בדרך כלל ידועה ה“חלוקה” לשלילה, משום שבשלהי המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים הירבו לתארה בצורה שלילית, למרות שביסודה היתה זו שיטה כספית יעלה, כאמור בפרקים הקודמים – אשר הודות לה יכול היה היישוב העברי בארץ־ישראל להחזיק מעמד, להתבסס ולהתרחב, וגם אנשי “הישוב החדש”, ידעו לנצלה ואפילו קהילת יפו־תל־אביב נהנתה מכספי ה“חלוקה” – דבר שמעט מאד ידוע עליו.

שיטת ה“חלוקה” – שמטרתה היתה לעזור ליהודי ארץ־ישראל מכספים שנשלחו מארצות הגולה, באין אז בארץ מקורות פרנסה, – היתה קיימת בצורות שונות מאות רבות של שנים. אבל ה“חלוקה” מצאה את ביטויה העממי יותר בעיקר המאות ה־18 וה־19, הן בין עולי ארצות־המזרח והן בין עולי ארצות־אירופה, – והתפשטה ביותר בשלהי המאה ה־19, עם התגברות עלייתם של יהודים ארצה במספרים גדלים והולכים, מבלי שהיו אז כאן מוסדות שיכולים היו לבוא לעזרת קליטתם בארץ ישראל.

העדה הספרדית בארץ־ישראל נוהגת היתה לחלק מכספי ה“חלוקה” בעיקר לרבנים וללומדי־תורה, בעוד שהעדה האשכנזית חילקה מן הכספים האלה לכל אדם מישראל, – תחילה בצורה מרוכזת ולאחר־מכן (החל ממחצית המאה ה־19 בערך) על־ידי “כוללים” שנוסדו בארץ. “כולל” נוסד ליוצאי כל מדינה לחוד ולפעמים לכל עיר־קהילה יהודית גדולה לחוד (כגון: “כולל” פולין לחוד, “כולל” גליציה לחוד, “כולל” ורשה לחוד, “כולל” וילנא לחוד, ובמשך הזמן אף “כולל חב”ד" מיוחד).

הקהילה המודרנית של יפו־תל־אביב (גם אם עד מלחמת־הקוממיות בשנת תש"ח – 1948 – היו יפו ותל־אביב שתי ערים נפרדות, ובראש כל אחת מועצה עירונית וראש־עיריה מיוחד, הרי היו שתיהן קהילה עברית אחת), – קהילה מאוחדת זו לכל העדות היהודיות בשתי ערים אלו, נהנתה גם היא מן ה“חלוקה”.

בהיותי מזכיר מועצת העיריה של תל־אביב בשנים 1936–1950, היה בתפקידי לשמור על הפרוטוקולים של מועצת העיריה ושל ועד־השכונה תל־אביב “הקטנה” פרוטוקולים אלה נשמרו בארון ברזל מיוחד במזכירות העיריה שמפתחו היה בידי. לעתים בעתות של פנאי (בייחוד בשעות נוספות מיוחדות של אחר־הצהריים בימי חירום, כשבאנו, עובדי המזכירות (גם בלילות( לבניין הראשי של העיריה ברחוב ביאליק כדי להיות מוכנים לכל פעולה בעת הצורך, (וגם לקשר בין צמרת ה“הגנה” ובין ראשי העיריה) – הוצאתי ספר עב־כרס מארון הברזל לקרוא להנאתי בפרוטוקולים הצהובים מיושן, שהרי מאז ומתמיד אני מתעניין בהיסטוריה היישובית.

לאחר הצירוף של ועד הקהילה המאוחדת של יהודי יפו ותל־אביב לעירית תל־אביב (בספטמבר תרצ"ט – 1939) הובאו לארון הברזל במזכירות העיריה גם הפרוטוקולים של ועד־הקהילה. ומה רבה פליאתי, בקוראי בפרוטוקולים אלה, שגם יהודי הקהילה הזאת ביקשו – וקיבלו – חלק מכספי ה“חלוקה” של יהודי ירושלים.¹*

לפי הנאמר בפרוטוקולים אלה, פנה ועד הקהילה של יפו־תל־אביב ל“ועד כל הכוללים כנסת ישראל” בירושלים, בבקשה להקציב לו סכום מסויים לעזרה. המוסד הזה (“הוועד הכללי כנסת ישראל”, או “ועד כל הכוללים”), היה ראש מוסדות ה“חלוקה” של הקהילה האשכנזית בירושלים ופעל רבות הן בסיוע למוסדות וליחידים והן בצורה ישובית קונסטרוקטיבית כללית.

פניה זו של ועד הקהילה היפואית לוועד הכללי הירושלמי כנסת ישראל היתה בשנת 1912.

בישיבת ועד הקהילה של יפו ותל־אביב מיום ז' בכסלו תרע"ג (נובמבר 1912) הירצה גזבר הוועד מנחם שיינקין (על שמו של רחוב במרכז תל־אביב) על תקציב הקהילה והצרכים שלה שגדלו והלכו, – כנראה גם בקשר לגידולה של השכונה החדשה תל־אביב. בהרצאתו זו הציע מר שיינקין (לפי הרשום בפרוטוקול, – כמובן בכתב־יד):

“… לבקש מאת ועד כל הכוללים בירושלים, שיתנו מקופתם לענייני צדקה בעיר יפו לכל הפחות 5,000 פרנק. האסיפה מחליטה למסור לוועד־הפועל (של הקהילה), שאחדים מן החברים יסעו ירושלימה ויבואו בדברים עם ועד כל הכוללים ועם בתי הדין. ואם אי אפשר יהיה להוציא מהם את הסכום הנ”ל, נפנה ישר לאמריקה, אל המקורות שמשם הם מקבלים את הכסף. האדון פלמן מציע לפנות גם אל הכולל אמסטרדם בדבר עזרת כסף לעיר יפו" (הכוונה למוסד “פקידים ואמרכלים” באמסטרדם, שריכז בזמנו את איסוף כספי ה“חלוקה” באירופה).

בפרוטוקול של ישיבת הוועד־הפועל מיום כ“א בטבת תרע”ג (דצמבר 1912), רשום:

כאשר עבדתי בשנות העשרים במערכת “דואר היום” בירושלים, סיפרו לי שוטרים יהודים, כי לולא עזרתו הכספית הנדיבה של “הוועד הכללי כנסת ישראל”, בייחוד בערבי מועדי־ישראל, לא יכלים היו להישאר במשטרה. ממשלת המאנדאט הבריטית הקציבה לשוטרים משכורת קטנה ביותר, – כי בוודאי לא היתה מודאגת ביותר, לולא היו צעירים יהודים מתגייסים למשטרה שלה, דבר שמוסדות היישוב היו, כמובן, מעוניינים בו ביותר. כיום מותר לגלות עובדה זו – על העזרה “הצדדית” שניתנה לשוטרים היהודים. גם בתל־אביב הקציבה העיריה של ת“א (שהיתה אז בראשותו של ישראל רוקח) עזרה כספית לשוטרי העיר, לאחר שהמשטרה העירונית של ת”א הועברה מבעלות העיריה לבעלות ממשלת המאנדאט. באיסוף הכספים למטרה זו טיפל חבר מועצת העיריה אז סעדיה שושני, מטובי עסקני־הציבור בזמנו, ובחלוקתם לידי השוטרים התל־אביבים טיפל כותב השורות האלו. אבל אז כבר לא היה צורך בעזרת המוסד הירושלמי הנ“ל ל”חלוקה".