עשה עיסה בתרמיל הריק, שממנו ירה בד"ר ארלוזורוב. לא ראיתיו עליו אחר כך כלל, ולא אמרתי לסובחי שהתרמיל הריק היה בין הכדורים שלקחה המשטרה על עיסה.

כשהשתתף עמי עיסה ברצח לוטפי לא היה לבוש אותם הבגדים שלבש בליל רצח ד“ר ארלוזורוב, ולא אמרתי זאת לסובחי, אלא אמרתי לו “עיסה היה לבוש בליל רצח ד”ר ארלוזורוב אותה חליפת־כאקי שעקלה המשטרה בביתו. בליל רצח לוטפי היה עיסה לבוש חליפת־פסים דומה לכחולה, ובליל רצח לוטפי היתה בראשו “טאקיה” (כפה) שחורה. איני זוכר אם הגדתי לסובחי על דבר הדרך שברחנו בה לאחר הרצח של ד”ר ארלוזורוב. לא אמרתי לסובחי שלא פתחתי את חנותי ממחרת־הרצח של ד“ר ארלוזורוב. לא דברנו על פתיחת החנות. לא אמרתי לסובחי שעיסה לא עבד ממחרת הרצח האמור. לא היה בדעתי לברוח, ולא טכסתי עצה עם עיסה על דבר הבריחה כלל, ולא אמרתי לו שיש בדעתנו לברוח לעבר־הירדן או לאיזה מקום ערבי. לא הזכרתי לפני סובחי שידעתי, שנתפסו היהודים ברצח ד”ר ארלוזורוב, לא הזכרתי לסובחי ולא שאלתי אותו, אם הכדור שפגע בד"ר ארלוזורוב נמצא בידי המשטרה או לא, מכיון שאני יודע שהוא, כמובן, שם. לא הגדתי לסובחי על דבר הזמן שבו החרימה המשטרה כדורים אצל עיסה. ואילו הזכרתי לפניו משהו בענין זה, הרי זה כחדשיים או חדשיים וחצי לאחר הרצח, כפי שאמרתי בהודעתי, ולא אמרתי לו שהכדורים הוחרמו אצל עיסה חודש לאחר הענין האמור.

ראיתי את סטבסקי בבית־הסוהר ביפו מיד לאחר שנאסרתי על רצח לוטפי, ונודע לי מפי האסירים המושלמים שסטבסקי נאשם ברצח ד“ר ארלוזורוב. ראיתי גם את חברו הנמוך ואת השלישי בעל־המשקפים. לא היינו בתא אחד, אני נאסרתי בענין לוטפי ביום ו', ולאחר חמשה ימים הובאתי לירושלים. באותו זמן היה סובחי בבית־הסוהר ביפו, מכיון שנאסר קודם שנאסרתי אני. היינו עצורים בירושלים 15 יום, ואחר כך הוחזרתי ליפו כדי שיוארך מעצרנו ובו ביום הוחזרנו לירושלים יחד עם סובחי זעבלאוי. לאחר עשרה ימים הוחזרתי ליפו, ישבנו בבית־הסוהר ביפו כעשרה ימים, הפעם דברתי עם סטבסקי. זה היה בבוקר כשהייתי בתא מס. 2, הוא עבר ואני עמדתי על יד הדלת. הוא שאל אותי בעברית: “שמעתי שהודית בפשע שאתה נעצר עליו”. אמרתי לו “כן, הודיתי שאני ועיסה בצענו את מעשה הרצח”. הוא שאל אותי “מיהו עיסה?” אמרתי לו “אותו שהובא ושוחרר לאחר שנסענו לירושלים”. סטבסקי אמר “ראיתי אותו”. דברתי גם עם הנאשם השני, קצר־הקומה, שאלתי אותו “מה קרה בענין זה?” והוא אמר “עדיין חוקרים אותו”. ודברתי עם הנאשם בעל המשקפים, אמרתי לו “שלום, שלום, מה שלומך” בלבד. סובחי מדבר עברית, יש לו אשה יהודיה, הוא מכיר את הנאשמים ברצח ד”ר ארלוזורוב והכל מכירים אותם בבית הסוהר. לא אמרתי לסובחי שסטבסקי דומה לי והנמוך דומה לעיסה. הנמוך אינו דומה לעיסה, סטבסקי דומה לי, כלומר פניו רחבים ושמנים, אבל קומתו גבוהה מקומתי. לא חזרנו ליפו אחר הפעם האמורה. נשארנו בבית־הסוהר בירושלים, ספרתי לסובחי על ענין ד"ר ארלוזורוב ארבעה ימים לאחר שיחתי עם סטבסקי, כלומר דברתי עם סטבסקי יומים קודם שבאתי לירושלים בפעם האחרונה. לא הגדתי לרייס מיד, אלא כשהובא סובחי, מפני שלא האמנתי שסובחי הגיד למר רייס, היה בדעתי לדבר לפני השופט החוקר, וכשנודע לי שסובחי דבר, דברתי גם אני.

פנס החשמל, שבו האירותי את ד“ר ארלוזורוב שלי הוא, הוא קטן. איני יודע אם עדיין הוא נמצא בחנותי, הוא שטוח וסוללתו ריקה. שמתי אותו בחנות, וכלים אחדים נפלו עליו, הוא נשבר וזכוכיתו נופצה. איני יודע, אם השלכתי אותו או שעדיין הוא נמצא בחנותי. לא אמרתי לסובחי שהפנס שייך לעיסה והוא נתנו לי. הפנס היה בכיסי כשלבשתי את חליפתי ביום ו' והלכתי לראות את ההצגות של מוכתר חוסיין אל־מצרי, הוא היה בכיסי קודם לכן. פנס זה נמצא אצלי זה שש או שבע שנים. אחי המנוח קנה אותו, ואיני יודע מנין. קומתו של ד”ר ארלוזורוב כקומתי או גבוהה ממנה. לא היתה לי כוונה רעה כלפי ד“ר ארלוזורוב ואשתו, אילו היתה לי כוונה רעה היה עמי נשק, והייתי פוגע בו בשעה שהוא, אשתו היו רחוקים מעבדול נבי על שפת הים ממול לשכונה היהודית שלא נגמר בנינה. כשדברתי אליו היה זה במקום הסמוך למקום שבו היו יושבים אנשים, אילו הייתי רוצה להרגו הייתי מדבר אליו כשהיה רחוק הרבה יותר מאותו מקום שבו דברתי אליו. לא ידעתי מהי כוונתו של עיסה. לא אמר לי כלום כשראינו את ד”ר ארלוזורוב ואת אשתו הרחק מן המקום שירה בו. אשתו של ד"ר ארלוזורוב התחילה צווחת בשעה שברחנו.

נקראה באזני, הריני מאשרה והיא נכונה.

הנאשם,

עבדול מג’יד אל־בוכארי

(חתום)

ירושלים 21.1.34

שמענו אותה ונרשמה על־ידי.

על החתום

ב. שיטריט שוקי סעד

ס. מ. מ.     ס. מ. מ.


המוצג 164/ A.M: הודעתו של עבדול מג’יד בן חאג' עבדאללה אל־בוכארי אל־הינדי, משכונת מנשיה ביפו, מושלמי, מכונאי, בן 17.

ההודעה האמורה ניתנה במשרדו של סגן מפקח המשטרה של המחלקה לחקירת פשעים, בשעה 5.45 אחה"צ על פי דרישתו. הוא אמר את הדברים הבאים:

הייתי בבית־הכלא ביפו ביום א', בערב ראש השנה, איני זוכר את התאריך, אבל היה זה ערב ראש השנה. נכנס יהודי לתא שלי (מס' 2) והציג עצמו לפני בשם סטבסקי. הוא שאל אותי “הודית ברצח שאתה נאשם בו?” אמרתי לו “כן, הודיתי שאני ועיסה בצענו את הפשע יחד”.

הוא אמר לי “אם תאמר שאתה וחברך הרגתם את ד”ר7 אחד או עשרה“. והוא הוסיף ואמר “אתה דומה לי וחברך דומה לחברי, אדם קצר־קומה”, הזכיר את שמו, אלא ששכחתי אותו. ועוד אמר “תודה שהרגת את ד”ר ארלוזורוב, ואנו נשלם לך כסף”.

סטבסקי ידע, שאני עצור באשמת רצח ושהודיתי, איני יודע מנין ידע את הדבר, אולי נודע לו מפי האסירים בשעת ההפסקה בצהרים, בבוקר או בערב. אני עצמי ידעתי במה נאשמים רוב האסירים, מפני שבית הסוהר היה קטן.

הוא אמר לי “אם תאמר שאתה וחברך הרגתם את ד”ר ארלוזורוב, אתן לך מ־500 לא“י עד 1000 לא”י, מפני שקבלנו 3000 לא“י מחו”ל, ואמנה בשבילך, עורכי־דין מחו“ל.”

דברנו יחד בעברית, ובחדר שהייתי עצור שם היה אסיר ושמו שענון, הוא נעצר בעוון דקירה.

דחיתי הצעה זו ואמרתי לו “אני מפחד, שמא ידונו אותי למות”. הוא אמר לי “אל תפחד, אתה צעיר ואינם יכולים לתלות אותך, ואנו נמנה בשבילך עורכי דין מחו”ל."

אמרתי לו “פחדתי מתוצאותיו של פשע זה. כבר יש האשמה אחת נגדי, עכשיו יהיו שתים”.

הוא אמר לי “אחת או שתים, הרי זה אותו הדבר”. אמרתי לו “אראה אחר כך ואחשוב על הדבר”.

אחר כך אמר לי, שהוא הולך לבית־המשפט, אבל לא ראיתי אותו יוצא מבית־הסוהר. שכחתי להזכיר דבר, והוא, שהלכתי ביום א' לבית־המשפט בתל־אביב, ושם דבר השופט לאחד מן הקצינים היהודים, ואחר כך האריכו את מעצרי ל־15 יום, וזה היה בצהרים בערך.

למחרת בבוקר, כלומר ביום ראש השנה, בא אלי סטבסקי ואמר “מה דעתך, ומפני־מה אתה מפחד, אנו נתן לך כסף ונמנה עורכי דין בשבילך”.

לאחר ויכוח קבלתי את הצעתו בתנאי שיתנו לי ולחברי עיסה 1000 לא“י וימנו עורכי־דין בשבילנו. כמו כן אמר לי שסובחי זעבלאוי לקח ממנו 500 לא”י כדי שיפתה אותי לומר, שאני ועיסה חברי הרגנו את ארלוזורוב.

אמרתי לו “אם נאמר שהרגנו את ד”ר ארלוזורוב, כיצד נספר את המעשה?"

אמר לי: “תאמר, ששניכם הייתם מטיילים על שפת הים ופגשתם את ד”ר ארלוזורוב ואת אשתו בליל שבת לפני ששה חדשים, ועברתם את הדוקטור ואת אשתו סמוך לעבדול נבי“, והוא הזכיר שכונה שהיא סמוכה לעבדול נבי מצד צפון. אני יודע את עבדול נבי מפני שאחי קבור שם. “ושם יש בית, שהוא הולך ונבנה, ואחר כך תאמר, שישבתם שם, ושהדוקטור ואשתו עברו על פניכם וחזרו לשפת הים, ואחר כך הלכתם אחריהם ועברתם אותם ועמדתם בקרבת עבדול נבי, ואתה נתקרבת לים כדי להטיל מים, וכשהגיעו אליכם שאלת את הד”ר בעברית “מה השעה עכשיו” והד”ר השיב “איני יכול לראות את השעה בחושך”, אחר כך האירות אותו בפנס חשמלי, ועיסה נתקרב אלינו, כוון את האקדח כנגדו וירה בו, ואחר כך תאמר, שברחתם בכוון לבית הקברות המושלמי מלמעלה ומשם נמלטתם". ועוד אמר לי “כשתבוא לירושלים, יסביר לך סובחי את הענין יותר, בערבית”.

כשבאנו לירושלים, פגשנו אני ואחי עבדול חמיד את סובחי זעבלאוי, למחרת בואי, בחצר בית־הסוהר. הוא שאל אותי, אם ראיתי את סטבסקי ואת האדם השני הנמוך ביפו ואם דברתי עמהם, אמרתי “כן, והם בקשו ממני שאומר, שאני הרגתי את ד”ר ארלוזורוב".

סובחי זעבלאוי אמר לי, “אתה ועיסה תאמרו, שהרגתם את ד”ר ארלוזורוב, ושאתה דברת עם ד“ר ארלוזורוב עברית ועיסה ירה בו מן האקדח, וסטבסקי יתן לך כסף”. ועוד אמר שסטבסקי שלם לו 500 לא“י, ואמר לי, שכשאצא מבית הסוהר אמצא 1000 לא”י, ואי־אפשר שיתלו אותי מפני שאני בלתי־מבוגר, ושיביאו לי עורך־דין מחו"ל, וגם אפשר להם לעזור לי בבית־הסוהר. הוא חזר על הדברים שאמר לי סטבסקי בנוגע לפרטי הענין, ואמר לי, שאני צריך לחזור עליהם בפני המשטרה. הוא הזכיר לי את התאריך של רצח ארלוזורוב, אלא ששכחתי אותו עכשיו; אבל אני זוכר, שאמר לי, שזה היה יום בואו של מוכ’תר חוסיין אל־מצרי למועדון ביפו. אמרתי לו שהייתי על המגרש יחד עם עיסה והייתי נוכח בהצגה יחד כ’ליל קארקור.

כמו כן בקש ממני לומר, שהכדורים היו כדורי ניקל רוס, מפני שכדורים כאלה הוחרמו אצל עיסה לאחר רצח ארלוזורוב.

הבינותי, שנודע לצובחי, שהוחרמו כדורי ניקל־רוס אצל עיסה.

הוא אמר לי “כשתאמר זאת, לא יחשדו עוד בסטבסקי ובחברו. ויאשימו אותך ברצח.” לא ידעתי את ד“ר ארלוזורוב, אבל סובחי אמר לי, שאומר “יהודי ואשתו.” למחר נודע לי אלו היו ד”ר ארלוזורוב ואשתו.

סטבסקי היה מזכיר את שם ארלוזורוב לפעמים. פגשתי את סטבסקי ואת חברו הנמוך ביפו ארבע פעמים בתאריכים שונים ופעמים שונות, וזה היה בין יום א' בערב ראש השנה ויום ד'. כל אחד מהם נפגש עמי לחוד. אחי ישב עמי בתא אחד, שבו הייתי נפגש עם סטבסקי ועם חברו, אבל לא ידע מה אנו אומרים.

שענון היה נוכח בכל השיחות, מפני שישב עמי בתא אחד, וכל פעם היינו מדברים עברית.

שמעתי מפי סטבסקי, שחברו הנמוך שהיה בבית־הסוהר ירה בד"ר ארלוזורוב, וכששאלתי אותו על האדם הנמוך ההוא, ששכחתי את שמו, אם הוא האדם שירה ממש, השיב לי בחיוב. הוא אמר לי שאגיד, שהאקדח היה אקדח תופי, מפני שהוא הרג באקדח תופי. אמרתי לו, שאני מוכן להגיד זאת. לאחר שדברתי עם סובחי, אמרתי לו “כיצד ולמי אגיד זאת?” הוא השיב, “אני אודיע למפקח, והוא יביא אותך ויחקור אותך.”

ובאמת הלך והודיע למפקח, ואני הובאתי למשטרה, ושם הודעתי מה שלימדו אותי להודיע.

סטבסקי, חברו ועוד אדם בעל משקפים היו תמיד מחוץ8 ממך לזהות אקדח מבין אקדחים אחרים שיביאו לפניך כדי שתראה אותם, אמור, שהאקדח אינו בין אלה."

כשהובאתי לבית־הסוהר ביפו, היה שם סובחי זעבלאוי יחד עמהם. הייתי רואה אותו מדבר עם סטבסקי ועם חברו לפעמים.

התא שבו הייתי כלוא, היה נעול, וסטבסקי וחברו היו מדברים עמי מחוץ לדלת, ולפעמים דרך החלון.

סטבסקי, חברו ועוד אדם בעל משקפים היו תמיד מחוץ לתא שלהם מבוקר ועד ערב, ובערב היו נכנסים לתא שלהם. הייתי רואה אותם חפשים ללכת לכל מקום שירצו בבית־הסוהר, אפילו למטבח. הבינותי, שהיו נהנים מזכות מיוחדת זו מפני שהם זרים.

שאר האסירים נמצאים בתאיהם תמיד. סטבסקי אינו יודע עברית היטב, אבל קצר הקומה יודע היטב. אפשר שאני יודע עברית יותר מסטבסקי.

הם נפגשו עמי על מנת שאחזור על הספור, כדי שיהיו בטוחים שלמדתי אותו. אפילו ציירו לי את מקום המעשה, ובארו לי את מצבם של בית־הקברות, השכונה ודרך־הרבים. הציור נעשה בעפרון והובא לי ע"י סטבסקי, אבל מכיון שלא ידע להסביר אותו, בא קצר הקומה והסבירו לי, ואחר כך לקחו אותו עמהם.

הועברתי לבית־הסוהר המרכזי בירושלים ביום ד‘. אותו בוקר נפגשו עמי סטבסקי וחברו בבוקר קודם שנסעתי לירושלים, והביאו לי את התרשים של מקום־הרצח. כשהייתי בבית הסוהר ביפו, בתא מס’ 12, שגם סובחי זעבלאוי היה כלוא שם, הכחשתי את ההאשמה ברצח לוטפי.

היום שבו הודיתי בפשע היה, כמדומני, היום החמישי למעצרי. הועברתי לירושלים וסובחי נשאר ביפו. הוא ידע, שהודיתי מפני ששאל “לאן הוליכוך היום?” השיבותי לו שהודיתי, שאני ועיסה הרגנו שנינו את לוטפי.

למחרת הובא עיסה, קודם שהועברתי לירושלים. סובחי ראה אותו. הוא וסטבסקי וחברו היהודי קצר־הקומה לנו בתא מס' 2.

יחד עם אחי נשלחתי לירושלים ממחרת יום מאסרו של סובחי, שנשאר בבית הסוהר ביפו.

לאחר שהודיתי, ראיתי את סובחי זעבלאוי מדבר עם סטבסקי ועם חברו. סובחי יודע עברית, יש לו אשה יהודיה. הכרתי את סובחי קודם שנכנסתי לבית הסוהר. אחר הצגתו של מוכ’תר חוסיין אל־מצרי הלכתי הביתה, אבל סובחי לימד אותי לומר, שהלכתי לתל־אביב יחד עם עיסה.

מימי לא היה לי פנס חשמל, משום כך אמרתי בהודעתי אתמול שהפנס הנזכר היה מימי אחי המנוח, כדי שאם תשאלוני היכן קניתי את הפנס, אומר שאינני יודע, אחי המנוח קנה אותו. אי אפשר להאמין שפנס יתקיים שבע שנים, מפני שהוא מעלה חלודה – על כל פנים לא היה לי פנס חשמל. לא אמרתי זאת אלא על פי דרישתם של סטבסקי וסובחי.

האיש השלישי, בעל המשקפים שהיה עם סטבסקי ועם חברו קצר־הקומה, לא היה מדבר עמי בענין זה, אבל היה מברך אותי: שלום, שלום.

לא הכרתי את שענון אלא בבית הסוהר, ששם היה כלוא עמי בתא אחד. איני יודע את שמו, אבל שמעתי, שקוראים לו שענון.

איני מכיר את ד"ר ארלוזורוב ולא את אשתו. כשהובאתי למשרד המשטרה בבנין זה ביום ב', כלומר, לפני שבוע, מצאתי שם שתי גבירות שראו אותי עם אנשים אחרים ולא הכירוני. איני יודע מי היו גבירות אלו.

נודע לי דבר רצח ד“ר ארלוזורוב ממחרתו, כשראיתי את המודעה עליו, שבה נזכר ששני אנשים הרגו את ד”ר ארלוזורוב, וניתן תאורם.

לא הכרתי את סטבסקי ולא את חברו קודם־לכן. קודם שהודיתי ברצח לוטפי, לא דברו עמי.

שיחתי עם סטבסקי היתה לאחר שהוחזרתי לבית־הסוהר ביפו בפעם השניה.

כשהודיתי, נשלחתי לירושלים. אחר־כך נשלחתי ליפו לשם חידושה של פקודת־מעצרי. בו ביום חזרתי לירושלים, וחמשה ימים קודם גמר מעצרי נשלחתי שוב ליפו עם פלוגת אסירים, ושם הייתי 10 ימים. בימים אלו היתה השיחה ביני לבין סטבסקי וחברו בתא מס' 2, ואז החלטנו לעשות מה שספרתי לכם עכשיו.

נקראה באזניו והוא אשר אותה כנכונה.

(חתום) עבדול מג’יד אל־בוכארי.

במעמד ס. מ. מ. שוקיי סעד.

המפקח נאזים חושיימי

22.1.34


ביום שבת, 3 בפברואר 1934 בא סגן מפקח המשטרה בירושלים, שוקי ביי סעד, ובקש שתשמע הודעתו בשבועה של עבדול־מג’יד אל־בוכארי מיפו. הודעתו נשמעה להלן, לאחר שעזב שוקי ביי את החדר מרצונו.

עבדול־מג’יד אל־בוכארי נתבקש למסור את הודעתו בשבועה, והסכים לכך.

העד, עבדול־מג’יד אל־בוכארי מיפו, בן 17, הודיע בשבועה: הייתי בבית־הסוהר בירושלים בחודש רמדאן ש“ז, לפי שאני זוכר, נכנסתי לבית הסוהר ביום ה' קודם לראש־השנה האירופי, אני מתכוון לבית הסוהר ביפו, שלשם הועברתי מבית הסוהר בירושלים. למחרת יום בואי לבית הסוהר, פגשתי בבית־הסוהר ביפו את המכונה סטבסקי, הנאשם בעוון הרצח של ד”ר ארלוזורוב. סטבסקי שאל אותי, אם הודיתי על הפשע שנאשמתי בו, הוא רצח לוטפי א־שאמי. השיבותי: כן, הודיתי על הפשע האמור. אמר “אתה רצחת אותו, ומי עוד רצח אותו?” השיבותי לו “אני ועיסה אלאברש רצחנו אותו”. אמר “עיסה הוא אותו אדם שהובא לחדר הסוהר?” אמרתי, כן. אחר כך הלך לו סטבסקי.

למחר, בשעה 9, בא אלי סטבסקי לחדר מס' 2 ואמר: “מאחר שהודית על אותו פשע, הודה כמו כן, שאתה הוא האיש שהרגת את ד”ר ארלוזורוב עם עיסה חברך, ואנו נתן לך בשביל זה 1000 לא“י ונמנה לך עורכי־דין מחו”ל ללמד עליך סניגוריה. והוא, מפני שאתה בריא ושמן כמוני ואתה דומה לי, חברך דומה לחברי, הנאשם יחד עמי ברצח ד“ר ארלוזורוב”. אמרתי: “איני רוצה שתכניס אותי למעשה פשע כזה, שאני חף ממנו”. סטבסקי אמר: “אל תפחד, ההורג אחד וההורג עשרה, שניהם נענשים עונש אחד, וחוץ מזה לא יענשו אותך במיתה, מפני, שאתה צעיר”. אמרתי לו ושאלתיו “למה אתה רוצה לשלם 1000 לא”י? אתה הוא שהרגת את ד“ר ארלוזורוב?” סטבסקי אמר: “כן, חברי הרג אותו ואני הייתי האיש שדברתי עם הדוקטור בשעה שנרצח”. אמרתי לסטבסקי “שמא ידונו אותי למיתה, אם אקבל את בקשתך?” אמר לי “אל תפחד אנו נמנה לך עורכי־דין מפורסמים מחו”ל להגן עליך“. אמרתי לו “אודיעך אחר כך, מפני שאני רוצה לחשוב על דבר זה”. ביום שיחה זו ביני לבין סטבסקי, אחר הצהרים, הוליכה המשטרה אותי ואת אחי ועוד אסיר ששמו צלאח לבית המשפט בתל־אביב, ושם הוציאו נגדי פקודת־מעצר ל־15 יום והובאתי חזרה לבית־הסוהר ביפו. למחר בא אלי סטבסקי לתא מס. 2 ואמר לי “מה החלטת?” אמרתי: “אם אומר ואודה כביכול, שאני עם עיסה הרגנו את ד”ר ארלוזורוב, תביא לנו את עורכי הדין המפורסמים ביותר להגן עלינו?” סטבסקי אמר “בין כך ובין כך, יבוא בשבילנו עורך־הדין המפורסם ביותר מחו”ל, ואנו נדרוש ממנו שיגן עליך“. ועוד הוסיף סטבסקי: “עוד מעט נקבל מחו”ל 3000 לא”י לתמיכה“. אמרתי לו “אם אומר שאני ועיסה הרגנו את ד”ר ארלוזורוב, איך נתאר באיזה אופן נעשה הפשע?” סטבסקי אמר לי: “אמור, שהיית אתה ועיסה מטיילים בליל שבת על שפת הים בקרבת הקזינו בתל־אביב, והלכתם לעבר בית־הקברות המושלמי, ופגשתם יהודי ועמו אשה, ונתקרבתם אליהם ועברתם אותם והמשכתם את דרככם לשכונה שמעל למקום הידוע בשם עבדול נבי, והלכתם לעבר אותה שכונה, ואחר כך מצאתם בנין־עץ חדש סמוך לשפת הים, ושם ישבתם, והדוקטור והגברת עברו על פניכם. ועוד אמור, שהיהודי והיהודיה שעברו אתכם, חזרו ועברו בכוון השכונה במרחק 5 מטרים מכם, ואחר כך פנו לשפת הים. אחר כך אמור, שקמתם והלכתם לשפת הים. ועברתם אותם שוב בדרך לקזינו, וכשהגעתם למקום עבדול נבי, אתה, עבדול מג’יד, תאמר, שנגשת לשפת הים להטיל מים, וכשגמרת, אמור, שהיהודי והיהודיה נגשו אלי ואני שאלתי את היהודי בעברית מה השעה, ושהיהודי השיב לך, שאי אפשר לו לראות את השעון, מפני שאין אור, ואחר כך תאמר שאמרת לו שיש לך פנס, ושהדלקת את הפנס, ובשעה שעשית זאת, אמור, שניגש עיסה והחזיק בידו באופן ניכר אקדח, ובו ירה עיסה כדור אחד בראשו של ד”ר ארלוזורוב, וזה נפל לארץ, ושניכם תאמרו, שברחתם בכוון עבדול נבי“. אמרתי לסטבסקי: “שמא אשכח דברים אלה”, והוא אמר לי “נתנו 500 לא”י לסובחי זעבלאוי, והוא יסביר לך בערבית היטב מה שהזכרתי לך”. אחר כך הלך לו סטבסקי, ועמו רוזנבלט, והוא אמר לי “אל תפחד, ואנו נעזור לך”. רוזנבלט הלך והביא לו פסת נייר, שעליה היתה מצויירת שפת הים מצד עבדול נבי, והשכונה, והוא וסטבסקי, שבא אחר כך, הסבירו לי, כיצד צריך אני לתאר את המעשה על פי המפה, ורוזנבלט אמר “ההורג אחד וההורג שנים, נענשים עונש אחד”. שאלתי את רוזנבלט “באיזה מין כדור הרגתם את ד”ר ארלוזורוב?" אמר: “בכדור של אקדח אוטומאטי”. אמרתי “שמא יראו לי תרמילי־כדורים ממינים שונים ויבקשו ממני שאומר, אם התרמיל הוא לאחד מהם?” אמר “אני אביא לך תרמיל מאותו מין שבו ירו בד”ר ארלוזורוב". אמרתי “טוב”. ואחר־כך הלך רוזנבלט עם חברו.

למחר לפני הצהרים בא אלי רוזנבלט לתא מס. 2 עם סטבסקי, כלומר, שסטבסקי בא עמו. רוזנבלט הראה לי את התרמיל, אמרתי לו "מין תרמילים כאלה קוראים להם בלשוננו “ניקל־רוס”. רוזנבלט אמר “זהו, ראית אותו, ואם ישאלוך, אמור, שהוא ממין זה”. ועוד הוסיף ואמר “הרי לפניך אורפלי שהרג שני אנשים ונדון למאסר עשר שנים בימי המהומות בשנת 1929, וכשתלך לירושלים, יסביר לך סובחי זעבלאוי את כל הדרוש, כפי שהסברנו לו שעליו להגיד לך, ודרשנו ממנו שידבר על לבך שתסכים לבקשתנו, והוא ידבר אליך בלשון הערבית, שאתה מבין אותה יותר מן הלשון העברית, שאנו מדברים בה אליך עכשיו”. אמרתי “טוב” והם הלכו.

בצהרים יצאתי לחצר בית הסוהר. פגשתי באסיר ושמו אבו גרוד, אמרתי לו “לכמה שנים נידון אורפלי שהרג שני אנשים?” אמר לי, שנידון למות, ואחר כך ערער על פסק הדין, ודינו הופחת לעשר שנים. אח"כ שאלתיו “ההורג אחד וההורג שנים נענשים עונש אחד?” אמר, כן, ההורג שנים או שלושה, אחד משפטו.

נכנסתי לחדרי מס. 2. סטבסקי ורוזנבלט היו מדברים עמי בענין ארלוזורוב, כדי להזכיר אותי, מבעד החלון ומבעד לדלת במשך 4–5 ימים. הזכירו לי את החודש שבו נהרג ד"ר ארלוזורוב. שם החודש הוא אירופי. איני זוכר אותו עכשו, מפני ששכחתי אותו.

לאחר עשרה ימים הוחזרתי, אני ואחי, לבית הסוהר בירושלים. לאחר פגשתי את סובחי זעבלאוי בחצר בית הסוהר בירושלים כשהיינו מפרידים ליפים למברשות. סובחי שאל אותי: “פגשת את סטבסקי ורוזנבלט?” אמרתי, כן. אמר לי: “מה אמרו לך?” אמרתי, דרשו ממני לומר, שאני הוא האיש שהרג את ד“ר ארלוזורוב. יחד עם עיסה אלאברש”. שאלתי את סובחי: “נכון, שקבלת 500 לא”י?" אמר, שלא קבל את הסכום, אלא שהוא מונח במקום נאמן. אחר כך הסביר לי סובחי שעלי לומר, שאני ועיסה הרגנו את הדוקטור, והוא באר לי, מה אני צריך לומר על טיולי על שפת הים בתל־אביב. הגיד לי מה שאמרו לי סטבסקי ורוזנבלט, והסביר לי מה שאמרו לי בערבית, שאני מבין אותה יותר ממה שהבינותי בעברית מפי סטבסקי ורוזנבלט.

אחר כך הסביר לי את תאריך הרצח, והוא, כשהיה מוכתר חוסיין מרים ברזלים ביפו, והוא אתליט מפורסם להרמת חפצים כבדים. מוכתר חוסיין, היה משחק ב“בריה” ביפו, וזה היה ביום ו' בשבוע. אמרתי לעיסה “הייתי ב”בריה" עם עיסה וכליל קורקאר “לראות את מוכתר חוסיין”. סובחי אמר “אמור, כשנגמרה ההצגה הלכת עם עיסה לשפת הים, ושם פגשת ביהודי ויהודיה סמוך ל”בריה“, ואתם עברתם על פניהם והלכתם לשכונה שמעל לבית הקברות הנקרא בשם עבדול נבי, וישבתם על יד בית סמוך לשפת הים, ואמור, שהיהודי והיהודיה עברו על פניכם בדרכם לשכונה, וכשהיו במרחק של 5 מטרים חזרו לשפת הים, ואתם קמתם והלכתם לשפת־הים ועברתם אותם בדרך לעבדול נבי, ואמור, שנגשת לשפת־הים להטיל מים ועיסה עמד מצד אחד, וכשגמרת, אמור, שהיהודי והיהודיה הגיעו אליכם ואתה שאלת אותם מה השעה, והאירות עליהם בפנס, ועיסה נתקרב וירה ביהודי, ושאחר כך שברחתם לעבר עבדול נבי. כך תאמר”.

חזרתי על מה שאמרו לי, וצוו עלי סטבסקי, רוזנבלט וסובחי זעבלאוי למר רייס ומר שיטריט.

רציתי לקבל את הכסף, שהציעו לי וסמכתי על עורכי־דין מפורסמים שיגנו עלי כפי שהבטיחו לי. והסכמתי לבקשתם של סטבסקי וחבריו ואמרתי מה שאמרתי. אחר כך, משנודע לי, שענין מדיני עומד מאחורי כל זה, והתוצאה היא המות, סרבתי להמשיך במה שאמרתי למר רייס ומר שיטריט. ואמרתי את האמת לשוקי ביי סעד ולמר שיטריט, ועכשיו אני חוזר על מה שאמרתי להם, והיא האמת הגמורה והודעתי הראשונה היא שקר, מפני שנצטוויתי לומר כך ע"י סטבסקי ושותפיו.

זוהי הודעתי.

נקראה באזניו ונתאשרה על ידיו.

(על החתום) עבדול מג’יד אל־בוכארי

(על החתום) אסכנדר כ’ורי

3.2.34 השופט החוקר



  1. מילה לא ברורה בטקסט. הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  2. פרימן: כך בטקסט, והכוונה כנראה לפלדמן. הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  3. מילה לא ברורה – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  4. כך במקור. הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  5. כך במקור. הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  6. עיין הנספח, מוצג ב.ס.158.  ↩

  7. כך במקור. מילים אלה חוזרות שוב לאחר שתי פסקאות, ויש לשער שזו שגיאת הדפסה. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  8. כך במקור; מילים אלו חוזרות שוב לאחר שתי פסקאות, והמילים מיותרות כאן. נראה שיש שגיאת הדפסה. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!