בירידות לטבריה העברתי מהרביעי לשלישי. אל תהיה שוויצר – אמרתי לעצמי – סע לאט.

הגעתי לטבריה כדי להיפרד ממנה, אחרי שהתרגלתי אל רחובותיה וסמטאותיה במשך החודשים הרבים שלמדתי נהיגה. לקחתי איתי את האישה, כדי להראות לה איפה עושים רברסים ואיפה מתחילים הטסטים. לא התכוונתי לתפוס את שז"ר לשיחה או משהו כזה. סוף סוף הנשיא בא לטבריה לנוח. אבל חשבתי בליבי שאם פוגשים אותו ככה במקרה, אז ניקח אותו לסיבוב. סיבוב קטן אינטימי שלא יגיד בלב שלו, שמאז שיש לי רשיון אני מרים את האף ושוכח את החברים שלי.

טבריה מלאה מכוניות עם ל. כשנכנסתי העירה בתנופה, עצרו כל מכוניות ה־ל בצד כאילו הייתי מכבה אש או אמבולנס. השד יודע למה. אולי חשבו שאני אמבולנס. ואולי פשוט הכירו אותי. עצרתי במגרש החנייה של רסקו, מול הפאלאפל.

אישה לבושה שחורים עברה על־ידנו ונכנסה למשרדי חברת־הביטוח.

“את רואה אותה” – אמרתי לאשתי – ״זאת האלמנה אסתר אשתו של הטסטר. איך שאני יצאתי מזה – אל תשאלי. הוא ישב לידי – הטסטר ז"ל – ורשם בפנקס קטן את השגיאות שלי. חשב שפנקס קטן יספיק. איפה הפנקס הזה? – איך את רוצה שאדע? אבל אני יכול להגיד לך בדיוק איפה הוא נמצא, הטסטר. מתערב שלא זז משם. אה! איזו מכונית של מכבי־אש זאת היתה. טָסה כמו טייגר של אגד בערב חג. הטסטר צעק לי בְּרֶקס!' ידעתי שברקס זה ברגל ימין. אז נתתי ימין עד הסוף! המלים האחרונות שלו היו: 'רד מהגז, אידיוט! רציתי לענות לו ככה בסגנון שלו, אבל היה לא נעים. אה, אני לא אשכח אותו. הוא היה הטסטר היחיד (והיסעתי רבים!) שלא רשם לי ‘נכשל’ בגיליון. טוב, גם ‘עבר’ לא רשם, אבל זה….

החלפתי מהלך והמשכתי:

“הוא היה בחור מצוין, הטסטר זכרונו לברכה. את יואל העביר בפעם השניה, כי לא רצה לראות אותו יותר. בחיי!”

מאז “המקרה” שלי עם הטסטר הזה, היה הגיליון שלי עם התמונה עובר ביום המבחן מיד ליד בין הטסטרים כמו במשחק קלפים. עד שהרַב־בוחן היה מסתכל בעין זועמת על אחד (בטח זה שהוא הכי שונא מאוד) ומסנן מבין השיניים: “צא!” המסכן שיצא לו לבחון אותי היה נראה לגמרי לא מאושר. היתה לי מין הרגשה שהיתה לו מין הרגשה שדפקו אותו. אז פלא שדפק אותי? תגידו בעצמכם: היה חוזר איתי אחרי 5 או 10 דקות במקום עשרים ורץ לבית־הכנסת, לברך ברכת־הגומל. בדרך לבית הכנסת היה מספיק לחטוף סנדוויץ' וּכִּיפה’לה ולסמן “נכשל”.

במשרד הרישוי ראיתי תמונה שלי מוגדלת על הקיר.

״פוטוגני או לא פוטוגני" – ענו לי כששאלתי – ״אבל התמרור הזה שהודבק על התמונה שלך מה פירושו, אתה יודע?"

"זה תמרור ‘זהירות, סכנה!’ " – עניתי תיכף ומיד. בתיאוריה אני בסדר גמור.

אני לא רוצה להאריך, כי סדרן־העבודה במשק סידר אותי להביא את נוסעי האוטובוס המאוחר מקרית־שמונה הֵנָה, וזה בעוד חמש דקות. אני לא יודע מה יש לו לסדרן־העבודה. או שהוא שונא אותי או שהוא שונא אותם. על־כל פנים יש לו משהו נגד מישהו. כי אחרי שאני שותה פַּנְץ' השליטה שלי בהגה היא למטה מבינונית וגם הטכניקה סובלת מהפַּנְץ'. מילא, סידור זה סידור. מה שאני רוצה לספר לכם זה על איך־פגשנו־את־פוּסְטָה, המורה שלי לנהיגה.

הלכנו לאכול פאלאפל. על־יד שולחן קטן ישב פוסטה ואכל חצי־חצי עם הרבה חריף. חצי־חצי או נוּס־נוּס – מי שאינו יודע – זה צלחת שחצי שלה פוּל חצי שני חומוס והחצי השלישי שֶׁמֶן. ה“חריף” לא מכניסים בחשבון.

פוסטה עודד אותי מאוד כשהתחלתי ללמוד אצלו. הוא אמר: “ממעיין־ברוך? לַחֹתֵיין עלא־אלבק. מעיין ברוכייני זה כמעט כמו טַבַּרייני. והכי משובח זה מעיין ברוכייני ממוצא טברייני. תביא אלי את איתן – מחר אני מעביר אותו טסט. וולָא פעם ראשונה בחיי העיניים שלי. תביא את טוג’ו – מחר אני מעביר אותו. כמו ששמי פוסטה.”

קונץ. איתן 19 שנה וחודשיים נהג. טוג’ו – רק חצי מזה, אבל שוקל כמו שני איתן. לאוטו שלו יש יציבות.

“על הנהיגה שלך אין מה לדבר” אמר המורה שלי – פוסטה – לפני שהגיש אותי לטסט. “כל זינוק בעלייה – טבריה כולה מתעוררת מהשינה. כל חניה שלך מאחורי מכונית – עבודת צביעה למוסכים בטבריה. כל רברס – בומבה! כל הכבוד, בן פורת יוסף! רק הפניות שלך לא יפות.”

“לא יפות” זה ביטוי עדין. מפני שאת זה הוא אמר לפני שנכנסנו לחנות. גם ״נכנסנו" זה ביטוי עדין. אבל לזה עוד נגיע. אז איפה היינו? הוא אכל חצי־חצי. תמיד כשהוא אוכל חריף מסמיקה לו הצלקת. ותמיד כשאני רואה את הצלקת שלו מסמיקה – אני מחוויר. זה מזכיר לי איך שהתפרצנו עם השחורה לחנות – בלי הודעה מוקדמת. השחורה זאת ה־703. זה בוודאי כבר ידוע לכם.

פוסטה רק ראה אותי – נעמד לו הפול בגרון. הוא ליקק את הבוהן הנוצצת במיצמוץ בריא, ניגב את האף והשפם במשיכת שרוול איטית והרביץ גרפס עם ריח שום משגע. גרפס כזה זה אצלו במקום “שלום”. אני מכיר אותו את פוסטה. שלוש־מאות שיעורים ולא להכיר את המורה שלי? – זה לא!

– ״ראיתָ?" – שאל. חשבתי שהוא מתכוון אם ראיתי שהורידו לו את הגבס מהרגל. אמרתי לו: ״כן, ראיתי." – “לא ראית כלום!” אמר פוסטה, הכניס את הסכין בצווארון וגירד קצת את הגב. “בונים אותה מחדש. את החנות. תהיה יותר יפה מקודם. לפני שהכנסת אותי אליה, בקושי ידעתי שיש שם בירידה חנות. עכשיו עושים שיש וניאון והכול. כמו בדיזנגוף. הכול בזכותך. כל הכבוד. בן פורת יוסף!”

– “מה בזכותי?” — התחלתי להתנצל – “תראה, זה בזכותך. אתה אמרת לי ‘ימינה!’ סובבתי מיד ימינה. איך אני יכול לדעת שאתה מתכוון שאני אמשיך ישר אחרי שאתה אומר לי ואפנה ימינה רק עם הכביש? אמרת ימינה. פניתי ימינה. בלי ויכוחים. אתה המורה, לא?”

– “בחייאת דיני” – אמר פוסטה וטילטל את ראשו כאילו נד לעצמו “אף פעם עוד לא עשו לי דבר כזה. להכניס אותי עם המכונית השחורה לתוך חנות. חנות שלא הייתי נכנס אליה, יַעני, אפילו היו מוכרים בה בלי כסף.”

– “מה לעשות!”, ניחמתי אותו, “הירידות האלה בטבריה זה אסון.”

משום מה פוסטה נראה לא כל־כך שמח. ניסיתי לעודד את רוחו. – “אתה זוכר” אמרתי לו וצחקתי “אחרי זה הייתי ממשיך לנסוע ישר גם כשאמרת לי ימינה. פשוט היתה לי אלרגיה לפניות ימינה. אתה זוכר?” אינני יודע אם זכר. אבל אם זכר – זה בוודאי לא הסב לו עונג רב. כי במקום לצחוק איתי או לפחות לחייך התחיל לדחוף בלשון שלו בצורה די גועלית החוצה ופנימה כמה שיניים תותבות מחוברות יחד ואמר לי בזעם עצור: ״בעד אלה אתה עוד תסַלם. סלחנו חסבון למֶסֶק. סֵן תחת סן!"

– “הם שלחו חשבון” – אמרתי לאשתי. – “מוכרחים לעבור אצל מתילדה לראות העתק. הם עלולים לכתוב שאני אשם שנותנים לי מורים כאלה.”

מתילדה, הפקידה שמסדרת את כל העניינים בבית־הספר לנהיגה, היא בחורה נהדרת. ראתה אותי מרחוק, זרקה את המסטיק, רצה אלי וחיבקה אותי.

– “בחיי העיניים שלי״ – אמרה מתילדה – ״רק אל תגיד לי שירדת מהגליל לטבריה בלי נהג על־ידך.”

״אשתי יודעת לנהוג" – אמרתי. זה הרגיע את מתילדה. והמראֶה של מתילדה הרגיע את אשתי.

במשך הרבה חודשים היתה מודאגת מאוד מהשיחות הטלפוניות שלי עם מתילדה. מתילדה הצטיירה בדמיונה כחתיכה בלתי־רגילה שהכינה לי בטבריה מי־יודע־מה. הצחוקים של מתילדה בטלפון ממש בלבלו את חיי המשפחה שלנו. וגם כמה ביטויים שלא הובנו כהלכה.

– “מחר אני רוצֶה על השחורה” – אמרתי פעם בטלפון למתילדה. – “פעמיים על השחורה. כן, פעמיים רצוף.”

אשתי נעצה בי זוג עיניים.

– “בשתיים וחצי אני עולה עליה. לא מעניין אותי מה הבטחת ולמי הבטחת. לא, מתילדה, לא! ה־208 לא באה בחשבון. היא מזייפת. טוב, אז לא מזייפת. אני לא מסתדר איתה. אני לא לוקח אותה אפילו בחינם. זהו.”

וסגרתי את הטלפון.

“בשביל מה אתה נוסע מחר לטבריה?” – התחילה החקירה בחדר – ״בשביל מה, מותק?"

– כשהיא אומרת “מותק” זה סימן רע מאוד.

– “מה ז’תומרת בשביל מה? יש לי שיעור.”

– ״שיעור… פעמיים רצוף… אתה חושב שאני סתומה? על מי אתה רוצה לעשות רושם?"

– “שום רושם. אני צריך להתאמן. בעוד שבוע…”

– “להתאמן? בוודאי על השחורה?”

– “איך ידעת? באמת על השחורה. מתילדה היא בחורה מאה אחוז. סלאמתה. סידרה לי את השחורה. היא משופשפת ודפוקה מכל הצדדים, אבל אני התרגלתי אליה. עליה אני עושה את הטסט.”

– ״עליה אתה לא עושה כלום!! כל זמן שאני חיה! תן לי את המספר של מתילדה."

השיחה של זוגתי עם מתילדה עוד החמירה את המצב. מתילדה התרגזה וטענה שאם השחורה היא במצב כזה – זו אשמתי. “יום יום היא בידיים שלו” – אמרה מתילדה – ״ואם היא יכולה אחרי זה עוד לזוז, אז זה נס.”

– ״זה לא נעים לספר״ – אמרתי לה לאשתי – “אבל זוהי האמת.”

– ״מה אשתך רוצה ממני?" תפסה אותי למחרת מתילדה – “היא שואלת מין שאלות כאלה! בחיֵי־ספר־התורה אני לא מבינה מה היא רוצה. בהתחלה עניתי לה יפה, אבל הגמל־ששבר־את־הקש היה שהיא רצתה לדעת מה אַתה עושה על השחורה. אני אומרת לה: ‘מה שכולם עושים.’ והיא: ‘כך תיארתי לעצמי. מה שכולם עושים…’ וסוגרת את הטלפון בכעס. מה יש לה? מה אוכל אותה?”

בקיצור, אשתי שתחייה הגיעה למסקנה שבטבריה עושים חיים, ושזו הסיבה שאני משתדל לא לעבור את הטסט. אחרי שסיפרה לי את זה הרבה פעמים, התחלתי בעצמי להאמין בזה. לפני כשבוע התערערה אמונתי. עברתי את הטסט. זו היתה הוכחה חותכת שהעניינים בטבריה נמאסו עלי.

עברתי את הטסט ונכנסתי למשפחה המכובדת של הנהגים. כפי שאתם רואים הספקתי להצמיח שפם; קללות עוד שמורות אצלי מימי הפלמ"ח; מחזיקי־מפתחות יש לי שלושה; ואני יכול לירוק מהחלון של המכונית כשהיא נוסעת – כל יריקה 83 אוקטן.

כשבא מולי נהג ותיק מהמשק אני מרים יד ועושה לו שלום־של־נהגים. כשבא מולי דודיק – אני עוצם את העיניים. כשבא מולי אוטובוס אני אומר תפילה קצרה ומסתכל לראות כמה כביש נשאר לי.

סיפרתי לכם את הכול בגילוי־לב. נראה מי אחרי זה יבקש ממני טרמפ. בשביל לטוס לשיחות־שלום בפורט־סעיד כל מה שדרוש זה דלק. בשביל לנסוע אתי – צריך… דם.

אגב, מחרתיים אני יוצא לתל־אביב. בשעה 6.00 בבוקר. הפתק להרשמה תלוי על לוח־המודעות. פוליסות הביטוח – במזכירות הקיבוץ. אשמח להסיע טרמפיסטים. אמיצים. או מיואשים.

(1966)