הכפר אבו־גוש וחלקו בהיסטוריוגראפיה של הישוב העברי

בעתון העברי “המגיד” שיצא לאור בעיר ליק (אז בפרוסיה המזרחית כיום בתחום פולין), נתפרסמה ידיעה זו מירושלים בגליון מיום ט“ו בתמוז תרכ”ד (1864) מאת כתבו בירושלים שחתם בשם “אדי”ר" ראשי תיבות של: אלה דברי יוסף ריבלין: –

מי היה אותו איש, אבו־גוש (אשר אדי"ר מאיית אבו־גאהש). שנמצא לראוי להודיע עליו ליהודים קוראי עברית באירופה? ויצוין שידיעה זו, בנוסף לכך שמכתבו של הכתב הירושלמי (שהיה מראשי העסקנים הצבוריים בעיר, ממיסדי פתח־תקוה ומיוזמי הקמתה של ירושלים, הרי גם נשלח, כנאמר בכתבה, “בשלושה שבועות” לאחר מותו של אבו־גוש זה היה להם הרבה פנאי, לאנשי המאה ה־19 ולא אצה להם הדרך…) – ובכל זאת מצא הכותב וגם עורך העתון את הידיעה לחשובה כדי לפרסמה. סימן שהיה האיש בעל חשיבות מסוימת, כפי שגם מרמז זאת בעל הכתבה בציינו, כי אבו־גוש היו לו “רוח כביר ולב רחב ואדיר”.

ג’יימס פ’ין (שהיה קונסול בריטאניה בירושלים בשנים 1846 עד 1856) מתאר כך את משפחת אבו־גוש, כפי שהיתה בעת כתיבת יומנו בשנים 1853 עד 1856: –

"משפחת אבו־גוש עדיין היתה לה בכורה מפורשת בין הסיעות הכפריות, הודות לעושרה, מעמדה המקומי ועל הכל הודות לאחדותה הפנימית. אך היא ראתה לנכון להכביד אכפה על התלויים בה ועל בעלי בריתה בתואנה זו או אחרת. עילה לריב היתה מצויה תמיד עם עות’מאן אל־לחאם ממחוז ערקוב השכן על השליטה בכפרי בני חסן (עמוד 143 בתרגום העברי של יומני פין)¹.

באותם זכרונות של הקונסול פין מסופר שבני משפחת אבו־גוש הם צאצאי ממלוכים צ’רקסים שנילוו אל השולטן (התורכי – העותומאני) סלים בירושלים בשנת 1516. הם התישבו בתחילה בכפר קולוניה (על יד מוצא של היום, – אנשי הכפר הערבי הזה שנוסד ע“י הרומאים בימי שלטונם על ארץ ישראל בשביל משוחררי הצבא שלהם, ערכו הרג בתושבי מוצא היהודית במאורעות־הדמים בשנת תרפ”ט – 1929, ועם התקדמות צה“ל במלחמת הקוממיות שלנו בשנת תש”ח – 1948 – ברחו כולם ונטשו את כפרם זה שנחרב, – א.ב. ר־ן). ואחר מכן – במאה ה־17 – כנראה עם גידול המשפחה, גרשו את תושבי הכפר קריית־אל־ענב השכן ופלשו אליו. במשך הזמן החלו מכנים אותו כפר אבו־גוש. לימים גרשו אנשי קריית־ענב את כל יתר המשפחות מסביב (עמוד 141).

פין מציין שאחרי החזרת השלטון העות’מאני על ארץ־ישראל (בשנת 1841), היגלה קוברוסלי: פחה בשנת 1846 את מוסטפה אבו־גוש. בעוון רצח שני אחים ממשפחת אבו־סמחאן. אבו־גוש שימש אז “נוטר דרך” משער יפו בירושלים עד עמק השרון וקבל בשכר זה משכורת ממשלתית בסך – 40,000 פיאסטר ופטור מתשלום מסים בגין הכפרים בבעלותו. אבו־גוש ועוד שני שייח’ים ממחוזות אחרים הושלכו לכלא (לפי הקונסול פין, – בתורכיה), אולם בשנת 1853 הוחזרו שלושת השייח’ים הלאה כל אחד למחוזו “ואיש לדרך חייו העתיקה” (עמוד 139). מוסטפה אבו־גוש שילם “דיה” (כופר דמים) למשפחת אבו־סימחאן ויצא זכאי לגמרי והושב לו מעמדו בקרב נכבדי־העם. ענין זה של אבו־סימחאן כך היה: –

בחג הבייראם בשנת 1843 עברו שני אחים ממשפחת אבו־סיחאן, מושלי לוד ורמלה, בגבולות הכפר אבו־גוש בדרכם לירושלים לחלוק כבוד לפחה של ירושלים. אנשי אבו־גוש עצרום ומלויהם של האחים המושלים מהרו להמלט ואז נורו האחים אבו־סיחאן למוות. עד שנת 1846 לא נענשו הרוצחים, כנראה עוד הרגיש הפחה שאין שלטון העות’מאנים חזק למדי לאחר שמשך כתשע שנים נעדר מארץ־ישראל (בעת כיבוש איברהים פשה) רק בשנת 1846 הוגלה ראש משפחת אבו־גוש, כאמור, והושלך לכלא שממנו שוחרר לאחר שנים מועטות.

השם אבו־גוש – שהוא כמסופר של משפחה צ’רקסית־ערבית מכובדת מסוימת ונעשה כהמשך הימים כינויו של הכפר הערבי קרית־אל־ענב בדרך מירושלים ליפו – נזכר רבות בדברי ימי הישוב העברי במאות ה־19 וה־20, ולא תמיד לטובה. בימי המנדאט הבריטי, בשנות ה־40 של המאה ה־20, עזרו רבים מתושביה למחתרות העבריות במאבקן נגד האנגלים וגם במלחמת הקוממיות שלנו היו בין הכפרים הערבים הראשונים שאנשיה הושיטו יד עוזרת לצה"ל.

הכפר נמצא בקילומטר ה־13 מירושלים, בערך במקום שהית הקרית־יערים המקראית, מערי הגבעונים שבאו אל יהושע בן־נון והציעו כריתת ברית עם בני ישראל. לכאן הובא ארון הברית לאחר שנלקח חזרה מידי הפלישתים והועלה ע"י דוד המלך לירושלים. – בחפירות שנעשו בכפר ובסביבותיו הקרובות נתגלו שרידים מהתקופה הפרה־היסטורית והתקופה הביזאנטית. בין השאר נתגלתה מתחת לכנסיה הצלבנית שהוקמה כאן, קריפטה (מיסתור) אשר בנייתה מיוחדת לליגיון העשירי של צבא רומא, זה הליגיון שכבש את ירושלים והחריב אותה. אבל, כאמור, עיקר “פרסומו” של הכפר הוא מן המאה ה־19).

לפי ג’יימס פין פירוש “אבו גוש” הוא “אבי־ההונאה” (עמוד 139 בתרגום העברי של יומניו) ולפי ז. וילנאי – “אבי הרעש” (“אריאל”, ערך אב־עוש"). פרופסור וילנאי חזר והדגיש במכתבו אלי – בתשובה לשאלתי בנדון: – “לפי כל המקורות השם “אבו־עוש” הוא אבי הרעש. ע’וש היא מלה רגילה לאדם העושה רעש סביבו, וזה מתאים לאותו שייח שעשה רעש גדול במאה הקודמת…”

מעל הכפר היפה הזה – שגדלו כעיירה – בן 3,000 תושביו, מתנוסס מנזר נוצרי שהוקם על חורבותיה של כנסיה מימי הצלבנים, אולם התושבים הם מוסלמים ברובם וראש משפחת אבו־גוש השלטת עד היום בכפר, הוא גם בעל תרבוש ירוק, סימן שזכה להיות גם במכה ככל מוסלמי אדוק ומאמין, ועל כן זכאי לחבוש תרבוש זה ולהיקרא “חג'”, אולם רבים מבני הכפר מכירים בהם את מוצאם מהרי קווקאז, – הם בעלי עיניים כחולות וגון־שערות בהיר, – אשר משם העביר השולטן העותומאני בראשית המאה ה־16 את אבות־אבותיהם לפלשתינה במטרה לשמור על הדרך מנמל יפו לירושלים שאליה הובאו העולים בני שלוש הדתות. ואלה התאוננו על הסכנה שנתקלים בה העולים בדרך ראשית חשובה זו. כנראה שבכך גרמו התורכים לקנאתם ולזעמם של תושבי הכפר חלחול שבקרבת חברון, ובין תושבי קרית־איל־ענב (אבו־גוש) וחלחול היו בדורות האחרונים מקרים רבים של התנגשויות דמים.

כיצד שמרו אנשי אבו־גוש על בטחון העוברים דרך כפרם שהקימו כאן? כפי שנהוג היה במאה ה־16, כאשר החלו בתפקידם זה: הם אמנם מילאו יפה את התפקיד שהוטל עליהם, אבל דרשו מן המוגנים מס־דרכים, דבר שלכתחילה גם קבלו רשות לכך מאת השלטון העותומאני (עם כבוש הארץ ע"י איברהים פשה המצרי בוטל המנהג ועם חידוש השלטון העות’מאני כאן לא הונהג מחדש). אלא שלא היתה זו גבייה רגילה של מס בסכום קצוב, אלא סחיטת כספים, ולו גם בכח, כפי ראות עיניו של השייח' שהיה אותו זמן ראש הכפר. הגבייה נעשתה לפי גולגולת וגם לפי המראה החיצוני של העולים, או התיירים, ולפי ריבוי מטלטליהם… אם נראה היה להם לבני אבו־גוש, – אשר היו עוצרים כל שיירה, כשהם רוכבים על סוסיהם ומזוינים מכף רגל ועד ראש, שהזרים הם בעלי רכוש, דרשו סכומים גדולים ביותר, ואוי למי שניסה להתווכח אתם, עד אשר יש ורק הזכרת השם אבו־גוש הטיל פחד על המתעתדים לעלות לירושלים. הרב חיד“א (חיים יוסף דוד אזולאי) יליד ירושלים, ששהה כמה שנים בחו”ל בשליחות הקהלה הספרדית בה וחזר עליה בשנת 1764, סיפר בזכרונותיו² “…ויהי בדרך, ובא אלינו התנין הגדול, ראש בריוני אבו־ע’וש, – רשעים, עדת מרעים, מאתים וחמשים, ורצה לבלענו חיים. ושלי”ת (שבח לאל יתברך) נתפשרנו במאה זולוטי. ברוך פודה ומציל" (נראה שהרב אזולאי, שבתור יליד הארץ שלט בערבית, ידע “לעמוד על המקח” עם “התנין הגדול”, השייח' אבו־גוש, שהיו אתו, כדברי המספר, 250 מבני כפרו). אחד מבני המשפחה הזאת, ג’אבר אבו־גוש, כיהן זמן קצר גם כפחה (מושל) של ירושלים ונתן להניח שאז היתה לאנשי הכפר יד חפשית יותר לפעולה. בדרך כלל לא דרש אבו־גוש כספים מצליינים, אולם הטיל “מס” על המנזרים והכנסיות השונות.

המסגד שבכפר מכונה “אל עוזייר” ולפי המסורת המוסלמית הוא נקרא על שמו של עזרא הספר, אשר לפי אותה מסורת נח כאן בדרכו לירושלים. ואילו פרופ' זאב וילנאי סבור ששם המסגד מזכיר את אליעזר בן אבינדב שהיה מתושבי קרית־יערים אשר היתה בסביבה זו, בתחומו של הכפר אבו־גוש כיום, ושעל שמו נקרא גם המנזר הקרוב.³

למרות מיעוט התושבים הנוצרים בכפר, ישנם בו שני מנזרים, שאחד מהם, – כנסיית הצלבנים במרכז הכפר, – הוא בבעלות הממשלה הצרפתית (היא קבלה את האתר הזה בשלהי המאה ה־19 כשַי מאת השולטן התורכי דאז). מנזר זה בנוי על שרידי כנסיה שהוקמה במאה ה־12, בימי הצלבנים. המנזר השני “ארון הברית”⁴ בנוי במרומי ההר שעליו השתרעה קרית־יערים המקראית ואליה הובא ארון הברית מבית־שמש בדרכו לירושלים. מעל מנזר זה שנבנה בשנת 1924 על חורבותיה של כנסיה ביזאנטית מן המאה החמשית, הוקם פסל של מרים ובנה, הנראה למרחוק, – דבר אשר דומני רק בתקופה הקצרה של שליטה נוצרית על א“י בתקופה האחרונה (מ־1918 עד 1948) אפשר היה לבצע. בתחום אבו־גוש הוקמה גם אנדרטה לזכרו של האלוף דוד מרכוס, הקצין האמריקאי־היהודי, אשר נפל כאן במלחמת הקוממיות בשנת תש”ח – 1948, לאחר שבא ארצה לפי הזמנת דוד בן־גוריון, לעזור בגיבוש ה“הגנה” ויתר ארגוני־המחתרת היהודים לצבא של מדינת ישראל, לצה"ל.

כיום הופנתה הדרך הראשית מיפו (או כפי שהעיר נקראת היום: תל־אביב־יפו) לירושלים ואינה עוברת עוד את הכפר אבו־גוש. אולם הכפר היפה נשאר מקום משיכה לתיירים ולמטיילים, מה עוד שכל תושביו מדברים עברית רהוטה (אם כי, כמובן, השפה המדוברת בינם לבין עצמם היא ערבית) ומקבלים בסבר פנים יפות את המבקרים.

התפוח נפל לא רחוק מן העץ…

באותו גליון של “המגיד” (מיום ט“ו בתמוז תרכ”ד), מספר רבי יוסף ריבלין: –

“אחרי מותו (של השיך אבו־גוש) גבר אחד מבניו והתנשא לראש ואחז בקרנות בשם אביו, אך את פי הפחה לא שאל. וחרה אף הפחה בו ולא איחר להסירו מגדולתו ויאספהו אל משמר בעיר ראמלע, עיר קצה גבול אבו־גהאש אביו. עתה נתרצה גם הוא אל אדוניו הפחה ובימים אלה שב אל כנו בתוקף הממשלה. אין לו עוד מָגור פן יקנאו בו אחיו ויתגרו בו, – באופן שלא יעשה קטנה או גדולה בלי ידיעת הפחה ורשותו”.