חתונה זו תיזכר בדברי ימי מעיין־ברוך כ“חתונת־הצואנים”. דירניקים בלע"ז. בחורף, בתקופת החליבה, ימצאו גם רותי וגם נחמה עוד סיבה המצדיקה את מתן הכינוי “צואה־נים”, תסלחו לי על הביטוי, לבחירי ליבן.

לרבים מכם נדמה כי זה מקרה ששניהם מתחתנים בערב אחד. לא ולא! אין זה מקרה הסיבה היא אינטרס מקצועי מובהק.

כידוע לכל הקרוב לענייני הצאן, אין תירוץ טוב יותר בשביל לא לחלוב בערב או בשביל לא לעבוד בשבת מאשר: ילד!

שני מיודעינו מתחרים ביניהם כמה חודשים מי ישיג ראשון את הפריווילגיות האלה. שמיל אפילו חזר מאנגליה כשנודע לו שמוטקה מקדים במירוץ.

כששמיל יצא להדרכה היו החבר’ה מבסוטים. מוטב ידריך שם נוער משידריך פה את מנוחתנו. ואני אז הרהרתי: לא הדרכה כי אם דרך. דרך גבר… והתריתי בו שלא יעז לחזור בגפו. כל פעם שחזר לחופשה הייתי פוגשו ב“נו” והוא היה משתמט ב־“נו נו”. וכשהייתי מוסיף ומפרש את ה־“נו” שלי היה עונה: “מה יש! רוב החבר’ה עוד רווקים. צרת רבים חצי נחמה.”

במשך הזמן הוא התבגר והתחיל להבין שנחמה שלֵימה טובה מחצי־נחמה.

שואלים חברים: תל־אביב קטנה מדי בשבילו שהלך למצוא נחמה במחלקה של נח“ל? – אלא שחולשה נושנה לו ליקירנו – לחלוקי הנח”ל. נחל פה – נחל שם, חלוק פה – חלוק שם, וסופך שאתה מחליק ונוחל… מה שמגיע לך.

ויש אומרים שבראותו כי האיר המזל ליאיר חברו, החליט לזרוק את חכתו באותו הנח"ל עצמו. ואמנם חיכתה לחכתו הצלחה מהירה. בחכתו העלה עלמה. אך התעלם מהכתוב המפורש: “מי אשר ארש אשה ולא לקחה – ילך וישוב לביתו.” ונסע לראות עולם ומלואו. זה לא היה טיול בעלמא. מטרתו העיקרית היתה השתלמות בוויכוחי סרק ובנאומים ללא סוף בהייד פארק. אני עצמי מפקפק אם לשמיל היתה דרושה השתלמות כזאת, אבל בתנועה כנראה לא העריכו מספיק את כשרונותיו בשטח זה. על כל פנים – אם שמתם לב – מאז ששב מאנגליה הוא עולה על ארגז כל פעם שהוא רוצה לדבר.

אבל יש גם צד שלילי לעניין. שם הוא פגש אנשים שחוזרים בפעם המאה על דבריהם – ויש להם שומעים, כפי שהוא עצמו סיפר לנו – וזה עלול לעודד אותו ולהרים את קרנם של “בעין דור” ושל שאר הופעות כרוניות שלו.

ואני חושש שזה עוד עלול להרחיק לכת. באמצע המרעה, בשעה חמש בדיוק, הוא יחזור הביתה וישאיר את העדר בשדה: Five O’clock tea! – תחי המסורת! אצלנו בלונדון אפילו הרכבות נעצרות בשעה חמש, כי נהגי הקטרים הולכים לשתות תה. ומה יותר חשוב – עדר או רכבת? תוצאות החינוך שקיבל באנגליה (אינני מאמין שהוא נשלח כדי לתת חינוך, למרות שכך הוא מספר), תוצאות חינוך זה ניכרות בהליכותיו והגיעו לשיאן ביום חתונתו בתל־אביב. כשישב בבית הכנסת עם מקורבי החתן והכלה ולא ידע אף מילה מהתפילות; רמז לו אחד מקרוביו שלפחות ימלמל משהו כדי שקרובי הכלה לא יחשבו שהוא גוי או הדיוט, רחמנא ליצלן. ומה אתם חושבים שהוא מילמל? Roll me over / in the clover וכו' וכו'. זה מעשה שהיה – תשאלו את פיו. ואם כך התחיל ביום הראשון לנישואין – אלוהים יודע לאן עוד עלול שמילנו להידרדר.

הידרדרות – אף היא מכנה משותף לשני חתני הערב. מוטקה – נהג משטרה לשעבר – היה צריך להיזהר בחוקי התנועה. אך הנה תפסנו אותו נוהג במהירות מופרזת. ומהירות כזו לנהג משטרה, זוהי הידרד־רות לקראת רות.

מאז מות הכלבה צ’יטה הלך מוטקה אבל וחפוי־ראש. לא חיוך, לא מלה טובה, עד… עד שהתחילו להופיע הסנוניות הראשונות שבישרו את בוא מחנה־ההכנה. לראשונה הופיע איזה יוסי שכקוֹצֵר שמו כן אורך גופו. ויחד איתו עוד איזה “קצרצר”, בגובה 1.82 מ'. מוטקה נראה מלא חרדה. בשמץ של תקווה שאל את נחום: “אתם… בטח הכי גבוהים בין חברי המחנה?” “אנחנו?” – השיב נחום – “אנחנו דווקא מהגוצים שבחבורה. חכה ותראה את הבנות שלנו.” ותוך כדי דיבור הסתכל על אשנבי ההסרטה בחדר האוכל.

עולמו של מוטקה חשך בעדו. ובמקרה או שלא במקרה, באותו השבוע בא לישיבת המזכירות ודרש במפגיע שיקנו לו כלבה ויבנו לה חצר מרוצפת, ובאמצע בַּלָטָה אחת חסרה…

אבל משום מה נשכחו מליבו דרישותיו ותוכניותיו ודאגותיו. ויש אומרים שהסנונית השלישית היא שגרמה לזה. היתה זו אחת, דווקא ככל האדם, ולא כבני הנפילים שקדמו לה. במשך שבוע ימים התהלכו השלושה: יוסי, נחום ורותי וניכר היה כי אין מקומה של רותי ביניהם. פשוט חוסר פרופורציה. וכששאלתם את השלושה למה הגיעו לפני כל החבר’ה – אתם זוכרים מה היתה התשובה?

“המדריך הבטיח לנו שמי שבא למשק לפני המחנה – יכול לתפוס לו ענף.”

ואמנם תפסו ענפים. רותי לא הסתפקה בענף ומצאה אילן שלם – רב ענפים – אילן להיתלות בו. אילן שהחליף “ענפים” שלוש פעמים בשנה האחרונה: לול, נהגות ומטבח.

לפתע קמה צעקה בחדר האוכל: שבוע שלם היה האוכל בלי מלח – מילא, הוספנו מלח וחסל. אבל מה לעשות עכשו שכל האוכל מלוח מדי? הציעו כל מיני הצעות לפתרון – וההצעה ההגיונית היחידה לא הוצעה: להרחיק את מוטקה מהמטבח. הוא נשאר במטבח. והיא המשיכה לבשל… ובין מרק לדייסה, בין פודינג ללפתן – הספיקה “לבשל” את תבשילה שלה. והעניין התבשל מהר – ממש על קיטור; ובמלוא הקיטור. החברים חדלו לתמוה מה זה מצא לו מוטקה להמיר עבודת נהג מכובדת בנהיגת עגלות הגשה בחדר האוכל. זו היתה עבודה לשמה – לשמה של רותי.

היום שמעתי במקרה איך ששמיל, תוך כדי טיול במשק, מסביר לאורחיו את בעיות המשק ומציג לפניהם את החברים. הם היו רחוקים ממני ועל כן לא הצלחתי לקלוט את שאלות האורחים, אבל את התשובות שמעתי היטב. הרי שמיל היה המדבר.

ומכיוון שנתגלתה אוזני – אגלה את אוזנכם:

"זה שהולך שם? מה הענף שלו? הוא… אוסף אבנים. לא! לא סיקול! זה אבנים בשביל המוזיאום – מוזיאום יש לנו כבר בנוּי, אבל זה בשביל לשים במוזיאום, להראות לאנשים. מה זאת אומרת מה להראות לאנשים? להראות להם באיזה מכשירים ובאיזה שיטות עבדו במעיין־ברוך לפני 200,000 שנה. ייתכן. ייתכן, שכך מסבירים מדוע עד היום אנו שקועים בחובות רבים. כמובן, שיטות העבודה משפיעות על ההכנסות. בוודאי.

"החבר הזה נראה כמו יפני? כן, אבל הוא לא מיפן. כולנו קוראים לו טוֹג’ו. אפילו אמא שלו, אשתו ובניו. אבל הוא מיהדות טבריה. נולד בטבריה, לא בטוקיו.

"כן, כן, לא רק מיפן. יש לנו גם מסין וגם מהודו. בעצם אנחנו המפעל הראשון של החלוצים יוצאי המזרח הרחוק.

"מה? מונגולים? יש כמה טיפוסים מונגוליים אבל הם לא ממונגוליה. או! הנה אחד הסינים. לא, איזה יקה! רק השם קצת יקי פְריץ וקצת גם המבטא, אבל זה בהשפעת התרבות הגרמנית שחדרה לסין במאות האחרונות. "במה הוא עובד? – מחסל נוי! בזכותו קוראים למשקנו אַל־נוֹי־לֶנְד. הרצל הקדיש לנו ספר בשם זה. כשראו את הצלחתו שלחו אותו לעזרת גן הירק. הראו לו חלקה עצומה של יבלית ואמרו לו: חשוב שאלה הם שיחי נוי. טפל בהם בכל השיטות שבידיך. פריץ עדַר, השקה, תקע סביבם המון עמודים, סייד את העמודים, מתח ביניהם חוטי ברזל בקיצור: טיפל בהם כמו שהוא מטפל בנוי. במשך כמה ימים נעלמה היבלית מהשטח. לגמרי!

"מי זה שמתרוצץ כאילו הוא נורא עסוק? כן. הוא קיבל על עצמו את התפקידים הקשים ביותר במשק: הוא מזכיר, מרכז הפלחה ובעלה של ח'.

"מה אתה שואל? הבית ההוא? זה בית המזלות. יש לנו מזל אחד ומזל שניים. שתיהן מטפלות בתינוקות. ויש לנו מזל שאין לנו עוד איזו מזל.

"מי? זה שנראה כרודף אחרי האף שלו? זהו החשמלאי שלנו. לא, לא! דחילק! תגיד לו שלום בפעם אחרת, כשתהיה בלעדַי. אה! אני מבין. פנס הכיס התקלקל. טוב, נו. תשאיר אותו אצלי והוא כבר יתקן אותו. איך תקבל אותו בחזרה?… שמע, לברית של הבן שלי בטח תבוא לכאן, נכון? – לא! לא! לא! זה לא הולך אצלי כל כך מהר – אבל אצלו זה הולך כל־כך לאט.

"תסתכלו, שם הולכים הציידים שלנו. חזירים. מה, השתגעת? הם רק צדים חזירים. כן, בטח! יש המון!!! תופסים. פעם שניים, פעם שלושה, פעם יותר. זה בעצם תלוי במזל. מה? לא! אף פעם לא חוזר הג’יפ מהציד מבלי שיהיו בו כמה חזירים.

"לא! זה לא טנדר שלנו. זה טנדר של יצחק! הוא עובד בקואופרטיב האיזורי. למה דווקא הוא? היינו צריכים לתת שניים לקואופרטיב ולא היה את מי. אותו קיבלו במקום שניים. לא! אין לי מושג אם מחשבים על פי משקל או נפח.

"מה? זה שעל הדשא? נדמה לי שהוא כותב. אהה! אם זה הוא – אז בטח הוא כותב פיליטון למסיבה. אל תאמינו לאף מלה שהוא יגיד. זה הכול בלוף. אנחנו כבר מכירים אותו. כן, כן, הוא עובד בעבודה מלוכלכת, הוא דירניק, וזה משפיע גם על מחשבותיו.

"הוא בוודאי יכתוב שמוטקה ואני צואנים. אתם תראו! אני לא אומר שזה לא נכון – אבל למה צריך לספר את זה לנחמה ורותי כבר עכשיו?! דיה לצרה בשעתה!״

(1954)