בצפונה של ירושלים (בין מערת הקברים כלבא־שבוע ושכונת שיך־ג’ירח), נמצא, לפי המסורת היהודית העממית, מקום קברו של “שמעון הצדיק”. זהו מגרש רחב־ידיים נטוע עצים ובו מערת הקבר שאותו מייחסים לקברו של שמעון בן יוחנן הכהן, שהיה כהן גדול בימי בית שני, אחד מ“שיירי הכנסת הגדולה”, שהמסורת רואה בו דמות אידיאלית של מנהיג דתי וחילוני כאחד (הוא היה גם ראש החבל העצמאי של יהודה, שבו התרכז בתקופתו רוב היהודים בארץ ישראל שהיתה כבושה אז בידי אלכסנדר מוקדון ויורשיו). ב“פרקי אבות” נמסרת אמרתו שמרבים לצטטה: “על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים”.

בן־סירא שחי זמן לא רב אחרי שמעון כהן גדול, מתארו (בפרק “שבח אבות עולם”) כאדם דגול ומקובל על העם כולו ומרבה לספר בשבחו. כהן גדול זה פעל לבדק בית־המקדש וחיזוקו ובאספקת מים לירושלים. “בימיו נבנה קיר פינת מעוז בהיכל מלך. ויתן בשיר קולו ועל האון העריבו רנן וירונו כל עם הארץ בתפילה לפני רחום”. (“חכמת בן־סירא” ג').

במסכת יומא מסופר, שבהגיע אלכסנדר מוקדון בכיבושיו לארץ־ישראל והדבר נמסר לשמעון הצדיק, לבש בגדי כהונה והלך כל הלילה לקראת הכובש היווני הגדול “ומיקרי ירושלים עמו ואבוקות של אור בידיהם. כיון שעלה עמוד השחר, אמר להם (אלכסנדר הגדול בני לוויתו): מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיעו לאנטיפטרוס, זרחה חמה ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד (אלכסנדר) ממרכבתו והשתחווה לפניו. אמרו לו: מלך גדל שכמותך ישתחווה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי”.

לא ייפלא, איפוא, שהמסורת היהודית הוסיפה לתהלתו של שמעון הצדיק, ומקום קבורתו משמש זה מאות בשנים מקום ריכוז של יהודים לשם תפילה והילולא. לא רק יהודי ירושלים נהגו לבוא ולהשתטח על קברו של הכהן הגדול ששימש בכהונתו כארבע עשרות שנים, אלא גם יהודים מיתר ערי א“י ואף מארצות חוץ, ולא רק יהודים. ביחוד נהגו לנהור לכאן יהודים בשעות צרה – כגון עצירת גשמים, בצורת וגזירות רעות, – כדי לערוך תפילות ובקשות. ובמשך הדורות הונהגה עריכת חגיגות עממיות כאן בימי אסרו־חג וביחוד בל”ג בעומר, (שאז נערכת הלולא כזו מקדמת דנא על קברו של שמעון אחר, רבי שמעון בן־יוחאי, שקברו במירון, ליד צפת). וכפי הנוהג על קברו של שמעון בר־יוחאי במירון גם על קברו של שמעון בן יוחנן בירושלים גזיזת שערות הראש של ילדים בהגיעם לגיל שלוש.

על חגיגות ל"ג בעומר במאה הקודמת סיפרו כמה תיירים ביומניהם שפרסמו לאחר תיור בארצנו.

ויליאם תומסון מאמריקה ביקר כאן בשנת תקצ"ג (1833) ותיאר את החגיגות במלים אלו: “…נכנסתי לשדה מערת הקבר ביום ה־33 לאחר חג הפסח, יום שהוקדש לכבודו של רבי שמעון. היו שם הרבה יהודים עם ילדיהם, כי ככיתות אחרות בארצות המזרח מגלחים ביום זה את שערות ראשיהם של ילדיהם לכבודו של קדוש אחד. באותו יום הסתפרו כמה אנשים. שערם נשקל ובהתאם למשקל חילקו סכומי כסף בין עניים”.

בשנת תר“ח (1848) שהתה בארץ ישראל משלחת מאנגליה לשם עריכת מחקר בבקעת הירדן ובים המלח. ראש המשלחת ויליאם לינץ, תיאר גם הוא את חגיגות ל”ג בעומר: “…צפונית לעיר, בקצה דרך דמשק, היה מחזה רב־רושם: מאות יהודים באו ליהנות כאן מהאויר הצח, ישבו תחת עצי־זית חסונים, – הנשים לבושות בגדים לבנים, הגברים עוטים מלבושים שונים, מהם חובשי כובעים שחורים רחבי תיתורה ורבים חובשים כובעי פרווה (בודאי הכוונה ל“שטריימל”). והיו גם תורכים ונוצרים רבים. היהודיות היו עטופות שמלות רחבות וחסרות חן, וגילו את פניהן לראווה, ואילו הנשים הנוצריות והתורכיות חשפו – הראשונות אולי יותר מדי והאחרות אף לא מאומה – מגופן ומלבושן. הקונסולים של מדינות זרות טיילו עם משפחותיהם ולפניהם צועדים היאנצ’רים בחגיגיות ומטות מוכספים בידיהם”.

המגרש הגדול הזה ובו מערת הקבר היה שייך לערבים, אשר הציקו מאוד למבקרים היהודים, ולא פעם ניסו להפר את שמחתם פה, ולכן השתדלה הקהילה העברית מירושלים – עוד בהיותה כולה ספרדית – לרכוש את המגרש, אלא שלא הצליחה בכך. עם התיישבותם של האשכנזים הראשונים בירושלים בשנת תקע“ב (1812) בראשותו של הרב הלל ריבלין, תלמיד הגר”א – אחרי הפסקה ארוכה שבה אסור היה ליהודים אשכנזים להתגורר בירושלים בדרך קבע – דאגו לנטוע עצים במגרש זה, כדי לקיים בכך את המצוה “וכי תבואו אל הארץ ונטעתם”. ואכן, היה זה מקום מתאים לנטיעות, שכן הוא בקרבת מקום לעיר ויהודים הירבו לבקר בו. אמנם לפי המסורת היה המגרש תמיד בבעלות יהודית, כי נקנה בכסף מלא עוד דורות רבים קודם לכן, אבל המסמכים אבדו והמחזיקים במגרש היו אנשים קשים שהשלטון עמד לצדם. עד אשר בשנת תרל"ו (1876) נודע, כי השותפין הערבים הסתכסכו ביניהם ומוכנים להעביר רשמית את המגרש לבעלות יהודית תמורת תשלום. מיד נכנסו לענין ראשי הקהילה הספרדית והמוסד הישובי המרכזי בירושלים של היהודים האשכנזים “ועד כל־הכוללים כנסת־ישראל”, ייסדו קופה משותפת לרכישת המגרש ושלחו לארצות־הברית את נתן נוטקין לעריכת מגבית מיוחדת לרכישת “מגרש שמעון הצדיק”. בכתב השליחות, חתום בידי ראשי שתי העדות ובראשן הראשון־לציון הרב אברהם אשכנזי, נאמר, כי הוטל על רבי נתן נטע נוטקין “לבוא ולהתחנן לפני אחינו אשר במדינות ארצות אמעריקא וקאליפארניען לזכור אהבתם אל ארץ חמדת אבות” ולתרום למטרה משותפת נעלה זו.

הרב אברהם אשכנזי, שנבחר בראש חודש ניסן תרכ"ט (1869) למשרת הראשון לציון (ועל ידו הרב יש"א אלישר לראש בית הדין), היתה לו השפעה על הפשה הירושלמי והודת לכך לא הכבידה ממשלת המחוז על העברת המגרש לבעלות יהודי ירושלים על־ידי באי כוחם הרב אברהם אשכנזי והרב משה בנבניסטי מטעם עדת הספרדים והרב הכולל מאיר אוירבך וכן הרב בינמין בייניש סאלאנט והרב יוסף־יושה ריבלין מטעם עדת האשכנזים. המגרש הוא בגודל של עשרים דונם בערך והתשלום תמורתו היה גרוש תורכי וחצי האמה. בפי הערבים היה מכונה “איל יהודייה”, סימן שידעו, כי הוא שייך ליהודים, אם כי בשנות ההתדיינות טענו הערבים, שהשם ניתן למגרש בשל “עיד איל יהוד” (חג היהודים), הנערך כאן פעם אחת בשנה.

שטר האחוזה נתאשר ע“י מג’לס אל־אידארה” (מועצת המלך) ולפי הנאמר בו, כלל את המגרש ועליו 8000 עצי זית. לפי אברהם אלמאליח (בספרו “הראשונים לציון”) נרשם המגרש בתור הקדש (“ואקף”) על שם עדת היהודים בירושלים “ואין רשות לאיש לערער על זכותם בנוגע לאחוזתם”.

על המגרש הוקמו מיד שלושה מבנים על־ידי ועד העדה הספרדית, כדי לממש את הבעלות היהודית, והושיבו בהם כעשרים משפחות מדלת העם. בשנת תרנ"א (1891) הקימו יהודים תימנים את השכונה “נחלת שמעון” ליד המגרש הזה.

בימי מלחמת העצמאות בשנת תש“ח (1948) עזבו תושבי נחלת־שמעון את שכונתם ו”כמובן" מיהרו הערבים להחריב אותה. בימי שלוט הירדנים במקום, התיישבו ערבים על מגרש שמעון הצדיק וכעת, חמש שנים לאחר מלחמת ששת הימים החלו דואגים להעביר אותם מכאן ולהחזיר את המגרש לקדמותו. מן ההגיון היה גם לשפץ את נחלת שמעון וליישב אותה מחדש.