זמן לא רב לאחר בואם של העולים החדשים לארץ־ישראל בשנת תרמ“ב (1882), – הן עולי תימן ואנשי ביל”ו הצעירים והן יהודים מרוסיה ומרומניה, מהם שיסדו עוד באותה שנה את המושבות הראשונות לאחר פתח־תקוה (שכבר היתה מבוססת אז, פחות או יותר, לאחר כשלונה בראשיתה), את ראש־פינה, ראשון־לציון וזכרון־יעקב, – החלה מורגשת באוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל אוירה של עימות בין הישוב הישן, ותיקי הארץ, לבין אותם עולים חדשים, ובמשך הזמן בעיקר עם העולים מרוסיה שהיו חברים בתנועה “חיבת־ציון” ובארגון “בני משה”¹, אשר מספר פעילים מהם עלו ארצה בשלהי שנות ה־80 של המאה ה־19. העימות החל באיטיות, אולם במשך השנים התפתח לפולמוס חריף ולמאבק קשה למדי והתפשט גם לגולה, כמובן גם יהודים בחו“ל התענינו בארץ־ישראל, אבל רק בצורה תיאורטית, יהודים טובים שאמנם רצו בטובתו של הישוב העברי בארץ־ישראל, אבל היות והיו מרוחקים מן הארץ מבחינה גיאוגראפית וגדלו באוירה אחרת, לא יכולים היו להבין את המצב בארץ־ישראל אז לאשורו ולא הבינו את המנטאליות של יהודי א”י שרובם ככולם היו אז שומרי דת ומסורת וראו את עצמם נלעגים ונדחקים לצד על־ידי האנשים שמקרוב באו. המאבק התנהל בעיקר בשנים 1894 עד 1896, שאז הגיע ל“טונים גבוהים” ובסופה של תקופה זו להסכם־שלום.

העימות בארץ ישראל התבטא באורח־החיים בעניני דת, במסורת וגם ביחס למנהגים השונים, הלבוש, ועוד. בעיקר בענין ה“חלוקה”, עמדה להווצר מחיצה רצינית של עוינות ממש בין היריבים, אנשי הישוב הישן ואנשי הישוב החדש שהחלו עולים במספרים גדלים והולכים. ובהיותם בעלי יזמה ואולי גם בהרגשת עליונות, או רוח חפשית יותר שאינה כבולה כל כך על ידי אדיקות דתית, עוררו את התנגדותם של רבים מבני הישוב הותיק, שכאמור ראו את עצמם נדחקים לצד. הותיקים התנגדו לחידושים ולתיקונים במנהגיהם שהיו נהוגים זה עשרות שנים, כל שנות היותם בא“י, ורצו להמשיך במסורת החיים הזאת, ואילו החדשים רצו לא רק להמשיך בעצמם במסורת החיים שהם היו רגילים בה באירופה, אלא ניסו לכפות במרץ ובבת אחת את אורח־החיים שלהם גם על הותיקים. שכן רובם ככולם של אותם עולים חדשי מקרוב באו, כבר לא היו יוצאי העיירות היהודיות הטפוסיות של רוסיה – שמתוכן באו בעיקר הותיקים, או הוריהם והורי־הוריהם של הותיקים, – וחלק לא קטן מן החדשים היו גם חניכי בתי־ספר מערביים (לא ה“חדר” המיושן) וביניהם אף אקדמאים. העולים החדשים באו בתנופה חזקה וברצון לשנות את פני הדברים מיד בישוב הארצישראלי, ובזה שגו. כשם ששגו אחר מכן גם אנשי העליות שעלו ארצה במאה העשרים ורצו “לשנות” בבת אחת את מסורת החיים של אנשי העליות אשר קדמו להם. אנשי הישוב בותיקים, אותם אנשי “הישוב הישן”, ראו בנסיון זה של חדירה ופריצה לעולמם ערעור אמונתם והתנגדו לכך. ובשנת 1893 הוגבר במידה חריפה ביותר העימות, עם מאסרו של א. בן יהודה ע”י הפחה הירושלמי בעוון פרסום מאמר בעתונו “הצבי” ערב חג החנוכה תרנ"ד (ראה על כך פרק מיוחד). נראה ששני הצדדים לא ידעו בתחילה פשרות.

מגדיר את זה יפה דר' יהושע קרניאל במסתו החשובה “רבי יוסף ריבלין והועד הפועל של חובבי ציון ביפו”² – “…המאבק התנהל מעל גבי העתונות היהודית, בחוברות, מנשרים, מכתבים ו”קולות קוראים“, שהופצו בארץ ובחוץ־לארץ”. הדמות המרכזית ב“מאבק” זה – שהייתי מגדירו בדיוק־יתר כ“פולמוס חריף” – היתה של העסקן הירושלמי והסופר ר' יחיאל מיכל פינס ותומכיו שהחלו בהמטרת מאמרים תוקפניים בעתון הירושלמי “חבצלת”, שעורכו י.ד. פרומקין, היה בעצמו בראשית דרכו העתונאית והצבורית נגד ראשי הישוב הישן ואחר־כך שינה את טעמו. וכך מתגונן י“מ פינס ב”חבצלת“:³ – “… חיבת ציון לא לכם לבדכם ניתנה בחכירה. חובב ציון אני כמוכם ולא נופל אני מכם”. למעשה לא היו תחילה ראשי הישוב הישן בירושלים, – ה”ממונים" כפי שכּוּנו אותם אנשי הצמרת של הישוב הישן, – מעורבים במלחמה רעיונית זו, ורק במשך הזמן, כאשר ההתקפות על הישוב הישן גברו כמעט ללא מחסומים, “נסתפחו” גם הם למאבק פולמוסי זה⁴. כמוכח מן המכתבים שחתומים עליהם אותם “ממונים”, ראשי “הועד הללי כנסת־ישראל” שלבסוף גם כיוונו את הפולמוס לקראת הסכם השלום, ובעיקר ר' יוסף ריבלין.⁵ על מכתבי הועד הפועל של חיבת ציון חתום בעיקר יהושע אייזנשטאט⁶ שהחליף לאחר מכן את שמו לברזילַי.

גשושי השלום החלו בין הצדדים – לפי תעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי, ואשר ר' קניאל מפרסמן במסתו הנ“ל בקובץ “ותיקין” – בראשית שנת תרנ”ה (1895) “כאשר ראשי הישוב הישן וראשי הועד הפועל היפואי, ללא כל קשר למאבקו של פינס, פותחים במו”מ ארוך ומיגע שנמשך למעלה משנה ומסתיים בברית שלום שפורסמה ברבים.⁷

אייזנשטאט־ברזילי דרש בכל תוקף התפיסות עם אנשי הישוב הישן, כי הבין לאן עלול להוביל הפולמוס החריף והקשה בין הצדדים. מענינת במיוחד פיסקה אחת במכתבו מיום כ“ה בניסן תרנ”ה אל א. י. סלוצקי⁸ באודיסה, כאשר ניסה אייזנשטאט להפריך את טענתם של אנשי הגולה שיצאו חוצץ נגד “השיטה הנלוזה” של ה“חלוקה”, אשר אייזנשטאט מגדיר אותה במלים “נתינת כסף לקופות הרמב”ן" (רבי מאיר בעל הנס): – “… (דבר זה) מקשר את העם עם אה”ק (ארץ הקודש). כל איש וכל אשה זוכרים כי יש להם ארץ שצריכים להשתתף ולהרים לה נדבותיהם. כל האהבה הזאת שיש לנו לארץ, מנפשי הנני יודע זאת, באה רק מהזכרון הזה למלא הקופות של הרמב“ן (=אשר תוכנן היה קודש ל“חלוקה בארץ־ישראל”). מי יודע אם רובו של ישראל היו ידועים כי ישנה ארץ־ישראל בעולם לולא קופות אלו, ועל כן עלינו לקבל את הרע בשביל הטוב”. וכיון שגם בירושלים (בעיקר “חבצלת”) וגם ברוסיה (בעיקר “המליץ”) לא פסקו דברי התקפה והשמצה זה על זה, פנה אייזנשטאט ביום ב' כסלו תרנ“ו אל אליעזר בן־יהודה, (שהיה מן המתנגדים ל”חלוקה“, אבל הודה שיש בה הרבה מן החיוב (באחד ממאמריו כתב: “בפרוטות של ה”חלוקה" נבנתה ירושלים החדשה"), ובו בקשה: – “… תחדל מלדבר על ריב ירושלים, לפחות עד חודש טבת, וסיבת הדבר הכתב שהעתקתו רשום מטה”. ובאותו “כתב” שאת העתקו העביר אייזנשטאט לבן־יהודה, והחתום על־ידי שני היריבים יוסף ריבלין ויהושע אייזנשטאט, נאמר בין השאר: “נזדמנו שנינו יחד לפונדק אחד, ואחד הדברים שנדברנו בנוגע לחילול־השם הבא מן הדיבות על הישוב הישן והישוב החדש. גמרנו בינינו שמהיום והלאה נשתדל שלא יצא מהסופרים שום דבר של בזיון, לא על הישוב הישן ולא על הישוב החדש”. עוד קודם לכן, ביום כ' סיון תרנ”ה, כתב ד“ר שטיין, יו”ר אגודת “בני משה” ביפו, אל חברי אגודה זו בווילנה: – “… המצב נורא מאד והעניות כ”כ נוראה, עד שאין לתועלת אף שמץ מחאה“. כפי דעתו של ד”ר שטיין, התבטאה עזרת קופת החלוקה בסך 3 עד 10 רובל לנפש לחודש, “סכום שאיננו עולה מספיק אף לפרנסת הנפש לשני שבועות. ולהועיל או לתקן קצרה ידנו וגם אתם אינכם יכולים לתקן או להיטיב המצב אף במה שהוא”.

וביום י“ט אדר (אנשי הישוב הישן כתבו" “יום־טוב אדר”) התרנ”ו (1896) הוחלפו לבסוף מכתבי השלום בין הצדדים. המכתב של נציגי הישוב החדש (החתום בידי דר' הלל יפה, נתן קייזרמן ויהושע אייזנשטיין) מתחיל במלים: “כבר מלאו לישוב החדש שלש־עשרה שנה ורבות התוכחו עליו בזמן הזה, אבל מעולם לא הגיעו המריבות למדרגה נמוכה כמו בשתי השנים האחרונות. והנה אין חפצנו לגלות מקור השטנה, רק באנו להגיד בזה כי הקלקלה הזאת מביאה נזק גדול לכל אחינו בני ישראל יושבי ארץ־הצבי, ומחללת שם ישראל. ואחינו שבגולה באו על ידה לידי מסקנא, כי מלחמה גדולה ושנאה נצחת בין בעלי הישוב הישן ובין בני הישוב החדש, – – – כי הראשונים כאלו מתנגדים לכל עבודה ופעולה טבעית והאחרונים מתאמצים לקפח פרנסות עניי אה”ק והכנסות מוסדי החסד, בעוד שאין הדבר כן. אלה וכן אלה מתאמצים בכל יכולתם להביא תועלת לאחב“י ישובי ארץ הצבי”, – וכו'.

במכתב של ראשי הישוב הישן (חתומים עליו: זיסקינד שחור, מיכאל ברוך רייזנס, אריה ליב הכהן. יואל משה סלומון, יוסף ריבלין, בתוספת חיזוק לדבריהם בחתימת הרב שמואל סלאנט), נאמר: “ההפרש בדעות אשר בינינו ובין אחדים ממסבבי התנועה של חיבת־ציון במובנה העולמי, הביאו לידי מלחמת דברים בכתב ובדפוס, אשר אילו היתה מתונה, ומדודה כראוי, היתה מביאה ללא ספק לבירור הדברים וליבונם, וממילא גם להשואת הדעות שהיא המטרה הרצויה. אך למורת רוחנו ראינו ובאנו לידי הכרה כי הלוחמים משני הצדדים נדעכו בחמס ממקומם ועברו את גבול המתינות וקרירות־הרוח אשר מלחמת דעות כזאת דורשת מידי לוחמיה, ואף גם נסחפו אל הנלחמים האלה גם שאר מיני לוחמים שמהם אינם מוכשרים (כנראה הכוונה למלה “מוסמכים”) לדבר הזה, ומהם שאין כוונתם טהורה, ולא יצאו למלחמה אלא למען בוז את מערכתם. ואלה הנספחים הסבו את פני המלחמה ותהיה למהומה ולאנדרלמוסיא, וחדלה להיות מלחמת דעות ותהי למלחמת דברים חדים ונמרצים, דברים מרים ומרעילים ואף דברי חרמות וגדופים. וזה גרם לחילול ה' בזיון קדשים. כי יש אשר למדו מתוכה לשנוא ולהשניא חלילה את רעיון חיבת ציון, מה שלא עלתה על דעתנו מעולם. ויש אשר בדמותם כי שונאי אותו רעיון אנו, הפכו את צור חרבם לעומתנו וחרפו ובזו את ירושלים ואת רבניה, חכמיה ומנהליה וישימו את כבודם כעפר לדש. והכל יודעים כי עלילת שוא היא מפני הצדדים! – – – ובראותינו כל זאת ובהעלותנו על לב כי גדול נזק המלחמה הזאת מתועלתה, לכן באנו בהסכמה עם ראשי הועד הפועל להכרת התמיכה ( – זה היה השם הרשמי של אגודת “חיבת ציון”) ביפו, והחלטנו שני הצדדים לשבת (להפסיק) מריב ולהודיע זאת גלוי לכל ישראל ולבקש מכל איש לאיזה דגל שהוא נמנה, לחדול ממלחמה לא מועילה”, וכו'.

– – –

לאחר שהגיעו הצדדים להסכם שלום, אמנם נרגעו הרוחות, – אבל רק מעל לשטח. ההשמצות הדו־צדדיות נפסקו, ואכן היה זה לטובה. אלא שֶהֵדָיו של הקיטוב נשמעו עוד זמן רב ועודם נשמעים פה ושם גם היום בהערות לעגניות נגד הישוב “הישן” (שברובו מורכב כיום מאנשים שעלו ארצה בשנים או בעשרות השנים האחרונות ו“נטמעו” מפאת אדיקותם הדתית בין הדתיים של הישוב הישן). עוד בשנת 1981 צריך הייתי להעיר לעורכו של כתב־עת גדול וחשוב המוקדש כולו לתולדות ארץ־ישראל ויישובה, על אשר התבטא באחד ממאמריו במלים “החלוקה הבזויה”, והוא הועיל להסביר לי שההגדרה הזאת “אינה מבטאת בשום מקרה את דעתי ממש”.

לא רק בקשר ל“חלוקה” היה קיטוב דעות, כאמור. כותב על כך ר' י. קניאל בספרו “המשך ותמורה”⁹, על תהליכי חילוּן והשכלה ועל חרדתם של אנשי הישוב הישן “שלא היו יכולים לעמוד מנגד כל הנסיונות להחדרת שיטה רעיונית שהיתה מערערת את יסודות קיומו הרעיוני”. הקיטוב הזה, העימות, התבטא ביתר שאת בתקופת העליה “השניה”.¹⁰

בקשר לכך אני מרשה לעצמי למסור בזה את שכתב לי ראש הממשלה דאז, דוד בן־גוריון ז“ל, – “בתשובה למכתבי אליו, בו הערתי לו על כמה ענינים שבמסתו היפה אשר פרסם ב”ספר השנה” של ממשלת ישראל לראש־השנה תשכ"ג (מכתבו מיום 20.11.1962):

–

“אני מאשר בתודה מכתבך מיום 16.11.62 קראתי אותו בענין ובסיפוק רב, ואני אסיר תודה על כמה פרטים שלא היו ידועים לי. – – – אשר לזכות הישוב הנקרא “ישן”: עוד לפני חמשים ושתים שנה בראשית פעולתי הספרותית (או העתונאית, לשם דיוק יתר) פרסמתי באחד הגליונות הראשונים של “האחדות”, בשנת תק”ע, מאמר על חשיבות הישוב “הישן” וזכויותיו".

ועם כל זאת, – נאמר באחד ממאמרי “הפועל הצעיר” בשנת תרע“ד (1914, – כלומר ארבע שנים לאחר פרסום מאמרו של בן־גוריון ב”האחדות" שאותו הוא מזכיר במכתבו אלי, – כי “הטעוּן של החזקת טובה ל”חלוקה" על זכויותיה, אינה אלא כטהרת השרץ בק“ן טעמים”…