החתונה הראשונה של בת משק. הבחור הוא מעפולה. שמו רשום בתעודת־הלידה, אבל הכול קוראים לו תירס. גבוה ובלונדי.
היא – מן העגלגלות שבחבורה. נערה אחת מקבוצתה כמעט שהקדימה אותה, אך סיגל היא שזכתה במירוץ – המירוץ אל הרב ממטולה.
מאז ומתמיד היתה תחרות בין בנות המשק הראשונות. אבא שלי כבר סבא, אמרה יעל, שלאביה נדבק הכינוי “סבא” עוד בטרם התחתן – הסבא הראשון במשק. – אבא שלי מספר אחד במחסן־הבגדים, אמרה חגית, וגם אמא שלי מִספר. ובכלל, אני נולדתי ראשונה. – זוזי הצידה, אמרה טלי. צוחק מי שצוחק אחרון – ומתחתן ראשון. סיגל לא אמרה כלום. חייכה. ישחקו להן הנערות, יתכננו. איך אמר דה־גול ערב מלחמת ששת הימים? – מה שיקבע זה מי יירה את היריה הראשונה.
הבנות הגיעו לפרקן. פרק צה"ל, פסוק 20. סיגל הסתכלה על חברותיה במדים וחייכה.
יעל נוסעת למחנה בראש־פינה – שתיסע.
חגית נוסעת לחיפה – דרך צלחה.
טלי מפליגה בים – שתפליג. לא כל אניה שמפליגה כבר עוגנת. הים הוא רחב.
לסיגל יש כרטיס מנוי־וגמור באכספרס, אכספרס קרית־שמֵנה – עפולה. מי שעולה על אכספרס, חשבה סיגל, ומי שיש לו כרטיס מנוי… וגמור – מגיע ראשון.
אני לא הייתי בטוח מי תקדים את מי. ממש עד היום, עד שראיתי את הרב ממטולה. עכשו זו כבר עובדה. הייתם צריכים לראות את השמחה בעיניו של הרב: חזון דורות, ברית מטולה־עפולה, נתגשם היום במעיין־ברוך.
לַתנובה’לך של מעיין־ברוך היתה מאז ומתמיד חולשה לעפולה. עפולה זה בדרך לתל־אביב, ומי אינו אוהב לנסוע לתל־אביב?! עפולה זה עשר דקות הפסקה. עפולה זה ארטיק וגלידה ופורקן ממה שהצטבר במשך שעתיים טלטול. עפולה זה “תי־רס חם!”. וכשבאים מהגליל הקר שוכחים את הדיאטה ואת הפיגורה וחושבים “מה כבר יכול לקרות מתירס חם אחד?”, חוטפים ורצים לתפוס את האוטובוס שהתחיל כבר לזוז.
עד לפני כחודש כל אחד מכם שהגיע לעפולה ושמע "עשר דקות הפסקה״ היה מהרהר בשני דברים, שאחד מהם היה אספרסו. מעכשיו תבדקו את עצמכם ותראו שהזרם האסוציאטיבי יביא אתכם קודם כול אל תירס.
סיגל בוודאי חושבת שאחד משנינו, או היא או אני, התלבש על תירס. תהיו אתם השופטים: אחד שעִיבְרֵת את שמו לתירס יכול לבוא למעיין־ברוך ולהתאקלם בלי פיליטון? אילו היה בא עם שם מכובד כמו “פוסטה” או “חיליק” היה יכול לחיות כאן שנים מבלי שייזכר בפיליטון. אבל שם כל־כך חקלאי מעורר את החקלאי שבי לפעולה. זה לא סתם שם. זה מכרה־זהב בשביל פיליטון. זה כמעט כמו לבוא לאמריקה עם השם פוֹפ־קורן, או קורן־פלֶקס.
אתה מודד אותו בעיניך מכף רגל ועד ראש, ואומר לעצמך: בלי עין הרע, זה לא סתם תירס בעל. זה גָדַל בהשקאה. עלה יפה!
אתה מסתכל על הזוג הצעיר, זה ליד זו, וחושב כמה יאה לו השם, ומיד צצה מחשבה: תירס ואשכולית. אז מה אם אין הם משבעת המינים? שני מינים זה כבר לא מספיק לכם? להם זה מספיק.
אני יודע מה מטריד אתכם כל הזמן. אתם חושבים: למה הרחיקה סיגל בחיפושים החקלאיים שלה עד השדות שבעמק? האם אין במעיין־ברוך גידולי בעל? האין כאן גידולי שלחין? – הרי צומח פה משהו חוץ מדשא1, ולא כל הבנות חיות על נסים2.
אז תשאלו את בנות דולב ותבינו. אין היום גברים פנויים במעיין־ברוך, הן אומרות. יש מהן שמדגישות “פנויים” ואחרות מטעימות “גברים”.
קחו, למשל, את דשא. אתם יודעים איזה שיר הוא אוהב לשיר: ״לפעמים הבן־אדם – רעב!!״ וזה נכון. אז אפשר לשבוע מאכילת דשא? דשא יכול למלא את הבטן? לכל היותר של איזו צמחונית או טבעונית. את שמיל שלחנו לאוניברסיטה בתל־אביב. כל שבוע הוא בא למשק עם איזו פקולטה אחרת. נדמה לי שכך קוראים לזה באוניברסיטה.
שאול נמצא בידיים נאמנות. הדבר היחיד המפרפר אצלו בלי פיקוח – זה השפם. סיפרו לי שהיא צמחונית. היא עוד תעשה גם ממנו צמחוני. על כל פנים, טורף־בשָׂרים כבר לא יצא ממנו.
יש אליהו. אבל מי יכול לחכות עד שיבוא אליהו?
תגידו לי: יש קוניאק! 3 אבל מאימתי קוניאק זה בשביל בחורות? זה חריף כמו תרופה ומשכר בקלות.
לא נשארה איפוא ברירה, אלא לנדוד למרחקים ולחפש את המזל. סיגל שלנו מצאה את מבוקשה בעפולה. גברים הרבה אין בעיר־העמק. תירס – יש המון.
בתיאבון!
(1968)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.