אם צריך אתה משום־מה להיכנס לדיר – אל תיכנס לשם בשעת חליבה. מיני גסויות כאלה אתה עלול לשמוע שם, שבטרם תספיק לומר “שמיל!” וכבר פניך מסמיקות וכבר נפלת לבין מלתעותיהם של החולבים.

ואם כבר נכנסת – אל תרים את ראשך לקרוא את סיסמת עובדי הדיר הכתובה על הקיר, כי רבות התרנגולות והחולדות המטיילות על קרשי התקרה ומוטב שראשך יירטב מאשר פניך. אתה שואל מה סיסמה כתובה בדיר? הלא היא סיסמה נושנה מתוך שיר מימי העליה השניה: “ובכן אחי – נא לעבודה!” הסיסמה נתפרסמה בעיקר בגלל אישיותו של מחברה, הלא הוא מיודענו מר מֶק־מִיל. לאמיתו של דבר, אם תבדקו בתעודת הלידה שלו, תמצאו כי שמו המלא התחיל בשִׁינִים, אלא ששין אחת נשמטה מ“מק” כמו שהשין השניה נשמטה מ“מיל”. בדיר לא תשמעו איש קוראו בשם זה, כי נוהגים אנו לכנותו בשם “חרב פיפיות”. על שום מה? על שום לשונו שהיא חדה כחרב ופיו השקול כנגד כמה פִּיות.

“חרב פיפיות” זה אינו אלא “חרב להשכיר.” ניסה את חודו בלהקת הנח“ל; אחר כך מצא “עצה” בלהקת־העץ, שאף היא להקה מלהקות הנח”ל; ועתה מתעתד הוא לנסות את מזלו ולחפש לו נדן בתל־אביב.

חביבה עליו על מיודענו מלאכת הרעִייה. התחיל את הקריירה שלו בתור רועה־רוח ורודף־קדים (או שוטף־כדים, כרצונכם) ולאחר שהיה לרועה צ־אן ולרועץ, החליט שהוא עלול להצליח גם בתור רועה “איך קוראים לזה” – כלומר בתור מדריך בתנועה. אמנם שמועה שמעתי ש־ס.ש. יריב ו־ב.ש. פולה התנגד מאוד מאוד למסור את הנוער שלו לידיו… כלומר לפיו של ש…מיל זה. אך עמדה לו למיודענו המלצתו של עזרא בפני שר החינוך. (ומזה חודשים מספר יש אוזן קשבת לעזרא, הנשוי למורה, בוועדת החינוך שלנו ובמשרד החינוך.) איני יודע משום מה נתן עז־רע זה המלצה. אך עובדה היא שנתן. ואשתו הגננת־המורה הוסיפה כמה משפטים של המלצה: “אני החתומה מטה וכו' וכו'…”

עזרא זה אף הוא מן החרבות שבחבורה. וכינויו הרשמי בתחומי הדיר הוא “חרב נמרים”. לכולנו ידוע היטב מהו נמ“ר¹ בראשי תיבות. קל וחומר נמרים רבים. ההנהלה בדיר, כלומר אלה המפקחים על העבודה, נוהגים לקרוא לו ״אברך משי”, על שום הליכותיו. הפרסונל, אלה החיילים העושים את המלאכה – או לפחות צריכים לעשותה – קוראים לו בקיצור פוּשְׁט. והעדר קורא לו פשוט – מֶה…

אברך משי אוהב מאוד את הקריאה במרעה. בעיקר קריאת ספרי ביולוגיה, אנטומיה וכירורגיה. ולא לשם השכלה בלבד הוא קורא. זה קשור במישרין בעבודה. שכן מחפש הוא שיטה שבעזרתה יוכל להוציא את הכבד מן הכבשה, מבלי לגרום לירידה בתנובת החלב שלה ומבלי שתהיה חלילה קצת־מתה, מפני שזה עלול לחייב שחיטה ופשיטה, שאינן מלאכות מן הנעימות ביותר. ומי אינו אוהב נתח כבד צלוי בימי צנע אלה?

עזרא כל־כך אוהב לקרוא, שיום אחד הוא מופיע לחליבה עם ה“מה שמו” שעליו שמים תווי נגינה; מנמיך אותו לגובה כבשה, שם עליו ספר פתוח ומתכּונן לקרוא תוך כדי חליבה, או לחלוב תוך כדי קריאה. אלא שאותה שעה מי מופע בדיר אם לא נדן־נמרים והיא שָׂמה לאַל… “אל תלכלך לי את השמלה” – את תוכניתו המקורית.

בראשיתו של דבר ניסינו להשיא לו, לעזרא, עצה – כלומר אחת מלהקת העץ – אך האברך הצהיר בפני עדים שאין פניו לנישואין תוך שבע השנים הקרובות. ומכיוון שאנו כולנו מכירים את האברך בתור מי שמילתו מילה ואין להשיבו אחור – עזבנוהו לנפשו. כנראה, חשבנו, נעשו סיוריו בין איבֵּי הנח"ל מתוך מקצועיות של סייר גרידא, סייר ההולך בראש לבדוק איזוהי הדרך הטובה שיבור לו אדם כדי להגיע למטרה.

אחרי הסייר בא המחנה. מחנה־העבודה. פעם היו קוראים לזה רודפי שמלות. היום קוראים לזה רודפי חלוקים. לחלוקי הנח"ל הכוונה.

תכונה טובה לו לעזרא שהוא אֶרך־אפיים ורב־חֶסר. ונוהג הוא לשמוע עד הסוף כל חוכמה וכל בדיחה שבחוּר מסוים מספר בדיר, ולו גם בפעם העשרים ואחת, ולחייך כנהנה בסופה של הבדיחה. כלומר בראשיתה של הבדיחה השניה, כי בחור מסוים זה, שכבר היכרנוהו והזכרנוהו לעיל נוהג להדליק בדיחה בבדיחה, כמו שאומרים המעשנים שבינינו.

מיום שנודע ששמיל נוסע לחו"ל, נזרקה מרה שחורה באמנון המסכן, מרַכז הדיר. שנה תמימה הוא עמל ללמד את כל התורה לברנש זה – וזה קם והולך לו. שנה תמימה – כמובן בהפסקות בין בדיחה לבדיחה ששמיל סיפר – הִרצה אמנון את עיקרי תורתו:

א. צמר זה כסף. כל חתיכה זה כסף. אילו היו פה מאות גרושים ושילינגים מפוזרים על הארץ – היית דורך עליהם בלי להרימם? היית מרים ואוסף, ועוד איך אוסף! נכון? אז תרים את הצמר. הרי יש לך עוד חצי שעה לעבוד. תכניס אותו ישר לשׂק ובהזדמנות זאת תסדר את שקי הצמר כך שלא ייפלו. וכשתזיז אותם תראה ודאי שהרצפה מטונפת, וטינופת זה לא היגייני. לא החיידקים מביאים מחלות לצאן, אלא הטינופת. אז תשטוף את הרצפה. אבל בעצם אין לנו צינור. אז תביא איזה צינור. ובהזדמנות שיהיה כאן הצינור, כדאי יהיה לשטוף את חדרי החליבה. רק חבל שהספסלים המלוכלכים ילכלכו אחר כך את הרצפה השטופה, אז אתה יודע מה? תרחץ גם אותם. זה לא נורא. אני הייתי עושה זאת בעצמי, אבל אתה מבין שאני צריך ללכת לבת הקטנה שלי. רגע, אתה לא תשכח לקפוץ למתבן ולהביא כמה חבילות חציר שיהיו מוכנות למחר. ושמע, אם יישאר לך זמן, אתה הרי יודע מה עליך לעשות. תקשיב למה שאומרים לך, אם אינך רוצה לסיים את שנותיך בתוך מקהלת נערים בכנסייה. אז אם יישאר לך זמן, תוציא את הזבל מהחצר השמאלית. מהימנית אני כבר אוציא. אבל תזכור, אתה מתחיל משהו – תגמור אותו. ומוטב שתתחיל מיד. הרי כבר חצי שעה שאתה מדבר, במקום לעשות משהו.

סעיף ב' של התורה:

עליכם לזכור: איננו מגדלים טליות. אנו מחנכים אותן. בימינו הכול בנוי על חינוך. ובקיבוץ – על חינוך משותף. לא איכפת לי מה עושים במושבים – אצלנו צריך להיות חינוך משותף. וחינוך משותף מעורר בעיות רבות. בערב בחמש גומרות הכבשים את יום העבודה שלהן במרעה, באות לדיר ולוקחות את הטליות. לקראת הלילה מפרידים בין הטליות והאימהות. אך פה – פה מתחילות השגיאות. שוכחים ומשאירים את דלת האילים פתוחה. אתם יכולים לשער איזה נזק נפשי נגרם לטליות העומדות ומציצות מבעד למחיצה? תסביך אדיפוס ותסביכים רבים אחרים הם תוצאה בלתי נמנעת מלינה משותפת זו של ההורים ביחד, לעיני הטליות. למשל, התנהגות פראית של האיל יכולה ללא ספק לגרום לכך, שהטליה לא תסכים לעולם שיגעו בעטין שלה. איזה קשיים שיהיו לחולבים! הרי אתם מכירים כבשים שבועטות כל זמן החליבה. זהו! חפשו את הסיבה בילדותן – כלומר, בטַליוּתן.

כבר לא לדבר על הקשיים המתעוררים בעונת ההרבעות כתוצאה מתסביכי ילדות אלה. חפשו בעברן של הכבשים ותמצאו סיבות רבות למה כבשה זו ממליטה לפתע שלושה חודשים לפני העונה (וזוכה לשם “רחב”), מדוע כבשה אחרת דורשת שש פעמים בזו אחר זו ולמה אחרת בורחת מהאיל כל פעם שהוא מרחרח באוויר; למה פלונית נכנסת ברצון לתא שבו נמצא בעל הבלורית השחורה ופוחדת פחד מוות מהג’ינג’י. רוב המקרים האלה מקורם בפחדי לילה. והמסקנה, חבריא: לינה בתא הטליות בתורנות. של כל חברי המשק. ואם לגבי ילדים יש מי שאומר שהוא לא סובל את הריח – כאן לא יוכלו להיות לו טענות!

שלשום, למשל, העדר לא רצה לצאת מהדיר. חקרתי ומצאתי (לפי סימני עקבות ברורים) שלילה לפני כן ביקרו אורחים שונים את המתבן שבתוך הדיר. הטליות ראו מה שנעשה שם. והרי בעיניהן כל האנשים דומים, כמו שבעיני הרבה אנשים כל הטליות דומות. למחרת, כשבא הרועה, חשבו שזה אותו ברנש. איני רוצה לקבוע אם טעו או לא. על כל פנים, הן סירבו לצאת איתו למרעה. זוהי הצניעות הפרימיטיבית בכל טוהורתה!

מוכרחים לתת לטליה לעשות מה שהיא רוצה. רוצה לצאת – אל תסגור בפניה את הדלת – אחרת עלולה היא לאבד את הבטחון העצמי. אל תרביץ אף פעם לטליה! זה יפתח בה אגרסיביות בלתי רצויה ופחד מפני הבלתי־מודע. אל תצעק עליה! אם רוצה היא תערובת, תסיח את דעתה על ידי שתוציאה לשחק עם חברותיה. אם היא רוצה לשתות אך המים לא רתוחים, תראה את האבוס ותאמר לה: “הנה אבוס יפה. 232 רוצה לשבת על האבוס? לא? רוצה לעמוד על־יד האבוס? לא? אולי 232 רוצה לנסוע בטנדר של איתן? איתן טוב… הוא לוקח את החלב של אמא כל יום למחלבה וגם את החלב של דודה 149 ודודה ברכה. ויש לו פָה־פוּם!…”

ואם הטליה לא תשכח שהיא רצתה מים ולא שום־דבר־אחר, תאמר לה: “בובילה חמוד’לה מותק (טי־נופת) בואי נלך לשחק עם 349.” וכש־232 תשחק עם 349 במריצה היא כבר בטח תשכח שהיא צמאה. זה נותן הרגשת בטחון! אתה מבין?

סביבת הטליה חייבת להיות צבעונית: האבוס ירוק, השוקת סגולה, המריצה אדומה. וצעצועים – ריבונו של עולם – אסור שהתא של הטליות יהיה ריק! צריך שיתגלגלו בו שקים, חביות, פחיות, סכינים (כן, שיחתכו את עצמן וילמדו מהניסיון שאין לנגוע בסכין), צבע, דליים, וכל מיני צעצועים אחרים. וגם ספרים. כן, ספרים. אבל בלי תמונה של כלב. ואם יש בספר תמונה של פרה תראה אותה לטליה ותאמר: “זוהי מו – מו.” ואם יש תמונה של בן־אדם תראה לה ותאמר: “זהו בררר…”

אני לא רוצה להרבות בדיבורים כי הדיבור מפריע לחליבה – אבל הפרינציפ בוודאי ברור לכם.

עזרא! דליה! חנן! לאן נעלמו הנבֵילות האלה? אה… גמרו את השורות שלהם והלכו לאכול. ואת התורה לא שמעו.

מחר אַרצה זאת לשמיל. במחיר הקשבה שלי לשלוש בדיחות ישנות שלו ישמע הרצאה זאת עד הסוף.

(1952)