אף פעם אינני מתחייב מראש לכתוב פיליטון. רק פעם אחת ויחידה חרגתי ממנהגי זה. “לחתונתו של אילן – הצהרתי לפני אי־אלו עשרות שנים – יהיה פיליטון”. שלוש סיבות היו לכך. אחת, שהיכרתי את אילן וידעתי שזו התחייבות לזמן ארוך. שניה, שאמרתי לעצמי: אם אילן יִתְפנה לעניין כה צדדי כמו חתונה הרי מוטל גם עלי להתפנות. ושלישית, שיחס מיוחד יש לי לאילן: בדיוק לפני עשרים שנה פגשתי אותו לראשונה ומאז לא נפרדו דרכינו – תחילה בתנועה, אחר כך בדיר־הצאן ולבסוף בבית־הספר.

פגשתי אותו לראשונה בשנת תש"ז. נער בן 15. כבר אז היה רווק. רווקוּת היתה אצלו בדם. החבר’ה טענו שזה אצלו מלידה. אם היה נשאר רווק – היו עושים ממנו שמורת־טבע. לא כל יום מוצאים כזה. הצירוף “חתונתו של אילן” נשמע על־כן מוזר מאוד לאוזן. זה כאילו אמרת “טביעתו של המציל” או “תפילתו של הכופר”.

אילן דווקא אהב מאוד חתונות. של אחרים. זו מין פסיכולוגיה של רופא־שיניים. מי כתב יותר ממנו לחתונות? ומה לא כתב – כתב שירים, כתב בָּלאדות, כתב פרוזה, כמעט שכתב מוסיקה – היתה זו כנראה סגולה נגד עין־הרע. מוכן היה לכתוב מה שתרצו, ובלבד שיהיה מדובר באחרים שמתחתנים. אילן בישל תוכניות לעשרות עשרות חתונות, כמו טבח מקצועי. וזאת לדעת: יש שני מיני טבחים מקצועיים – אלה שטועמים מכל דבר ואלה שמאבדים את התיאבון מרוב קרבה לאוכל. חשבנו: וי וי, אילן איבד את התיאבון. באה רותי ומספרת שלא איבד כלום.

כשפגשתי אותו לראשונה בירושלים, בתנועה, דווקא לא ראו עליו שהוא יתחתן, כמו כולם. הוא היה בחוג שנקרא חוג “חלמיש” – אחד משני חוגים שקיבלתי להדרכה. את רוב הפעולות היינו עושים על הגבעות שאחר־כך נבנה עליהן מוזיאון ישראל. אולי בדרך זו צמחה חיבתו של אילן לארכיאולוגיה. מי יודע?

אילן היה דמות מרכזית בחוג “חלמיש”. אינני זוכר אם היה זה הוא שהציע את השם “חלמיש” לחוג. יתכן שהציעה זאת הנערה שישבה מולו ב“פעולה”. למראה אילן לא פלא שחשבה על שם כזה. מול נערות עמד תמיד כצור, כחלמיש. איך הצליחה רותי? על איזה מיתרים היא פרטה?? – לאלוהים פתרונים. לאותו אלוהים שעליו נאמר: “ההופכי הצור אגם מים, חלמיש למעיינו־מים”. יתכן שהצליחה להדליק אותו בשיטה הקדומה של הצתת אש – חלמיש בחלמיש. על־כל־פנים, שקטנה כזאת תוכל לו לאילננו מחוג חלמיש – לא חלם איש. אין זאת אלא שיד אלוהים היתה בו באילן. אם היה מיודענו חזק ויבש כטרשים שבגבעת־רם בירושלים, הרי כיום הוא לפתע רטוב ורך כבריכת־רם אשר מעלינו ברמת הגולן.

לא נֹאמר שאילן לא שם עינו בנערות. שׂם. ועוד איך. כמו כולם. אבל שלא כמו כולם – כאשר שם עין אחת בנערות היתה תמיד עין שניה בניירות ועין שלישית בנהרות. גם את ידו לא טמן בצלחת. מי ימנה את עלמות החן שקטפו וייבשו איתו פרחים, שאספו ומיינו איתו חרקים, שטיפסו איתו על הרים ודילגו איתו על גבעות, ששכבו איתו במדבר – שק־שינה ליד שק־שינה וחלמו על נחשי־מדבר ועל זוחלי־הערבה. בחורות אף פעם לא הפריעו לו, לאילן, אם לא היו להן כוונות זדון נשיות. הוא אפילו חיבב בחורות שהיתה להן חולשה לטבע ונטיה לסדר, ונזהרו שלא לערבב מין בשאינו מינו. תמימים רבים שאלו איך זה שמכל הבנות שעברו תחת ידו לא ביקש את ידה של אף אחת. צריך להיות קצת יקה כדי להבין שיש כאן בעיה טכנית, אבל עקרונית.

יש לו, לאילן, פנקס קטן, ובו רשום כל מה שעליו לעשות. מה שרשום הוא יעשה, אפילו אם יתהפך עולם ומלואו. מה שאינו רשום אינו עושה. אצלנו סדר זה סדר. בפנקס הזה העמוד של האות ח' התמלא לפני שהגיע למלה “חתונה”. כי זאת לדעת: הכול אצל אילן רשום בסדר אלף־ביתי מדויק. אצלנו סדר זה סדר. ו“חתונה” – זאת אחת המלים האחרונות בעמוד של ח‘, כי אחרי הח’ – ת‘. ח’ת’ו’נ’ה’.

וזה איפוא סוד החֵטְא שְׁחָטָא אילן לאותן נערות שצבאו על פתחו – שעמוד החטא שלו היה מלא. חֵית על גבי חטא. מצִינו שָׁם: חלמונית מצויה, חרצית בר, חוטמית חיננית, חרחבּינה מכחילה, חירבת קומראן, חלזונות, חומריה, חלוץ־בודד־בשדה, חוג “חלמיש”, חפירות תל־ברום, חבל אישי, חוברת חדשה “מצדה”, חשבונות עם חרמונה, חסרי חוליות, חמארה. אז תבינו מעצמכם, שלא נשאר מקום בדף הזה לחתונה, חתיכה, חיתולים – וכיוצא בזה.

אילן היה נשאר רווק עוד עשרים שנה אלמלא… עמוד מם. לפני בני ישראל במדבר הלך עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה. לפני אילן, איש המדבר, הלך עמוד מם ביום ועמוד חטא בלילה. אלה היו העמודים המלאים ביותר בפנקסו. בעמוד מם היו רשומות, נוסף על פרחים, זוחלים ואחרים, גם הרבה… מוֹרוֹת. על כמה מהן העביר פס. אבל מי שעיין היטב יכול היה לקרוא באותיות הקטנות:

מורה למלאכה – כבר לא צריך.

מורה לקבוצת “צבעוני” – איתמר השיג. (ממזר!)

מורה להתעמלות – לנסות בקיבוץ הגושרים.

מורה למוסיקה – להשיג בכל מחיר. ובסוגריים: (בפַאונה ובפְלוֹרה של הגליל העליון אין בנמצא).

כשכתב הבחור “בכל מחיר” לא העלה על דעתו שהוא אישית יצטרך לשלם את המחיר. באותו יום שנכתבה שורה זאת בפנקס המפורסם התחילה ההתפור־רות, ההתערע־רות וההידרד־רות של אותו עַקְ־רוּת. וכשזה בא – זה בא במהי־רות, ולא תועיל כל זהי־רות. משפט זה בפנקס היה כמו שאומרים באנגלית: The root of all evil.

אילן שלנו נשבר, אך לא לגמרי. כשהוא קורא באנציקלופדיה, הקשר היחיד שיכולה רותי ליצור איתו זה לקרוא בכֶּרך אחר של אותה אנציקלופדיה. בחדר שלו תמצאו מדף מלא חומר ממוין בערימות, על כל ערימה תווית: לקרוא בעיון; לטיפול מידי; לדפדף כשאין מה לעשות; לעשות כשאין חשק לקרוא; להסתכל כשאין בכלל חשק, וכדומה.

איך תשתלב רותי בתוך כל הקטגוריות הללו – אינני יודע. תחת איזו תווית יקַטלֵג אותה אילננו ולאיזה סוג חומר היא תהיה שייכת – קשה לדעת. אם תהיה בידיו כחומר ביד היוצר – קשה להתנבא. אינני יודע אפילו אם אילן התרגל למחשבה שרותי תגור בחדר שלו גם כשיהיה עסוק.

השנים האחרונות הקנו לו הרגלים של נוֹחות יחסית. אנשי הפיננסים הגדירו את מעמדו כאיש אמיד או עמיד עם חשבון עובר ושב. היו כאלה שהיו רק עוברות אצלו. היו כאלה שעברו וגם שבו. בעקביות. והיו ביניהן שטענו, שהחשבון שלו אינו עובר לשווא.

מכל אלה שאילן התעסק איתן, רק על אחת אפשר להגיד שהיה ממש מאוהב בה. מאיזה צד לא עלה עליה, על מצדה שלו. כמה חיטט וכמה נבר בצפונותיה. בכמה אהבה דיבר עליה ובכמה התלהבות סיפר על מה שיש בה. בגללה היו לו לא מעט אי־נעימויות עם בחורות. כמה מהן הלכו איתו לראות את המתחרה שלהן, את מצדה. רצו לתפוס במה כוח משיכתה גדול, ולנסות למשוך באותו כיוון. מצאו שהיא חמימה תמיד, עגלגלה וצופנת סוד. כולה בליטות ושקערוריות ופינות סתר. העלייה עליה קשה, ומספקת את אוהבי האתגר. והעיקר – כשאתה יורד מִמנה היא אינה רצה אחריך ואינה שואלת על מועד החתונה. היא נשארת באותה תנוחה, משתזפת בשמש המדבר הלוהטת, מגלה לִסְתם־חוקר טפח, ולאילן שלנו – טפחיים.

ומעשה בסטודנטית לפסיכולוגיה שהיתה נרעשת כל פעם שאילן תפס נחש במדבר־יהודה וְקֵרב אותו אליה. היא חשדה בו בכוונות פרוידיסטיות ולא הבינה את גישתו המדעית הטהורה. בשביל אילן נחש היה כמו נערה בשביל אפלטון – יצור חי שיש בו עניין לענות בו, ויפה לראות אותו מתפתל בין הידיים. בשבילה נחש היה משהו אחר לגמרי, בחלום ובהקיץ. אותו לילה למרגלות מצדה חלמה חלומות רבים. באמצע חלום היא שומעת את אילן לוחש:

– קומי, כמעט זרחה השמש. עכשו הזמן המתאים. בשביל הנחש. חווייה נפלאה כעת בשביל הנחש.

– בשביל מי? בשביל מה? – היא צעקה וקפצה כנשוכת נחש.

– אנחנו עולים למצדה בשביל־הנחש. הרגיע אותה אילן. אבל היא כבר לא עלתה איתו. וזה היה הטיול האחרון שלה עם אילן.

אני לא רוצה לסכסך, אבל על מצדה כתב אילן כמה חוברות. נראה כמה יכתוב על רותי. מי זאת רותי, אתם שואלים?

לא. היא לא בוטנאית, ולא ארכיאולוגית. ולא נבאטית. אפילו לא זואולוגית. היא… מוסיקאית. זה כמעט הדבר היחיד שבו אילן אינו מבין כלום. במוסיקה הוא לא יוכל לעלות עליה.

אילן יודע הכול. אינני יודע מה אחת כמו רותי תוכל להוסיף לו. לנו נוֹספה מורה למוסיקה, וזה דבר גדול. לנו נוספה עוד בת־משק, נוספה לקולקציה של בנות־משק שקיבלנו במשך השנים:

האחת – גבוהה כתורן

השניה – עגולה כגורן

השלישית ­– משקה את עצי האורן

לרביעית – קראו בחו"ל סוֹפִיָה – אבל לא לורן

חמישית ושישית – כשני פרחי ציפורן

      עכשיו נוספה עליהן רותי –

      זה לא חרוז – אבל זו עובדה.

      עובדה משמחת.

      מזל טוב!

(1967)