בעתון הירושלמי “חבצלת” הופיעה ביום י“ב בתשרי תרמ”א (1880) הידיעה דלקמן המדגימה עובדה נוספת על חיי היהודים אז בארץ־ישראל, – ואין זה סיפור מימי הביניים: –

על מקרה טראגי זה, חזר כעבור כשמונה שנים העתונאי הירושלמי ר' חיים מיכל מיכלין וכתב ל“הצפירה” שיצא לאור ברוסיה, בגליון מלפני ראש השנה תרמ"ט (ספטמבר 1889) כי לפי עדויותיהן של שתי נשים יהודיות הן ראו את הרבנית הנדל אויערבאך בין נזירות במנזר הצרפתי בירושלים, – ומיכלין ראה בכך ראיה כי היא נחטפה בזמנה ומוחזקת בניגוד לרצונה במנזר. כפי שהסביר בכתבתו זו, חיפשו אותה בזמנה “בתוך חורים וסדקים, במערות ובחושים – אך לשוא! שום עקבות, שום סימן”. לדבריו של שולח ההודעה הוכרז אז (כפי הנראה על־ידי הנהלת העדה האשכנזית בירושלים, שבראשה עמד אז הרב מאיר אויערבך לצידו של הרב שמואל סלאנט) על פרס כספי לכל מי שימסור הודעה שלפיה אפשר יהיה לאתר את מקום הימצאה של הרבנית שנעלמה “אבל אין מגיד ואין מודיע מאומה” מתאונן הכתב. והוא מוסיף לספר לקוראי העתון כי “העיר היתה למרקחה”, לאחר שליהודי ירושלים נודע דבר העדות שמסרו שתי הנשים אשר כאילו ראו אותה במנזר “אבל קשה מאד להכנס לבית זה (המנזר) ללא רשות, שלכניסה אליו דרושה הרשאה מגבוה מעל גבוה ועל כן רבים הם המטכסים עצות איך להציל את הרבנית מידי מחזיקיה”.

אבל גם התעוררות מחודשת זו, כשמונה שנים לאחר המקרה, לא הביאה כל תוצאות. ולבסוף מודיע מיכלין בכתבה מאוחרת יותר ב“הצפירה”, כי “עצם הדבר” (החזקתה של הרבנית הזקנה במנזר) “הוא אבק פורח וספק ספיקא”.

ועד היום חידה זו בעינה עומדת, כשם שעצם העובדה הטראגית הזאת נעלמה מן ההיסטוריוגראפיה, כמו ארועים רבים אחרים חשובים יותר או חשובים פחות.

מתעוררת שאלה “קטנה” מענינת: כלום לא היתה משטרה באימפריה העותומאנית רחבת הידים, האם לא היו קיימים בתי־משפט ולא היו בארצות המוסלמיות קאדים, שופטי צדק? האם יכול היה אדם מזוין בפגיון להתנפל סתם כך על אשה בביתה, האם יכולה היתה אשה להרוג את המתנפל עליה, גם אם לא מתוך כוונה להרוג ולכן המאורע הטראגי הזה יעבור כאילו לא היה? האם סתם ככה אפשר היה לחטוף אשה בישבה בודדה ליד קבר בעלה המנוח על הר הזיתים ו“להעלם”? אכן היו מוסדות להשכנת סדר ולעשיית משפט נגד עברינים, – אלא שה“בקשיש” משל בכיפה באיפריה התורכית, שמעצמות אירופה כינו אותה “האיש החולה של אירופה”. בשלמונים גמרו ענינים בקלות וללא רעש. ויצוין כי מאידך גיסא יכול היה הישוב העברי בארץ־ישראל דאז להתפתח למרות גזירות ממלכתיות שונות, וגם “איראדה” (צו של השולטן בכבודו ובעצמו) לא עמד בפני הבקשיש כאשר צריך היה לרכוש נכסי דלא ניידי, או להקים בית, דברים שעליהם חל איסור משך זמן רב לגבי תושבים שלא היו נתינים עותומאניים.

מסופר על־ידי המחנך והסופר הירושלמי המנוח אברהם בר טורא (ברגמן) בסיפרו “שְׂאו הרים שלום” (מכתבי מסע ועליה לארץ ישראל של אליעזר וסילא ברגמן בשנים 1834 עד 1836) שהאשה סילא נהרגה ברחוב בירושלים (העתיקה כמובן, כי עוד לא היתה אז ירושלים החדשה שמחוץ לחומה) גם התאריך המדויק של רציחתה באור היום של אשה זו נרשם בספר: יום 11.12.1844. ולית דין ולית דיין. או שביום חורף אחד הכריח סבל ערבי את הרב ישעיהו ברדקי הקשיש, חתנו של הרב ישראל שקלובר שהיה ראש ה“פרושים” בארץ־ישראל, והוא עצמו, הרב ישעיהו, מנהיג תקיף של העדה האשכנזית אז בירושלים, – להעמיס על גבו שק גדול מלא קמח ולהעבירו מעל שלולית־מים ברחוב היהודים בירושלים לעיני עוברים ושבים. אם היה יהודי מגיש תלונה לקאדי של העיר על אשר ערבי הכהו ללא סיבה כל שהיא, היה הערבי מאשים את היהודי המתלונן כי הוא קילל את הנביא מוחמד, ומביא “עדים” להגנתו, והיהודי היה נענש ללא שקלא וטריא, כמסופר בספר “שאלו שלום ירושלים” של ר' גדליה מסימיאמיץ, שהוציא לאור בשנת 1716. ר' אריה מרכוס, נאמן העדה האשכנזית ומראשוני ה“פרושים” שעלו לירושלים, סיפר בסוף ימיו, כי “היהודי חי כהפקר על כל רכושו… לבד כל המסים שהוטלו על ראש כל איש, היה פחד החומסים והגנבים גדול מאד. ערבים היו פותחים המרתפים ואסמי האוכל, ועיני הבעלים היו רואות ולא היה לאל ידם להציל, כי יראו פן יעלילו עליהם שהוציאו שם רע או גדפו את מאמיני האיסלם. שופטי העיר לא היו מקבלים עדות זולתי ממוסלמים וכה היה משפטם כל הימים”.

כך היו חיים אנשי היישוב “הישן”, בארץ ואנשי היישוב “החדש” הירבו לקטרג עליהם. כך הם חיו והחזיקו מעמד וביססו את היישוב העברי בארץ־ישראל למרות הכל.

* * *

בפנקס של שכונת נחלת־שבעה בירושלים, ובו חשבון מפורט ומדויק של הוצאות הבניה של הבתים הראשונים, רשומה בקיצור נמרץ הוצאה זו: – “לארבע נשים, מטַפחות על הגַג, 3 ימים, לכל אחת 8 גר' (גרושים ליום)”.

ר' פנחס גרייבסקי הכותב על כך בספרו “ספר הישוב” (ירושלים תרצ"ט – 1939), מסביר:

“לפנים היו ממרחים את הכיפה בחומר ובטיט, ונשים היו מטפחות עליה”.

חבל שאין פירוט כיצד היו הנשים מטפחות על שיכבת הטיט כדי להחליקה ולישר אותה ומה היו הכלים שהשתמשו בהם.

אבל עיקר הדבר: שמענו וקראנו על הנשים והצעירות, – ה“חלוצות” בנות “העליה השניה” ו“העליה השלישית” וכל העליות שלאחריהן, אשר עשו בכל עבודה ובכל מלאכה בקיבוצים, במושבים ובמושבות כמו חבריהם הגברים. זכותן במקומה עומדת, אבל גם בכך הקדימון נשות הישוב “הישן”. אמנם לצורך פרנסתן עבדו אותן “המטפחות”, שהרי הוענק להן שכר־עבודה בסך שמונה גרושים ליום (בודאי נחשב היה אז יום עבודה לא 8 שעות בלבד, – יום עבודה פירושו היה משעות־השחר עד שעות החושך), – וידוע שלא רק בעבודת־בנין זו עסקו אז נשים יהודיות. ומה נפקא מיניה אם עבדו למען ביתן או אם עבדו למען קיבוצן או למען חלקתן וביתן בכפר ובמושבה? בכל הזמנים נטו נשים יהודיות שכם בבנין הארץ.

* * *