במוסדות ציבוריים יהודים שונים הפתוחים לכלי־התקשורת וביניהם גם הכנסת, נשמעים מדי פעם בפעם מפי חבריהם כינויי גנאי זה על זה וזה נגד זה, ומחשש שמא יאזלו, חלילה, שמות וכינויים מקוריים מתאימים, חדשים או מחודשים, ראיתי לנחוץ ולחשוב להזכיר למדינאים ולנואמים לפני קהל, ולכל מעונינים סתם, שאין הם הראשונים בארצנו היפה בהטלת שקוצים זה על זה בתיאבון רב, ויווכחו שאכן אין חדש תחת השמש. הנה מה שפורסם בעתון הירושלמי “הלבנון” בגליונו מיום כ“ו בתשרי (כלומר זמן לא רב לאחר יום־הכפורים, יום חשבון הנפש ובעיקר יום מחילה וסליחה) שנת תרכ”ז – 1866 – בעיר הקודש. המאמר חתום על־ידי יוס"ף, ראשי תיבות של אדם שהיום, כמובן, קשה לברר מי זה שכתב רשימה מרנינה כזו. וכל המעונין לגדף בעברית לא רעה, ימצא כאן חומר מתאים לכל מקרה שהוא, ולא יהיו זקוקים עוד לכנויים משומשים ודהויים, כגון רוצח, פאשיסט, “יפה־נפש” וכו', והכל ישבחום על כך.

וכך כותב יוס"ף זכרו לברכה, בכן עדן תהא מנוחתו:

"נתגלו תרמית ומזימת־לב של הני בריוני (אלה הבריונים) אשר התפרצו בירושלים ובין ראשי השועלים האלה היו גם זנב האריות שמואל בנימין הכהן, וכן הכהן ההדיוט הקופץ בראש, שורש, פורה לענה וראש (לאלה שאינם בקיאים בשפה העברית: אלה הם שמות של צמחים מרים ורעילים) לֶיביש ווילקיוויסקער הכהן.

“בשוב ר' שמואל בנימין הכהן מארץ רוסיה בשנה שעברה, עברה רוח קנאה בין שני ראשי הבצלים הנזכרים, האחד חשד ברעהו במה שיש בו, כי עשק מכסף הקדשים לשם החזקת תלמוד־תורה, יותר משעשה הוא (ר' לייביש ווילקיוויסקער הכהן) עד כי הגיע הריב בין שניהם להכאה! ובבואם להתדיין לפני הרב הנקרא חכם־באשא (=הכינוי התורכי ל“ראשון לציון”, הרב הספרדי הראשי) נפל (התנפל) אחד על השני ויכו זה את זה כיאות לראשי לפת אלה… וכמו שכאשר מטה יחבט חיטים הלא אז יפרד המוץ, ככה מהמכות שהיכו גבר את עמיתו, גילה כל אחד על השני כמה עשק וכמה הוא שם בכליו (– כלומר כמה הוא גנב)… ויוודע הדבר גם בין נערים, ומעתה כי ינצו (– יריבו) שני נערים, יאמר זה “הנך גנב צבוע כר' שמואל בנימין הכהן”, וזה יאמר: “ואתה כלייביש ווילקיוויסקער”. ככה היו שניהם לשנינה בפי כל. וסוף דבר כי שני אלה קבלו עליהם לשלם מעט מאד (מכסף הגזילה) אל קופת העניים מה שנודע כי עשקו, – אבל הם לא הקימו (קיימו) הבטחתם, לא השיבו את הגזילה ושבו והיו פקידים על כסף קדשי בני ישראל, על תלמוד־תורה”.

ר' שמואל בנימין הכהן מראדשקוביץ נאשם ברישום בנין שנקנה ע“י התלמוד־תורה של עדת ה”פרושים" בירושלים (“עץ חיים”( על שם אשתו. טענתו היתה כי עשה זאת לבל יוכלו השלטונות העותומניים לשים את ידם על נכס־דלא־ניידי זה בשעת חירום, אולם מובן הדבר שעדת ה“פרושים” ראתה רשום זה כמעשה חמור ביותר, והרב של עדת האשכנזים, הרב שמואל סלאנט, הגיש נגד הזוג הרבני הזה תביעה בערכאות, כלומר בבית המשפט של המדינה התורכית, דבר שיהודי ירושלים היו נמנעים תמיד מלעשות, על מנת למנוע חילול השם, כהגדרתם, ועל סמך תביעה זו נעצר הזוג על־ידי המשטרה. כל הקונסולים בירושלים צידדו בענין זה עם הנהגת העדה האשכנזית וראו גם הם בחומרה רבה את מעשהו של הרב שמואל בנימין הכהן, פרט לקונסול של ארצות־הברית שהתערב למען הזוג ושחרר אותם מבית המעצר. קונסול זה, פראנק דה־האס, שכיהן בירושלים בשנים 1873 עד 1875, רצה להיטיב עם יהודי ירושלים וארץ־ישראל בכללה, נתיני רוסיה (כאשר פרצה מלחמת רוסיה־תורכיה ויהודי רוסיה בארץ נשארו ללא חסות קונסולרית כל שהיא ובכך נתונים היו ל“חסדי” המשטרה התורכית העוינת) והעניק לזוג הרבני את חסותו, – מה עוד שבאיזה אופן שהוא היתה בידו של הרב תעודת לידה שלפיה הוא, הרב הכהן, נולד בניו־יורק. בשל תעודה זו צריך היה לדחות את המשפט נגד הזוג, כל עוד לא הוברר בדיוק לאיזו מדינה שייך הרב הכהן, דבר שבתקופת שלוט העותומאנים בארץ־ישראל היתה בו חשיבות מרובה הודות ל“זכויות הקאפיטולציות” באימפריה התורכית להגנת הלא־מוסלמים. הזוג ניצל את המצב עם שחרורו מן הכלא ומיהר לעזוב את הארץ ולחזור לרוסיה אשר משם עלו כמה שנים קודם לכן, והמשפט נגדם כבר לא נערך כלל. עם צאתו מן הארץ פרסם הרב הכהן מכתב תודה בעתון “החבצלת” של אליעזר בן־יהודה לקונסול האמריקאי “השר המרומם, הישר באדם, אשר מישרה הקונזולאט ניתנה על שכמו, פראנק דה־האס, שבחמלת ליבו הושיט לנו את שרביט החסד אשר בידו”.

פרטים על כל ה“פרשה” הזאת מספר יהושע ילין בספרו “זכרונות לבן־ירושלים”, בפרק “דברי ריבות בירושלים”, שיצא לאור בשנת תרפ“ד (1924) על־ידי בנו פרופ' דוד ילין. בספר זה נאמר כי ר' בנימין הכהן “אשר כינה את עצמו ראש ואב בית־דין של קהלה קטנה ברוסיה בשם “ראדשקוביץ” התחבר בעלותו לירושלים, עם אדם בשם ליביש הכהן “איש תככים ובעל מזימות, איש המוני ועם הארץ” (עמוד 84 בספר “זכרונות לבן־ירושלים”), ובעזרתו של עולה בשם לייב יעב”ץ (סבו של הסופר זאב יעב"ץ), הצליח בחלקלקות לשונו להשפיע על עדת ה”פרושים" בירושלים למנותו כמשגיח ראשי בהנהלת המוסדות החינוכיים שלה (תלמוד־תורה וישיבת “עץ חיים”), ואת ר' לייבוש למשגיח על עבודות הבנינים והתקונים ולמנהל החשבונות, “והנהגת העדה הקציבה להם שכר הגון כדי פרנסתם”. וכבר החל ר' בנימין הכהן לכנות את עצמו “הרב הגאון מראדשקוביץ” והחל לקבץ תרומות מאנשי ירושלים לשם הגדלת בניני המוסדות של “עץ חיים” אשר הוא הרב מראדשקוביץ, “התחמץ לבבו על העזובה בהם”. ויצוין שהוא אמנם פעל: הרס בנינים עתיקים, שיפץ ובנה חדרים גבוהים ורחבי ידיים והוגדל והורחב גם בית המדרש “מנחם ציון” שבחצר בית הכנסת “חורבת רבי יהודה החסיד”. הגבאים התרשמו ביותר ומסרו לידיו את חותמות “עץ חיים” והרשאה לטפל בכל הענינים הכספיים, כגון קבלת הלואות כספיות, הוצאות כספיות, ועוד. הוא קנה בית גדול ברחוב המיידאן (בעיר העתיקה) בסך 1000 נאפוליונים, והסביר לגבאים שמדמי השכרת הבית יוכל להמשיך בשיפוצי הבנינים שבבעלות “עץ חיים”. אבל את שטר רכישתו של הבית ברחוב המיידאן רשם על שם אשתו. בנוסף לכך הדפיס שטרי־הגרלה ונסע לחו“ל באישורם והמלצתם של הרבנים והגבאים הן של העדה האשכנזית והן של העדה הספרדית, לשם הפצתם של שטרות־הגרלה אלה, ושהה באירופה ובאמריקה שנים אחדות. בשנת תרל”ב (1872) חזר ארצה. את דרישת הגבאים למסור להם דו"ח כספי מפורט על הכנסותיו והוצאותיו, הצליח לדחות מדי פעם בפעם בנמוקים שונים. ולא די בכך, – הוא שיחד את פקידי רשום הקרקעות של הממשלה לרשום את הבית על שם אשתו הרבנית, כאמור לעיל.

רבי יהושע ילין כותב: “ויהי בהיוודע בעיר דבר המעל ותהום כל העיר ותהי שערוריה גדולה, ותגדל הצעקה על הגזל והחמס אשר נעשה לעין השמש באין מוחה”. והרב עלה בידו להשתמש בענין זה כדי להעמיד תריס בין העדה ה“פרושית” בעיר ובין העדה ה“חסידית” בהבטיחו להנהגת עדת החסידים בעיר, שהיתה אז כל כולה צמודה לעדת ה“פרושים” הגדולה, כי בעזרת הכסף אשר נקבץ בחוץ־לארץ מנדיבים, מתנגדים וחסידים, יוכלו להשתלט על הבית שרכש ברחוב המיידאן, ולקבוע בו בית־דין משלהם. אבל הודות לבריחתם של הרב שאול בנימין הכהן ואשתו לחו“ל, הצליחו ראשי העדה ה”פרושית" לשכנע את השלטונות התורכיים לרשום את הבית החדש על שם “עץ חיים”, ובזה נסתיימה הפרשה. הנהגת “עץ חיים” מכרה מיד את בית־המחלוקת הזה, לשם כיסוי ההוצאות המרובות שבית זה גרם לעדה.

ב“לוח־ירושלים” משנת תרע“ג (1913) סיפר מחברו ר' אברהם משה לונץ על הפרשה הזאת בצורה חיובית יותר וציין כי הרב מראדשקוביץ התנצל בטרם צאתו מן הארץ והודיע כי היה בדעתו שאחרי שיסלק את כל החובות של “עץ חיים”, יעביר את המבנה והחצר ל”הקדש של תלמוד־תורה עץ־חיים". אבל הסופר לונץ מציין גם הוא: “אך עצם המעשה היה מכוער וכעין מעילה בקודש”.

גם בחו“ל היתה לפרשה זו תהודה. העסקן הציוני הרב צבי הירש קלישר, רבה של הקהלה היהודית בעיר תוכן (פרוסיה) שלח ביום י”ג בטבת תרל“ד (1874) מכתב ובו הבעת תמיהה על כך שהנהגת יהודי ירושלים שלחה למאסר רב בישראל, ועל כך ענו לו הרבנים האשכנזים סלאנט ואורבך והרב הספרדי אברהם אשכנזי ס”ט, ובארו לו סיבת הדבר, ובתשובה למכתב ההסבר של רבני ירושלים, כתב הרב קלישר שהוא אמנם משתכנע “כי עדותכם נאמנה שרבי שאול בנימין מעל בקודש, וכל העדה בירושלים קדושים ואילו עוזרי רבי שאול בנימין כלימתן ישאו”.

ועוד השלכה היתה לפרשה קשה זו: לייביש יעב“ץ, איש ורשה, אשר עזר לרבי שאול בנימין בשכנוע העדה הפרושית לתת אימון מלא לו ולפעולותיו, הוכרח גם הוא לחזור לחו”ל, ומשם כתב להנהגת העדה הפרושית בירושלים ודרש במפגיע לשלם לו לכל ימי חייו די צרכו מכספי ה“חלוקה”, – אחרת יודיע לממשלה הרוסית כי אנשי ירושלים מקבצים באימפריה הרוסית כסף ללא רשיון ואת זה מעבירים לארץ־ישראל שהיא מחוז בתורכיה אויבתם של הרוסים. “ובפחדם על נפשם”, כפי שמספר רבי יהושע ילין בספרו, נאלצו ה“פרושים” למלא את דרישתו בסכום הגון אשר יספיק לו למחיתו ברווח, כפי אשר הקציב להם בעצמו“. יצוין כאן, שבשעתו נעצר בעל ה”תניא" מלובאביץ, מיסד תנועת החב"ד, על סמך הלשנה שהוא שולח כספים לארץ־ישראל.