הדרך משפלת החוף לעיר דוד במלחמת הקוממיות תש"ח

על מלחמת הקוממיות בשנת תש"ח – 1948 נכתב רבות במאמרים, בספרים ובאלבומים אולם כמה פעולות חשובות ביותר, אם גם לא צבאיות, אשר נעשו על־ידי אנשי הישוב העברי, – הן לפני שהוכרז על הקמת מדינת ישראל והקמת הצבא שלה והן לאחר מכן, – כמעט ואין ידיעות ברורות עליהן, או שאינן ידועות כלל.

כאן יסופר על המאמץ לשמור על כך שירושלים תשאר במדינת ישראל, מאמץ שנעשה על־ידי אזרחים (מלבד למאמץ הכביר שגבו קרבנות מצה"ל) – ביניהם מבוגרים מכל השכבות, הן בני מרכז הארץ והן אנשי ירושלים פרופיסורים מן האוניברסיטה, רבנים ספרדים ואשכנזים, פועלי כפיים בני העדות היהודיות השונות, צעירים תלמידי ה“ישיבות” מן הישוב הישן, ועוד, – בשמירת הסדר בתוך העיר, בחלוקת מים, וכיוצא באלה, וגם בסלילת “כביש בורמה” לחיבור ירושלים עם שפלת החוף, – שעליו יסופר להלן.

כאמור, אחת המטרות החשובות והנשגבות במלחמת הקוממיות בשנת תש“ח היתה – כדרישתו של דוד בן־גוריון – שירושלים תשאר בידינו. ידוע שבן־גוריון דרש מצה”ל, שהיה אז בעצם התארגנותו תוך כדי המלחמה הקשה והעיקשת, לפתוח את הכביש הראשי מתל־אביב לירושלים, גם על חשבון הזנחתן של חזיתות אחרות, וביחוד חזית הדרום. ולא קל היה לפתוח דרך זו אשר בכל חלק מגבולה המערבי של ירושלים ועד אחרי שער הגיא (באב־אל־וואד) שלטו הערבים. ואת השולטים על הרים, קשה מאד לנצח. בקרב על לטרון לא נצחנו, ועל כן מן ההכרח היה לדאוג לדרך אחרת שתעקוף את לטרון ואת חיילי הלגיון הירדני אשר התבצרו שם עם מיטב הנשק.

את העיר העתיקה של ירושלים לא יכולנו להחזיק אז, – שכן השתלטו עליה חיילי הלגיון הערבי שהיה מזוין היטב ועמד בפיקודם של קצינים אנגלים, נוסף לכך נהנה צבא ירדני זה גם מעצמת שלטונות המנדאט הבריטים בא"י, כשם שגם קודם לכן נטו האנגלים לצד הערבים (ובל נשכח את “הספר הלבן” שלהם). בסוף מאי 1948 הוכרחו מגיניה היהודים של העיר העתיקה להכנע לפני כחות המחץ של הערבים אשר לאחר הכניעה החריבו בוואנדאליות את בתי־הכנסיות היהודים כמעט עד היסוד, מהם עתיקים מאד.

אולם את ירושלים החדשה אסור היה לנו לאבד, – וטוב שבן־גוריון עמד על כך והורה לצבא־ההגנה־לישראל להתגבר על כל הקשיים, – המלחמתיים והלוגיסטיים, – להחזיק בה ולאפשר גישה אליה מצד תל־אביב, בלי שים לב לחוסר נשק, – ובמיוחד תותחים ושריונים, שהיו בידי הלגיון הערבי למכביר, – ולעובדה שחלק גדול של מגוייסי צה"ל היו עולים חדשים שזה עתה הועלו ארצה מקפריסין שבה הוחזקו חודשים רבים על ידי האנגלים במחנות, ולא הספיקו לעבור קורס מתאים בלחימה. אין לתאר מה היו עושים הערבים לירושלים החדשה לו היו מצליחים להתגבר ולהכניע את מגיניה היהודים. דבר זה למדים אנו מהתנהגותם של הערבים בעיר העתיקה ובגוש־עציון.

ונוסף לכך: אין ספק שכיבוש ירושלים כולה על־ידי הערבים היה גורם דכאון כבד ביותר על הישוב העברי בארץ־ישראל כולה שעמד בגבורה רבה בפני הסתערות המדינות הערביות, ועל העם העברי בתפוצות, ויתכן שדבר זה עלול היה להשפיע לרעה על מהלך הקרבות ותוצאתם בכל יתר החזיתות.

המצב בירושלים היה קשה ביותר, אבל תושביה החזיקו מעמד יפה, לא היה בה מלאי מצרכי מזון, לא היה בה נשק במידה המינימלית, ואפילו מים צריך היה לחלק לאוכלוסיה במשורה מתוך עגלות, והתושבים – אלה שלא היו עסוקים בהגנה על העיר – עמדו בתורים ארוכים לקבלת מיכסת־המים שלהם, וזה תוך הפגזת פגזים על העיר החדשה כולה על ידי חיילי הלגיון הירדני־הבריטי אשר שמו מצור על העיר. תחנת השאיבה שעל־יד לטרון פוצצה על־ידי הערבים ולא ניתן היה להמשיך בהזרמת מים מן הירקון לירושלים. יום יום נפלו קרבנות מבין האזרחים בעיר מהפגזת הירדנים שלחמו תחת פיקוד מפקדים בריטים.

מן ההכרח היה, איפוא, לדאוג לאספקת מזון ונשק לירושלים שתושביה יוכלו להחזיק מעמד. אבל איך? ראשית ניתנה הוראה לצה"ל לכבוש את לטרון, את הר הקסטל וכל הכפרים הערבים בדרך לירושלים בהם התבצר האויב. הקסטל אמנם נכבש לאחר שעבר מיד ליד כמה פעמים ושם נהרג גם המפקד של הלוחמים הערבים, אבל בלטרון התבצרו חיילי הלגיון הירדני ולא הצלחנו לכבוש את המקום. לדאבוננו נפלו שם הרבה מחיילינו, בחלקם עולים חדשים שלא הספיקו לראות את הארץ, שכן מן האניה נשלחו כמעט במישרין לחזית.

למרות זאת הצליח הישוב העברי – הודות לכביש שנסלל בחיפזון, תוך קשיים מרובים – להעביר שיירות גדולות של מכוניות־משא עם מזון לירושלים. מתל־אביב והסביבה רוכזו מכוניות־משא לרוב, רבות מהן נלקחו במישרין מהרחוב תוך כדי נסיעותיהן, או מהמוסך שבו עמדו, העמיסו בהן מצרכי מזון, ונשלחו בלווי חברי ה“הגנה” לכפר בילו. כאן קבלו את הפיקוד על השיירות חברים אחרים של ה“הגנה”, צעירים יותר ומאומנים יותר. ולאחר הכנה קצרה המשיכה כל השיירה לירושלים. הרבה מן המכוניות נפגעו בדרך ההררית מבאב־אל־וואד, זה שער הגיא, ולא הגיעו ליעדן. את שרידיהן רואים עד היום בשבילי כביש ירושלים, כזכר לאותם ימי־דמים קשים וגורליים. רבים היו אז חללינו על כיבוש הכביש החשוב הזה, ביניהם נערים בני 16–17, שהתנדבו להגן על ירושלים. אבל הישוב העברי היה מאוחד בעמדתו הנוקשה. היתה זו שעתו היפה ביותר.

למרות כל הקשיים, – ירושלים לא הוזנחה וכאשר הוכח אז שבכביש הישן לירושלים, אין משום עזרה רבה, מחמת הסכנה שבו, הוחל בסלילת דרך חדשה לירושלים, שלשם לא יוכלו להגיע פגזיהם של חיילי הלגיון, – דרך שתעקוף את לטרון. תוך כדי הקרבות נסללה במהירות ובחפזון דרך חדשה זו. היה זה מבצע הנדסי גדול – למרות שלא היה זה כביש משופר וחלק. מת"א והסביבה יצאו אנשים לסלול את הדרך מצד מערב, ומירושלים יצאו אנשים לסלול אותה מצד מזרח. ותוך זמן קצר ובמאמצים על־אנושיים נוצרה הדרך שכונתה “דרך בורמה”. כאמור לא היה זה כביש רחב וחלק עם אספלט, שנוסעים עליו בנוחיות. המכוניות “קפצו” עליה ולא היה נוח וקל לנסוע בה, שהיו בה עליות וירידות, סלעים ואבני נגף – והרבה הרבה אבק. אבל העיקר הושג, – אפשר היה להעביר בה מכוניות – כמעט ללא סיכון, ובהן מצרכי מזון, נשק ותגבורת. פצועים שלא היתה סכנה בהעברתם על דרך זו, הועברו מירושלים לטיפול בבתי־החולים בסביבות תל־אביב.

וכך אפשר היה להציל את ירושלים החדשה, את ירושלים העברית, לבל תיפול בידי האויב.

בירושלים כסמל החיים הלאומיים, הדתיים והרוחניים של עם ישראל, היה הכרח להחזיק גם מבחינה צבאית, כי היא ריתקה את מרבית חיילי הלגיון הירדני. יש להניח שאילו נפלה ירושלים, היו חיילי האויב משתחררים לפעולה במקומות אחרים, וכאמור, – רוח הלחימה של כל הישוב העברי עלול היה לרדת עד כדי יאוש.

המערכה על ירושלים היתה המוקד במלחמת הקוממיות שלנו.

לאחר המלחמה, לאחר שהמדינה החדשה, מדינת ישראל, החלה מתבססת, הועלתה ע“י המעצמות וע”י הוותיקן הדרישה לבינאום ירושלים, ואז מיהר בן־גוריון, והכריז על ירושלים כעיר הבירה שלנו ואליה הועברה הכנסת.

זמן רב – 19 שנה – נשאר הרובע העתיק של העיר, הרובע שבתוך החומה, בידיהם של הערבים ולא ניתנה רשות ליהודי להכנס אליו. רק במלחמת ששת הימים, בכ“ה אייר תשכ”ז – 1967, שוחרר גם חלק זה של העיר ובו הכותל המערבי, השריד היחיד של בית־מקדשנו, והחורבות שנשארו מבתי־הכנסיות שהחריבו הערבים. גם כיבוש זה דרש, לצערנו, קרבנות לרוב.

ואם כיום ירושלים מאוחדת וירושלים על כל חלקיה היא בירת מדינת ישראל, הרי יש להודות על כך לאותם אנשים שבמאמצים קשים ובקרבנות רבים שמרו בשנת תש"ח על הקשר בין ירושלים ובין שאר חלקי הישוב העברי, – על־ידי שהשתלטו על כביש ירושלים־תל־אביב, על אותה רצועת־קרקע צרה יחסית של כמה עשרות קילומטרים, ובצדיה של רצועה זו משלטי צבא־אויב, צבא מודרני וחמוש היטב שבראשו עמדו מפקדים אנגלים מנוסי קרב, ולעזרתם עמדו כנופיות של אלפי ערבים מזוינים אשר מאחורי הרים וגבעות יִדוּ חיצי מוות על כל העוברים בכביש זה.

הכביש עבר בעמק איילון שבו היו אז כפרים ערבים (כגון אל־ביריה, אל־קובאב, לטרון, דיר־איוב וסריב), וכמובן שתושביהם עשו הכל למנוע מעבר יהודים בכביש זה שהפך מעורק־חיים לכביש־דמים.

כוחות הפלמ"ח השתלטו במחיר־דמים כבד על הכפרים סריב (כיום שואבה) ובית־מחסיר (כיום בית־מאיר) וכן על הכפרים בית־ג’יז ובית־סוסין (דרומית ללטרון), והודות לכך ניתן היה לסלול את “דרך בורמה” ולעקוף בכך את מבצר לטרון שהיה בשליטת הצבא הירדני המסודר ואת שער־הגיא שגם עליו שמרו הירדנים ביחד עם אנשי הכנופיות הערביות שמירה חזקה ומעולה.

וכאמור, הודות להקרבתם של לוחמי הפלמ"ח הצעירים וגבורתם והודות לסוללי “כביש בורמה” תוך קשיים וסכנת נפשות, נשמר הרצף הטריטוריאלי בין ירושלים לשפלה, והודות לכך נשארה ירושלים החדשה יהודית ובידינו. ובשנת 1967 חובר אליה שוב גם החלק העתיק של ירושלים.